"רפאנו הוי'"

בע"ה

י"ג טבת תשפ"א – תל השומר

כוונה לברכת "רפאנו"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

יהודי צריך 'לחיות עם הסבות' ולהעמיק במה שעובר עליו. יום למחרת שעבר צנתור, מבית הרפואה, לימד הרב שליט"א כוונה קצרה ואקטואלית לברכת "רפאנו", עם התייחסות קצרה בסופה ל"רפאנו הוי' ונרפא" כרפואת לב וכליות. יש כאן מבט חדש על ברכה שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום – כוונה שקל לכוון, וגם מובלעות בה כמה הערות-יסוד על רפואה ובריאות. לבריאות!

"רפאנו הוי'"

למדנו לפני כמה חדשים[ב] על ברכת רפאנו. אז דברנו על הופעות "אתה" בברכה. כעת נספור את ההופעות של שרש רפא (שכל הופעה שלו בצורה דקדוקית שונה, כפי שנראה):

רפאנו הוי' ונרפא הושיענו ונושע כי תהלתנו אתה והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה.

עד כאן, בגוף הברכה עד החתימה, השרש מופיע ארבע פעמים. אחר כך יש עוד פעם אחת בחתימה:

ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל

ההופעה האחרונה בגוף הברכה היא "מלך רופא" – זהו סימן מובהק שההופעה הזו שייכת למלכות, ומתבקש למצוא כאן מבנה שלם. באמת, כשמתבוננים רואים בצורה ברורה מבנה של י-ה-ו-ה:

פתיחת הברכה היא בטוי עם כפל השרש רפא – "רפאנו הוי' ונרפא". זהו מטבע לשון על פי לשון פסוק[ג]. פשוט שיש כאן זוג של "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[ד], חכמה ובינה. שם הוי' מצטרף כאן ל"רפאנו", בסוד "הוי' בחכמה"[ה] (אור אבא, הבטול, שהוא מקור הרפואה[ו]). האותיות של "רפאנו" ושל "ונרפא" זהות, אבל ב"ונרפא" ה-נ מוקדמת יותר, רמז ל-נ שערי בינה (ריפוי ה-חולה, שיש לו רק מט שערים[ז]). הפתיחה, "רפאנו הוי'", שייכת למה שה' הוא "רופא כל בשר ומפליא לעשות", בסוד "לב נתיבות פליאות חכמה"[ח].

שתי ההופעות הראשונות, שכנגד י-ה, הן בנינים שונים של הפועל. שני הבנינים הם קלים, אלא שהראשון פעיל (פעל) והשני סביל (נפעל) – מתאים ליחס של זכר ונקבה (ה-נ של נקבה גופא רומזת ל'נפעל'[ט]). בעבודת ה' נפעל היינו מצב של בדרך ממילא, שאנו מכנים מודעות טבעית. בריאות אמתית, לאחרי "ונרפא", היא מצב בו האדם אינו חש את עצמו (כידוע שתיאור חולי בחז"ל הוא "החש ב...", עצם התחושה-העצמית מעידה על חולי). מודעות טבעית שייכת למוחין דאמא, הטבעיות של "אם כל חי"[י].

ההופעה השלישית היא "והעלה ארוכה ורפואה[יא] שלמה לכל מכותינו" – "ארוכה" מאריך, והיינו שרש התפארת, ה"בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[יב], ה-ו (התבה "ורפואה" פותחת ב-ו וכוללת ו אותיות). אפשר לומר שה"ארוכה" היא השרש העליון וה"שלמה"[יג] הקצה התחתון. "מכותינו", המוזכרות כאן, הן בתוך אברי האדם – פרצוף ה"תפארת גופא"[יד].

כמובן, "אל מלך רופא נאמן" היינו המלכות, כנ"ל, ויש כאן חזרה למדת הרחמים, "ורחמן". בכלל, הברכה הזו היא ברכת התפארת לפי הסדר – שרש רפא מתחלף בשרש פאר[טו] ומלאך התפארת הוא מלאך הרפואה, המלאך רפאל. לכן הניקוד בשם הוי' הוא חולם, הניקוד של התפארת[טז], לשון החלמה (חלם הוא גם אותיות חמל, עוד שרש של רחמים, ועולה ג"פ הוי', שם הרחמים). הרחמים הם פנימיות התפארת.

בעוד שתי הצורות הראשונות (כנגד י-ה) היו שתי צורות של פועל, שתי הצורות האחרונות (כנגד וה) אינן פעלים אלא שמות – "רפואה" היא 'שם עצם מופשט' (שם הפעולה המופשטת) ו"רופא" הוא סתם 'שם עצם' (פשוט), יחס שמתאים לז"א לעומת המלכות.

אחר כך "ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל" היינו הכללות, החיתום שכולל את הכל (וכאן "רופא" אינו שם אלא פועל, בפשטות). בחתימה יש כוונה בכתבי האריז"ל ש"רופא" עם הכולל בגימטריא רפח וראשי התבות "רופא חולי עמו ישראל" עולים רפח[יז], שלמות הבירורים. האריז"ל אמר למהרח"ו לכוון את הרמז הראשון, עם הכולל, וכשהוא שאל שהרי יש רמז בלי הכולל, בראשי התבות, הוא ענה לו שבאמת זהו רמז יותר מכוון.

אם כן, יש כאן מבנה יפה:

ירפאנו הוי'

הונרפא

ווהעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכותינו

הכי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה

"ברוך אתה הוי' רופא חולי עמו ישראל"

רפואת כליות ולב

בתנ"ך יש 'מכלול' (זוג מושגים) שחוזר כמה פעמים[יח] – לב וכליות. בהרבה פסוקים מדובר על החכמה שבלב וגם על חכמת כליות, אך יחסית אפשר להבחין ביניהם: בדרך כלל לב הוא בינה, "בינה לבא"[יט], אבל שרש ה-לב הוא דווקא בחכמה, בסוד "לב נתיבות פליאות חכמה" הנ"ל. הקשר בין לב נתיבות חכמה ל-נ שערי בינה הוא בסוד לבן (או לבנון, לב נתיבות ו-נון שערים). אם שרש הלב הוא בחכמה, שרש הכליות הוא בבינה ("חכם בבינה"), כי ה'שער' של כליות (האותיות העיקריות בשרש) הוא כל, חמשים, נ שערי בינה.

למה ה' בוחן כליות ולב? כל התשוקות וכו', המודע והלא-מודע, הם בלב של האדם. בשאלה "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם"[כ] והמסקנה היא "לב טוב", "רואה אני דבריו מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם" – "לב טוב" כולל את כל הטוב, לכן ה' בוחן את הלב. בדומה לכך, "כליות יועצות"[כא] ולכן ה' בוחן גם את הכליות. יש את התשוקה, האהבה, בלב, ואת העצה בכליות. כתוב "מים עמֻקים עצה בלב איש" – כאן העצה בלב, ממש מחבר בין הכליות והלב – "ואיש תבונה ידלנה"[כב]. לכן רצינו לומר ששרש הכליות, אף שבפשט הן נצח והוד, הוא בבינה (שרש הנצח וההוד). הלב בפשט בינה ושרשו חכמה. לכן לב-כליות הן כאן "רפאנו הוי' ונרפא". יש פסוקים שמקדימים את הלב לכליות, כסדר הפשוט של חכמה-בינה, ויש פסוקים שמקדימים את הכליות ללב, וזו תופעה של מוחין דאמא, כמו "חכם בבינה"[כג], בחינת תבונה.