לדבר ולהקשיב

מוצאי כ"ח שבט תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך תרומה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הנועם אלימלך מסביר[ב] שכאשר הצדיק אומר תורה הוא "מנענע בשורשו ובא לו הפירוש מהשורש שלו". זהו סוד "יעקב חבל נחלתו"[ג] ("כמו החבל שראשו א' למעלה וראשו השני למטה, אם ימשוך אדם בראשו השני ינענע וימשיך אחריו גם ראשון הראשון..."[ד]), חבל ההתקשרות ל"נחל נֹבע מקור חכמה"[ה], מקור הנשמה באין העליון עליו נאמר "אַיִן מזל לישראל"[ו] (המזל העליון הוא תיקון "נֹצר חסד לאלפים"[ז]) וממנו זוכה הצדיק ל"נביעת האין סוף" (ה-י של הרבי, הצדיק)[ח].

חבל הנשמה קשור ל-ה תתאה של שם הוי' ב"הד, מלכות דאצילות, סוד כנסת ישראל. בלימוד תורה לשמה (לשם אותה ה[ט]) ממשיך הצדיק חידושים (מצד הארת החכמה במלכות) ופירושים (מצד הארת הבינה במלכות) ש'מדברים' לעוד נשמות ישראל, המושרשות גם הן בכנסת ישראל, ובפרט לנשמות הקשורות אליו בשרשן. ואכן, מסביר הנועם אלימלך, המשכת הדיבור מהשרש תלויה בכך שהצדיק "מדבר אל צדיק חבירו" ש"מנדב את לבו לשמוע אליו" ונוצר יחוד משפיע ומקבל, זכר ונקבה, ההכרחי בכל דבר שבקדושה ("מה שאין כן כשרוצה לדבר וחבירו אין נותן לבו לשמוע אזי דבורו נפסק") – זהו סוד "ויקחו לי תרומה", לקיחת תורה מן השרש, התלויה ב"איש אשר ידבנו לבו", "הצדיק אשר נדב לבו לשמוע".

ה"צדיק חבירו" הוא בעצם החסיד של הצדיק הראשון, המקשיב מתוך בטול עצמי לדברי רבו על מנת לקלוט בפנימיות את האור שהוא משפיע לו, ואזי מתקיים "דברים היוצאים מן הלב [של הרבי] נכנסים אל הלב [של החסיד] ופועלים את פעולתם"[י] להעלות את החסיד ל'גובה עינים', להפוך ל"חבירו" של הרבי ולעמוד עמו פנים בפנים ("אשגחן אפין באפין", עיקר התיקון-ה"מתקלא" כפתיחת ספרא דצניעותא[יא]). מצד עצמו, החסיד הוא "הלואי בינוני"[יב], אך על ידי התקשרותו לרבו הצדיק גם הוא נעשה בחינת צדיק והיחס ביניהם הוא בין "צדיק גמור", המחדש, מפרש ומלמד (גמור לשון גמרא), ל"צדיק שאינו גמור", הזקוק ללימודו של רבו.

הרבי המדבר והחסיד המקשיב נעשים "צדיק עליון" (יסוד הדכורא) ו"צדיק תחתון" (יסוד הנוקבא) שמתחולל ביניהם יחוד[יג], עליו נאמר "רננו צדיקים בהוי'"[יד] (ככוונת ההשתטחות על קברי צדיקים, בה הצדיק הקבור הוא ה"צדיק עליון" והמשתטח הוא ה"צדיק תחתון"[טו]). "הצדיק אשר נדב לבו לשמוע" הוא תיקון נדב בן אהרן (הרווק[טז]), שרצה להגיע בכלות הנפש לשרשו ולנענעו כדי להנהיג (כצדיק-זכר) אך לא ידע להקשיב (כצדיק-נקבה)[יז].

בדרך כלל מוסבר[יח] שיחוד הצדיקים הוא יחוד יוסף ובנימין (יוסף 'מוליד' את כל אחיו, בסוד "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[יט], שכל תולדות יעקב "לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו"[כ], ובפרט פועל הולדה אצל בנימין, שעשרת בניו נקראו על שם יוסף[כא]). אכן, בשרש זהו היחס בין אברהם (המגלה-המשפיע, הרואה והמראה, אברהם אותיות ראה-בם) ויצחק[כב] (שהוא נשמה מעלמא דנוקבא[כג], ניחן בכח השמיעה, "כל השֹמע יצחק לי"[כד], וחופר בארות בהשתוקקותו לקלוט את שפע אביו אברהם ולהוליד ממנו תולדות) – "אברהם הוליד את יצחק"[כה] (היינו פעל בו הולדה, כזכר בנקבה[כו]). "אשת חיל עטרת בעלה"[כז], שרש הכלים (המקבל) גבוה משרש האורות (המשפיע)[כח], ובסופו של דבר ביחוד של "רננו צדיקים" עולה "יצחק ירנן"[כט] למעלה מאביו אברהם, ועל כן לעתיד לבוא נאמר ליצחק דווקא "כי אתה אבינו"[ל]. כלומר, להבאת הגאולה העיקר הוא ללמוד להקשיב[לא], לקיים "עשה אזניך כאפרכסת"[לב] בתשוקה לשמוע ("שמע ישראל... אחד"[לג]).

בתניאד מוסבר שניתוק חבל ההתקשרות למעלה נעשה על ידי עבירות ואילו כאן הניתוק-ההפסק הוא על ידי שאין למשפיע מקבל כדבעי. העבירות כורתות את חיצוניות החבל הרוחני, ה'חומר' שלו, והחוסר במקבל מפסיק את זרימת השפע בפנימיות אותו חבל[לד]. אכן, יש קשר בין הדברים: "אשרי מי שמדבר על אודנין דשמעין"[לה], ואם לצדיק המחדש בתורה אין מקבל כדבעי עליו לדעת שיש בו פגם פנימי (שיתכן שאינו מודע אליו, בחינת "העלם הרע", כמבואר בדא"ח[לו]) ועליו לפשפש במעשיו (ובעיקר לתלות בעון בטול תורה[לז]). לאידך, התיקון לניתוק החבל על ידי העבירות הוא המסירות להשפיע – ועל המשפיע לחפש מקבלים ראויים כדי לתקן את פגמיו (אלא שצדיק אמת אינו ב'ראש' של תיקונים, כי אינו חושב על עצמו, וכל ענינו השפעה לשמה – הפצת אור התורה בעולם להבאת הגאולה).