גלות התורה

מוצאי ז' כסלו פ"ו – כפ"ח

מאור עינים וישלח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קומת עולם-שנה-נפש

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. נודע כי בסוד עש"ן שהוא עולם שנה נפש, בכל אחד יש קומה שלימה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים מעין קומה שלהם. כמו שכתב הראב"ד בפירושו לספר יצירה _{(בהקדמה)} על פסוק והר סיני עשן כולו, שתיבת עש"ן מרמז על עולם שנה נפש. כי כמו שיש בנפש קומה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, כן יש בעולם; כמו שמצינו שנקראה הארץ בשם איברים, טבור הארץ _{(שופטים ט, לז)}, ופי הארץ _{(במדבר טז, לב)}, ערות הארץ _{(בראשית מב, ט)}. וכן בשנה הימים מיוחדים, שכל אחד משס"ה ימים הוא בחינת גיד פרטי.

המדע היום מתאר מרחב המורכב ממקום (שבו עצמו שלשה ממדים, אורך-רוחב-עומק) וזמן. בלשון ספר יצירה, המקום, על כל שלשת ממדיו, נקרא עולם (כאשר שלשת ממדיו נקראים בלשון ספר יצירה שלשת הצירים של רום-תחת, דרום-צפון, מזרח-מערב), ממד הזמן נקרא שנה (הציר של ראשית-אחרית, בלשון ספר יצירה) והוא מוסיף ממד נוסף שהמדע טרם הכיר בו – ממד הנפש (הציר של טוב-רע). בכל שלשת הממדים של עולם שנה נפש יש קומה שלמה של תריג – כשם שיש בנפש רמח אברים ו-שסה גידים כך גם בשנה וגם בעולם[ב].

בפירוט הדברים הוא מזכיר אברים בעולם (אף שיש גם גידים, "גידי הארץ") ואת הקבלת ימי השנה לגידים[ג] (אף שיש בשנה גם אברים, החל מ"ראש השנה", "שלש רגלים" כו'). מכאן שתיקון המקום הוא בעיקר ב-רמח מצות עשה ותיקון הזמן הוא בעיקר ב-שסה מצוות לא תעשה[ד]. לפי הפשט, מצוות לא-תעשה קודמות למצוות עשה – "סור מרע ועשה טוב"[ה] ("לא כן ['לא' קודם ל'כן'[ו]] עבדי משה"[ז]), בתחלה יש לנקות את הארמון מכל פסולת ואז אפשר להזמין אליו את המלך[ח]. ואכן, לפי המבואר בחסידות[ט] שההמשכה מלמעלה למטה היא נפש-שנה-עולם השנה-הזמן קודמת לעולם-המקום[י].

גיד הנשה בשנה – תשעה באב

ויום ט' באב הוא בחינת גיד הנשה מן קומת השנה, שהוא בבחינת אחוריים, ששם אחיזת הקליפות. ועל כן הוא זמן שליטתן, שנחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר _{(תענית כו:)}, עבור שהוא יום שליטתן ואחיזתן, שניתן להם אותו יום להיות להם אחיזה גם כן בקומת השנה.

וכמו יום הכפורים שהוא יום עליון וקדוש בקדושת מעלה על כל השנה, שהוא חיות של כל השנה ומובחר שבכולן לקדושה, שעל כן ביומא דכיפורי שטן אין לו רשות לאסטוני כמו שאמרו רז"ל _{(יומא כ.)}, את זה לעומת זה עשה אלקים כי תשעה באב הוא יום מובחר בסטרא אחרא להיות להן אחיזה יתירה ביום זה, שעל כן אירע בו מה שאירע.

ויום ט' באב הוא בחינת גיד הנשה מן קומת השנה שהוא בבחינת אחוריים ששם אחיזת הקליפות ועל כן הוא זמן שליטתן שנחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר עבור שהוא יום שליטתן ואחיזתן שניתן להם אותו יום להיות להם אחיזה גם כן בקומת השנה וכמו יום הכיפורים שהוא יום עליון וקדוש בקדושת מעלה על כל השנה שהוא חיות של כל השנה ומובחר שבכולן לקדושה שעל כן ביומא דכיפורי שטן אין לו רשות לאסטוני כמו שאמרו רז"ל את זה לעומת זה עשה אלקים כי תשעה באב הוא יום מובחר בסטרא אחרא להיות להן אחיזה יתירה ביום זה שעל כן אירע בו מה שאירע.

בין שסה הגידים בגוף (נפש) תופס מקום מיוחד גיד הנשה[יא], שנאסר באכילה, והוא מכוון בזמן (שנה) כנגד תשעה באב. נשה הוא לשון נשיה, שכחה, שהיא צד האחור של המודעות[יב] – גיד הנשה גורם ל"ושכחת את הוי' אלהיך"[יג], לשכחת התורה, ומתוך כך ליציאה לגלות, תהום הנשיה של עם ישראל, בה "נשיתי טובה"[יד] (וכך גיד הנשה הוא הלעומת-זה של שנה טובה). ה' ברחמיו רכז את כל אחיזת הקליפה ביום אחד[טו], תשעה באב, בו הוא נתן אחיזה לקליפה (אכן, ברגע שנזכרים בה', כשמקבלים מכה אחת, הכל נמתק ומתברר ששליטה זו היא בגדר "אשר שלט האדם באדם לרע לו"[טז]). תשעה באב, הצום מדברי קבלה, הוא הלעומת-זה של יום כיפור, הצום דאורייתא, בו אין כל אחיזה לקליפות.

וזהו מקום רמיזת תשעה באב בתורה בפסוק זה, על כן לא יאכלו בני ישראל א"ת, ראשי תיבות תשעה אב,

הפלא, שלא מצוין כאן, שחוץ מראשי התיבות את, שאר האותיות – תשעה אב – עולות בדיוק גיד הנשה!

שאז לא יאכלו בני ישראל אלא יתענו, שלא יתנו כח על ידי אכילתן לסטרא אחרא.

יש זמנים בהם לימוד התורה יכול להוסיף כח בקליפה[יז], אך כאן מפורש שהאכילה עלולה לתת כח בקליפה. אכילה כדבעי – באופן של "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[יח] ולמעלה מכך באופן של "בכל דרכיך דעהו"[יט] – מוסיפה כח בקדושה, אך יש זמנים בהם האכילה מוסיפה כח בקליפה (וכפי שיתבאר בסמוך, הכל נמצא בכל אחד ובכל יום, ובכל אכילה יש לאדם בחירה האם תהיה כאכילה בשבת קדש, לשם ענג שבת, או חלילה כאכילה בתשעה באב המוסיפה כח בקליפות)[כ].

ההקבלה בין גיד הנשה לתשעה באב כמעט מפורשת בזהר הקדוש:

וכמו שאמרו רז"ל _{(זוהר ח"א קע:)} האוכל בט' באב כאילו אוכל גיד הנשה, שבאמת הוא בחי' גיד הנשה כאמור.

שרש הגלות

כעקרון היסוד של תורת הבעל שם טוב, שחוזר שוב ושוב במאור עינים, הוא מסביר כיצד הסיפור בתורה הנצחית שייך לכל אחד בכל זמן:

וזהו מה שכתוב ויאבק איש עמו עד עלות השחר וגו', שבאמת הוא גם כן היום בהוה כן תמיד, כי הוא שטן הוא היצר הרע _{(ב"ב טז.)}, דתמיד הוא מתאבק ואוחז בישראל לקטרגן ולהרחיקן ממנו ית' ולהרע להם,

היצר הרע, שרו של עשו, מתאמץ תמיד להשכיח מאתנו את נוכחות ה' וכך להרע לנו – להפיל אותנו מטה-מטה (רע לשון מלרע[כא]), בכל התאוות והאיסורים.

והוא תמיד כן עד עלות השחר שיתנוצץ אורן ובהירתן של ישראל בימי משיח צדקינו במהרה בימינו. שאז נאמר _{(זכריה יג, ב)} ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכמו שכתוב _{(ישעיה לד, ו)} כי זבח לה' בבצרה, שהוא ביטול הרע מן העולם והזדככות הקדושה בעולם.

בטול הוא מצד אבא (חכמה, אורות, חיוהי) וזכוך מצד אמא (בינה, כלים, גרמוהי)[כב], ובדרך כלל באבא יש קדושה ובאמא יש טהרה[כג]. כאן יש ביטוי מיוחד שמחבר בין המושגים – "הזדככות הקדושה". בפשטות קדושה היא בטול, גילוי ש"כולא קמיה כלא חשיב"[כד], ואין בה צורך בזכוך, אבל כאן מודגש שצריכים גם כלים קדושים (כמו כלי המקדש, שחוץ מההכרח שיהיו טהורים, עליהם להיות קדושים). כשהצדיק מזכך את גופו בתכלית – "ועמך כֻלם צדיקים"[כה] – הוא נקרא דווקא "גוף קדוש" (לעומת הנשמה הטהורה[כו]).

אחרי העברת רוח הטומאה מן הארץ נזכה (לשון הזדככות) לא רק לטהרה, אלא לתכלית של קידוש העולם – עד לדומם, כמו ה"אבני קדש"[כז] של ארץ ישראל.

שאז לא יהיה בחי' מלחמת עמלק זה שהוא מבחינת אחוריים, שאז יתיחדו ישראל בבוראן בבחינת זיווג פנים בפנים מאין שום קיטרוג הרע ח"ו, היפך ממה שנאמר אחר החורבן _{(איכה ב, ג)} השיב אחור ימינו, וכתיב _{(ירמיה ז, כד)} ויהיו לאחור ולא לפנים.

במתן תורה היינו עם ה' פנים בפנים, וזכינו ללוחות שכולן פנים[כח]. אך בגלות ה' "השיב אחור ימינו" וגם אנחנו "לאחור ולא לפנים". לכן, כל עוד לא עברה רוח הטומאה מן הארץ יש לקליפות אחיזה באחור – אנחנו באחור – עמלק, עם מלק, יונק מהערף, מקום המליקה, הוא מחדיר בנו ספק (בגימטריא עמלק[כט]) וכך מפיל אותנו לחשכה של השכחה ("עד עלות השחר").

וירא כי לא יכול לו, כי ה' לא יעזבנו בידו _{(תהלים לז, לג)}; ויגע בכף יריכו, שהוא בחינת אחוריים בחי' גיד הנשה יום תשעה באב, שם נגע להרע להם ועשה מה שעשה.

ההגנה של ה' עלינו – על יעקב החלש מעשו – מצילה מנצחון שלו, אבל עדיין נשארת לו אחיזה באחוריים, יש זמנים של "וגבר עמלק"[ל].

גלות וגאולת התורה

ועל ידי שליטתו ומלחמתו תמיד עם ישראל באו הגלות בכלל ובפרט שהוא גלות הנשמה מיצר הרע, שעל ידי החושך המכסה אור ההשגה ניטל ונתחסר הדעת מישראל, שאין להם דעת שלם כמו שהיה בשעת מתן תורה שהשיגו מה שהשיגו.

עיקר הגלות הוא הכיסוי על הדעת – מתוך "ורם לבבך" (אגוצנטריות, התמקדות האדם בעצמו) באים ל"ושכחת את הוי' אלהיך" – הסחת דעת מה' – ואזי יש שליטה לס"א להחשיך-להשכיח השגת אלקות וליטול את הדעת, שהיא המבדילה בין ישראל לעמים (שהרי "אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[לא], בהעדר דעת אמתית). הדעת היא מח האחור[לב], הכח להפוך את האחור לפנים ולהביא למפגש פנים בפנים עם ה', וכשהדעת נחסרת עומדים אחור באחור.

שהוא סוד שנמסרו רזי תורה לחיצונים _{(פע"ח שער תיקון חצות פ"ג)} על ידי שנחסר מישראל דעת התורה, על ידי חשכותו שהוא מחשיך האור ומרחיק את ישראל מהבורא ב"ה.

האריז"ל אומר שעל ידי שנחסרת דעת תורה מישראל נמסרים רזי תורה לחיצונים, לאומות העולם, שמחשיכים על התורה (הלעומת-זה של 'המהפכה הרביעית', בה הפצת התורה ורזיה תקרב את כל האומות[לג]). הא כיצד? "חכמה בגוים תאמין"[לד] – הסודות העמוקים ביותר של תורתנו הקדושה משתקפים במדע, המסתיר על מקורם האלוקי (כאשר התיקון הוא במגמה שלנו 'להאמין' – לגייר, להכניס תחת כנפי השכינה – את ה"חכמה בגוים" על ידי חיבור התורה והמדע[לה]).

אפשר לזהות ארבע מדרגות בגלות, כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, שתים ברוחניות ("הנסתרֹת להוי' אלהינו") ושתים בגשמיות ("והנגלֹת לנו ולבנינו"[לו]): גלות התורה (ש"מחכמה נפקת"[לז]) כנגד ה-י (בסוד "נובלות חכמה שלמעלה תורה״[לח]); גלות השכינה (שכינתא עילאה) כנגד ה עילאה (״נובלות בינה שלמעלה שכינה"[לט]); גלות עם ישראל כנגד ה-ו; וגלות ארץ ישראל כנגד ה תתאה. רק הקוצו של י, עצם האמונה, לא יורד בגלות[מ] (והוא משתקף בעצם הנשמה ועצם התורה וכו' – עצם ללא גילוי). כנגד כל מדרגה של גלות נדרשת גאולה, כאשר ד"פ גאולה עולה פנים – החזרת פנים בפנים, שהיא הגאולה, כנ"ל.

עד עלות השחר במהרה בימינו אז יהיה ביטול הרע, שאז ומלאה הארץ דעה וגו' _{(ישעיה יא, ט)}, וכמ"ש _{(ירמיה לא, לג)} כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, שממילא יהיה כך כשיבוער הרע מן העולם. ויהיה אז שלימות התורה, ויצאו כל בחינות התורה שהיו בשכחה, יצאו מן הקליפות ויחזרו לישראל, שהוא סוד יציאת הדעת מגלות.

הדעת העתידית היא סוג אחר של דעת מהדעת המדידה והמוכרת לנו היום. הדעת העתידית היא דעת השוה בקטנים ובגדולים – "למקטנם ועד גדולם" (כפי שבקריעת ים סוף אמרו "זה אלי ואנוהו"[מא], כולם בשוה, ואדרבא, הקטנים "הכירוהו תחלה"[מב]). אז זוכים ל"שלמות התורה" – "תורת הוי' תמימה"[מג], הכוללת יחד את כל פרד"ס התורה[מד], כאשר הלומד יודע שעם כל השגותיו התורה נשארת "תמימה", כאילו לא נגע בה כלל[מה] (והכרה זו היא-היא השער לדעת העתידית, לגילוי עצם התורה, תורה תמימה שהיא תורה שלמה-לשמה באמת).

וזהו שאמרו רז"ל במסכת ראש השנה _(כג.) כל שיטה ושיטה שנטלו אומות העולם מישראל וירושלים עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שהוא לכוונת האמור, שהתורה נכתבת שיטין שיטין, שכל השיטין של תורה ודעת שנטלו ממנו אומות העולם שהן הקליפות, עתיד הקב"ה להחזירן לנו, על ידי שיבוטל הרע וממילא יהיה ריבוי הדעת

את מאמר חז"ל העוסק בעצי השטה, הארזים, שלקחו הגוים מירושלים[מו], הוא מפרש כאן על השיטות והרזים דאורייתא שנלקחו מאתנו[מז] ועתידים לחזור – עם גיור החכמות וגם גיור נשמות רבות ששייכות לעם ישראל תתווספנה לתורה שיטות שלמות, שמקורם במחשבה הקדומה דא"ק המשוטטת תמיד, וסודות עמוקים שעד כה היו בגלות בחכמת הגוים.

ולא יהיה עוד בחינת אחוריים כי אם בחינת פנים בפנים; כמו בשעת מתן תורה שנאמר פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם[מח], כן יהיה בביאת הגואל במהרה בימינו, אמן נצח סלה ועד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ימלוך ה' לעולם אמן ואמן.