בע"ה

כינוס ילדים כ"ד תמוז

כד תמוז סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

צהרים טובים, ערב טוב ילדים. כמו כל שבוע, אנו בוחרים צדיק גדול ששייך לשבוע הזה. ביום ראשון היה יום ההילולא של אחד מגדולי גדולי הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב והמגיד. יש עליו דברים מאד מיוחדים, מהם נספר היום. הוא היה חבר טוב של בעל התניא (ושל שאר תלמידי המגיד), שניהם למדו יחד אצל המגיד ממעזריטש, והיה גם תלמיד מובהק של רבי אהרן מקרלין.

יש משהו מיוחד אצל הצדיק הזה, שאין אצל אף צדיק אחר מתלמידי הבעש"ט – הוא היחיד שנהרג על קידוש ה'. הסיפור היה ככה – הוא גר בקרלין, אבל בסוף ימיו, בשנה האחרונה (או החודשים האחרונים ממש), עבר ללודמיר והיו פרעות. הגוים הרשעים, הקוזאקים, היו עושים צרות ליהודים – פוגרומים, יורים ושודדים והורגים. זה היה מאד קשה, זה היה בשנת תקנ"ב. הוא נולד בשנת ת"ק ונורה – הי"ד – בשנת תקנ"ב. אם כן, חי 52 שנה. מי בתנ"ך חי 52 שנה? רבי שלמה מקרלין נקרא על שם שלמה המלך, ובתנ"ך רואים ששלמה המלך גם חי בדיוק 52 שנה – זה קצת סימן שיש קשר ביניהם, ואולי הוא אפילו גלגול שלו. אם הוא גלגול הוא גם תיקון – שלמה היה צדיק גדול, בנה את בית המקדש, אבל גם עשה דברים שצריכים תיקון. בזמן הזה אנו בוכים על חורבן בית המקדש – היה צריך משהו לתקן אצל שלמה, שבית המקדש נבנה על ידו וגם נחרב בגלל דבר שעשה, ולתקן שייבנה מחדש.

הסיפור היה שבאותה שנה חל יז בתמוז – היום הראשון לאבלות על הבית – בשבת. אם יז תמוז בשבת, גם ת"ב בשבת, ואז לא צמים – זה צום "נדחה" ליום ראשון – אך בכל אופן זה יז תמוז. הוא היה לפני קידוש, בליל שבת, ונכנסו גוים רשעים – קוזאקים – וקוזאק אחד רשע הוציא רובה וירה בו. הוא ירה בו לפני שהספיק לעשות קידוש, והוא לא מת על המקום – להיפך, לא ידעו שנפצע כל כך חמור, כי ירו בירך שלו. בכל אופן, הרבה דם יצא ממנו, והוא היה מסוכן. הוא המשיך לחיות חמשה ימים, עד כב תמוז – אם היו מטפלים בו כמו שצריך, מהרגע הראשון, יתכן מאד שהוא לא היה מת. אבל, זה עיקר הסיפור שאנו רוצים לספר, הוא הבין שהוא חייב להיות קרבן בשביל עם ישראל, וכנראה שיש פה איזה סמליות מאד עמוקה – שצריך לתקן משהו אפילו אצל שלמה המלך שבנה את בית המקדש, כדי שה' במהרה יביא משיח ויבנה את בית המקדש. אנו יודעים שחז"ל דברו על שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. כתוב שהרשעים יהרגו את משיח בן יוסף, שבא לפני משיח בן דוד, רק שאם תהיה זכות משיח בן דוד יחיה אותו מחדש. יש פסוקים שרומזים לכך שמשיח בן יוסף יהרג, וכך אומרים חז"ל. חברי רבי שלמה מקרלין, כל צדיקי הדור, אמרו שהוא ניצוץ משיח בן יוסף. זה משהו מאד מיוחד – אין צדיק אחר, במיוחד של החסידות, שהרגו אותו על קידוש ה' בדווקא. כאן הוא קבל על עצמו את הדין – הבין שככה צריך להיות. יש כמה סיפורים שממחישים זאת.

יש סיפור אחד, הרבה שנים קודם, שהיה צדיק אחר מתלמידי המגיד – יש גירסא שזה היה רבי נחום מטשרנוביל (גם חבר גדול של אדה"ז) ויש גירסה שזה היה רבי שלום אבי ר"י מרוז'ין (ר"ש מפרוהוביטש, בן רבי אברהם המלאך) – שהיה בבית הסהר (ושניהם היו), וכל ההשתדלויות להוציא אותו לא הועילו. אז רבי שלמה מקרלין שלח לו מכתב בין שתי מילים – "אפיך צלותיך", תהפוך את התפילה שלך. מה זה יכול להיות? הוא יושב בבית האסורים, וכולם משתדלים לעזור לו להשתחרר, ושום דבר לא עוזר, ופתאום צדיק אחד שולח לו מכתב שאומר לו להפוך את התפילה שלו – מה יכולה להיות הכוונה? הפירוש הוא שרבי שלמה מקרלין ראה ברוח קדשו שאותו צדיק שיושב בבית האסורים מתפלל לה' שיזכה למות בבית האסורים על קידוש ה', ולכן אמר לו שיהפוך את התפילה – כל זמן שאתה מתפלל להשאר שם, כל השתדלות שלנו לא תעזור, כמובן, ולכן אני אומר לך שאתה צריך להפוך את התפילה ולהתפלל שתצא מבית האסורים, וזה מיד יעזור. אותו צדיק – רבי נחום או רבי שלום – אמר שאם רבי שלמה מקרלין יודע מה ששום מלאך ושום שרף לא יודע, היינו מה שאני חושב בלבי, אני אענה לו. אם הוא כל כך גדול שיודע מה תפילתי בלבי כנראה גם יודע מה רצון ה', ואציית לו – אז אותו צדיק התפלל להשתחרר ואכן יצא מבית האסורים. אחר כך, אחרי שקרה הסיפור עם רבי שלמה מקרלין, שירו בו וחכה חמשה ימים למות על קידוש ה', אותו צדיק אמר – עלי הוא השפיע להפוך את דעתי, אבל הוא נשאר בשלו (נשמע הרבה יותר עסיסי באידיש: מיר האט אים איבערגעמאכט, אובער אים...). הוא ידע שהוא משיח בן יוסף, ובשביל עם ישראל צריך למות על קידוש ה'. כשאחד הוא חזק מאד בדעתו, ולא מוכן לשנות אותו בשביל שום דבר, יש לך ביטוי בחסידות – בפרט אצל הרבי ריי"צ – "אזוי אונד נישט אנדרעש" (סוד שם "ככה"), זה משהו "עצמי", שנוגע לעצם שלו. אצל הצדיק הראשון – רבי נחום או רבי שלום – הענין של למות על קידוש ה' היה משהו חשוב, אבל לא 'עצמי' לגמרי, עד הסוף, ולכן היה אפשר להפוך אותו ברוה"ק של רבי שלמה מקרלין, אבל אצל רבי שלמה מקרלין זה היה 'עצמי' לגמרי, נוגע לעצם שלו, ולא יכול שום דבר בעולם לשנות את דעתו.

כדי להבין את זה יותר טוב, יש עוד כמה סיפורים בנוגע לזה: אחרי שהקוזק ירה בו, לפני קידוש, הוא לא אבד הכרה – רק יצא הרבה דם, והוא היה מסוכן, לכן כל התלמידים והמקורבים אמרו שדבר ראשון צריך לשכב במטה, וצריך גם לטעום משהו. הוא סרב לשים משהו בפה לפני קידוש. הלכו לחפש יין בשביל קידוש, ולא מצאו יין כשר למהדרין – הוא הקפיד מאד איזה יין הוא שותה, רק יין בהכשר הכי טוב, ולא מצאו יין כפי שרצה – אז הוא סירב לעשות קידוש. אמרו שהוא מסוכן, סכנת נפשות, ומה זה לא לטעום לפני קידוש? הוא ענה, גם כן בתוקף המאפיין אותו, שהאברכים של הדור הזה – בכל דור יש ירידת הדורות, שעושים יותר ויותר קולות – אין להם יראת שמים, אצלם זה מאד קל לבטל איסורים של התורה. כמובן שעל פי תורה היה מותר לו, אבל בכל אופן הוא סירב ואמר שזה סימן שלכל החסידים כאן חסרה יר"ש, שיש ירידת הדורות.

אחר כך, יש עוד ווארט מאד יפה, שהיה בציבור שם אחד מזקני תלמידי הבעל שם טוב, והוא שאל אותו מאד דוגרי – למה אתה לא מוכן לטפל בעצמך? אתה מסייע כאן להסתלקות של עצמך! הוא אמר לו שאני יודע בשמים שיש גזירה, ר"ל, ה"י, שזה או אני או חצי כלל ישראל. מה שאני מקריב את עצמי זה במקום חצי מכל היהודים שיש בעולם, אז אני לוקח על עצמי את המס"נ למות על קידוש ה' על מנת להציל חצי כלל ישראל.

שלושת הדברים הקצרים הללו, שכולם סביב קידוש ה' שלו, יש בזה הגיון, ונאמר בקיצור: קודם כל, זה שצדיק יש לו בחינת משיח, כאן זה ניצוץ מאד חזק של משיח בן יוסף, ובלשון הקבלה והחסידות הניצוץ משיח של כל אחד ואחד זה הכתר שלו. לכל צדיק יש את כל עשר הספירות, כל כחות הנפש, וזה שיש משיח אצל כל אחד – זה הכתר. אם הרבי אומר שצריך ללמוד על משיח, להקדיש את החיים שלנו למשיח, אז מה הרבי רוצה? שכל אחד, החל מהילדים הקטנים, יגלה את הכתר. לכל אחד יש כתר, הכתר זה המשיח – כל צדיק, כל מה שקשור למשיח, זה הכתר שלו. למשל, לפני שבוע סיפרנו על בעל אור החיים הקדוש סיפורים מחכמה עד מלכות, אבל הזכרנו שיש לו בחינה חזקה של משיח – עד שאמר על עצמו "חיים שמו" – וזה אומר שהכתר אצלו מאיר, הכתר גלוי, שמרגיש בעצמו את הפוטנציאל, את הכח להיות משיח. זה נקרא גילוי הכתר. בתוך הכתר יש שלוש בחינות – הבחינה הכי גבוהה זה "ככה" (שם קדוש, כתר-כל-הכתרים, כפי שלימד הבעל שם טוב לכוון בזה בקדושת כתר בתפילת מוסף בשבת ויום טוב – אז ניצוץ משיח מתגלה בכל אחד ואחד). כשהוא משפיע על מישהו אחר להפוך את הרצון שלו למות על קידוש ה', אבל הוא עצמו לא מוכן לשנות זאת בשום פנים ואופן, כי זה עצמי לגמרי – זו הדרגה הכי גבוהה של הכתר. זה שאומר שלא מוכן לעשות קידוש בשום מקרה שבעולם בלי היין הכשר, זה הענג שבת שלו – התענוג שבכתר. אם יש לו יין כשר וקידוש כשר זה עונג שבת, ואם לא – יותר כיף לסבול את היסורים שסבל, והעיקר לא לבטל שום פרט הכי קטן בתורה הקדושה שלנו. זה שהוא מוכן להיות הקרבן תמורת חצי מכלל ישראל, זה הרצון שלו. בכתר יש אמונה-תענוג-רצון (כדאי שכל אחד יזכור את זה). שלושת הסיפורים הקצרים הללו על הסתלקותו זה כנגד האמונה שבו, התענוג שבו, והרצון שבו.

אם כן, זה מה שהיום ספרנו על הצדיק הגדול הזה, רבי שלמה מקרלין, שחבריו, צדיקי אותו דור, אמרו עליו שהוא משיח בן יוסף. יש הרבה סיפורים עליו ועל בעל התניא, כפי שנמשיך, אך כעת סיפרנו על הכתר שלו – המשיח שבו.