1

בע"ה

שיעורי תניא ודבר מלכות (19, אחו"ק)

ו אייר סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

נשיר הניגון מהפרק החדש של הרבי, שנזכיר גם בהמשך.

שרנו שני פסוקים מתחלת הפרק החדש של הרבי, פרק קו. הפרק החדש פותח עם הפסוקים "מי ימלל גבורות הוי' ישמיע כל תהלתו" ואז כתוב "אשרי שומרי משפט עשה צדקה בכל עת". לפי המפרשים, בפשט, הפסוק השני בא לענות תירוץ לפסוק הראשון – אין מי שיכול למלל את גבורות ה' ולהשמיע כל תהלתו, ורק "שומרי משפט עשה צדקה בכל עת" זה מה שניתן לעשות כדי להשמיע את גבורת ה'. גם בחסידות, ידוע שיש פירוש של הצ"צ על תהלים – "יהל אור" – ונהוג ביום הולדת, ואחר כך כל חדש (בר"ח), ללמוד את הפרק (חוץ מזה שאומרים את הפרק, את הפרק של כל אחד ואת הפרק של הרבי שהוא הנשמה הכללית של כולנו). היות שכך זה פותח, בעיקר צריך להתבונן בפסוקים אלו סמוך לחדש הראשון של היום ההולדת, ואנו עדיין בתוך החדש הראשון. הצ"צ מביא על הביטוי המופיע בסיום התירוץ (הפסוק השני, ש'מתרץ' את התמיהה הקיימת של הפסוק הראשון) – "בכל עת" – משהו מאד מאד מחודש, שלא הוא חדש זאת, אך זה נשמע מחודש לגמרי. זה ווארט של הרמ"ז, אחד מגדולי החסידות שתמיד מצוטט בחסידות (כמעט אין עמוד בלקו"ת שלא מזכיר אותו), הכותב ש"בכל עת" – ביטוי שנשמע נחמד – זה רומז לקליפות. וכל כך למה? הקליפות זה הרע, ו"הקליפה היא מזומנת תמיד" – "בכל עת" זה משהו שכל הזמן נמצא, מוכן ומזומן להתלבש על הבן-אדם, לתפוס אותו, לפתות אותו, להוריד אותו. מי נמצא בכל עת? זה היצר הרע. אבל יש הרבה מאד פסוקים של "בכל עת" שהם טובים מאד, כמו הפסוק הזה, אז איך נפרש אותם? הוא מסביר שכל פעם שיש איזה דבר טוב עם "בכל עת" זו עצה איך להמתיק את הקליפות. גם על הפתיחה שלנו, "מי ימלל גבורות הוי'", מבאר הבעש"ט שהיינו מי יכול בכח דבורו להמתיק את גבורות ה'. זה כח הדיבור של הצדיק, שקודם חש-שותק, ורק אחר כך מל-מדבר ("מי מלל לאברהם"), ובכח הדיבור שלו הוא ממתיק את הדינים ומבטל גזירות, כמו שכתוב שאפילו שהקב"ה גוזר משהו הצדיק מבטל (בכח המילול המתוקן שלו, אחרי החש הפנימי, ההכנעה שלו, ואחרי ההבדלה הפנימית שלו, אז הוא יכול להמתיק). כמו שמתחיל "מי ימלל גבורות הוי'" כך מסיים גם שמי שעושה צדקה הוא ממתיק והופך את ה"בכל עת". אז במקום ש"בכל עת" ירמוז לקליפה המזומנת תמיד, יתקיים בתכלית הקדושה, לכתחילה, שהקדושה תתפוס את ה"בכל עת" במקום שהקליפה תתפוס את ה"בכל עת" – שיתקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד", שהקדושה תהיה מזומנת בכל עת. כתוב שכל דבר שבקדושה דורש הכנה, אך לע"ל, כשהכל יהיה במודעות טבעית, גם הקדושה תהיה בדרך ממילא, "בכל עת". בעולם הזה הקליפה היא בחנם – גם קליפות רוחניות, כל מיני "היי" – ולהשיג משהו שאפילו דומה לזה בקדושה זה דורש עבודה קשה. זה דבר שגם מאד קשה לבעלי תשובה, שלהשיג אותה חויה שקבל קודם בחנם זה עולה – הקדושה לא בחנם. צריך להגיע למצב הפוך, מצב משיחי, שה"בכל עת" יהיה רשות היחיד – רשות הקדושה – ולא רשות הרבים של הקליפות. הפסוק הזה אומר שמגיעים לזה על ידי צדקה – "עשה צדקה בכל עת". אז "נעוץ סופן בתחילתן", זה מתחבר עם ההתחלה של "מי ימלל גבורות הוי'" – אם כי "ימלל" זה בדיבור, הדיבור זקוק גם למעשה. יש שלושה לבושי הנפש – מחשבה, דבור, מעשה. "ברישא חשוכא" להכניע בפנים, ואחר כך "פתח פיך ויאירו דבריך" – יוצא דיבור מתוק וממתיק, "כי מתוק האור" – אך יחד עם זה, כדי לגמרי להפוך את הקליפה של "בכל עת" ולעשות שיהיה בקדושה, צריך את "מעשה הצדקה", אודותיו מבואר בתניא שהוא כולל את כל המעשים. וכן כותב בתניא שזו המצוה – ב-ה הידיעה – שה' בכבודו ובעצמו מקיים, וכל מה שה' בורא את העולם יש מאין זה בעצם לעשות צדקה עם המציאות. מי שיכול לברוא מציאות חדשה ומתוקנת זה צדקה, ועל זה כתוב "רחבה מצותך מאד" – המצוה של ה', שמחדש בכל יום ובכל רגע מעשה בראשית, היא רחבה מאד, בלי סוף. גם אנו צריכים לשאוף לכך, ועל זה כתוב "עשה צדקה בכל עת", ובזה עושים אתהפכא ל"בכל עת".

מה זה קשור לפרשת השבוע? בפרשה – והרבי מביא זאת בדבר מלכות – כתוב הביטוי "בכל עת": "ואל יבוא בכל עת אל הקדש", אל הכה"ג הנכנס לקה"ק "אחת בשנה". הרבי מביא דבר מחודש – כי לא מכירים אותו – ש"בזאת יבוא אהרן" היינו רשות לאהרן להכנס לקה"ק מתי שהוא רוצה. זה לא לפי הפשט הפשוט, וגם רש"י לא מפרש כך, אלא שגם אם יביאו כל הקרבנות המנויים בפרשה – הבאה "אחרי מות שני בני אהרן", כי היה להם רצוא בלי שוב, וענין זה של איזון רו"ש, של אורות דתהו וכלים דתיקון, הוא המוטיב החוזר בדבר מלכות מ-כח ניסן תשנ"א, והסיפור העיקרי של חוסר איזון הוא סיפור נדב ואהרן, הגדולים ב"רצוא" שלהם ממשה ואהרן, אך ה' חפץ גם ב"שוב", והם הביאו "אש זרה אשר לא צוה אותם", היינו שלא באו עם הכלים המתאימים, והקרבנות המנויים בפרשה זה בשביל שהכהן הגדול יכנס בשלום ויצא בשלום – זה רק ביום כיפור.  אפשר לחשוב שאם יביא את ה'כלים' הנכונים ל"שוב" אחרי ה"רצוא" יוכל להכנס מתי שרוצה, ואכן יש מדרש כזה, אלא שרש"י לא מפרש כך. לפי רש"י, גם אם יכנס עם כל הקרבנות האלו, אך לא ביו"כ, הוא בסכנת היפך החיים, כאזהרת הפסוק, אך יש מדרש שאומר שעם קרבנות אלו אפשר תמיד להכנס. הדבר מלכות מבוסס על הפסוק הזה, אך הרבי מוסיף על כך עוד חידוש – שלע"ל, תיכף ומיד ממש כשיבוא משיח ויבנה המקדש, אז "ועמך כלם צדיקים" וכולנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", עד שכל יהודי הוא כהן וכהן גדול (זה מה שגלום בביטוי "ממלכת כהנים", היינו כהנים שהם מלכים, והמלך של הכהנים – כי מלך וכהן סתם לא יכול להיות אותו אחד, מלך מיהודה וכהן מלוי – זה כהן גדול). כל יהודי בשרש, בעצם, הוא כהן גדול, וכהן גדול לפי המדרש יכול להכנס לקה"ק מתי שרוצה – רק שידאג להכין את הכלים דתיקון, כדי שהרצוא שלו יהיה מעוגן כדבעי ואחריו ישוב למציאות ולא יסתלק ממנה.

אם כן, אחרי כל זה – שזה עיקר המהלך בתחילת השיחה של הרבי – מה זה "ואל יבוא בכל עת"? זה אסמכתא לכך ש"בכל עת" זה קליפה, כפי שמביא הצ"צ בשם הרמ"ז, בגלל שכתוב "אל יבוא בכל עת", ואם בא "בכל עת" זה לא טוב והוא ימות. זו ממש ראיה ש"בכל עת" זה משהו שלילי. יש ווארט מאד יפה של רבי יצחק מדרהוביטש, אביו של רבי מיכל מזלוטשוב, שמחבר את שני הפסוקים ביחד (הפסוק מהפרשה והפסוק מהפרק החדש של הרבי). הגמרא אומרת ש"עושה צדקה בכל עת" זה "המפרנס בניו ובנותיו כשהן קטנים". עד גיל מסוים (שש, לפי דעה אחת) חייבים לפרנס את הילדים לפי דין תורה, אך אם ממשיך בכך גם אחרי שכבר לא חייב – וכל עם ישראל ממשיכים לפרנס את ילדיהם גם אחרי שהחיוב היבש פקע מהם – על זה כתוב "עשה צדקה בכל עת", כי דואג לילדים. בכל אופן כתוב בספרי חסידות שאוי ואבוי למי שיוצא ידי חובת צדקה בכך – זה מאד נחמד שזה שמפרנס את ילדיו הוא "עשה צדקה בכל עת", ועם זאת אוי ואבוי למי שחושב שבכך יוצא ידי חובת צדקה ולא עושה צדקה עם אחרים. יש לו תירוץ, שכל הכסף – המעשרות, או החומש – הוא מוציא על הילדים, ועל זה כותב אבא של רי"מ מזלוטשוב "ואל יבוא בכל עת אל הקדש". מי שחושב שבפרנסת ילדיו יוצא ידי חובת צדקה ולא עושה מעבר לכך – לא יכול לבוא אל הקדש. מי שמפרש כך את ה"בכל עת" – אל יבוא אל הקדש.

אם כן, גם רואים משהו מדהים – שיש דבר שחז"ל אומרים, שלכאורה זה טוב מאד, שעל המפרנס ילדיו נאמר "עשה צדקה בכל עת", ועל זה באה החסידות ואומרת שאוי ואבוי אם חושב שבכך מספיק ולא עושה צדקה מעבר לכך בגדול. איך נסביר זאת? החסידות בכלל מחדשת שכשם שיש מצרים של קליפה יש גם מצרים של קדושה – מצרים של קדושה זה מי שהוא במיצר-בגבול של מצוה, שלא יכול להשתחרר מזה. הוא כלוא בתוך גבול של קדושה. המצרים של הקדושה זה הדבר העיקרי שמפריע לביאת המשיח, והיות שכל החסידות זה "להביא לימות המשיח" – כל הבעש"ט ותלמידיו זה תנועה משיחית בהדיא – לכן הדבר שהכי מפריע לכך זה מצרים של קדושה. ודאי שצריך להוציא ממצרי הקליפה מי ששקוע בהם, אך אם יוצא מכך אבל נשאר במצרים של קדושה – כך משיח לא יכול לבוא. אם יש דוגמה מפורשת מה זה מצרים של קדושה בחז"ל – זה הדוגמה הזו של "בכל עת". כאן רואים התקדמות ש"בכל עת" יכול להיות קדושה – ולא רק קליפה, כמו אצל הרמ"ז – אבל מצרים של קדושה, תחושה של "יצאתי ידי חובה". זה מצרים של קדושה בעיקר כאשר מדובר במצוה הכי גדולה בתורה, שראוי להיות עליה מס"נ. זה שהורים מפרנסים את הילדים זה טבע, ואפילו לא ברור אם זה טבע של נה"א או של נה"ב – משמע מהתניא פ"א שהטבע של רחמנות, גם ובעיקר על בני משפחה, זה בא מהטוב של קליפת נגה, ולא מהנפש השני בישראל שהיא חלק אלוה ממעל ממש, שפי שנסביר בהמשך. אם כן, מה שבא מהטוב של נה"ב – אפילו שזה מצוה – זה ודאי מצרים דקדושה, אם לא יכול להשתחרר מזה.

אם כן, דברנו עד כה על כך שצריך לברר את הביטוי של "בכל עת", וצריך לעשות זאת על ידי צדקה אמיתית. יש עוד מאחז"ל על "עשה צדקה בכל עת", חוץ ממפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים – פירוש דומה, אך לגמרי אחרת: "זה המגדל יתום או יתומה בתוך ביתו". לאמץ יתום או יתומה – שזה מצוה של הבעש"ט, ושל הרבה ההולכים בעקבותיו – זה כבר לא טבעי, אלא לפנים משורת הדין לגמרי. מה המכנה המשותף של "עשה צדקה בכל עת" – שהוא גם התיקון של "ואל יבא בכל עת אל הקדש" של פרשתנו – שזה צריך להיות מצוה בה כל הזמן אתה דואג למישהו. אי אפשר בכל רגע להוציא שטר מהכיס ולתת – גם כשאתה ער וגם כשאתה ישן, גם כשאתה אוכל וגם כשעושה משהו אחר – לכן "עשה צדקה בכל עת" יכול להיות רק כאשר קבלת אחריות מלאה, מתחלה ועד סוף, על מישהו. אז, גם כשאינך מוציא כסף מהכיס, אתה עושה צדקה בכל רגע – כשאתה יודע, וגם הוא יודע, שאתה אחראי עליו בכל רגע ובכל פרט. "עשה צדקה בכל עת" זה קבלת אחריות על הזולת במאת האחוזים (כפי שדברנו בזמן האחרון). אם מדובר בבן בית, זה טבעי – אפשר כמובן לקדש זאת, אבל בלי זה זה הטוב דנגה. אך ברגע שאתה מגדל יתומה בבית, שאינך מחויב בכך בכלל, זה הטבע של הנפש האלקית. הגמרא אומרת על מי מדובר – "זה מרדכי שגדל את אסתר". אמנם היתה פה איזה קרבה, זה לא ילדה מהרחוב, אך בכל אופן הוא לא מחויב לה והוא לקח אותה – "ויהי אמן את הדסה כי אין לה אב ואם". לעניננו זה כל בעל תשובה – אחד שלא זכה לקבל את החינוך היהודי מהוריו. אף שיש לו אבא ואמא ביולוגיים, והוא חייב בכבודם, אך ברוחניות לא העניקו לו החינוך היהודי המתאים, אז נקרא "כי אין לה אב ואם". אז צריך לבוא מרדכי היהודי – צריך באמת להרגיש שכל יהוהידם קרובי משפחה – וצריך לאמץ אותה. על זה חז"ל אומרים, על הפסוק של הפרק של הרבי, "זה מרדכי" אשר גדל וחנך והמשיך אמונה באסתר ("אמן" זה להחדיר אמונה – זה אמור להגיע מאבא ואמא, ולא הגיע מהם צריך מישהו שלוקח אחריות לפרנס, כמו "רעיא מהימנא", צריך לפרנס את האמונה, וכמו שהבעש"ט אומר שקודם צריך לפרנס ממש בגשמיות, בשביל לפרנס את האמונה, וכל הזמן לטפח את הקשר אל הקב"ה). יש גימטריא ממש מופלאה, שאמרנו כמה פעמים, ש"עשה צדקה בכל עת" עולה ד"פ מרדכי (היינו שהוא הערך הממוצע של כל מלה) – הדמות שהרבי הכי הזדהה איתה בכל התנ"ך (במדה מסוימת אפילו יותר מאשר משה רבינו, ועליו כתוב "מרדכי בדורו כמשה בדורו"). מי שתקן והמתיק את ה"בכל עת" הוא באמת יכול לבוא בכל עת אל הקדש. מי שלא המתיק את ה"בכל עת" – ה"בכל עת" זה מה שבא... (שהרמ"ז אומר שבדרך כלל זה הקליפה, המזומנת בכל עת) – לא יכול לבוא בכל עת אל הקדש. ביאת המשיח זה לתקן את "מה שבא" – שכל הזמן משיח בא, ולא משהו אחר. בשביל לתקן את "מה שבא" צריך לקיים את הפסוק "עשה צדקה בכל עת" גם לפי הפירוש של מגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, ולא להסתפק בפירוש של חז"ל של פרנסת בנים ובנות שממילא הלב נוטה לעשות זאת מצד הטבע הטוב של הנה"ב – אלא לצאת ולקבל אחריות על יהודים שאין להם אבא ואמא, אחריות מלאה בגשמיות וברוחניות, ואז זה מתקן את כל חויות החיים שמתחיל להיות מצב שכל מה שבא לך זה מלך המשיח, "הנה הנה משיח בא". הרבי אומר שכבר צריך להתחיל לחיות עם תודעה של משיח, שכל יהודי הוא כהן גדול, שהגיע למצב כזה שבאמת בכל עת ובכל רגע "בזאת [תיקון המלכות, הטבעיות שלו] יבוא אהרן אל הקדש". ה"זאת" זה המלכות, הטבעיות, ואם הוא תקן את הטבעיות הזאת אז "בכל עת" הוא יכול להכנס לקה"ק.

הרבי גם מדגיש בדבר מלכות, בהתחלה, שצריך לשים לב שקה"ק זה מקום גשמי בעוה"ז – יש שם השראת שכינה, אך זה מקום גשמי בהחלט – וכתוב בספרים (אך הרבי לא מביא זאת) שכל ארץ ישראל זה קדש הקדשים (והרבי מסר את הנפש על שלמות העם, התורה והארץ, מתוך הזדהות עם מרדכי – משה קבל תורה מסיני, אך מרדכי מסר את הנפש על שלמות העם והתורה וגם הארץ, אף ש"אכתי עבדי אחשרוש אנן", והוא בסוף גם זכה לעלות לארץ שלא כמשה; אני מזכיר זאת גם בקשר לאירועי היום, שאלפי יהודים עלו לחומש). כל ארץ ישראל זה קה"ק, רק שבזמן הזה זה לא גלוי. כפי שספרנו שמישהו תמה על הביטוי עצמות ומהות בתוך גוף והרבי אמר לו ביחידות שכך כל יהודי, רק שכעת לא בגלוי, כך בארץ ישראל – אם כי לא בגלוי – כל מקום זה קדש הקדשים (שם בגלוי "נמנע הנמנעות" ו"מקום ארון אינו מן המדה"). כשנזכה נראה שכל נקודה זה קה"ק, וממילא זה יקל עלינו את הציור שכל יהודי יכול להכנס לקה"ק מתי שהוא רוצה – זה בעצם להתחבר עם הקדושה העצמית של ארץ ישראל. בכל אופן, זה הווארט של הרבי – זה ה"שוב". כשיש תיקון ואיזון בין רצוא ושוב אז בכל זמן אפשר להכנס לקה"ק, וזה ביאת המשיח.

הרבי כותב עוד דבר נוגע לזה, שכמו שי שמקום גשמי שקוראים לו קה"ק, אז עוד סימן שהכהן שלנו – והכהן הגדול זה כל יהודי – הוא באיזון נכון בין רצוא ושוב זה הדין של בגדי כהונה. אם הכהן עובד את עבודתו בלי הבגדים חייב מיתה. כהן הדיוט עובד בארבעה בגדים, וכה"ג בדרך כלל בשמונה בגדים (כולל בגדי זהב), אך בזמן הכניסה לקה"ק הוא עובד רק בארבעה בגדי לבן (ש"אין קטגור נעשה סנגור") על דרך כהן הדיוט – זה סימן שה"רצוא" הוא בלי בגדים. כהן שעובד בלי בגדים חייב מיתה, כי זה רצוא בלי שוב, ואף על פי כן נכנס לקה"ק רק בבגדי לבן. למה כה"ג צריך יותר בגדים? בפשט לכבוד ולתפארת, אך בפנימיות זה כי יש לו יותר "רצוא" והקרבה (כהן זה הקרבה, כמו שכותב הרמב"ן שצריך לכוון בקרבן שמה שנעשה היה צריך להעשות לו) ולכן צריך יותר בגדים כדי להחזיקו למטה. אף על כפי כן, כאשר נכנס לפני ולפנים, מוריד את הבגדי זהב ונשאר רק עם בגדי לבן. אפשר להסביר זאת בשני אופנים: אופן אחד, שדורשים ממנו כעת יותר "רצוא" – אף שלא רוצים שימות (כפי שכה"ג לא ראויים מתו שם ביו"כ, וזה כל כך מסוכן עד שקושרים חבל לכה"ג שאם לא יצא ימשכוהו החוצה, כפי שהיה הרבה פעמים, במיוחד בבית שני בו כהנים לא ראויים) – שיא של "רצוא", שבאין ערוך יותר מבדרך כלל, ולכן מורידים ממנו בגדים, כדי לאפשר לו עוד יותר רצוא, כמתאים לקה"ק ממש, ואף על פי כן חייב בגדי לבן כדי שיהיה בסוף. אפשר להסביר באופן נוסף, עוד יותר בפנימיות, שבכך שהכה"ג קצת מתפשט מבגדי הזהב שלו כדי להכנס לפני ולפנים, במדה מסוימת חוזר להיות כמו כהן הדיוט – שכאילו ירד דרגה בשביל לעלות דרגה. בשביל להגיע לקה"ק הוא קצת יורד – לא למטה לגמרי, אבל קצת. מה זה מזכיר? את הכתוב בהקדמת ח"ב של ספר התניא, שגם על צדיק גמור נאמר "שבע יפול צדיק וקם", אך כל פעם לא יורד לגמרי ממדרגתו אלא חוזר לדרגת "בינונים", לכן כל ספר אדה"ז הוא דווקא של בינונים, ולא של צדיקים, כי זה המצב הקבוע והנצחי. הוא יורד למצב של בינוני, ומכך יעלה למדרגה גבוהה באין ערוך. פה רואים גם דבר כזה, שבשביל להכנס לפני ולפנים קצת יורד – לא לגמרי, לא פושט כל הבגדים (נביא היה מתפשט לחלוטין, מגיע לרצוא מוחלט, כפי שהרבי הקודם מביא במאמר "באתי לגני" שלומדים ב-י שבט). מה זה בגדים בכלל? בגדים זה בשביל להחזיק את האדם למטה. להתפשט זה "רצוא", בלי בגדים זה "רצוא", ועם בגדים זה "שוב". זו הסיבה הראשונה שאמרנו, שפחות בגדים זה יותר רצוא, אך כעת ראינו יותר עמוק – בשביל להכנס לקה"ק צריך לרדת. בקה"ק הוא אומר תפלה קצרה, ושם כולו מסור לעמ"י – גם ובעיקר בגשמיות – ובשביל זה הוא צריך הזדהות עם כולם. כמו שיש "אחת בשנה" הכה"ג הוא "אחד בנפש" – הצדיק, שהוא הנשמה הכללית של כולם – וחייב להגיע יותר ויותר להתכללות מורגשת עם כל עם ישראל, דווקא כשנכנס לפני ולפנים. זה מה שמחזיק אותו – כמה שפושט בגדיו, שזה רצוא פרטי שלו, בכך מתחבר יותר ויותר עם כל עם ישראל. הוא יורד לדרגת כהן הדיוט, שיותר מחובר לעמ"י. ידועה המחלוקת בחז"ל אם כהנים הם "שלוחי דרחמנא" או "שלוחי דידן", ואחד הפירושים הוא ש"אלו ואלו דא"ח", וצריך שתי הבחינות, כאשר הכה"ג הוא "שלוחא דרחמנא" והכהנים ההדיוטות הם "שלוחי דידן", כי לכל ממוצע מחבר שתי בחינות – כה"ג מתחבר למעלה וכהן הדיוט מתחבר למטה. כשהכה"ג נכנס לפני ולפנים, ועיקר ענינו לעורר רחמים על עם ישראל בגשמיות, צריך להזדהות עם עם ישראל. קודם אמרנו שזה מאפשר לו יותר רצוא, וכעת אנו אומרים שזה מעורר בו יותר שוב – הוא הקצה של הכהונה הקשור ומחובר לכל עם ישראל.

כל מה שאמרנו כעת, במשך רבע שעה או יותר, רמוז בעוד פסוק מאד חשוב של "בכל עת" (אין יותר מדי כאלו, יש כמה עשרות בתנ"ך) – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". בחסידות הפסוק הזה מאד חשוב, זה פסוק שקשור למושג תיקון הברית. חז"ל מפרשים את המושג בגדים בכלל מלשון בגידות – עבירות. לפי"ז "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" היינו שצריך לתקן ולהלבין את הבגידות, ועיקר הבגידה זה פגם הברית, לכן עיקר התיקון והליבון של הבגידה רמוזה בפסוק הזה, "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". איך מתקשר לפסוק שלנו – "ואל יבוא בכל עת אל הקדש"? אמרנו שכן יכול לבוא בכל עת, כאשר מתקן את ה"בכל עת", וזה כאשר "בכל עת" יש לו בגדים לבנים. כה"ג משמש בחוץ עם בגדי זהב, אך בקה"ק רק עם בגדי לבן ובלי בגדי זהב. אם הכה"ג יקיים בעצמו – בפנימיות ובחיצוניות – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", אז הוא זה שמזומן להכנס בכל עת לפני ולפנים. היות ש"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז הסגולה שנוכל בכל עת להכנס לקה"ק – שזה טוב בשביל להתבטל לגילוי האלקות שיש שם, גילוי השכינה, להיות רק עם ה' ו"אין לזרים איתך" – זה על ידי "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", והיינו הלבנת הבגידות. צריך לשים לב לבגידות, ולדאוג להלבין אותן, ואז אפשר להכנס תמיד לפני ולפנים – זה יעוד משיחי.

עוד נקודה שהרבי מזכיר בדבר מלכות:

הרבי מתחיל נושא – שממשיך בשבועות הבאים – שבעצם הגאולה שאנו מצפים לה בכל רגע, "בכל עת" (זה גם ודאי תיקון של "בכל עת", ש"בכל עת" מצפים שמשיח בא, אז ודאי שמשיח כל הזמן בא), זה לא שינוי דרסטי מהגלות, אלא משהו שקורה (גם בדרך ממילא), שה"גולה" הופכת להיות "גאולה" ברגעא חדא ובשעתא חדא. אנו לא עוברים דירה, עוברים עולם, אלא שהמקום הזה שאנו נמצאים בו – עם כל מה שקורה כאן – בשניה אחת הופך להיות גאולה. לפני שניה זה היה גולה ובשניה הופך לגאולה – מה קרה? חומר הגלם של ה"גולה" נשאר בדיוק אותו דבר, ורק נכנסת א לתוך הגולה והופכת אותה אוטומטית לגאולה. זה נושא מאד גדול, שהנקודה שלו כבר בלקו"ת אבל הפיתוח שלו זה נושא של הרבי שיחות החל מ-כח ניסן תשנ"א, ובעצם מתחיל מדבר מלכות של "אחרי". הרבי מסביר שהרמב"ם מתכוון ב"אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" שאין מעבר לעולם אחר, אלא השינוי הוא – הרבי אומר זאת בשני ביטויים – שכולם במודע עושים דברים לכבוד השי"ת (כל מה שכולם עושים – גם הגוים – עושים בשביל ה', לשמה). נעשה אותו דבר – נקום בבקר, נלך לעבוד, נרויח כסף, נאכל, נשתה, נשחק עם הילדים – אבל הכל לכבוד ה', ואז זה ימות המשיח. אחר כך, בהמשך, יהיו עוד שינויים – אך שינוי הראש, שעושים הכל לכבוד ה', אז יצאנו מהגולה ונכנסנו לגאולה, ובעצם לא יצאנו מהגולה אלא רק החדרנו לה את ה-א, את מודעות הגאולה. הרבי מביא עוד לשון מהרמב"ם שאומר את זה – שכל ההבדל בין עולם הזה לימות המשיח (דהיינו התקופה הראשונה, המידית, של ימות המשיח, שעדיין לא דורשים שינוי טבע) הוא ש"כולם יחזרו לדת האמת". המלה "דת" מופיע פעם אחת בתורה – "אש דת למו" (אחר כך במגלת אסתר, "יודעי דת ודין") – לא בדיוק במובן שאנו רגילים לה. הרמב"ם הוא כנראה הראשון שמשתמש במובן "דת" כפי שמקובל היום – לא רק דינים, אלא גם אמונה והכל ביחד – זה בעיקר חידוש של הרמב"ם. אולי המקום העיקרי שמשתמש כך זה הביטוי הזה בסוף הלכות מלכים, שאומר שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות, וזה בא לידי ביטוי בכך שכולם יחזרו לדת האמת – ליידישקייט.

יש כמה רמזים יפים במושג "דת האמת" – ביטוי של הרמב"ם שקאי על כל ימות המשיח – העולה 850, ב"פ יהדות. אפשר לתת כמה הצעות מה זה דת האמת – דת ישראל, תורת ישראל – אך רואים שהביטוי הזה, יהדות, שיחסית יותר חדש, רמוז בביטוי "דת האמת". מה חשוב ביהדות? שיהודי זה מי שמודה לה'. כל הדת שלנו זה להיות יהודי – מי שכופר בעבודה זרה, מי שמודה בה', מי שקם בבקר ואומר "מודה אני לפניך מלך חי וקים וכו'". כל התורה כולה, כל האמונה שלנו, זה יהדות. האריז"ל כותב ש"יהדות" זה משיח בן דוד עם הכולל – על השם הקדוש כהת בברכת "מודים". זה שם שצריך לכוון בכמה מקומות, ואחד מהם בסוף ברכת הודיה (שם עצם היהדות) – "ולך נאה להודות". איפה עוד מכוונים זאת? כשאומרים לפני כן, בפסוד"ז, "כל הנשמה תהלל" – זה שני המקומות העיקריים בקבלה שצריך לכוון זאת, יהדות-יהדות. להודות זה אמונה שלמעלה מטעם ודעת. שאלה הלכתית אם החזרה ליהדות של כולם מחייבת גיור לגמרי, או שדי בשבע מצוות בני נח, כי גם בשבע מצוות יש ממד של יהדות – שמודים רק לקב"ה ולמשה רבינו. כי בשביל להיות גר תושב לא מספיק לקיים שבע מצוות בני נח, אלא להודות שאלו מצוות ה' הבאות דרך תורת משה לעם ישראל ולכל העולם – הכל בנוי על הודיה. אפשר לפרש בכמה אופנים מה זה פעמיים יהדות ב"דת האמת". רק המילוי של דת – דלת תיו – עולה האמת, היינו שדת במילוי עולה דת האמת. האמת במילוי עולה תריג. לחזור לדת האמת אומר שכולם היו שם פעם – או לפני דור אנוש, שאז החלו לעבוד ע"ז, או בזמן אדה"ר.

עוד נקודה אחרונה מהדבר מלכות של השבוע: אז, בשנה ההיא, שבת פרשת אחו"ק יצאה ב-יג אייר, היארצייט של אחיו של הרבי, ישראל-אריה-לייב, והרבי דבר משהו מאד יפה על השם ישראל. כל מה שהרבי יסביר לנו אודות המשמעות של ישראל זה נוגע לכולנו בכל עת, בגלל שכולנו כל הזמן ישראל, וצריך לדעת מה זה ישראל – במיוחד שאנו אומרים פעמיים בכל יום תמיד "שמע ישראל", שאחד הפירושים שלפני שמייחדים ה', "הוי' אלהינו הוי' אחד", צריך לשמוע מה זה ישראל, להתבונן במהות של ישראל ולהבין מה זה שאני נמנה על עם ישראל. רק אחרי שאני שומע "ישראל" צריך לייחד "הוי' אלהינו הוי' אחד". אז כאן, בשיחה זאת, יש הסבר מאד יפה של שתי בחינות שיש בישראל – נקרא לזה "ישראל לעילא" ו"ישראל לתתא", וצריך לחבר בין שתי הבחינות. אומר שישראל בשרש זה "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" – ככתוב במג"ע – היינו שכל יהודי הוא אות בתורה. תורה זו אינה המוכרת לנו דווקא, אלא השעשועים של הקב"ה בינו לבין עצמו – אור המאיר לעצמו – לפני עלית הרצון לברוא את העולם. כביכול כביכול, לפני שה' אפילו חושב לברוא עולם – כשמתחיל כביכול לשקול אם לברוא עולם הוא נמלך בנשמותיהם של צדיקים, "ועמך כלם צדיקים", ועוד לפני כן הוא משתעשע, "שעשועי המלך בעצמו", עם אותיות התורה שהן הן שרשי נשמות עם ישראל. כל יהודי צריך לדעת שהוא שמה, שזה השרש שלו – כל מה שיש בעולם, כולל או"ה, זה רק אחרי שה' בעצתנו הלך על לברוא עולם, אז יש מקום לדבר על כל משהו אחר שיש בעולם, כולל או"ה, אבל אנחנו גם היועצים, ועוד לפני שאנו יועצים אנו השעשועים העצמיים של ה', שעל זה נאמר ש-ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה". זה שרש מאד גבוה, שנבדל מהעולם לגמרי. לכן גם הרבי עשה מבצע שכל אחד ירכוש לעצמו אות בספר תורה, כדי להדק במודע את הקשר לשרש של ישראל ר"ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה". יחד עם זה, אומר הרבי, שיש פשט בשם ישראל – מה שאמר המלאך ליעקב "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". כלומר, ישראל זה מי שהוא שר על אלקים ועל אנשים. במלים אחרות, זה מי שמתגבר בעולם הכי תחתון על אויביו – הפירוש הראשון הכי עליון והפירוש הזה בעולם הכי תחתון. לכאורה שני פירושים אלו הם מן הקצה אל הקצה, אך החסידות בכלל והרבי בפרט תמיד פותח בדבר אחד שיש לו שני קצוות הנראים הפוכים ואחר כך מעמיקים לגלות ש"הא בהא תליא".

עוד לפני שהרבי מסביר את הקשר, מפרש מאד יפה את הפסוק "כי שרית וגו'", ובעיקר את המלה "ותוכל". יש כאן שלושה דברים שצריך להבין – מה זה "אלהים", מה זה "אנשים", ומה זה "ותוכל" – הרי אם הוא כבר שר עליהם, ברור שהוא יכול?! הרבי מסביר ש"אלהים" זה המלאך שנאבק עמו – השר של עשו. בהכללה יותר, אלקים זה כחות הטבע (אלהים = הטבע) – יש אלקים קדושים, אלקות ממש שבתוך הטבע, שמהוה את הטבע ושמשתקף בו, אך יש כחות הטבע שלפעמים נדמה שהם מתנגדים למשימת הקדש של עם ישראל, להביא גאולה לעולם. בשיחה הראשונה של הרבי בלקוטי שיחות הוא מסביר שלא יתכן שבאמת הטבע מתנגד לקדושה, כי הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" והטבע ודאי משועבד להכתבות של הכתוב בתורה, שזה להביא לימות המשיח. מה שכעת אמרנו זה מדרגה ממוצעת – "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – בין "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" ל"כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", שתשמש גם לחבר אותן. בתחלה נדמה, ומעמיד היהודי בנסיון קשה ביותר, שהטבע מתנגד לדבר הטוב שהוא רוצה לעשות. הוא רוצה לעשות משהו טוב, ונדמה שהטבע מתנגד – יש גם אנשים שמתנגדים, זה השלב השני. אפשר לחשוב שמי שמתנגד זה רק אנשים – כי להם יש בחירה חפשית. יהודים שמתנגדים הכי קשה, כי ודאי שיש להם בחירה חפשית, אך גם לגוים יש איזו בחירה מוגבלת (יחסית לישראל זה לא בחירה, אבל יש שם משהו שבן אדם מתנגד), אך הרבי אומר שיש גם "אלהים" שמתנגד – שרי או"ה, חוקי הטבע שנלחמים נגדנו, בדיוק כסיפור יעקב והאיש שנאבק עמו, שזה כח בטבע, ולא בן אדם גשמי. הרבי מסביר בדבר מלכות שהפשט של "כי שרית עם אלהים ועם אנשים" זה עם כחות הטבע ועם האנשים הנלחמים בנו – אז לא היו יהודים להתנגד ליעקב, אך היום ב"ה יש גם יהודים שנלחמים נגד הקדושה. בכל אופן, יש "אלהים" ויש "אנשים". אם רק היה כתוב "שרית" – בלי "ותוכל" – אז הייתי אומר שכל הנצחון של יעקב, שהוא ישראל עכשיו, זה רק בדרך של אתכפיא, שהוא נעשה שר ושופט ואוכף את הדין ומשעבד תחתיו את האלקים ואת האנשים. אך עיקר החידוש של הרבי כאן הוא מה זה "ותוכל" – מפרש זאת מלשון "התכללות". קודם אתה כופה את הבחירה, אך התכלית – שעל שם זה נקרא ישראל – שמסוגל לפעול התכללות, ולהכליל את האלקים המתנגדים בכך שמגלה להם את שרש הטבע בתורה, וגם את הגוים שיחזרו לדת האמת, עד שכולם יקבלו ברצון את תכלית שמים. זה ממש חידוש יפה וחשוב, שישראל זה לא רק מי שמתגבר ומנצח את האויב – שודאי שצריך את זה – אלא שזה גם ובעיקר מי שמסוגל להפוך את האויב. לכן כתוב בחסידות תמיד שישראל זה צדיק שיכול לעשות אתהפכא (בעוד יעקב זה עבודת האתכפיא). ה"ותוכל" זה שכולם יחזרו לדת האמת – שלא יתנגדו אלא יסייעו. זה אחד מסימני תקופת המשיח, תקופתנו, כפי שמאריך הרבי בסוף השיחה – שאו"ה מסייעות לישראל בכל משימות הקדש, ובפרט זה שני תחומים עיקריים, חינוך וצדקה (זו שיחה אחרי פתיחת מסך הברזל, שגם ב"מדינה ההיא" המסך נפל והשערים נפתחו, וחוץ מזה כל מדינות העולם נעשות יותר ויותר מדינות של חסד וצדקה ויותר מדינות של חינוך, ודבר זה נפעל על ידי עם ישראל, ביודעין או שלא – זה הצלחה של "ותוכל", לכלול את המתנגדים עד שיסייעו ויודו, יתחילו לחזור ליהדות, לדת האמת).

אם מדייקים בשיחה, יש שלוש פסקאות שמוסברת נקודה זו של "ותוכל", ואפשר לקרוא ולא לשים לב שבעצם מסביר שלשה שלבים ב"ותוכל": שלב א' של "ותוכל" זה שהגויים בעצמם – האלקים והאנשים – מודים, וברצון מקבלים את שבע המצוות שלהם עם הודיה למקור ממנו זה בא להם. שלב ב' זה שהכח של הגוים – הרוחניות, או גם ההישגים הרוחניים או השכליים – נכלל בתוך עם ישראל לגמרי, ואז זה פועל בעם ישראל יכולת לעלות לשרש שלנו ולהמשיך משמה את גילוי ה-א שתאיר בתוך הגולה כדי להפוך אותה לגאולה. אבל לא רק זה, אחר כך יש שלב שלישי, ש"ותוכל" הולך לגמרי על ישראל – שעם ישראל מקבל יכולת חדשה (יכולת זה לא פוטנציאל, אלא הרבה יותר היולי ואין מזה) שלא היתה מעולם, לחולל ולחדש בעולם דברים חדשים לגמרי, דברים שיש גם בהם משום שינוי טבע העולם, דרך נשמות עם ישראל. הדבר הזה הוא הפנינה של כל השיחה, ויש כאן סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (המושגים היסודיים ביותר של הבעש"ט): קודם, תוך כדי שאנו שרים – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" – אנו מצליחים להכליל את אומות העולם (ולא להשמיד אותם) בכך שהם חוזרים לדת האמת. זה עדיין, בכללות, בגדר הכנעה (הוד זה להודות, הכנעה). אחר כך, זה שהכח שלהם נכלל בנו ונותן לנו יכולת להתעלות כדי להמשיך מלמעלה את ה-א – את המודעות שיש ה' בעולם – ובכך להפוך "גולה" ל"גאולה". כלומר, מה שחשבנו קודם זה שכל או"ה חוזרים לדת האמת זו הגאולה זה לא בדיוק כך, אלא רק בכללות – קודם כל, בשביל שנפעל על האומות עמ"י צריך להודות, אך כשאנו פועלים זאת זה עוד לא הגאולה, זה עוד לא ה-א (כי א זה מן גילוי), אך בזה שמודים נכנס וחודר בנו איזה פן פנימי של הגוים בעצמם, שהשרש שלהם מאד גבוה בעולם התהו, וזה נ כנס בנו ונותן לנו איזה כח להתעלות יותר גבוה מאשר היינו אי פעם, ואנו ממשיכים מלמעלה א. זה בדיוק שני הפירושים של הבדלה בכל מקום בחסידות – שמישהו נבדל, ותוך כדי שנבדל ממציאותו הקודמת ממשיך איזה נשמה חדשה, איזה פנימיות חדשה שלא האירה קודם, להאיר בתוך גופו. זה מה שהוסבר, שמקבלים מהגוים כח לעלות ותוך כדי כך להמשיך את ה-א לתוך הגולה. מה שמאיר כאן זה בכלל גילוי אלקות – שהכל הוא עם מודעות אלקית, לשם שמים, כפי שכתב הרבי קודם בשיחה. אבל אחר כך, עיקר ההמתקה, זה על דרך מה שחז"ל אומרים "מה אני בורא עולמות אף אתם בוראים עולמות" – עם ישראל, ו"עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש" (המלאכים, ויש אפילו פסוק שלע"ל או"ה יתפללו לישראל), יקבל יכולת חדשה שלא היתה אצלו אף פעם, יכולת אלקית בתוך עמ"י לברוא עולמות, לברוא מציאות חדשה עם שינוי הטבע הנוכחי, ואין המתקה יותר מזה. כל שלושת השלבים הללו בתוך "ותוכל", כפי שמסביר הרבי. המדרגה השניה באה מה"אסתכל באורייתא וברא עלמא", אבל המדרגה האחרונה באה מ"יש ששים ריבוא אותיות לתורה". ובאותיות של קבלה וחסידות: "אסתכל באורייתא וברא עלמא" זה התורה לאחר עלית הרצון – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל" אחרי ההחלטה ללכת על הבריאה (יש אין סוף מדרגות לתורה, כמו לישראל, וכאן מדובר בתורה שהיא תכנית הבריאה אחרי ההחלטה לברוא, עדיין לפני הצמצום הראשון). "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" זה השעשועים העצמיים, לפני ההחלטה לברוא בכלל. היכולת לברוא של עם ישראל בא מה"יש ששים ריבוא אותיות לתורה" (לכן שלכל אחד תהיה אות בספר התורה, בשביל שזה יקרה בקרוב). שתי המדרגות הראשונות – שגויים מודים ושאנו ממשיכים א לתוך ה-גולה בזכות הגוים – זה שתי בחינות ששרשן מההשערה בכח של כל מה שעתיד להיות בפועל, אבל הדבר השלישי, ההמתקה, בא מ"יש ששים ריבוא אותיות לתורה". את כל זה הרווחנו בזכות יארצייט אחי הרבי שנקרא ישראל – זה משהו כל כך חשוב ויסודי, שצריך כל השנה וכל הזמן, "בכל עת", להתייחד איתו, עם מה זה ישראל ומי הוא ישראל.

עד כאן הדבר מלכות, ונעבור לתניא. נפתח בתחלת פרק ב:

תחלת פרק ב זה אולי המשפט הכי מפורסם והכי חשוב בתניא – "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". קודם דברנו על המהות של ישראל, ולכן זה מתקשר למשפט הזה. כמו שישראל זה גם "יש ששים ריבוא אותיות לתורה" וגם "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", עיקר ההתנגדות לתניא בגלל המשפט הזה – לכן הוא צריך להיות המשפט המנצח והמשפט המכליל את כולם בתוך התניא. השער המכליל כולם בתניא – גם מי שהתנגד ועדייןמתנגד – הוא משפט זה, ובפרט המלה "ממש". בביטוי של הרבי זה עצמות ומהות בתוך גוף, עצמות בגוף גשמי, וכפי שאמר הרבי שנוגע לכל יהודי – כפי שכתוב כאן – אלא שיש יחידי סגולה שאצלם זה בגלוי, ומי שזוכה יכול להרגיש זאת אצלם (כמו שהרבי התבטא שאשרי מי שמרגיש זאת כפי שאני מרגיש על הרבי הקודם, ומי שלא – גם שיהיה בריא). פעם אחת שהצמח-צדק שאל את הסבא מה זה "ממעל ממש", שלכאורה זה דבר והיפוכו – ש"ממעל" זה "העכער און נאך העכער" (ובלשון הזהר המובא ב"באתי לגני" זה "מעלה מעלה עד אין קץ") ו"ממש" זה כל מוחשי וממשי, שניתן אפילו לחוש המישוש – ואדה"ז ענה לו זה "רצוא ושוב". יש הרבה פירושים, אבל זה הפירוש הכי חשוב, וגם מתקשר עם ה"דבר מלכות" של השבוע ולפני שבוע ושל השבועות הבאים – שביאת המשיח זה "אורות דתהו בכלים דתיקון", רצוא שאין יותר ממנו ושוב שאין יותר ממנו, "אוורת דתהו" הכי גבוה ו"כלים דתיקון" הכי מושלם ומשוכלל. זה כלול רק בשתי המילים הללו, "ממעל ממש". אם כן, כנראה שאין בתניא עדיין המושג הזה – החשוב מכל – של רו"ש לפני שמגיעים לתחלת פ"ב וקוראים "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש".

ידוע שמנהג החסידים לפני שאומרים קדיש דרבנן בסוף התפלה – כך ראינו אצל הרבי, ולכן גם החסידים עושים כך – שאומרים בשקט את המלים הללו. אז גם, אם יש איזה משפט שצריך לדעת בתניא בעל פה – לא רוצים לומר שבכך יוצאים ידי חובה, אך כמנהגנו להקל עם ירידת הדורות – הכי חשוב זה המשפט הזה.

כתוב במפרשים, הרביים – אור תורה ועוד – מדייקים את המלה "השנית" (כמתאים לכך שמופיע בתחלת הפרק השני, וזה בעצם "השנית" – לא רק כי קודם דובר על הראשונה). הפירוש הכי פשוט הוא כפי שחז"ל אומרים זה "אקדימיה טענתיה" – ששלמות כניסת הנפש האלקית היא רק בגיל מאוחר, בר או בת מצוה. הנה"א היתה קודם – ואף עיקר החיות של יהודי היתה ממנה – אך עד שתחדור למודעות זה לוקח זמן, והנה"ב כבר היתה בתודעה קודם (כולל גם מדותיה הטובות, הקיימות אצל ישראל, וכנ"ל בענין "עשה צדקה בכל עת", שבטבע אדם קשור למשפחה ועושה חסד). זה הפירוש הכי פשוט, אבל יש הרבה דברים בגו מעבר לכך – זה לא רק שקודם היתה נה"ב, אלא שבעצם זו נפש שנית. אם רוצים להסביר יותר עמוק – שבגלל זה גופא הנה"ב נכנסת קודם – זה על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא", ששרש נה"ב בעולם התהו ונה"א בעולם התיקון. עולם התיקון בעצם נקרא שני, כי לתקן משהו זה רק אחרי שנשבר. תיקון זה שני בעצם – שקודם היה משהו בוסרי, וכעת צריך לתקן. או שהיה בוסרי וצריך לבשל אותו, או יותר מכך, שהוא נשבר וצריך לתקן, כפי שהכוונה בדרך כלל (ובלשון חז"ל שהקב"ה קודם היה בורא עולמות ומחריבן – "דין לא הניין לי"). זה אותו ענין, אך לומר אותו קצת יותר בעומק, אך גם זה לא מספיק. צריך לומר משהו הרבה יותר מזה בשביל להסביר למה נה"א של יהודית מוגדרת כ"נפש השנית".

לפני שנמשיך נשים לב לכמה רמזים יפים כאן: יש כאן ח מילים (ב בחזקת ג) ו-לב אותיות (ב בחזקת ה) – זה היחס המושלם בין מלים לאותית, שכל מלה היא ארבע אותיות (על דרך "שם בן ד"). הכל יחד עולה 2500 – מספר מאד מושלם, חמישים בריבוע. כעת אנחנו בתוך ספירת העמר. הצמח צדק אומר שה"השנית" כאן קשור לסוד של חדש איר, החדש השני בתורה, והוא החדש שבכל יום ויום שלו יש מצות ספירת העמר (מתחילה בניסן ומסתיימת בסיון, אבל החדש שכולל את כל הענין והסוד הרוחני של הספירה – מחסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, ועד "תספרו חמישים יום" – קשור למושג "השני" או "השנית"). בתורה החדש השני נקרא "חדש זיו" כי בו נולדו זיוותני עולם – האבות (לפי שיטה אחת בחז"ל). דווקא חדש זיו הזה הוא השני, אז אם באמת זה החדש בו נולדו אבות העולם, זה מאד מאד מתאים לשרש "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש". עוד משהו עצמי שהוא שני – בשני הפירושים הקודמים ("ברישא חשוכא והדר נהורא", תהו קודם לתיקון) השני הוא גם למטה, עם כל מעלתו, ויש מעלה גם במדרגה שעליו, אך יש מדרגה ששנית הוא למעלה לגמרי מהראשון, וזה אמור להיות הפירוש האמיתי כאן, שיש משהו בנפש הזאת שכלל לא בקטגוריה של הנפש הראשונה, הבהמית, עם כל גדולתה שהיא משרש עולם התהו. תניא אותיות איתן, וכתוב שאיתן שבנשמה זה למעלה ממעגל הקסם של תהו ותיקון, למעלה משבירה לגמרי, שם עב בקבלה. אם "נפש השנית" זה משם מה של התיקון הוא למטה מ-סג, מקור הנה"ב, אך אם אומרים ש"השנית" רומז כאן לעליה למקום שבאין ערוך לגמרי זה עליה לשם עב, למה שנקרא בחסידות "משכיל לאיתן האזרחי". ובאמת, בכדי שנוכל בסופו של דבר לגלות שיהודי הוא עצמות בגוף, "ממעל ממש", זה לא ה-מה – שם מנה עדיין שייך ליעקב, אך ישראל הוא השם "השני", והוא עליה באין ערוך למשהו אחר לגמרי.  הוא כל הזמן יורד לדרגת בינוני – לכן שם יעקב לא מתבטל ממנו – אך כל פעם חוזר ביתר שאת ויתר עז לישראל עוד יותר עצמי, עוד יותר גילוי של עצמות בגוף. אצל כל הבנים של יעקב-ישראל זה התגלה בעיקר אצל יוסף, לכן כתוב ש"ישראל [ולא יעקב] אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו". ישראל יוסף = ברית מילה = עצמות בגוף. לכן באמת האחים קנאו בו, ואפילו היו מוכנים להתנכל לו, בגלל הענין של עצמות בגוף – זה דבר שמאד קשה לעיכול לשבטי י-ה. לרוב האנשים "עצמות בגוף" זה "עצם בגרון", קשה מאד לעכל את זה. איך מתגלה העליה באין ערוך ב"השנית"? על ידי מאבק – "ויאבק איש עמו עד עלות השחר", וכשיש עלות השחר מתגלה המעלה של ישראל. הרמז היה שכל המשפט עולה חמישים בריבוע, וזה נרמז בסיום ספירת העומר – הנכלל גם הוא בחדש "השני".

דרך אגב, אם מחפשים איזה ענין בתורת אמת של ה איר (או ו איר) – אדה"ז מזכיר זאת בשו"ע, שיש מצוה לדרוש בהלכות החג שלושים יום קודם לו. הוא כותב שאם כי ביחס לשבועות פחות מודגש מבפסח (שאז הכי קשה) או בסוכות (שיש מצוות) בכל זאת כולל גם שבועות (וכנראה שהיא הנותנת, שהיות שאין כאן כל כך הכנה מוחשית, אז ההכנה הרוחנית עוד יותר באין ערוך), וההכנה לשבועות מתחילה מ-ה איר, אז אם רוצים להבין משמעות יום זה בתורה, זה ראשית ההכנה לקבלת תורה חדשה. ממילא אפשר להבין גם מה הפגם – כשזה לא לקבל תורה חדשה של משיח, אלא להמציא תורה חדשה שלא ה' אמר. אבל היום הזה, שזה באמת העצמאות האמיתית של עם ישראל קדושים – כל ספירת העומר זה געגועים, ספירת שבעה נקיים שאשה סופרת לבעלה על מנת להטהר (והזיווג זה בשבועות), אך מ-ה איר מתחילה ההכנה ממש, בהלכה. הכנה ממש זה ללמוד את ההלכות – ללמוד את הענין של סוד החמישים, שער הנון, שזה "תורה חדשה מאתי תצא". זה מאד מתקשר לכך שכל הדבר מלכות בתקופה זאת הוא שהדרך הישרה למשיח זה התורה החדשה של המשיח – תורה בעניני גאולה ומשיח. עד כאן מאמר מוסגר חשוב בעניני דיומא.

משפט זה ממשיך עד נקודותיים (אין הרבה פעמים בתניא, למשל בפרק א היה פעם אחת, וברוב פרקי התניא אין כלל):

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח:

בקטע זה יש לב מילים (כשכל ר"ת זה מילה אחת). זו תופעה שחוזרת על עצמה המון פעמים בתורה – שיש פירוט של אותיות, שבקטע היותר גדול מספר האותיות הופך להיות מספר המילים. זה שני עדים שהדבר הזה קשור ללב. בהמשך אומר שעיקר משכן הנה"א זה במח, אבל בחסידות – בפרט אצל הרש"ב (והרבי מביא זאת הרבה מאד) – מודגש שנקודת הנפש האלקית, ה"ממש" שלה, זה בלב. גילוי הנה"א הוא בעיקר במח, אבל העצם נמצא בלב. עצם הנשמה, עצם השראת האלקות, זה בנקודה הפנימית שבלב, ויש לכך כאן רמז מאד יפה. בדרך כלל כל מה שקשור ללב קשור לא"ח עט"ב – מח ולב זה יחס של חו"כ, ומה שאנו הכלה של ה' זה קשור ללב שלנו, ולא כל כך למח. הכל עולה 11200 (נ פעמים דרך) – מספר עגול, אבל זה לא מספיק. יש עוד דיוק במשפט, שאולי אפילו יותר חשוב מ"השנית" – למה הרבי מביא הפסוק "חלק אלוה ממעל", מאיוב, ולא את הפסוק "כי חלק הוי' עמו", מהתורה (אותו מביא באגה"ת, בחלק המקביל לכאורה)? אם באמת רוצה את המלה "ממעל" חייב להביא דווקא פסוק זה – זה ההסבר הפשוט ביותר (שכל כך רוצה "ממעל", שמוותר על שם הוי' לטובת זאת), אך ודאי לא מספיק לומר כך, אלא שרוצה משהו מיוחד בשם "אלוה". זה שם מיוחד, שבתורה מופיע כשם קדש (שאז יש ו, ועולה מב – ב"פ אהיה, ה'כנפים' בין הממוצע יהדות לבין דת ו-האמת) רק פעם אחת, ובכל התנ"ך קרוב לחמשים פעם, שרובא דרובא – למעלה מארבעים – באיוב. זה שם מיוחד של ספר איוב. לפני שנסביר למה זה שם מיוחד של ספר איוב, ולמה אדה"ז רוצה כאן את השם של ספר איוב – מה זה אומר? הצ"צ (וכך שאר הרביים) מביא בספר התניא ש"אלוה" (שהמיוחד בו זה ה-ו, שאין בשם אלקים) הוא יחוד השמות אלקים והוי' (נגמר, כמוהו, ב-וה) – יחוד סובב וממלא, שם שאומר ש"הוי' הוא האלהים" (כמו שק"ש הוא המספר הראשון שמתחלק בשני שמות אלו). 11200 עולה 100 פעמים שם מלא – הוי' אלהים – וראה זה פלא שכך מבארים זאת הרביים, שספק אם עשו את הגימטריא הזו.

למה בוחר בשם מיוחד לספר איוב? כתוב בגמרא שמשה רבינו (וכך "אתפשטותא דמשה בכל דרא") חבר שלושה ספרים – ספרו, פרשת בלעם (שנכנסה לתורה, אך אינה נבואה שה' אמר למשה, אלא סיפור שמשה מספר ברוה"ק סיפור שלא היה בו), ספר איוב. חיבור זה של שלושה ספרים מיד מזכיר שלושה ספרים שנפתחים בראש השנה (גם שלושה ספרים בריש ספר יצירה, אך בחז"ל בעיקר הנ"ל) – ספר של צדיקים, ספר של רשעים, ספר של בינונים. מושגים אלו כל כך חשובים בתניא, שזה שער התניא. יש איזה מסורת, שלא ברור בדיוק עד כמה היא אמינה, שאדה"ז כתב גם ספר של צדיקים שנגנז או נשרף, אבל הספר שיש לנו – ספר הספרים, תושב"כ של כל החסידות, של כל תורת הבעש"ט – זה ספר של בינונים. כתוב שמה שמשה חבר שלושה ספרים, ספרו זה ספרן של צדיקים (ספרו של משה רבינו, שמי צדיק כמותו), פרשת בלעם זה ספרן של רשעים (סיפור של רשעים, בלעם ובלק וכו' – הוא נכנס להיכלות הקליפה; כתוב שאדה"ר היה סקרן, רצה לראות מה קורה אצל הקליפות, ולכן נפל, אך משה רבינו הוא רבי ואינו נופל מהתבוננות בכל מה שקורה בראש של בלעם ובלק וכו'), ויוצא שספר איוב זה ספרן של בינונים. כמו שה' מחבר שלושה ספרים, כך משה רבינו. איוב זה דמות בכלל מפוקפקת, שלא יודעים אם היה או לא, אם היה יהודי או לא, באיזה תקופה חי וכו' – אך מבחינה פסיכולוגית אין ספר של תיקון הנפש יותר מאיוב, כי הוא סובל בעוה"ז וצריך לתת לו הסבר למה הוא סובל, וכמו שאדה"ז עצמו כותב בכוונות המקוה שרק הקבלה והחסידות יכולה לענות למה אדם סובל – משא"כ שום ספר פילוסופיה. כנראה שכל אחד מרעי איוב היה פילוסוף אלקי גדול, אך לא נתנו תשובות מתקבלות, ורק בסוף בא אליהוא בן ברכאל (= משיח) הנותן תשובה טובה, ואחריו בא ה' ונותן עוד יותר תשובות לאיוב. היות שאדה"ז כותב כאן ספר של בינונים, ויש רמז שספר של בינונים זה איוב, אז דווקא רוצים לקחת משם את הפסוק וגם את השם המיוחד של ספר איוב, שם "אלוה". ספר של צדיקים זה בחינת שם הוי' עצמו, למעלה מהטבע, וספר של רשעים יכול להיות גם קשור לשם אלקים, שחוץ מזה שהוא קדש הרבה פעמים הוא גם חול וכינוי לכחות הטבע שנראים מתנגים לתורה. שם "אלוה" הוא ממוצע מחבר את הוי' ואלהים – כך מוסבר – זה גדולתו ויחודו. ואם כן, רוצה לומר כאן שסגולת יהודי להיות כצדיק "דאחיד בשמיא ובארעא" – סגולת יהודי לחבר שמים וארץ. אם היה שם הוי' – "כי חלק הוי' עמו" – זה היה רק ה"יעקב" ("יעקב חבל נחלתו"), ה-מה שבנשמה, אבל אם מדברים על האיתן שבנשמה, על עב, זה המעלה של ממוצע המחבר "דאחיד בשמיא ובארעא". למה עם ישראל (לב העולם, הסובל הכל, ככתוב בכוזרי) סובל? בשביל לחבר אלקות במציאות. חיבור זה הוא ברו"ש, "ממעל ממש", בשביל החיבור צריך רצוא שאין יותר ממנו ושוב שאין יותר ממנו – "נפש השנית ממעל ממש".

יש הרבה מה לומר בכך, אך הזמן קצר אז נקצר כאן, ורק נאמר ווארט חשוב לגבי המלה "השנית" – שממש דוקרת את העינים ואת הפה: במקרה כזה נוהגים לחפש את הפעם הראשונה שמלה זאת כתובה בתורה, שודאי אדה"ז רומז לכך (בניגוד לספק אם עשה גימטריא – ברור שיש לו בראש את כל התורה, ועל כל מלה כותב היכן היא בתורה, ובפרט בהופעתה הראשונה) – "ויקח לו למך [הראשון, הלא-מתוקן, צאצא קין, ולא אביו של נח] שתי נשים שם האחת עדה ושם השנית צלה". כמובן שהשנית זה בא על רקע "האחת" – אין "שנית" אם אין "אחת". מסתכלים ברש"י, המסביר שעדה זה לשון להסיר, אשה קצת מאוסה אפילו, וצלה היא האשה שהוא תמיד יושב בצל שלה ומאד אוהב אותה. רש"י אומר שכך היה מנהגם של דור המבול, רשעי רשעים, שה' מחה אותם מן המציאות – שהיו לוקחים שתי נשים, אחת בשביל פו"ר ושניה בשביל תשמיש בלבד, והאשה של הפו"ר היתה מוסרת ומאוסה, והאשה של התשמיש היה משקה אותה כוס של עקרים, שלא תתעבר, כדי שתשמור על יפיה, ואיתה היה משתעשע ויושב בצלה כל הזמן, וכך דרך דור המבול, שזה השחיתות של אותו דור, שבגלל המעשים והמנהגים האלה (שסה"כ זה מנהג, שלכאורה לא אסור – שאלה אולי על השקית כוס של עקרים – אבל זה משקף מדה מושחתת בנפש; על פי פשט ה' חתם את המבול על גזל, אבל כאן רואים שרש עוד לפני גזל – שהוא משהו אסור – במשהו שהוא פגם במשהו אנושי, "דרך ארץ קדמה לתורה", שלוקחים אשה אחת ומאמללים אותה, ואשה שניה מאמללים גם, כי כל אשה רוצה ללדת, ומשתעשעים בה. בסוף צלה ילדה נגד רצונו, והיא אשת נח – היחידה מצאצאי קין שנשארה בחיים, והיא עכשיו האמא של כל האנושות). איך הדבר הזה יכול לרמוז ל"נפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"? לפני שנמשיך נאמר שיש בתנ"ך ה"פ "ושם השנית" – פעמיים בתורה ("ושם השנית צלה"; "ושם השנית פועה" – שם שתיהן צדיקות גדולות, ולפי פירוש אחד, שרש"י מביא, זה יוכבד ומרים) ושלוש פעמים בנ"ך ("שם האחת חנה ושם השנית פנינה" – כאן מתהפך בין הצדקת יותר, שנעשית הראשונה; "שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך [זה הפסוק היחיד שבו יש גם השלישית, ויש המון סודות בבנות, שרק בהן מוזכר השמות והשבח שלהן, בניגוד לשבעת הבנים – זה ג"ר שלמעלה מז"ת – 'קרן הפוך' לשון אתהפכא]" – זה בסוף ספר איוב, באחריתו הטובה מראשיתו, זה הספר שלנו, וזה רביעי אם מסדרים איוב לפני רות, כפי שבתנ"כים המודפסים, ולא כפי שבתיקון ליל שבועות; "שם האחת ערפה ושם השנית רות" – זה במגילה העיקרית של שבועות, של מ"ת, וכאן שוב הצדקת זה השניה, רות, האב-טיפוס של גר צדק והיא אם המלכות שמלך המשיח יוצא ממנה). אם כן, המושג "השנית" מתחיל בצילה ונגמר ברות, ומרות יוצא מלך המשיח. נחזור להתחלה – העיקר זה ההופעה הראשונה בתורה – איך יתכן שצילה רומזת לנפש האלקית? על דרך אפשר, זה כפי שדובר בדבר מלכות – יש בנשמה שתי בחינות. יש בחינה אחת, שזה הפשט, לפרות ולרבות – זה תפקיד במציאות, "המעשה הוא העיקר". אבל יש בחינה אחרת בנשמה – בחינה של שעשועים עצמיים – שעל זה נאמר "יש ששים ריבוא אותיות לתורה". לפי זה מפרשים הכל כך שיוצא לגמרי מהקליפה לשיא הקדושה, שאותו למך – צאצא קין, שגם הרג את הקין (לקיים את הפסוק "שבעתיים יוקם קין") וגם את בנו תובל-קין – הוא הקב"ה. האסמכתא היא שהרבי יכול להסביר כך לגבי פרעה, אז אנו יכולים גם לגבי למך. יש לו שתי  נשים – זה הטבע של דור המבול, שהוא הדור של ביאת המשיח, בו "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – ואז מתגלה שבנשמה יש שתי בחינות, בחינה של "עדה" ובחינה של "צלה". בחינת עדה זה מה שהנשמה פועלת בתוך המציאות "פעולת צדיק לחיים", שהעיקר זה פרו ורבו, ויש בחינת צלה, שזה שבנשמה יש שעשועים העצמיים של הקב"ה. מי שרוצה להבין זאת טוב שילמד ביאור רבי הלל מפאריטש להקדמת דרך חיים – שמסביר זאת באריכות ובעומק מופלא – ששם זה שתי בחינות של "לשמה". יש לימוד תורה "לשמה" שהוא ללמוד על מנת לעשות, ויש לימוד "לשמה" שאין סוף יותר גבוה מזה, שהוא שעשועים עצמיים, שזה עוה"ב בעוה"ז, רק "צלא דמהימנותא". מי שבאמת זוכה למדרגה העליונה, אצלו המדרגה התחתונה קצת מוסרת – מה שהוא כל הזמן יושב בצל זה בצל של צלה (ובסוף היא גם יולדת – גם לה יש פירות בתוך המציאות, כפירוש האחרון של "ותוכל", יכולת חדשה לגמרי במציאות שבאה מהמדרגה של השעועים העצמיים). כך זה הפירוש של "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש".

כפי שאמרנו, יש עדיין הרבה מה לומר על השם אלוה – למה הוא רוצה אותו כאן. הקשר של שם זה ל"ממעל" רמוז בכך ש"חלק אלוה" עולה "ממעל". אמרנו שבפסוק לא מופיע "ממש". פסוק זה מופיע בפרק האחרון של דברי איוב – אחרי לא פרקי ויכוח עם חבריו – ובסוף מסכם את כל דבריו והם כבר לא עונים לו יותר, וסוף הפרק הוא "תמו דברי איוב". הפסוק "חלק אלוה ממעל" הוא בתחלת אותו פרק – סיום הרצאת איוב המיוסר (זה שהוא מיוסר זה גם כן משהו משיחי, שהרבי דבר עליו בדבר מלכות של לפני שבוע, שמשיח הוא מיוסר, ואב טיפוס של זה הוא איוב) – מתחיל ב"ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. ומה חלק אלוה ממעל ונחלת שדי ממרֹמים" (כל הפסוק עולה ז פעמים ברכה, כאשר "תמו דברי איוב" עולה ג"פ ברכה – כנגד ז הבנים ו-ג הבנות להם זכה בסוף). פסוק זה עם שבע אותיות מ ו-ש אחת, כאשר המלה ממש חוזרת בדילוג ג"פ – ממש ממש ממש, כפי שנהג הרבי לומר – כאשר ה-ש אותה אחת, אך כל פעם שתי אותיות מ אחרות ("ומה חלק אלוה ממעל ונחלת שדי"; ). אם כן, מתוך הפסוק עצמו יש רמז מופלא לתוספת המלה "ממש". שנזכה לממש-ממש-ממש, עד שנזכה לחוש המישוש, כפי שהרבי אומר שבקדש הקדשים לוקחים את הקב"ה בידים ורוקדים איתו – כל יהודי בכל עת – וזה יהיה המימוש של מלך המשיח תיכף ומיד ממש ממש ממש.