בית הלל ובית שמאי

בע"ה

אור לכ"ב תמוז תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת פינחס (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלקו השני של השיעור השבועי עסק בפרק א במשניות מסכת שבת. פרק א עוסק בסיפור המופלא – ה'מובלע' במשנה ומורחב במקומות אחרים – אודות המנין בו רבו בית שמאי על בית הלל וגזרו 18 גזרות כשיטתם. זו התבוננות שמנסה לחשוף מתוך הדברים את יסודות העימות ההלכתי לפי התפקידים ההיסטוריים שמלאו בית הלל ובית שמאי, בהתאם לשרשי נשמותיהם (כהמשך לחלקו הראשון של השיעור, על יחזקאל, בו החלה הנגיעה בדברים). פרק ב עוסק במשניות שבהמשך, שהמחלוקות הרבות בהן בין בית הלל לבית שמאי נקשרות לסוגית שביתת כלים – סוגיה מרתקת כשמסתכלים בהופעות החוזרות והנשנות שלה במשך הדורות, על אף שלכאורה הוכרעה כדעת בית הלל כבר בזמן המשנה. זו דוגמה לכך שעלית העולמות לקראת הגאולה מחוללת גם שינוי עמוק בהלכה, לאור השינוי במציאות. סיום הפרק מדגיש מחד שמגמת התורה לעבור מתפיסה של "חפצא" לתפיסה של "גברא", מהאובייקט לסובייקט, ומאידך את הצורך לאזן את דעת בית הלל עם דעת בית שמאי, ולחשוף יותר ויותר את המעלה הפנימית של דעת בית שמאי.

א. בית שמאי ובית הלל – המחלוקת הפוליטית

הזדמנות פז להכרעה

התחלנו את לימוד המשנה שלנו ממסכת שבת – למדנו השבוע את פרק א. משנה ד בפרק היא:

וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם.

תמיד פוסקים כבית הלל, שהרי יצאה בת קול "אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל"[ב], אבל כאן קורה משהו יוצא דופן – כל כך יוצא דופן, שחז"ל אומרים[ג], נגד ההלכה הקבועה[ד], שאפילו אם יקום בית דין יותר גדול בחכמה ובמנין מבית הדין הזה לא יוכלו לבטל ולשנות את חי הדברים האלה שגזרו בו ביום.

מה הסיפור? רוב הסולת של חכמי הדור, גם בית שמאי וגם בית הלל, עלו לעלית חנניה בן חזקיה בן גוריון – באו לבקר אותו תוך כדי שהוא יושב לתרץ את ספר יחזקאל ושותה שמן[ה]. יש ביקור חולים ויש ביקור מי שמתבודד בשביל להציל את התורה. תוך כדי שמבקרים אותו, שהוא עסוק בספר יחזקאל – יש הזדמנות, הזדמנות-פז כמו שהרבי אומר[ו], שכל חכמי ישראל יחד. בואו נדון בדברים החשובים שעומדים על הפרק – כנראה יש לענין השלכה פוליטית, ככה כתוב – ועכשיו הזדמנות לקבל הכרעה. באותה הזדמנות רבו תלמידי בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום.

גזרות לצורך הבדלות

מהם שמונה עשר הדברים בהם גזרו? מה הקשר של הסיפור הזה לשבת, שהוא צריך להיות כתוב דווקא בתחלת מסכת שבת? כדי לענות על כך צריך להבין את הרקע:

אמרנוה שבית שמאי הם כמו פינחס, הם הקנאים (וגם רבי עקיבא מקבל את הקנאות שלו מבית שמאי[ז]) – קנאים הם אנשים שרוצים כבר משיח עכשיו. בשביל להיות קנאי אבל גם למתן זאת, שיהיה באופן המתקבל, צריך רבי – זהו הגדר של רבי, "בלי גבול בגבול"[ח], כמו שמוסבר אצלנו במאמר "וצדיק יסוד עולם"[ט]. איך הקנאות באה לידי ביטוי בהלכה? מה בית שמאי רצו לפעול בזירה הפוליטית? בתקופת המרד הגדול קמו ונלחמו נגד הרומאים במגמה לגרש אותם מן הארץ – ה' לא נתן לנו נצחון, אבל הם לחמו. המרד הגדול מתנהל גם בתוך כתלי בית המדרש. מה זאת אומרת? בחנוכה המרד היה נגד היוונים, שרצו לבטל את "תורתך" ו"מצותיך" של הקב"ה[י], ובזמן המרד הגדול נגד הרומאים המשמעות בבית המדרש – כך מסבירים[יא] – היא ההבדלות המוחלטת מהגויישקייט, מהחשש של ההתבוללות בתרבות רומא.

כדי להלחם נגד התרבות צריך להבדל ממנה, צריך לקחת עמדה אחרת, כמו אברהם אבינו, "אברם העברי"[יב] – שכל העולם כולו בעבר אחד והוא בעבר השני[יג]. כשרוצים למרוד במשעבד צריך להתרחק לגמרי מהזדהות אתו – אנחנו, עם ישראל, צריכים להבדל לגמרי, הבדלה בין ישראל לעמים. גם בית שמאי ידעו טוב-טוב שהגם שמשיח יהיה המתקה – "וישראל עֹשה חיל"[יד], שכל העולם יתייהד באיזה שהוא מובן – אבל לדעתם כרגע צריך הבדלה מוחלטת. על כך היתה המחלוקת: בית שמאי, הקנאים והלוחמים, רצו להבדל לחלוטין מתרבות רומא, ממגע עם הגוים. בית הלל, המתונים, לא רצו חס ושלום להתערב בגוים – אבל לא רצו לגזור גזירות. רוב הגזירות כאן – וצריך לומר שבעומק זו מהות כולן – הן גזירות של הבדלות מהגוים[טו]. זו היא הרוח הפנימית של המרד. המרד נועד להציל את עם ישראל – לא סתם אני לוחם נגד המשעבד, נגד מי שהולך להחריב לי את בית המקדש, אני נלחם כדי להציל את היהדות.

רוב חותך...

בעלית חנניה בן חזקיה בן גוריון קרה מקרה שקשה אפילו לומר. בתוספתא[טז] כתוב שאותו יום היה קשה לעם ישראל כיום שנעשה בו העגל. מה קרה? כתוב[יז] שבאותו יום שעלו כולם לבקרו בעליה, עמדו למטה עמדו תלמידי בית שמאי עם חרבות ורמחים והיו הורגים בתלמידי בית הלל, עד שנשארו מבית הלל רק ששה. הם היו המיעוט כי תלמידי בית שמאי פשוט חסלו אותם... מה זה?! שומו שמים! היתכן, תלמידי בית שמאי הורגים את תלמידי בית הלל?! זה נשמע כמו מקרים שקרו בתחלת החסידות[יח]...

אלא מה? מסבירים שכאן זו מלחמה על קביעת קו פוליטי, שבעיני תלמידי בית שמאי הוא פיקוח נפש לכל עם ישראל. לדעתם, אם לא נגזור את הגזירות האלה, גזירות שמאיות, קשות, של הבדלות – לא נוכל לנהל את המרד, וזה מסכן את עצם הקיום, את עצם הלוז, של העם שלנו, של התורה שלנו. כלומר, אם אתה בית הלל מתנגד, רוצה למתן אותנו – יש לך דין 'רודף'! אתה, בית הלל, רודף את עם ישראל בהתנגדות שלך לשמונה עשר דברים, תקנות שתכליתן להבדל באופן מוחלט מהרומאים. אם יש לך דין רודף – צריך להרוג אותך, הגם שאתה יהודי והגם שאתה צדיק.

הירושלמי אומר[יט] שבגלל שהיתה פה מסירות נפש בפועל ממש, דווקא של בית שמאי שהרגו את בית הלל, לכן אפילו שיבוא בית דין יותר גדול – שלפי הכלל יכול לבטל מה שבית דין קודם גזר – לא יוכלו לבטל את הגזרות האלה. יש כאן משהו נצחי, משיחי, אבל אלו גבורות – 'דינים' של משיח.

שבת – לחיות את האידיאל

שוב, זהו סיפור מופלא, שאין כיוצא בו. למה הוא מופיע בתחלת מסכת שבת? פשוט מאד – הפשט של שבת הוא "מעין עולם הבא"[כ], לעתיד לבוא, משיח. על פניו, בית שמאי מייקרים את השבת יותר מהלל, הרי שמאי דווקא אכל כל השבוע לכבוד שבת, קיים "זכור את יום השבת לקדשו"[כא] מתחלת השבוע, "מחד שביך לשבתיך"[כב], הכל אצלו שבת, כל הראש שלו הוא שבת – הוא חי שבת (שמאי בגימטריא חצי שבת – הוא משולש הוי' ושבת היא יהלום הוי'). להלל יש מדה אחרת – "ברוך ה' יום יום"[כג], חי את היום, את ההוה, את הרגע. הוא מאמין שכאשר תגיע שבת יהיה שבת. שוב, שבת היא גאולה, היא משיח. הלל חי את העכשיו ומאמין חזק במשיח, ה' יעשה הכי טוב. אבל מי שחי כל הזמן שבת – מהי שבת? "ביני ובין בני ישראל אות היא"[כד] היא גם תיקון הברית ("בני ישראל אות היא" ר"ת ביאה[כה]), אבל היא גם ובעיקר הבדלות[כו]. שבת היא סימן ההבדלות בינינו לבין הגוי – גוי ששבת חייב מיתה[כז].

לכן מסכת שבת מתחילה בסיפור המופלא הזה, שהגיבור שלו הוא חנניה בן חזקיה בן גוריון – כמה שהוא יושב בעליה ומתרץ לנו את ספר יחזקאל, הוא כנראה גם מנהל את כל רוח המרד מהעליה שלו. שמאי אומר "שמים קדמו"[כח] – לכן הוא עלה לעליה, משל של שמים[כט]. שמים הם אידיאל – אצלו האידיאל קודם להכל. בית הלל הוא יותר על דרך "עולם כמנהגו נוהג"[ל], כמו שהרמב"ם פוסק[לא] ביחס לימות המשיח (בתקופה הראשונה שלהם, כמו שהרבי מסביר[לב]), אבל אצל בית שמאי "שמים קדמו", יש להם אידיאלים שמימיים – ככל שיש לך אידיאלים אתה קנאי יותר. אנשים מתונים, כמו היום, לא אוהבים יותר מדי אידיאלים – אבל אידיאל הוא מקור הקנאות. מי שמתנגד לאידיאל שלך הוא רודף – צריך להרוג אותו (כפשוטו או בצורות אחרות)... זה מה שקורה כאן בסיפור שלנו.

יש שלשה דברים שהם אות – הכל בשביל להבדיל בין ישראל לעמים – מילה[לג], תפילין ושבת[לד]. כמאמר מוסגר נאמר שהיחס ביניהם הוא הכנעה-הבדלה-המתקה שבהבדלה – ברית מילה היא הכנעה שבהבדלה (החלשת התאוה שלי, כמו שמסביר הרמב"ם[לה]), תפילין הן הבדלה שבהבדלה ("וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[לו]) ושבת היא המתקה שבהבדלה ("וקראת לשבת ענג"[לז]). שוב, אנחנו במסכת שבת.

ב. מחלוקות שביתת כלים

מחלוקות בית שמאי ובית הלל בהמשך הפרק

מה קורה מיד אחרי הסיפור הזה, בהמשך הפרק במשנה? לפני משנה ד היתה הקדמה, בשביל להגיע אליה – המשנה הקודמת היא מ-יח גזירות, "אין פולין" ו"אין קורין". משנה ד הגיעה אחרי שלש משניות שהן הקדמה וכניסה לעליה של חנניה. מה ההמשך? יש יא משניות בפרק א של מסכת שבת, וכל ההמשך ממשנה ה ואילך הוא מחלוקות של בית שמאי ובית הלל. אלה בעצם דוגמאות שונות למחלוקת אחת יסודית, עם מקרים בהם בית שמאי מסכימים לבית הלל ומקרים בהם בית הלל מסכימים לבית שמאי:

(ה) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

לפי בית שמאי, אם מתחילים מלאכה לפני שבת צריך שעיקר המלאכה יסתיים מבעוד יום, ביום ששי, אחרת מהתחלה אסור לעשות אותה, ובית הלל מתירים.

אחר כך משנה ו, אותו עקרון, אבל המפרשים מסבירים שכל פעם יש כאן חידוש של בית הלל[לח]:

(ו) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ [לשון חום] מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעָיִן [הצבע]. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

עד כאן מחלוקת לגבי מלאכה שהתחלת לפני שבת. אחר כך, משנה ז:

(ז) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

כאן מדובר כשאתה נותן לנכרי ואפשר לחשוד שהוא עושה בשבילך. גם ההמשך הוא ביחס לגוי:

(ח) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ.

לפי בית הלל אפשר לתת לו עד הרגע האחרון, כל זמן שהשמש זורחת ביום ששי.

עוד פלא, משנה ט, בה מדובר על לגבי כביסה עדינה – בגדי פשתן שלוקח הרבה זמן לכבס[לט]:

(ט) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת.

רבן שמעון בן גמליאל הוא נכד של הלל[מ], אבל הוא אומר שהנשיאים נהגו כבית שמאי. יש שני פירושים – או שהחמירו לעצמם, כבית שמאי, אבל לעם פסקו כבית הלל[מא], או שממש פסקו הלכה כבית שמאי, בית הלל פוסקים כבית שמאי[מב]. המשנה מסיימת במקרה בו בית שמאי מודים לבית הלל:

וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת.

אם התחלת לפני שבת, מותר לשים את הקורה שתגמור את דריכת היין והשמן. למה? איך שלא יהיה, עיקר הסחיטה נעשית מיד.

במשנה הבאה בית הלל מסכימים לבית שמאי:

(י) אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ.

כאן גם בית הלל מודים שאסור, כי יתכן מאד שהאדם יתערב בבישול, במלאכה האסורה, בתוך שבת גופא.

המשנה האחרונה עוסקת בבית המקדש, בו הדין יוצא מן הכלל:

(יא) מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא.

זו קולא בבית המקדש, בגלל הזהירות והזריזות שם[מג].

בכך חותם סוף פרק א – רואים שעד סוף פרק א הכל מחלוקות (והסכמות) בית שמאי ובית הלל.

שביתת כלים בעידן האוטומציה

לא כתוב במשנה מה הטעם, מה הסברא, של המחלוקת. ראוי היה להאריך בענין, שיעור שלם בנגלה, אבל נאמר כעת הרבה דברים בקיצור נמרץ:

בבבלי, שאנחנו נוהגים ללמוד אותו ולפסוק כמוהו, הטעם הוא שביתת כלים[מד]. המחלוקת האם האדם מוזהר או מצווה על שביתת כליו בשבת כמו שהוא מוזהר על שביתת בהמתו. כמו שלאדם אסור לעשות מלאכה בשבת, אסור גם שבהמתו תעשה מלאכה – "למען ינוח שורך וחמֹרך"[מה]. מסבירים, כך כותב הברטנורא בפירוש[מו], שהטעם הוא שגם לבהמה יש צער, היפך המנוחה, כמו לאדם, "צער בעלי חיים", ואסור לגרום צער לבהמה שלך בשבת – היא צריכה לנוח, כמו שאתה צריך לנוח. מה לגבי הכלים שלך, גם הם צריכים לנוח? גם להם יש צער אם הם יעבדו מעצמם? לבהמה יש רגש, אבל לכלים אין רגש, לכאורה.

אפשר לומר שמכל הלכות שבת זו ההלכה העיקרית שהמציאות ביחס אליה משתנה, או 'מתקדמת', לקראת ימות המשיח[מז] – מה שנקרא אוטומציה. במאתים השנים האחרונות, מאז מהפכת הטכנולוגיה, וכל שכן מאז המצאת החשמל והשימוש ההמוני בו, אפשר לנהל בית חרושת שלם מאלף עד תו בצורה אוטומטית, עם מה שנקרא שעון-שבת, בלי שאתה עושה שום דבר – רק הכלים שלך עובדים. האם מותר או אסור? לפי הטעם של הבבלי, אם האדם לא עובד והבהמה שלו לא עובדת – מותר בהחלט שהכלים שלך יעבדו בשבת.

כלומר, בית הלל סוברים שאין אדם מצווה על שביתת כלים. לעומתו, בית שמאי, המשיחי והשבתי, סוברים שאדם מצווה על שביתת כלים. המחלוקת הזו היא מהדברים הכי יסודיים מאז תחלת תקופת התנאים. אפשר לומר שהמחלוקת על שביתת כלים היא המחלוקת היסודית והעיקרית של בית שמאי ובית הלל לגבי שבת, לכן היא בפרק א של שבת.

השתלשלות טעם הדין – מחפצא לגברא

כל מה שאמרנו הוא לפי ההסבר של הבבלי, אבל בעצם יש השתלשלות של הבנת טעם המשניות האלו[מח]. שוב, במשנה לא כתובות המלים שביתת כלים – לא מפורש מה הסברא בה חלוקים. לתלמוד ירושלמי (שנחתם מוקדם יותר מהתלמוד הבבלי, אך עדיין בתקופת האמוראים), ועוד לפניו, במדרשי ההלכה של התנאים, התוספתא והמכילתא, יש סברא אחרת וגם לימוד מפסוק אחר.

שוב, בית שמאי אוסרים – השאלה היא למה. בכל המקורות הקדומים, תוספתא[מט] מכילתא[נ] וירושלמי[נא], מובא הפסוק השני של עשרת הדברות, "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך"[נב], ממנו לומדים בית שמאי ש"בששת ימים תעבֹד" צריך לגמור את "כל מלאכתך", שלא תיעשה מלאכה ביום השבת. במקורות הללו לא מזכירים את המושג "שביתת כלים".

כלומר, לפי המקורות האלה האיסור הוא יחסית איסור "חפצא", איסור שמלאכה תיעשה בשבת – לא קשור לכלים שלך. בכל אופן, יש הבדל בין התוספתא והמכילתא לירושלמי – לפי שניהם בית שמאי לומד מהפסוק הזה שמלאכה אסורה, ויהי מה, רק שהתוספתא עוד יותר 'קיצונית', כמה שיותר ראשון יותר כללי וקיצוני ששום מלאכה לא תיעשה בשבת. זו החומרה, הדין, של בית שמאי. הירושלמי קצת ממתן זאת, ואומר שמלאכה צריכה להיעשות בששת ימים – אך די בכך שעיקר המלאכה צריך להגמר לפני שבת. לכן בבית הבד בית שמאי מסכימים[נג], אומרים שהעיקר מיד נעשה, וכל מה שנעשה במשך השבת טפל – היה נעשה מעצמו גם בלי הקורה, רק שהקורה ממהרת את התהליך. שוב, גם לפי הירושלמי זהו איסור של היעשות מלאכה – בלי קשר לשביתת כלים – אלא שדי בכך שהעיקר ייעשה לפני שבת. בשתי הדרגות כאן לומדים מהפסוק "ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך" ומסבירים שהאיסור הוא על החפצא של המלאכה.

אבל אם אני סובר כמו הבבלי, בית שמאי לומדים בכלל מפסוק אחר, פסוק בפרשת משפטים – "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמֹרך וינפש בן אמתך והגר. ובכל אשר אמרתי אליכם תִשָמֵרוּ"[נד]. בפסוק הראשון יש שביתת אדם ואחריה שביתת בהמה והפסוק השני, לשיטת בית שמאי, בא לרבות שביתת כלים. הפסוק השני, "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך", הוא כללי, כפי שרש"י מסביר אותו (לפי הלימוד של בית שמאי יש בו קשר, שצריך להסביר, בין תחלת מסכת שבת לתחלת מסכת עבודה זרה) – אני יכול ללמוד אותו בלי קשר לשבת, אבל בית שמאי אומרים שזהו עוד שלב בשבת שהוזכרה בפסוק הקודם, והוא אומר שכמו שאתה מצווה לא לעשות מלאכה בשבת וכמו שאתה מצווה על הבהמה שלך בשבת אתה מצווה גם על הכלים שלך.

לפי הלימוד הזה יש כאן שלש מדרגות, אדם-בהמה-כלי – אדם אסור והבהמה שלו אסורה לו והכלי שלו אסור לו. לפי סברא זו של הבבלי, אם זהו כלי של מישהו אחר, או שהמלאכה נעשית בלי כלי – בסדר גמור. כלומר, מה שקרה כאן הוא שהמשקל של האיסור של בית שמאי עובר מחפצא לגברא. שביתת כלים היא איסור על הגברא – איסור על הגברא שהכלים שלו יעבדו בשבת. האיסור שהמלאכה תיעשה בשבת הוא בעיקר איסור חפצא. הדגש כאן הוא על המעבר מהחפצא (במקורות המוקדמים, תוספתא-מכילתא-ירושלמי, בגוונים שונים) אל הגברא (בבבלי).

מוחין דאבא – חפצא, מוחין דאמא – גברא

איך נסביר זאת בפנימיות? הסבר מאד יפה: הירושלמי, וכל שכן מה שקדם לו, הוא תורת ארץ ישראל. בתורת ארץ ישראל האיסור של בית שמאי הוא על החפצא של המלאכה. תורת ארץ ישראל היא מוחין דאבא[נה]. על תורת בבל – שהיא כבר מעבר לגלות – נאמר[נו] "במחשכים הושבני כמתי עולם"[נז] והיא מוחין דאמא[נח]. בחכמה, שהיא בטול, אין הרגשת היש של הגברא[נט], רק הרגשת המציאות של החפצא, של המלאכה, שנעשית או לא. בבינה, לעומת זאת, כבר מורגשת מציאות ה'יש' של הגברא.

את הטעם הפנימי למעבר הזה, בין חפצא לגברא, מסבירים[ס] כמעבר בין עשרת הדברות, מצות שבת בפרשת יתרו, לבין עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, ש"משה מפי עצמו אמרו"[סא] – גם התפתחות. טעם שבת ביתרו הוא מעשה בראשית, חפצא, והטעם של שבת בואתחנן הוא יציאת מצרים, הנוגעת לגברא – שהגברא יהיה משוחרר.

איך בית הלל מסבירים את הפסוק לפי הירושלמי ומי שקדם לו? ברוחניות. בית שמאי מסבירים שמלאכה לא תעשה בגשמיות, ובית הלל מסבירים שצריכים לחשוב כאילו "כל מלאכתך עשויה"[סב]. זהו גם דבר חשוב: בית שמאי, שהם "מחדדי טפי"[סג] והם מחמירים, נוטים למעשה – גבורה נוטה למעשה, להמחשה, משהו אסור כאן. בשביל לתרץ את אותו פסוק בית הלל תופסים אותו ברוחניות, בהפשטה, כאילו כל מעשיך עשויים – ככה צריך לחשוב, אבל לא שאסור שייעשה. זה רק משהו בראש שלך – שאתה תהיה משוחרר, אתה לא משועבד למצרים, אתה יצאת ממצרים. יש כאן עוד יותר נטיה מתפיסה 'חפצאית', מעשה בראשית, לתפיסה 'גבראית', יציאת מצרים – זו סברא יפה של אחרוני אחרונים במעבר כאן בטעם המחלוקות כאן. זהו היסוד של הלכות שבת.

המחלוקת בכלי ש"קעביד מעשה"

איך השתלשל הלאה? יש בגמרא מחלוקת בין רבה לרב יוסף – לא נאמר בפירוש, אבל יוצא שם לפי הסבר אחד שרב יוסף סובר שמלאכה שהכלי שלך "קעביד מעשה"^לז, עושה מעשה בפועל, גם לבית הלל אסורה "משום שביתת כלים". יש פה עוד משהו, שהיסוד של בית שמאי נמצא גם אצל בית הלל. ככה, בלי להאריך ולהעמיק בפרטים, סובר רב יוסף, בגימטריא משיח.

יש מחלוקת גם בפסיקת ההלכה: רבינו חננאל[סד] פוסק כמו רבה ורבינו תם[סה] כמו רב יוסף. הוא אומר שרב יוסף אומר זאת רק לגבי בית שמאי, אבל יש סברא בגמרא שאומר זאת גם אליבא דבית הלל. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, בראשונים, כתוב שאסור להשכיר מרחץ לגוי שיפתח בשבת, ויחשבו שהמרחץ שלו עובד בשבת[סו]. אומר הרשב"ם[סז], ואחריו בעל הרוקח[סח], שמדובר רק בבית שיש בתוכו מרחץ, אבל ביחס לכלים של המרחץ עצמו – יש איסור דאורייתא. מאותה סבה, שאנחנו פוסקים שאם "קעביד מעשה", כלים שעושים משהו – יש כלים סבילים וכלים פעילים, ובכלים פעילים – אסור גם לבית הלל, כסברת רב יוסף. אלה ראשונים. הבית יוסף[סט] פוסק כרבינו תם, אבל הב"ח[ע] מסביר לעומק את סברת הרשב"ם והרוקח, ואומר שראוי לכל ירא שמים להחמיר ולנהוג כמו הרשב"ם. רואים שהעקרון של בית שמאי 'מחלחל' גם לפסיקה כדעת בית הלל[עא].

זילותא דשבתא

קודם שאלנו מה הדין לגבי בית חרושת שיכול לעבוד כולו בשבת עם אוטומציה. זו היתה שאלה בתחלת הדור, כאן בארץ ישראל. רבנים גדולים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, פסקו[עב] שאף על פי שלא מצאו שום סבה לאסור בהלכה עבודה מלאה של בית חרושת בשבת עם שעון שבת (עם כל התנאים שממלאים) – הם עדיין נוטים לאסור. הטעם שלהם היה ש"ממנו יראו וכן יעשו" עוד מקומות, שלא יקפידו על כל ההלכות, ויהיה חילול שבת בפהרסיא בכל העולם. אוסרים בגלל ההשלכות, אף על פי שלא מצאו שום טעם בהלכה לאסור.

הכי מאוחר בהשתלשלות הסוגיה הוא האגרות משה, רבי משה פיינשטיין, שמחלק בין בישול להדלקת אור – אומר ששעון שבת בשביל להדליק או לסגור אור מותר[עג]. למה? הוא מדמה זאת לאמירה לגוי – במה שנהגו להתיר באמירה לגוי בסדר גם בשעון שבת. אבל מה שאסרו באמירה לגוי – זו זילותא דשבתא[עד] (זהו בעצם הטעם של רבה בגמרא, השמעת קול). הוא כותב משהו יותר חריף, שזילותא דשבתא לא מדרבנן – כבוד שבת הוא מדאורייתא[עה], יותר חמור.

קודם כל, הוא מתחיל את התשובה עם איזה הרגש פנימי, שחייבים להגביל את הדבר הזה – שאפשר הכל לעשות על ידי שעון שבת. לכן, בסופו של דבר, חייבים להכניס את שמאי לתמונה, להחזיר את שמאי – הכל לקראת ימות המשיח (בהם יפסקו כבית שמאי[עו]). צריך לאזן את בית הלל עם קצת בית שמאי – בית הלל ללא שום התכללות של בית שמאי יכול להגיע ליותר מדי היתר.

שוב, הוא כותב כך בפירוש, שהעיקר הוא משום זילותא דשבתא. האם מותר להפעיל פלטה חשמלית בשבת, עם שעון שבת, שתתחיל לבשל אחר הצהריים בשבת, שיהיה צ'ולנט חם? לכאורה אין בעיה – הרי לבית הלל הכל מותר. לא – אני אוסר את זה! שוב, הוא מחלק בין אור לבין אש-בישול (בפנימיות, אור הוא חכמה[עז] ואש היא בינה[עח]).

עלית הדומם – "אבן מקיר תזעק"

בפנימיות יש בענין הרבה דברים מאד יפים, שנאמר רק במלה אחת:

יש ווארט של רבי נתן אדלר, הרבי של החתם סופר, שאומר שכלי הרבה פעמים הוא כינוי למחשבה[עט] – כלי יותר עמוק מאשר בהמה. אמרנו קודם שיש אדם-בהמה-כלי – לכאורה כלי יותר רחוק מאדם, אין לו הרגש בכלל, אבל ככה הוא מסביר.

בכלל, מי שמאמין במשיח וחי משיח כבר חי עכשיו "אבן מקיר תזעק"[פ]. כתוב ב"היום יום"[פא] שמה שעכשיו אתה דורך על אבן לעתיד לבוא היא תצעק עליך – 'אתה בהמה? מה אתה דורך עלי בלי לחשוב דברי תורה? בלי לתקן אותי?!'. בתחלת שער היחוד והאמונה[פב] כתוב שיש נפש לדומם, וכל שכן מי שמאמין שיש גלגול נשמות באבן[פג] – יש צער באבן. זהו גילוי של משיח, הרגש של משיח.

השפת אמת כותב שצדיקים מסוגלים להעלות את העולמות בשבת[פד]. בית הלל מתווים את עבודת הבינוני השוה לכל נפש – הבינוני לא יכול להעלות את הדומם, לגלות את הנפש 'המדברת' שבו. צדיק יכול להעלות את הדומם – למה? כי הוא קשור לנפש שבתוך הדומם, הוא קשור לרגש שבתוך הדומם, וכך הוא מעלה אותו. לכן הצדיק נוטה לדעת בית שמאי, שאדם מצווה על שביתת כליו. שוב, זהו עדיין הסבר של גברא, לא חפצא[פה].

"מעשה בראשית" – חפצא, "מעשה מרכבה" – גברא

המהלך כאן התחיל ממעשה בראשית והגיע ליציאת מצרים, חרות הגברא משעבוד לטבע, בחינה של מעשה מרכבה. נמצא שחפצא הוא מעשה בראשית וגברא הוא מעשה מרכבה, שייך בפרט לנבואת יחזקאל (הספר שחשבו לגנוז כנ"ל). "האבות [שהם גברא, נשמות] הן הן המרכבה"[פו], כמו שמוסבר בתניא[פז]. כתוב[פח] שמעשה בראשית הוא חכמה, כמו ירושלמי, ומעשה מרכבה בינה, כמו בבלי – דווקא בבלי הוא מעשה מרכבה. חכמה היא "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית"[פט] – עולם האצילות, אבל באופן של חפצא, מציאות חיצונית.

יש מעלה גדולה בחפצא, אבל התורה שואפת ומתקדמת לגברא. כלומר, מעבר מהאובייקט לסובייקט. זו כאן התנועה של הסבר ההלכה הזו, מהבנת דברים באופן אובייקטיבי לקראת רצון להבין ולפרש דברים דווקא באופן סובייקטיבי – התנועה היא מהאובייקט לסובייקט, משהו מאד עמוק ויסודי בלימוד התורה, ירושלמי ובבלי. כך, אחרי שהבבלי מסביר שטעם כל המחלוקת כאן הוא שביתת כלים, בפוסקים בכלל לא מזכירים את הירושלמי, התוספתא והמכילתא, ממש נעלמו לחלוטין.

ניסינו לומר כעת הרבה נקודות:

נקודה אחת – המעבר מחפצא לגברא.

נקודה שניה – החזרת עטרה ליושנה. כתוב "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[צ]. אפשר לפרש כך על בית שמאי ובית הלל – שצריך לעולם לדחות את השמאל, הדעה הנוטה לשמאל-גבורה, של בית שמאי, ולקרב את דעת הימין-החסד של בית הלל. אבל אפשר לפרש יותר לעומק, "שמאל דוחה" – לדחות את השמאל, את השמאלני שבתוכי – אבל יחד עם זה "וימין מקרבת", לגלות בפנימיות דעת השמאל את תורה דעתיקא[צא] (התורה-חדשה שתתגלה ברוב עוצמתה בימות המשיח) בה כולא ימינא[צב], יותר חסד מחסד. צריך כבר לגלות את הימין של שמאי (מה ששרשו בגבורה שבחסד, התגברות החסדים, כנ"ל) וממילא להכליל אותו בהלכה הרווחת של בית הלל, כפי שבאמת רואים בהלכה הזו.