דין הדור מצוה

הקדמה[א]

הקדמה לדין הדור מצוה (ב"ק ט, א-ב):

"אמר רבי זירא אמר רב הונא במצוה עד שליש. מאי שליש אילימא שליש ביתו אלא מעתה אי איתרמי ליה תלתא מצותא ליתיב לכוליה ביתיה? אלא אמר רבי זירא בהדור מצוה עד שליש במצוה. בעי רב אשי שליש מלגיו או שליש מלבר, תיקו. במערבא אמרי משמיה דרבי זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה".

בתלמוד בבלי "במערבא אמרי" או "אמרי במערבא" היינו, בדרך כלל, רבי ירמיה, תלמידו המובהק של רבי זירא, מי שמסר את נפשו על ארץ ישראל וזכה להתעצם אתה. מתאים שתלמידו המובהק (שחיבתו אליו היה מעל לטעם ודעת, כמסופר בחז"ל), רבי ירמיה, יקרא בשם "מערבא" סתם.

[רבי ירמיה הוא אמורא ארץ-ישראלי המקשה קושיות מעולם התהו, כמבואר ענינו באריכות במ"א].

יש בש"ס בבלי חי פעמים "במערבא אמרי" ועוד מ פעמים "אמרי במערבא" (ס"ה חן פעמים), ובכל זאת רק פעם אחת (כאן) נאמר "במערבא אמרי משמיה דרבי זירא" ועוד פעם אחת (בסנהדרין) "אמרי במערבא משמיה דרבי זירא מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד יצא הדין לאמיתו".

והנה, מאמר זה השני (בסנהדרין) הוא בסוד "שלשה שותפין באדם", שכאשר בוררין שני בני הזוג (האיש והאשה) עוד אחד (האיש בורר את ה-י מתוכו והאשה בוררת את ה-ה מתוכה, וביחד מצטרפות ה-י וה-ה לשם הקדוש י-ה, וכך "שניהן בוררים עוד אחד", וד"ל), דהיינו השותף השלישי, הקב"ה, אזי "זכו [יציאת הדין לאמיתו, ע"ד "פלוני אתה זכאי"] שכינה ביניהם", וד"ל.

והוא גם רומז להנאמר כאן "במצוה עד שליש" ("בהדור מצוה עד שליש במצוה"), וד"ל.

חוץ מ"בעי רב אשי" יש כאן שלשה שלבים של "אמר" - "אמר רבי זירא אמר רב הונא", "אמר רבי זירא", "במערבא אמרי משמיה דרבי זירא". דהיינו שלשה דורות רצופים ('סדר'): רב הונא רבי זירא רבי ירמיה (מערבא סתם), ודוק.

שלשת המאמרים הם בסוד חש-מל-מל (הכנעה-הבדלה-המתקה), וד"ל.

לפי נוסח הש"ס שלפנינו, בשני המאמרים הראשונים כתוב ר"ז בר"ת (והיה אפשר לומר דהיינו רב זירא ולא רבי זירא) ורק באחרון "במערבא אמרי כו'" כתוב בפירוש "רבי זירא", שנקרא "רבי" לאחר סמיכתו בארץ ישראל (כמבואר ברש"י במ"א). כלומר שדוקא מאמר זה "עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה" הוא מוחין דארץ ישראל בעצם, מוחין דאבא עילאה (נביעת הא"ס) - "אוירא [= זירא, בעל מאמר זה!] דארץ ישראל מחכים" - ועד ל"פנימיות אבא פנימיות עתיק", סוד משה-משיח כנודע.

מבנה שלשת המאמרים: "במצוה עד שליש" - 3 תבות (כל תבה היא 'שליש'); "בהדור מצוה  עד שליש במצוה" - 5 תבות; "עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה" - 7 תבות (כאשר מחשבים  הקב"ה כתבה אחת. הקב"ה = יבק, סוד שם מלא הוי' אלהים = אהיה הוי' אדני. לפי חשבון זה, "עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה = 1750, 7 פעמים נר, ממוצע כל תבה = "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" כנודע. אך אם פותחים הקב"ה - הקדוש ברוך הוא, היינו 9 תבות, המשך הסדרה הלינרית של 3-5-7). הכל מתחיל מתבת "במצוה" - 1 (נמצא שיש כאן סדרת כל המספרים הלא-זוגיים עד 10: 1 3 5 7 9 = 25 = 5 ברבוע - "בהדור מצוה עד שליש במצוה", וד"ל).

3-5-7 רומז לשלש הברכות של ברכת כהנים, כאשר ה-7 (החביב) היינו "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" - "עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה", עיקר סוד ההמתקה של "דין הדור מצוה", וד"ל.

ועוד, המאמר השני (של רבי זירא עצמו, הבא לפרש את דברי רב הונא) מוסיף על דברי רבו ("במצוה עד שליש" דהיינו "עד שליש במצוה") שתי מלים - "בהדור מצוה" (עד כאן לא הופיעה המלה הדור בסוגיא) = משיח.

וי"ל דהיינו רמז למשיח בן יוסף (מהונא [62] לזירא [218] - יוסף [156], סוד "יסף לי הוי' בן אחר", דהיינו הדור מצוה, וד"ל). משיח בן יוסף הוא סוד החן ("וימצא יוסף חן") - "יאר הוי' פניו אליך ויחנך".

אם כן צ"ל שדברי רב הונא ("אמר רבי זירא אמר רב הונא) הם דברי דוד (ראשון), סוד "יברכך הוי' וישמרך" בגימטריא אני פעמים דוד, ו"במערבא אמרי" הם דברי משיח בן דוד גואל אחרון, כאשר בין דוד ראשון לדוד אחרון - משיח בן יוסף, וד"ל.

שני המאמרים הראשונים, "במצוה עד שליש" "בהדור מצוה עד שליש במצוה" = 2072 = 7 פעמים 8 פעמים 37, ויחד עם המאמר השלישי (לפי חשבון הקב"ה כתבה אחת), 1750, 7 פעמים נר = 3822 = 21, אהיה, פעמים יעקב (7 פעמים הוי' ב"ה) = 26, הוי', פעמים 147 (שליש אמת, ממוצע כל אות של אמת), חיי יעקב ("תתן אמת ליעקב").

ואם כותבים מלא "הקדוש ברוך הוא", אז שלשת המאמרים = 4365 = 45 פעמים 97, מ"ה פעמים מ"ה ב"ן, אדם פעמים מהיטבאל, אשת המלך הדר, המקור בתורה של הדור מצוה, וכמו שיתבאר אי"ה!

עוד מספר רמזים:

"אמר רבי זירא אמר רב הונא" (פתיחת הסוגיא) = 1176, משולש 48 = "יסוד היסודות ועמוד החכמות [לידע שיש שם מצוי ראשון...]".

שני השמות זירא הונא = 280, 7 פעמים 40 = אור החיים. השאר = 896 = 7 פעמים 128 = תמימות.

זירא הונא ר"ת זה, נבואת משה רבינו באספקלריא המאירה, "תמנת הוי' יביט" ("זה הדבר אשר צוה הוי'", היינו רמז מובהק למקור דין הדור מצוה בתורה - "זה אלי ואנוהו"! "זה אלי ואנוהו" = "צוה הוי'"! מכאן 'תירוץ' יפה בדרך הרמז לשאלה איך לומדים מצוה, שלדעה אחת היא מדאורייתא, ולדעה שניה היא מצוה דרבנן, מפסוק בשירת הים, שבני ישראל אומרים בהלל וזמרה לה' [היינו שמצוה זו היא בעצם מצוה של בני ישראל שנתנה לבני ישראל. תוך כדי שיהודי שר לה' הוא אומר לחברו "התנאה לפניו במצות"]?).

שאר אותיות זירא הונא הן אותיות אני-אין אור, היינו גילוי-ראית אור אין סוף ב"ה. נמצא שזירא הונא אותיות זה אני אור (סדרה עולה: 12 61 207. בסיס הסדרה - 97 = מהיטבאל! המספר הבא בסדרה הוא 450, י פעמים מה, אדם. שלשת המספרים הראשונים = זירא-הונא, 280 כנ"ל, י פעמים כח, נמצא שעד כאן י"פ כח-מה, חכמה, ודוק).

רבי [זירא]רב [הונא] = אור אור. אמ"ר (רבי זירא אמר רב הונא) ר"ת אור-מים-רקיע, סוד מעשה בראשית.

[יש רק עוד פעם אחת בש"ס "אמר רבי זירא אמר רב הונא", בדין "יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק", אך שם יש דעה אחרת מיהו בעל המימרא].

ידוע כמה רבי זירא חיבב את ארץ ישראל (כנ"ל) אליה עלה למרות איסורו של רב יהודה. ואוי"ל שרבו המובהק יותר, רב הונא, התיר לו וצ"ע אם מישהו התעורר לזה. רב הונא הוא תלמידו המובהק של רב, שירד מארץ ישראל לבבל, כאשר, בהשגחה פרטית, הוא לא זכה להסמך ולהקרא בשם רבי (הגם ש"רב תנא הוא ופליג"). וי"ל שהתיקון הוא על ידי רבי זירא, שעלה לארץ ישראל מבבל, במסירות נפש (כאשר צם מאה תעניות לשכוח תלמוד בבלי על מנת לזכות לתלמוד ירושלמי, תורת ארץ ישראל), ובפרט אם נאמר שזו היתה על פי הסכמת רב הונא, תלמיד רב, שראה בתלמידו רבי זירא תיקון-השלמה של רבו, ודוק.

ראינו לעיל ש"אמר רבי זירא אמר רב הונא" = 1176, כאשר זירא-הונא = 280 והשאר = 896. והנה, רב רב הונא רבי זירא (שגם הם שלשה דורות של 'סדר') = 896!

ב[ב]

שיעור ב:

הדור מצוה נלמד מהפסוק בשירת הים "זה אלי ואנוהו", ודרשו חז"ל "התנאה לפניו במצות".

מכאן גם הלשון "נוי מצוה", כמו "נוי סוכה".

בסוכה, אור מקיף, שייך לשון נוי (שהוא סוד הפיכת חוש האסתטיקה של יון לנוי מצוה, בסוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". פעולת האתהפכא נעשית על די אור מקיף דוקא, "צלא דמהימנותא" שסכך הסוכה, הכולל גם את דפנות הסוכה, ודוק). בארבעת המינים (החל מ"פרי עץ הדר" שממנו לומדים לכל המינים שבעינן הדר), אור פנימי, שייך לשון הדור (לשון חזרה, הדר ביה, עבודת התשובה של סוכות, תשובה משמחה, "ושמחתם גו'", שאין בזה עדיין אתהפכא ממש, וד"ל).

בחג החנוכה, חג ההדור ב-ה הידיעה ("מהדרין מן המהדרין") שמונת הנרות מקבילים לשמונה לשונות של יפי - שפר-יפי-טוב-פאר-נוי-הוד-הדר-חן - כנגד שמונה הספירות מבינה, אמא עילאה, ועד מלכות, אמא תתאה, לפי הסדר הנ"ל (סוד "הא בהא תליא", ה תתאה שבשם ב-ה עילאה שבשם, "כאמה בתה"). לפי זה, נמצא שהנוי היינו היפי של הנצח וההדר היפי של היסוד (האות-ברית-קדש שנקרא בזהר "הדורא דגופא", סוד המלך הדר, יסוד א"ק, ראשית תיקון המלכים דתהו דמיתו).

עוד לפני הופעת הדר (המלך הנ"ל) יש עוד שם אדם בתורה מלשון הדר: הדורם בן יקטן, הבן החמישי (המשיחי) מבין י"ג בני יקטן ( = 169 = 13 ברבוע, ולו המספר הגדול ביותר של בנים המפורשים בתנ"ך, ועוד "יקטן" היא המלה ה"יקטן" [169] בדברי הימים!). יקטן ועוד הדורם = 424 = משיח בן דוד.

הוא נקרא יקטן על שם שהיה מקטין את עצמו, ומאן דאיהו זעיר איהו רב, בהדור הכי רב של קיום המצוה הראשונה בתורה - "פרו ורבו", מקור המצוה-דין של הדור מצוה - לא להסתפק בלצאת ידי חובה בהולדת בן ובת, אלא לרבות בצאצאים ככל האפשר (כאשר כל צאצא הוא סוד יעקב שהעמיד יב, זה, שבטי יה, ובכך זכו בניו על הים, מתוך אחדות אמתית, לומר "זה אלי ואנוהו").

הדור מצוה זו (שלדעת הרמב"ם הוא מצוה מדברי סופרים, אך לדעות שהדור מצוה מדאורייתא י"ל שהוא מן התורה) נלמד מהפסוק בדברי קבלה: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים".

"בבקר זרע את זרעך" - 13 אותיות; "ולערב אל תנח ידך" - 13 אותיות. המשך הפסוק - 42 אותיות. ס"ה 68 אותיות כמנין חיים. ומבואר באר"י שכוונתו אהיה הוי' אהיה (26 ועוד 42), כאשר יש 21, אהיה, מלים בפסוק, ודוק היטב.

נמצא שעיקר יסוד הדור מצוה יוצא מהמלים "ולערב אל תנח ידך". ויש ללמוד מזה, בדרך רמז על כל פנים, שדין הדור מצוה - הדור לשון "דור ישרים יבורך" (סוד "קרא הדרות מראש") - הוא מדין ערבות, "כל ישראל ערבים זה בזה" להרבות את הדמות וכך לפרסם את האלקות בעולם, לעשות לו יתברך דירה (לשון הדור כנ"ל) בתחתונים (באמצעות היצר התחתון ביותר של האדם, יצר המין, לשם קיום והתפשטות המין, סוד "הרע כסא לטוב", "ובורא את הכ"ל" כנודע). ועל ידי זה דוקא (הדור מצוה) זוכים לערבות של העוה"ב - "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב".

נמצא שיש שני שמות עצם בתורה של הדר - הדורם-הדר (8 אותיות, בגימטריא 464 = 8 פעמים חן, ממוצע כל אות, סוד יחוד הדר-חן, יחוד יסוד ומלכות ב-ח לשונות של יפי הנ"ל).

לגבי מצות התורה, יש שתי מצות עשה שכתוב בהם לשון הדר - "והדרת פני זקן" "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר גו'". מהפסוק השני לומדים דין הדור מצוה, קודם כל ביחס לארבעת המינים כנ"ל, אך גם לכל מצות התורה בכלל (שלשה שלבים של לימוד, בהדור, כנגד הכנעה - אתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה"; הבדלה - סוד הלולב, הכתוב מיד לאחר האתרוג, "כפת תמרים", והוא כולל את כל שלשת המינים שנוטלים ביד ימין כנודע, ועליו דוקא מברכים מפני שנבדל לטובה בגובהו, סוד "ויגבה לבו בדרכי הוי'"; המתקה - כללות כל מצות התורה, סוד "ישמיע כל תהלתו", כל תהלתו דוקא, וד"ל.

הדור זקן ("והדרת פני זקן") היינו הדור בגברא (לכבד את הזקן בהיותו זקן, מה'גברא' שלי ל'גברא' שלו), הדור מצוה היינו הדור בחפצא (וכפי שעוד נדון אי"ה, האם גרד הדור מצוה הוא רק בחפצא של המצוה, או גם דין בקיום הגברא את המצוה).

הדור זקן הדור מצוה = 728 = 4 פעמים יעקב (ז פעמים הוי'), ממוצע כל תבה. יעקב הנו המהדר בין האבות להעמיד י"ב שבטי יה (יה היינו השם של שכינה, שכן יה, ביניהם).

יש גם שתי מצות לא-תעשה של הדור: "ודל לא תהדר בריבו", "ולא תהדר פני גדול". לציין שהדל נמצא בתוך הגדול. דל = 34, גדול = 43, הפוך ספרות. ביחד = 77, הכל תלוי במזל (אם להיות דל או גדול), כאשר "אין מזל לישראל", וד"ל.

מכאן משמע שדל היינו קטן, ההיפך מגדול. אך בעצם שניהם אחד - "מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר" כנ"ל.

דל הוא סוד האות דלת (ובפרט, האות דלת רבתי של אחד - "מאן דאיהו זעיר איהו רב"!) - דלית ליה מגרמיה כלום ("תן לו משלו שאתה ושלך שלו").

מזה שאסור להדר את הדל ואת הגדול בדין, נמצא מובן שהדור כזה הוא בעצם בזוי מצות התורה לדון משפט צדק.

ובכלל, ההיפך בחז"ל של הדור מצוה הוא בזוי מצוה (או בזיון מצוה), ויש דיון בפוסקים מה עדיף במקום שיש גם הדור מצוה ובזוין מצוה בפעולה אחת, מה דוחה את מה, ואכ"מ.

הדור מצוה בזיון מצוה = 572 = 22 פעמים הוי' = "והיו לבשר אחד", קיום מצות פרו ורבו (שיש בזה הדור להרבות ובזיון למעט, לצאת ידי חובה בלבד, וכ"ש אם מסתפק ב"[בשר, הריון] אחד" בלבד, שאינו יוצא ידי חובת המצוה, ודוק).

בדרך כלל, היפוך בזיון הוא כבוד (כמו בפסוק "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו"). נמצאנו למדים שהדור מצוה היינו לכבד את המצוה, בהיותה מצות "מלך הכבוד" (= "זה אלי ואנוהו"!).

לפי זה, יש לומר שמקור "הדור מצוה" בכל התורה כולה הוא מהנאמר בעשרת הדברות "כבד את אביך ואת אמך" (= 928 = 16 פעמים חן = תורה חדשה, של מלך המשיח, המלך הדר). והוא לא סתם מ"ע דאורייתא, אלא ללא מצוה זו כל התורה כולה נתפסת כ"לכבוד עצמו הוא דורש", כמבואר בחז"ל.

הרי כ"ד אלפי תלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא כבדו זה את זה.

בהדור מצוה יש פן של "בין אדם למקום", לכבד את המלך מצוה המצוה, וגם, ועיקר, פק של בין אדם לחברו, לקיים את המצוה "בשם כל ישראל", סוד הערבות כנ"ל. כלומר שדין הדור מצוה מתחיל מהודר הכי גדול במצות "ואהבת לרעך כמוך" (הקשור בפרט לאהבת בני הזוג בקיום מצות "פרו ורבו", ודוק).

עד כאן ראינו שיש 6 פעמים הדר בתורה (2 שמות עצם, 2 מצות עשה, 2 מצות לא-תעשה). והנה, יש עוד פעם אחת לשון הדר בתורה, בברכת יוסף הצדיק, סוד המלך הדר כנ"ל (הדר יוסף = יוסף הצדיק = שס"ה מצות ל"ת של תורה, כאשר אברהם = רמ"ח מצות עשה כנודע) - "בכור שורו הדר לו".

7 לשונות ההדר בתורה, לפי הסדר, הם: הדורם הדר תהדר תהדר והדרת הדר הדר. הכל עולה הדר (209) ועוד 2506 = 7 פעמים משיח.

נחזור לפסוק "זה אלי ואנוהו". בכל התנ"ך יש בדיוק "זה" (12) פעמים "אלי" (האל שלי)!

זה ברבוע פרטי, 49 ועוד 25 = 74 (עד, היינו עד ראיה באמירת "זה") = "ואנוהו"!

"זה אלי ואנוהו" = 127 (מספר השבת ה-7), שנות חיי שרה אמנו (שלמות של חיים, 100 בכתר, 20 בחו"ב, 7 בז"ת, כמבואר בזהר), שכנגדן מלכה אסתר בתה על 127 מדינות (זו ב'שנה', זמן, וזו ב'עולם', מקום).

בשלש המלים "זה אלי ואנוהו" יש סדרה עולה: 12 41 74. הבסיס = 4. המשך הסדרה עד 13 מקומות: 12 41 74 111 (74 וחצי, 37, ע"כ = 238 = רחל) 152 (בנימן בן רחל, ע"כ = 390 = יצחק יעקב) 197 246 (6 צירופי אלי, כמבואר כוונה זו באר"י בכ"מ, והוא עולה "מראה" שהוא "צלם אלהים". ע"כ 7 מספרים הראשונים = 833 = 7 פע' 119 = 7 פעמים טוב של מעשה בראשית) 299 356 (= הדור מצוה!) 417 482 551 624 (24 פעמים הוי', ג"פ יצחק, ד"פ יוסף) = 3562 = 26 פעמים 137, הוי' פעמים קבלה ("שמע בקלה" של שרה אמנו)! ממוצע 13 המספרים הראשונים בסדרת "זה אלי ואנוהו" הוא 274 (פעמיים 137) = לאה-רחל = מרדכי, ודוק.

יש פסוק אחד בתנ"ך שכתוב "אלי אלי" פעמיים - "אלי אלי למה עזבתני", פסוק שאמרה אסתר המלכה, 'בתה' של שרה אמנו כנ"ל.

מבין 12 פעמים "אלי" בתנ"ך כנ"ל יש פעם אחת שלילית: "הצילני נא כי אלי אתה", שנאמר לע"ז (בחז"ל אמירת "אלי אתה" לע"ז היינו קבלת ע"ז ונחשבת עבודה ממש).

מבין ה"זה" פעמים "אלי", 5 מהן הן "אלי אתה". נמצא שה-12 מתחלק לפי חלוקת המלה "זה" - ז "אלי" ו-ה "אלי אתה"!

האחרון מבין ה-5 הנ"ל הוא פסוק ידוע מהלל, "אלי אתה ואודך". "ואודך" = 37, חצי "ואנוהו", 74 כנ"ל! "אלי אתה ואודך" = 484 = 22 ברבוע, ויחד עם "זה אלי ואנוהו", 127 = 611 = תורה (13 פעמים 47, אהבה פעמים בטול, כנודע), כללות כל התורה כולה.

"ואודך" היינו לשון הוד, גם היפי של ההוד כנ"ל. וכך הושלמו הנה"י של יפי: נוי (מצוה) בנצח, הוד כמשמעו, הדר ביסוד, ודוק.

בשני הלשונות - "זה אלי ואנוהו", "אלי אתה ואודך" - יש 3 תבות ו-11 אותיות. וממילא אפשר לעשות ביניהם פעולה של הכאה פרטית (ז פעמים א, ה פעמים ל, א פעמים י וכו'). והוא = 4459 = 7 פעמים 7 פעמים 7 פעמים 13 (7 ברבוע פעמים 91, משולש 13 העולה 7 פעמים 13)!

הפסוק שלפני "אלי אתה ואודך" הוא "אל הוי' ויאר לנו" (אין עוד "אל הוי'" בתנ"ך). מכאן רמז ברור שיש לראות בשם "אלי" קיצור של "אל הוי'", כאשר הממוצע ביניהם הוא 49, 7 ברבוע (וההפרש הוא 16, 4 ברבוע, ודוק).

אם נפתח "זה אלי ואנוהו" ל'זה אל הוי' ואנוהו' יעלה 143 = 11 פעמים 13 = "במצוה [עד שליש]", ודוק.

"התנאה לפניו במצות" לשון נוי וגם לשון הנאה וענג, דהיינו שמחה של מצוה, עיקר הדור המצוה (מצד הגברא), ודוק.

ג[ג]

שיעור ג:

תוספות ד"ה אילימא שליש ביתו:

"אילימא שליש ביתו. משמע דאין צריך לבזבז כל ממונו לקנות אתרוג אפילו לא ימצא בפחות והויא מצוה עוברת, ואפילו שליש ביתו משמע דלא מחייב, ואמרינן נמי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובסוכה חשיב ליה רבותא דר"ג שקנה אתרוג באלף זוז".

תקנת אושא, המבזבז כו', אינה מוזכרת בסוגייתנו כלל. ויש לחקור מה בין שליש דכאן לחומש דשם. וכן יש להבין מה זה לשון בזבוז, במתן צדקה וביחס להדור מצוה אחרת (כגון אתרוג - פרי עץ הדר).

קודם נימא מילתא לגבי העיר אושא - לשון התאוששות מטראומת החורבן - שלשם גלתה סנהדרין:

עשר מסעות גלתה סנהדרין (כנגד עשר מסעות שנסעה שכינה בחורבן בית ראשון): מלשכת הגזית לחנות (שבהר הבית), מחנות לירושלים, מירושלים ליבנה, מיבנה לאושא, מאושא ליבנה, מיבנה לאושא, מאושא לשפרעם, משפרעם לבית שערים, מבית שערים לצפורי, מצפורי לטבריא.

רואים כאן קשר מיוחד בין יבנה לאושא (שני המקומות הראשונים שמחוץ לירושלים) - מיבנה גולים לאושא ומאושא גולים בחזרה ליבנה ומיבנה גולים בחזרה לאושא!

יבנה אותיות בינה, וכן שייך לחסד, כמ"ש "עולם חסד יבנה".

בהשראת קשר זה, נבנה (יבנה) פרצוף של עשר מסעות הנ"ל מלשכת הגזית (אין לשכת הגזית בכלל העשר אלא מעליהם):

נמקם את לשכת הגזית בפנימיות הכתר (עתיק יומין, היינו שנעתק מהעשר כנ"ל).

המסע הראשון של הסנהדרין (הגלות הראשונה) הוא מלשכת הגזית לחנות שבהר הבית. המשמעות ההלכתית של מסע זה היא שמעתה בטלו דיני נפשות, משום דנפישי רוצחים (בשביל לדון דיני נפשות חייבים ענג אלקי פנימי ועצמי, סוד נשמתא דאורייתא, הכח האלקי להמתיק את כל הדינין, סוד פרצוף עתיק יומין).

היחס בין הר הבת לירושלים עיר הקדש הוא היחס בין חיצוניות הכתר, אריך אנפין, לחכמה-קדש, דאורייתא מחכמה נפקת, "ודבר והי' מירושלם". ירושלים היא שלמות היראה, דהיינו יראה עילאה, בטול במציאות, פנימיות ספירת החכמה, שמאין-בטול תמצא.

נמצא שיבנה (בפעם הראשונה) היא כנגד ספירת הבינה, שהיא בעצם ראשית ההשתלשלות, "ראשית המציאות", של שאר הספירות עד מלכות, "כאמה בתה" (וכמו בשמונה לשונות היפי מבינה עד מלכות וכו').

אושא (בפעם הראשונה) היא כנגד הדעת - שם עיקר מקום שיקול הדעת של הסנהדרין, לאחר החורבן, להתקין תקנות למען התיצב העם בהתאם למציאות החדשה שנוצרה עקב גזרות השמד (שבאו בעקבות מרד בר כוכבא).

אח"כ יבנה (פעם שניה) היינו "עולם [מציאות חדשה] חסד יבנה".

אח"כ אושא (פעם שניה) - גבורה, סוד הצמצום, ע"ד "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (הנה זה המפתח להבנת כל מה שיבוא אי"ה בנוגע להדור מצוה).

שפרעם כנגד התפארת (ה'שער' של השרש פאר - פר - נמצא בתוך שפרעם). שפרעם רומז לסוד השופר (שופר הגאולה של העם), סיום התפשטות יסוד אמא (בינה, יבנה) בתפארת ז"א, כנודע. וכן בסוד "שופריה דיעקב [תפארת] מעין שופריה דאדם הראשון ['כתפארת אדם לשבת בית']".

בית שערים כנגד נצח והוד - "תרין פלגי גופא" (וכנודע שבעולם התהו, עולם הגלות, הנם ספירה אחת בלבד, סוד השם הקדוש צבאות באתב"ש השתפא, לשון שיתוף, וד"ל). בית שערים היינו שני (בית) שערים (מיעוט רבים שנים) לעלות אל הקדש. בשעת הזיווג, להיות "בשר אחד"  (האיש ו"ביתו זו אשתו") - "איהו בנצח ואיהי בהוד". על נצח והוד ("כליות יועצות") נאמר "בטחות חכמה", שתי בחינות בטחון - בטחון פעיל בנצח ובטחון סביל בהוד - היינו שני השערים הנ"ל.

צפור-צפורי הוא כינוי מובהק בקבלה של ספירת היסוד. משם צופים את הגאולה, מצפים לישועה, הקרובה לבוא.

טבריא הוא מקום השפל ביותר בארץ ישראל, "טבור הארץ"(כמבואר שם בגמרא). היינו מדת השפלות, פנימיות המלכות (מלכות דוד שאומר ע"ע "והייתי שפל בעיני"). ואיתא שמשם דוקא תצמח הגאולה - ביאת המשיח והחזרת סנהדרין למקומו בלשכת הגזית.

והנה, מיבנה (ראשית היציאה מירושלים) והלאה: יבנה אושא יבנה אושא שפרעם בית שערים צפורי טבריא = 3080 = עשר פעמים אושא! ללמד שכל הגלויות מירושלים והלאה כלולות באושא! וכן, 3080 = 8 פעמים שכינה (הערך הממוצע של 8 המסעות). מתגלה כאן קשר מובהק בין עשר מסעות השכינה בחורבן בית ראשון ועשר מסעות הסנהדרין בחורבן בית שני (שכינה וסנהדרין = שכינה שכינה = 770, כנודע)!

מכאן רואים שיש קשר פנימי בין שכינה לאושא, שניהם כפולות (רצופות) של עז! אושא = ד"פ עז, שכינה = ה"פ עז, הכל בסוד "הוי' עז לעמו יתן" ("אין עז אלא תורה"). והיינו כנ"ל שאושא לשון התאוששות והתיסדות-התיצבות מחדש, בתקף ועז (היות "ישראל עזין שבאומות", ואין מתיאשים ח"ו לעולם, גם במצב ה'מנומר'-פסול ביותר - "הוי עז כנמר", וד"ל).

כל עשר המסעות מחנות ועד  טבריא (חנות ירושלים יבנה אושא יבנה אושא שפרעם בית שערים צפורי טבריא) = 4140, עשר פעמים 414 (ממוצע העשר) = אור-אור, אור אין סוף, ואהבת, מקור חיים וכו'. וביחד עם לשכת הגזית וסנהדרין = 5694 = ג"פ הוי' פעמים חכמה, וד"ל.

ד[ד]

שיעור ד:

בירושלמי אין את הלשון "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", אלא שם (פאה א, א) כתוב "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה".

יש בין הבבלי (מוחין דאמא, "כל רב מבבל") והירושלמי (מוחין דאבא, "כל רבי מארץ ישראל") הבדל גדול: לפי הבבלי מתן חומש הוא "מצוה מן המובחר" ואין בו חיוב, משא"כ לדעת הירושלמי, מתן חומש הוא חיוב גמור.

והיינו לא כדמשמע מהתוספות (כתובות נ, א) ד"ה אל יבזבז יותר מחומש, שכתבו: "מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח".

אכן הסיפא, "בכל שנה ושנה..." כתוב שם בירושלמי, אך לשון הרישא "יכול לבזבז חומש", משמע שיכול אך לא חייב, היינו שלא כפשטות לשון הירושלמי כנ"ל (ראה פני משה שם) - "שיהא אדם מפריש חומש", ודוק.

גם ראוי להעיר בלשון התוספות "יכול לבזבז חומש", הרי בירושלמי לא שייך בזה לשון בזבוז כלל.

דהנה, מתן חומש לבבלי מכונה "בזבוז", ואילו לירושלמי מכונה "הפרשה" הראויה ואף מחויבת.

על מי נאמר בירושלמי (בהמשך הסוגיא שם) שבזבז את כל אוצרותיו לצדקה? על מונבז (- ממון בזבז!) המלך (מלך חדייב בארץ אשור, שהתגייר יחד עם אמו הלני המלכה, תמך רבות ביהודים עניים וגם במרד בר כוכבא, ובהמשך 'התגלגל' כתנא מונבז תלמידו של רבי עקיבא, כנודע ומבואר במ"א).

הוא לא רק הפריש חומש אלא פזר לאביונים את כל אוצרותיו ואוצרות אבותיו (והוא המקור למשל "בזבוז האוצרות" המובא בחסידות, תנאי הכרחי לנצחון מלחמות מלך המשיח כו'). לזה ראוי באמת לקרוא "בזבוז" (לציין שסיפור זה עם לשון זה מופיע דוקא בירושלמי).

[הלני מונבז = מונבז המלך = 200 = מ מל מלך, סוד "אין מלך בלא עם" כנודע. מונבז = 105 = 5 פעמים שם אהיה - "אהיה אשר אהיה" - ממוצע כל אות, סוד אנא עתיד לאולדא, להיולד מחדש, כגר צדק (שכתינוק שנולד דמי), שבמעשיו הטובים עולה גם על יהודי מיוחס, וכמו שכתב הרמב"ם לרבי עובדיה הגר. 200 = עצם = קדמון, כאשר "כל קדמון נצחי" ומנצח - קדמון נצחי = משיח כנודע].

והנה בבבלי, מאמר זה ("המבזבז כו'") הוא עדות של רבי אילעא (שקודם בסוגיא שם יש חולקים על מהימנותו של רבי אילעא במה שמוסר בשם תקנת אושא, וגם אין פוסקים כמותו שם, ראה שם, אך כאן הלכה כעדותו): "אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". פירוש, שלא יפזר לעניים (רש"י, משמע דוקא לעניים, מצות צדקה, אך בעוד ראשונים מבואר שהדין הזה נאמר לגבי כל המצות. הרי בתניא מביא בשם הירושלמי דכאן, שסתם מצוה היינו צדקה - מצות הצדקה כוללת את כל המצות) יותר מחמישית מנכסיו כדי שלא יצטרך בסוף בעצמו לבריות. וכך מובא טעם זה (שלא יצטרך לבריות) בשאר ראשונים.

וקצת צ"ע, הרי ראינו לעיל שמשנה לשנה יש להפריש לא יותר מחומש מהריוח (כאשר 80 אחוז מהקרן הראשוני עדיין קיים בידו), ולמה נאמר שאם יתן יותר עלול להעני? שיתן רבע או שליש או אפילו יותר, ועדיין רחוק מלהעני.

ואפשר לומר, כמו שכתבו ראשונים, שמדובר דוקא באיש עני, שגם ככה קשה לו 'לגמור את החדש' ו'לשים לחם על השלחן', ואצלו באמת יש מקום לחשוש שאם יתן יותר מחומש עלול להעני וליפול על הציבור (שחשש זה, במקרים מסוימים, פוטר אותו מלקיים מצות עשה דאורייתא!).

והנה, כדי לתרץ, בדרך אפשר ובדוחק קצת, את קושייתנו הנ"ל על התוספות, יש להביא את המשך הסוגיא בירושלמי:

"מעשה ברבי ישבב [בגימטריא ש-די, שאמר לעולמו די, אך הוא, ברוב 'שובבותו', לא אמר לעולמו-נכסיו די אלא חלק את הכל לאחרים] שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים [נשים לב שיש כאן לשון שלישי, "החליק"-חילק - לא "הפריש" ולא "בזבז". כנראה שבתחושתו של רבי ישבב נתינת כל נכסיו לעניים היתה חלק לעניים וחלק לה', "חלק כחלק יאכלו" - הרי על ידי קיום מצות צדקה לעניים "מפרנסים לאבינו שבשמים", והיות ש"התופס בחלק מן העצם תופס בכולו" הרי את הכל נתן לעניים והכל נתן לה', וגם הכל נשאר אצלו, כמו שהסביר מונבז המלך עיי"ש] שלח לו רבן גמליאל [הוא רבן גמליאל דיבנה, שלפי רש"י, קודם עבר מיבנה לאושא ואח"כ שב מאושא ליבנה, וכל פעם סנהדרין אתו, ומכאן יוצא פשט למה שהוסבר בשיעור האחרון לגבי "מיבנה לאושא, מאושא ליבנה". ומה שממשיך "מיבנה לאושא" היינו בדור הבא של רבן שמעון, אביו של רבינו הקדוש, ודוק] והלא אמרו חומש מנכסיו למצות".

ומקשה הגמרא: "ורבן גמליאל לא קודם לאושא היה?". כלומר שהוא חי לפני תקנת אושא [דפעם שניה, תקנת הגבורה והצמצום כנ"ל] ואיך הוא אומר לרבי ישבב "והלא אמרו חומש מנכסיו למצות"? ומתרצת הגמרא: "רבי יוסי בשם רבי בון בשם רבי לוי - כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים".

וי"ל שבפעם הראשונה שגלו סנהדרין מיבנה לאושא (מבינה לדעת, כנ"ל בשיעור הקודם) כבר עלה בדעתם תקנה זו ואף דנו בה, ואז ניסחו בלשון "מפריש חומש מנכסיו" דמשמע חיוב להפריש חומש כנ"ל. אך כאשר גלו מיבנה לאושא בפעם השניה (מחסד לגבורה, צמצום כנ"ל), עקב ירידת הדורות וחשכת הגלות, כבר הסכימו ש"יכול לבזבז חומש" (כלשון התוספות) אך אינו חייב, ודוק. [ולשון הירושלמי היינו כמו שעלה במחשבה, בחינת מוחין דאבא, ולא כמו בבבלי, מוחין דאמא, וד"ל].

ה[ה]

שיעור ה:

המבזבז אל יבזבז יותר חומש.

ופירש הקדוש רבי ישראל מרוזין (בעל ההילולא של ג' מרחשון, יום עליו אמרו צדיקים, "עיצומו של יום מכפר", בדוגמת יום הקדוש - שאין בו הנאה מהעוה"ז, כמו שהעיד על עצמו הקדוש מרוזין):

בפרשה ראשונה של ק"ש כתיב "ובכל מאדך" ופירשו רז"ל "בכל ממונך", ואילו בפרשה שניה לא כתוב ובכל מאדכם.

דהנה ידוע שפרשה ראשונה היא קבלת עול מלכות שמים ואילו פרשה שניה היא קבלת עול מצות. למלכות שמים אין גבול, משא"כ למצות יש גבול (ושיעור לכל מצוה, כמבואר בתניא), דהיינו "בהדור מצוה עד שליש במצוה" ו"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", ודוק.

להלכה, מצות ק"ש דאורייתא כוללת את שתי הפרשיות הראשונות. נמצאנו למדים שעיקר מצות ק"ש הוא לחבר ולהמשיך "בלי גבול בגבול", גדר הצדיק-אמת כנודע.

ומי שזוכה לזה - שאין הבדל אצלו בין קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצות, הרי בהיותו כלי ריקן באמת ובטל לרצון העליון בתכלית, הריהו מוכן ומזומן לקבל את הכל גם יחד - חי חיים אמתיים מעין העולם הבא שהנשמה (הבלי גבול) תיזון מהגוף (הגבול), היינו שדין "המבזבז כו'" רק יגביר אצלו את ההכרח לעבוד את השי"ת בכל מאדו כפשוטו, וד"ל.

והנה, ידוע קושית הקדוש מרוזין, בהיותו ילד, לאדה"ז איך יתכן "ואהבת גו'" לאחר "הוי' אחד" ("אין עוד מלבדו") - למי מצווים "ואהבת"?!

ענה לו אדה"ז שלשם כך (שיוכל להיות מעבר בין "הוי' אחד" ל"ואהבת") תיקנו חז"ל לומר בין שני הפסוקים הסמוכים בתורה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (דהיינו המשכת מציאות עולמות מתוך פשיטות עצמותו יתברך).

נמצא שיש שני שלבים של יחוד בלי גבול בגבול: מ"שמע... אחד" ל"ואהבת... ובכל מאדך", ומפרשה ראשונה (שבה "ובכל מאדך") לפרשה שניה (שאין בה בכל מאדכם).

היינו בסוד "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה" - מלמטה למעלה: בי"ע (שלשת העולמות התחתונים, שבהם הרגשת היש הנפרד); אצילות (עולם האחדות האלקית, "איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון", שעם היות הכל אחד אבל אין "אחד האמת" בבחינת יחיד, דהיינו "הוא לבדו הוא ואין זולתו", אלא יש כאן הבדל בין "איהו וחיוהי" ל"איהו וגרמוהי", בין יחוד ה' עם האורות דאצילות ויחוד ה' עם הכלים דאצילות); המאציל העליון ב"ה (שלאחר הצמצום היינו סוד א"ק ששם אין שום הבדל בין אור לכלי, בין חיוהי לגרמוהי, וד"ל).

מ"אחד" ל"ואהבת" היינו מאחדות המאציל למציאות הנאצלים מאתו יתברך (שהיות שבנאצל יש מציאות של כלי, גם באהבה שלו יש בדקות בחינה של "יש מי שאוהב", ונצרך ממוצע המחבר בין המאציל לנאצל, סוד בשכמל"ו, דהיינו מה שמלכות דא"ק נעשה כתר דאצילות, וד"ל).

חיבור הבלי גבול עם הגבול מפרשה ראשונה דק"ש, קבלת עול מלכות שמים בכלל, לפרשה שניה, קבלת עול מצות היינו הארת האצילות גם למטה מטה, בסוד מאמרו של הה"מ (אבי סבו של הקדוש מרוזין) "אצילות איז אויך דא".

אך גם בזה זקוקים לממוצע המחבר (ע"ד בשכמל"ו כנ"ל), והיינו המצות המעשיות שבפרשה ראשונה - "ושננתם... וקשרתם... וכתבתם...", דהיינו לימוד קשירת וכתיבת פרשיות אלו עצמן, קביעת החיבור הנ"ל של בלי גבול בגבול בפה, בלב, במח, על מזוזות הבית, ודוק.

והנה, כתב הראב"ד, ומובא להלכה בשו"ע או"ח תרנ"ו בהגה"ה, שדין המבזבז נאמר רק ביחס למצות עשה (שעובר בשב ואל תעשה), משא"כ במל"ת (שעובר בקום עשה) צריך אדם ליתן את כל הון ביתו קודם שיעבור על לא תעשה.

והוא בסוד "לא כן עבדי משה" - "לא" לפני "כן", שב"לא" (מצות ל"ת, שלילה, "'שמי' עם יה - שס"ה") יש גילוי כח הבלי גבול שבעצמותו ית', ואילו ב"כן" (מצות עשה, חיוב, "'זכרי' עם וה רמ"ח") יש גילוי כח הגבול שבעצמותו ית' (דהיינו מה שהשי"ת הוא "שלימותא דכולא" שכחו בבלי גבול וגבול גם יחד, הכל אחד ממש). עלינו (מכח הניצוץ של משה רבינו שבכל יהודי) להאיר את ה"לא" בתוך ה"כן", לחבר את הבלי-גבול לגבול כנ"ל.

וכך נדרש: המבזבז - בלי גבול (ע"ד בזבוז האוצרות הנ"ל), אל יבזבז יותר חחומש - גבול. "המבזבז" גנוז בתוך ה"אל יבזבז", כנשמה בגוף כנ"ל, ואצל הצדיק אין הגוף מסתיר על הנשמה, אדרבה גוף הצדיק נעשה נשמה לכלל ישראל, כמו שהעיד הקדוש מרוזין על עצמו כנודע.

כלומר שגוף הצדיק הוא בעצם בזבוז עצמי של כל מהותו של הצדיק למען עם ישראל, ובזה הוא מחדיר בכאו"א את הארת "המבזבז", אור שרש הנשמה של כל יהודי, גילוי כח מסירות הנפש שלו בהיותו בן לאברהם יצחק ויעקב שבזבזו את עצמם לגמרי למען שמו יתברך, וד"ל.

המבזבז = ס"ג, ומבואר בתניא שעבודת "ובכל מאדך" הוא משם ס"ג, סוד "אורות דתהו בכלים דתיקון" ('הנוסחה המשיחית'), בלי גבול בגבול!

ו[ו]

שיעור ו:

"עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה".

רש"י: "'עד שליש משלו'. דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו, כדאמרינן היום לעשותן ולא היום ליטול שכרם. 'מכאן ואילך'. מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו" (נשים לב שלשון "נפרע לו" ו"יפרע לו" לשון מתן שכר ולא לשון פורענות כשימוש הרגיל של "נפרע לו" וכיוצ"ב).

ותוספות (ד"ה "משל הקב"ה") פירשו (לכאורה על פי פירש"י) - "אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב".

ר"ח פירש יותר באריכות (ובאופנים שונים): "'במערבא אמרי עד שליש משלו'. כלומר מוזהר הוא להתנאות במצוה עד שליש, מכאן ואילך אם מוסיף יתר על שליש מדה יתירה עושה כגון המפרנס עני ומוסיף לו יתר שנמצא חיננו, ואין הקב"ה מקפח שכרו אלא משלם לו גמולו משל הקב"ה, שנאמר מלוה הוי' חונן דל, ופשוט הוא".

"נמצא חיננו" הוא לשון המקרא "מלוה הוי' חונן דל" שמביא הר"ח בסמוך לענין שכרו. והיינו שמתדמה ליוצרו - "מה הוא חנון אף אתה חנון", ועליו נאמר "וחנתי את אשר אחן", וד"ל.

ה' משלם לו מאוצר חסד חנם, סוד "ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", אתה משלם לאיש הבעל גבול כמעשהו של השי"ת ממש, הבלתי בעל גבול (ראה פירושו בתניא), חסד (אין סוף) חנם.

וממשיך הר"ח: "ד"א מכאן ואילך משל הקב"ה. שאם בא להדר המצוה ביתר משליש בדמיה אינו חייב, כל זה מיגיעו שחייו קודמין להידור מצוה, אבל אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו ובקש להדר המצוה ביותר משליש הרשות בידו".

ומסיים: "והמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין כו'".

לשני הפירושים של הר"ח משמע שלדעתו עד שליש חובה. לפירוש הראשון יתר על שליש רשות ומשובח (במה שמתדמה לה', "אל רחום וחנון" כנ"ל), אך לפירוש השני אין להוסיף על שליש אא"כ ה' זימן לו ממון שלא יגע בו.

אך למסקנה ("והמהדר המצוה משובח כו'") משמע שחוזר לפירוש הראשון, שגם בממון שיגע בו משובח להדר יתר על שליש (ורק אם דחיקא ליה שעתא טובא אמרינן חייך קודמים, ודוק).

גם רואים מכאן (מדברי הסיום של הר"ח) שדין הידור מצוה קשור במיוחד למצות נר חנוכה (המצוה היחידה שבה נאמר "מהדרין מן המהדרין"), ללמד שעיקר ענין הדור מצוה הוא להרבות אור (גילוי אלקות) בעולם, ובכך להפוך את חשכת העוה"ז (עלמא דשקרא, המסתיר על גילוי אלקות) לאור גדול (אור גדול = נר, דהיינו בפרט נר חנוכה), כמ"ש "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול".

ובנוגע להידור בנר חנוכה חקרו אחרונים האם הוא מדין הידור כללי ככל המצות או דין מיוחד בחנוכה. מלשון הר"ח הנ"ל משמע שהוא דוגמא עיקרית של הדין הכללי שבכל המצות, ודוק.

והנה, הדור מצוה רומז למלך הדר, המלך השמיני (כנגד שמונת ימי החנוכה) המולך לאחר מיתת ז' מלכין קדמאין דתהו, שלא כתוב אצלו (בתורת משה) מיתה (כמו בכל אחד מקודמיו - "וימלך וימת"). רק הוא קיים (לעד) בסוד ה"מתקלא" של עולם התיקון, בהיותו נשוי (לא כמו קודמיו) - "ושם אשתו מהיטבאל".

נמצא רמוז שהמלכים הראשונים, הגם שאף הם קיימו 'מצות' (בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"), קיימו רק לצאת ידי חובה (כלפי הבריות), ללא שום רצון ומודעות של הידור ('לשמה', לשם מצווה המצוה או לשם הטוב הגנוז במצוה). לכן מתו.

וי"ל שהדר היינו עיקר דין הדור מצוה - "בהדור מצוה עד שליש במצוה", דהיינו "עד שליש משלו". ואילו סוד מהיטבאל אשתו, סוד "אשת חיל עטרת בעלה", שעולה על בעלה ומטיבה איתו ואותו היינו "מכאן ואילך משל הקב"ה" - "ומהוי' אשה משכלת", "מה' אשה לאיש", וד"ל.

והוא (עד שליש, מכאן ואילך) גם ההבדל בין "מעשה" ל"עבודה", כמבואר בספר התניא עה"פ "והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" - ש"מעשה הצדקה" היא הנתינה לפי טבע הרחמנות של היהודי (הרי כל ישראל הם "רחמנים בני רחמנים"), ושכרו שמור לו לעוה"ב (שהרי "'היום לעשותם' ומחר ליטול שכרם" כנ"ל).

משא"כ "עבודת הצדקה" היא מעל ומעבר לטבע רחמנות היהודי (בחינת "ובכל מאדך"), וממילא "מכאן אילך משל הקב"ה", שאוכל פירות בעוה"ז (כמבואר בתוספות הנ"ל. וראה מאמרו של רבי אייזיק מהומיל על סוד קרן ופירות, והביאור שלנו ע"ז).

ועוד נאמר "בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה". "שובה ונחת" ע"ד "והיה מעשה הצדקה שלום"; "בהשקט ובבטחה" ע"ד "ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם".

ומבואר בדא"ח שארבעת הלשונות - שובה, נחת, השקט, בטחה - הן עליה בקדש, מבינה (שובה, לשון תשובה, "ולבבו יבין ושב") לחכמה (נחת, סוד נח, יסוד אבא), דהיינו מאמא לאבא, כאשר שני אלה הם עדיין בגדר חלק המודע של הנפש, המתגלים בטבע הטוב להיטיב של היהודי. אך מעל לשני אלה  - השקט (בחי' שוקט על שמריו, הפרדה גמורה בין הבר לפסולת, תכלית ושלמות עבודת הבירורים, בהעלאת-השבת כל רפ"ח נצו"ק למקורם באורות המרובים דתהו, דהיינו כתר עליון, מעל לבינה וחכמה הנ"ל. בכתר גופא היינו לפרצוף אריך אנפין, מקור עבודת האתכפיא, ע"י בטול הרצון לרצון ה') ובטחה (דהיינו סוד אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא, על ידי גילוי פרצוף עתיק, תענוג אלקי, "אין בטובה למעלה מענג", וד"ל).

נמצא ש"עד שליש (משלו)" הוא בחינת "מעשה הצדקה", על פי טעם ודעת (חו"ב, שובה ונחת). אך "מכאן ואילך משל הקב"ה" היינו "עבודת הצדקה" מעל לטעם ודעת (שני פרצופי כתר עליון, אריך אנפין ועתיק יומין, ועד לרדל"א כמו שיתבאר, השקט ובטח), ודוק היטב.

והוא הדין ביחס ל"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", דהיינו שעד חומש "משלו" אך "מכאן ואילך משל הקב"ה", ודוק.

והנה, ידוע שחלק המודע של הנפש מתחלק לשלש דרגות - מושכל (חב"ד) מורגש (חג"ת מוטבע (נה"י, כאשר ביסוד עטרת היסוד היא שרש המלכות, המשלימה את חלק המוטבע של הנפש). לפי זה נפרש ש"עד שליש" היינו לפי ערך הטבע המולד של היהודי, דהיינו  עד (ועד בכלל) השליש התחתון של שלשת החלקים הכלליים של הנפש הנ"ל.

נמצא ש"עד שליש משלו" היינו שלמות מיצוי ה"מוטבע" של הנפש.

אך שני חלקי הנפש שמעל לחלק המוטבע, דהיינו המורגש וכ"ש המושכל בנפש, תיקונם תלוי ב"עבודה" לא רק ב"מעשה", ועליהם נאמר "מכאן ואילך משל הקב"ה.

אך ידוע ש"הכל לפי ערכין", ומה עוד שבעבודת השי"ת יש "עלית העולמות" וכן עלית הפרצופים בכל עולם ועולם כו' (עד אין סוף).

כאשר ה"מוטבע" עולה ונכלל ב"מורגש" של הנפש (כאשר הלב בוער לה' בטבע) אזי המורגש עולה למושכל (המדות נעשות מדות שכליות) והמושכל עולה לחיצונוית הכתר (אריך, שבו כח המשכיל, שרש המושכל שבנפש). אך כאשר המוטבע עולה עד למושכל (בהיות עם ישראל "עם חכם ונבון" בטבע ראשון) אזי המורגש עולה עד לשרש מדות הלב שבכתר (סוד "לך הוי' הגדלה והגבורה גו'") - כולל ז"ת דעתיק המלובשים בז' תיקוני גולגלתא דאריך. ואז המושכל עולה עד לרדל"א שבו "חביון עז העצמות", וד"ל.

ובכל אחת מהעליות הנ"ל "עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה".

דוקא ביחס לעליה האחרונה הוסבר לעיל ש"עד שליש משלו" היינו עד ל"בשובה ונחת תושעון" (דהיינו טבע המושכל המתוקן). אך "בהשקט ובבטחה" (שבאריך ועתיק, כאשר הבטחון מגיע עד לחביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א כנודע) היינו "מכאן ואילך משל הקב"ה", וד"ל.

ז[ז]

שיעור ז:

"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

"בצלמנו" - ירידת אלהים אל האדם, לברוא יצור בצלם יוצרו.

"כדמותנו" - עלית האדם אל אלהים, מצוה להדמות אליו יתברך, "אדמה לעליון".

"בצלמנו" - זכר, אור ישר. "כדמותנו" - נקבה, אור חוזר ("יהי אור ויהי אור"). "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם".

"בצלמנו" - מצוה (כפי שנתנה מלמעלה). "כדמותנו" - הדור מצוה (הדור לשון חזרה, אור חוזר, "מעלין בקדש", וכמו שיתבאר).

ובהדור מצוה גופא, "בצלמנו" - הדור מצוה עד שליש. "כדמותנו" - הדור מצוה יתר על שליש ("מכאן ואילך משל הקב"ה").

הכל בסוד "זכר ונקבה", סוד הדר ומהיטבאל.

והנה, יש 6 פעמים "זכר ונקבה" בתנ"ך - 2  באדם, בפרשת בראשית, ו-4 שנכנסו לתבה, בפרשת נח.

"זכר ונקבה" = 390 = יה פעמים הוי' - "בטחו בהוי' עדי עד כי ב-יה הוי' צור עולמים", עולם הבא נברא ב-י ועולם הזה נברא ב-ה, היינו זכר ונקבה, משפיע ומקבל, אור ישר ואור חוזר, "שכינה [שכן יה] ביניהם".

6 פעמים "זכר ונקבה" = 2340 = מ"ה פעמים ב"ן, סוד מה-יטבאל, אשת הדר, ראשית עולם התיקון, סוד המתקלא, "אשגחן אפין באפין", "שוין בקומתן".

שתי האותיות האחרונות של שתי התבות "זכר ונקבה" - ברכה, "זכר ונקבה בראם ויברך אתם", בגימטריא זכר. לפניהן באות אותיות וזקן = ונקבה. ברמז זה הנקבה לפני הזכר, בסוד "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", סוד "אשת חיל עטרת בעלה", כפי שיתגלה לע"ל כאשר "נקבה תסובב גבר", וד"ל.

"זכר ונקבה" ועוד הדר ומהיטבאל = שבת ("בו ינוחו בן ובת", סוד נח, "באת שבת באת מנוחה הושלמה כל המלאכה"). זכר-נקבה הדר-מהיטבאל = "משה משה" ("לא פסיק טעמא בגווייהו").

6 פעמים "זכר ונקבה" ועוד הדר ומהיטבאל = 2652 = הוי' פעמים אמונה.

והנה, מדייקים בחסידות שבנח נאמר "את האלהים התהלך נח", לשון עבר, ואילו באברהם נאמר "התהלך לפני והיה תמים", לשון עתיד.

"ונח מצא חן בעיני הוי'", בהיותו משקף את יוצרו כנ"ל, סוד "בצלמנו" - אור ישר, מהעבר לעתיד. אך אברהם (בתוספת ה, אות נקבה) הולך ("לך לך") ומתהלך (לעצמו, לשרשו) מלמטה למעלה, מתדמה ליוצרו (תוך כדי השפעה למטה, דהיינו "מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון" - עולה מעלה אותו מעלה מעלה מכח ובזכות זה שמשפיע למטה (בהכנסת אורחים וכו'), סוד מ"ה דב"ן, כח הזכר, המשפיע-יורד, שבנקבה, המקבל-עולה, וד"ל), בחינת "כדמותנו", אור חוזר, בחינת נוקבא.

לכן, אצל אברהם, אור חוזר, בחינת נוקבא, נאמר "התהלך לפני והיה תמים" לשון עתיד, בחינת "לעתיד לבא", אמא עילאה, תשובה עילאה, בחינת "לפני" (על דרך "לפני הוי' תטהרו" דיום הכפורים, עלית המלכות עד "לפני ולפנים"). "והיה תמים" היינו מה ד"איהי [מלכות] בהוד [תמימות]" על ידי ש"בינה [אמא עילאה] עד הוד [תמימות] אתפשטת" (כאשר שרש התמימות הוא בפנימיות הכתר, "פנימיות אמא פנימיות עתיק", וד"ל).

נמצא שהיחס בין נח ואברהם הוא היחס בין הדר למהיטבאל, היחס בין "עד שליש [בהדור מצוה, בחינת הדר] משלו, מכאן ואילך [יתר על שליש] משל הקב"ה", כמבואר בשיעור הקודם.

והנה, הדר-מהיטבאל = נח-אברהם (יחד = אשה אשה = ברית, ל"ו פעמים טוב, וד"ל). רק מהיטבאל-אברהם = משה, שנתנבא בז"ה - ז"ה אותיות של מהיטבאל-אברהם, כאשר מש-ה במ"ק = ז-ה.

ז אותיות מהיטבאל מתחלקות למ-ש במ"ק, 3-4 - מהיט = אדם חוה, מה-יט, ו"באל" - מלה שמופיעה פעם אחת בתנ"ך - "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי גו'". ומבואר שנח, כפי שמתעבר באבות (בסוד אברהם-יצחק -יעקב = יא פעמים נח), החל מאברהם, תקנו את חטא דור המבול שאמרו "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו". אותיות בל (של "באל") = 32,

חצי מהיט, 64, ו-א של "באל" רומז לאלופו של עולם, וד"ל.

והנה, המאציל העליון ב"ה הנו "אחד האמת". אך כדי להוות את מציאות הריבוי הנפרד מאחדותו יתברך הוא האציל ממוצע המחבר - עולם האצילות, שבו אורות וכלים, כאשר המאציל מתיחד עם כל אחד מהם (סוד "איהו וחיוהי חד בהון, איהו וגרמוהי חד בהון"). אורות וכלים היינו פנימיות וחיצוניות.

והם (האורות והכלים דאצילות) שני פירושי "אצילות" בלשה"ק - לשון "אצלו" ולשון "הפרשה". האורות דאצילות הם בסוד "אצלו" - אצל סמוך ומחובר למאציל ב"ה. הכלים דאצילות (כלים היינו "ספירות" סתם) הם בסוד אצילות לשון הפרשה, הכח האלקי להוות ולהתחבר לפירוד ("ומשם יפרד") של העולמות התחתונים בי"ע (הפרשה היא עדיין לא פרוד אך היא מוכנה-קרובה להתחבר לפרוד, כפי שרואים בקרבת השרשים פרש-פרד [שעם פרי היינו פר-פר-פר שדי, וד"ל]).

אור וכלי היינו סוד "אל שדי" (אל על שם האור, כמ"ש "אל הוי' ויאר לנו", ושדי על שם הכלי המגביל - "שאמר לעולמו די").

אור-כלי אל-שדי = ברית (אשה אשה, ג"פ צדיק, ד"פ אמונה, ל"ו פעמים טוב, כנגד ל"ו צדיקים שבדור, שעל כל צדיק נאמר "אמרו צדיק כי טוב") = זכר ונקבה הדר ומהיטבאל כנ"ל!

דור המבול לא חפצו ב"שדי", בכלים מגבילים. ומבואר באר"י דהיינו משום ששרש נשמות דור המבל הוא באורות דאריך, שאין שם מציאות כלים כלל לא היו מוכנים אנשי דור המבול לרדת למדות של עולם האצילות ששם האור מתלבש בכלי, סוד אל שדי, ומכח יחוד זה מהווה את עולם הבריאה (כידוע שנשמת עולם הבריאה היא השם אל שדי, בגימטריא משה, נותן התורה, תורת הבריאה כנודע).

ועל כן, כמו שבעולם התהו (עולם הכתר, כמבואר באר"י) מעצמת האור נשברו הכלים (המועטים, הבלתי מפותחים, מחוסר רצון של האור בעצם מציאותם של כלים).

כך בדור המבול כפרו באצילות לשון הפרשה המתחבר למציאות הפרוד ע"מ להעלותו, ועל כן הם נפלו ונפרדו משרשם.

ובאמת - מצד "נורא עלילה על בני אדם" - שבירת הכלים של עולם התהו, חטא אדם הראשון, חטא דור המבול וכו', הכל "מחויב המציאות", כדי להוות את מציאות הפרוד ("ומשם יפרד" כנ"ל) של עולמות בי"ע, בבחינת ניתוק (לעינינו) מאחדות המאציל העליון (ללא המצאות גלויה ורצויה של סוד הממוצע המחבר, עולם האצילות, אורות וכלים, כנ"ל). הכל בשביל לממש את תאותו יתברך לדירה בתחתונים דוקא, שגם במציאות הפרוד המנותק יתגלה שאין עוד מלבדו, וד"ל.

והוא סוד "ומשם יפרד" בגימטריא פרת - "והנהר הרביעי הוא פרת", "הוא דמעיקרא", דהיינו שהוא הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, שבו מאיר עצמות אור א"ס ב"ה, אחד האמת, וד"ל.

ועוד, ממוצע כל אות של "ומשם יפרד" במ"ק = אחד! [במ"ק, "יפרד" היינו אחבד, כנגד כחב"ד, אותיות אחד עם ב לפני ה-ד, סוד "אם אין דעת אין בינה ואם אין בינה אין דעת", וד"ל].

והנה, סוד המתקלא הוא ג' קוים של עולם התיקון ("חד אריך חד קציר חד בינוני"), שבהם יש שיווי משקל, ימין כנגד שמאל (בסוד "זה כנגד זה", "אעשה לו עזר כנגדו", "שוין בקומתן", לעומת "זה תחת זה" של עולם התהו) כאשר הקו האמצעי מכריע בין שני הקוים ימין שמאל ומחבר אותם להיות אחד.

והוא סוד יחוד הדר מהיטבאל כנ"ל, סוד "והדרת פני זקן" (המקור בתורה לדין "הדור מצוה") - זקן = נקבה (כנ"ל), סוד "זקן אהרן" בגימטריא אלישבע אשתו דל אהרן (ע"ד מהיטבאל אשת הדר), וסוד אותיות זכר ונקבה כנ"ל.

ואמרו חז"ל "הדרת פנים זקן", כאשר סריס אין לו זקן.

הזקן נמשך מקדושת הברית, ספירת היסוד, "הדורא דגופא", כנודע.

אך בפרט, "הדורא דגופא" קאי על גילוי העטרה של האות ברית קדש, שמתגלה על ידי פריעת הקרום הדק (העלם הרע). ומבואר בחסידות שפעולת הפריעה אינה בכח האדם אלא בכח הקב"ה לבד, וכמ"ש "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'". והרי "מל [את העור הגס, פעולת האדם למול את הרע הגלוי, גסות הרע] ולא פרע [ע"י כחו יתברך] כאילו לא מל".

גילוי העטרה היינו שרש הנוק' (שרש הבת זוג של הרך הנמול), סוד "אשת חיל עטרת בעלה", סוד מהיטבאל ("מכאן ואילך משם הקב"ה - "מהוי' אשה לאיש").

משרש נשמת אשתו נמשך לאיש זקן (היורד על פי מדותיו להיות עובר על מדותיו, כזקן מלא רחמים, וד"ל).

על ידי תיקון הנ"ל של הדר-מהיטבאל, סוד המתקלא, נמשך אריך אנפין בזעיר אנפין, ומתגלה איך שבאמת "ז"א ועתיקא כולא חד" (כאשר כוונה אחת לשניהם, "להיות לו יתברך דירה בתחתונים").

וזו פעולת הדור מצוה עד שליש (הדר) ויתר על שליש (מהיטבאל), המשכת אוא"ס מהמאציל ב"ה לאצילות להוות את התחתונים ולהאיר בכל או"א של אין-ספור הנבראים נקודת הבטול לאלקות (מה ש"אצילות איז אויך דא" כנ"ל).

והנה, מי שמקיים מצוה ללא הדור מצוה הוא בסכנת נפל דלא בר קיימא הוא, בחינת "הנפילים היו בארץ" של דור המבול, כאשר "מאן דנפיל מדרגיה איקרי מת". אך על ידי הדור מצוה, וכל שכן המהדר "מכאן ואילך", סוד "ושם אשתו מהיטבאל" כנ"ל, קמים המתים לתחיה.

הרי הדור מצוה הוא בחינת "מעלין בקדש" (כנ"ל), ואם לא מעלין בהכרח מורידין, נופלים ומתים ר"ל.

והוא הקשר המיוחד של הדור מצוה לחנוכה, "מעלין בקדש" (של בית הלל, וגם לבית שמאי, שפוחת והולך, בפנימיות היינו גם "מעלין בקדש", מעלין מריבוי לאחדות, וד"ל).

והנה, לנח שלשה בנים, שם חם ויפת. על חם, בנו הקטן של נח, נאמר "וייקץ נח מיינו וידע את אשר לו בנו הקטן" ופירש"י "'בנו הקטן'. הפסול והבזוי כמו הנה קטן נתתיך בגוים בזוי".

נמצאנו למדים שחם הוא בחינת "בזוי מצוה" (מצות כיבוד אב). שם נקרא על שם המצוה עצמה, ואילו יפת, לשון יפי, הוא סוד הדור מצוה, ועליו נאמר "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", היינו שיפת מהדר ומיפה את המצות של שם!

וכך מבואר בדא"ח ששם חם ויפת הנם שלשת הקוים של עולם התיקון, עולם המתקלא כנ"ל, ודוקא לפי הסדר של ימין-שמאל-אמצע (לא לפי סדר התולדה) - שם בימין (ממנו יוצא אברהם איש החסד), חם בשמאל, גבורה, ויפת באמצע, סוד התפארת, היפי וההדור.

בשלישיה זאת, התפארת, האמצע, הוא המכריע בין הימין לשמאל, סוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" - יפת מכריע לכיוון שם (וכך גם מעלה את פנימיותו של חם, וד"ל).

הכל בסוד הדור מצוה עד שליש, עד שמגיעים לבן השלישי של נח (לפי סדר התורה), יפת, וד"ל.

ח[ח]

שיעור ח:

דין הדור מצוה נלמד מהפסוק "זה אלי ואנוהו", כדאיתא בשבת קלג, ב:

"תניא 'זה אלי ואנוהו' התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר ואנוהו הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום".

ופירש"י "'הוי דומה לו'. ולשון אנוהו אני והוא, אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו".

וכתב הריטב"א "אבא שאול וכו'. לא פליג את"ק אלא דמר דריש הכי ומר דריש הכי".

וראה מהרש"א שמפרש (שלא כרש"י) שגם אבא שאול דורש "ואנוהו" לשון התנאה לפניו, על ידי קיום "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה היה רחום כו'".

גם לדעת המהרש"א אין מחלוקת בין אבא שאול לת"ק אלא שת"ק מדבר מצד ה"חפצא" של המצוה, "עשה לפניו סוכה נאה וכו'", ואבא שאול מדבר מצד ה"גברא" מקיים המצוה, שעל ידי שהגברא מתדמה לה' כך הוא מקיים "ואנוהו" - התנאה לפניו. והגם שלא מפרש "ואנוהו" כרש"י אליבא דאבא שאול, אין כאן סתירה כלל, שבהיות הדור המצוה אליבא דאבא שאול בעיקר מצד הגברא, לכן שייך לפרש "ואנוהו" "אני והוא", ודוק.

וגם השאגת אריה מסכים שאין כאן מחלוקת אלא שאבא שאול מוסיף על דברי ת"ק, ודוק.

כל זה מתאים למבואר לעיל בשיעור הקודם בענין "בצלמנו כדמותנו", שיש לכוון את שני הלשונות כנגד שתי בחינות של הדור מצוה, מלמעלה למטה, סוד "צלמנו", דהיינו ההדור בחפצא (ב'צלם' החיצוני) של המצוה, ומלמטה למעלה, סוד "כדמותנו" ("מצוה להדמות אליו"), ההדור מצד הגברא מקיים המצוה.

וכך בפשטות אצל חסידים, עיקר הדור מצוה הוא שמחה של מצוה או דו"ר בקיום המצוה או רגש בוער של אהבת ישראל בקיום המצוה (דהיינו בגברא מקיים המצוה, לאו דוקא בחפצא של המצוה), שבזה מתדמה האדם לקונו ומדבק בו.

ואם  כבר יש מחלוקת כלשהי בין ת"ק לאבא שאול, היינו מה באמת העיקר בקיום מצות התורה, הכוונה הפנימית שבלב או המעשה החיצוני הגלוי לעין.

והנה, הערך הממוצע של שתי תבות אבא שאול במילוי (אלף בית אלף שין אלף ואו למד) = פנימיות!

ומתאים לאבא שאול שסובר במצות יבום ש"הכונס את יבמתו לשם נוי... כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר" (ואין הלכה כאבא שאול אלא "יבמה יבא עליה" מכל מקום). ומתאים גם למבואר באר"י שאבא שאול הוא משרש קין, וד"ל.

וגם מתאים למה שרוב מאמרי אבא שאול בש"ס הם בעניני בית המקדש והעבודה שבו, ששם המחשבה פוסלת, כלומר שהעיקר הוא הפנימיות.

וראה מהר"ל שמפרש שעל ידי ואנוהו אתנאה לפניו במצות מתקיים ואנוהו כפשוטו, שאני מנוה-מיפה את ה' כביכול! והיינו ממש אני והוא, כמוני כמותו, "דע מה למעלה - ממך".

והיינו אמיתת סוד הדור מצוה, מצוה לשון צוותא חדא - חיבור המטה עם המעלה, האדם (וכן החפצא של המצוה) עם קונו, מצווה המצוה. משא"כ ללא הדור מצוה, אין גילוי של מצוה לשון צוותא, ודוק.

ורמז: "בהדור מצוה עד שליש במצוה" - מצוה = 141, והשליש שלו הוא 47 = בטול. נמצא רמוז שדין הדור מצוה הוא להגיע עד שליש במצוה דהיינו להגיע לבטול אמיתי בפני מצווה המצוה ב"ה, וכך להדבק בו יתברך. נמצא שההדור הוא הבטול, שהוא המקור והשרש האמתי של שמחה של מצוה, דו"ר, אהבת ישראל וכו', בהיות הבטול פנימיות החכמה, ה"נקודה דנעיץ" בכל ספירות האצילות, וד"ל.

בטול, 47, הוא גם המכנה המשותף של תורה ומצוה - תורה = 611 = 13 פעמים 47, אהבה פעמים בטול, ואילו מצוה = 141 = 3 פעמים בטול כנ"ל. הערך הממוצע של תורה-מצוה הוא שלום  (מדת אהרן, המהדר הגדול במצות הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו).

ט[ט]

שיעור ט:

ראינו שיש הדור מצוה בחפצא של המצוה (אתרוג נאה כו') ויש הדור מצוה בגברא מקיים המצוה (שמכוון לשמה בדו"ר ושמחה כו', וכמ"ש באתרוג, "פרי עץ הדר... ושמחתם לפני הוי' אלהיכם").

והנה, בכל אחד מהנ"ל יש שתי בחינות:

חקרו אחרונים האם גדר ההידור הוא שיהיה יפה למראה העינים או שיהיה מובחר ע"פ גדרי ההלכה (הבדל הבולט במיוחד לגבי אתרוג "פרי עץ הדר"). דהיינו הידור חיצוני בחפצא של המצוה (יפה למראה עיני בשר) או הידור פנימי בחפצא של המצוה (מובחר ע"פ הלכה).

היפי החיצוני הנו החפצא שבחפצא (גוף החפצא) ואילו היותו מובחר, הפנימיות, הנו הגברא שבחפצא (נשמת החפצא. ה'גברא' כאן היינו רצון ה', היפי בעיני ה' לעומת היפי בעיני בשר).

וכן לגבי הגברא, ישנו הידור באופן עשית המצוה (כגון בנענועי הלולב, שעושה הכל בדיוק כפי שכתוב בספרי ההלכה והקבלה, כולל מה שמכוון את כל כוונות האריז"ל כו', אך ללא דו"ר פנימיים) ויש הידור ברגש הפנימי בלב מקיים המצוה.

ההידור באופן עשית המצוה היינו החפצא שבגברא, החיצוניות של הגברא, ואילו ההידור בשמחה של מצוה וכיוצ"ב, היינו הגברא שבגברא, הפנימיות של הגברא.

והנה, חז"ל לומדים מאברהם אבינו - בנוגע לקיום מצות ברית מילה - ש"זריזים מקדימין למצות",ממה  שנאמר בו (שלש פעמים - "בתלתא זימני הוי חזקה" - "וישכם אברהם בבקר". ומה שבפרשת ברית מילה לא מופיע לשון זה, היינו משום שבו ביום שנצטוה, מיד - "בעצם היום הזה" - הוא קיים את מצות ה', ודוק).

מכאן נשכיל לגבי החקירה הידועה, הנוגעת להלכה למעשה, מה עדיף, הידור מצוה או זריזים מקדימין.

יש סוברים שהידור מצוה עדיף, ולענין מצות אתרוג - כאשר יש לו אתרוג כשר אך לא מהודר, ואם יחכה ישיג מהודר - שיחכה מלברך עד שיהיה לו אתרוג מהודר.

ויש סוברים להיפך, שמיד יברך על האתרוג הכשר ולא יחכה לאתרוג המהודר, משום זריזים מקדימין.

אך באמת, הדין של זריזים מקדימין, הוא בעצמו סוג של הדור מצוה - הדור מצוה מצד הגברא מקיים המצוה, כאשר עצם האתרוג המהודר היינו הידור מצוה מצד החפצא של המצוה. וממילא הדיון הוא מה עדיף, ההידור מצד החפצא או ההידור מצד הגברא.

ובזה גופא שזריזים מקדימין הוא הידור מצד הגברא יש שני פנים (הנ"ל): או שההידור הוא עצם מעשה הזריזות, המהירות לקיים את המצוה, מפני שכך דין תורה (שיש לקיים כל מצוה בזריזות). היינו בחינת החפצא של הגברא כנ"ל, החיצוניות (גם כאשר מבין בשכלו שהזריזות נותנת ביטוי לחבת המצוה). או שעיקר ענין הזריזות - "זריזותיה דאברהם" - הוא ביטוי ההתלהבות והאהבה הגדולה של מקיים המצוה (כמסופר על צדיקים שמרוב התלהבות לא יכלו לחכות רגע מלקיים את רצון ה'). היינו הגברא שבגברא כנ"ל, הפנימיות של הגברא, ודוק.

ולפי זה, יש להכריע שבודאי הזריזות הנובעת מאהבה רבה עדיפה על הידור (גם פנימי) בחפצא של המצוה, משא"כ הזריזות החיצונית הנ"ל, וד"ל.

וידוע ששרש הזריזות באבא (מהירות האור, הברק המבריק על השכל) ושרש ההידור (בחצפא) באמא (יפיה של שרה אמנו - כל יפי ב"גרמייהו", דוקא, וד"ל).

והנה, פנימיות אבא (גילוי נקודה הבטול שבהתלהבות, כנ"ל) עדיף ביחס לאמא, משא"כ חיצוניות אבא, וד"ל.

והנה, משה נתנבא ב"זה" - זריזות הדור. זריזות הדור = 845 = 5 פעמים 13 (אחד-אהבה) ברבוע = משה, 345, ועוד 500, "פרו ורבו", "מצוה רבה" (שיש לקיימה בזריזות ובהדור גם יחד), וד"ל.

והוא גם סוד "לא כן עבדי משה" - לא לחכות (זריזות) כן לחכות (הדור).

ובלשון הבעל שם טוב, היחוד הנ"ל של ז"ה (של משה רבינו) היינו היחוד (בעבודת השי"ת בבחינת "בכל דרכיך דעהו") של "זריזות במתינות" - לא לחכות כן לחכות - סוד "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", וד"ל.

שאול המלך נענש על מה שלא חיכה (לשמואל). זריזותו היתה חיצונית בלבד, מתוך לחץ נפשי, קטנות מוחין, ודוק.

והנה, בנבואה לטובה הזריזות (לקיום הנבואה) עדיפה, אך בנבואה לרעה ההדור עדיף, מדת "ארך אפים", לתת זמן לחזור (לשון הדר ביה) בתשובה, ולתת זמן לצדיק לבטל את הגזרה ("הקב"ה גוזר וצדיק מבטל") ולהמתיק את הדין בשרשו (שרש החסדים דאמא, הדור מצוה), וד"ל.

נמצא שחוץ משמחה של מצוה וכו' יש הדור פנימי בכל מצוה, שלא לקיים מצוה בשעה שהאדם נמצא בקפידא או כעס על מאן דהו - שיקיים את המצוה מתוך רוגע-מנוחת הנפש ואהבת ישראל צרופה ("בשם כל ישראל"), ודוק.

והנה, הזריזות משקפת את היות השי"ת, מצווה המצוה, מעל לזמן ("זריזים מקדימין" רת"ס אותיות זמן בגימטריא מהיטבאל, יחוד מ"ה וב"ן, וד"ל). ואילו ההידור בחפצא של המצוה משקף את היות השי"ת מעל למקום (זמן ומקום הם בסוד זו"נ כאשר [קו] הזמן הוא נשמת [עיגול] המקום - הזמן הוא הגברא והמקום החפצא, ודוק. ובזה "אחליפו דוכתייהו" - הדר המקום ומהיטבאל הזמן, וד"ל).

י[י]

שיעור י:

גם בהידור בחפצא דמצוה וגם בהידור בגברא מקיים המצוה יש הידור בכמות והידור באיכות.

ובהקדם: כלל גדול בתורה ד"רבוי הכמות מכריע את האיכות" (ראה רבי יוסף ענגיל ז"ל בכ"ד).

כלל זה רמוז בתחלת פרשת לך לך, במה שאמר אברהם אבינו "והיה כי יראו אתך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אתי ואתך יחיו". ופירשו ראשונים שכדי לא לעבור על איסור אשת איש פעמים רבות, ברבוי ביאות, 'עדיף' להרוג את הבעל תחלה. מכאן שאשת איש (עריות) חמור מרציחה, הגם שלגבי רציחה יש דין של יהרג ואל יעבור גם אצל גוי (מפני שזו סברא ולא קרא - מאי חזית כו'), משא"כ לגבי עריות וע"ז שאין הגוים מצווים על קידוש ה'. כלומר שהגם שרציחה חמורה איכותית (והראיה שרציחה בהרג, כנגד ה- של שם ה', ואשת איש בחנק, כנגד ה תתאה של שם ה'), אך משום החישוב הכמותי של רבוי ביאות 'עדיף' להרוג את הבעל תחלה (ראה כל זה בטוב טעם בגליוני הש"ס יבמות קטז. בתוס' ד"ה הכא; לקח טוב כלל טו אות יח).

[כל זה, כמובן, הוא להלביש ראש יהודי-תלמודי בתוך השכל של הגוי. אך פשוט שבשכל של הגוי החישוב הוא שכל עוד שהיא קשורה לבעלה החי, לא תהיה הנאה מלאה לגוי בביאתה מכמה בחינות, ואין להאריך בדבר הפשוט. והנה, המתבונן לעומק יבין שהטעם הזה האנושי הוא בעצם כלי לטעם התורני. אך לגבי עצם הכלל שרבוי הכמות מכריע את האיכות, הראיה הנ"ל מאברהם אבינו הוא יחסית שולי וישנם הרבה מאד ראיות חזקות מש"ס ופוסקים, כאשר הדומה ביותר להנ"ל הוא הדין של חולה מסוכן שלדעת הר"ן עדיף לשחוט עבורו בשבת מאשר להאכילו נבלה, משום ששחיטה היא עברה חמורה, שחייבים עליה סקילה, אך היא חד-פעמים, ואילו אכילת נבלה עוברים על כל כזית וכזית, ודוק].

ולגבי עניננו, הידור מצוה: היה אפשר לחשוב שעצם היחס בין מצוה להידור מצוה הוא יחס בין כמות לאיכות - ה' הרבה לנו תורה ומצות כדי לזכותנו לקיים את רצון ה' פעמים רבות. כך חי יהודי - עוד מצוה ועוד מצוה - כל יום מצוה וכל שעה ביום מצוה.

אך ענין הידור מצוה (בפרט הידור מצוה דגברא כנ"ל) הוא להוסיף ממד של איכות לכמות.

ופשיטא שכאשר עומדות לפני האדם שתי מצות, קיום שתי המצות, גם לא בהידור, עדיף על בטול מצוה אחת לטובת ההידור במצוה האחרת (ולא נאמר בזה העוסק במצוה פטור מן המצוה). נמצא שהכמות מכריעה את האיכות.

אך יש גם פן הפוך, שעצם גדר הידור מצוה הוא רבוי בכמות. כמו במצות צדקה (כללות כל המצות, מצוה סתם בתלמוד ירושלמי, כמבואר בתניא), שהעיקר הוא לתת צדקה ברבוי פעמים, בסכומים קטנים יותר, מאשר לתת את כל הסכום הגדול בפעם אחת (ראה ביאורו באגה"ק ומה שמביא מקורו מדברי הרמב"ם - הסבר הרמב"ם מבוסס על מעלת הכמות, אך ההסבר הפנימי הוא כבר איכות שבכמות, ריבוי יחודי קוב"ה ושכינתיה, דהיינו ממש ע"ד הנ"ל ברבוי ביאות, עיי"ש).

וידוע הפתגם החסידי לגבי מתן צדקה - אחד המכוון ואחד מי שאינו מכוון, ובלבד שירבה!

[והנה, הכלל של "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים", מאמר שמופיע פעם אחת במשנה, נאמר בהקשר לריח ניחוח של קרבנות לה', קדשים, ששם באמת הפנימיות, המחשבה, היא העיקר. והיות שעל כל מצוה מברכים "אשר קדשנו במצותיו", מצד קדושת המצות אכן הכוונה הוא העיקר. וכן מה שנאמר "רחמנא לבא בעי" היינו שה"לבא", הכוונה, זה ודאי פנימיות הרצון העליון בכל מצות התורה. בכל זאת, "המעשה הוא העיקר", והגם ש"מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" אך נשמה ללא גוף אינה כלום, לא לשם כך ברא ה' את העולם ונתן תורה לישראל. והיינו סוד שרש הכלים שגבוה משרש האורות. ובאמת, "אחד המרבה כו'" מדובר באחד שעשה בפועל את המקסימום שהוא מסוגל ועדיין דואג שלא עשה מספיק, ועל זה 'מנחמים' אותו "אחד המרבה כו'", כמבואר בפירוש בגמרא].

ובהמשך להמדובר לעיל בענין מתן צדקה ברבוי פעמים או בפעם אחת: ידוע סיפורים רבים מצדיקים שסמכו על המושכל הראשון שלהם לתת את כל הסכום הגדול בפעם אחת, כפי הוראת ההשגחה הפרטית ורוח הקדש שלהם. והיינו סוד מעלת הפרט על הכלל, מעלת השגחה פרטית על השגחה כללית, לא להיות 'מקובע' בתוך הכללים, שהרי "אין כלל שאין בו יוצא מן הכלל" (דהיינו 'חשיבה מחוץ לקופסה'), ודוק היטב.

ובסוגיין דידן (ב"ק ט:) לדעת רש"י עיקר ההידור הוא באיכות (שעל אתרוג מהודר צריך להוסיף שליש), אך לדעת תוס' העיקר בכמות (שצריך להוסיף שליש על גודל אתרוג מצומצם, עיי"ש).

גם בהידור בגברא (שמחה של מצוה וכיוצ"ב) יש פן של איכות ופן של כמות - פן של 'מקודש' ופן של 'תדיר' (הרבה שמחות מדודות, ללא יציאה מן הכלים, לעומת שמחה אחת גדולה ועצומה, שלאחריה כבר נופלים על המטה...). וידוע שככלל, תדיר מכריע מקודש בדיוק כמו שכמות מכריע איכות.

ולגבי מצות פרו ורבו, מצוה רבה: גדר המצוה אליבא דבית הלל (וכך הלכה בעלמא דין) הוא להוליד בן ובת. אך לדעת בית שמאי (שהלכה כמותו לע"ל) המצוה היא להוליד שני בנים (כמו שמצינו אצל משה רבינו, הכולל את שתי הדעות של ב"ש וב"ה אך נוטה לדעת בית שמאי כנודע).

והנה, בית שמאי סברי דאזלינן בתר רוב האיכות ואילו בית הלל סברי דאזלינן בתר רוב הכמות. והיינו משום דבית שמאי מחדדי טפי, ובזה מעלתם, באיכות, ביחס לבית הלל (עיין גליוני הש"ס יבמות יד. ד"ה כי).

לע"ל "איש ואיש יולד בה", ומבואר בדא"ח שאז, כאשר זו"נ יהיו "שוין בקומתן" (שהוא המצב הרצוי בין בני זוג גם היום) תהיה האשה במעלת האיש ואף תקרא בשם איש (דהיינו משפיע בעצם).

וממילא, בית שמאי - שהלכה כמותם לע"ל - היינו דפוסקים בעוה"ז כפי המציאות הרצויה (לא המצויה) שהיא מציאות עוה"ב (בסוד "שמים קדמו", "כימי השמים על הארץ", וד"ל) - אצלם המצוה בבן ובן, היינו "איש ואיש יולד" - מצוה להוליד איש ואיש, ודוק.

[מכאן רמז לגבי שני בני משה רבינו, שגרשם הוא האיש שבאיש ואילו אליעזר הוא האיש שבאשה, וד"ל].

ומהו הידור מצוה במצות פרו ורבו?

ההידור הפשוט הוא להדר בכמות, וכדרשת חז"ל על "בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך גו'", כאשר כל המוסיף "להרבות את הדמות" הרי זה משובח!

אך יש גם הידור באיכות, שבו יש צד גברא וגם צד חפצא - להביא לעולם ילדים טובים (גם אם מדובר רק בשנים, בן ובת), חכמים, עדיני נפש, ויפים (גם בגשמיות). והוא תלוי באיכות היחוד בין האב והאם, ובעיקר תלוי באהבה שלהם זה לזו וזו לזה (וכידוע מרבי יעקב עמדין, שאפילו אצל גוים, אם יש אהבה בין בני הזוג ממשיכים לולד נפש דקדושה שעתיד להתגייר!).

אהבה ההורים (וכוונותיהם-תפלותיהם בשעת הזיווג) היינו ההידור מצד הגברא, אך התוצאה הטובה היא ההידור מצד החפצא.

חוץ מהאהבה והכוונה, יש הרבה סגולות בחז"ל להולדת ילדים טובים וחכמים עדינים ויפים, סגולות מעשיות, הידור מעשי, בחינת חפצא, ודוק.

וכך לגבי כל המצות, יש בעצם המצוה צד כמותי וצד איכותי, וכן בהידור דחפצא יש צד כמותי וצד איכותי, וכן בהידור דגברא יש צד כמותי וצד איכותי.

הצד האיכותי היינו ה"בן" ואילו הצד הכמותי היינו ה"בת" של המצוה הראשונה, הכללית, של התורה - פרו ורבו. וכן, על פי פשט, פרו היינו איכות ורבו היינו כמות. והם כנגד זו"נ כנודע, סוד "בצלמנו כדמותנו", שעל כן הלשון הוא "להרבות את הדמות" דוקא.

והיינו כידוע שעצמות, מהות, מציאות, איכות, כמות הם כנגד קוש"י י-ה-ו-ה. נמצא שז"א, בן, איכות, ונוק' דז"א, בת, כמות.

איך (שאלת האיכות) = אל, "חסד אל כל היום", "יומם צוה ה' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין" דז"א, ואילו כמה (שאלת הכמות) = א-דני, שם המלכות.

נמצא שענין יחוד האיכות והכמות הוא הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שבכל מצוה ומצוה.

וכמה רמזים לסיום:

איכות כמות (ר"ת אך - "אך טוב לישראל", "והיית אך שמח". אך לשון מיעוט, "כי אתם המעט מכל העמים", "מאן דאיהו זעיר איהו רב" - ה"מעט" בעצם, הבטול, מוליד את הרבוי, גם בכמות וגם באיכות, בגלוי. אך = אהיה, משולש ו, ג פעמים ז, זיווג ג"ר וז"ת, מח ולב. כמות יוצאת מה-כ של איכות, בסוד בריאתה של חוה מצלעו של אדם, "עצם מעצמי ובשר מבשרי", ודוק):

איכות כמות = 903, משולש 42 (שם מב של מעשה בראשית ושם עלית העולמות בסלם התפלה). וביחד עם הדור (באיכות ובכמות כנ"ל) = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". "הוי' אלהינו" - התלבשות ה' ברבוי נש"י (משיח יבוא כאשר "יכלו כל הנשמות שבגוף", כאשר יתגלה כל הרבוי מרחם אמא תתאה, וד"ל), היינו כמות. "הוי' אחד" - איכות. והסימן: "בת תחלה סימן יפה לבנים"!

"רבוי הכמות מכריע את האיכות" = 1872 = 26 פעמים 72, שם הוי' ב"ה פעמים שם הוי' במילוי ע"ב, המילוי ה'עצמי' של שם ה'. והיינו סוד "חסד הוי' [חסד פעמים הוי'] מלאה הארץ".

ביטוי זה מתחלק כך: רבוי הכמות = 689 = 13 פעמים 53 = "נצח ישראל". מכריע את האיכות = 1183 = 7 פעמים 13 ברבוע.

יא[יא]

שיעור יא (המשך שיעור י):

ידוע הפתגם החסידי - "כמות מאכט איכות" (כמות עושה איכות).

וי"ל שזה בעיקר בנוגע לכמות של הידור מצוה.

הרי בכמות של מצוה עצמה מחויב האדם ואין בזה חידוש כדי שיהיה בכחו להפוך איכות.

לעשות איכות (להפוך איכות) הוא סוד "בכל דרכיך דעהו" - דע-הו, תחבר, בדרך של מלמטה למעלה, את ה-ה תתאה של שם הוי' ב"ה ל-ו, את הכמות לאיכות (את המלכות לתפארת, את השפלות לרחמים).

למצוה עצמה יתכן "מכשיר" מצוה, פעולת הכנה הנצרכת על מנת לקיים את המצוה. להידור מצוה אין שום מכשיר או תנאי מוקדם, חוץ מאשר המצוה עצמה בה הוא בא להדר, וד"ל (דפשיטא דאין הדור מצוה ללא מצוה, אלא כמו שנאמר לגבי ברכת הקב"ה "תוספתו מרובה על העיקר").

את המצוה עצמה בונים בשלבים, מכינים ("והכינו את אשר יביאו"), מתוך מודעות של רצון לקיים את רצון ה'. ההידור הוא 'מתנה' ממני לה', ממה שתחת ידי כרגע, כעת רק להושיט את היד לתוך הכיס ולתת עוד (אם מדובר בצדקה, יותר ממה שאני מחויב לתת על פי שורת דין), ומכל הלב (וגם בסבר פנים יפות ו"מפייסו בדברים" המשדרג את ערך מצות הצדקה ושכרה משש ברכות לאחת עשרה, חד ולא בחושבן, כמבואר בחז"ל).

והנה, קיום המצוה עצמה (קיום כדבעי, לא בבחינת "מצות אנשים מלומדה") בא על רקע תודעתי של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (הכל הוא בעצם הכנה לקיום מצוה), אך ההידור מצוה היא כבר עבודה של "בכל דרכיך דעהו".

ומבואר בחסידות ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" היינו שמטרת כל עניני הגוף (אכילה שתיה כו') - "כל מעשיך" שלך - תהיה שהגוף יהיה בריא וחזק ויוכל לעבוד את ה' על ידי קיום מצותיו יתברך.

זאת אומרת ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים" הוא על שם העתיד, כאשר "כל מעשיך" בהוה, מכוונים לעבודת ה' בעתיד.

אבל "בכל דרכיך דעהו" - דעהו, תייחד אותו, ברגע ההוה (באכילה כו' עצמה, תוציא יקר מזולל על ידי דבקותך בבורא יתברך). דעהו בהוה

נמצא שהידור מצוה נובע מדעת ה' בהוה.

[ביחס למקום, ו"ק והיכל הקדש באצמע, ז"ת, הזמן הוא ג"ר, חב"ד, שהם עבר-עתיד-הוה בהתאמה. הדעת היא תודעת ההוה המייחדת את העבר העתיד, את החכמה והבינה, וד"ל]

והיא - "בכל דרכיך דעהו" - דרגה בנפש שמעל לקבלת עול מצות (המחויבות שלי לקיים כל מצוה העתידה לבוא לידי).

והוא הדור מצוה דאורייתא, שאין לו שיעור (להרבה דעות באחרונים) נלמד מ"ובכל מאדך" ("בכל ממונך") שחז"ל מכנים "עושים רצונו של מקום". כלומר שעושים-יוצרים-מתקנים את רצון המקום, עושים רצון חדש מתוקן (סוד "תקעו בחדש שופר" - "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם") - הרצון של ה' לא רק בתרי"ג המצות המפורשות בתורה, אלא המצוה-החיבור לה' שבכל דרכיך, "בכל דרכיך דעהו".

הדור מצוה היינו להדר אחר מצות, לא להסתפק במצות הכתובות בתורה בלבד אלא להוסיף מצות, כאשר כל פעולה ופעולה של האדם הופכת להיות מצוה לשון צוותא.

ואזהרת "לא תוסיפו" היינו כדי להבהיר שההידור אינו תוספת של ה', מלמעלה למטה, אלא תוספת שלי, מלמטה למעלה (היינו תקנה-תיקון-שכלול דרבנן).

הידור הוא לשון אור חוזר כנ"ל, שחוזר לקדמותו ממש, היינו שאין גבול לכמה אפשר להוסיף-להדר - כל נשימה וכל תנועת אצבע הופכת להיות מצוה שאינה כתובה בתורה.

זה עיקר ענינו של הדור מצוה, להדר-לחזר אחר מצוה, שתהא עוד מצוה ועוד מצוה, ובאמת "אין לדבר סוף" (לשון הראשונים בסוגיא שלנו בב"ק ודוק היטב - באמת, תמיד אפשר למצוא אתרוג יותר מהודר ותמיד יש להוסיף שליש - עד הגיעו לכלות הכל, כלות הנפש ממש, עד ועד בכלל, כאשר "ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא" בתודעה של "תן לו משלו שאתה ושלך שלו", וד"ל).

בהידור-חיזור זה אין טרחה כלל, וממילא אין צורך בהכנה, שהרי הכל מצוי ברגע ההוה, כאשר כל נשימה וכל תנועה הופכת מצוה (הידור מצוה).

וממילא מובן שע"י הידור כזה "כמות מאכט איכות" - דע-הו כנ"ל, ובעצם, הכמות היא היא האיכות - "והיו לבשר אחד" ממש.

והנה, עד כה דברנו על הידור מצות צדקה, הידור מצות פרו ורבו, גם הדוגמה העיקרית בסוגיא, הידור מצות אתרוג (הידור המפורש בתורה - "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר"). נשאר לסיים במצוה שמבחינה מסוימת שקולה כנגד כל תרי"ג מצות התורה, בכך שהיא מתקנת (מהדרת) את כל החסרונות בקיום המצות - מצות התשובה (לשון "הדר ביה"):

כותב אדמו"ר הזקן בתחלת אגרת התשובה בתניא, "והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". היינו גדר המצוה עצמה.

[ורמז נאה: תשובה עזיבת החטא = 1225 = 35 ברבוע שהוא 49 במשולש = "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר" - "'שמי' עם יה שס"ה, 'זכרי' עם וה רמ"ח", היינו כללות כל תרי"ג מצות התורה המתחלקות לשס"ה ורמ"ח, ללמד שהתשובה - עזיבת החטא - שקולה כנגד כולם ומתקנת את כולם].

וממשיך אדה"ז בפרק ב: "אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך... אמנם שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות נחת רוח לקונו מעבודתו היה צריך להביא קרבן אפי' על מ"ע קלה שאין בה כרת ומיתת ב"ד, כמו שדרשו רז"ל בת"כ ע"פ ונרצה לו וכדאיתא בגמ' פ"ק דזבחים שעולה מכפרת על מ"ע והיא דורון לאחר שעשה תשובה ונמחל לו העונש. וכאדם שסרח במלך ופייסו ע"י פרקליטין ומחל לו. אעפ"כ שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך", עיי"ש.

וממשיך לבאר שבימינו הדורון הוא הידור רב במצות הצדקה, כאשר "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ללא שום התחשבות ב"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (ועד שמגיע ל"כלות הכל" שאזי "לבדו ימלוך נורא", כנ"ל).

נמצאנו למדים שאין בכל מצות התורה החילוק הברור בין עצם המצוה להידור מצוה כמו במצות התשובה (סוד המלך הדר - שהוא הוא תשובת ז מלכין קדמאין דמיתו - קודם הוא עוזב את חטאם, בסוד "ושם עירו פעו" [פע-פע-פע לכל מה שהיה], ואח"כ מוסיף הידור על הידור, "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב", שאין הכסף נחשב אצלו למאומה, הכל מפזר לצדקה, "פזר נתן לאביונים [ר"ת נפל - 'כי נפלתי קמתי' ע"י פיזור צדקה לאביונים] צדקתו עומדת לעד [קימה לחיים נצחיים]", וד"ל).

מכל זה נפשוט את חקירת האחרונים האם הידור מצוה הוא חלק מהמצוה או מצוה בפני עצמה. לדוגמא, ראובן נטל אתרוג כשר ושמעון נטל אתרוג מהודר: האם את מצות הנטילה שניהם קיימו בשווה, אלא ששמעון קיים מצוה נוספת - מצות הידור, או ששמעון קיים את מצות הנטילה עצמה באופן טוב יותר.

מכל הנ"ל ברור שההידור הוא תוספת (מצוה בפני עצמה) של אור חוזר העולה אל ה' מלמטה למעלה (מעין שלמות עבודת התשובה, לחזור אל קדמותו ממש, כפי שהיה חביב לה' קודם החטא, שהוא ע"י הדורון שאינו מחויב בו שהרי כבר נמחל לו החטא כנ"ל), כאשר "תוספתו מרובה על העיקר" (דדוקא ע"י התוספת הוא עושה נחת רוח לקונו - "ובכל מאדך", "עושים רצונו של מקום". הרי בהידור דוקא הוא מראה שאוהב את ה' באמת ו"כמים הפנים לפנים") כנ"ל.

אך תוך כדי שאור החוזר עולה למעלה הוא פוגש ומתחבר לאור הישר (עד שבסוף הוא עובר אותו לגמרי ומגיע לקדמותו ממש), עצם המצוה (כנתינתה מסיני, בדרך של אור ישר היורד מלמעלה למטה) ועל ידי מפגש זה (הכאת האור החוזר באור הישר, זיווג המוליד אור חדש) מיפה אותה, בסוד "זה אלי [האור ישר מאת הא-ל] ואנוהו [על ידי האור חוזר שלי בהידור מצוה]".

ובסוף מתגלה שגם עצם המצוה היה באופן טוב יותר - הסוף מוכיח על התחלה, וד"ל.

יב[יב]

שיעור יב:

מחלוקת ראשונים האם יש גדרי לכתחילה-בדיעבד מן התורה.

בקדשים לכו"ע יש גדרי לכתחילה-בדיעבד, שהרי אין הדבר מעכב אלא אם כן "שנה עליו הכתוב" (ואם לאו הוא דין תורה לכתחילה).

לרוב הדעות, הידור מצוה הוא דין לכתחילה אבל בדיעבד אם לא הידר יצא. וממילא לסוברים שאין גדרי לכתחילה-בדיעבד דאורייתא, ברור שהידור מצוה הוא דין דרבנן, ומדרש רז"ל "'זה אלי ואנוהו' - התנאה לפניו במצות" הוא אסמכתא בעלמא.

אך לסוברים שיש גדרי לכתחילה-בדיעבד דאורייתא הדרוש הנ"ל הוא לימוד גמור ודין הידור מצוה הוא מדאורייתא.

לפי זה, יש, לכאורה, לישב בפשטות את חקירת האחרונים הנ"ל האם הידור מצוה הוא מצוה בפני עצמה או רק פרט, 'יפוי', במצוה עצמה.

אם דין הידור מצוה יוצא מ"זה אלי ואנוהו" כלימוד גמור אז הוא מצוה בפני עצמה ואם לאו אז לאו.

והנה, הרמב"ם לא הביא כלל את הלימוד מ"זה אלי ואנוהו" רק למד דין הידור מצוה מ"כל חלב להוי'" שממנו לומדים חז"ל שיש להביא כל מנחה וקרבן לה' מן המובחר שבאותו המין.

לזה מתאים יותר השם "מצוה מן המובחר" מאשר "הידור מצוה".

והנה, הוכיחו אחרונים שלדעת הרמב"ם הידור מצוה מן התורה (אך לא מהפסוק שמביאים חז"ל, "זה אלי ואנוהו" כנ"ל). ומשמע, אם כן, שדעתו שאין זה מצוה בפני עצמה אלא אותה מצוה רק "מן המובחר".

ז"א שהלימוד מ"כל חלב להוי'" לא מוסיף עוד מצוה, רק מוסיף גדר לכתחילה במצוה המקורית, לכתחילה דאורייתא, ודוק.

מקור הדין של "כל חלב להוי'" הוא בסיפור של קין והבל - "ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה. ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה להוי'. והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן, וישע הוי' אל הבל ואל מנחתו".

[ס"ת "כל חלב להוי'" אותיות הבל למפרע. בסיס סדרת כל-חלב-להוי' הוא 26, שם הוי' ב"ה].

מנחת קין - יחסית למנחת הבל - היתה בדיעבד (כנלמד מ"מפרי האדמה" - מפרי כל שהוא). היינו לצאת ידי חובה (היה לו רגש של מחויבות להודות לה', כ'דרך ארץ' הוגנת, אך לא יותר מזה).

משא"כ מנחת הבל היתה לכתחילה, "מבכרות צאנו ומחלבהן" - "כל חלב להוי'" (וכן לשון "מבכרות" נופל על לשון "מצוה מן המובחר", ודוק).

"וישע גו'" הוא סוד גילוי ש"ע נהורין של "אור פני מלך חיים" (תיקון "ואמת", התיקון השביעי-החביב, בי"ג תיקוני דיקנא, י"ג מדות הרחמים של ה' - אור הפנים היינו המקום הפנוי משערות, כולו פנים מאירות, ללא צמצום של שערות, היינו ללא דינין כלל, "לכתחילה אריבער", וד"ל).

למדנו, אם כן, שאם הלימוד של הידור מצוה הוא מ"זה אלי ואנוהו", והוא דין תורה, הריהו מצוה בפני עצמה (מצוה כללית הנוהגת בכל מצות התורה, שע"כ אינה נמנית במנין תרי"ג). אך אם הלימוד הוא מ"כל חלב להוי'", מדאורייתא, אז אינה מצוה בפני עצמה אלא "מצוה [אותה מצוה] מן המובחר".

וכן אם הידור מצוה הוא דין מדרבנן עדיין יש לחקור האם חז"ל תקנוהו כדין כללי הנוהג בכל מצות התורה (דהיינו מצוה בפני עצמה - "זה אלי ואנוהו") או כפרט בכל מצוה ומצוה (שכל מצוה צריכה, לכתחילה, להיות "מן המובחר" - "כל חלב להוי'"), ודוק.

ועוד מקור מובהק בתורה - הראשון בפרשת בראשית והשני בפרשת נח, שתי הפרשיות הכלליות שבתורה - שלשת בני נח, ביחס למצות כבוד אב:

"וירא חם אבי כנען את ערות אביו... ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם... וערות אביהם לא ראו".

מעשה חם הוא "בזוי מצוה", בזוי מצות כבוד אב (גרוע יותר, בהרבה, מאשר "ויבא קין מפרי האדמה גו'"), וכלשון רש"י "וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו... ערום ויחף וחשופי שת וגו'".

על "ויקח שם ויפת גו'" מפרש רש"י "אין כתיב ויקחו אלא ויקח, לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו...".

[חוץ מ"ויקח", שאר פעלי הפסוק נאמרו בל"ר: וישימו וילכו ויכסו לא ראו = 784, כח ברבוע. ובדרך הסוד: "ויקח" לשון קיחה לשון קנין, בדעת. עיקר ה'דעת' - דעת עליון - הוא של שם דוקא. "וישימו על שכם שניהם" הוא סוד דעת דבין כתפין, כללות חו"ג, ימין ושמאל. השכם הוא ה'גשר' בין פנים לאחור, בין שם ליפת, חכמת התורה וחכמות או"ה, כמבואר באריכות במ"א, בסוד "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם". "וילכו" בנו"ה, שתי רגלים הולכות. "ויכסו את ערות אביהם" ביסוד. "וערות אביהם לא ראו" במלכות. אביהם בגימטריא נח. "ויקח שם" = ח"פ נח, והוא ס"ת חם, דהיינו מה ששם מתאמץ לתקן את חטא חם, וד"ל. כאן כתוב "שכם שניהם" אך במ"א כתוב "שכם אחד" - "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". לע"ל השכם ישמש לא רק כמעבר-גשר בין הפנים לאחור אלא ככח מאחד את הפנים והאחור להיות "כולו פנים", כמו לוחות הברית שכולו פנים, סוד אותיות החקוקות שבבחינת "קדמון" שלפני הצמצום, וד"ל. ב"שכם" אותיות שם, והוא ר"ת "שם כבוד מלכותו" כנודע. נמצא שעצמותו של שם הוא שם-מלכות, ועל ידי שמתאמץ להדר במצות זוכה לכתר-כ-כבוד, "הדר כבוד מלכותו", ודוק. והנה יש עוד "שכם" חשוב בתורה - "שלם עיר שכם" של יעקב אבינו, סוד התגלות השלמות בשכם דוקא. שלם - שם ל, שכם - שם כ, סוד "לך לך... אל מקום שכם" של אברהם אבינו. שם הוא "מלכי צדק מלך שלם", וד"ל].

נמצא ששם ויפת קיימו מצות כבוד אב, אך שם (שבגיל היה קטן מיפת, אך נמנה ראשון בין האחים משום שאברהם אבינו יוצא ממנו, כברש"י) התאמץ יותר במצוה, היינו שהידר במצוה, הידור בגברא (לשון התגברות, סוד אור חוזר, סוד הידור כנ"ל), ועל כן פעולת המצוה נקראת על שמו דוקא, "ויקח שם ויפת" (יפת הוא טפל ונכלל בשם, וכמו שמברך אותו נח - "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם").

נמצא שיש כאן שלש דרגות: בזוי מצוה (חם), מצוה (יפת), הדור מצוה (שם) - כנגד רשע, בינוני, צדיק, ודוק.

הצדיק המהדר-מתאמץ במצוה זוכה לטלית מצויצת מהודרת (כנגד "ויקח שם ויפת את השמלה"), ואילו הבינוני הנגרר אחר הצדיק, עבודה בדיעבד (לצאת ידי חובה) הנגררת אחר עבודה לכתחילה, זוכה לקבורה עכ"פ, וד"ל.

[לשון רש"י: "טלית של ציצית". הנה, במאמר חז"ל על "זה אלי ואנוהו" - "עשו לפניו סוכה נאה כו'" י"ג "טלית נאה" וי"ג "ציצית נאה", היינו "טלית של ציצית" - אור מקיף הנמשך לאור פנימי המתלבש בכלי, יחוד אור-יפי, וד"ל].

נדייק עוד בפסוק: "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" - בחמש מלים מתוך תשע יש אותיות "שם" - שם, השמלה, וישימו, שכם, שניהם"! ללמד שהכל שם - "ברוך הוי' אלהי שם"!

יוצא שהבל ושם [הבל שם = שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. הבל הוא אכן שרשו הראשון של משה - משה שת הבל, כמבואר באר"י, ושם, שזכה לטלית של ציצית, הוא השרש של אהרן שזכה לבגדי פאר] הם המקור בתורה להידור מצוה, עוד לפני אבותינו הקדושים ועוד לפני מתן תורה לישראל.

ומבואר (ראה רבי יוסף ענגיל בכ"ד) שכל מה שנהג קודם מ"ת עיקרו מסברא ("סברא דאורייתא").

הראש הבריא והישר אומר שמצוה להדר במצות (ולגבי בני נח, מעשים טובים בכלל, מצות שכליות, כגון כבוד אב)!

ואם אכן נאמר שהידור מצוה הנו סברא, אזי הפסוק "זה אלי ואנוהו" יכול להיות אסמכתא דחז"ל ולא לימוד גמור, ואין זה אומר שהידור מצוה אינו מדאורייתא, ודוק.

יג[יג]

שיעור יג:

"עד שליש משלו, מכאן ואילך של הקב"ה".

עד שליש - "בהדור מצוה עד שליש במצוה" - על האדם לחשוב שהוא נותן משלו.

"מכאן ואילך" - כאשר הוא מוסיף על השליש, הידור שכולו לכבוד השי"ת, מרוב אהבתו לה' - "משל הקב"ה". היינו שעליו לחשוב שה' הוא הנותן ולא הוא, להגיע לתודעה מלאה ש"ממך הכל ומידך נתנו לך".

וכך הוא עולה בקדש, מחיל אל חיל, עד אין סוף.

"בעי רב אשי: שליש מלגיו או שליש מלבר - תיקו".

שואל-חוקר רב אשי, האם השליש משלו צריך לתת מפנימיות עצמותו, וממילא "מכאן ואילך משל הקב"ה" הוא מעל ומעבר לפנימיותו, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "אילו ידעתיו הייתיו".

או שמא השליש משלו צריך לתת דוקא מחיצוניות לבו, בהכירו היטב שמה שנדמה לי שאני הנותן היינו כח המדמה שלי בלבד שבחיצוניות לבי. ואילו "מכאן ואילך משל הקב"ה", היינו הידיעה הברורה שבאמת איני כלום והכל ממנו יתברך - את זה עלי להכיר היטב בפנימיות לבי.

תיקו - היינו שאלו ואלו דברי אלהים חיים. מצד ההכרה ברוממות אל הדרך הראשונה היא הנכונה - "שליש מלגיו". אך מצד ההכרה בשפלות האדם הדרך השניה היא הנכונה, ודוק.

ונחבר את הדברים לפשט: הנה נחלקו הפוסקים איך לנהוג הלכה למעשה, שליש מלגאו (שאם האתרוג עלה 6 להוסיף עד 8) או שליש מלבר (שאם האתרוג עלה 6 להוסיף עד 9).

מסתבר שזה תלוי בשאלה האם הידור מצוה מדאורייתא או מדרבנן. הרא"ש שסובר שהדור מצוה מדרבנן (כמו בעלי התוס' והריטב"א) פוסק שיש להקל ושדי להוסיף שליש מלגאו, היות שספק דרבנן להקל (כך מסביר הב"י את שיטת הרא"ש וכך נפסק בשו"ע).

אך רבינו חננאל סובר שמספק יש להחמיר ולהוסיף שליש מלבר, משום שהדור מצוה דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא.

ולפי זה יוצא, לכאורה, שחקירת רב אשי היא בעצם האם הדין של הדור מצוה הוא דאורייתא או מדרבנן, ודוק.

ולפי ההסבר הפנימי בעבודת ה' הנ"ל, יוצא שמדאורייתא העיקר הוא ההכרה בשפלות האדם (מלבר) ואילו לרבנן העיקר הוא ההכרה ברוממות אל (מלגיו).

והוא ממש כמסופר אודות האחים הקדושים ר"ז ור"א ששאלו אצל המגיד ממה להתחיל בעבודת ה', מרוממות אל או משפלות האדם, והנה שלכתחילה היה מן הראוי להתחיל מרוממות אל, אך מפאת ירידת הדורות כו' יש להתחיל מרוממות אל. היינו המעבר מדארייתא לדרבנן, שהוא הוא המעבר מלכתחילה לבדיעבד, וד"ל.

בסופו של דבר, מי שזוכה לדרגת לכתחילה (אריבער), בהכרת שפלותו הקיומית (מול השי"ת) נותן יותר. ודוקא לו היכולת לצאת מעצמו לגמרי - מלבר - ולהזדהות כולו עם הזולת, במצות הצדקה בפרט, ועם ה' מצווה המצוה בכל המצות.

מי שמתחיל את עבודתו מההתבוננות וההכרה ברוממות אל מגיע עד לדרגת אחד שלפני הצמצום. אך מי שמתחיל מהכרת שפלות עצמו מגיע בסוף לדרגת יחיד ("אחד האמת - הוא לבדו הוא ואין זולתו"), וד"ל.

דוקא מהדעה דאורייתא (המבוססת על שפלות האדם) שנותנת מקום לכח המדמה לדמות שאני הוא הפועל ועושה (הגם שבאיזשהו מקום אני יודע שזה שקר, וממילא כמה אני רחוק מהשי"ת), כאשר מתגלה בסוף, שגם זה הוא עצמותו יתברך, ושעל ידי זה דוקא נעשה לו יתברך דירה בתחתונים, אז מתגלה "אחד האמת", וד"ל.

ורמז לסיום: שפלות רוממות = 1508 = חן פעמים הוי'. ידוע בסוד חן שה-ח רומזת לחכמה עילאה וה-ן לחכמה תתאה, מלכות (ראה לקו"מ א).

החטוטרת שמעל ל-ו ו-ז של ציור האות ח רומזת למי שדר ברומו של עולם, היינו ההתבוננות וההכרה ברוממות אל ("אל נהירו דחכמתא", היינו סוד "כבוד אל", "כבוד נאצל", ל"ב נתיבות פליאות חכמה עילאה).

אך פנימיות המלכות (חכמה תתאה) היא השפלות, סוד האות נון של חן.

נמצא שסדר דאורייתא הוא נח והסדר דרבנן הוא חן - "ונח מצא חן בעיני הוי'" (כאשר "אשת חן [אשת דוקא, מלכות-שפלות] תתמך כבוד (ע"ד "שפל רוח יתמך כבוד), וד"ל.

יד[יד]

שיעור יד:

איתא בקידושין (כט, א-ב):

"תנו רבנן הוא לפדות (שלא פדאו אביו, רש"י) ובנו לפדות הוא קודם לבנו רבי יהודה אומר בנו קודמו שזה מצותו על אביו וזה מצות בנו עליו. אמר רבי ירמיה הכל מודים כל היכא (דלית ליה נכסי אלא ה' סלעים, רש"י) דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא? מצוה דגופיה עדיפא... ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל רבי יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת, לרבי יהודה כדקאמר טעמא אלא רבנן מאי טעמייהו? דאמר קרא כל בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם".

והקשה בביאור הלכה שמכאן מבואר שצריך להוציא את כל ממונו כדי לקיים מצוה, ואילו בסוגייתנו מבואר שאין צריך להוציא את כל ממונו כדי לקיים מצוה.

ומתרץ ע"פ ביאור ראב"ד שדין הידור מצוה עד שליש הוא כדי שלא יפיל את עצמו על הציבור, ואילו כאן (בקידושין) מדובר בבעל מלאכה המתפרנס מדי יום ביומו שלא יפסיד אם יוציא היום את כל ממונו על מצוה.

תירוץ זה דחוק כמובן, שמי לחשך שמדובר דוקא בבעל מלאכה שלא יפסיד כו'. ופירש"י משמע לא כך, שכתב "דלית ליה נכסי אלא ה' סלעים", ודוק.

והחזון איש תירץ שחייב להוציא את כל ממונו כדי לקיים מצות פדיון הבן כיון שמשועבדים נכסיו לכהן, והרי זה חוב ממוני. ולגבי עליה לרגל תירץ שצריך לומר שבזבז את כל ממונו שהרוויח, ועל כן צריך עכשיו לתת את ממונו שנשאר ולעלות לרגל, שזה היה שיעור החומש שהרוויח.

תירוץ זה השני לגבי עליה לרגל עוד יותר דחוק מתירוץ הביאור הלכה הנ"ל, מי לחשך כו', וכל ההמצאה היא מוזרה ביותר (הרי לאו בשופטני עסקינן המבזבזים את כל ממונם, ועוד, ההכרח שמה שנשאר לו הוא בדיוק חומש ממה שהרויח, מה פתאום להניח כך?!  זו מציאות היפוטטית שכמעט אפשר לומר עליו שלא היה ולא נברא). [לגבי תירוצו הראשון של החזו"א עוד נדון].

והנה, מאד מחוורים דבריו של בעל רשימות שיעורים, הרב י"י קלמנסון ז"ל בהסברת סוגיא זו.

נעתיק קטע מסימן כח משיעוריו על ב"ק:

"בחידושי הגר"ח כתובות דף פו מובא דגדול אחד שאל למ"ד פריעת בע"ח מצוה וכל החיוב הוא כמו סוכה ולולב וא"כ כמו בסוכה ולולב כתבו ראשונים דאינו מחויב לבזבז יותר מחומש א"כ ה"נ אי הוה רק גדר מצוה לא יתחייב לבזבז יותר מחומש [ולא לפרוע את כל החוב].

"והשיב הגר"ח דגם אי פריעת בע"ח הוי רק בגדר מצוה מ"מ חלוק הוא משאר מצוות דבכל המצוות גם לאחר שקונה תפילין או לולב מיקרי שקונה מממון שלו ואם קנה ביתר מחומש א"כ בזבז ממונו יותר מחומש. משא"כ בפריעת בעל חוב לאחר שפורע ומקיים אמרינן שהחזיר ממון חברו ולא בזבז ממון שלו.

[חילוק זה של הגר"ח מזכיר את המבואר בשיעור הקודם בפירוש ע"ד הפנימיות "עד כאן משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה", וד"ל!]

"ונראה לומר בזה [מכאן חידושו של בעל רשימות שיעורים, שלא כהגר"ח] דכל האי כללא הוא רק היכא דבזבוז הממון הוה להכשר המצוה דעצם המצוה הרי הוא להניח תפילין וליטול הלולב ובזבוז הממון הוא להשיג התפילין או הלולב, דבזה אמרו חז"ל דאין חייב לבזבז כל ממונו. משא"כ היכא דנתינת הממון הוה זה גופא המצוה שיפרע חובו, וכמו"כ בפדיון הבן דנתינת הה' סלעים הוה גוף המצוה, בזה לא תיקנו חז"ל דאין צריך לבזבז כל ממונו כיון דזה גופא הוא המצוה (להעיר מדברי הט"ז או"ח סו"ס תק"פ, יו"ד ר"ס קי"ז יעויי"ש ודוק).

"אכן עדיין קשה בהא דאמרינן בקידושין שם ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל רבי יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. ומשמע דגם לעלות לרגל חייב לבזבז כל ממונו ובעליה לרגל הרי בזבוז הממון הוא להכשר המצוה להוצאת הדרך ומ"מ משמע דחייב לבזבז.

"ואולי י"ל דשאני התם דהרי אם לא יעלה לרגל יצטרך לבזבז הממון לפדיון הבן (דזה הוי גוף המצוה), וכיון שבין כך יבזבז הממון אמרינן דעליה לרגל קדים (לרבי יהודה) דבדיני קדימה עדיף מצוה עוברת (ולא שייך כאן הא דאל יבזבז וכו' דיסוד התקנה היא כדי שלא יעני וכאן הרי בלא"ה יצטרך לבזבז הממון לפדיון הבן). אבל לעליה לרגל מצד עצמו אין חייב לבזבז כל ממונו דהוה כשאר מ"ע."

וראה שם בהערה 10, שלפי חידושו (שבלאו הכי יצטרך לבזבז את כל ממונו) מתורץ קושית החלקת יואב שהקשה מהא דנר חנוכה וקידוש היום מספקא ליה לרבא מאי קדים, והרי על נ"ח חייב להוציא את כל ממונו משא"כ על קידוש היום ומה מספקא ליה. אלא לפי הנ"ל מספקא ליה רק לענין דין קדימה שבלאו הרי יצטרך להוציא את כל ממונו, ודוק, ונכון.

כמה הערות ורמזים בהנ"ל:

לגבי עליה לרגל יש לחקור האם עצם העליה נחשבת מצוה, לא רק הכשר למצות הראיה במקדש. הרי המצוה נקראת על שם הרגל, היינו עצם העליה ברגל (ע"מ להיראות בעין. והוא סוד מה שנו"ה דז"א נעשים עיני הנוק' דז"א, השכינה הקדושה, כנסת ישראל, ודוק). ועוד, ועיקר, חיגר זקן וכו' פטורים ממצוה זו מפני שאינם יכולים לעלות ברגל כפשוטו, נמצא שהעליה ברגל הוא מעצם גדר המצוה.

מהמקורות של מצוה זו בחז"ל: "שלש רגלים תחג לי בשנה". שלש רגלים = בראשית (שבתבה זו טמונה תכלית כוונת בריאת העולם כנודע) = שלשה דברים יחד (ר"ת ש-די, כידוע רמז זה מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל).

שלשת הדברים-רגלים (עליהם העולם עומד) היינו תח"ג ר"ת תפארת חסד גבורה (סדר הרגלים החל מתשרי). "לי" - לשמי, שאינו זז לעולם.

והנה, ס"ת "שלש רגלים תחג לי בשנה" - ש מ ג י ה = משיח (ע"י חלוקת ה-ח ל-הג, חלוקת זהב, וסוד "ביום הגמל את יצחק" כנודע). דילוג אותיות: "שלש רגלים [ע"כ תרי"ג] תחג לי בשנה" = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי! על פי שני עדים יקום דבר - דבר אחד לדור.

הדילוג השני: "שלש רגלים תחג לי בשנה" = 390 = יה פעמים הוי' ב"ה (ל-ר-ל = 260 = י פעמים הוי'; מ-ח-ל-ב-נ = 130 = ה פעמים הוי', סוד "שלם וחצי", כאשר גם החצי מתחלק ל: מ-ח-ל, ג פעמים הוי', וב-ן, ב פעמים הוי', ודוק), סוד "ביה הוי' צור עולמים" (ב-י נברא העולם הבא ב-ה נברא העולם הזה), וד"ל.

חילוקו של הגר"ח הוא בין מיקרי ממון שלו ללא מיקרי ממון שלו (למפרע, לאחר קיום המצוה) ואילו חילוקו של בעל רשימות שיעורים ז"ל הוא בין הכשר המצוה לעצם המצוה. היינו חילוק של 'לומדות' לעומת חילוק של פשט, כאשר פשוט שפשט עדיף.

בכל זאת יש ללמוד מחילוקו של הגר"ח דרך בעבודת ה': על האדם להתיחס למציאות (בפרט המציאות כפי שהיא נוגעת לעצמו), לפי איך שהיא עתידה להיות, לא לפי איך שהיא 'חולפת' על מוחו ברגע ההוה (שיחסית ל"מה שיהיה", שהוא האמת, הנו דמיון שוא).

והנה, החילוק בין הכשר המצוה לעצם המצוה אומר שכל הדין של הדור מצוה עד שליש מדובר בהכשר המצוה משא"כ לגבי עצם המצוה צריך להוציא כל ממונו (דבר זה הוא כמובן חידוש, אך ראה בסוף דברינו במה שהעמידו חכמים על דין תורה, וכך י"ל לגבי עצם כל מצוה, ומסתבר לומר כך, שכל התקנה של חז"ל הוא רק לגבי הכשר המצוה).

רמז: הכשר מצוה - שליש; עצם מצוה - כל ממונו = 1839 = ג פעמים תרי"ג = תשובה תורה תפלה = "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך".

ולגבי העדיפות של "מצוה עוברת" (הגם שלרבנן יש עדיפות ללימוד מסדר המקרא) - "עוברת" היינו ע"ד "עובר לעשייתן", ומבואר בדא"ח דהיינו השראת אור מקיף, סוד ההשראה (עיקר קבלת הבעל שם טוב כנודע) שמעל לסוד ההתלבשות (קבלת האריז"ל) של "מצוה שאינה עוברת". והיא מעלת המקודש ביחס לתדיר (ככלל, בזמן שא"א לקיים את שניהם, תדיר עדיף, אבל כאן מבואר בפירוש בגמרא שאפשר לקיים את שניהם אלא שיש להקדים את המקודש מפני שהוא 'עובר'. והוא סוד מאמר האשה השונמית לאישה ביחס לאלישע הנביא - "הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עבר עלינו תמיד" - העיקר הוא המקודש אבל יש כאן גם "תמיד", תדיר, רק שהתדיר טפל ובטל למקודש, ודוק).

"מצוה עוברת" = 819 = אחדות פשוטה = ה'פירמידה' של אחד (סכום כל הרבועים מ-1 ברבוע עד 13 ברבוע) = דעת משה וכו'.

פדיון הבן (ר"ת פה) = אור ("פתח פיך ויאירו דבריך"). עליה לרגל = חשמל (= אור פניאל). יחד, אור חשמל = אדם (מה) פעמים אחד (אהבה).

והנה, הרמז שעליה לרגל = חשמל, מתאים לחקירה הנ"ל האם העליה עצמה היא חלק מקיום עצם המצוה. הרי חשמל הוא סוד חש-מל. חש הוא גם לשון חיש, הליכה מהירה וממוקדת לקראת היעד (בית המקדש). ומל הוא לשון מול, גילוי אלקות למול הבא לראות ולהיראות את פני ה' (היינו גם סוד חשמל = אור פניאל כנ"ל).

ומה שכתב החזון איש שחייב להוציא את כל ממונו לפדיון הבן מפני שמשועבדים כל נכסיו לכהן והוא חוב ממוני. הרי גם פריעת בעל חוב הוא חוב ממוני ואעפ"כ הקשה אותו גדול לגר"ח שאם היא מצוה אז אין עליו חיוב להוציא את כל ממונו עליה (ועוד צ"ע).

וביחס לעצם הקושיה מהסוגיא בקידושין לסוגייתנו בב"ק, הרי למדנו שלדעת כמה מגדולי הראשונים והאחרונים, מדאורייתא על כל מצוה יש להוציא את כל ממונו, ונלמד מ"ובכל מאדך" - "בכל ממונך" (לבוש).

ולכאורה י"ל בפשטות שישנן כמה מצות שחכמים העמידו על דין תורה, מצות 'יסודיות' הנצרכות ביותר לשם קיום וחיזוק הדת, ביניהן פדיון הבן (זכר מעשי ליציאת מצרים) וגם עליה לרגל (נזכור מה קרה לממלכת הצפון שלא עלו לרגל).

טו[טו]

שיעור טו:

על פי המהר"ל מפראג בחידושי אגדות על ב"ק:

כל מצות התורה הנן מצות מעשיות שקיומן בגשמיות. ומבואר בחסידות שגם המצות שהן חובות הלבבות, כמו מצות האהבה ומצות היראה, הנה קיומן הוא דוקא כאשר פועלות שינוי בגוף האדם, כגון הגברת קצב פעימת הלב.

חלק ההדור - תוספת הממד הרוחני-אלקי למצוה הגשמית - היא שליש עליון, כדוגמת הנר ("נר מצוה [ותורה אור]") שבו שלשה חלקים: אור, פתילה, שמן - האור נאחז בפתילה והפתילה בשמן. האור הוא רוחני והפתילה והשמן גשמיים.

'שליש' בכל מקום הוא 'מעוט' - שליש אחד כנגד שני שליש (היינו "שליש מלבר" בבעית רב אשי. והוסבר לעיל שרבינו חננאל פוסק כך להלכה משום שסובר שדין הדור מצוה עד שליש הוא מדאורייתא).

לפי זה נפרש "כי אתם המעט מכל העמים" - אתם השליש העליון של כללות האנושות (שם בן נח ביחס לחם ויפת, כמבואר בענין שליש האנושות שישאר לע"ל).

"מכאן ואילך משל הקב"ה" היינו האור שמעל שלהבת הנר (שליש הנר), האור הממלא את החלל כולו (ומגלה שצמצום החלל אינו כפשוטו - "'אין עוד' אפילו בחללו של עולם), בחינת "תורה אור" שמעל "נר מצוה".

היחס הנ"ל בכל מצוה (קיום עצם המצוה בגשמיות - שני שליש - הדור מצוה - שליש) הוא ענין "חכם לב יקח מצות" כפירוש הבעל שם טוב: "יקח מצות" - מעוט רבים שנים - היינו שתי מצות במצוה אחת: גוף המצוה ונשמת המצוה (כוונת המצוה). הרי מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה.

לפי קבלת האריז"ל, חלוקה זו של שליש ושני שליש מופיע בעיקר בחלוקת ספירת התפארת לשלשה שלישים, כאשר השליש העליון מכוסה ביסוד אמא שמתפשט עד שם ושני השלישים התחתונים מגולים.

בכל שליש של התפארת מאיר שליש מאותו חסד דה"ח דדעת השייך לספירת התפארת. החסד (72) מתחלק ל-כד וכדכד (24 ועוד 24-24).

ומבואר בחסידות שענין השליש העליון המכוסה ביסוד אמא, שבעבודת ה' היינו ה'אן-טאן זיך' לגמרי בהתבוננות האלקית, עד שאינו מרגיש את עצמו כלל (וממילא אין כאן "יש מי שאוהב"). הוא ההתעלות מעל למודעות העצמית של האדם.

בשני השלישים התחתונים, הגלוים, ישנה מודעות עצמית, הרגשת "יש מי שאוהב".

וכותב האר"י שהשליש העליון הוא סוד "עץ החיים" ("וחי לעולם", כאשר מתעלה מעל הרגשת עצמו וכולו הכרה ודבקות בה') ושני השלישים התחתונים הם סוד "עץ הדעת טוב ורע", שרש קליפת נגה.

לפי זה יוצא שעיקר הדור המצוה הוא קיום המצוה בבטול היש ודבקות בה' מצווה המצוה.

וזה עדיין בבחינת "עד שליש משלו".

והוא הדור ב'גברא'. אך הדור זה מאיר על המצוה הגשמית בבחינת אור מקיף, שמהדר את גוף המצוה, הדור ב'חפצא'.

לפי זה, הדור אמתי מתחיל דוקא מה'גברא' ומשם מגיע ל'חפצא', ודוק.

וכך גם ניתן להסביר את היחס בין הדר למהיטבאל. הדר הוא ההדור בגברא ומהיטבאל - "ושם אשתו מהיטבאל" - ההדור בחצפא ("חפצי בה", אם משיח).

"מכאן ואילך משל הקב"ה" היינו גילוי המוחין בעצם, שמעל לשליש העליון של התפארת (הרי כל ספירת התפארת הוא האדם עצמו, "עד שליש משלו").

והוא גילוי אור אלקי נסי, אתערותא דלעילא שאין שום אתערותא דלתתא יכולה להגיע לשם, וד"ל.

וביחס לשכר המצוה מבאר המהר"ל שהשכר על ההדור עד שליש נכלל בשכר המצוה עצמה (כי ההדור עד שליש "ראוי ושייך למצוה", שהמצוה עם היותה גשמית אך היא גם אלקית, וכמשל הנר הנ"ל ביחס בין האור הרוחני לפתילה ושמן הגשמיים), והיינו "עד שליש משלו". אבל השכר על תוספת הידור מעל לשליש אינו נכלל בשכר המצוה אלא הוא "שכר בפני עצמו" ("מכאן ואילך משל הקב"ה"), שיש על זה שכר מיוחד בפני עצמו שאינו בכלל שכר המצוה עצמה.

והנה, פשיטא ששכר המצוה עצמה ללא הדור אינו כשכר המצוה עם הדור. ובכל זאת תוספת השכר עבור ההדור היא מאותו 'סוג' שכר כמו השכר על עצם קיום המצוה. משא"כ השכר על תוספת מעל שליש, "משל הקב"ה", הוא סוג אחר לגמרי של שכר.

וידוע הפירוש בתניא ש"שכר מצוה מצוה" היינו ששכר המצוה היא הגילוי של פנימיות האלקות שבמצוה עצמה. היינו גילוי "בעל הרצון" (מצווה המצוה) ברצונו (המצוה עצמה). ושרשו באריך אנפין, חיצוניות הכתר. רצון העליון, ה"יש" התחתון של הכתר (בסוד שכר העולם הבא - "להנחיל אוהבי יש").

משא"כ "מכאן ואילך משל הקב"ה" היינו גילוי התענוג העצמי של ה', עתיק יומין, פנימיות הכתר, ה"יש" העליון של הכתר (היש האמיתי שהוא הוא האין האמיתי).

כל זה נוגע לחקירה האם הדור מצוה הוא חלק מהמצוה עצמה או שהוא מצוה בפני עצמה. יוצא (לדעת מהר"ל) שעד שליש ההדור הוא חלק (שליש עליון) של המצוה, אך מכאן ואילך הוא מצוה בפני עצמה, "משל הקב"ה", ודוק.

טז[טז]

שיעור טז:

את מצות ההדור (עד שליש) לומדים מהפסוק "זה אלי ואנוהו" (י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן, כאסמכתא).

את הדין (כתובות נ, א) של "כל המבזבז [לעניים, רש"י] אל יבזבז יותר מחומש [מנכסיו, שלא יצטרך לבריות, רש"י]", שהוא תקנת אושא, לומדים (כאסמכתא) מ"וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" ("שני עישורין הוו להו חומש", רש"י).

והנה, היחס הכללי בין שני הפסוקים הוא בין איכות (ואנוהו) לכמות (עשר אעשרנו).

והיינו בין "הדור" ל"בזבוז" (כאשר תחושת הבזבוז היא בעצם בזוי ביחס לתחושת ההדור), ודוק.

"זה אלי ואנוהו" - ג תבות. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - ז תבות. יחס של ג"ר לז"ת (הדור במוחין, בזבוז במדות).

פנות המשולש (10 = משולש 4): זה לי לך = אמונה ("מן הוא", הוא מ נ היינו זה לי לך, ודוק). וידוע שאמונה היינו ו צירופי טוב, ממוצע כל אות של זה לי לך.

בסדרת זה-לי-לך (12 40 50) יש עוד שני מספרים חיוביים: 42 16 = 58 = חן (אמונה וחן הם 'זוג'

כמבואר במ"א). נמצא שכל החלק החיובי של הסדרה = אמונה חן = 160 =5 פעמים לב, ממוצע כל מספר. "רחמנא לבא בעי"!

"זה אלי ואנוהו" - 11 אותיות. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" - 22 אותיות. שלם וחצי (כאשר החצי, מוחין-הדור, מעל לשלם, מדות-בזבוז).

"זה אלי ואנוהו" ועוד "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" = 2821 = 31 פעמים 91, 7 פעמים 13 פעמים 31 - השלמה מהודרת.

בשני הלשונות יש 5 אותיות אמצעיות (בתבה בת מספר לא-זוגי של אותיות יש אות אמצעית): ל כ ש ת ש = 1050 (= 5 פעמים 210, משולש 20, ממוצע). במילוי: למד כף שין תו שין = 1300 (5 פעמים 260, ממוצע. 210 היינו י"פ אהיה, 260 היינו י"פ הוי'). שאר האותיות = 1771, ארבעון 21 (אהיה) = עז פעמים חדוה ("עז וחדוה במקומו". עז-חדוה משלימים ל100, ועז במ"ס = חדוה, ודוק).

עד כאן כמה רמזים.

מפירש"י "חומש. מנכסיו" משמע שהחומש הוא מכל נכסיו, מכל מה שיש לו. אך התוס' הביאו בשם הירושלמי "שפעם ראשונה יכול [משמע שאינו חייב אלא יכול] לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח [משמע שחייב]".

לרש"י, "המבזבז כו'" קאי על מצות צדקה דוקא ("המבזבז - לעניים"). לשאר ראשונים הוא קאי על כל המצות.

לפירוש רש"י ברור החילוק בין הסוגיא בב"ק לסוגיא בכתובות - הדור קאי על כל המצות אך בזבוז שייך בפרט לצדקה. על צדקה נאמר "פזר נתן לאביונים", ומצינו בלשון חכמים שמחליפים בין "המבזבז" ל"המפזר" (בז מתחלף בפז באותיות בומ"ף וכו'), ודוק.

והנה, הדין של "בהדור מצוה עד שליש במצוה" היינו ששיעור השליש הוא שליש משווי המצוה. ואילו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", החומש היינו חומש מנכסיו של המבזבז. וממילא אין שום סתירה בין שני השיעורים, שליש וחומש. יחסית, השליש בחפצא והחומש בגברא. והיות שהסברנו שהדור בג"ר ובזבוז בז"ת נמצאנו למדים שג"ר, מוחין, היינו בחינת חפצא (אובייקטיביות) ביחס לז"ת, גברא (סובייקטיביות, רגש, בנדון דידן רגש של בזבוז, בזיון עצמי [אכן יש אנשים שאוהבים לבזות את עצמם, ולהם בפרט נאמר "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הרי הבזוי הוא על מחציו ולמטה איש, ומגיע עד מקום החומש (שם הכה יואב את אבנר), וד"ל]).

"אל יבזבז יותר מחומש" - הסכימו הפוסקים שיותר מחומש אסור אך עד חומש רשות ולא חובה (אך ממה שהגמרא מביאה אסמכתא מ" וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" הוכיחו שאין זה רשות גמורה, לבא 'לבזבז', אלא שזה בהחלט מצוה מן המובחר). אך בירושלמי כתוב בפירוש שחובה להפריש חומש. וזה לשון הירושלמי (שהובא בשיעור קודם): "באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה".

יש מי שרצה לישב בין הבבלי לירושלמי ולפרש ש"למצוה" בלשון הירושלמי היינו למצוה מן המובחר, אבל אין בזה חיוב. אבל אין זה מחוור. קודם כל, ידוע (ומובא בתניא) שבלשון הירושלמי "מצוה" סתם היינו צדקה (כפירש"י הנ"ל - המבזבז לעניים דוקא). ושנית, הוכיחו אחרונים שהגירסא הנכונה בירושלמי הוא "למצות" ולא "למצוה". ולפי זה אין זה כפירוש רש"י הנ"ל אלא קאי על כל המצות, שחובה להפריש חומש לשם קיום המצות, ודוק.

נמצא שיש בזה שלש דרגות: רשות עד חומש (המשמעות הפשוטה של "המבזבז כו'"), מצוה מן המובחר עד חומש (ע"פ האסמכתו של "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"), חובה עד חומש (כדעת הירושלמי)

והיינו ע"ד עין רעה, עין בינונית, עין טובה (רשע-בינוני-צדיק; עשיה-יצירה-בריאה, כאשר יותר מחומש - אצילות, ודוק).

בפירוש הרמב"ם על המשנה בפאה, מפרש כמו הירושלי, שיש חובה להפריש חומש.

וכדי לישב את הסתירה, כתב האהבת חסד (החפץ חיים), שבבלי מדובר באין עכשו לפניו עניים, ועליו לחזר (להדר) אחר עניים, שאז עד חומש הוא רק מצוה מן המובחר, אך בירושלמי (ופירוש הרמב"ם הנ"ל) מדובר ביש עניים לפניו שאז הוא מחויב להפריש חומש.

ויש להבין חילוק זה בפנימיות: מי שהוא בעל מוחין דגדלות (מוחין דאבא, אוירא דארץ ישראל), בעין שכלו תמיד הוא רואה את העניים הנצרכים כעומדים לפניו כאן ועכשו. אך מי שלו מוחין דקטנות (יחסית), בחינת "במחשכים הושיבני" של תלמוד בבלי, אינו רואה את העני העומד לפניו (ועד כדי כך, שגם כאשר הוא ממש עומד לפניו אינו 'רואהו', והיינו כאשר הוא עומד בעולם העשיה, "אף עשיתיו", שרובו רע ושקר).

יז[יז]

שיעור יז:

בדין בזבוז עד חומש:

יש לדון האם יש בזה מדת חסידות ואפשר לבזבז יותר מחומש, או שאין בזה מדת חסידות והוא דין גמור שאין לבזבז יותר מחומש (כלומר שאסור לבזבז יותר מחומש).

מהגמרא בכתובות (סז, ב) משמע שהוא דין גמור ושיש איסור לבזבז יותר מחומש (ממעשה דמר עוקבא שחילק קודם מותו מחצית נכסיו, ומסיק הגמרא שאכן בחייו אסור היה אבל שעת מיתה שאני, עיי"ש).

אך הרמב"ם בפירוש המשניות בריש מסכת פאה לא כתב כן, אלא כתב שיש בבזבוז יותר מחומש מדת חסידות. והוא על פי הירושלמי.

אך בחיבורו הגדול (ערכים וחרמים ח, יג) לכאורה חזר בו ממה שכתב בפירוש המשניות ופסק (בחריפות) שאין לבזבז יותר מחומש על מצות.

וכדי לישב את הסתירה בדברי הרמב"ם כתב האהבת חסד שהאיסור לבזבז יותר מחומש היינו כאשר לא קיימי עניים לפניו, אבל ההיתר לבזבז יותר מחומש (מדת חסידות) היינו כאשר קיימי עניים לפניו.

ולכאורה יותר פשוט לומר שבתחלה כתב הרמב"ם לפי הירושלמי (הרי אין בבלי על מסכת פאה) אך בחיבורו פסק כדעת הבבלי (מהסוגיא בכתובות הנ"ל).

למעשה, באגרות משה פסק שאין בדין בזבוז מדת חסידות ואין לבזבז יותר מחומש אלא אם כן במקום פיקוח נפש, עיי"ש (יו"ד ח"א סימן קמג), ולא חילק בין קיימי עניים לפניו או לא קיימי עניים לפניו, חילוק שלא מוזכר בגמרא.

חילוק זה של קיימי כו' נלמד מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות שם, וזה לשונו:

"ראה האדם שבויים הרי הוטל עליו לפדותם כמו שצוה ה', ' די מחסורו אשר יחסר לו, כלומר שישלים לו כל מה שחסר לו, והרי הוא חייב להשלים להם כל מחסורם כל זמן שמחסורם או צורך פדיונם הוא פחות מחומש ממונו או חמישיתו, אבל אם הם צריכים יותר מחומש ממונו נותן החומש בלבד ומסתלק, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מחומש. אבל אם לא יזדמן לו שום דבר וכו' מפריש את החומש מכל הכנסותיו לא מן הקרן,  ומוציאו בדבר מצוה."

והנה, בדברי הרמב"ם הנ"ל יש לתמוה כמה תמיהות. ראשית, איך האדם יכול לומר "שלום עלי נפשי" כאשר מסתפק בהפרשת חומש במקום חשש פיקוח נפש (כגון פדיון שבויים או עני ה'מת' מרעב).

[נזכור שהאגרות משה פוסק שאין דין חומש במקום פיקוח נפש]

וגם במקום שאין בזה פיקוח נפש ממש, נפסק בתניא (אגה"ק טז) להיפך:

"אבל אם העני צריך לחם לפי הטף ועצים וכסות בקרה וכה"ג כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים וכל מטעמים של האדם וכב"ב כו'" (עיי"ש שכותב שזה דין גמור ולא אומרים בזה "חייך קודמים" היות שאינו דומה לקיתון מים אחד לשניהם כו'. ולגבי הידור מצוה מביא שם חמשה טעמים שראוי להדר, כנגד ה"ח: חסד-רחמים-גבורה-נצח-הוד, לפי סדר זה, עיי"ש היטב). ופשיטא ש"כל מלבושי כבוד וכו'" יכולים לעלות על חומש נכסיו (חומש כל ממונו, לא רק חומש הכנסותיו).

ולגבי עצם החילוק בין קיימי עניים לפניו ללא קיימי (שכותב כאן הרמב"ם) לא ברור הגדר בזה. האם מספיק שיודע שיש שבוי שצריך לפדותו, או שצריך לראות אותו עומד לפניו ולשמוע את צעקתיו כו' (ורק אז עובר על מל"ת של לא תאמץ ולא תקפוץ), דבר שבודאי לא מסתבר.

ואם כבר מספיק לדעת ממצוקת הזולת, יש לשאול האם השבוי או העני צריך להיות כאן בסמוך ליו בעירו או במדינה שלו או שיכול להיות גם במדינה אחרת (ועד סוף העולם), כאשר הכל תלוי בידיעת מצוקתו, ושאין מי שמושיט לו יד עזרה.

הדברים מתחדדים ביותר לפי המציאות שלנו היום, כאשר כל העולם כולו נעשה 'כפר' קטן, ואפשר לדעת ממצב כאו"א וגם לעזור לו מידית, עם תמיכה כספית וכיוצא בזה, ללא כל טרחה מיוחדת.

וממילא היום י"ל שבטל החילוק של קיימי כו' כפשוטו, וכל החילוק תלוי בדעת (מקור הרחמנות כנודע), ודוק.

גם ראוי להביא את פסק השאילת יעבץ (ח"א סימן ג), שלא כדברי הרמב"ם הנ"ל, שכותב שאם יש לפניו עני ואין רבים מצויים ואין קופה של צדקה להשלים לעני את מחסורו חייב העשיר מדינא להשלים לו את כל מחסורו וליתן לו כל צרכו ואינו נפטר מכך גם אם כבר נתן חומש לצדקה, ומה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש הוא רק אם יש קופה בעיר ויש לעניים על מה שיסמוכו.

וקרובים דבריו להיות כדברי אדה"ז הנ"ל, ודוק.

כעת, נתבונן בדברי הרמב"ם בסיום הלכות ערכים וחרמים (ח, יג):

"לעולם לא יקדיש אדם ולא יעריך ולא יחרים כל נכסיו. ועושה זה עבר על דעת הכתוב, שהרי הוא אומר מכל אשר לו, לא כל אשר לו, כמו שבארו חכמים. ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי זה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו. ובזה וכיוצא בזה אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם.

אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יתר מחומש, ויהיה כמו שצוו נביאים מכלכל דבריו במשפט, בין בדברי עולם בין בדברי תורה. אפילו בקרבנות שאדם חייב בהן, הרי חסה תורה על הממון ואמרה כי יביא כפי מסת יד, קל וחומר לדברים שלא נתחייב בהם אלא מחמת נדרו, שלא ידור אלא כראוי לו, שנאמר איש כמתנת ידו כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך".

והנה, הדין של "אל יבזבז יותר מחומש" (דמשמע שאסור יותר מחומש) מביא דוקא כאן, בהלכות ערכים וחרמים, מהגמרא בערכין ולא מהגמרא בכתובות, שאילו בהלכות צדקה (מת"ע ז, ה) כותב "עד חמיש נכסיו מצוה מן המובחר" (עשירית נכסיו בינוני, פחות מעשירית עין רעה. כאן ברור  ששלשת השיעורים הם כנגד עין רעה עין בינונית עין טובה, שכנגד רשע שאינו גמור, שהרי בכל זאת הוא נותן, בינוני, צדיק שאינו גמור, שאינו נותן יותר ממצוה מן המובחר, חומש) ואינו אוסר יותר מחומש. עיין בברכ"י יו"ד סי' רמט ס"ק א, ובאגרות משה הנ"ל.

ועל פי דיוק זה כותב הכלי חמדה (ויצא, ד) שאליבא דרמב"ם תקנת אושא לאו לענין צדקה איתמר (ההיפך מפרש"י בכתובות שכותב ש"המבזבז" היינו "לעניים") אלא לכל המצות (כמו שכותב כאן "כל המפזר ממונו במצות", קרבנות ושאר מצות הדומות לקרבנות, הנושא הנידון כאן בהלכות ערכים וחרמים, כמו שמפורש בריש דבריו, וכפי שאמרנו, מביא את מאמר חז"ל "כל המבזבז כו'" מערכין לא מכתובות, ודוק). ומביא הכלי חמדה שמקור הרמב"ם הוא בשאילתות סו"פ תרומה.

ולפי זה, אין ללמוד מרמב"ם זה כלום ביחס לפיזור ממונו לצדקה (לא כמו האהבת חסד ועוד).

ויוצא לנו שמי שמבזבז יותר מחומש לצדקה, במדת חסידות, הריהו בדרגת צדיק גמור, שיש לגמור עליו את ההלל (בדרך צחות, על צדיק שאינו גמור, שמסתפק במצוה מן המובחר עד חומש, אומרים חצי הלל. על בינוני אין לומר הלל, הרי בינוני הוא מדת כל אדם, עבודת יום ביומו, והרי כל האומר הלל בכל יום אינו אלא מגדף).

בהלכות מת"ע הנ"ל לשונו הזהב של הרמב"ם הוא "חמיש נכסיו מצוה מן המובחר" - חמיש ולא חמישית או חומש. חמיש אותיות משיח, והוא משיח בן יוסף, "יסף הוי' לי בן אחר", תפלת רחל אמנו שיבוא אחריו משיח בן דוד, שאינו מסתפק בחומש, אלא מרבה בצדקה וחסד בלי שיעור, מדת חסידות, וכמו שאומר דוד "שמרה נפשי כי חסיד אני" (והוא גם רומז לחסיד של פרקי אבות האומר "שלי שלך ושלך שלך", לא רק "מכל", ולא כל, של יצחק, מדת הצמצום, אלא "כל" של יעקב, "נחלת יעקב אביך", "נחלה בלי מצרים", הפודה את אברהם, "בכל", וד"ל).

והנה, מדיוק חז"ל "מכל" ולא "כל" משמע שהנתינה (למצות) יכולה להגיע ל"עד ולא עד בכלל" אבל אם אין בכך "עד בכלל" אין בזה שיעור. והיינו דין תורה. אך אח"כ באה תקנת אושא, "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

והדבר דומה לסברא (רשימות שיעורים, א-ג בסופו) שהיו שני שלבים, שתי תקנות חז"ל נפרדות: בתחלה תקנו דאין חייב לבזבז כל ממונו על מ"ע - אליבא דסוברים שמן התורה חייב לבזבז כל ממונו, מ"ובכל מאדך" כנ"ל, והיינו לא ע"פ הדרוש של "מכל" ולא "כל" - ולא נתנו בזה שיעור, ואח"כ באושא תקנו ש"אל יבזבז יותר מחומש".

וי"ל שמדאורייתא דוקא בעניני צדקה שיש בהם חשש פיקוח נפש צריך לפזר כל ממונו ("עד ועד בכלל", "שלי שלך ושלך שלך" של פרקי אבות, כפשוטו), הרי בפיזור כל ממונו אינו מסכן את חייו הוא (דהיינו חומרת "'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נפשך" על "'בכל מאדך' - בכל ממונך"), משא"כ בשאר מצות צריך לקיים, מדאורייתא, "מכל" ולא "כל".

כל זה רק נסיון לישב את "'בכל מאדך' - בכל ממונך" ו"מכל" ולא "כל". אך אין זה כדעת הלבוש (והחת"ס ועוד) ש"בכל מאדך" נאמר על כל מצות, ודוק. אך י"ל, כפי שכתבנו לעיל, שיתכן שישנן מצות יסודיות בתורה, שבהן תלויה עמידת הדת על תלה, שבהן יש לקיים "'בכל מאדך' - בכל ממונך" (ואין בהן חיוב של מס"נ בפועל, חוץ מג' עברות עליהן נאמר "יהרג ואל יעבור", כנ"ל).

אח"כ באו חז"ל ואמרו "הדור מצוה עד שליש (דהיינו מעוט נכסיו ולא רוב נכסיו, כפי שהוסבר בשם מהר"ל, וביתר ביאור ע"י ר"י ענגיל, שמוכיח שבחז"ל סתר "רוב" הוא שני שליש, וסתם "מיעוט" הוא שליש).

וזה לא כפי ההסבר בשיעור קודם שיש לחלק בין "הדור מצוה עד שליש" שמדבר רק ביחס לשווי האתרוג וכו', החפצא של המצוה, ואילו בזבוז עד חומש מדבר ביחס לממון מקיים המצוה, הגברא של המצוה.

אח"כ באה תקנת אושא ומיעטה עוד משליש לחומש (מעוט אחר מעוט).

נמצא לפי הנ"ל שיש כאן ד דרגות, ב' דאורייתא וב' דרבנן, י-ה ו-ה: הכל, רוב, מעוט, מעוט אחר מעוט, ודוק.

ולציין שאת הדין של הדור מצוה עד שליש לא מביא הרמב"ם כלל. וי"ל שלדעתו זה נכלל ב"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", שהכל תלוי בחומש מנכסיו (או הכנסותיו), גם ביחס לעלות המצוה עצמה (אתרוג כשר) וגם ביחס לתוספת הדור עד שליש. ועוצ"ע.

המשך:

המשך לשיעור יז:

עוד בענין דקיימי עניים לפניו (לשון שלא מופיע בחז"ל וגם לא בראשונים).

יש מי שאומר שהלאו של לא תאמץ ולא תקפץ הוא דוקא כדקיימי עניים לפניו (כאשר רואה בצרתם של העניים, ויש בידו לעזרם ומסרב כו').

הנה, כתבנו לעיל שאין צורך בראיה ממש (ושמיעת שוועתם לעזרה ממש), כי אם ידיעת מצוקתם (אפילו אינם לפנינו כלל).

וראיה מדברי הרמב"ם בסה"מ לאו רלב: "שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחרי שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק להם, והוא אמרו לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון. וזה אזהרת מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי." הרי תלה הדבר בידיעה לא בראיה (ושמיעה). וכן כתב הטעם לא לקנות את מדת הכילות והאכזריות, והרי אם יודע מיהודי במצוקה ויכול לעזור ונמנע, הרי זו אכזריות (מבלי שיראה וישמע ישירות).

והוא כפי שכתבנו לעיל שהידיעה דוקא, הדעת (מדת ההתקשרות, האמפטיה וההזדהות עם הזולת) היא מקור הרחמנות בנפש (שעל כן טבע יהודי לרחם וטבע הגוי להתאכזר, משום ש"אל אחר אסתריס", אין דעת דקדושה בגוים).

וכן כתב החינוך: "שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים, בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם".

ובהמשך כותב החינוך "שאין אדם בא לעניות לעולם בשביל רבוי הצדקה שיעשה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום". מכאן משמע ברור שאין שיעור לרבוי הצדקה, ונוהג בזה לעולם מדת חסידות, וכל המרבה הרי זה משובח!

יח[יח]

שיעור חי:

יוציאם מן הכלל - יותר מחומש.

כתב השיטה מקובצת (בשם מדרש) שלשם החזקת תורה מותר להוציא יותר מחומש. והסביר האהבת חסד מפני שזה ע"ד יששכר וזבולון, שהנותן נעשה שותף עם הלומד (וממילא קונה לעצמו את שכר לימוד התורה).

וכן מצינו במדרש שלצורך לימוד עצמו או בניו מותר להוציא יותר מחומש.

ומסתמא הוא הדין לגבי לשאת אשה.

וכן אם הוא עשיר מופלג.

וכן לפני מותו.

וכן כדקיימי עניים לפניו (לפי הסבר האהבת חסד כנ"ל בביאורו לדברי הרמב"ם).

וכן אם נשאר לו אחר כל הוצאותיו לצרכי ביתו.

וכן לגבי אדם שבלאו הכי מפזר למותרות.

וכן לשם כפרה על עונותיו (ע"כ היה מהאהבת חסד, זה האחרון מובא בשם הבני יששכר, אך מקורו מאדה"ז באגה"ת).

נעשה מהנ"ל 'פרצוף':

לימוד תורה לעצמו בחכמה, אורייתא מחכמה נפקת.

לשם תשובה בבינה, "ולבבו יבין ושב" - בספר הזהר בינה מכונה תשובה (ובפרט תשובה עילאה, תשובה משמחה, שמחת ההתקרבות לה', תשוב ה עילאה, תשובה המתקנת את פגם הברית, כמבואר באגה"ת בשם הראשית חכמה).

לשם נישואין בדעת, סוד היחוד של שרש החתן בה"ח, עטרא דחסדים שבדעת, ושרש הכלה בה"ג, עטרא דגבורות שבדעת. הכל בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו".

כאשר קיימי עניים לפניו (ולפי פירושנו היינו שנודע לו ממצוקת העני) בחסד. היינו גמילות חסד לשמה.

בעשיר מופלג בגבורה, סוד שלחן בצפון, וברכת-מתנת העושר בגבורה, "בשמאלה עשר וכבוד".

לימוד תורה לבניו בתפארת, סוד "מה שמו ומה שם בנו", סוד מה דחכמה - כח מה - אב, וסוד שם מה בתפארת, בן.

החזקת לומדי תורה בנצח, שם עיקר היחוד של יששכר וזבולן, כאשר התומך, המפזר יותר מחומש, הוא זבולון, עליו נאמר "שמח זבולן בצאתך", בצאתך לבר, סוד ספירת הנצח שהוא "לבר מגופא", ובו נאמר "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" - בטחון בנצח.

מי שנשאר לו לאחר כל הוצאותיו לצרכי ביתו בהוד, היינו ענף הגבורה, העשיר המופלג. אמנם הוא אינו עשיר מופלג, אך נשאר לו כו' ואת זה מותר לו לפזר לצדקה. צדקה זו היא צדקה תמימה (תמימות בהוד), מתוך הודאה לה' שסיפק לו כל צרכו, ומה שנשאר הוא מקריב קרבן תודה לה'.

אדם פזרן בטבעו (לאו דוקא למותרות סתם, אלא בסוד "בכל עצב יהיה מותר" - כאשר הוא עצוב מפני פגם הברית שלו, יהיה מותר, יש לו לפזר לצדקה ללא חשבון, מותר לשון יותר ויותר, כמבואר בתניא) ביסוד, שם מקום פזור הזרע, בחינת "פזר נתן לאביונים" - יחוד יסוד ומלכות (כאן אין צורך בקיימי עניים לפניו, אלא מדובר באותם צדיקים, צדיק יסוד עולם, שלא יכול ללכת לישון בעוד פרוטה אחת נמצאת ברשותו).

לפני מותו במלכות אשר "רגליה יורדות מות", היא רגילה לשוב יום אחד לפני מיתתה (סוד דוד ומשיח בן דוד שנקראים בר נפלא ואין להם חיים משלהם). בעצם, כל אחד שמקיים "שוב יום אחד לפני מיתתך" יכול, היום, לפזר לצדקה בלי חשבון כלל. ובזה מתקן את המלכות, מקים את השכינה הקדושה מעפרה - "הקיצו ורננו שכני עפר".

יט[יט]

שיעור יט:

כתבו אחרונים שמקור נתינת חומש למצוה הוא בציווי יוסף: "והיה בתבואת ונתתם חמישית לפרעה וארבע הידת יהיה לכם לזרע השדה [1] ולאכלכם [2] ולאשר בבתיכם [3] ולאכל לטפכם [4]".

ומבואר בדא"ח ענין פרעה דקדושה, דביה אתפריעו כל נהורין עילאין, התגלות הכתר במלכות - "כתר עליון איהו כתר מלכות (פרעה לשון פריעת הברית, גילוי העטרה, כתר, שרש המלכות).

לפי זה, החומש היינו הרובד החמישי של הנפש, היחידה שבנפש, מקור המס"נ של היהודי.

ובאמת, מי שזוכה לגלות את היחידה שבו, לתת את החמישית לפרעה, אין גבול ושיעור לנתינתו. בנתינת החומש הוא נותן הכל (כאשר פרעה מחזיר לו ארבעה חלקים, סוד נרנ"ח, לצורך עצמו ואנשי ביתו).

והיינו מה ש"חמיש" (לשון הרמב"ם) אותיות משיח (היחידה הכללית של נש"י), כנ"ל.

לפי זה, בפנימיות, החומש הוא מעל לשליש:

תוספת השליש היינו המשכת מוחין, חלק המושכל שבנפש, למדות, חלקי המורגש והמוטבע שבנפש. אך בזבוז עד חומש מגיע מעל לטעם ודעת, בכתר עליון, פרעה דקדושה. והיינו לשון בזבוז למעליותא, לבזבז מעל לטעם ודעת, ודוק. והוא לשון "מהר שלל חש בז", שמו של מלך המשיח ("מהר שלל" היינו ידיעת השלילה כדעת הרמב"ם בידיעת האלקות, "אילו ידעתיו הייתיו". אך חש בז היינו חוש ותחושה בידיעת החיוב, תכלית עבודת החסידות, "ידעתיו הייתיו").

והנה, פירוש הנ"ל, עולה בקנה אחד עם פירוש המהר"ל על "ל יבזבז יותר מחומש". מהר"ל מפרש שהחמישית היא חלק הנבדל מהארבע (היחידה נבדל מנרנ"ח, שהרי היחידה היא המקיף הרחוק של הנפש). הארבע הנן ארבע רוחות העולם, כאשר כל רוח היא בחינת רחוק. משא"כ החלק החמישי הוא סוד הנקודה האמצעית הרוחנית-אלקית שבתוך ארבע הרוחות הגשמיות.

ובלשון הבעל שם טוב, היינו נקודת האין שהיא נקודת האמת שבאמצע כל מציאות יש (שבכחה 'לסתור' את הישות של הרוחות אשר סביבותיה ולהאיר בהם את אור ה').

ובלשון ס"י היינו "היכל הקדש באמצע", סוד "ואני [אין] תפלה", וד"ל.

והנה, האריז"ל כותב שהצמצום הראשון היה בנקודה האמצעית של אור אין סוף כביכול. היינו נקודת האמת שבהתפשטות האור לכל עבר, סוד ה"בוצינא קדישא" שבאמצע.

ועוד פרשו אחרונים שהחומש רומז לאצבע האגודל הנבדלת מארבע האצבעות של "יגיע כפיך" (האגודל לא יוצאת מכף היד כמו ארבע האצבעות). "ארבע הידות לכם" היינו ה"יגיע כפיך כי תאכל [אתה וביתך]" אבל החמישית, האגודל, מוקדשת לפרעה (בקמיצת ארבע האצבעות, האגודל נשארת גלויה, פרועה, לפרעה).

והנה, ידוע שחמש האצבעות (בכל יד) הן כנגד ה"ח (אצבעות יד ימין) וה"ג (אצבעות יד שמאל) כאשר האגודל הוא כנגד החסד והזרת כנגד ההוד.

נמצא, לפי זה, שנתינת החומש, חלק החמישי, אצבע החמישית (שלפי סדר חגתנ"ה היא הראשונה), היינו נתינת עצם מדת החסד, נתינה עצמית, נתינה לשם נתינה, נתינה בטהרתה.

והיות שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין" יש בהחלט מקום לתת יותר מחומש, דהיינו מדת חסידות (מה שהחסד מצטרף-מתלוה לכולם).

ועוד מקור לחומש בכתובים: "כרם היה לשלמה בבעל המון נתן את הכרם לנטרים איש יבא בפריו אלף כסף. כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את פריו". מאתים מתוך אלף (חומש) מגיע לנוטרים את פריו של כרם שלמה, מלך שהשלום שלו, דהיינו לעניים (ובפרט עניים תלמידי חכמים) שהם הנוטרים את פריו של הקב"ה.

והנה, "האלף [לך שלמה] ומאתים [לנטרים את פריו]" = 613, שלמות תרי"ג מצות התורה. 613 = הוי' אלהי ישראל. "האלף לך שלמה" = ישראל. ללמדנו שעל כל מצות התורה יש לתת חומש, והוא עיקר ושלמות קדושת ישראל.

כ[כ]

שיעור כ:

בסוד הדר (המלך הדר, הרומז להדור מצוה):

הדר הוא המלך השמיני (שמעל לטבע, מעל להיקף השבע, מעל לשבת כנ"ל בסוד "וקראת לשבת ענג") שבא לתקן את שבעת המלכים הראשונים שמלכו ומתו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל, בחינת תהו (אדום) שקדם לתיקון (ישראל).

מבין כולם, רק הדר היה נשוי אשה - מהיטבאל - בסוד המתקלא, שהוא עצם גדר עולם התיקון - "איש ואשה זכו שכינה ביניהם".

הדר-מהיטבאל = אשה, ללמד ש"הכל מן האשה", שהיא מקור התיקון (תיקון הוא גם לשון קן, "קן צפור" - האשה היא הקן של האיש - וגם לשון קנין, "האשה נקנית", היא עיקר קנינו-תיקונו של האדם, סוד "אמת קנה ואל תמכר").

נמצאנו למדים שהדור מצוה היינו שהמצוה תהיה בסוד המתקלא (מצוה דתיקון, לכתחילה, ולא מצוה דתהו, בדיעבד), "זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם".

התכלית היא שהאיש והאשה יהיו "שוין בקומתן". אך ראשית גדילת פרצוף האשה היא משליש ביחס לקומת האיש. רק שמתוך השליש (מעוט סתם) היא גדלה לשיעור שני שליש (רבוי סתם), ועד שגדלה להיות שוה לגמרי לאיש. והוא ע"י 'בזבוז' הכל לצדקה, וד"ל.

ומבואר באר"י שהמלך הדר הוא יסוד דא"ק. והוא השרש של יוסף הצדיק (שרש שאר השבטים במלכות דא"ק, כאשר היסוד משפיע למלכות). הצדיק = הדר, יוסף הצדיק = שס"ה מצות ל"ת (שנכללו בעמידתו בנסיון פגם הברית).

ועוד מבואר באר"י שהדר, מלך השמיני, שלא כתוב בו מיתה בתורה, הוא בעצם 'חזרה' (הידור לשון חזרה, מהדורה חדשה) של הדד בן בדד, המלך הרביעי שמלך ומת. בסדר מלכי התהו, הדד הוא כנגד ספירת תפארת. היינו סוד "גופא [תפארת, הדד] ובריתא [יסוד, הדר] חשבינן חד".

ואכן, בד"ה הדר נקרא הדד! ושם הוא מת. והוא משום שעזרא (מחבר ספר ד"ה) הכיר בדפיקו דידא, ששם הוא מת. אבל משה רבינו (מחבר התורה - "זכרו תורת משה עבדי") הכיר בדפיקו דלבא, ששם הוא חי (והוא סוד תקופת ההסתר של מלך המשיח, שנגלה ונסתר ונגלה, שבפנימיות, בלב, הוא חי (סוד "אני ישנה לבי ער"), אך בחיצוניות, יד, כח המעשה-תיקון הוא מת).

והנה, הדד הדר = 222, 6 פעמים 37, הבל-יחידה, ממוצע כל אות. בה"פ = 841, רבוע 29, השראה 21.

הדד לשון הידד (צעקת דורכי הגת וצעקת שוללים ובוזזים). ופירש מלבי"ם שהוא לשון הד הרים, דהיינו הדד (הד) הוא הדר (הד הר). והוא על משקל "אברם הוא אברהם". הדד הוא הדר = 234 = 9 פעמים הוי', ממוצע כל אות!

נמצא שהדד הוא בזוי (בוזז) והדר הוא מהודר - בזיון מצוה לעומת הדור מצוה. הבוזז, לסטים, חוזר (הדר) בתשובה, ונעשה יסוד עולם התיקון. את מי זה מזכיר? ריש לקיש = הדר במילוי אותיות: הא דלת ריש!

נמצא שהמלך ה-ד הופך להיות המלך ה-ח והם בעצם א - אחד למפרע. המלך ה-א הוא בלע, הדעת דתהו (דעת לשון שבירה, כמ"ש "וידע בהם את אנשי סכות"), שרש התפארת והיסוד (סוד "ותקעתיו יתד במקום נאמן" - יתד ר"ת יסוד תפארת דעת, כנודע). בלע הדד הדר = 324 = חי ברבוע!

הדד-הדר היינו סוד "הוד והדר". יש חמשה "הוד והדר" בתנ"ך - כנגד ה"ק - ד' בתהלים וא' בד"ה: "הוד והדר תשוה עליו" [נצח, ראשית בנין מלכות, "נצח ישראל" דקאי על מלכות בית דוד]; "הוד והדר לפניו עז ותפארת במקדשו" [תפארת, רקיע זבול, ששם בית המקדש של מעלה]; "הוד והדר לבשת" [הוד, סוד המלבוש]; "הוד והדר פעלו וצדקתו עמדת לעד" [חסד, מעשה הצדקה]; "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו" [גבורה, "אני בינה לי גבורה", "עז וחדוה", וד"ל].

במילוי המילוי, "הוד והדר" = 3000 = 200 (עצם, קדמון כו') פעמים הוד!

"הוד והדר" היינו הוד ויסוד, סוד "נח איש צדיק [יסוד] תמים [הוד]".

"איהי בהוד" - "הוד מלכות" כאשר "ברב עם [אין מלך בלא עם] הדרת מלך" - "הדר מלכות", ודוק.

והנה, ספירת היסוד של עולם התהו שנשבר ומת (שבא הדר, גלגול הדד, לתקן) הוא המלך הששי, שאול מרחבות הנהר. שאול פגם בברית, הדר תקן את הברית.

שאול הדר משלימים ל546, אהיה פעמים הוי'', ז פעמים 78 (הוי' הוי' הוי' דברכת כהנים) = זה במשולש, והוא הערך הממוצע של ז אותיות שאול-הדר.

ועוד מבואר באר"י שהזמ"ק הם בסוד ז המלכיות של ז"ת, הכל בחי' נוק' (שלכן לא נשאו נשים), אך המלך הדר שקול כנגד כולם, והוא סוד ז' היסודות של ז"ת (ובכלל, הוא כולל את כל הו"ק של כולם, הרי היסוד הוא כללות כל הו"ק כנודע, הכל מצד ז"א, ואילו מהיטבאל אשתו, סוד מה-יטבאל, מה-בן, כוללת את כל הו"ק של כולם מצד הנוק' דז"א, וד"ל.

מכאן נלמד שסוד הדור מצוה הוא לכלול את כל הו"ק ביסוד, ולזווג את היסוד עם המלכות, סוד נישואי הדר-מהיטבאל, כאשר הדר הוא ב"ן דמ"ה ומהיטבאל היא מ"ה דב"ן, וד"ל.

ועוד מבואר באר"י שהדר בא לתקן את הזמ"ק דמיתו בסוד תחית המתים.

בקיום מצוה ללא הידור אין כח של תחית המתים (בשעת מעשה המצוה חיה אך לאחר מכן היא מתה, וכדרשת חז"ל עה"פ "'כי נר מצוה ותורה אור', תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור. את המצוה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם"), משא"כ ע"י הדור מצוה (סוד החדרת אור התורה בקיום המצוה) מחיים את המת ממש (סוד אמת - א מחיה מת. נמצא שרק הדר-מהיטבאל הם אמת, משא"כ זמ"ק דמיתו הם שקר, ועליהם נאמר "מדבר שקר תרחק", וד"ל). ומבואר באר"י שתחית המתים (הדור מצוה) הוא על ידי מציאות האשה לאיש, מהיטבאל להדר, "הכל מן האשה" כנ"ל.

מדברי הצ"צ:

"להודיע לבני האדם גבורותיו והדר כבוד מלכותו". הדר לשון הידור, ג גווני הקשת (כנגד חג"ת, ימין-שמאל-אמצע, תורה עבודה גמילות חסדים, סוד המתקלא). על ידי הדור מצוה ממשיכים את העצמות, סוד "'פרי עץ הדר' - זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הוד והדר לבשת'".

אות ה-ה של "האדם" היינו ה' הידיעה - האדם היינו האדם עליון, האדם שעל הכסא. שרש האדם העליון הוא שם מ"ה (בגימטריא אדם) החדש היוצא ממצחא דא"ק, סוד המלך הדר (אור יסוד א"ק עולה ומאיר דרך המצחא דא"ק). "ושם עירו פעו" - התגלות התעוררותו לה' הוא פעו בגימטריא יוסף, לשון תוספת, הדור מצוה עד שליש במצוה (שליש מצוה = בטול, בחינת מה, היינו גילוי שם מה החדש, ע"י הדור מצוה דוקא. ללא הדור "אין כל חדש תחת השמש", ו"מה שהיה [שם מ"ה המקורי, לא החדש] הוא שיהיה"), וד"ל.

מהמשכת "הדר מלכותו" בר"ה נעשה "פרי עץ הדר" בסוכות (בסוד "בכסה ליום חגנו"). "הדר מלכותו" ועוד "פרי עץ הדר" = 1370 = 5 פעמים 274, לאה-רחל, ממוצע כל תבה (לאה היא בחינת "הדר מלכותו" ורחל, "יפת תאר ויפת מראה", היא בחינת "פרי עץ הדר", וד"ל).

"והדרת פני זקן" קאי על אברהם אבינו כמ"ש "ואברהם זקן גו'" - עד אברהם לא היתה זקנה בעולם. והוא איש החסד, המרבה בצדקה ומהדר במצות.

"וכבוד הדר מלכותו" = 749 = "אשת חיל", שרה אשת אברהם, שהיא מהיטבאל אשת הדר. שרה-מהיטבאל = שרה אמנו!

במא"א כתוב שהדר הוא גם נצח וגם יסוד (וממילא "הוד והדר" היינו כללות נה"י, תיקון המוטבע שבנפש, וסוד המאזנים עם הלשון המכריע, שהם נה"י כנודע, סוד המתקלא כטבע יהודי, וד"ל). והוא סוד "נח [נצח] איש צדיק [יסוד, צדיק יסוד עולם", האות צ שבאמצע תבת נצח] תמים [הוד]"

ועוד, הדר הוא תפארת העולה עד הכתר. נמצא שהדר כולל כתר תפארת נצח יסוד - תענוג רחמים, בטחון, אמת.

ולגבי הדור מצוה בעבודת השי"ת, ארבע ספירות הנ"ל הן: להתענג על המצוה; לקיים את המצוה בשם כל ישראל; לבטוח ב"פעלת צדיק לחיים" לכלל ולפרט; לקיים את המצוה באמת, בלב שלם ומתוך קבלת עול מלכות שמים, וד"ל.

על ידי הדור מצוה זוכים ל"הביאני המלך חדריו" - הדר-חדר מתחלפים באחה"ע מן הגרון (כנ"ל). וכך (לפי חילוף אחה"ע) הדר הוא גם "אדר היקר", וגם "מגדל עדר", שמשם בא משיח כנודע.

אדר חדר הדר עדר משלימים ל900, ל ברבוע, סוד הלב היהודי. ממוצע הארבע, 225 = יה ברבוע, שכינה ביניהם.

ר"ת אדר-חדר-הדר-עדר, אותיות אחה"ע  = 84  = חנוך (רבו של משה רבינו), וד"פ דר = 816 = שפלות, עת רצון כו' = ח"פ אמונה. נמצא שהכל יחד (אדר-חדר-הדר-עדר) אומר: חנוך לשפלות. על ידי חנוך לשפלות בא האדם לקיים את כל מצות התורה בהדור (גם בחפצא וגם בגברא כנ"ל).

המצות מלבישות את הנפש. הדור מצוה היא סוד "אדרת אליהו", "אדר היקר" כנ"ל. על ידי הדור מצוה חודרים לפנימיות טעם המצוה. על ידי הדור מצוה "איש לא נעדר" אלא כולנו כאחד רצים ל"מגדל עדר", סוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", וד"ל.

הדר הוא לשון חזר כנ"ל (חילוף ד-ז כמו זכר-דכורא ועוד רבים). חזר = הדור. ובענין המלך הדר היינו מה שחזר פעם שניה לעולם, קודם היה הדד וחזר-הרד להיות הדר.

היינו שתודעת הדור מצוה היא שעד כה (מצוה כפשוטה, ללא הדור) אני בסכנת נפילה ושבירה, אך מכאן ואילך (על ידי הדור מצוה) אני הולך לבטח דרכי ("הולך בתם ילך בטח), ישר ליעד המיוחל.

כא[כא]

שיעור כא: הדור מצוה ע"ד הסוד

ספר הפרדס ערכי הכנויים ערך הדר:

"לפי הנראה כי הדר הוא בהוד. אבל בתיקונים [בתקוני ז"ח דף קיב, ב] פי' כי הדר בתפארת. וז"ל 'קול הוי' בהדר', הידור לישראל סבא, הה"ד 'והדרת פני זקן' עכ"ל. הנה בפי' כי הדר בתפארת. ובס' אור יקר פירשנוהו בנצח והארכנו בראיות על פי הפסוקים, וכן בארו בזהר (בסבא דמשפטים דך צח, א] בפסוק 'הוד והדר לבשת' כי הדר הוא בנצח [הערה: ונלע"ד לפי מה שפירש הק' הרמ"ק ז"ל בשער י"ז פ"ג שדוד המלך עליו השלום הפכו לימין בתפלתו, לכך מרומז בכמה מקומות הנצח בשם הדר כי אתהדר לימין על ידי תפלת דוד המלך עליו השלום]. ואפשר דהיינו מאי דקאמר והידור לישראל סבא כי הנצח הוא כסא ומכון לת"ת [ע' זהר תצוה דקפ"ז דגם היסוד נק' הדר לפעמים]".

מה ש"לפי הנראה כי הדר הוא בהוד, היינו מפני התופעה הלשונית  שהם מעין לשון נופל על לשון (עם אותיות הד משותפות לשניהם, "הד הרים" כנ"ל - עיקר ההד הוא ההדר, היינו האור החוזר מההר שכנגד, ודוק. וכן, מפני שהצמד "הוד והדר" מופיע ה פעמים בתנ"ך (כאשר "הוד והדר לבשת" רומז לסוד המלבוש, מלבוש החשמל מנה"י דאמא דעד הוד אתפשטת, וד"ל).

ידוע שצירוף ההוד - היו - הוא האור-חוזר (הדר) של צירוף התפארת - ויה, ועל כן נכון לקשר את ההדר לספירת התפארת (גם על פי פשט - תפארת היינו יפי ופאר, ענין ההדר).

"קול הוי' בהדר" הוא הקול השלישי ("הדור מצוה עד שליש") מבין שבעת הקולות של פרק כט בתהלים, שהם שבעה קולות של מ"ת, כנגד ז"ת. נמצא שקול הוי' בהדר הוא בתפארת ("קול הוי' על המים" בחסד; "קול הוי' בכח" בגבורה; "קול הוי' שבר ארזים" בנצח; "קול הוי' חצב להבות אש" בהוד; "קול הוי' יחיל מדבר" ביסוד; "קול הוי' יחולל אילות" במלכות, ודוק).

ברמ"ק "ישראל סבא" היינו אבינו יעקב, בתפארת (כמו בפירוש חז"ל ל"שמע ישראל [סבא, אמירת השבטים ליעקב אבינו] הוי' אלהינו הוי' אחד"). משא"כ בכתבי האריז"ל, התפארת, פרצוף ז"א, מכונה ישראל סתם, ואילו "ישראל סבא" הוא הפרצוף התחתון של ספירת החכמה, אבא (יחוד ישראל סבא ותבונה, הפרצוף התחתון של ספירת הבינה, אמא הוא זיווג יצחק ורבקה, ואילו יחוד ז"א ונוק' הוא זיווג ישראל ורחל, ודוק).

"והדרת פני זקן" מפרש על ישראל סבא, יעקב אבינו (עליו נאמר "יש לנו אב זקן"), שאותו (פנימיותו) יש להדר. שוב, סימן שהדר (הדור מצוה) בתפארת (לשון "לפאר מקום מקדשי", "לפאר את בית הוי' אשר בירושלם" - הדור מצוה, מצות "ועשו לי מקדש שכנתי בתוכם", עיקר מקום ההדור. הדור מצוה בכלל מתחיל מלפאר את בית הוי').

"הוד והדר לבשת" - הכל הוד (סוד מלבוש החשמל מאמא דעד הוד אתפשטת כנ"ל), "איהי [מלכות] בהוד", אך מכח תפלת דוד, השמאל (ספירת ההוד, סיום קו השמאל של עשר ספירות) אתהדר (חוזר) ימין - מהוד לנצח (סיום קו הימין של עשר ספירות).

ומה שהיסוד הוא הדר, היינו סוד המלך הדר, שרש התיקון, מיסוד דא"ק כנ"ל ("ושם עירו פעו" = יוסף).

לפי כל הנ"ל יש "הדר" בארבע ספירות תנה"י, סוד "תנה הודך על השמים", וד"ל.

ולפי זה, אפשר לפרש "הדור מצוה עד שליש": קיום מצוה סתם היינו מתוך הודאה לרצון ה', בתמימות (פנימיות ספירת ההוד). אך ההידור, דהיינו החיזור, הוא הלעלות את ההוד לספירה השלישית שמעליה, דהיינו לספירת התפארת (המשקפת אותה בסוד חכמת הצירוף כנ"ל).

והנה, בערכי הכנוים לבעל סדר הדורות מצינו שהדר הוא כנוי לאברהם אבינו (מבין האבות) וכן יהושע בן נון, ע"פ מאמר חז"ל "הוד ניתן למשה והדר ליהושע ['בכור שורו הדר לו', הנאמר בברכת משה ליוסף, ומתפרש על יהושע משבט אפרים בן יוסף]". משה נצטוה מפי עליון "נתתה מהודך עליו [על יהושע]" - מהודך ולא כל הודך. מכאן שפני משה.כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. אור החמה היינו אור ישר ואילו אור הלבנה הוא אור חוזר, סוד "הוד והדר". נמצא ש"מהודך" היינו הדר! "משה זכה לבינה" דעד הוד אתפשטת. מכאן משמע שהדר ביסוד, יוסף (המלך הדר, יסוד דא"ק, סוד אדם במספר קדמי = יוסף!), הנמשך מהוד, ודוק שהדר

וכן פירש שהדר הוא כנוי לאשה, סוד לבנה, אור חוזר, מה ש"איהי בהוד" (הגם שאין "איהי" הוד ממש).

וכן פירש שהדר קאי על הקב"ה על פי חז"ל בפירוש "ויצא מבת ציון כל הדרה" זה הקב"ה. דהיינו סוד השכינה הקדושה השוכנת בציון (נקודת ציון, יסוד נוק') בזמן הבית ("ביתו זו אשתו").

עוד פירש שהדר-הדור הוא לשון מים (ביונית, יפיפותו של יפת - "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"), וכפירוש חז"ל ל"פרי עץ הדר" שגדל על כל מים, ודוק.

לפי פירוש זה, נמצא שהדור מצוה היינו למזוג, בשליש, את אש-יין המצוה ("כה דברי כאש", "חכלילי עינים מיין", חכלילי לשון אדמימות כאש, היין עושה אש בעינים) במים (ובאמת מצאנו מזיגה עד שליש, ודוק, והוא הידור). וכן רומז שהידור מצוה, בחינת ישראל, הוא לקיים "יפת אליהם ליפת וישכן באהלי שם" (היינו להכליל, עד שליש, את חכמת יון בחכמת ישראל, לקיים "חכמה בגוים תאמין", להכניס את חכמת יון תחת כנפי אמונת ישראל בה' אחד, וד"ל).

תוספת מים למצוה = רל"א, סוד רל"א שערים שבהם נברא העולם (בחינת קדמון שלפני הצמצום, ששם "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". 231 = 21, אהיה, במשולש, והוא מספר הקבוצות של שתי אותיות שונות בלשון הקדש - 22 פעמים 21 חלקי 2, וד"ל).

ועוד פירש שהדר-הדור הוא לשון עקום, כמ"ש "והדורים אישר". נמצא לפי זה, פירוש נפלא ל"הדור מצוה עד שליש" - יש להדר בכל מצוה להוסיף לשני שליש ראש ישר שליש ראש עקום!

והוא סוד "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" כאשר סתם "מעט" היינו שליש!

סכלות לשון הסתכלות ביקרא דמלכא, כאשר "פתי [המתפתה, סוד היות עם ישראל 'יונה פותה' כנודע. והוא הסכל המסתכל ביקרא דמלכא, מעל לטעם ודעת] יאמין לכל דבר", וד"ל).

קהלת יעקב ערך הדר בסוד הדור מצוה:

"חז"ל בב"ק אמרו הדור מצוה עד שליש במצוה. במערבא אמרי משמיה דר"ז עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה. ופי' הרמ"ז בפ' תרומה דקכ"ח, א דהנה המצוה אחוזה בנוקבא ששורשה בתפארת זעיר ובת"ת זעיר יש החסד הג' הנחלק לג' שלישים, העליון ללאה והתחתון לרחל והאמצעי פעם הוא של שתיהן ופעם תזכה בו רחל. והנה, כל הדור הוא מן הת"ת, וכשאדם מוסיף שליש נותנים לו משלו דהיינו שמאיר ברחל שליש אמצעי שהוא דידה. וכשמוסיף יותר נותנים לו משל הקב"ה הארה משליש העליון שבתוכו יסוד דאמא. וזש"ה איש כמתנת ידו, דהיינו מדידיה, וכברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך, מהקב"ה".

"דהנה המצוה אחוזה בנוקבא ששרשה בתפארת" - היינו מה שהמצוה, לשון צוותא וחיבור, באה לחבר (בגילוי) את שרש הנוק' בתפארת ז"א, עם מקום אחיזתה, מלכות, נוקבא דז"א. והיינו מה שלפני כל מצוה יש לכוון "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", הרי ששרש שכינתיה הוא ביה - כתרה (הנקודה השרשית שלי) יוצאת מאחורי ת"ת ז"א, וד"ל.

והנה, החסד שבת"ת ז"א (החסד השלישי של ה"ח, עטרא דחסדים דדעת) מתחלקת לשלשה שלישים. השליש העליון, שכנגד פרצוף לאה (ששיעור קומתה מגיע עד אחורי חזה ז"א) - חלק החסד המכוסה ביסוד אמא (מה שכתב שיסוד אמא בתוך השליש העליון, היינו בסוד היחוד הנפלא של לימוד התורה המבואר בתניא, שתופס ונתפס כאחד ממש, וזאת משום שבשליש העליון אין שם מודעות עצמית, אין "יש מי שאוהב", וד"ל) ניתן ללאה (עלמא דאתכסיא, ששם החסדים מכוסים, כמים לים מכסים).

השליש העליון הוא סוד עץ החיים. שני השלישים התחתונים הם סוד עץ הדעת טוב ורע. רק שבשליש התחתון רובו רע ובשליש האמצעי רובו טוב, סוד "עץ הדעת טוב, ורע לא", וד"ל.

השליש התחתון, ששם עיקר המודעות העצמית (יש מי שאוהב), ניתן לרחל (העומדת מאחורי ז"א תחת רגלי לאה, עד סוף רגלי ז"א). רחל מתקנת מודעות זו בסוד "ואני [מודעות עצמית] תפלה [לאשתאבא בגופא דמלכא בצאתי מעצמי לגמרי, סוד צאינה וראינה בנות ציון]". כאן מקום קיום המצוה במודעות עצמית.

אך הגם שהשליש האמצעי הוא מחוץ לרחם אמא, ששם, בתוך רחם אמא, יש רק מודעות אלקית ולא עצמית כנ"ל, בכל אופן בהיותו קרוב לשליש העליון (ובסוד "עץ הדעת טוב" כנ"ל) הוא מסוגל-כלי לקבל הארה של מודעות אלקית טהורה (הארת עץ החיים, "וחי לעלם"). ועל ידי הדור מצוה, רחל (אשה סתם, שמכונה הדר כנ"ל) יורשת גם את השליש האמצעי (הדור מצוה עד שליש, היינו השליש האמצעי של החסד דת"ת ז"א). כל זה נקרא "משלו". אך ביותר משליש, כאשר אור השליש העליון מאיר ממש בכלי של השליש האמצעי, זה כבר מתנת חנם משל הקב"ה, לא משלו (וע"ז נאמר "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר כו' - דוד הידר יותר משליש, וד"ל).

ומסיים עם פירוש יפהפה לפסוק "איש כמתנת ידו כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך", הפסוק שבו מסיים הרמב"ם של ספר הפלאה (הלכות ערכים וחרמים), כמבואר אצלנו בשיעורים הקודמים.

ע"כ פירוש הרמ"ז.

וממשיך בעל הקהלת יעקב:

והרב [האריז"ל] בע"ח שער הכללים פ"ד כתב הטעם דהדור מצוה עד שליש שכן הזעיר מתגדל מאמא שליש, שבחינת שש מדות שלו נעשין תשע ע"י הוספות שליש בכל מדה מאמא המתפשטות בכל מדה שלו וכ"כ במ"ח מסכת ציצית פ"א. ובזה נפשטו בעית הגמרא אי שליש מלגאו או מלבר. דהרי כאן הוסיפה אמא שליש מלבר וכ"כ בע"ח שם וז"ל ובזה תבין אם שליש זה שאמרו רז"ל הוא מלגאו או מלבר עכ"ל ר"ל שמזה נדע שהוא מלבר. וצ"ע דא"כ מאי מספקא לי' לרז"ל ונשאר בתיקו? ונ"ל דמספקא להו אי טעם הוספת שליש כטעם הרמ"ז דאז הוא מלגאו, או כטעם הרב בע"ח שאז הוא מלבר".

הנה הטעם המובא בעץ חיים הוא שאמא מגדילה את ז"א בנה על ידי המשכת מוחין בכל אחת משש המדות השרשיות שלו, וכך הוא עולה מ6 ל9, דהיינו הוספת שליש מלבר (דהיינו תוספת חצי מן הקרן, להיות שלשה חלקים שוים).

לפי זה, הדור מצוה עד שליש היינו סוד המשכת מוחין (חיות של השכלה אלקית) למדות, שהדו"ר ושאר המדות ענפיהם יהיו "מדות שכליות" (אהבה שכלית שבבריאה, ולא אהבה טבעית שביצירה), כמבואר בתניא, והוא מיסודות ספר התניא ועיקר הייחוד של חסידות חב"ד, סוד "דרך ארוכה וקצרה", שרק על ידי המשכת מוחין למדות זוכים להגיע לפנימיות הלב. והיינו שעצם המהות של חסידות חב"ד הוא סוד "הדור מצוה". ונמצא שסתם מצוה ללא הדור הוא מדות ללא מוחין, קטנות ללא גדלות.

אך לפי הסבר הרמ"ז להדור מצוה עד שליש, דמדובר בשליש האמצעי של החסד דדעת שבת"ת ז"א, היינו שליש מלגאו, חלק אחד מתוך שלש של הקרן, ודוק. עבודה זו היא גם עבודה חב"דית, וכמו שכותב אדה"א בתחלת קונטרס ההתפעלות שאדה"ז מסר את נפשו שגם הבינוני, מדת על אדם, יוכל לטעום טעם של יחו"ע, טעם עץ החיים.

ולפי המוסבר בשיעור קודם שלמאן דאמר שהדור מצוה מן התורה, בהיות שספק דאורייתא לחומרא, אז יש לפשוט את בתיקו של הגמרא, הלכה למעשה, שהשליש הוא מלבר, דהיינו לחומרא. אך למ"ד שהדור מצוה דרבנן וספק דרבנן לקולא אז יש לפשוט את הבעיה של רב אשי ששליש מלגאו, שהוא לקולא.

והנה, קצת פלא על הרמ"ז (הפירוש העיקרי והמעמיק ביותר על הזהר ע"פ קבלת האר"י) שמניח את פירוש האר"י המפורש בע"ח וכותב פירוש אחד על "הדור מצוה עד שליש".

אך י"ל שהאר"י נוטה לדעה שהדור מצוה מדאורייתא, נטיה המתאימה ל'נשמות גבוהות' (כמו רשב"י, שאצלו לא היה חורבן כו'), ואילו הרמ"ז בא לאזן בכך שמבסס את פירושו על הדעה שהדור מצוה דרבנן, ודוק.

אלו ואלו דברי אלהים חיים - שני פירושים יפים מאד של "הדור מצוה עד שליש" על דרך הסוד (שהוא הוא פנימיות הפשט).

כב[כב]

שיעור כב:

איתא בכתובות סו, ב:

מלח ממון חסר ואמרי לה חסד.

מגן אבות: קיום ותוספת

במגן אבות לרשב"ץ  באר: מעשרות סיג לעושר, לנכסים לא נאמר דהיינו קיום בלבד אלא לעושר, עשירות יתרה, כמ"ש "יש מפזר ונוסף עוד" , עוד ועוד, "ובחנוני נא בזאת... והריקותי לכם ברכה עד בלי די"  – "עשר תעשר"  – "עשר בשביל שתתעשר"  (הפיכת ש שמאלית ל-ש ימנית – "לאכללא שמאלא בימינא" , שפע עד בלי די, ללא צמצום של שמאל).

"יש מפזר" – צריך לפזר את כל מה שיש, החל מעצם היש שלך. "פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד"  היינו קיום לעד. והוא סוד "שבע יפול צדיק וקם"  – "פזר נתן לאביונים" ר"ת נפל , שע"י "פזר גו'" מקים ומחיה את הנופל (החל ממה שהוא עצמו נפל, "שבע יפול", כנ"ל) ואז "צדקתו עומדת לעד", זוכה להיות עד ראיה ל"תשועת ה' כהרף עין"  ועד ל"ברכה עד בלי די", ללא צמצום כלל.

ומסביר ה"מגן אבות" שהמלח קיום לבשר מפני שמוציא את הלחלוחית שבבשר הגורמת לקלקול וסרחון הבשר. לחלוחית היינו תענוג ולשם קיום הבשר יש ליבש את התענוג החיצוני, "תענוגות בני אדם" , דהיינו הישות שבבשר ושבממון (התענוג של הנה"ב לספור בכל שעה את מעותיו, וממילא לשמור עליהן היטב לא לפזרן).

ביום שני של מעשה בראשית לא נאמר "כי טוב", הכל היה מים, הכל תענוג  (מים עליונים, תענוג אלהי – ניחא; אבל מים תחתונים, תענוגות בני אדם...  ). רק ביום שלישי, כאשר "יקוו המים", התענוג התחתון, "ותראה היבשה" , יובש המאפשר ישוב בני אדם, "לא תהו בראה לשבת יצרה" , נאמר "כי טוב" .

מי שמפזר לצדקה נעשה אדם מן הישוב, ומתעשר והולך מחיל אל חיל.

סודות חֶסֶר

חסר אותיות סחר, לשון מסחר. יהודי הוא סוחר (כנעני , למעליותא). המסחר הטוב ביותר הוא לפזר לצדקה ולגמול חסד ("ואמרי לה חסד"), היינו מסחר עם ה' – "ובחנוני נא בזאת גו'".

חסר אותיות חרס, שמש – "שמש צדקה ומרפא בכנפיה" .

חסר אותיות סרח – או צדקה (מלח ממון) או סרחון, כנ"ל.

במאמר "מלח ממון חסר" הניקוד של  "חֶסֶר" הוא סגול סגול, כמו הניקוד של חֶסֶד. סגול הוא ניקוד החסד, כנודע בקבלה . סגול סגול היינו עוד חסד ועוד חסד. אנחנו עם סגֻלה לה' על שם החסד שאנו עושים, בהיותנו רחמנים בני רחמנים וגומלי חסדים בני גומלי חסדים  (בטבע, כל שכן על ידי עבודה, "עבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם" , כמבואר בתניא ).

בעל ההפלאה: ממֹן חסר

ובעל ההפלאה כתב : ב"מלח ממון חסר" יש לכתוב "ממון" חסר ו – 'לחסר' את המלה "ממון" – דהיינו "ממן". ודוקא אז אותיות המילוי של ממן – מם מם נון הן אותיות ממון מלא!

והוא על דרך "מאן דאיהו זעיר איהו רב" , "כי אתם המעט מכל העמים" , "שממעטים את עצמכם" . מעט מוסיף טעם.

ממֹן חסר עולה עני, שנמצא בחסר כל, עד שנרחם עליו כו'. אם כן, מלח ממן היינו "לחם עני" , ג"פ הוי' (מלח-לחם) וה"פ הוי' (ממן-עני) עולה ח"פ הוי', בגימטריא יצחק, "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד" . גדוּלה היינו חסד (בחינת סגול, כנ"ל). הכל בזכות המעשרות שנתן (שבזכותם מצא "מאה שערים" ), כדברי חז"ל  (כפי שכתב הרמב"ם , שיצחק חידש מצות מעשר – "מעשרות סיג לעושר", כנ"ל, סוד "שלחן בצפון" , יצחק, מתנת העושר בגבורה ). האותיות האמצעיות של יצחק – צח – הן ר"ת צדקה חסד. אצל יצחק התקיים "עד ועד בכלל" : "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד" עולה תריג העולה "צחק עשה לי" . "כי גדל מאד" עולה יבק (שם מלא – הוי' אלהים).

צדקה מ"זפרנה" עד "חצר עינן"

ונוסיף פירוש בהשראת דברי העטרת ישועה מדז'יקוב :

"ויצא הגבל זפרנה והיו תוצאתיו חצר עינן זה יהיה לכם גבול צפון" . יש לצאת מ"הגבֻל" החסר ו ולהגיע ל"גבול" המלא ו, סוד המשכת בלי גבול בגבול (בחינת רבי ). והוא על ידי פיזור לצדקה, סוד "זפרנה" אותיות פזרנה, בגימטריא פזר הכל.

הצדקה צריכה להגיע ל"חצר עינן", אל תקרי 'חצר' אלא 'חסר' (צ-ס מתחלפות באותיות השינים). עינן בגימטריא עניים, דקיימי ושכיחי (כרבא) .

יש למלא את כל "אשר יחסר לו" לעני, אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו . עד "'לו' זו אשה", להשיאו אשה, כמו שכתוב "אעשה לו עזר כנגדו"  (והיינו הבחינה העליונה של אשה, שכולה מסורה "לו" , סוד לו צדיקים שבדור ).

רבינו בחיי: "כבד את הוי' מהונך"

רבינו  בחיי כתב בהקדמתו לפרשת כי תבוא : "כבד את הוי' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו"  (ראה רבינו יונה עה"פ ). בא שלמה המלך ללמדנו את מדת הבטחון (כמבואר ברבינו יונה שם) בפיזור ממונו לצדקה, ואל  ידאג שיחסר לו, אדרבה "יש מפזר ונוסף עוד", כנ"ל, וכן נאמר "נותן לרש אין מחסור" .

והנה, ידוע  בסוד "כל הון יקר ונעים"  ש"הון" בהוד ("יקר" ביסוד ו"נעים" בנצח, "נעימות בימינך נצח" ). הוד היינו בטחון סביל , "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך"  – כלכלה עולה ז"פ הוד. היודע להודות לה' על הכל הוא המפזר את ממונו לצדקה בבטחון גמור בה' כי טוב.

חז"ל הקישו  את הפסוקים "כבד את הוי' מהונך" ו"כבד את אביך ואת אמך" , ולמדו שיש לכבד את שלשת השותפים באדם  – אב אם הוי'. אב אם הוי' עולה 70, היינו שם הוי' ב"ה ועוד המילוי הבסיסי של הוי', מילוי מד – יוד הא וו הא – העולה אב אם. והוא סוד כללות שבעים פנים לתורה , שבעים יוצאי ירך יעקב , שבעים סנהדרין וכו'. "סוד [70] הוי' ליראיו" , היראים המפזרים את ממונם לצדקה.

יש כאן "הונך" "תבואתך" "אסמיך" ו"יקביך": "הונך" כנגד כתר (שרש ההוד ברדל"א ). "ראשית כל תבואתך" כנגד חכמה ("ראשית חכמה" ), "אסמיך" כנגד דעת (בה תרין עטרין, סם חיים מימין  כו') ו"יקביך" כנגד בינה (יין המשמח ). סדר כתר-חכמה-דעת-בינה הוא בסוד נשימת חדוה (שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה), כנודע , "כל הנשמה תהלל יה" .

"הונך", "תבואתך", "אסמיך", "יקביך" עולה 1183, 7 פעמים 13 ברבוע. וביחד עם 637, 13 פעמים 7 ברבוע, "יראת הוי' [היא אוצרו]"  , עולה 1820 – מספר הופעות שם הוי' ב"ה בתורה, סוד פעמים הוי', "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" (כנ"ל).

כלי יקר: להמליך את ה' על כל ההפכים

הכלי יקר מקשר את המאמר לפסוק "וכל קרבנך במלח תמלח"  ומסביר שסוד המלח הוא היותו נושא הפכים – יש בו חמימות האש והוא תולדות המים (היינו מה שבכחו ליבש את הלחלוחית השלילית, כנ"ל). "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" כדי להמליך את הקב"ה על כל הפכים הנראים בעולם (מה שלא יבינו החוקרים איך יצאו מאחד פשוט).

מלח עולה ו צירופי אחד, הכל אחד.

מלח הוא גם מלך, להמליך את השי"ת מלך על כל העולם, על כל ההפכים שיש בו. מלח סוד "עושה שלום במרומיו" , בין מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש , על ידי גילוי אור עצמי הנושא הפכים .

"ברית מלח" עולה "משה משה" , "לא פסיק טעמא בגווייהו" , היינו משה של אש, התגלות ה' למשה באש דוקא  (שרש שמאי שבו) ומשה של מים ("מן המים משיתהו" , שרש הלל שבמשה ).

מהר"ל: צנור של השפעה ושמירת התוספת

המהר"ל בחידושי אגדות על הסוגיא  מבאר שהאדם (הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים" ) הוא צנור פתוח שמקבל מלמעלה ומשפיע למטה, ואם הוא סותם את הזרם, על ידי קמצנות כו', אזי המעין מתקלקל, ונשאר ללא כלום.

היינו סוד תיקון "נצר חסד" , מזל עליון ("אין מזל לישראל" ) – נֹצר אותיות צנור, כנודע . אבא יונק ממזל עליון , היינו שעל ידי הפיזור לצדקה מזדכך מוחו (חכמה-מוחא) "אלף פעמים ככה" . "אלף פעמים" היינו סוד "אאלפך חכמה"  ממזל "נצר חסד", ו"ככה" סוד "כתר כל הכתרים" , סוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק" , גילוי של מלך המשיח, גילוי האמונה הפשוטה של היהודי, המתבטאת במסירות נפש ממש על קידוש ה', בחכמה דוקא, כמבואר בתניא . והנה, יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א , היינו מה שהיסוד, ה"צדיק יסוד עולם" , הנו צנור פתוח, כנ"ל, לתת צדקה ולגמול חסד עם המלכות, כנסת ישראל, וד"ל.

ועוד מבאר המהר"ל  שעושר, דהיינו רבוי ממון, הוא בסוד תוספת, "תוספתו של הקב"ה" המרובה על העיקר , וכלל גדול לגבי כל תוספת, שקיומה אצל האדם הוא דוקא כאשר מקיים בעצמו "כל המוסיף גורע" , דהיינו "מלח ממון חסר". בלשון המהר"ל, מפני שהעושר הוא דבר נוסף "ראוי לקבל חסרון והעדר" (חסרון היינו מקצת, "עד שליש משלו", העדר היינו הכל, "מכאן ואילך משל הקב"ה" , ועד לעד ועד בכלל). היינו "כל יתר כנטול דמי" , דמי לשון דמים. והיינו שעל העשיר להרגיש שכל עשרו הוא באמת "אין", וזה באמצעות "יש מפזר", שמפזר את היש שלו, כנ"ל, וד"ל.

וממשיך המהר"ל ומסביר שכאשר הוא נותן קיום לעני הקב"ה נותן קיום לממון שלו. "וצדקה תציל ממות" , היינו שניצל ממדת הדין המקטרג על התוספת שאינו מן הדין. "מלח ממון חסר" היינו בטול הקטרוג ו"מלח ממון חסד" היינו מדה כנגד מדה, כשם שהוא עושה חסד עם העני ומקיים אותו, כך הקב"ה עושה חסד עמו ומקיים את ממונו.

חיד"א: דין ורחמים בשמירה

והחיד"א פירש  בביאור שני הלשונות חסר-חסד: "מלח ממון חסר" כדעת מהר"ש פרימו, שדוקא שעושה מעל למחויב – דהיינו שמחסר מממונו (שאם עושה את מה שהוא מחויב בו אין זה נקרא חסרון) – אזי יכול לעשות על מנת לקבל פרס בזה ובבא (כמו "הנותן צדקה על מנת שיחיה בני"  וכיוצא בזה). אך מאן דאמר "מלח ממון חסד" סובר כדעת מהרימ"ט, שכל מצוה שהיא טובה לבריות מותר לקיים על מנת לקבל פרס, וממילא גם חסד (לבריות) שחייב בו, יכול לעשות על מנת לקבל פרס, ודוק.

כלומר, לפי פירושו חסר לחומרא, מדת הדין, וחסד לקולא, מדת הרחמים. ורמז: חסר-דין חסד-רחמים עולה שבת, היינו שבת דמעלי שבתא ("מאן דטרח בערב שבת יאכל בשבת" , היינו עבודה דחסר, מעל לחיוב, כדי לענג את השבת, "לוו עלי כו'" , סוד "דינא דמלכותא דינא" , סעודתא דחקל תפוחין קדישין ) ושבת דיומא דשבתא (חסד ומנוחה בעצם, ללא כל טורח, גילוי הטבע היהודי לעשות חסד ובזה גופא הוא זוכה לחיי עולמים , סעודתא דעתיקא כו') וד"ל.

רוח חיים: זריעה לצדקה וקצירה לפי חסד

ורבי חיים מוואלז'ין הביא מאמר חז"ל זה בביאור המשנה "יהי ביתך פתוח לרוחה וכו'" .

ורמז: "יהי ביתך פתוח לרוחה" עולה 1200, בסוד הפסוק "האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו" , היינו הפרשת חומש מלגאו. יש בביטוי 16 אותיות, כך שממוצע כל אות הוא 75, בטחון (כנ"ל בדברי רבינו בחיי שהוא עיקר כח המניע את מתן הצדקה והחסד עד בלי די, וממילא קבלת ברכת ה' עד בלי די).

הוא מביא את הפסוק "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" . הזריעה היא הצדקה, שנראית כחסרון הזרע, היינו "מלח ממון חסר". אך הקצירה היא לפי החסד, "מלח ממון חסד", שעל ידי חסד האדם נמשך חסד ורחמים בלי גבול מהשי"ת.

זריעה-צדקה, קצירה-חסד משלימים ל-968, הרבוע הכפול של 22, סוד איש-אשה במילוי (אלף יוד שין אלף שין הא) . הזריעה על ידי האיש והקצירה על ידי האשה, היינו יחוד מה ו-בן שבתוך כל אחד ואחת, וד"ל. "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד" עולה 1190, יהלום 35 כו', העולה "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"  – בזכות אהבת "'בכל מאדך'  בכל ממונך" , צדקה וחסד עד בלי סוף, נזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ייטב פנים: המשכת רחמים לקיום העולם

והייטב פנים ביאר  – על יסוד דברי אביו – על פי מאמר חז"ל  שבתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף והקדים את מדת הרחמים למדת הדין, שם הוי' ב"ה לפני שם אלהים. נמצא שלשם קיום העולם צריך להקדים את מדת הרחמים והחסד למדת הדין, לא להסתפק במה שחייב על פי דין אלא להרבות מאד בצדקה, בבחינת "'ובכל מאדך' בכל ממונך". ומי שאינו נוהג כך, מצמצם את מדת הרחמים שהיא קיום העולם (והוא גורם לעצמו שיהיו "מזונותיו מצומצמין" עד ש"יעשה בהם צדקה וירבו" ), וממילא אין ממונו מתקיים. מה שאין כן מי שמקיים את העולם על ידי מדת הרחמים, ועושה צדקה וחסד, ממונו מתקיים – "מלח ממון חסר-חסד".

והנה, קודם כל על האדם לדעת, לפי שיטת הבעל שם טוב, שאין הצמצום כפשוטו  ועצמותו יתברך ואורו הא"ס נמצאים בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם – "לית אתר פנוי מיניה" . על ידי אמונה זו זוכה לראות את ההשגחה הפרטית של השי"ת ואיך ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" , ועל ידי זה בא לבחינת "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" , ועל ידי זה בא לעשות צדקה וחסד בבחינת "'ובכל מאדך' בכל ממונך" – פשוטו כמשמעו, ב"בלי גבול" של כח האדם, המעורר וממשיך את ה"בלי גבול" האמתי של עצמותו יתברך  – ובא לראות במוחש ממש את האמת לאמתו, שההשגחה הפרטית היא גילוי בחינת יחיד שלפני הצמצום, כמבואר בארוכה במ"א .