קונטרס "התועדות י"ט כסלו בקבר יוסף הצדיק"

בעזהי"ת

התועדות י"ט כסלו

קבר יוסף הצדיק

דברי

הרב יצחק גינזבורג

 

נרשם ע"י

ישראל אריאל

תהא שנת אראנו נפלאות

ראשי פרקים

        על הקשרים שבין יוסף הצדיק לבין אדמו"ר הזקן.

        יוסף יוצא החוצה מן העולם ותורת הבעש"ט פורצת החוצה לתור העולם.

        מציאת חן בבית הסהר.

        "ויט" בפר' וישב שלש פעמים כנגד הכנעה הבדלה המתקה.

        "איש מצליח" – בר מזלא – אין מזל לישראל.

        פעמיים כי טוב כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

        החלום כנושא הפכים – יוסף פותר החלומות.

        סדר הופעת שתי בחינות המשיח (בן יוסף ובן דוד) והיחס ביניהן.

        השם הקדוש "סיט" וקשריו לי"ט כסלו.

        "מרחוק ה' נראה לי".

התועדות י"ט כסלו

קבר יוסף הצדיק

הערב זוכים אנו לחידוש פני אדמת הקודש בשכם ביום זכאי י"ט כסלו, וראוי לנו משום כך לקשר בין בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן בעל התניא, ליוסף הצדיק.

כשלקחו את אדה"ז למאסר עד אשר יוחלט מה יעשה בו (באסרו חג של סוכות תקנ"ט היה הדבר) היתה אחת מפקודותיו שאחד מחשובי החסידים ימהר ויסע להרה"צ ר' לוי יצחק מברדיטשוב ויגיש לו "פדיון-נפש" כדי שהלה יעורר רחמים רבים לבטל את הקטרוג שיש על אדמו"ר הזקן ועל דרכו.

אותו חסיד יצא מיד לדרך וכשהגיע לרלו"י וסיפר לו את אשר ארע לאדה"ז התרגש רלו"י מאוד עד שהתגלגל על הארץ. אח"כ שאל: האם הרב היה טרוד ומבולבל קצת בדעתו?

– אכן כן, היתה התשובה.

– האם גם בפנימיות או רק בחיצוניות?

– רק רק בחיצוניות, השיב החסיד.

– ומניין?

– מפני שאת נעלי הבית שלו שכח אבל לא את טליתו ותפיליו.

הגיב רלו"י בהתפעלות: ה"ליטווק" הזה רואה טוב, ולואי ולי היו חסידים שכאלו.

לבסוף שאל את השליח: ומה שם אמו של הרבי (כנהוג להזכיר אדם עם שם אמו כשמגישים עבורו פדיון נפש)?

כאן התברר שהחסיד בחפזו לצאת לדרך שכח לברר את שם האם (צא וראה מה בין חסידים הראשונים לחסידים דהעידנא...)[א]. נטל רלו"י חומש ופתחו היכן שנפתח (על דרך נבואה קטנה) ויצא לו הפסוק "כי יש שבר במצרים" וקרא ברוח קודשו: שבר – ר"ת שניאור בן רבקה (ודוק כי בן רבקה ה"מקורי" היה יעקב אבינו ע"ה, והוא אף היחיד בתורה המכונה על שם אמו "וכי בן רבקה הוא", ואצלו אפשר למצוא רמז נאה להתיחסות האדם על שם אמו, שכן יעקב בן רבקה = ישראל בגימטריא[ב]).

על אותו פסוק בו מצא רלו"י רמז לאדה"ז אומר רש"י (בשם חז"ל): "ראה (יעקב) באספקלריא של קדש שעדיין יש לו שבר במצרים, ולא היתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף".

הנה כך עולה לנו כי בעל הגאולה של היום הזה נרמז בפסוקו של יוסף המשביר[ג], ומכאן ואילך נדרוש ונפרש את הקשרים וההקבלות שביניהם. ואמנם מצדדים מסוימים יש מקום לדמות את אדה"ז לעמוד אמונת היחוד ועמוד החסד – לאברהם אבינו ע"ה (ואף הוא התבטא כי ע"י 'ספרן של בינונים' שחיבר אפשר להגיע להיות חסיד כאאע"ה) או לאב השלישי – ליעקב (שכן הוא שלישי לאבות החסידות, הבעש"ט והמגיד, וזכה לייסד להם בית ולמסד את רוחב ליבם ועבודתם בתוך תורה שיטתית, ביעקב שרגילים לכוונו כנגד עמוד התורה האמצעי), או אף למשה נותן התורה (כדרך שהתבטא הצ"צ שעבודת חסידי קוצק עבודה רמה היא, אך דומה לעבודת האבות שקודם מתן תורה ואנו לאחר מתן תורה קיימינן כאשר ה"בלי גבול" זכה להתייחד עם ה"גבול" ואף לגלות בכך שרשם המשותף שלמעלה מהם וד"ל), אולם אחרי כל זה, ודאי שלעניין תפיסתו ופרשת מאסרו ראוי לדמותו ליוסף אשר מבית האסורים יצא למלוך (וממילא גם למשיח בן יוסף כפי שיבואר להלן). וטרם שניגש לדון בדברים בעומק יותר נציג פה רשימה של השוואות המתבקשות לאחר העיון הראשון:

א. שני הצדיקים ישבו בבית הסהר על לא עול בכפם.

ב. שניהם נסטמו ע"י אחיהם ("וישטמהו בעלי חצים" ת"א "ואעיקו ליה גוברין גברין בעלי פלגותא") שחשדו בהם כי רוצים הם לכפות ולהשליט את חלומותיהם הנעימים ביחס למלכות ול'משיחיות' ואת עולמם הפנימי על מציאותם הממשית וה'מוצקה' של האחרים (ובאמת, לשם כך נקרא יוסף – "יוסף ה' לי בן אחר", וכנודע פרושו בחסידות).

ג. חז"ל אמרו כי יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה: "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו... עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים". אף יום צאתו של אדה"ז – י"ט כסלו – התבאר ע"י אדמו"ר הרש"ב כר"ה לחסידות, ר"ה לפנימיות התורה המתגלה ע"י עבודת האדם דייקא. מה שהולם את עונת החורף בה צריך האדם לדאוג ולעמול כדי לחמם את עצמו.

ד. "וינס ויצא החוצה" – "יפוצו מעיינותיך חוצה".

בר"ה תק"ז השיב המשיח לבעש"ט כששאלו: "אימתי קאתי מר"? – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה" (סופר באגרת הבעש"ט לגיסו כידוע). מטבע לשון זה הוא תמצית כל הדחף וההעזה של אדה"ז לבאר רזי תורה בריש גלי בשפת השכל האנושי, ועל זה העניין נסבה כל פרשת הקטרוג והגאולה כידוע.

אף אצל יוסף מצאנו אותה לשון "וינס ויצא החוצה", אבל בכוון ההפוך (כמו שלעיתים מתפרש "אם אסק שמים שם אתה" – רחוק למעלה למעלה עד אין קץ, ולעיתים להיפך: "ובקשתם משם" – מעמקי הקליפות, מטה מטה עד אין תכלית – "את הוי' אלקיך, ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"), לא החוצה לתוך העולם העומד (לדעתו שלו) מחוץ ורחוק לה', אלא אדרבא, החוצה מן העולם אל ה'.

ונבאר מעט דברינו. אצל שניים נאמר שיצאו החוצה. אצל אברהם ויוסף. על אברהם נאמר "ויוצא אותו החוצה" ודרשו חז"ל שהוציאו ה' מאצטגנינות שלו, מהתחכמותו בחוקי הבריאה, לפיהם סבר אברם שאינו מוליד, והעלהו מעל לכוכבים להראות לו שאין מזל לישראל. שרש נשמת ישראל נוזל מן האין ואינו תלוי בשום יש נברא.

אצל יוסף נאמר גדולה מזו, "וינס" – הוא עצמו התגבר ופרץ בכח, ומרב התגברות יצא מתפארתו המפתה של עוה"ז, החוצה, לאחוז בקרנות המזבח – בשרשה העליון של מידת התפארת, ולהנצל. [כך דרש המגיד ממעזריץ' (אשר היום חל יום פטירתו, ואשר ביום הסתלקותו אמר לתלמידו החביב והנאמן: היום הזה הוא היום-טוב שלנו, וכ"ו שנים אח"כ נודעה כונתו): חז"ל אמרו על אשת פוטיפר כי כדי לפתות את יוסף היתה מחליפה ומגוונת בכל פעם את לבושיה, והנה זאת היא התכונה המיוחדת למידת התפארת של ה' – לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא". יוסף זכה להשכיל במחלמת היצר שלו כי למה לו לאחוז בתפארת עוה"ז, מוטב שיתלה בשרשה המתוקן, מוטב שייאסף אל גרעין האמת שבה: ההתפשטות המגוונת של ה' להתייחס ביחס פנימי עמוק אל בריאתו על כל מורכבותה, וזו משמעות דברי חז"ל: דמות דיוקנו של אביו נראתה לו, כי יעקב אבי שנים עשר השבטים הוא מרכבה לתפארת].

והריהם מכוונים שניהם, אברהם ויוסף, כנגד הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ופרשו חז"ל: אחרי לבבכם – זו מינות, כנגד מה שאמרנו ביציאתו של אברהם, ואחרי עיניכם – זו זנות, כנגד מנוסתו של יוסף.

מה נסיק מהשואת שני כיווני החוצה הללו, של אברהם ויוסף ושל הבעש"ט? המסקנה היא שמי הוא זה שבידו להפיץ את המעיינות? זה שבשבילו העוה"ז הוא "חוצה", מעגלו החיצון ולא תשתיתו, זה שהצליח לצאת החוצה מטבעו הראשון באברהם וכיוסף, ויש לו עתה "נקודת מנוף" להניף את העולם. משום כך, כל הרוצים לצאת בעקבותיו מפני נחיצות הענין ואי-היכולת ואי-הצרק לישב בחיבוק ידיים מול מבול החיצוניות המבלבל ומבלה כל, עליהם לאחוז בשולי גלימתו, להתקשר לצדיק העליון ולפעול בכחו ובשליחותו.

ה. אולם נראה כי הקשר הכי פנימי בין אדה"ז ליוסף הינו החן שמצאו שניהם בבית הסהר. ידועים הסיפורים הרבים על עמידתו של אדה"ז בכל מיני בחינות ובדיקות וכיצד עלה חינו בעיני כל רואיו (במיוחד מפורסם הסיפור על אותו שר גוי מלומד שביקש מאדה"ז שיפרש לו את שאלת ה' לאדם הראשון לאחר חטאו – "אַיֶּכָּה", וכי לא ידע היכן הוא. אותו גוי הכיר את פרוש רש"י אבל רצה לשמוע את פרושו של אדה"ז דוקא. אזי שאלו הרבי אם מאמין שהתורה ניתנה לכל אדם בכל מקום ובכל זמן, וכשהשיב הלה שאכן כן, באר לו: הקב"ה שואל את האדם – אַיֶּכָּה, היכן אתה בעולם, האם מילאת תפקידך? הנה אתה כבר בן כך וכך שנים (ואז נקב הצדיק במספר השנים המדויק של העומד מולו), האם כבר פעלת למיצוי שליחותך לעוה"ז? אותו גוי נרעד לשמע מספר שנות חייו, טפח על שכמו של הרבי ואמר לו ברוסית: בן חיל אתה, ויצא. ונעיר בשולי הסיפור שתי הערות: א. נכונותו של הזר לקבל בפשטות את אחד מעקרונות החסידות הטורחת להפנים את כל התורה כולה ולמצוא שרשיה בנפש, וממילא להנציחה שתהא אקטואלית בכל מקום ושעה, נכונות זו עודדה את אדה"ז כי צודק הינו בדרכו כי הגיעה העת להפיץ פנימיות התורה בראש חוצות. ב. תוכחתו של אדה"ז, כדרך כל תוכחה אמיתית, לא רק לעומד מולו נאמרה, אלא גם לו עצמו נאמרה. התבהר והתחדד לו כי לא עת עכשו להתענג על מסירות נפש למען תורה וחסידות, אלא העיקר לפעול כשליח המתאמץ לממש שליחותו ולהצליח בה].

אצל יוסף נאמר בשבתו בבית הסהר: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד ויתן חנו בעיני שר בית הסהר... ואשר הוא עושה ה' מצליח".

יש בפסוק זה רמזים אחדים הראוים להדרש לענינו של יום:

"ויט אליו חסד".

יט כסלו הינו בחינת יו"ט של החסידות. פסוק זה נמצא בשישי של הפרשה התשיעית בתורה, ושם מסופר על שמירת הברית של יוסף ועל כניסתו לבית הסהר. הכל בבחינת תיקון היסוד כידוע, ופרשה זו היא הנקראת בשבוע שחל בו י"ט כסלו (בד"כ).

והנה בפרשה נמצאת המלה "ויט" שלש פעמים (מתוך יד הפעמים שמופיעה בכלל בתורה – ז פעמים בחומש בראשית ו-ז פעמים בשאר החומשים – הכל בסוד "ויט... ידו"), על כן ראוי לחפש רצף מתפתח בין שלשתם, וכמו בד"כ, קל לכוון כנגד שלשת השלבים העיקריים בתהליך עבודת ה': הכנעה, הבדלה, המתקה (דברי הבעש"ט, אשר נזקקנו לבארם בדברינו פעמים רבות):

הכנעה – "וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדולמי". "הורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו: אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך. ויט מאת אחיו עד איש עדולמי – נשתתף עמו" (רש"י). מן הסתם גם הוא הרגיש כלפי עצמו שזקוק הוא לתיקון ע"י שפלות (את "ויט שכמו לסבול" שבברכת יששכר, יועצו של יהודה, פרש"י "השפיל שכמו")[ד], בחינת גלות ותשובה של רוצח בשוגג (שפלות היא פנימיות מדת המלכות ככתוב בתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" וכדברי דוד "והייתי שפל בעיני", וכמבואר אצלנו פעמים רבות), ושיא השפלות הוא להרגיש שאינך טוב מגוי (פרוש: יתרונך לא בזכותך אלא מתנת חינם הינו, ירושה מאבותיך – ראה ד"ה ויספו ענוים בה' שמחה לכ"ק אדה"א), ומכאן הרגשת השויון והנכונות לשותפות עמו[ה].

הבדלה – "ויראה יהודה ויחשבה לזונה... ויט אליה". לפי פשוטו של מעשה יש כאן ההפך המדויק מהבדלה, חשבה לזונה, לזו נאה ונמשך ליופיו של עוה"ז (הפך מיוסף, כאשר בארנו לעיל בשם המגיד ממעזריטש), אבל למפרע התברר אחרת "יצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים. לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים". היו כאן ברור והבדלת נשמות למעלה מטעם ודעת, ונבדלו לקדושת ישראל נשמות וניצוצות אשר שום "מסלול מקובל" לא היה מצליח לחלצן. (ואולי כדי לחתום בחותם קודש את ההבדלה הזאת, נסמך מיד באותו פסוק של "ממני" הסיום: "ולא יסף עוד לדעתה". הבדלה גמורה כתשובת המשקל על הנטיה מן הדרך[ו]).

המתקה – "ויט אליו חסד". מפני החן ששורה וחופה על יוסף ו"מחפה" על כל "מומיו": על היותו "נער עברי עבד", ועל העוולות שחושדים אותו בהן ואינן בו, ומטה אותו לכף זכות.

והנה לפי דברי רש"י יוצא שענין יהודה נכנס בתוך סיפור יוסף מפני שיהודה ירד מגדולתו עקב מכירת יוסף, אולם בפנימיות אפשר לומר כי סיפור יהודה הוא חלק מסיפורו של יוסף, וענין אחד עובר על שניהם. פרוש, גם יוסף בבור ואצל אשת פוטיפר עובר הכנעה והבדלה טרם שמתחילה המתקתו.

נשוב לפסוק שהתחלנו לדרוש "ויט אליו חסד". סוף הפסוק: "ואשר הוא עושה ה' מצליח". ועוד קודם בבית פוטיפר "ויהי איש מצליח". אצל יוסף טמון סוד ההצלחה.

דוקא איש מצליח הוא הנקרא בלשון חז"ל בר מזלא (דברי אדמו"ר הצמח צדק). י"ט כסלו הוא בד"כ היום ה-78 בשנה – יום המזלא (כוונות האריז"ל בעניין זה מכוונות על המילה מזלא בצורתה הארמית העולה [ג'] שמות הוי' ב"ה). "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", אין הנהגתם מדודה כתגובה דוקא – כפום עובדיהון דבני נשא, אלא נוזלים ממקור עליון ממנו מתהוה הכל, וכל יכול הוא לפרוץ את הגדרים הרגילים ולמצוא לשאיפותיו נתיבי הנהגה חדשים. והנה לפי זה כשרוצים "לאתר" את מקום המזלא בספירות, לדעת לאיזה כח אלקי וגוון הנהגה אלקי הוא שייך, העולה במחשבה ראשונה (ואכן כך הוא) לשייכו לכתר. הכתר מכונה אַיִן, ו"אַיִן מזל לישראל" כדברי הבעש"ט. משם נוזלות ההפתעות למי שאינו כפוף ומשועבד ליש הנברא (אשר מתחיל להסתמן בספירת החכמה והולך ומתעצב בספירות שלאחריה). אמנם בדברי הצמח צדק הדברים מדויקיים יותר: שרשו של המזלא בכתר, אבל מקום התגלותו ביסוד, כאשר נמשך אליו אור מן הכתר. היסוד בידו להמחיש את האין. בתוך הנפש פרוש הדבר שנמצא כח להתענג מהאמת הצרופה, מזיהוי הבלתי מוגבל אשר אינו נתפס בכל כלינו המוגבלים והריהו בשבילם כאינו (ובכלל זה הכח לראות בתורה – עם כל נביעתה מגזרה עליונה – את עיקר היופי והתואם, יופי של חכמה ויופי של רגישות, ודוק). סוד ההצלחה להיות איש מצליח בקדושה, פרושו שהאין-סוף הלא נתפס "מדבר אלי", שובה את נפשי, על כן אני כלי אליו, ובבוא אלי השפע לא ישלה אותי כאילו כך ראוי לי לפי מעשי וגבולותי, כי כחי ועצם ידי הגשמיים או הרוחניים עשו לי את אלה, אלא אדע לפרש את הברכה כנמשכת שלא על פי טעם ודעת, ואדע לשמוח במצב הבלתי מובן הזה, ולהותירו פלאי.

אשר על כן חן של אמת, כחינו של יוסף, חן "המזמין" הצלחה ואף מעורר אצל הסובבים את האדם איחולים להצלחתו, חן כזה תלוי בשפלותו ונמיכות רוחו של האדם, "אשת חן תתמוך כבוד" "ושפל רוח יתמוך כבוד". הקרקע לצמיחת התענוג מן האין היא ביטול היש. לעומת כל זה יש חן של שקר, היונק מחיצוניות הכתר, הצלחה מופקרת – "דרך רשעים צלחה" – אשר חושפת אמנם את כל יכולתו של ה' אשר כחשיכה כאורה לפניו, ובאמת אין רשעת האדם וגאותו מכעיסים אותו, אבל לא מורגשים דרך הצלחה זו תשומת ליבו ואור פניו של ה' אל המקבל, אלא הריהו כמאן דשדי בתר כתפוהי. ועל כן ניחא להם לישראל פת חרבה מדודה מידו של ה' יותר מכל השפע שמשליך הוא לגויים בלא שאלו יתראו לפניו.

כדי שיתבאר ויומחש הענין טוב יותר, נגלוש להזכיר כי במילה "כי" ישנם שני ראשי תיבות עיקריים (השייכים זה לזה): כי – כתר יסוד. כי – כנסת ישראל (מלכות).

כונה ראשונה להמשיך מכתר ליסוד – משיח בן יוסף.

כונה שניה להמשיך מן היסוד לפנימיות המלכות – משיח בן דוד.

במעשה בראשית ביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב. אף אדה"ז באגרת ששלח לאחר שחרורו, ובה קבע את י"ט כסלו ליום מצוין לדורות, ציין כי יצא ביום שהוכפל בו כי טוב. הרבי שליט"א מסביר כי הפעמיים הללו מכוונות כמו במעשה בראשית. אחת על העבר, לומר שהתברר למפרע שכל תקופת המאסר היתה לטובה, כפי שהיה בבריאת העולם בו לא נשלמה המלאכה ביום השני אשר נבראה בו המחלוקת והשניות (וראה לקמן על הפיצול הזה שבין עליונים לתחתונים), ורק ביום השלישי נחתמה מלאכת היום השני לטובה. ופעם שניה כי טוב על מלאכת יום השלישי עצמו, ועל הגאולה מן המאסר.

ענינו של יוסף לגלות את הטוב שברע הנדמה שבעבר ("ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה וגו'"). משיח בן יוסף חי את הענין שיפה שעה אחת של תשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ומשיח בן דוד חי את הצורך במהפך ובמעבר לחיי עוה"ב, ועדיפה לו שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. משיח בן יוסף הוא סוף ותיקון הגלות, משיח בן דוד הוא הגאולה בעצמה.

כיצד כל זה מתקשר לדברינו לעיל על כחו של יוסף להמחיש את האין ולהתענג עליו?

לשם כך נזכיר מתורתו של בעל הגאולה בפרשת השבוע. בתורה אור פר' וישב יש דרוש על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" ובו מבואר עניינו של החלום. העולה מן המוסבר שם כי כאשר כח ההכרה של האדם מסתלק משתלט עליו כח המדמה הבלתי מבוקר. וזה בידו להביא לאדם שני דברים הפוכים בכפיפה אחת. כח השכל של האדם משול לקו ישר ועקבי אשר ניתן ללכת ולהתקדם ולפעול בו, וכח הדמיון לעיגול גדול בלא ראש תוך וסוף, עיגול אשר קצוותיו מתחברים זה לזה. כאשר האדם נתון בתוך המציאות כח השכל דואג לבחור לו נתיב מסוים ולדחות את כל מה שעומד בניגוד לנתיב הזה. אולם בלילה בעת ההרפיה משתחררים המאויים הכמוסים הרחבים והמתפשטים לאין ערוך יותר מהדרך הצרה שהאדם הולך בה, והם מתפשטים לכל הכיוונים באין מעצור וביקורת, ובלא אילוץ להחליט ולהכריע ביניהם.

כלפי מה הדברים אמורים? כלפי המצב בגלות, וכלפי מצבו של האדם בגלות הנפש, לעומת המצב בתיקון (כאשר יש מלך מוליך בעם ובתוכי וד"ל). (חז"ל הבינו את הפסוק "היינו כחולמים" כתאור פגם הגלות). כי הנה יש אשר אדם שוקע כל כך בתפילתו ומדמה כי מלא הוא אהבה ויראה לה' ואמונה בו עד שמאומה לא נחשב מול זה, ושעות אחדות לאחר מכן נמצאהו טרוד בעסקיו (כולי האי ואולי שיהא בלא לסטות משורת הדין והיושר) וכל מעייניו בהם, עד שעין (בלתי מזויינת עכ"פ) לא תבחין כלל כי עמד היום עם כל כחות נפשו לפני ה'.

ואותו אדם, אם אדם ישר הנהו, שופט כי אך דמיון כזב ונחל אכזב היתה הרגשתו את קרבת אלקים, שכן אין לה קיום כנחל איתן ההולך בלא מעצור [באמת לפ"ז נכון לשפוט שגם העבירות אינן לגמרי רציניות, אם עוד אפשר להתפלל אחריהן, אך עם כל הנחמה פורתא שבכך, גדולה האכזבה מכך שחיי עוברים לפני כבמין סרט ואני אין בכחי לקפוץ לתוך המסך וליטול בו חלק המסוגל לכוון את כל העלילה].

אמנם עם כל האמת שבמשפט צדק זה אל תיפול רוחו בקרבו מטלטוליו בכף הקלע. בן פורת יוסף יבוא בסוף גלותנו לפתור את החלום לטובה, ולתפור את הסיוטים המסיטים מצד לצד לכלל מלבוש אחד. הוא יורה לנו ששרש הפחיתות הזאת, חסרת הכח ומנוף העשיה, במקום גבוה מאוד, טרם שנמשך הקו, בעיגול הגדול המקיף כל ומשוה את כל, המתנשא מעל ההפכים לשאת דוקא דבר והיפוכו[ז].

ואמנם "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וכשרונו של יוסף אינו רק להצדיק את הכל. יש מה שצריך להפתר לא בדרך של הגשמה אלא של סילוק והתנשאות לשרשו, כפתרון חלומו של שר האופים – "ישא פרעה את ראשך מעליך", כמו שיש חלום שכל תפקידו הוא "להזיע" ולפלוט את הפסולת הרעה של הדמיון, ומכאן הקשר בין חלום להחלמה ("ששה דברים סימן יפה לחולה...זיעה...וחלום") (וכמו שדובר לעיל על כך שהרשעים יונקים מחיצוניות המקיף כדי למלא תאותם וזרה להם לגמרי הכונה הפנימית שאין כאן אדישות חלילה אלא חסד, הטבה בלא גבול, והניכור הזה כפי שהוא עתיד לעבור). אולם גם הברור הזה "מוסמך" לעשותו מי שיודע למצות את הקדש והפלא שבדמיון.

מפני מעלה זו של הרמיון על השכל המברר והמכריע נמצא בדברי האריז"ל כי יוסף בצד מה עליון אף על משה שנתן לנו תורה באספקלריא המאירה, וכולה אומרת דוקא עשה כך ולא כך, זה טוב וזה רע. והיכן נרמז לנו סוד זה? מסביר האר"י (כנראה על סמך השואת שתי דעות בחז"ל מי היו האנשים הטמאים לנפש אדם בזמן משה אשר נבצר מהם לעשות פסח (וזכו לגלגל לעולם את דין פסח שני הנקרא בחסידות "אין אבוד" כהולם את דברינו פה): דעה אחת כי היו אלו נושאי ארונו של יוסף ודעה שניה כי היו נושאי ארונו של אביהוא בן אהרן) כי נפשו של יוסף התגלגלה אצל אביהוא, ורוחו אצל נדב ("ורוח נדיבה תסמכני". וארונו של נדב לא נזכר כמטמא כי הטומאה שייכת רק בנפש – "טמאים לנפש"). על נדב ואביהוא אמר משה לאהרן: "עכשו רואה אני שהם גדולים ממני וממך".

לאור זה נוכל לחזור לדברינו הראשונים. יוסף יודע לראות כיצד האין המקיים דבר והפכו שורה פה בתוך העוה"ז, הוא רואה ומרגיש כיצד כולם חולמים עליו, והוא אף היודע לתפור אל נכון את ההפכים עד שיוכלו להתקיים יחדיו בהגלות בהם שרשם המשותף, אשר בלעדי זה האין רק טורף ומבלבל את היש ומרפה את כחו[ח].

כעת נוכל אולי אף לקבוע את היחס בין יוסף לדוד. אם רוצים שהגלות והנפילה לא ימוטטו אותנו לגמרי יש לפתור ראשית לטובה את מעשי היום השני בו נבדלו מים עליונים ותחתונים (כסיוטי חלום וכניתוק הנפש מהגוף בשינה), בחינת כי טוב פתר. לשינה ולרפיון מחלחלות טיפות מתוך "מבטו" של ה' המהפך כל רע לטוב וזדון לזכות, ומהן כחו של היהודי בגלות להיות דבר והפכו. אמנם בעת היקיצה לגאולה פג החלום, ומתעוררת תביעה נמרצת בנפש "ללכת על" צד מסויים, להיות עקבי כדי לחולל ולפעול (וגדולה על כן המלחמה "על מה הולכים" וד"ל). התביעה החריפה המורגשת לצאת מבלבול החלום לבהירות הממשות הצדק עימה. כי רק הצורך להחליט ולפעול "סוחט" את פנימיות האדם, רק המעורבות הממשית קוראת לעצם החפשי והיוצר להופיע מתוך שתיקתו המכונסת בעצמה (כשם שההכרעה לברוא עולם עם גבולות, המעלים מקורו הכל יכול, בצד מה עצמית יותר לה' מאשר אור אין סוף השוטף ומתפשט ממנו באין מעצור, וצלם אלקים המופלא שנבראנו בו, עם כל האיזון והסימטריה שבו, אעפ"כ צד ימין גובר בו).

אולם אחרי כל האמת הזאת "והאמת והשלום אהבו", הפאר האמיתי ותכלית הכונה כי בסוף דרכינו נחזור ונפגוש את משיח בן יוסף (כשלמה הבא לאחר דוד, וכלול ממידת יוסף היודע שבעים לשון וחכם ונבון בעיני הגויים ומלא תכסיסי מלכות). ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים כפשוטו, חלום בהקיץ. מציאות ממשית המתנשאת אל נשיאת דבר והפכו בלא סיוטים, לקבץ כל הנידחים אשר נדחו הצידה תוך חיפוש והעדפת הדרך הישר, להכיל הכל בשלום אמיתי לאחר שבכל מתגלה שרשו האמיתי ומומחש כי ה"אין" ממנו נזל, הינו אין רק לפי קוצר דעתו והשגתו המוגבלת של העולם המתבצר בגבוליו, אבל זהו יש שהכל יש בו בלא מעצור, צרור לא נופל ממנו לארץ (והרע המכזב כי אֵין אַיִן מתפורר ונאסף אל שרשו באין האמיתי, ולא כאן נרחיב להסביר את כחו של ה' להתעלות ולהסתייג מכל גילוי ויכולת שלו). "ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו... ואסף נדחי ישראל ...וסרה קנאת אפרים".

ואכן מורגש כבר יותר ויותר החלום (אשר שמץ מהתממשותו אפשר אפילו לטעום) 'לאכול חולין על טהרת הקודש', לחיות בארץ בקדושה ולכתחילה את מה שחיינו בחו"ל כהכרח (בל יגונה?). רוצים לעבוד את האדמה ולעסוק בישובו של עולם בלא שירחף האיום של "ככל שיוסיף העולם בנין יוסיף השכל חורבן", רוצים לזרוע בדמעה לפני ה' ולקצור ברינה לפניו, וחשים כי קרובה הארץ להגאל מטומאתה וקללתה ולשוב לגן עדן.

נחתום בשמו של הקב"ה. כידוע התורה כולה שמותיו של ה' היא, אלא שאין הדבר ניכר דיו כעת, אבל התיקון של הכל הוא לראות בכל פניות אל ה' וקריאות אליו, וכפי גוון הקריאה כך גוון מבע פניו באין-סוף הענותו.

נרמז בגמרא והתבאר בראשונים שם בן ע"ב שמות. שם זה יוצא משלשה פסוקים רצופים שבנס קריעת ים סוף ("ויסע... ויבא... ויט..."), אשר כל פסוק מכיל בדיוק ע"ב אותיות. כדי "לקבל" צרופי שמות קודש מן הפסוקים הללו יש לקחת את האות הראשונה מן הפסוק הראשון, האחרונה מן השני והראשונה מן השלישי וכך מתקבל צרוף השם הראשון. אח"כ את השניה מן הראשון, האחת לפני האחרונה מן השני והשניה של השלישי, וזהו צרוף השם השני וכו'.

הצרוף השלישי מעלה לנו את השם סיט (ויסע, הלילה, ויט[ט]). אפשר לראות בשם הקדוש סיט שייכות לי"ט כסלו. האות ס בספר יצירה היא האות שבה ברא הקב"ה חדש כסלו. וכך עולה בידינו: יט כסלו – ס-יט. כאשר חשון מלא אזי י"ט כסלו הוא גם היום ה-סיט (79) בשנה.

המקום העיקרי בתפילה בו מכוונים את ע"ב השמות הללו הוא בפרשה השניה של קריאת שמע – "והיה אם שמוע". השם סיט מכוון כנגד המילה "שמוע" (שצורתה הדקדוקית נקראת "מקור"). רש"י מפרש במקום אחר: "אם שמוע בישן תשמע בחדש"; כדברינו על פעמיים כי טוב, אחד על הישן ואחד על החדש. והכל תלוי בישן, ב"מקור", בכשרון השמיעה הפנימי וביכולת ההתבוננות (אותה שם אדה"ז ליסוד עבודת ה' שלו). בלא יכולת שמיעה פנימית כל הדחף לשינוי המציאות החיצונית לא מצליח לגעת בשרש ולא לתקן אותו.

הצרוף סיט אינו רק שם קדוש אלא אף מילה בעברית. "כמלא רוחב הסיט כפול" נאמר בחז"ל על שיעור מלאכת אריגה (בהל' שבת), ופרושו כמרחק שאפשר להסיט את האצבע והאגודל זו מזו. דובר לעיל על סיוטי החלום ועל האדם הנתון בכף הקלע ומטלטל ומוסט מקצה לקצה, ומתאים למה שמבואר בחכמה הפנימית כי האגודל והאצבע הינן שני קצוות: חסד וגבורה. את המרחק הזה יש לארוג (בחינת לתפור) ולמלא, כדי שיכולת הפיצול לא תהפך לסיוט אלא תהיה יכולת לחשוף מתוך הלבן האחד גוונים רבים. מקום נוסף שמכוונים את השם סיט הוא בתפילת "אל אדון" בשחרית של שבת. שם השם מכוון על המלה "גדלו וטובו מלא עולם". "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא" ("כמלא רוחב הסיט כפול"), "'ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד', אפילו בחללו של עולם" – שביניהם, בו נפגשים ההפכים.

כעת נוכל לפרש "סיט" גם כמו בהלכות טומאה. טומאת היסט היא טומאה שנטמאים מחפץ טמא בלא לגעת בו, אלא רק ע"י הזזתו. אם כך "סיט" רומז ליכולת המופלאה להזיז ממרחק, להפעיל הכל ולהשאר נבדל מכל, כאשר כינו הראשונים את כח הבורא: "כח המניע הבלתי מתנועע". ושוב אנו חוזרים למעליותא שבחלום, ומצליחים לרומם את החופש וחוסר המחויבות של החולם ולתת להם מקום אמיתי אצל ה' אשר הינו אין אמיתי לא פחות ממה שהוא יש אמיתי, וכל חלומותינו להתגלותו יאותו לנו רק אם ישאר הוא לנו גם בסודו, רחוק מאיתנו ומזמין להתקרב דוקא מפאת ריחוקו, רק אם האמת תותיר מקום לאמונה, ויתקיים בנו "מרחוק ה' נראה לי". כך דוקא רוצה אני לראותו, כבלתי אפשרי, כמתוך חלום, "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"[י].