אור לי"ז אייר ס"ט – ירושלים (אנגלית)

משמעויות בשרש ספר

א. שלשה ספרים ועשר ספירות

לג בעומר – מתן תורה של פנימיות התורה

ערב טוב. מחר בלילה יהיה לג בעומר, הילולת רשב"י, ש"תורתו מגן לנו" ובה שומעים "תורה חדשה מאתי תצא", תורתו של משיח. הכותרת הערב קשורה לספירות. בספירת העומר כל יום מתקרבים יותר ויותר למתן תורה. בנוגע למתן תורה כתוב "כל התחלות קשות" – כך תחלת קבלת התורה (היו הרבה הפרעות בהתחלה...). לג בעומר הוא מתן תורה של פנימיות התורה, אז גם ביחס אליו "כל התחלות קשות".

חסידים תמיד סופרים

פעם אחת הרבי רש"ב שמע חסידים חוזרים ווארט עתיק, מדורי דורות, ש"חסידים תמיד סופרים". הרבי רש"ב אמר שזה ווארט מאד אמיתי, שחסידים סופרים את הימים, מייקרים את הזמן, משתדלים להפיק ממנו את המירב. מי שנהנה ממשהו סופר אותו שוב ושוב, כמו מי שסופר מרגליות וכו', וכך מי שלומד תורה סופר את האותיות ואת המלים. כל יום שעובר ומקיימים מצוות התורה זה מה שנותן לנו את התענוג הפנימי והאור בחיים, ולכן סופרים – כמה יש, כמה חסר, מה צריך להשלים, לאן מתקדמים.

עם הספר

רעיון חשוב, שבשרש ספר יש משמעות של ספירה, של ספר, ועוד משמעויות שנדבר עליהם בע"ה. כתוב בתחלת שער היחוד והאמונה בתניא שכל דבר נברא בשמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, והערב נתבונן בשרש ספר[א] – בקשר למצוה שאנו עוסקים בה ב-49 הימים הללו, לספור את העמר. בספר יצירה כתוב שה' ברא את העולם בשלשה ספרים, שנקראים – כך העיקר בקבלה וחסידות – סופר (שכותב-מחבר ספר או סופר דברים או סופר שמעתיק את הספר, סופר סת"ם), ספר, סיפור. ה' ברא את העולם עם שלשת ההבטים הללו של המושג ספר.

אמרנו שחכמי היהודים נקראים סופרים, ועם ישראל נקרא "עם הספר". יש לנו את הספר הנצחי, עליו כרתנו ברית עם ה'. בקבלה המלה "ספר" מתקשרת למושג החשוב – ספירה. יש עשר ספירות, עשרה ערוצי אור ואנרגיה. יש שמערבים בין המושג ספֵרות באנגלית לספִירות בעברית – זה לא טעות גמורה, כי יש גם עשרה עיגולים, עשר ספירות דעיגולים (וגם "צפירה" בלשון התנ"ך הוא לשון סיבוב ועיגול ומתחלף בספירה). אבל הפירוש הפשוט של עשר ספירות הוא ביושר.

ספר סופר וסיפור – המוחין

ספר יצירה מתייחס לכל עשר הספירות בתחלתו, אבל לא קורא להן בשמות הספירות הידועים בקבלה, כתר חכמה בינה וכו'. הוא מתחיל בכך שה' ברא את עולמו בסופר בספר וסיפור. מסבירים ששלשה ספרים אלה מכוונים כנגד ספירות המוחין, חכמה-בינה-דעת. סופר הוא חכמה, הספר הוא בינה (חכמה ובינה הם אבא ואמא, אבא הוא הסופר והספר עצמו הוא אמא) והסיפור הוא דעת (הכח שמחבר את אבא ואמא יחד – "והאדם ידע את חוה אשתו" – דעת היא התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא, החיבור בין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי). כל הבריאה היא מה שקרה כאשר אבא התחתן עם אמא – כל הבריאה היא "דור ישרים יבֹרך" של האבא והאמא. לפעמים בקבלה דעת נקראת "ברא בוכרא" – הבן הבכור. זה בן בכור שכולל את כל הילדים הבאים שבאים מנישואים אלו של אבא ואמא.

ההקבלה של סופר-ספר-סיפור למוחין, חכמה-בינה-דעת, היא כמו שהרמב"ם אומר "הוא היודע, הוא הידוע, הוא הדעה עצמה" ותמיד מסבירים ששלש המדרגות הן כנגד חב"ד: יודע-חכמה, ידוע-בינה, דעה-דעת. שם הכל משרש דעת, אבל בפרט הם כנגד חכמה-בינה-דעת[ב].

ג ראשונות ו-ז תחתונות

כעת יש לנו תובנה ראשונה: בבריאת העולם מתייחסים בדרך כלל לשש מדות, ששה בנים היוצאים מהדעת, ואחריהן יש את הבת, המלכות. כולם כלולים ב-ג הראשונות, חכמה בינה ודעת. גם בגמרא כתוב שה' ברא את עולמו בחכמה, תבונה ודעת. בניסוח של ספר יצירה זה שלשה ספרים. מהתבוננות במושג ספר-ספירה נלמד יותר ויותר על משמעות ספירת העומר, על לג בעמר מחר בערב, ועד "תורה חדשה מאתי תצא" מפי משיח.

אם כל עשר הספירות נקראות ספירות, אז צריך להתבונן איך שלש הראשונות – שלשת הספרים, שלשת השרשים – משתקפים בשבע התחתונות, ששת ימי בראשית ושבת. הכל צריך להשתקף כי כולן נקראות ספירות. כל הקבלה היא הקדמות, והערב ניתן הקדמה חשובה ללימוד הקבלה, תורת רשב"י. מאד עוזר להבנת כל הקבלה והחסידות להבין איך הג"ר משתקפים בז"ת – ששה בנים ובת, כמו ילדי לאה אמנו. ששה בנים אלו הספירות מחסד עד יסוד – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (אהבה, יראה, רחמים, בטחון, תמימות, אמת) – והבת היא המלכות (שפלות), שהיא המקבלת את האור מכל הספירות ומעבירה אותו הלאה, לעולמות הנבראים.

ב. השתקפות שלשה ספרים בשבע מדות הלב

שלש משמעויות של "סופר"

המלה הראשונה של שלשת הספרים – סופר – היא בעצמה בעלת שלש משמעויות כנ"ל. מיהו הסופר? חכמים נקראו סופרים – "חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה". למה הם נקראים סופרים? במקום אחד חז"ל אומרים שנקראו סופרים כי הם סופרים את כל אותיות התורה. כל הכח שלהם לפרש את התורה הוא בגלל שקודם ספרו שוב ושוב את האותיות, ברוב אהבתם לתורה. היום יש לנו מחשבים, אפשר לעשות הכל במחשב, אבל להם לא היה – המח היה המחשב, וזה היה מחשב עם רגש (לא מחשב מת, חסר רגש, כמו היום).

העונג הכי עמוק של יהודי – שקיים בכל יום, ובפרט בשבועות ו-לג בעומר, ימי מתן תורה – הוא מהתורה, ולכן סופר את אותיותיה. אבל סופר בחז"ל הוא גם סופר שכותב ספרי קדש – כמו סופר סת"ם, שכותב ס"ת או תפלין או מזוזות. בדרך כלל הדבר הראשון שכותב סופר, כשלומד לכתוב את האותיות הקדושות, הוא מגלת אסתר – כי אין שם את שם הוי'.

שני המובנים הללו מאד שונים (ובשפות אחרות יש להם מלים אחרות לגמרי), סופר מספרים וסופר שכותב ספרים. אבל יש גם שני מובנים של סופר שכותב – זה שמחבר ספרים וזה שכותב סת"ם שהוא בעצם מעתיק. להעתיק שייך למדרגה מאד גבוה בקבלה, עתיק יומין – העתקה של העולם העליון אל העולם התחתון. אז גם המשמעות של העתקה היא משמעות מאד עמוקה. תורה אי אפשר להעתיק במכונת צלום – הנשמה צריכה להיות מעורבת בפעולה בתוך אברי הגוף של היהודי הכותב את הספר. לכן צריך סופר שיכתוב ספר תורה. אבל הסופר הוא לא מחבר הספר – ה' הוא מחבר התורה ונותנה לנו, והסופר רק מעתיק. המשמעות השלישית של סופר, אם כן, היא אחד שכותב ספר.

שלש המשמעויות כנגד קוצא-גזעא-שבילא

אם לאבא – סופר – יש שלש משמעויות, וכל אחד מתיחד עם הספר (אמא היא הספר), ומזה יוצא סיפור. יש סיפור שכעת הסופר כותב בספר ויש סיפור שיוצא מהספר – זה דעת עליון, שמחברת חכמה ובינה, ודעת תחתון, שמולידה את הילדים מההורים. דעת היא הסיפור, זה הסיפור הפנימי של הנישואין עצמם – איך האב והאם נשואים – ואחר כך זה סיפור החיים שיוצאים משני ההורים הללו.

הכל מתחיל מה"סופר", ויש לזה שלש משמעויות: מחבר הספר, מעתיק הספר, סופר אותיות הספר (הכל זה בספר). בקבלה המדרגה של החכמה שייכת לאות י של שם הוי' ב"ה, שנקראת "נקודה מצוירת" (לא נקודה לא מצוירת, נקודת הכתר), שיש לה שלש מדרגות – קוצא, גזעא, שבילא. שלשת החלקים של ה-י הם עצמם שלש משמעויות המלה "סופר".

חלוקת שבע המדות לשלשה רבדים

מתוך הכניסה הזאת לפנימיות נראה איך ה"שלשה ספרים" של חב"ד משתקפים בשבע המדות. זו המשמעות של ספירת העומר – סופרים שבעה שבועות, ואנחנו יודעים שבכל יום מתקנים ספירה אחת משבע הספירות שבתוך כל אחת משבע הספירות. מתמקדים בשבע שבתוך השבע. אין כאן את המספר המקורי של שלש – היסוד של ספר יצירה – אבל צריך לראות איך הוא משתקף בשבעה. לג בעומר, מחר בערב, הוא הוד שבהוד – הוד שמתכלל בעצמו. כל יום יש התכללות של שתי ספירות, ושבע פעמים התכללות של ספירה בעצמה.

שלש המשמעויות השונות של סופר משתקפות בשלשה רבדים של הספירות: יש שני קוים יסודיים, שתי מדות עיקריות של הלב, חסד וגבורה, כנגד שתי ידים, וכנגד אברהם ויצחק, והם משתלבים בספירת התפארת. יש לעם ישראל שלשה אבות, אברהם ויצחק, והם נשלמים ביעקב – ה"בחיר שבאבות". השלישיה הזאת זו משמעות אחת של הספירות – המורגש שבלב, חג"ת.

אחר כך עוד רובד של הספירות הוא שתי הספירות נצח והוד – שני כחות של הנשמה שמובילים אותה קדימה, כמו שתי רגלי הגוף. חג"ת הם שתי הזרועות והגוף ב"פתח אליהו", ונצח והוד הם הרגלים. חג"ת הם הכח הרגשי, המורגש. אפשר לעשות דברים ביד אחת, אבל בשביל ללכת חייבים שיתוף פעולה של שתי הרגלים. אז יש משהו יותר מחובר, יותר משתף פעולה, בין הנצח וההוד מאשר בין חג"ת. שתי הרגלים מכונות בפתח אליהו גם "מאזני צדק". יש משהו בשתי הרגלים שזה מערכת אחת של מאזניים, מה ששוקל בין קל לכבד וצריך להביא לאיזון. בקבלה כתוב שנצח הוא היבט זכרי והוד הוא היבט נקבי, אז יש נישואין בין שתי ספירות אלו לכשעצמן. זה יקביל לעוד אחד משלשת הספרים.

הרובד השלישי בספירות הוא יסוד ומלכות. יסוד הוא ההיבט הזכרי, זה שייך לברית מילה, ומלכות היא ההיבט הנקבי. חכמה ובינה הם אבא ואמא, ויסוד ומלכות הם חתן וכלה. זה עוד ממד בספירות עצמן. בדרך הזו, שבע הספירות של ספירות נכללות בשלש קבוצות, שלשה רבדים – שלש ברובד העליון, ושתים-שתים בשני התחתונים.

סופר-מעתיק – יסוד ומלכות

לפני שהתחלנו דברו על הקשת ושייכותה לרשב"י. קשת היא דימוי של ספירת היסוד בקבלה, הספירה הששית, המשפיעה למלכות (דובר גם על המלכות החולה, "שכינתא מרעא בגלותא" – זו רפואת המלכות). בקבלה יש הרבה דימויים ליסוד וליחודו עם המלכות. היסוד הוא "צדיק יסוד עולם" – רשב"י, שאמר על עצמו "אנא סימנא בעלמא", אני ה"צדיק יסוד עולם", והוא המשפיע לכנסת ישראל, ספירת המלכות.

אחד המטפורות שהוא עצמו נתן בזהר, והאריז"ל הסביר, שזה כמו סופר שכותב בספר (סופר סת"ם) – המגע בין העט לדף הוא בין יסוד למלכות, והדיו הוא טפת הזרע. המלה דיו היא אותיות יוד, זה הנקודה. כל טפת דיו, כל נקודה של חיבור בין הקולמוס לקלף, היא זיווג יסוד ומלכות. הסופר טובל את הקולמוס בקסת הסופרים וכותב על הקלף. אם לאדם יש מח, צריך לחשוב מה המשמעות של כל דבר שעושה בעולמות העליונים, והפעולה הזו היא פעולה של יחוד יסוד ומלכות. הקולמוס הוא הקשת והדיו הוא החצים. יחוד יסוד ומלכות – שייך למשמעות של סופר סת"ם.

סופר מספרים – נצח והוד

מה המשמעות ששייכת לנצח והוד? אמרנו שנצח והוד הם מאזניים. זה שייך לסופר במובן של סופר אותיות/מספרים. בספירה מקדישים תשומת לב לכל רכיב הכי קטן של ידע. אחת המטפורות בקבלה של נצח והוד היא "שחקים". בתורה כתוב על המן שה' הוריד לעם ישראל, וכתוב שברקיע שנקרא "שחקים" ה' שוחק מן לצדיקים. מהיסוד למלכות נשפעות טפות זרע, נורים חצים, אבל מי יוצר את החלקים שיהיו מספיק קטנים ויצאו זה אחר זה? זה הכח של הנצח וההוד, של שחקים. שם מחלקים את המציאות לחלקים קטנים, שכל אחד יחודי וחשוב. סופרים דברים כי מבינים שכל אחד יחודי וחשוב.

יש ספר בקבלה – ספר התמונה. שם מחלקים את האותיות לרכיבים עוד יותר קטנים – יש שלש בחינות באות י (כנ"ל), וכך יש שלש בחינות באות א. זה מנטליות שמבינה שצריך לחלק כל דבר. נצח והוד הם הכח לחלק לחתיכות קטנות, חלקיקים, ולספור אותם. הוד שבהוד הוא החלקיק שבחלקיק. הנצח הוא הסופר, וההוד הוא (מחלק) החלקים שנספרים. "אין קורין אבות אלא לשלשה" – יש שלשה אבות וארבע אמהות. אחר כך יש יב שבטים, ו-ע יוצאי ירך יעקב, וששים ריבוא שרשי נשמות. בקבלה מוסבר שששים ריבוא השרשים מתחלקים כל אחד לששים ריבוא – כל אחת מששים ריבוא הנשמות שעלו ממצרים היא ששים ריבוא חלקים בפוטנציאל, כאשר כל חלק מסוגל להחיות גוף של יהודי בעולם ולחיות חיים שלמים. זה החלקיק הכי קטן של נשמה. לפי זה הוד שבהוד זה ששים ריבוא ברבוע חלקיקים. זה המספר הכי גדול של התחלקות הנשמות.

הוד שבהוד – חשיבות החלקיקים – חכמת הנסתר

למה הוד שבהוד הוא היום של רשב"י? יש משהו בממד הפנימי שבתורה שיודע את החשיבות של החלקיק הכי קטן. בגמרא מתייחסים ונותנים פירושים לכל מלה ולפעמים דורשים גם את המשמעות של אותיות. בנגלה שבתורה יש משמעות לכל מלה. בקבלה יש הרבה משמעויות לכל אות ולכל חלקיק של אות. כך כותב השל"ה הקדוש בייחוד של חכמת הנסתר ביחס לחכמת הנגלה, הנסתר 'סותר'[ג] ומחלק את רכיבי התורה הקדושה לחלקים קטנים ביותר ודורש כל קוץ וקוץ, הרבה מעבר ליכולת הנגלה לחלק ולדרוש.

נמצא שהנצח הוא הסופר וההוד הוא הנספר. נצח והוד הם הרגלים, זה חוש ההילוך (אחד מ-יב חושי ספר יצירה – החוש של חדש סיון, החדש של מתן תורה, כל התורה היא "הליכות-הלכות עולם לו", זה מעלת האדם על המלאכים, "ונתתי לך מַהְלְכים בין העֹמדים האלה". כמה שמחלקים לחלקים יותר קטנים – חלקיקים אלמנטריים – זה מה ששומר את האדם בתנועה; כך גם המדע מתקדם – כל הזמן מחפש חלקים יותר קטנים). לפי זה נצח והוד שייכים למשמעות של סופר מספרים.

סופר-מחבר – חסד-גבורה-תפארת

נותרה הדרגה העליונה – חג"ת. חו"ג הם אהבה ויראה. ה' ברא את העולם באהבה ויראה. לברוא יש מאין – זה אהבה. לתת לבריאה הזאת קיום עצמאי זה דורש שה' יסתיר את עצמו מהבריאה – זה כח הגבורה-היראה שבבריאה. זה הסבר עמוק בחלק השני של התניא, שבשביל הבריאה ה' צריך להשתמש בשתי הידים – היד שבוראת, והיד שמסתירה את הבורא מהנברא כדי לתת לו קיום, כפי שה' רוצה. הכח הזה – גם החסד והגבורה – זה רק בחיק הבורא[ד].

איזה דרגה של סופר בוראת מציאות? סופר שמחבר ספר. הכל זה סיפור אחד גדול, מההתחלה עד הסוף – כל הבריאה. לכל נברא יש סיפור, לכל צדיק יש סיפור. אחד מגדולי הצדיקים, רבי דוד מלעלוב, אמר שהיום לומדים מסכת בבא קמא, אבל כשמשיח יבוא ילמדו את מסכת דוד מלעלוב – גם אני מסכת, כי אני סיפור. הסיפור שלי הוא חלק מהתורה. בחנוכה מדליקים 36 נרות, כנגד לו צדיקים, ואחת הכוונות של ההבטה בנרות היא לשמוע את הסיפור של הצדיקים, לשמוע את הניגונים שלהם (כל נר הוא כנור – נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם"). מחבר הספר הוא בורא העולם – זה אותו דבר. זו המדרגה העליונה. המשמעות של סופר כמחבר הספר זה עיקר הבחינה של בורא העולם (בשלשה ספרים, סופר ספר סיפור), וזה שייך לחג"ת.

לכתוב את סיפור חיי – לברוא את העולם שלי

גם בשבילנו, כל אחד שיודע שהכל בהשגחה פרטית, אבל אני יוצר בבחירתי את הסיפור שלי – כך אני בורא את העולם שלי, באהבה ויראה. באהבת ויראת ה', וגם אהבת הבריות ויראה (לא פחד מהבריות, אלא זה שאני לא 'חונק' את הבריות בנוכחות שלי). "שמאל דוחה וימין מקרבת" – יד כזו ויד כזו. ביחס לה' יש אהבה ויראה וביחס לבריות שמאל דוחה וימין מקרבת, וכך אני כותב את סיפור חיי. סיפור חיי הוא התפארת, זה יעקב (ספור חיים = מקור חיים, חי פעמים חיה, וביחד עם תפארת, בטול פעמים חיה = כללות כל כב אותיות התורה מ-א עד ת, אדנ-י פעמים חיה, שמהן מורכב סיפור החיים, וד"ל). פנימיות התפארת היא רחמים, אמפטיה – זה אמפטיה לבריאה, לסיפור שלי. פנימיות התפארת היא דעת. לברוא את הסיפור שלי – בע"ה, בהשגחה פרטית מוחלטת, שה' איתי ועוזר לי ושומר אותי שלא אפול, אבל נותן לי בחירה חפשית לברוא את העולם שלי. לברוא את העולם שלי זה גם חלק מכתיבת התורה, כי כאשר משיח יבוא סיפור חיי יהיה חלק מהתורה. זה מה שאמרנו קודם ש"חביבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה" – זה החלק שאנחנו כותבים ומוסיפים לתורה.

חבור ספר – הכח לחבר חו"ג, מתח ואהבה, ולעורר הזדהות אצל הקורא

בשביל שספר יהיה רב מכר צריך שני גורמים – אהבה וגבורה (התגברות על קושי וסבל, יש בזה אימה מסוימת ומתח רב), זה חסד וגבורה. כשאתה כותב את סיפור חייך צריך חסד וגבורה. אבל לדעת לחבר אותם יחד – זה התפארת. זה נקודה פשוטה וחשובה: כשאתה סופר שכותב ספר אתה צריך להיות "מחבר" – זה כח של דעת, כח חיבור ויחוד. סופר נקרא 'מחבר', כי עליו לחבר אהבה ויראה, חסד וגבורה. התוצאה של החבור הנכון בין אלמנטים של אהבה ואלמנטים של גבורה ומתח בספר – זה יוצר אמפטיה. ספר טוב יוצר הזהות, אמפטיה, רחמים. כל סיפורי הצדיקים צריכים לעורר הזדהות. כשאני מזדהה עם סיפורי צדיקים, עם הצדיק עצמו, באופן אוטומטי אני לומד מהצדיק. זה הכח של התפארת.

עד כאן, בקצרה, הקדמה גדולה של יסודות הקבלה. שבחב"ד, שלשת הכחות הראשונים של הנשמה, יש "סופר וספר וסיפור", ובזה שלש משמעויות – זה משתקף בחג"ת, בנצח והוד, וביסוד ובמלכות. אחר כך צריך להבין כיצד כל השבעה מתכללים זה בזה. ולסיכום:

חכמה סופר		בינה ספר
	דעת סיפור
חסד סופר (מחבר)		גבורה סופר (מחבר)
	תפארת סיפור
נצח סופר		הוד מספר
	יסוד סופר (מעתיק, סופר סת"ם)
מלכות ספר

ורמז בזה: המלים שכנגד שבע המדות הן סופר סופר ספור (חסד-גבורה-תפארת) סופר מספר (נצח והוד) סופר ספר (יסוד ומלכות). והנה, מבחינה הסתברותית לא מחויב שהמספר של שבע המלים מתחלק ב‑7, אבל, לא רק זה שהוא מתחלק אלא שהוא עולה ז"פ ספיר! כל אחת מהמדות מאירה כאבן ספיר ("ספיר גזרתם"), וכפי שיתבאר בהמשך, התכלית היא להגיע לבחינת ספיר, הרומז להמתקת הזיווג, וזה כאן הערך הממוצע של כולם.

ג. משמעויות שרש ספר בלשה"ק

אבן הספיר

עוד הקדמה חשובה: בספר יצירה יש שלש מלים בשרש ספר – סופר, ספר, סיפור כנ"ל. אבל יש עוד משמעויות לספר בעברית. משמעות אחת מופיעה מפורש בתנ"ך – ספיר, אבן יקרה, ואם נזהה אותה עם ה"ספיר" של היום (שנקרא כך בהשגחה פרטית, כמובן) הנוסחה הכימית של מולקולת הספיר היא AL203. המולקולה של ספיר מורכבת משני אטומים של אלומיניום, שנים כפול 13 (המספר האטומי של אלומיניום) = 26, ומשלשה אטומים של חמצן, 3 כפול 8 (המספר האטומי של חמצן) = 24. נמצא שסה"כ מספר הפרוטונים במולקולה של אבן ספיר הוא 50 – "תספרו חמשים יום".

מהי אבן הספיר בתנ"ך יש המון מחלוקת, כי כתוב שזו האבן הכי חזקה אז נשמע כיהלום שלנו[ה], אבל אסמכתא שיהלום הוא מה שאנחנו קוראים כי זה גם מלשון "הולם פעם"[ו], משהו קשה שהולמים בו. ספר וספיר קשור לסנפירים של דג שפורח בהם, וגם לאבן ספיר קוראים בחז"ל סנפירינון. בשביל לפרוח צריך הרבה ספירים – כל ספיר הוא סנפיר. פנינה היא קלציום-קרבונט, שהמספר האטומי של התרכובת שוה 50. גם רובי וספיר זה אותו דבר, כנ"ל, רק שזה אדום וזה כחול. כל השלשה האלה – ספיר, רובי, ופנינה – כולם שוים 50 במספר האטומי. אמרלד הרבה יותר מורכב, סוג של ברל, שהמספר האטומי שלו שוה 266. היהלום שהכי יקר ההרכב שלו הכי פשוט – המספר שלו 6 (פשוט פחמן, יסוד האש אצלנו).

לספור – להאיר

בין 12 אבני החשן כל אחד מכוון לשבט, וכל שבט לחדש. החדש של אייר שייך ליששכר, והאבן שלו בחשן היא אבן הספיר. זה החדש שכולו מוקדש למצות ספירת העמר (הספירה מתחילה בניסן שהאבן שלו נופך ונגמרת בסיון שהאבן שלו יהלום, שלשת החדשים ניסן אייר סיון כנגד שלשת השבטים יהודה יששכר זבולון, דגל מחנה יהודה, שאבניהם הן הטור השני של חשן המשפט, ודוק). בחסידות מסבירים ש"וספרתם לכם" זה מצוה להאיר כספירים את שבע הכחות של הנשמה. כשסופרים משהו מייקרים אותו, ואז הכח שסופרים נעשה מאיר כספיר. המלה "ספיר" מופיעה תשע פעמים בתנ"ך – שלש בתורה, שלש בנביאים, שלש בכתובים. שלש פעמים שלש. התורה נקראת "אוריין תליתאי", וזה דוגמה יפה ל"תליתאי" שבתורה – בספר הספרים[ז].

ספר-גבול ומספריים

האם יש עוד משמעויות לשרש ספר? יש עוד שתים – אחת בתורה (לדעת כמה מפרשים) ואחת בלשון חז"ל. יש סְפר – מקום שקרוב לגבול. מי שיושבים על הספר צריכים להיות גבורים. גם היום רואים את זה – מתנחלים צריכים להיות גבורים. המשמעות הראשונה של ספר בתורה – "זה ספר תולדֹת אדם", שם יש גם ספר וגם ספירה, ספירת דורות האדם ומספר שנותיהם של כל דור ודור. ההופעה השניה היא "בֹאכה ספרה הר הקדם" קרוב לסוף פרשת נח, ויש שם שני פירושים – ספר-גבול, או שם מקום. אחר כך יש "ספֹר את הכוכבים אם תוכל לספור אותם – כה יהיה זרעך". זה אחרי "צא מאצטגנינות שלך". אחר כך כתוב "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – ההופעה הראשונה של אמונה בתורה (גם קשור לספירה, כנודע שסוד אמונה היא א מונה הכל מאין). אחרי ספירת הכוכבים – שראה את הכמות שלא ניתן לספור – אברהם נעשה המאמין הראשון.

איזה עוד משמעות של ספר יש בחז"ל? מספרים, להסתפר. לכבוד חג מתן תורה מסתפרים. מלך מסתפר בכל יום, כדי להראות יפה, "מלך ביפיו תחזינה עיניך". אצלנו יום התספורת הוא מלכות שבמלכות – יש קשר בין ספירת העומר לבין הסתפרות במספרים. המשמעות הזו לא נמצאת בתנ"ך, אבל נמצאת הרבה בחז"ל.

שלש המשמעויות הנוספות – הכנעה-הבדלה-המתקה

כעת נסביר למה שייכות שלש המשמעויות הללו, שלא נמצאות בספר יצירה – שמביא רק שלש משמעויות, סופר ספר וסיפור – ספר, מספרים, ספיר. אצל הבעל שם טוב יש שלשה מושגים הכי חשובים – הכנעה-הבדלה-המתקה (שאנחנו אוהבים למצוא הזדמנות להזכיר אותם בדברינו). התהליך הנפשי הפנימי של הכנעה-הבדלה-המתקה שייך במיוחד לנישואין, ליחוד בין החתן והכלה (שכאן הסברנו אותו בשלש רמות של מדות הלב). רמז, לענין ספירת העמר: תספרו = הכנעה הבדלה המתקה. נסביר בקיצור: גבול הוא הכנעה, מספרים פועלות הבדלה (חיתוך בין סרח העודף, המפריע לחבור של הזיווג, למה שנחוץ על מנת לקיים את הזיווג), ספיר הוא המתקה, "ומתוק האור".

מודעות למוגבלות – הכנעה

לעשר הספירות יש גבול או אין גבול? בספר יצירה הן נקראות "עשר שאין להן סוף" – זה לכאורה פרדוקס. אבל הפירוש הוא שלכל אחד יש גבול מה הוא כן ומה הוא לא – חכמה היא לא בינה וכו' – אבל בתוך התכונה שלו אין לו סוף. אם אתה חכמה, בעולם האצילות – עולם הספירות, סתם כידוע בקבלה – זה חכמה אין סופית וכו'. כך זה בעולם האצילות, אבל כשזה יורד למטה, לעולמות בי"ע ובפרט לתוך העולם שלנו, אז יש שתי גבולות לספירות – שאני מה שאני, ולא משהו אחר, ושכל דבר אצלי מוגבל. באצילות אהבה היא לא יראה – זה הגבול – אף על פי שהאהבה כוללת גם גבורה ויש התכללות, ועם כל זאת האהבה עצמה היא אין סופית. אבל אם היתה לי אהבה אין סופית הייתי מיד מתפוצץ. הסְפר זו ההכנעה, ההכרה שאני מוגבל (מכל הבחינות, אין לי, במודעות שלי, שום צד של בלי גבול).

היום המושג 'לימיט' מאד חשוב – יש מספרים, כמו פאי (π) ואי (e), שאפשר להגדירם רק כלימיט. מספר שלם וטבעי הוא מוגבל מיסודו, כמובן. יש קשר עמוק בין מספרים לגבול. יש מושכל-מורגש-מוטבע. אדם צריך לומר לעצמו שיש גבול לשכל שלי, גבול לרגשות שלי, וגבול למה שאני יכול לפעול. כשהרבי אמר "עשו כל אשר ביכלתכם" זה אומר שלפעמים אדם טועה בהערכת יכולתו, ובאמת יכול לעשות יותר מאשר נדמה לו, אבל זה עדיין מוגבל. כך אומרים בחסידות שאפשר במסירות נפש לקפוץ מהגג לרצפה, אבל אי אפשר לקפוץ מהרצפה לגג, אתה מוגבל! כל דבר בחיים, אפילו מסירות נפש, זה מוגבל בעצם (רק ש"מאדך", הבלי גבול היחסי שלך, שהוא בעצם מוגבל ביחס לבלי גבול האמיתי, מעורר, באתערותא דלתתא, את הבלי גבול האמיתי, ה"מאד" של ה', כמבואר בחסידות). הגבול הראשון הוא במח, השני בלב, והשלישי במעשה, ביכולת הפעולה.

המודעות של המוגבלות היא הכנעה. המודעות של חתיכה – של מספרים – זו הבדלה (תספורת – לחתוך שערות, לחתוך צמצומים). המודעות של ספיר היא המתקה – "ומתוק האור" (המלה "ספיר" כתובה במגלת איכה – "ספיר גזרתם"[ח] = 1000, אלף אורות שנתנו למשה במתן תורה, כאשר ה' בטל את הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, וד"ל).

סיכום

היו לנו שלש משמעויות של השרש ספר מספר יצירה, שמשתקפות בשבע הספירות, ועוד שלש משמעויות, שזה תהליך שצריך לעבור כדי ליחד את כל אחד משלשת היחודים שבשבע המדות של הלב. באמת ביחוד העליון, יחוד חג"ת הנ"ל, הדגש צריך להיות על זה שאני מוגבל ביכולתי לאהוב ולירא כו', ספר לשון גבול (והיינו שהן עיקרי המדות, לשון מדה וגבול), ביחוד שני של נצח והוד הדגש הוא על מספרים החותכים כו', על דרך רקיע שחקים הנ"ל, ביחוד של יסוד ומלכות, כתיבת האותיות המאירות על הקלף, זיווג חתן וכלה ממש, הדגש הוא על הספיר ("ספיר גזרתם" נאמר על בחורי ישראל הטהורים בקדושת הברית).

אחרי שסופרים חמשים יום כח הבלי גבול של ה' בא לשכון בתוך הגבול שלנו – זה מתן תורה. בחסידות מוסבר שצדיק אמת, כמו רשב"י, הוא בלי גבול בגבול. אחרי שמגיעים לספיר – אבן מאירה – זה עצמו חודר לתוך המוגבלות שלנו וממתיק אותה (בסוד "אל הארץ אשר אראך" לאחר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה כנודע ממורנו הבעל שם טוב).

עד כאן השלמנו שתי הקדמות, וכעת אפשר לשאול שאלות:

[היו כמה שאלות ותשובות, ובתשובה לאחת מהן:]

חזרה בקצרה על התוכן היום: חג"ת זה לברוא את החיים שלך. נצח והוד זה הכח לחלק דברים לחלקיקים, ועד שמגיעים לעצם עליו נאמר ש"כל עצם בלתי מתחלק" (רבי סעדיה גאון כך משתמש במלה "חלקיק", כדבר בלתי מתחלק[ט]). יסוד ומלכות – כח להעתיק (להעתיק את העבר לעתיד, את הפנימיות אל החיצוניות).

ד. השלמות ל"שלשה ספרים"

שלשה ספרים – שלשת סיפורי הבריאה

התחלנו את השיעור בכך שכתוב בספר יצירה שהעולם נברא בשלשה ספרים. המקור של שלשת הספרים הללו בתורה הוא שלשת סיפורי הבריאה. בדרך כלל פרשני המקרא מסבירים שסיפור הבריאה מופיע פעמיים, אבל בעצם יש שלש. זה בעצמו סופר-ספר-סיפור – אחד יותר סיפורי, אחד יותר מספרי, אחד יותר ספרי. הראשון – "בראשית ברא אלהים", השני – "אלה תולדות השמים והארץ", השלישי – "זה ספר תולדֹת אדם" (זה רק מספרים, שנות חייהם של תולדות אדם). לפי זה האחרון הוא הספר של המספרים, השני הוא הסיפור, וממילא הראשון הוא ספר. המעניין הוא שהבריאה כתובה בתור שלשה סיפורים, אבל המלה "ספר" מופיעה רק בסיפור השלישי.

חכמה סופר הסיפור השלישי		בינה ספר הסיפור הראשון
	דעת סיפור הסיפור השני

עגול ורבוע בסיפורי הבריאה

מתוך האופי של כל אחד מהסיפורים ניתן לראות שהמושג 'ספר' מרובע יחסית לסיפור ואפילו למספר[י] (לא כל המספרים הם מספרים מרובעים!). הסיפור הראשון של מעשה בראשית הוא הספר החתוך והמוגדר, ה'מרובע', מה קרה כל יום. הסיפור המעוגל יותר, הסיפורי, הוא השני (בו מסופר על ה"גבורים" בגן עדן מקדם, אדם חוה והנחש, מה קרה אתם ומה היה סופם). הספר המספרי הוא הסיפור השלישי, "זה ספר תולדת אדם".

את שלשת הסיפורים פותחת מלה חדשה: ה"אלה" הראשון בתורה הוא "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" וה"זה" הראשון בתורה הוא "זה ספר תולדות אדם". הסדר הוא בראשית-אלה-זה[יא] – יש כאן תהליך, יותר מזוהה, יותר נבואת משה (וכן תהליך של זמן-מקום-נפש, שנה-עולם-נפש בלשון ספר יצירה, סדר המקביל לחג"ת, וד"ל [נמצא שהספר הוא בעיקר נמצא בממד הזמן – בראשית יום אחד יום שני וכו', הסיפור בממד המקום, מה התרחש בגן עדן מקדם, והמספר בנפש, על דרך "יֹצאי ירך יעקב שבעים נפש" ד"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", "זה ספר תולדת אדם", וד"ל שיש בהקבלה זו חידושים גדולים ואכ"מ]).

"זה ספר" הוא ה"זה" הראשון בתורה. לפי זה, "אלה תולדות וגו'" זה עדיין עגול גדול. רואים את העגול גם בזה שהפסוק פותח "שמים וארץ" ואז פתאום נעשה "ארץ ושמים". הפסוק בעצמו הוא עגולי – משמים לארץ ומארץ לשמים, מעין סגירת מעגל. משה הוא ה"ספרא רבא דישראל", ובמדות הוא הנצח, ונבואתו ב"זה" – הכי מדויק זה המספרים, זה הכי "זה", הכי זיהוי. לכן נבואת "זה" שייכת למשה רבינו, הסופר, כנראה הכי אוהב מספרים.

לפי זה, הקשר בין משה רבינו לרבי שמעון[יב] הוא יחוד של נצח והוד. משה הוא הנצח, הסופר, ושמעון הוא המספר, ואת זה משה אוהב. ה'מספר' הכי גדול בעם ישראל הוא רשב"י – "אנא סימנא בעלמא". מי שסופר אותו הוא משה רבינו. בהמשך נראה – נושא שלא התחלנו עדיין – ש-ספר (גם לשון סְפר, גבול וסוף) הוא נוטריקון "סוף דבר", אבל סוף דבר = 352 = זה ספר (= ארך אפים = חלב ודבש, וכו' כמבואר בשכינה ביניהם). אחרי שאברהם אבינו סופר את הכוכבים נאמר לו "כה יהיה זרעך" = 352. לקמן עוד נבאר יותר בע"ה.

צירוף הגבורה בסדר סיפורי הבריאה

לפי ההסבר כעת, הצירוף של סיפורי הבריאה הוא הוי (ספר-סיפור-סופר – בינה-דעת-חכמה) – צירוף הגבורה. מתאים מאד לזה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין (ומבאר המהר"ל שעצם ההוצאה לפועל של מעשה בראשית בבריאה יש מאין, וכמוה הולדת תולדות, הוא על ידי מדת הדין, שם אלקים, דוקא, רק שתקון המציאות, ובפרט לאחר החטא, הוא על ידי מדת הרחמים, שם הוי' ב"ה). כי היות ש"הכל הולך אחר ההתחלה", הצירוף של שלשת הספרים הוא דוקא הצירוף של מדת הדין (בספר יצירה "וברא את עולמו בשלשה ספרים וכו'" מסיים את המשנה הראשונה הפותחת "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה וכו'" שהן הן ה-לב "אלהים" של הסיפור הראשון של מעשה בראשית, וד"ל; אחורי בראשית: ב בר ברא בראש בראשי בראשית = 2336 = 32 פעמים 73, לב נתיבות חכמה שכנגד לב אלקים הנ"ל. במספר קדמי בראשית = 3444 = 21, אהיה, פעמים קסד, אהיה קמג [מילוי אלפין דאהיה], אלה זה במספר קדמי = קסד, יחד 3608 = 22 פעמים קסד = "חלק הוי' [עמו]", ר"ת חי כאשר קסד = חי ברבוע פרטי, ודוק).

שלשה ספרים – שלשה שמות

ידוע הרמז ש-ספר עולה שם. לפי זה, שלשת הספרים הם כמו שלשה שמות של הקב"ה[יג]. מה הם שלשה שמות שבהם ה' ברא את עולמו? או יבק – יחוד-ברכה-קדושה – אהיה הוי' אדנ-י. או שזה משהו אחר. היות שסֵפר הוא גם לשון סְפר-גבול, כפי שהתבאר לעיל, יש לומר שהוא שייך לשם שדי, "שאמר לעולמו די", שכל מה שיש בעולם הוא מוגבל. אם נמשיך את ההתבוננות הלאה, מתאים להסביר ששלשת הספרים הם שלשה גבולות, שבכללות בנפש הם הגבול של המושכל, של המורגש ושל המוטבע. גבול ההשגה גבול הרגש גבול המעשה = 37 ברבוע.

בקבלה, הכוונה של שם (ספר) היא הוי'-שדי. הוי' הוא צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות, ועל גבי זה צריך "שאמר לעולמו די" – שגם ההתפשטות האחרונה תהיה מצומצמת. שלשה שמות הכי כלליים, שכל אחד הוא ענין בפני עצמו לגמרי, הם לכאורה הוי'-שדי-אלהים, רק שהשרש של שם אלקים הוא אל. כמו ש-הוי' שדי = שם, אז בתוספת שם אל זה 371 = אותיות המילוי של ספר (מך א יש). והנה, כאשר מוסיפים את האות ה למלה שם נוצרת המלה השם, אותיות משה = אל שדי (אל 5 יותר מ-הוי'). ממילא יש פה את שלשת השמות העיקריים, שהם כנגד שלשת הספרים – אל, הוי' ושדי, שיחד הם חלק המילוי של המלה ספר.

שלשה ספרים ב-יג מדות הרחמים – בני, חיי, מזוני

כאשר מתבוננים ב-יג מדות הרחמים ניתן לראות בהם את שלשת הספרים: המלה שהיא העיקרית במדה מסוימת היא "נצר" = ספר (חוץ מזה שהוא מתחיל את הפסוק השני ב-יג מדות הרחמים – יש במלה "נצר" נ רבתי, שהיא ה"אין מזל לישראל"). כפי שמוסבר בכתבי האריז"ל, ה-נ רבתי רומזת ל-נ שערי בינה, האור המקיף של הבינה של החכמה שבכתר. על כל פנים, העיקר ש"נֹצר" = 340 = ספר = שם. עד כאן ראינו ספר אחד.

הרמז של ג ספרים הוא יפהפה: תמיד דורשים על מה שחז"ל אמרו ש"בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" שיש רק שני מזלות בפירוש, "נֹצר" ו"ונקה", אבל שניהם נמשכים מתקון "ואמת" – הנקודה האמצעית של יג מדות הרחמים. הדבר הזה כתוב בספר הלקוטים ובעוד מקומות בכתבי האריז"ל, ויש כמה אופנים להקביל לבני-חיי-מזוני (מה שכתוב בספר הלקוטים על ההקבלה נראה בדרך דרוש, לא מתיישב כל כך על דרך הפשט). נ"ל פשוט ש"ונקה" הוא שרש המזוני – שרש אמא, שהפרנסה בזכות האשה (ושייך גם לפירוש חז"ל ל"בעל השור נקי" דקאי על נכסים בכלל, וכן "והייתם נקיים" קאי על אמינות בעניני משא ומתן בפרט). "ואמת" זה הבנים – זרע אמת. "חיי" זה מ"נצר חסד" – "מכלכל חיים בחסד". זה גם לפי הסדר של בני-חיי-מזוני. אבל לרמז שנאמר לא משנה ההקבלה המפורטת: ואמת נצר חסד ונקה = ג"פ ספר (= השגחה פרטית וכו') = ג"פ נצר. היינו שזה בעצמו השלשה ספרים.

עיקר מה שיוצא, שמדת המפתח היא "נצר" – שהכל עולה ג"פ נצר. אם רוצים להקביל לסופר-ספר-סיפור, אז הסברנו בשיעור באנגלית שהסיפור הוא הבנים, ה"ברא בוכרא" שכולל את כל הבנים שיוולדו, שזה עיקר הסיפור. חז"ל אומרים "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" – חיי ומזוני זה זווג, זה זווג של תרין ריעין, חכמה ובינה, ששרשו הוא המזלות "נצר חסד" "ונקה". מי שנותן "נצר חסד" ודאי יתן גם את ה"ונקה", ולעניננו זה הסופר והספר.

"ואמת"	שרש המזלות	"בני"
"נצר חסד"	המזל העליון (שרש אבא)	"חיי"
"ונקה"	המזל התחתון (שרש אמא)	"מזוני"

שלש ההופעות הראשונות של השרש ספר בתורה

התחלנו לדבר על שלש הפעמים הראשונות בתורה שמופיע השרש ספר – "זה ספר תולדֹת אדם", "בֹאכה ספרה הר הקדם", "ויוצא אֹתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם וגו'". ה"ספר" השלישי כולל שני ספרים – "וספר... אם תוכל לספר". בפסוק השלישי יש "כפלים לתושיה", חסדים וגבורות – כי "וספר" אומר שאפשר ו"אם תוכל לספר" אומר שאי אפשר. אם כן, יש כאן איזה איזון כחות של יכולת לספור ואי יכולת לספור[יד]. וספר לספר = משיח משיח. רואים כמה הספירה היא פעולה משיחית, בפרט כשזה כוכבים – רמז ברור ל"דרך כוכב מיעקב", זה מלך המשיח. ה' רוצה שאברהם כבר יראה את הכוכב שעתיד לדרוך מנכדו יעקב.

אם כן, השלשה כאן הם שלשה-שהם-ארבעה, כי בפעם השלישית יש פעמיים. קודם אמרנו לגבי שלשת הסיפורים של מעשה בראשית – שה' ברא עולמו בשלשה ספרים – אז הסדר הפרטי זה ספר-סיפור-סופר (בבחינת מספר). גם כאן ברור שהאחרון הוא המספר, כי זה פשט, והראשון הוא הספר, גם פשט, ולפי זה צריך לומר ש"ספרה הר הקדם" – המושב של בני שם בכלל ושל שלשה עשר בני יקטן בפרט הוא איזה סיפור מעשה. גם רש"י מביא, שבהמשך זה דור הפלגה – כך שהסיפור כאן הוא סיפור רקע לדור הפלגה, ששם כתוב "ויהי בנסעם מקדם". כאן כתוב שהגיעו לגבול "הר הקדם", ודור הפלגה מתחיל ב"ויהי בנסעם מקדם".

רש"י כותב בפירוש ש"ויהי בנסעם מקדם" קאי על "ספרה הר הקדם", אך הרמב"ן חולק ואומר ש"ויהי בנסעם מקדם" היינו כולם יחד – כל בני נח – ואילו כאן, "באכה ספרה הר הקדם" זה רק בני שם. זה שכאן מדובר בבני שם זה הרמז הכי מובהק, ש-ספר בגימטריא שם. כדי לתרץ את רש"י צריך לומר שהעיקר בין הבנים הוא שם, הוא המנהיג, אז גם ב"ויהי מנסעם מקדם" זה אותו "הר הקדם" שכתוב סמוך קודם, "באכה ספרה הר הקדם". שוב, הסיפור הוא רקע לסיפור של דור הפלגה – עוד סיפור מיוחד בתורה, דומה לסיפור של חטא אדם הראשון (בהיות שרש הסיפור בדעת כנ"ל, שם תחילת שבירת הכלים ומיתת המלכין קדמאין, וד"ל).

אמרנו שהספר השני, הסיפור השני של מעשה בראשית, הוא עיקר הסיפור – חטא אדם הראשון, וכאן – על פי סדר הופעות השרש ספר – מופיע עוד סיפור דומה, של דור הפלגה. יש מפרשים על פי סוד – כמו רבינו בחיי, וגם בחסידות (אוהב ישראל, מאור ושמש ועוד) – שהמלה "מֵשׁא" (המקום ממנו נסעו, ומענין שלפי הרס"ג זו העיר מכה, ו"ספרה" זו העיר ששם קבור מוחמד, מדינה) היא צירוף אותיות אמש, מים-אש-אויר, צירוף של חסד. אז אם כי הסיפור כאן הוא לכאורה סיפור של גבורה, של דור הפלגה, אבל בפנימיות הוא סיפור של חסד דתהו (כללות עולם התהו הוא סוד השמיטה הקודמת, שמיטת החסד). הרי עולם העקודים, ששם השרש של דור הפלגה – "שפה אחת ודברים אחדים" (ולולא שה' בלבל את לשונם היו מצליחים במה שיזמו לעשות, כי שרשם הוא עקודים, ועקודים הוא עולם החסד) הוא בחינת חסד דתהו (תהו יציב כידוע).

עוד רמז לחסד, כי "הר" רומז לאבות ("'מדלג על ההרים' – בזכות אבות[טו]") בכלל ואברהם אבינו בפרט, ו"הר הקדם" הוא כאילו נאמר האב הראשון, שהוא אברהם. ואכן מה שבא אחרי זה, הספר השלישי, הוא באמת פסוק לאברהם – "הבט נא השמימה וספר", בחינת חסד דעולם התקון, לפי הסדר של "ברישא חשוכא [חסד דתהו] והדר נהורא [חסד דתקון, וכידוע שהפסוק 'ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור' קאי על הופעת אברהם אבינו בעולם שעד אז היה ממשש באפלה]".

חכמה סופר "...וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אותם"		בינה ספר "זה ספר תולדֹת אדם"
	דעת סיפור "באכה ספרה הר הקדם"

כמה רמזים יפים: "ספר תולדת אדם" = 1225 (סוד ספירת העומר, המשולש של 49 שהוא הוא הרבוע של 35 כנודע[טז]; קודם היה לנו מספר זה כפול בסדר כל הספירות לפי הסוד של סופר ספר וכו'). "זה ספר תולדת אדם" "באכה ספרה הר הקדם" "וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם" = אין ברבוע כללי. זה "אין מזל לישראל" – ה' מוציא את אברהם החוצה, מאצטגנינות שלו (חכמת המזלות), ואז אומר לו ממקום גבוה ששם "אין מזל לישראל" "ספר הכוכבים אם תוכל לספר אותם". לכן תכלית כל הפסוקים הללו היא להגיע לסיפור הזה של אברהם. המלה האחרונה היא "אֹתם" – אותיות אמת, אהיה ברבוע. מתחיל מ-35 ברבוע (בלי המלה "זה", רק "ספר תולדות אדם"), מסתיים ב-21 ברבוע, והכל יחד 61 ברבוע.

שלשה ספרים בתורה ו"שלשה ספרים נפתחים" בראש השנה

התורה, שכולה נקראת ספר, היא "אוריין תליתאי" שהולכים לקבל בסיום ספירת העומר. מקבלים ספר משולש, תורה-נביאים-כתובים. גם בר"ה יש "שלשה ספרים נפתחים", שזה פשט של "ברא את עולמו בשלשה ספרים". אפשר לומר שעיקר הספר הוא ספרן של בינונים – זה סתם ספר, וגם בר"ה זה ספר ה'סתם', זה מה שנשאר כל עשי"ת, בספר הזה מתעסקים. מח הבינה הוא לשון בין – כפי שכותב האבן עזרא[יז] – וכספר הוא ספר של בינונים. הספר של צדיקים שנכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים הוא חכמה – כמו שאמרנו קודם שחכמה זה חיים. הסיפור, כל הסיפורים המענינים, זה הרשעים (כמו הסיפור של חטא אדם הראשון, דור הפלגה וכו'). זה שדעת ספר של רשעים קשור לכך שהשבירה מתחילה מדעת כנ"ל, מ"בלע בן בעור" (גם סיפור מענין, של מלכי קדם, שמלכו בארץ אדום "לפני מלֹך מלך לבני ישראל" – סיפור מענין שלא כל כך מבינים עד שלא פותחים את העץ חיים, ואז זה מתברר כסיפור הכי מרשים).

חכמה סופר ספרן של צדיקים		בינה ספר ספרן של בינונים
	דעת סיפור ספרן של רשעים

הופעות ראשונות של השרש ספר ב"אוריין תליתאי"

לפי זה, שלשת הספרים גם רומזים לתנ"ך, "אוריין תליתאי", כך שראוי למצוא שרש ספר "כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים" – זה "הלא כתבתי לך שלישים" (מה שכתוב בספר זה שרש המשולש של התנ"ך). פעם ראשונה בתורה – "זה ספר תולדת אדם". פעם ראשונה בנביאים – עוד יותר קרוב להתחלה מאשר בתורה – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (פסוק מופלא שלומדים ממנו הרבה דברים). הספר הראשון בנביאים כולו אומר "והגית בו יומם ולילה", "לא ימוש... מפיך" – מה ששייך לפה הוא סיפור. צריך להגות בתורה יומם ולילה בשביל סיפור החיים שלך (שאמרנו שזה עיקר הסיפור, שאדם יוצר לעצמו סיפור חיים). יש גם תופעה מופלאה, שכל הפסוק הזה עולה 6561 = אנכי ברבוע = 9 בחזקת 4 (9 בחזקת 3 = לא תרצח, אז כל הפסוק הזה הוא תשע פעמים לא תרצח) = 3 בחזקת 8.

הספר הראשון בכתובים הוא בתהלים יט (אחרי חי פרקים, שגם בסוד חי ברכות שמונה עשרה) – הפרק פותח "השמים מספרים כבוד אל". הפשט כאן ש"מספרים" הוא סיפור, ולפי זה יש הוה אמינא שהפסוק של יהושע הוא הסופר (הסופר-כותב את חייו על ידי קיום "לא ימוש וגו'", בשביל שאתה תהיה עכשיו הסופר שמחבר את החיים בצורה הכי מוצלחת ומושכלת). אפשר גם לדרוש "אל תקרי 'מספרים' אלא 'מִספרַים'", שיש כאן חיתוך. "כבוד אל" הוא שם סג, ומכיון שלא זוגי זו הצורה הטובה 'לחתוך' אותו, 32 ו-31.

בזהר כתוב ש"מספרים" כאן היינו לשון ספיר. שייך במיוחד לחג שבועות, שאומרים את הפרק הזה בשלמותו בתקון ליל שבועות, כי זה פרק של תורה – הרומז לששה סדרי משנה (בששת הלשונות "תורת הוי' תמימה וגו'"). "השמים מספרים וגו'" הוא הפסוק המרכזי שנדרש בקטע הזהר המרכזי המובא בתקון ליל שבועות, שדורש אותו על אותם חכמים שערים כל הלילה. הזהר דורש את המלה "מספרים" מלשון ספיר, וזה המקור למה שאדמו"ר הזקן דורש את ספירת העומר מלשון ספיר ("וספרתם לכם", שה"לכם" שלכם יאיר, יהפוך לספיר). זה ש"השמים מספרים" לשון ספיר רמוז בפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר" – רמז מפורש שהשמים הם בחינת ספיר. לכל הפסוק, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" יש גימטריא יפה – 1781 = 13 כפול 137 (קבלה, המספר הכי חשוב היום בפיזיקה).

אמרנו ש"כבוד אל" הוא חיתוך – הכי קרוב לאמצע – של המספר 63. להוכיח שהדבר הזה רמוז בפסוק, שאם נחשב את כל הבטוי "השמים מספרים כבוד אל" נראה ששוה 888 (= "אני הוי' לא שניתי" = "קץ שם לחשך" וכו'). אם נחשב רק את החלק השני של הפסוק, בלי ו החבור – "מעשה ידיו מגיד הרקיע" = 887, 1 פחות. היינו שאם רוצים לחתוך את 1775 ל-2 זה בצורה הזאת, ש-1 יותר לפני 1 פחות, כמו ביחס של "כבוד אל" – זה אותו הגיון מספרי.

כשממלאים את האותיות: השמים במילוי סג = 555. בכתבי האריז"ל כמה כוונות לשם אל, וכאן הכוונה היא נשמת שם סג – ייאי – האות העיקרית של כל אות במילוי סג (י זו האות הראשונה, ו-יאי אומר מה אופן המילויים אחר כך). כל המילוי של שם סג עולה לז (וגם משלים סג ל-100). 888 = 24 פעמים לז; 555 = 15 פעמים לז; אל במילוי – 185 = ה"פ לז. מספרים כבוד במילוי סג = 50 פעמים לז. ביחד, כל הבטוי הראשון במילוי (סג) = 2590 = ע פעמים לז. בפיזיקה המודרנית זה מספר שמופיע הרבה מאד בהקשר לחלקיקים אלמנטריים, ואכ"מ.

אותיות ספר רבתי בתנ"ך

אמרנו ש-ספר רומז לנוטריקון סוף-דבר. זה ש-סְפר הוא גבול, ודאי מדגיש את הסוף – את הסף. סף הוא ודאי עיקר השער של ספר[יח]. אמרנו ש"סוף דבר" = "זה ספר" = "כה יהיה זרעך". יש משהו מיוחד ב"סוף דבר", שזה ה-ס רבתי של התנ"ך. זה הפסוק בסוף ספר קהלת. מה שמתבקש, היות שיש שם ס רבתי, צריך לחפש את שלש האותיות ספר רבתי בתנ"ך. ה-פ נמצאת בדניאל, שבעקבות מסירות נפש להתפלל ג"פ ביום השליכו אותו לגוב האותיות, ואז המלך קם בבקר ורץ לראות מה שלומו, ושם[יט] כתוב – "בֵּאדַיִן מַלְכָּא בִּשְׁפַרְפָּרָא יְקוּם בְּנָגְהָא וּבְהִתְבְּהָלָה לְגֻבָּא דִי אַרְיָוָתָא אֲזַל". המלה "בשפרפרא" מתופעות הכי יפות בתנ"ך, פ ראשונה קטנה והשניה גדולה – זה יחידאי – "פה אל פה אדבר בו". הפירוש של "שפרפרא" הוא בקר, והשרש הוא שפר – כמו ספר, "הנתן אמרי שפר" (על פסוק זה יש מדרש בחז"ל: "אל תקרי 'אמרי שפר' אלא אמרי ספר"). ה-ר הגדולה היא בתורה, "כי לא תשתחוה לאל אחר" (כנגד ה-ד הגדולה של אחד, שלא לבלבל ביניהם). ההמשך שם "אל קנא הוא" – גם זה אל של שם סג.

אם כן ה-ספר הרבתי הוא במלים סוף-בשפרפרא-אחר = 1218 – המספר הראשון שמתחלק גם ב-חן וגם ב-מב. הערך הממוצע של שלש המלים הוא משולש כח – ז"פ חן. אם מוציאים את אותיות ספר נשאר 878 = משיח במילוי = יתרון האור = חשך ענן ערפל וכו', כמבואר במ"א באריכות. כל הפסוק "כי לא תשתחוה לאל אחר [עד כאן = 25 פעמים חן] כי הוי' קנא [= אור, אין סוף] שמו אל קנא הוא" (יש בפסוק הוא תבות, המתחלקות בדיוק לפי סדר אותיות ה-ו-א, התבה האחרונה החותמת את הפסוק, ודוק; יש בפסוק לו אותיות, יחס נדיר של 1:3 תבות לאותיות. לו הוא הרבוע של ו וכן המשולש של ח, ד פנות הרבוע = 421, 15 בהשראה = "ונח מצא חן בעיני הוי'", כאשר השאר = 1776 = 48 פעמים 37) = 2197 = 13 בחזקת 3 (המספר המבואר אצלנו בספר כלל גדול בתורה).

אותיות ספר רבתי בתנ"ך – תורה, עבודה, מעשה

אפשר לדרוש ששלשת הפסוקים הללו, הראשון כנגד מעשה – "ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" הוא כמו "המעשה הוא העיקר", שזה ה"סוף דבר", הסיום של כל שיחה של הרבי. הפסוק "באדין מלכא בשפרפרא יקום" הוא כנגד דניאל שהיה משכים בבקר להתפלל, תפלה היא עמוד העבודה (כנראה שכדאי להכנס למנין בגוב האריות, שם הכי נחמד להתפלל בבקר – עשר פעמים אריה ועוד יחידה [שבנפש שמתגלה כאשר היהודי מצטרף למנין האריות, כמובן] = 2197 = 13 בחזקת 3 = "כי לא תשתחוה לאל אחר כי הוי' קנא שמו אל קנא הוא" כנ"ל). שני אלה נדרשים חלק.

המלה "בשפרפרא" גם רומזת לראש השנה – כמו שיש תחלת היום יש תחלת השנה – לקול השופר, "שפרו מעשיכם". יוצא שה"אחר", הלעו"ז של "אחד", קשור להתבוננות – קשור ללימוד תורה, עמוד התורה, עיקר הספר (כאשר ה-13 בחזקת 3 שלו רומז ל-יג מדות שהתורה נדרשת בהן ובהיות שהתורה היא אוריין תליתאי לכן הוא בחזקת 3, וד"ל).

השתחויה – "כי לא תשתחוה לאל אחר" – היא התבטלות, ועיקר המקום שמופיעה התבטלות בנפש הוא בשכל. כל הבעיה בדור שלנו שמעריכים מדע או תרבות חיצונית ומשתחוים לזה – שהשכל משתחוה ומתבטל לתרבות. התקון לכך הוא הבטול לתורה.

תורה	"כי לא תשתחוה לאל אחר"
עבודה	"בשפרפרא"
מעשה (גמ"ח)	"סוף דבר הכל נשמע... ואת מצותיו שמור"

שלשת שימושי הסנפירינון – עולמות, נשמות, אלקות

לגבי סנפירינון – שלכאורה זה אבן הספיר, בפשט – שזה כמו סנפיר וכו', אז כתוב שהמטה של משה היה עשוי מסנפירינון, וכך גם הלוחות, וגם במרכבת יחזקאל יש "כאבן ספיר דמות כסא", אז גם כסא הכבוד שייך לזה. כסא הכבוד הוא שרש נשמות ישראל באלקות (זה דמות כסא של ה'). לוחות הברית הם שרש התורה, האלקות. המטה הוא הכח להשתלט על העולמות. זה כמו עולמות-נשמות-אלקות, הכל זה שלשה ספרים, שלשה ספירים. לפעמים כתוב לֻחֹת חסר דחסר, ובאתב"ש זה כסא (לפי הסדר).

אלוקות	כסא הכבוד
נשמות	לוחות הברית
עולמות	מטה משה

מחצב הסנפירינון

בשערי קדושה למהרח"ו יש מושג שאחר כך המקובלים מתמוגגים ממנו, במיוחד בעל הלשם ועוד מהמסורת הזאת – מחצבים. מחצב הספירות, מחצב הנשמות, מחצב המלאכים, מחצב הקליפות, מחצב העולמות. הכי גבוה מחצב הספירות, שזה אצילות (ספירות דאצילות). אח"כ נשמות בבריאה ומלאכים ביצירה ועולמות בעשיה (עולם החשך), ואת הקליפות שם בין היצירה לעשיה, בסוד ה"אף" ד"יצרתיו אף עשיתיו", כי זו מציאות רוחנית שמחשיכה על האור המעט שיש למלאכים (ביחס לאור של הנשמות). אחר כך יש את העולמות שזה הכלי שמכיל את הכל. ככה מוסבר, פחות או יותר. בכל אופן, כל מה שמדברים על ספרים וספירות וכו' – זה שייך למחצב הספירות, שהוא מלובש בכל הלבושים האלה. גם כל אחד מהספרים הוא פנימיות ביחס לכל אלו. מה זה בדיוק נשמות ומלאכים וכו', בע"ה זה חלק מהמשך קונטרס העבודה.

מה קשורים לכאן המחצבים? בחז"ל כתוב שה' ברא למשה מחצב של סנפירינון בתוך האהל שלו. היינו שהוא נשמה, ותכלית עלית הנשמות בספירות (מסוד "איהו וגרמוהי חד" לסוד "איהו וחיוהי חד" כידוע) – ה' ברא לו באהל מחצב של ספיר (שזה המקור וההשראה למושג מחצב הספירות).

"ספר דברי הימים"

הבטוי הכי שגור בכל התנ"ך של ספר, המכלול העיקרי שלו, שמופיע לרוב במיוחד בספר מלכים הוא "ספר דברי הימים [למלכי...]". זה, כמובן, גם ספר בתנ"ך (שבו וברשימותיו טמונים סודי הסודות הכי עמוקים בתורה). המשפט הזה חוזר 35 פעמים בתנ"ך, הכל בנ"ך כמובן. דברי הימים = ארך ימים = השגחה = אלהים במספר קדמי. כשאני אומר "ספר דברי הימים" אז בפירוש אמרתי שמטרת הספר היא לספר סיפור, והסיפור הוא השגחה – יש בתוך הסיפור גם את גבוריו, צדיקים הבוחרים בטוב או רשעים הבוחרים ברע, אבל סה"כ זה השגחה עליונה.

ספר דברי הימים = אסתר = "עבר פלג רעו" (פסוק שלם בדברי הימים, שדברנו עליו בבת עין[כ]; לכל סיפור יש את העבר-פלג-רעו שלו – עבר-הוה-עתיד; חוץ מזה שסיפור מוצלח צריך לכלול אהבה וגבורה, הכלל השני שצריך להיות עבר-פלג-רעו). דברי הימים הוא ספר ש'מסופר', ולגמרי מקביל לספר מלכים בנביאים. מכאן שכל ענין הנביאים הוא ספר דברי הימים, ושם חוזר בטוי זה בעיקר.