ספירת העומר – שבוע החסד

ט"ז ניסן תש"פ

ספירת העומר (1) – שבוע החסד

אור לט"ז ניסן תש"פ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א ^[א]

הקדמה:

לספירת העומר כוונות רבות – הכוונה השוה לכל נפש, המופיעה בסידור; הכוונות השונות בכתבי האריז"ל; וגם כוונות שמתחדשות מדי שנה, כפי שלמדנו במשך השנים. הכוונה השוה לכל נפש היא ששבעת שבועות הספירה מכוונים כנגד שבע מדות הלב, מחסד עד מלכות, ושבעת הימים שבכל שבוע הם התכללות שבע המדות בתוך כל מדה ומדה. מכיון שיש מערכות רבות-רבות של שביעיות המקבילות לשבע המדות, הכוונה הזו עצמה היא כר פורה להתבוננות וחידוש של עוד ועוד כוונות פרטיות.

השנה נכוון בעזה"י בימי ספירת העומר את התכללות שמותיו הקדושים ית' שכנגד שבע המדות. האור שמאיר בכל הספירות הוא אור שם הוי' ב"ה, אך בכלים – שדווקא בהם מתחוללת ההתכללות – מאיר שם אחר בכל ספירה:

חסדאל

גבורהאלהים

תפארתהוי'

נצחהוי' צבאות

הודאלהים צבאות

יסודשדי

מלכותא-דני

התבוננות בהתכללות שבע המדות דרך ההתמקדות בשמות הקדושים שבהן תתן משמעויות ודגשים חדשים בהבנת הספירות והשמות והתכללותם, וכמובן גם רמזים רבים שמתחדשים מהניסוח החדש של כוונת ההתכללות.

שבוע החסד: שם אל

השם המאיר בספירת החסד הוא שם אל, כלשון הפסוק "חסד אל כל היום". שם אל הוא הכח שבכללות ההויה – "עולם חסד יבנה".

שם אל בארבע רמות המספר (שכנגד ארבעת העולמות אבי"ע) – 31 (מספר הכרחי), 13 (מספר סדורי), 4 (מספר קטן), 4 (מספר קטן אחרון) – עולה 52, "הוי' הוי'" (ד"פ 13, אל במ"ס), שם אל ועוד אהיה (השם של יציאת מצרים ולידת העם – "אהיה אשר אהיה", שלש תבות כנגד כח"ב, הג"ר, שרשי המדות, כמבואר בקבלה).

חסד שבחסד: אל שבאל

אל שבאל היינו המדה העצמית של שם אל – ה' הוא עצם הטוב והחסד ועלינו להתדמות אליו יתברך כמ"ש "והלכת בדרכיו" – 'מה הוא עצם הטוב אף אתה...', היינו שביום אחד של ספירת העומר על כל יהודי לגלות את היהודי-הטוב (גוטער איד) שבו (יהודי טוב עולה בן, "הוי' הוי'", אל אהיה כנ"ל).

מדת החסד היא מדתו של אברהם אבינו – "חסד לאברהם" – ו-אברהם עולה ח"פ אל. אברהם עולה רמח, מנין מצוות עשה, שהכח המניע את כולן הוא אהבה לה' (אהבה היא פנימיות מדת החסד, כנודע). והנה, שם אל במספר סדורי עולה גם הוא אהבה (העולה גם אחד, בסוד "אל אחד בראנו", אברהם אותיות "[אלה תולדות השמים והארץ] בהבראם" כנודע, וכן על אברהם נאמר "אחד היה אברהם" "כי אחד קראתיו").

"היום יום אחד לעומר" רומז ל"יום אחד" דמעשה בראשית, בו נאמר "יהי אור" ועליו דרשו חז"ל שזהו רמז ל"אברהם התחיל להאיר" (בפרט "יהי אור" היינו חסד שבחסד, אל שבאל, המאיר באור ישר ו"ויהי אור" היינו גבורה שבחסד, אלהים שבאל, שמאיר באור חוזר).

אל שבאל עולה 364 – יד פעמים הוי' (וכנ"ל שפנימיות-אור כל הספירות הוא שם הוי' ב"ה), העולה "יעקב יעקב" וגם יוסף-יצחק (וכן, יחוד, פנימיות ספירת הדעת, שרש החסד שבדעת, פעמים אחד).

גבורה שבחסד: אלהים שבאל

שם אלהים יוצא-מתפשט משם אל – מדת הדין כלולה במדת החסד (כרמוז גם ב-עב שמותיו יתברך בהם יש ריו אותיות – עב בגימטריא חסד ו-ריו בגימטריא גבורה). ידוע מרבי אברהם אבולעפיא ששם אל בגימטריא ההויה וחלק המילוי שלו – אלף למד – בגימטריא ההפסד, בסוד "כל הוה נפסד" (העולה י"פ הוי'). ההפסד הכלול כבר בתוך ההויה הוא הגבורה הכלולה בחסד.

גם כשמחברים את שם אל לשם אל במילוי (אלף למד) מקבלים גבורה (שעולה בעצמה ג"פ חסד).

שם אל במילוי המילוי – אלף למד פא למד מם דלת – עולה "יברכך הוי' וישמרך", הברכה הראשונה בברכת כהנים. בהקבלת שלש הברכות לשלשת האבות, זו ברכת אברהם אבינו שמדתו חסד (ולו נאמר "והיה ברכה"), כאשר "וישמרך" – ודרשו חז"ל "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות" – היינו התכללות הגבורה דאלקים בחסד א-ל. ובעבודה: על כל אחד ואחת מאתנו לקיים מצות "פרו ורבו" בהולדת בן ובת, שבפנימיות היינו להוליד בלב את שתי המדות אהבה ויראה כפי שהן כלולות שתיהן באהבה ("לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"), וכידוע שגם מצות היראה – "את הוי' אלהיך תירא" – היא מצות עשה (מ-רמח, כנ"ל) שכח המניע שלה היא האהבה להשי"ת והחפץ הפנימי לקיים רצונו.

גם המשמעות של אל במובן של כח (כבפסוק "אילי הארץ") היא בסוד הגבורה של החסד. זהו כחו של אברהם אבינו במלחמת המלכים, בסיומה אמר לו ה' "אל תירא אברם שכרך הרבה מאד" (והיינו אלהים שבאל).

עוד רמז לגבורה הכלולה בשם אל הוא שהמלה הראשונה בתורה ששוה אל היא "ויהי", לשון צער השייך לגבורה (וראה עוד לקמן בסוד הוי' שבאל). מבין כ הפעמים שנאמר "ויהי" בששת ימי בראשית ^[ב] פעם אחת מופיע "ויהי" ב-ו חרוקה (וכל השאר ב-ו פתוחה) – "ויהי מבדיל" – ביום השני, יום הגבורה. "מבדיל" עולה אלהים, ואם כן "ויהי מבדיל" היינו ממש אל אלהים, גבורה שבחסד.

אלהים אותיות אל הים, בסוד הפסוק "כל הנחלים הֹלכים אל הים". כלומר, כח שם אלהים – צמצום החסד של שם אל – הוא להמשיך את החסד ("אל") אל המלכות ("הים"), בסוד "חסדי דוד הנאמנים". ענינה של גבורה שבחסד הוא לנתב את החסד למלכות. ובעבודה: לנתב את מעשי הצדקה והחסד, מעבר לעזרה לזולת כפשוטה, לשם תיקון המלכות-מדינה-חברה.

אלהים שבאל בגימטריא אחדות (העולה גם "אתה אחד") – היינו אחדות דחסד וגבורה, אהבה ויראה, שהן "תרין גדפין" שרק באמצעות שתיהן ניתן לפרחא לעילא. האחדות שייכת דווקא לצד ה"חסד לאברהם" – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו" כנ"ל.

הקדמת רפואה למכה

יציאת שם אלהים משם אל (ההפסד היוצא מתוך ההויה וכו') היא ענין "מקדים רפואה למכה". בגבורה שבחסד הגבורה באתגליא, אך עליה מקיף החסד (מקיף גם לשון תוקף וכח של שם אל) ומכיון שהמקיף קודם ותקיף "הכל הולך אחר הפתיחה" – הגבורה היא לשם החסד והמכה באה בשביל לגלות את כח הרפואה הנסי שקדם לה. כשמעמיקים בכך, קדימת האמונה התקיפה בחסד וברפואה (אמונה ב"אל אמונה ואין עול") חוסכת את גילוי המכה בכלל – דבר השייך בפרט בקביעות (כמו השנה) בה הגבורה שבחסד (וכל גבורה בספירת העומר) היא בשבת קדש, בו "רפואה קרובה לבוא" (כלומר, בשבת מקיף הרפואה הוא בסוד המקיף הקרוב – החיה שבנפש, ל ד"צלם" – ו"קרובה לבוא" לפנימי).

מכה בגימטריא א-דני, שם המלכות (ש"רגליה יורדֹת מות" ובה "דינא דמלכותא דינא"). הרפואה מתחילה משם אל, כתפלת משה "אל נא רפא נא לה", ועיקרה משם הוי' שבתפארת (פאר אותיות רפא, ולתפארת שייך המלאך רפאל). אם כן, שם אל הוא הכח המקדים את רפואת התפארת למכת המלכות להמתיק את ה"דינא דמלכותא דינא" עד שתהיה כולה בבחינת "חסדי דוד הנאמנים", והוא סוד "אל מלך נאמן". "אל מלך נאמן" ר"ת אמן (יחוד השמות הוי' וא-דני, תפארת ומלכות, כנ"ל) – "אמן כן יהי רצון", ר"ת אריך (ר"ת "כי אני הוי' רֹפאך"), לשון ארוכה. ארוכה ורפואה נמשכות משם אל בחסד ("חד אריך") ומשם הוי' בתפארת (כנ"ל) – בסוד "אל הוי'", התפארת שבחסד שהיא היום הבא בספירה.

תפארת שבחסד: הוי' שבאל

"אל הוי' ויאר לנו"

התכללות שם הוי' בשם א-ל (שעולה ההויה, כנ"ל, והיינו שם הוי' עם הכולל ו-ד האותיות) רמוזה בפסוק "אל הוי' ויאר לנו". "אל הוי' ויאר לנו" עולה ה"פ חסד, סוד ה חסדים הנמשכים מעטרא דחסדים שבדעת ב-ה קצוות (ונכללים ביסוד המוסר אותם למלכות) על ידי שם הוי' שבתפארת, כאשר הדעת היא נשמת התפארת. והנה, הוי' שבאל ע"ה עולה "אל הוי' ויאר לנו"!

אל במילוי (אלף למד) עולה ה"פ לז, שהוא חלק המילוי של שם סג (הוי' דבינה), לכן מתאים למלא את "אל הוי'" במילוי סג דווקא – אלף למד יוד הי ואו הי עולה אברהם, ח (סוד הבינה) פעמים אל, כנ"ל (תוספת ה-ה לאברהם בברית המילה היינו ה עילאה – סוד שם סג דבינה – כח ההסברה וההמשכה בתיקון של האורות המרובים דתהו).

הוי' שבאל הוא שרש יעקב (תפארת, הוי') בתוך אברהם (חסד, אל) – בסוד "יעקב [הוי'] אשר פדה את אברהם [אל]", שבעבודה היינו התכללות מדת הרחמים במדת החסד – הרגשת מצוקת הזולת בפנימיות עצמותו ממש (מדת הרחמים) שברצון הפשוט להיטיב לכל (מדת החסד).

"אל נא רפא נא לה"

תפלת משה עבור מרים אחותו – "אל נא רפא נא לה" – היא בחינת התפארת ("רפא") שבחסד ("אל") כנ"ל. הרפואה הראשונה בתורה היא על ידי תפלת (בקשת רחמים, תפארת) אברהם (חסד, שם אל, שרש שם אלהים כנ"ל בגבורה שבחסד) – "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך וגו'". אבימלך = "חסד אל [כל היום]", אברהם אבימלך = 351 = הוי' במשולש כללי (והוא עולה "[ויקרא את שמם] אדם ביום [= נח] הבראם [אברהם]"). "ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך" – 37 אותיות בגימטריא 1813 = 37 פעמים 49 (7 ברבוע), חולה (חסר שער הנון), הערך הממוצע של כל אות. "האלהים וירפא אלהים" = דעת, נשמת התפארת (הרפואה) כאשר השאר = 1339 = 13, אחד-אהבה (אבי), פעמים אבימלך!

ויהי-והיה

המלה הראשונה בתורה השוה אל היא "ויהי" כנ"ל, אך זו המלה ה-הוי'-והיה בתורה. ושוב רמז להתכללות (מדת התפארת): "ויהי" לשון צער ואילו "והיה" לשון שמחה. והנה, צער עולה "אל הוי' ויאר לנו" (!) וביחד עם שמחה עולים תשובה שהיא אל (ויהי) פעמים חיה-חדוה (וביחד עם ויהי-והיה עולה הכל 770, שכינה-שכינה – שכינה תתאה, צער, ושכינה עילאה, שמחה).

והנה, ויהי פעמים והיה^[ג] – אל פעמים הוי' ("אל הוי' ויאר לנו") העולה "לעשות", התבה החותמת את מעשה בראשית – "אשר ברא אלהים לעשות" – לעשות היינו לתקן, להפוך את הצער לשמחה, את החשך לאור, "כיתרון האור מן החשך" דווקא (יש לשון "אור" בתנ"ך במשמעות של חשך, דבר והפוכו, לרמוז להפיכת החשך עצמו לאור גדול שבאין ערוך, "אור חדש" שחדש להיות אור, שעד כה היה עצם ממש כמבואר בדא"ח, וכן יש לדרוש "ויאר לנו", ובפרט ש"לנו" עולה אלהים).

נצח שבחסד: הוי' צבאות שבאל

"אל אמונה ואין עול"

האמונה, ששרשה ברדל"א כנודע, מאירה בז"ת בנצח והוד (שני בדי ערבה שאין להם טעם וריח רק אמונה פשוטה) ובמלכות (בבחינת נעוץ סופן בתחלתן). בכל אחת משלש ספירות אלו מאירה האמונה בצורה אחרת: בנצח, האמונה מאירה כנאמנות, בחינת משה, שמדתו במדות הלב היא מדת הנצח – "בכל ביתי נאמן הוא" (וכן בשבעת שמות הצדיק בתנ"ך – חסיד, ירא, ישר, נאמן, תמים, צדיק, ענו – נאמן בנצח); בהוד, כהודיה פשוטה לעיקרי האמונה שלמעלה מטעם ודעת ושיש רק להודות להם ולהאמין בהם בתמימות (פנימיות ספירת ההוד); במלכות, כאמונת המקבל דלית לה מגרמה כלום, במשפיע שבודאי ישפיע לה את כל המצטרך וימלא אותה בכל טוב.

לפי זה, נצח שבחסד היינו השבח הנאמר על השי"ת בשירת האזינו, שירת משה רבינו (שמדתו נצח כנ"ל), "אל אמונה [נאמן] ואין עול" (באותו פסוק יש גם רמזים לעוד ספירות בז"ת: "הצור תמים פעלו" היינו תמימות בהוד; "כי כל דרכיו משפט" – "משפט רחמי'" בתפארת; "אל אמונה ואין עול" בנצח כאשר "אין עול" במלכות; "צדיק" ביסוד; "וישר הוא" בתפארת, הדרך הישרה כו', והוא מצד התכללות החסד שבתפארת כאשר המשפט הנ"ל הוא מצד התכללות הגבורה שבתפארת). "אל אמונה ואין עול" = 306 = אמונה אמונה אמונה.

"נעִמות בימינך נצח"

השם "הוי' צבאות", שם הנצח, עולה ז פעמים בטחון, פנימיות ספירת הנצח כנודע (בטחון פעיל, תודעה של "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל"). ז פעמים בטחון היינו "[תודיעני ארח חיים] שבע שמחות [את פניך]" כמ"ש "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" (וכן מתנת החיים – "תודיעני ארח חיים" – בנצח). סיום הפסוק הוא "נעמות בימינך נצח" (הנצח הוא סוף קו ימין). והנה, בפרק מו בתהלים שני הפסוקים ח ו-יב (הפסוק החותם את הפרק) זהים: "הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה". יש בפסוק זה ח תבות ו-אל אותיות – הסימן הוא ח פעמים אל = אברהם, "חסד [אל] לאברהם", היינו שהפסוק הזה הוא עיקר ההתבוננות בהוי' צבאות שבאל, נצח שבחסד. "הוי' צבאות עמנו" = 691 = "משה משה" ("לא פסיק טעמא בגווייהו") ע"ה. התבה הבאה, "משגב" = משה (נמצא ש"הוי' צבאות עמנו משגב" = 1036 = ג"פ משה ע"ה = כח-יחי פעמים לז, הבל, שרש נשמת משה כנודע). "עמנו" אותיות נועם, היינו "נעמות בימינך נצח". בפסח (= נצח) אומרים שיר השירים שפסוק השיא שבו הוא "מה יפית [בחסד] ומה נעמת [בנצח, ענף החסד – ח חס חסד = נצח-פסח] אהבה בתענוגים". מבואר בדא"ח (ד"ה "באתי לגני") שעיקר גילוי התענוג בנפש הוא בנצחון האויב (היצר הרע), נמצא ש"אהבה בתענוגים" בכלל שייך לנצח שבחסד, להוי' צבאות (השם המנצח) שבאל – אהבה וחסד.

י"ג גלגלים

הוי' צבאות שבאל = 858 = גל (לשון גילוי, "גל עיני ואביטה גו'") פעמים הוי', סוד יג גלגלים כמבואר בכתבי ר"א אבולעפיא – גלגל היומי (א), ח גלגלי הכוכבים (גלגל המזלות ושבעת גלגלי כוכבי הלכת שצ"מ חנכ"ל), ד גלגלי היסודות (ארמ"ע) – סוד אחד (ג חלוקות מלמעלה למטה, סוד בי"ע. גלגל היומי הוא גם סוד השכל הפועל = ישראל, שכלים נבדלים בבריאה). שרש כל הגלגלים בגלגלתא דאריך אנפין ששם מתלבש ומאיר החסד דעתיק יומין, בחינת "אברהם התחיל להאיר" (ר"ת אהל, היינו "אור המאיר לזולתו", החל מהתלבשות חסד דעתיק בגלגלתא דאריך, בעוד ג"ר דעתיק, שאינם מתלבשים באריך כלל, אלא עומדים מעל לגלגלתא דאריך בסוד "ריש גלי", היינו סוד השעשועים העצמיים, "אור המאיר לעצמו" בלבד) הכולל את כל אחד הגלגלים – "אחד היה אברהם" ("אחד היה" = גל).

הוי' צבאות בנצח ואלהים צבאות בהוד – "תרין פלגי גופא" – "איהו [שמים, הוי'] בנצח ואיהי [ארץ, אלהים] בהוד", וכידוע בשם ר"א אבולעפיא בסוד "כי ביה הוי' צור עולמים" ש-יה פעמים הוי' = שמים ואילו יה פעמים אלהים = ארץ (כאשר ה-א דארץ = 1000). השם יה, חכמה ובינה (הנסתרות של שם הוי' ב"ה), מאיר בנצח והוד (שמהם נתקנו החו"ב דנוקבא דז"א). בפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – "את השמים" בא לרבות את צבאות השמים, היינו סוד "הוי' צבאות", ו"ואת הארץ" בא לרבות את צבאות הארץ, היינו סוד "אלהים צבאות". נמצא שהוי' צבאות שבאל רומז לצבאות השמים כפי שנאצלו משם אל – "אל אחד בראנו" (כאשר גם הגלגל ה-יג, יסוד העפר, בסדר השתלשלות יג הגלגלים הנ"ל רומז ליסוד העפר הרוחני, המלכות של ד היסודות הרוחניים של עולם העשיה הרוחני, הכל בגדר "צבאות השמים", השייך לאברהם אבינו שגילה את האלקות, "בעל הבירה", על ידי ההתבוננות שלו בגרמי השמים – "עמד והתבונן נפלאות אל" – ועד ש"ויוצא אותו החוצה וגו'", וד"ל).

הוד שבחסד: אלהים צבאות שבאל

"ויטע אשל בבאר שבע"

על אברהם אבינו, סוד שם אל (אברהם = ח פעמים אל – ספירת ההוד היא הספירה ה-ח מלמעלה למטה ומקבלת מספירת הבינה בסוד "בינה עד הוד אתפשטת", הספירה ה-ח מלמטה למעלה, שבה מאיר השם הפנימי של שם סג – יוד הי ואו הי = אל כנודע) נאמר "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". סוד ה"אשל" הוא ש = אלהים במילוי (אלף למד הי יוד מם), היינו אלהים צבאות בפרט (גילוי שם אלהים בצבאות הארץ כנ"ל), שבתוך שם אל – אלהים צבאות שבאל. מטרת האשל היה להביא את העוברים ושבים להכיר בבורא העולם ולהודות לו על החסד הגדול שהוא עושה אתנו תמיד, היינו הוד שבחסד. "אל עולם" = גן עדן, היינו גן עדן הארץ (שהאיר באשל אברהם) – "עולם" לשון העלם והסתר אלקות אך "אל עולם" היינו גילוי ה-אל יתברך בתוך העולם, היינו סוד אלהים צבאות שבאל (יש "עולם" גם במשמעות של נצח, שאז "אל עולם" היינו נצח שבחסד, אך "[אל] עולם" במשמעות של "עולם חסד יבנה" היינו הוד שבחסד).

שרש שם אל – "אל עליון" – הוא בפרצוף הכתר של אלב"ם (וכידוע הרמז של בעל מגלה עמוקות – "כלם בחכמה עשית" 'כלם באלב"ם עשית', סוד בריאת העולם בכלל ובריאת עולם העשיה, הארץ על כל צבאותיה, בפרט, בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ", "אבא יסד ברתא"), סוד הגלגלתא הנ"ל שבה מאיר החסד דעתיק, "חסד לאברהם" כנ"ל. על ה-א של אל נאמר "אאלפך חכמה" ועל ה-ל של אל נאמר "אלף [אאלפך] בינה" (נמצא ששם אל הוא בסוד "נצר חסד [לאברהם] לאלפים"), היינו שה-א הוא שרש המשכת מ"ד (אור ישר, "יהי אור") מלמעלה למטה ואילו ה-ל (סוד "מגדל הפורח באויר", בחינת בינה כנודע, שבו נאמרו ש הלכות, סוד ה-ש של אשל כנ"ל) סוד העלאת מ"ן (אור חוזר, "ויהי אור") מלמטה למעלה. כך מאיר שם אל מהכתר עליון בחו"ב ומשם ל"חסד אל כל היום" (שוב בחיבור שתי האותיות א-ל יחד). לפי זה, השם הוי' צבאות שבנצח מקבל בעיקר מה-א דא-ל שמאירה בחכמה (ראשית קו ימין שסיומו נצח) והשם אלהים צבאות שבהוד מקבל בעיקר מה-ל דא-ל שמאירה בבינה (ראשית קו שמאל שסיומו הוד). מכאן נשכיל לעומק יותר את הנאמר באברהם "ויקרא שם בשם הוי' [האור הפנימי של כל הספירות הוא שם הוי' כנ"ל] אל עולם" – כאשר הא-ל מתלבש בעולם ה-א דא-ל מסתתרת ב-ע של עולם (סוד אור-עור כנודע, וכן בסוד המופלא שבסנהדרין שמעל ל-ע זקנים, שכנגד ע פנים לתורה דמחכמה נפקת) ואילו ה-ל של א-ל מתגלה ב-לם של עולם (מילוי האות ל הוא למ[ד], וכן רמוז בזה שרש שם אלהים הכלול בשם אל כנ"ל).

אמת לאמתו

והנה, אלהים צבאות שבאל = אמת לאמתו (ר"ת אל), בסוד "אמת מארץ תצמח", "אשה מזרעת תחלה" ("איהי בהוד" כפי שההוד מקבלת מסוד האות ל דא-ל, סוד "מגדל הפורח באויר", שרש העלאת מ"ן כנ"ל). אמת לאמתו היינו סוד "אשה כי תזריע [אמת] וילדה זכר [לאמתו]" = אשה (כאשר ה-א = 1000 כנודע). אלהים צבאות שבאל = אשה אשה אשה (= בריאה יצירה עשיה, מצד הכלים של שלשת העולמות התחתונים שיחסית לאצילות כולם בבחינת ארץ, וד"ל) = ט"פ אמונה, דהיינו אמונה שפלות, ההארה של "כתר עליון איהו כתר מלכות" בהוד שבחסד דווקא, "איהי [מלכות] בהוד" המודה ל"אל עליון" שבכתר כנ"ל.

הפסוק הנ"ל "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" = 2205 = 5 פעמים אמת, רמז ל"אמת לאמתו" הנ"ל. "ויקרא [ויקרא = אברהם אבינו] שם בשם הוי' אל עולם" = "בראשית ברא [ברא = 'הוי' אל עולם'] אלהים", היינו רמז לאלהים צבאות שבאל , הוד שבחסד. דילוג תבות: "ויטע... בבאר... ויקרא... בשם... אל" = 990, משולש 44 (מ-א עד דם) = משיח בן יוסף משיח בן דוד (אברהם הוא "האדם הגדול בענקים". ויטע בבאר ויקרא בשם = 959 = אברהם במספר קדמי = 7 פעמים 137, "אך בצלם יתהלך איש", אברהם = "בצלם אלהים", ואז – שם אל); "אשל... שבע... שם... הוי'... עולם" = 1215 = 5 פעמים 243 (3 בחזקת 5) – ה פעמים אברם (הערך הממוצע של ה התבות), היינו סוד ה-ה (ה הממדים של ספר יצירה, ג ממדי המקום-עולם, ממד הזמן-שנה וממד הנפש) שנוספה בשמו של אברם בשעת ברית מילה (על מנת להוליד את יצחק בתכלית הקדושה) פעמים ט ברבוע כשלכל אחד ראש-תוך-סוף, כמבואר בדא"ח. ההפרש בין שני הדילוגים הוא 225 = יה ברבוע, "יהיה הוי' אחד ושמו אחד" ("אחד [בעצם] היה אברהם" "כי אחד קראתיו [סוד השם]").