1

בע"ה

התוועדות כ"ז תמוז

כ"ז תמוז ס"ח – בית הארחה בית וגן, ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

צהריים טובים לכולם. פה כתוב בשלט שזה יום ההילולא של יוסף הצדיק. באמת יש כאלה שסוברים שזה יום ההולדת שלו, שזה ה"מזל גובר שלו". איך שלא יהיה, זה יום שמאד קשור ליוסף הצדיק, לכן צריך להקדיש את ההתוועדות היום ליוסף הצדיק, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. מה שכתוב בספרים זה באמת יום הולדת, ככה זה מופיע כתוב. בהשגחה פרטית יש פה בציבור שלנו – מה שידוע לי – ארבעה ימי הולדת שיושבים איתנו, אולי יש עוד. קודם כל שלכולם יהיה מזל טוב, מזל גובר, ביחד עם יוסף – מזל משותף ליוסף הצדיק. גם מי שזיכה אותנו בהתוועדות הוא אחד מהארבעה ימי הולדת, ידידנו אביחי, והוא גם מקדיש את הדברים היום לאביו, שקוראים לו יוסף. הוא עדיין בשנת האבלות לאביו, זכרונו לברכה, ושמו יוסף. הבן שלו נולד ביחד עם יוסף – יוסף הוליד את יוסף – אם כי קוראים לו אביחי. כשיוסף נולד – היום, אם זה יום ההולדת של יוסף – זה היום בו רחל אמרה "יוסף הוי' לי בן אחר". המסר של לידת יוסף זה 'עוד אחד', אז מן הסתם זה עוד יוסף – שיוסף מוליד את יוסף. זה שיוצא בנימין – את זה נסביר בהמשך. בכל אופן, הבקשה לפי הפשט, זה שיהיה עוד יוסף כזה.

נפתח עם החודש – חודש תמוז. לפי זה יצירה לכל חדש יש חוש, והחוש של החדש הזה הוא חוש הראיה, ובהקבלת ל-יב שבטי י-ה זה החדש של ראובן, ששמו מלשון ראיה. אבל כמו שנסביר, יוסף מאד קשור לחוש הראיה דווקא, מכל החושים. בתוך החדש זה יום ה-זך. יש חידוש שכתוב בחסידות על ההבדל בין נבואת "כה" לנבואת "זה": כתוב ש"כל הנביאים התנבאו ב'כה אמר הוי'' ומוסיף עליהם משה שהתנבא ב'זה הדבר'" – זה קשר בין משה ליוסף, "ויקח את עצמות יוסף עמו". משה זקוק ליוסף, לוקח אותו איתו, ובין השאר זה כדי שיזכה למדרגת הנבואה המיוחדת לו – "זה הדבר". גילוי כמו "זה אלי ואנוהו" בקרי"ס ו"זה הוי' קוינו לו" לעתיד לבא. יש רמז ש"זה" ר"ת זכות הראיה. מי שיש לו זכות הראיה יכול לומר "זה הדבר". אחרי משה רבינו אי אפשר לחדש שום מצוה והלכה בתורה, וכידוע הרמז שמשה רבינו עולה תריג – הוא כולל תריג מצוות ואחריו אי אפשר לחדש. רק לו יש זכות הראיה, בזכות עצמות יוסף. אם זה היינו זכות הראיה מה זה "כה" (מדרגת שאר הנביאים, וכן נבואת משה עצמו בעודו במצרים, ולכן "מוסיף עליהם משה")? כתוב ש"כה" זה כוונת הלב. כל נביא מתחיל מבירור ותיקון כוונת הלב, לכוון לתכל'ס. מי שכל הזמן יודע שיתכן מאד שאיני ישר על הכוונת, אבל כל הזמן מנסה לכוון את הלב – "האלהים עשה את האדם ישר" ורק בגלל ש"המה בקשו חשבונות רבים" האדם סוטה מקו היושר, ומי שרוצה כל הזמן לכוון את הלב. זה לכאורה דבר טוב, אז למה זה רק "כה"? רק אספקלריא דלא נהרא, ומי ששם לא יכול לחדש מצוה ולומר בבהירות לכל ישראל "זה הדבר אשר צוה הוי'" לכולנו לעשות. כלומר, יש משהו ב"זכות הראיה" שהיא תוספתו של הקב"ה המרובה על העיקר של "כוונת הלב" (שהיא העיקר). יש משהו בתוספת שהוא יותר גם מכוונת הלב, ובזה צריך להתבונן. הדבר הפשוט הוא שגם מי שיש לו תיקון של רעותא דלבא, שזה פנימיות הלב, הרצון הפנימי של הלב שמכוון לרצון ה' יתברך, עדיין זה רעותא, זה רצון, ורצון זה יש – יש איזו ישות ברצון, גם הרצון של ה', גם הרצון של הלב שמכוון לרצון ה'. אבל עין – מי שמזכך את ראית העין שלו – בעצם רואה אין, והאין זה המזל של ישראל. כך אומר הבעל שם טוב – "אין מזל לישראל", אל תקרי אֵין אלא אַין. האין זה גם טעמי תורה. כתוב שלע"ל יתגלו טעמי תורה – למה ה' רוצה ציצית, למה ה' רוצה תפלין. בעולם הזה אין גילוי טעמי תורה, אבל משה רבינו כשקבל את המצוה גם זכה לטעם הפנימי, האין שהוא הכח הפנימי המניע את הרצון.

היום זה יום הולדת של יוסף, וכמו שאמרנו קודם, ביום הולדת המזל גובר. מה בעצם גובר? הקשר לאין, שזה המזל, ה"אין מזל לישראל". כמו שאמרנו, זכות הראיה זה הזכות לראות את האין. מה זה נותן? איזה מסר יותר 'אנושי'? יש את השאלה המפורסמת ששאלו פעם את אדמו"ר הזקן, מה יותר גדול, אהבת ה' או אהבת ישראל? הוא ענה שאהבת ישראל יותר חשובה, כי מי שאוהב יהודים אוהב את מה שהאהוב אוהב. אפשר לאהוב מישהו אבל האהבה לא מתפשטת על כל הדברים שהוא אוהב, ויכול להיות שהוא אוהב דברים שאתה דווקא לא מתקשר אליהם. אבל אם אתה אוהב אותו לגמרי, האהבה מתפשטת גם לכל מה שהוא אוהב. היות שכתוב שה' אוהב יהודים, אז אם יש לך אהבת ישראל בגלל שה' אוהב אותם זה יותר גדול מאהבת ה' בעצמו. זה דוגמה מצוינת להבין מה ההבדל בין כוונת הלב לזכות הראיה, בין נבואת כה לנבואת זה. לאהוב את ה' באמת, מתוך הנקודה הפנימית שבלב, רעותא דלבא, הרצון הפנימי של היהודי שעדיין בגדר יש – יש קדוש, לא חלילה אגו של חיצוניות, יש מתוקן אבל עדיין יש – זה כוונת הלב, שהרצון שלך מכוון לרצון ה', כמו שאמרנו, ואתה גם מבטל את הרצון שלך לרצון ה'. הכל לפי רצון ה', יהודי שומר תורה ומצוות כרצון ה', אבל בתורה זה לא כל כך פשוט שצריך לאהוב כל יהודי ולהפוך בזכותו של כל יהודי בכל מצב ומצב – בשביל זה צריך את החסידות. יש הרבה מאמרי חז"ל שאם לומדים בהשקפה ראשונה, בחיצוניות, אפשר לקבל רושם הפוך – שאם יש חוטאים ורשעים לא צריך לסמפט אותם, כי הם רשעים. אבל מי שקשור לתורת הבעל שם טוב, כמובן צריך לקיים בדרכי נועם מצות תוכחה – שהזולת יחזור בתשובה, צריך לעזור לו בכך – אבל בעצם צריך לאהוב אהבה אין סופית כל יהודי בהיותו יהודי, בגלל שיש לו נפש אלקית. הנפש האלקית של כל יהודי זה האין שלו, לא היש שלו, וזה גם מה שה' אוהב אצל כל יהודי. כמו שאמרנו קודם, לאהוב כל יהודי זה לאהוב מה שה' אוהב. הרצונות של ה' זה מה שמתגלה לנו בתורה, אבל הטעם הפנימי – מאיפה זה בא – זה ישראל. חז"ל שואלים מי קדם למי, מי בשביל מי – מי היכי תימצי בשביל מי. האם ה' ברא יהודים כדי שיהיה מישהו מספיק טוב שיסכים לקיים את התורה – ה' חזר עם התורה על כל העמים ואף עם לא רצה, כי יש משהו בתורה שלא מתאים לאופי העצמי של כל אחד (שופך דמים, מגלה עריות, גונב), ורק היהודים מוכנים לקבל את התורה. זה תפיסה שהיהודים הם בעצם היכי תימצי בשביל התורה – שהעיקר זה התורה וצריך מישהו שיסכים לקבל אותה, וה' מצא פרייאר כזה שמוכן לקבל את התורה. החסידות לא מבינה כך, וגם חז"ל לא מסכימים לזה – הם שואלים מי קדם למי ואומרים ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". "בראשית" זה בשביל ישראל, גם בשביל התורה, אבל אם צריך לשקול מי בשביל מי התורה היא בשביל ישראל. התורה זה היש, הרצונות, והם באו בשביל לגלות את האין – לגלות מיהו יהודי האמיתי. מי שרואה את זה בכל יהודי זה נקרא שיש לו "זכות הראיה". לכן זכּוּת זה גם לשון זכות – "הוי' דן את כל האדם לכף זכות". אם אין זכות הראיה האדם לא מקיים "הוי דן את חברו לכף זכות", אבל מי שיש זכות הראיה, שיכול לראות בכל יהודי את האין שלו (ה"אין מזל לישראל"), אז גם ידון כל אחד לכף זכות. כמו שרבי פינחס מקוריץ אמר שצדיק גמור  זה אחד שאוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור זה אחד שאוהב רק רשע שאינו גמור. כמה שיותר צדיק כך יש לו יותר זכות הראיה, לראות את האין של כל יהודי (לא שום יש, "אין מזל לישראל"). ניסינו להתחיל בהסבר למה זכות הראיה זה תוספת לגבי כוונת הלב, מה שמשה רבינו מוסיף על כל שאר הנביאים. זה גם שייך לתקופה הזאת – ברוב השנים קוראים מטות-מסעי יחד, וזה שמשה רבינו מוסיף על שאר הנביאים רש"י מביא בתחלת פרשת מטות. מביא זאת בהקשר של "חכם מתיר את הנדר" – "החכמה מאין תמצא". נדר, עם כל התוקף של נדר – משהו גדול מאד בתורה – זה מצד היש, אמא בלשון הקבלה ("כל הנודר נודר בחיי המלך"), מקור היש, אבל החכם שהוא אבא הוא מתיר, כי הוא מגלה פתח חרטה. הניקוד פתח בחכמה, זה אין, וכשהוא מגלה את האין יכול להתיר את הנדר. על זה כתוב שמשה רבינו מוסיף על כל אדם בפרט. עד כאן מה שאמרנו שהיום הזה הוא זך תמוז – זך זה זכּות וגם זְכות. זה היום של זכות הראיה, ואם אנחנו יכולים לנחש מתי יש יום שמשה זכה ל"זה הדבר אשר צוה הוי'" זה זך תמוז, הזכות והזכות של חדש הראיה. לכן זה מתקשר יפה מאד עם היום הולדת, שזה יוסף הצדיק – המזל של יוסף הצדיק.

יוסף גם היה קשור מאד עם השמאל. פוליטית יודעים שיש ימין ושמאל. יוסף הוא ממלכת הצפון, השמאל, ויהודה הוא ממלכת הדרום, הימין. רוב ה'רשעים' הם בצפון – "הרוצה להעשיר יצפין", אלו שרודפי כסף והון הם בצפון. אבל יוסף הוא הכי אוגר וצובר כסף, צובר את כל הכסף. גם בדורנו, דור של מלך המשיח, משיח ימצא את המטמון של יוסף. יוסף כמובן הוא ספירת היסוד בקבלה, "צדיק יסוד עולם". בספירות ה"צדיק יסוד עולם" נוטה לשמאל. מצד אחד יוסף הוא המשך ישיר של אבא שלו, יעקב אבינו. כתוב "אלה תולדות יעקב יוסף", שכל תולדותיו של יעקב זה באמצעות הצינור של יוסף, הוא כביכול מוליד לאביו את כל השבטים, עוד טרם שהוא עצמו נולד בעולם הזה – נשמתו היא הצינור שכל השבטים נולדים מיעקב דרך הברית, דרך יוסף הצדיק. אבל אם כי ש"גופא ובריתא חשבינן חד", שזה ממש המשך ישיר, בכל זאת כתוב שיעקב-התפארת נוטה לימין ואילו יוסף-היסוד נוטה לשמאל, כלומר שיש לו נטיה לשרש קין. גם כתוב ש-יוסף עם ד אותיות שלו עולה קין, ואילו יעקב שייך להבל-הימין. יש הרבה מה לומר לגבי השמאל והימין, קין והבל, הצפון והדרום. יש משהו חשוב ומשמעותי לדורנו, שממלכת הצפון נקראת גם בתנ"ך ממלכת ישראל והדרום זה יהודה. ברור ופשוט לכל יהודי שישראל זה שם יותר כללי לכל האומה שלנו מאשר יהודה. אם כי כולנו יהודים, על שם שבט יהודה, בכל אופן הכלל זה ישראל – כלל ישראל. אז יש משהו בישראל – ר"ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה, השרש של כל יהודי בתורה – שקשור ביוסף. ישראל אוהב את יוסף מכל בניו (אף שיצא מזה קנאה וכו', זה מעיד על קשר). יש שני שמות כלליים – יעקב וישראל. יעקב, "איש תם יושב אהלים", ודאי שייך לימין – כמו שאמרנו שהתפארת נוטה לימין (דרום), אבל הצפון הוא ישראל יותר, וישראל הוא שם המעלה. כשיעקב מנצח את שרו של עשו – דבר שבשבילו צריך להיות כמו עשו (שהרי "פגע בו כיוצא בו") – זה "שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", ואז הוא מקבל את השם המיוחד ישראל, שם העצם, שם המעלה, וזה שייך ליוסף.

מה זה נוגע למה שאמרנו קודם? יוסף הוא צדיק, הוא לא מהרשעים ר"ל, אז איך קשור? יוסף הוא אותו צדיק עליו אמר רבי פינחס מקוריץ שאבן הבחן לצדיק הגמור שדווקא הוא אוהב את הרשעים הגמורים בעם ישראל ומזדהה עמם. גם למשה רבינו יש נטיה – כתוב שהוא ר"ת מחלוקת שמאי הלל, כולל את שניהם אבל שמאי לפני הלל, השמאל לפני הימין, הוא לוי ולא כהן (אהרן נוטה לימין ומשה לשמאל). רואים שגם בחייו האישיים הוא פוסק כבית שמאי. במצוה הראשונה בתורה, מצות פו"ר, המצוה הכוללת – יש מחלוקת ששמאי אומר שהמצוה בשני בנים והלל אומר שבן ובת. משה הוא הדוגמה הקלאסית שהסתפק – וכך הסכימו מהשמים – שיהיו לו שני בנים, ולא בן ובת. אז מקיים המצוה הראשונה רק לפי שמאי. כתוב שלע"ל תפסק הלכה כבית שמאי, כאשר גם בית הלל יסכים עם בית שמאי. בעולם הזה בית שמאי צריך להכנע ולהכלל בתוך בית הלל – זה "לאכללא שמאלא בימינא" – אבל לעתיד לבוא זה הפוך, שהשמאל יעלה לשרשו שלמעלה משרש הימין. זה כבר דוגמה לזכות הראיה של יוסף. מי שיש לו כוונת הלב, כה, מכוון והולך ישר עם מה שה' רוצה עכשיו. אבל בלי לסטות מהרצון העכשווי לראות גם את הטעם, לראות את היעד העתידי, מתי ש"כי עין בעין יראו" ו"נגלה כבוד הוי'", זה יוסף. כתוב בחסידות בפירוש שיש מעלה ליוסף גם יותר מהאבות (כולל יעקב אבינו, הבכיר שבאבות), לכן הוא בעצם תוספת – תוספת לאבות בדרגה יותר גבוהה.

נעבור למאמר חז"ל שהזכרנו ונעמיק בו קצת: כתוב ש"תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר". ה' מברך והקרן זה העיקר, אבל אם ה' מוסיף על הקרן הקיימת התוספת הרבה יותר ממה שנתן בהתחלה. זה חידוש מופלא, לא הייתי חושב כך – שהתופסת יותר מהעיקר. יש משכורת, ואם עבדת עוד שעה נוסיף עד כמה לירות, אבל לא שהתוספת יותר מהקרן עד שהקרן מתבטל בתוספת. הראש הזה, ההשגה הזאת שהתוספת כל כך גדול עד שהרבה יותר גדול מהעיקר, עד שהעיקר מתעמעם בפני התוספת, מתבטל בפני התוספת, זה תכונה שלומדים מיוסף הצדיק. הדבר הזה כתוב בפירוש. בתורה, כשיוסף נולד, על הפסוק שכתוב בלידת יוסף – "יוסף הוי' לי בן אחר" – בין הפירושים על הדף במקראות גדולות יש פירוש בעלי התוספות, והוא אומר ש"יוסף הוי' לי בן אחר" זה מה שאמרו חז"ל "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר". איך הוא מבין אמירה זאת? הפשט, שמביא את זה, כי רחל לא מסתפקת בבן שנולד. יש לאמא בן אחרי כל כך הרבה שנים של עקרות, שהיא מתפללת לה', וסוף כל סוף כשה' זוכר אותה ישר אומרת שזה לא מספיק ורוצה עוד בן. רש"י אומר שגם היתה נביאה, גם היתה לי התנוצצות של "זה", וידעה שיעקב עתיד להעמיד זה שבטים (גם משה במ"ק זה זה, ???היה עוד משה???), ובקשה שעוד בן שעתיד להוולד יגיע אליה. אבל גם פשש"מ הזה של רש"י לא משביע רצון. כשיהודה נולד לאה אמרה "הפעם אודה את הוי'", ואז באמת "ותעמוד מלדת". בגלל שהודתה – שזה דבר טוב, לכאורה – עומדת מלדת. הודתה כי קבלה כבר בן אחד יותר מחלקה, היא 'דרומית' דתית מאד שמודה לה', ועומדת מלדת. והנה, רחל יולדת בן ראשון אחרי הרבה שנים ומיד אומרת "יוסף הוי' לי בן אחר". זה משהו עצמי ביוסף, שאם יש יוסף הנשמה הזאת חייבת מישהו אחר. זה המהות שלו – להסתפק בעיקר. אצל יוסף העיקר זה לא החשוב, החשוב זה התוספת והתוספת מרובה על העיקר. נחזור לפירוש הזה של בעלי התוס' על התורה: הם כותבים שיש משהו בבנימין שנולד שזה יותר מיוסף. מה? שבנימין זכה לעשרה ילדים, שכולם גם נקראו על שם יוסף והצרות שעברו עליו (כמו שרש"י מפרש), ואין אחד מהשבטים שהיו לו עשרה ילדים. בהמשך התולדות של עם ישראל קרו דברים מאד לא טובים לשבט בנימין, יותר מכל השבטים, לכן כאשר הוא נולד אותה אמא קראה לו "בן אוני" ומתה מתוך לידתו. בכל אופן, זה שיש לו עשרה בנים – בעוד יוסף זכה רק לשני בנים (מכאן יודעים שגם הוא כבית שמאי, כמו משה, שהרי יוסף הוא סמל של פו"ר, היסוד, והאם יתכן שהוא עצמו לא יקיים פו"ר? לפי בית הלל לא קיים פו"ר, כי יש לו רק אפרים ומנשה, שני בנים, ומשה לוקח את עצמוּת יוסף עמו) – ומביא פס' בנ"ך שהבנים של בנימין נקראו שבטים, "שבטי בנימין". אז לבנימין יש עשרה שבטים ואילו ליוסף רק שני שבטים – מכאן רואים שהתוספת מרובה על העיקר. בנימין הוא התוספת, ויש לו עשרה שבטים – הכי הרבה ילדים – וליוסף יש רק שנים. יש אחד שיש לו פחות משנים, שבט דן, שיש לו רק את חֻשים (אותיות משיח), שעורף את עשו – זה איזה קשר בין יוסף לדן, אבל ליוסף יש שני בנים. לפי הפירוש הזה יוצא חידוש מופלא, שהוא מפרש שבנימין הוא תוספת מרובה על העיקר ביחס ליוסף עצמו. אבל הוא יוצא מיוסף, וכפי שאמרנו כל עשרת הבנים הם על שם יוסף – בנימין רק מעריץ את אחיו הבכור, מצטער ובוכה עליו, אבל לפי פירוש זה המהדורה השניה מעולה על הראשונה.

איך נסביר את זה בלשון החסידות? הרי בנימין הוא צדיק תחתון ויוסף הוא צדיק עליון, אז איך אפשר לומר שיש לו מעלה? אפשר לומר שהיא הנותנת, שהוא בחינת נוק', עטרה, ועולה באו"ח ו"אשת חיל עטרת בעלה". אבל לפי הפשט הזה של תוספות, שהכל תלוי רק בכמה ילדים יש לכך. יש כלל בחסידות שהרבי מאד מחזיק ממנו, בפרט בדור שלנו, והוא "כמות מאכט איכות". יוסף מסמל את האיכות, ובנימין הוא יותר כמותי כפי שרואים כאן. כמו שאמרנו קודם, בהמשך הדורות הכמות שלו גם התמעטה בגלל סיבות לא טובות. אבל יש משהו אצלו לכתחילה שמסמן את הכמות ולא את האיכות. הייתי חושב בהשקפה ראשונה שהאיכות זה העיקר, אבל דווקא לקראת ימות המשיח יש מעלה בכמות. מה זה מכות לענינו? שלא ידח ממנו נדח, שכל יהודי קדוש. גם בנימין במצבים הירודים שלו – כמו פילגש בגבעה, שהוא לוחם באחיו ויש מלחמת אחיו – גם אז יש משהו ישראל מקורי עצמי, נקודת אין בבנימין, שאפילו אצל יוסף במהדורה הראשונה זה לא נמצא.

עכשיו, לפי הפירושים האחרים בפסוק זה – "יוסף הוי' בן אחר" – החידוש של התוס' שמפרש "אחר" למעליותא. רחל אומרת – היום – אני רוצה בן אחר. כשאומרים את המלה אחר הכוונה טוב יותר או פחות טוב? לפני שנמשיך לדון אם "אחר" זה למעליותא או לגריעותא נראה איך חסידות מסבירה. לפי החסידות "בן אחר" שייך לסטרא-אחרא, ו"פרו ורבו" זה כח לקרב אותו. אדמו"ר הזקן פירש שתפקיד היהודים להגיע לעוד אחד ולעוד אחד, יהודי עושה עוד יהודי, וכח של יוסף להושיט יד למי שנמצא בצד האחר (סטרא אחרא, הצד של האחר, צד מלאכו של עשו שנקרא סמאל, לשון שמאל. לשם הוא מגיע ולוקח את האחר ומחזיר אותו בתשובה. לפי זה "אחר" כאן זה עבודה זרה, "לא תשתחוה לאל אחר". היות שעל פי פשט הוא מימוש בקשת רחל הוא קרוי ממש בן (גם בראובן יש דרוש, אבל בבנימין זה ממש כלל). איך אני יודע? לפי הכלל "בתלת זימני הוי' חזקה". יש לבנימין בעצם שלשה שמות – "בן אחר" (זה הולך עליו עוד לפני שנולד), "בן אוני" "בן ימין" (רוצה להמתיק את השם שנתנה האם במיתתה, במסירות נפש – בדרך כלל לאמא יש זכות הראיה לדעת בדיוק מה השם שלו, שזה השליחות שלו בגלגול הזה בעולם הזה, והיא מתה, אז באמת זה שם מאד מתאים לחויה שלה – אבל יעקב רוצה להמתיק זאת ומשנה את השם, לבן היחיד שנולד בארץ הימין, ארץ ישראל, בעוד שאר השבטים נולדו יותר צפונה, בבבל). אם כן, יש לו שלשה שמות שכולם בן: בן אחר, בן אוני, בנימין. אם נתבונן – תן לחכם ויחכם עוד – יש כאן גם סדר פנימי של הכנעה-הבדלה-המתקה. החידוש העיקרי, כמובן, הוא ש"בן אוני" זה הבדלה. זה שבן אחר זה הכנעה זה פשיטא, זה שבנימין זה המתקה זה בפירוש. אוני זה צער, היפך החיים. בנימין נקרא ג"פ בן – בתלת זימני הוי חזקה. עד כאן לא מהאריז"ל, אבל מכאן כן – בן זה גם שם הוי' במילוי בן, והאריז"ל אומר שיוסף הוא ג פעמים בן, ואת כל שלשת שמות ב"ן הוא מוסר לבנימין, תפקידו למסור אותם לאחיו הקטן. מה שאמרנו עכשיו זה רמז נפלא למה שכתוב באריז"ל, שבנימין מקבל מיוסף ג' ב"נים.

אחרי כל זה נחזור לשאלה – האם אחר זה למעליותא או לגריעותא? לפי חסידות זה הכי לגריעותא, אחד ששייך לסטרא אחרא וצריך להחזירו בתשובה. גם בחש-מל-מל זה רע – צריך להכניע את ה"אחר", "לא תשתחוה לאל אחר". אבל בפירוש שהבאנו מבעלי התוספות זה למעליותא. יש עוד פירושים, בפשט, שכותבים בפירוש שהכלל הגדול בתנ"ך שכל פעם שיש השואה בתנ"ך בין דבר אחד לאחר (בלי סט"א ודברים כאלה) ה"אחר" הוא לגריעותא. אם האחר הוא לגריעותא ביחס לעיקר זה סותר את הפירוש של בעלי התוס', שכל החידוש שלהם שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. הוא גם לומד את זה מחזקיה המלך – משרש קין – שהיה צריך למות וה' הוסיף לו חמש עשרה שנה "ונתתי לך בן" שקודם לא זכה לו. מזה שהתוספת שה' מוסיף לחזקיה זה בן, משהו עצמי, וקודם לא היה לו בן – מזה לומדים שתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. מי הבן הזה, שממנו לומדים זאת? מנשה, המלך הכי רשע. הוא היה מלך יהודה, בזמן שישראל כבר גלו, והוא היה המלך הכי רשע מכל המלכים. רק שבסוף מתוך יסורים ועוני – מתוך בן אוני – הוא חזר בתשובה. אז אם יש אחד כל התנ"ך שהוא בן אחר לפי הפירוש החסידי, שקודם ממה הוא סט"א ומשהו קורה אצלו והוא מתהפך וחוזר בתשובה, אותו בן תוספתו מרובה על העיקר. למה זה דומה? להורים של"ע בנם יוצא לתרבות רעה ומתרחק לגמרי לגמרי – יותר גרוע ממנשה הוא לא יכול להיות, ומנשה חזר בתשובה. אם ההורים האלה יזכו – זה היום לזכות – בזכות הראיה ויראו את האין בתוך הבן הזה אז בטוח שזה יעזור. בסוף "לא ידח ממנו נדח" ושום דבר לא יעזור – הוא יחזור בתשובה – אבל בטוח שאם מסתכלים באין, מלמדים זכות גם במצב הכי גרוע, זה יעזור להחזיר בחזרה. אז שוב, חזקיה – שראוי להיות משיח, והוא משרש יוסף (האריז"ל אומר בפירוש שמה שאמרו שאם היה אומר שירה היה משיח היינו משיח בן יוסף, אף שהוא מבית דוד, וזה פלא) – אז אצלו התוספת מרובה על העיקר, וזה בן שהוא לגמרי "אחר".

נחזור: המפרשים אומרים שהכלל בתנ"ך לא ככה, אלא הפוך. שאם כתוב דבר ו"אחר" אז לאו דווקא שהאחר הוא רשע אבל הוא ודאי יותר גרוע. יש דוגמה – שבה האחר הוא גם רשע קצת – בפרשת גירושין, בה כתיב "והלכה והיתה לאיש אחר", שמתגרשת מבעלה הראשון והולכת ונשאת לאיש אחר. למה הבעל מגרש אותה? בגלל שלא מצאה חן בעיניו, והיינו שמצא בה ערות דבר. חז"ל לומדים מה"איש אחר" שהוא אחר מהראשון, שהראשון היה צדיק שהוציא רשעה מתוך ביתו והשני הכניס רשעה לביתו ובכך הוא אחר מהראשון (גם אם לא ממש רשע), שלא אכפת לו להכניס רשעה לתוך ביות. בכך דוגמה חשובה ל"אחר" לגריעותא (ויש עוד). אבל, היות שיש פירוש זה למעליותא ועל זה רוצים ללכת – פירוש זה, יותר מכל הפירושים, מגלה את הענין של יוסף עצמו, שהתוספת מרובה על העיקר. זה סוד התשובה, שכל אדם – מה שהוא היה עד עצם היום הזה – זה העיקר שלו. מה שהוא צריך להיות, צריך לשאוף אליו, זה "צאינה וראינה", לצאת מהאני שלו ולראות את האין האלקי. היום הכי טוב לזה – יום הולדת, הזדמנות לבטל את היש ולגלות משהו אחר. לפי פשט זה לגמרי לא כמו פירוש החסידות – לקחת מישהו אחר ולעשות אותו בן – אבל אפשר גם להעמיק ולומר שבסופו של דבר זה הופך להיות אותו דבר. שיש אחר למעליותא, והוא כזה כי היה אחר לגריעותא, ואחרי שחזר בתשובה 'זה משהו אחר' (כמו שאומרים היום, שמתכוונים למעליותא – תלוי באיזה טון אומרים את זה...). אם זה לא היה אין סוף יותר טוב גם לא הייתי אומר שזה משהו אחר (כמו שאומרים היום ברחוב 'אין', קיצור של 'זה משהו אחר', זה כל כך אחר שאין בכלל מלים). למה הדבר הזה הוא "אין", כי באמת זכה לזכות של עין, שרואה אין. זה הפירוש שאנו רוצים – בתחילה הוא היה אחר לגריעותא, ומה שהיא מתפללת ל"בן אחר" – כמה שהבן הזה הוא צדיק הוא גם שואף כל הזמן להפוך להיות בן אחר, למעלותא. אם נקח את ההבנה הזאת של "בן אחר" למעליותא, איך נוכל להלביש זאת על הפסוק הכי הפוך (שזה סימן שמשהו אמיתי) – "והלכה והיתה לאיש אחר"?

צריך להקדים שיש מאמר חז"ל, המובא אצלנו בספרים, הכל מן האשה. איש ואשה, מי משפיע על מי, מי משפיע על השני לעשות אותו צדיק או רשע. חז"ל אומרים בפירוש, בהחלטיות, ש"הכל מן האשה". באיזה הקשר מביאים? מדרש מפורסם, שפעם אחת היו חסיד וחסידה, צדיק וצדיקה, שהיו נשואים יותר מעשר שנים בלי ילדים. לפי הלכה היו צריכים להתגרש, ועשו זאת מתוך צער רב. הלכה החסידה ונשאת לרשע, הלך הצדיק ונעשה רשע. הסוף היה שהחסיד נעשה רשע, בגלל אשתו הרשע"כ כי לבד היה חסיד. אבל הרשע שנשא את החסידה נעשה צדיק. זה מעשה שהיה, ומכאן לומדים חז"ל ש"הכל מן האשה". אם האשה היא צדיקה ובעלה הוא רשע סופו להיות צדיק, ואם זה הפוך שהאיש הוא צדיק והאשה רשעה סופו להיות רשע. הדבר זה מחדד מאד מאד את הדרוש של חז"ל "והלכה והיתה לאיש אחר". אם איתה הוא-אמינא שהאיש האחר כל כך צדיק שפשוט מרחם על האשה הזאת ורוצה להחזיר אותה בתשובה אז הוא מתחתן איתה תוך כדי תקוה והחלטה פנימית שהולך להחזיר אותה בתשובה. אבל חז"ל אומרים שהוא טפש, כי אם היה חכם היה רואה שבעל לא יכול לעשות מרשעה צדיקה, ורק להיפך, שהיא יכולה לעשות ממנו רשע. הוא גם טפש, וגם יש לו נטיה לרשעות, ולכן חז"ל אומרים שהוא "אחר" הגרוע מהראשון שגירש אותו. אחרי כל זה, איך בכל זאת נפרש זאת למעליותא? צריך לומר שגם הכלל של חז"ל ש"הכל מן האשה" יש כלל גדול ממנו, "אין כלל שאין בו יוצא מהכלל", גם למעליותא. יש שני סוגי צדיקים – יש צדיק שאוהב יהודים ומלמד זכות כי רואה כמה מצוות מקיימים. כתוב שאפילו הפושעים שבך מלאים מצוות כרמון. כל דבר טוב, כמו שאמרנו קודם, זה נקודת יש חיובית. אחד שהוא צדיק ברק בדרגה כזאת שהוא מזהה ורוצה לעזור לך לחזק את הדברים הטובים שלך – תוך כדי התעלמות מודעות מהלא טוב שלך – ודאי שאצל הזולת זה פועל. אבל אם זה האשה שלך – זה לא יעזור. לגבי מישהו אחר זה יכול לעזור, "עוד מעט ואין רשע" – דרוש מפורסם של רבי נחמן, תחשוב רק על הנקודה הטובה והוא יתעלה, "והתבוננת על מקומו [הקודם] ואיננו". זה כלל יפה מאד כל זמן שלא נשואים, אבל אם נשואים זה סיפור אחר, שחז"ל אומרים שהכלל הוא "הכל מן האשה". מה היה שם? אשה רשעה נשאה לאיש צדיק, ואם הוא צדיק ודאי ישתדל לעזור לאשתו תשובה, אבל זה לא עזר ונעשה רשע. האם בכל זאת יש איזה הצלה? וקודם – מה עם האשה הזאת? היא אבודה? אם היא לא תתחתן היא אומללה, ואם היא תתחתן היא רק מרבה רשעים בישראל – אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. מה גורלה? הרי גם עליה כתוב "לא ידח ממנו נדח". היא צריכה צדיק מסוג אחר, ממש יוסף, שהעיקר אצלו שההווה לא תופס מקום, גם לא ההווה הטוב, אלא יש לו כח חדירה לזהות את הפוטנציאל, את האין. זה כח שמקבלים ביום הזה – ז"ך תמוז – זה היום שאפשר גם להתחתן עם הרשעה (הרי זה רחמנות עליה) ולגלות בה את האין, את זה שהיא יהודיה ויש לה נשמה אלקית, ואז "פנים חדשות באו לכאן" לגמרי, אז זה משהו אחר (למעליותא). זו נקראת יכולת של צדיק גמור, שאוהב את הרשע הגמור. מי שאוהב את הרשע הגמור גם מסור לו – אוהב אותה עד מס"נ, מוכן להתחתן איתה, אף על פי שזה מסוכן לו מאד ("כל הדרכים בחזקת סכנה"). כעת נפרש למעליותא – "והלכה והיתה [הויה חדשה] לאיש אחר". בעלה הראשון היה צדיק, אבל צדיק שאינו גמור, אבל היא זקוקה לבעל צדיק גמור, לאחד שרואה את האין – לא את היש הטוב – ולחשוף את זה. לראות ולהגביר יש זה "עצם והתפשטות", וזה קשור לכוונת הלב, אבל לראות אין זה העלם וגילוי, לראות דבר שקיים אבל מוסתר. צריך כזה צדיק, שזה יוסף הצדיק, שכל המהות שלו זה "יוסף הוי' לי בן אחר".

אחרי כל ההסבר הזה – המזל של היום הזה – נספר עוד משהו מכתבי האריז"ל שמדגים את זה (ויש בו גם חידוש מאד גדול בהלכה, דווקא בהלכות גיור): זה סיפור שחז"ל מספרים במסכת מנחות, סיפור של תלמיד אחר – שלפי גירסת תוס' זה תלמיד של רבי מאיר – ומקרה מיוחד במינו. אחד ששייך ליוסף (וכל מי שנולד היום, מי שעכשיו יושב כאן, שכולנו יושבים בזכות היום הזה) האריז"ל אומר שהמצוה המיוחדת שלו ("אבוך במאי הוי זהיר טפי") זה מצות ציצית. אפילו רמוז שבמצוה זו מיוחדת של ציצית יש הלובן שבו והתכלת שבו. התכלת זה מלכות, צבע המלכות, וזה קשור למשיח בן דוד. אבל משיח בן יוסף, וכל מי שקשור ליוסף, הוא הלובן של הציצית. לכאן עד ביאת משיח בן דוד כל התיקון זה רק לתקן את הלבן, ולכן האריז"ל אומר שעד משיח בן דוד לא צריך תכלת, אף על פי שזו מצוה בתורה – זו מצוה מיוחדת שתתחדש לנו ביאת משיח בן דוד, כך כותב האריז"ל והרבי הרש"ב וכך נוהגים הלכה למעשה. יוסף הוא הלבן בעצם, הוא גם כח שיכול להלבין – יכול להלבין שחור, לקחת רשע גמור ולהלבין אותו לגמרי. אנחנו עדיין, כל זמן שיש עסק עם תיקון ממלכת הצפון – ממלכת ישראל, מדינת ישראל היום – כל עוד שלא עשינו תיקון זה בשלמות אנחנו קשורים למשיח בן יוסף. אחרי שהסיפור הזה של ישראל יתוקן, יעלה על הדרך של הטובה, אז אפשר להתחיל עם משיח בן דוד. אבל כל עוד יש לנו מציאות של התמודדות ועבודה קשה, גם לזכות יהודים – לא ידח ממנו נדח, יוסף הוי' לי בן אחר (שיוסף צריך להחזיר את העם הזה בתשובה, דווקא בגלל שהכי אוהב את השמאל ואת מי שקוראים לו רשע) – יש צצית שכולו לבן. אחרי זה יש מצות תכלת, ואין כאן המקום להאריך בזה יותר (אבל זה דבר שכבר דובר כמה וכמה פעמים). מה זה ציצית? זה מלה מאד מיוחדת. בעצם זה רק צץ, לשון "מציץ מן החרכים". קשור לראיה, הצצה, וזכות הראיה זה להציץ נכון. להציץ זה לראות בכל יהודי שני צדיקים. צצית – תמיד חסר בתורה – זה חיבור שני צדיקים, צצ, שהם יוסף ובנימין, צדיק עליון וצדיק תחתון. בפסוקי "הנה בנך יוסף בא אליך וגו'" זה רמזים לכריכות בציצית ועוד. בכל כנף יש טל כריכות – ז-ח (יה) יא (וה) יג (אחד). אם יש בכל כנף טל כריכות, ביחד זה יוסף. בכל יהודי יש שני צדיקים – נקודת צדיק עליון, יוסף, ונקודת בנימין. רחל יודעת שלא יכול להיות הצדיק הזה בלי זה. זה "צצית", "ועמך כֻלם צדיקים" – כל יהודי הוא שני צדיקים יחד, וזה בא לידי ביטוי במצות צצית. כך אומר האריז"ל. הוא מגלה בגלגולים על יוסף – יוסף נקרא צדיק כי התנסה באשת פוטיפר ועמד בנסיון (עמד בנסיון של הברית). בנימין בפילגש בגבעה נפל בזה נפילה תהומית, וגם יהודה נפל בזה קצת, "צדקה ממני", אם כי הנפילה שלו מן השמים כדי להוליד את משיח. בכל זאת בנימין גם צדיק, ויש לו מעלה על יוסף בעשרה בנים. למה יוסף לא זכה לעשרה בנים? כשעמד בנסיון היה לו ספק במחשבה אם לחטוא או לא, ויצאו לו עשר טפות לא מהברית אלא מהאצבעות – "ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל". יש באריז"ל מקום שכתוב שיצאו עשר טפות מהידים וגם עשר טיפות מהרגלים. עשר טיפות אלו זה נשמות עשרה הרוגי מלכות בימי הרומאים. זכות העמידה בנסיון היא לדורות, אבל יש גם משהו שנחשב לו בזה לחטא. האריז"ל אומר שיוסף עבר עוד נסיון בברית, שבגלל זה הוא עצמו כולל שני צדיקים. קודם עמד בנסיון של אשת פוטיפר, ואחר כך עמד בנסיון שהציעו לו הרבה שידוכים – היה הבחור הכי יפה והכי מבוקש במצרים ("בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור", כל בנות מצרים חזרו אחריו) – והוא עמד בנסיון לא להסתכל בשום בת, "עלי עין", ורק לחכות עד שבת זוגו תבוא, שהיא בעצם אחינית שלו לפי חז"ל, אסנת בת דינה שגדלה בבית פוטיפר. הוא עמד על כך שיתחתן רק עם בת משפחתו, עם כל הפיתויים. זה נסיון שלא מפורש בתורה, אבל זה נסיון שני שהאריז"ל אומר שבלעדיו הנסיון הראשון לא היה שוה – הצדיק השני 'מחליט' את הצדיק הראשון. קודם יש נסיון ראשון מאד חזק, כמו אנרגיה דסיבית???, והוא עומד בו, ואז יש נסיון ממושך, שכל הבנות מחזרות אחריו, והוא מתעקש לשאת רק מישהי מזרע קדש ברך ה'. אחר כך האריז"ל אומר שבגלל שיצאו עשר טיפות הוא צריך לחזור בגלגול כדי לתקן. וגם, בגלל שהנסיון הראשון היה באשת פוטיפר שכוונה לשם שמים – היתה לה כוונת הלב, אבל לא זכות הראיה (זה היה לו, ולכן עמד בנסיון), שראתה שיש להם צאצאים משותפים אבל לא הבינה שזה מבתה (יתכן שזה מדרש חלוק עם המדרש הקודם על אסנת). לא יודעים איך קראו לה, אבל אשת פוטיפר = שרה רבקה רחל לאה, כל ארבע אמהות עם ישראל. יש משהו באשה הזאת – שבינתיים הכל בסט"א, "בן אחר" – ששוה לכל אמהות עם ישראל, היא מפתה אותה ובזכות הנסיון שלה נעשה צדיק. האריז"ל אומר ששניהם צריכים לחזור בתשובה, לעשות את התיקון שלהם, וכשאר יעשו את התיקון שלהם היא תזכה להנשא ליוסף, רצונה יתממש.

איפה מסופר הסיפור הפלאי הזה? הסיפור במנחות (מד, א):

א"ר נתן אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה צא ולמד ממצות ציצית מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח אמרה היא יכנס נכנס הציעה לו ז' מטות שש של כסף ואחת של זהב ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו נשמט וישב לו על גבי קרקע ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע אמרה לו גפה של רומי שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי אמר לה העבודה שלא ראיתי אשה יפה כמותך אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר עכשיו נדמו עלי כד' עדים אמרה לו איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה כתב ונתן בידה עמדה וחילקה כל נכסיה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות ובאת לבית מדרשו של ר' חייא אמרה לו רבי צוה עלי ויעשוני גיורת אמר לה בתי שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים הוציאה כתב מידה ונתנה לו אמר לה לכי זכי במקחך אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר זה מתן שכרו בעה"ז ולעה"ב איני יודע כמה.

הסיפור על תלמיד אחד – בלי שם, והאריז"ל אומר שזה יוסף עצמו – ויש אחת גויה שגרה ברומא והיא מלכת היפי של רומא, ובהיותה מלכת היפי של כל העולם היא גם הזונה הכי מפורסמת שם ולוקחת בשכרה איזה מליון דולר (ארבע מאות זהב). משהו מופלא. יוסף הצדיק יושב בארץ ישראל, תלמיד מובהק של רבי מאיר בעל הנס, אבל רואה את זה – זה מתפרסם באינטרנט – וחייב לנסוע אליה. הוא כנראה מצא קצת ממטמון יוסף, ועשה העברה בנקאית של כל הסכום מארץ ישראל לרומא והזמין תור. היא קבעה תור והוא מגיע במועד (צריך לשוט באניה וכו'). הגמרא מספרת שם את כל הסיפור כדי להוכיח את שכר מצוות בעולם הזה, ואילו שכר מצוות לעולם הבא "עין לא ראתה אלהים זולתך". חז"ל בחרו בסיפור זה להדגים מה זה שכר מצוות בעולם הזה, הכי גדול, שממנו נוכל לנחש בהשער ההבלתי משוערת מה זה העולם הבא – זה הנושא בגמרא. שמה זה תיאור של שש מטות של כסף ומטה של זהב וסולמות של כסף – סיפור שלם שלא נאריך בפרטים, אם כי הם מאד חשובים לסוד – ותוך כדי שהוא עולה בסולמות דרך המטות, והיא יושבת למעלה על מטות הזהב. הוא – יוסף בגלגול – היה זהיר בציצית, ותוך כדי שעולה באו הציציות וטפחו לו על ראשו. תוך כדי זה הוא קבל הרהור תשובה – משהו נסי, שהציציות טפחו על פניו – ואז הוא נפל מהסולם, בכוונה, ויש על הרצפה. היא בקומה השביעית והוא כעת על הרצפה. כשהיא ראתה את זה קרה אצלו משהו. היא חשבה שהיא לא מצאה חן בעיניו, הרי היא מלכת היפי של כל העולם אז מה זה יכול להיות? וגם הוא כבר שלם הרבה כסף, ובדרך כלל אחרי שמשלמים כסף לא מתחרטים. היא גם כאן בבת אחת נפלה מהמטה למעלה וישבה לידו. אז היא נשבעה באליל של רומי שתגלה לי מה מצאת בי פגם, למה אני לא טובה בעיניך? מה קרה כאן? אם הוא גלגול של יוסף הצדיק יש להניח שהוא גם הכי יפה תאר (אם כי זה לא כתוב). היא לא נסתה לפתות אותו יותר, אבל נשבעה שלא תזוז עד שלא יגלה איזה מום מצא בה. אז אמר לה שאני נשבע בה' אלקי ישראל שלא מצאתי בכך מום כלל וכלל, ואדרבה – את האשה הכי יפה שאי פעם ראיתי בעולם. אבל, הוא ספר לה, יש לנו מצוה אחת – מצות ציצית – וספר לה מה קרה, שהציצית טפחה על ראשי, וקם והלך. היא אמרה שלא תתן לו לעזוב עד שלא יכתוב כל הפרטים – אי-מייל, כתובת, והשם של רבך בארץ ישראל. הוא רשם לה על פתק. היא היתה גם עשירה מופלגה – כפי שניתן לשער מהשכר שלקחה – וכתוב שהלכה וחלקה כל רכושה לשלשה חלקים (מזכיר יוסף שחלק עושר לשלשה). שליש נתנה למלכות רומי כדי שיתנו לה לעזוב – היא היתה שם דבר, מוסד, שפיץ של כל תרבות רומי, וכדי שירשו לה לעזוב ולהגר לארץ ישראל היתה צריכה לתת להם מליונים. שליש שני חלקה לעניים, ושליש אחרון לקחה איתה יחד עם מצעי המטות שלו. נוסעת נסיעה ארוכה, מגיעה לארץ ישראל, מחפשת בית מדרש של רבי מאיר – נכנסת לבית מדרש, שואלת מי הרב כאן ומראים לה את רבי מאיר בעל הנס (כל הסיפור המיוחד הזה, שתוס' אומרים שהוא על רבי מאיר לפי גירסתם, וכמאמר מוסגר כל הסיטואציה כאן מתאימה לו יותר מלכל תנא – הוא עבר בצעירותו נסיון קשה בתחום זה, וגם נפל במשהו כמסופר בסדר הדורות, אז הכי מתאים. הוא גם התנא המשיחי ביותר, היחיד שאמר על עצמו שהוא המשיח). אומרת לרבי מאיר שבאה להתגייר. רבי מאיר הוא לא טפש, מסתכל על האשה היפהפיה ואומר לה – בתי, שמא נתת עיניך באחד התלמידים כאן? אם את רוצה להתגייר בשביל אחד התלמידים זה סותר את הגיור ואיני יכול לגיירך. לכן אמרתי שיש פן הלכתי מאד חשוב בסיפור הזה. היא לא עונה, אלא מוציאה את הפתק שיש לה בכיס, מראה כתב יד של התלמיד, ומספרת לו כל הסיפור שהיה – מי היא וזה תלמיד שלך (ודאי זיהה אותו מיד). מה הגמרא אומרת? בלי שום היסוס כלל וכלל וכלל שכאשר ראה את הפתק ושמע את הסיפור אמר לה "בתי לכי וזכי במקחך". על המקום, בהרף עין, גייר אותה ואמר לה לכי זכי במקחך. מי היא? היא אשת פוטיפר. ומי התלמיד? יוסף הצדיק. תלמיד מוזר מאד. שיוסף הצדיק יחזור בצורה כזאת זה משהו לגמרי מוזר. מה רואים כאן? שאם יש לאדם מחשבה מסוימת בגלגול אחד, והוא מתגבר ולא עושה מה שהוא חושב, צריך לתקן את זה בכך שיותר מתקרב לכך. עדיין עמד בנסיון, אבל היה יותר קרוב. יש צד של דמיון שהאריז"ל לא כותב: מה שמנע מיוסף לחטוא גם היה נסי, שנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו, וכאן הציצית טפחה על פניו. מה קרה כאן לרבי מאיר? בהתחלה אמר שאם רוצה להנשא לתלמיד לא יכולה להתגייר ואחרי הסיפור מסכים. הוא ודאי הבין שהסיפור הזה יהפוך לדוגמת שכר מצוות בעולם הזה. איזה מהפך קורה כאן? מה ההבדל בין התאהבות של גויה בבחור ורצון להתגייר בשבילו (שאז אסור לגייר) למה שקרה כאן? היא ודאי מאוהבת בבחור, אבל לא בגלל שהוא יפה תאר – הדחף שלה הוא בגלל שראתה גילוי אלקות. כזונה ראשית בעיר הבירה רומי, ה' נגלה עליה. נסיון זה לשון נס, והיא ראתה כאן נס. נוכחה לדעת בבירור – שהלואי שאני ואתה ואת נזכה לראות כך – שה' עובד בשטח. אחת שרואה את זה, וזה הולך ביחד עם בחור – דווקא הולך ביחד עם אהבה של בחור וזונה, זה מתאים להקשר, שתוך כדי ההקשר הזה יש גילוי אלקות מהמדרגה הכי גבוהה – ובשעת מעשה עומדים בנסיון, אבל אחר כך עם קצת השתדלות... איזה נס היה עם הציציות על הראש? מה שלומדים כאן היום זה תוספת מופלאה של "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר". דבר כזה לא שייך לעיקר התורה ולעיקר ההלכה, זה משהו תוספתי. הסיפור הזה בא ממקום שהוא אין, שהוא לא יש בכלל, שהרי זה נס, למעלה מהטבע לגמרי. עוד הפעם, הזונה הזאת ראתה את האין האלקי בפועל, וכל היש, כל האני, הכל מתמוגג ונופל ומתבטל לחלוטין. אז היא מכתת רגלים עד שמגיעה בקושי לארץ ישראל, ואז, ברגע שרבי מאיר שומע את הסיפור שלה, בלי שום היסוס אומר "בתי לכי וזכי במקחך". ואז אותם מצעים שפרסה לפניו בטומאה היא פרסה אצלו בקדושה ובטהרה. מכאן אתה לומד מה זה שכר מצוות בעולם הזה, וצא ולמד מה זה שכר מצוות בעולם הבא. זה הסיפור שבא בסוף להדגים בגדול, דבר פלאי שהאריז"ל יכתוב שזה יוסף הצדיק ואשת פוטיפר, שזה התיקון שלהם (ושל חטאם בגלגול הראשון), שהוא שוב מתנסה וכמעט נופל אבל ניצול בזכות הציצית. מוסר השכל אחד שנשמור על מצות ציצית שכולו לבן, עד ביאת משיח בן דוד בקרוב ממש יגלה. ושוב, הכח הזה מהאין הוא הכח שיכול להלבין כל אחד ואחד, וגם לקחת כזה רשע – נחזור עכשיו לפירוש החסידי – שנראה שאי אפשר להשפיע עליו, ויכול רק להשפיע עליך, ולגלות את האין שבו, לשנות אותו לא בדרך של עצם והתפשטות אלא של העלם וגילוי. עד כאן השיעור שלנו היום, וה' יעזור שנזכה לזכות הראיה, לראות את הזכות שיש בכל יהודי ויהודי, הניצוץ של יוסף הצדיק שיש בכל יהודי.

השלמות (כח תמוז, טלפונית):

א. כמה רמזים שיוסף זה הלבן של הציצית:

יש ברשב"ם עה"ת שיוסף לא רק על שם "יוסף הוי' לי בן אחר" אלא גם על שם "אסף אלהים את חרפתי" – זה המשפט הספונטני, תוך כדי פחד הלידה (שם אלקים, שם הדין, אך עשה כאן טוב). זה פשט. מה שהוא לא כותב, שזה נראה שהכל כאן לטובת עצמה – בחיצוניות נראה שרק דואגת לתדמית של עצמה. מצד אחד זה "אסף אלהים את חרפתי" ואחר כך "יוסף הוי' לי בן אחר". זה כמו שיש למישהו מחלה, אז הבן הזה הוא חצי רפואה, וכדי שהרפואה-התדמית תהיה שלמה צריך עוד בן (אני גם רוצה להיות לא פחות מהשפחות, שהתדמית שלי לא תהיה פחותה מאחיותי), שה' יתן לי עוד אחד. יש כאן ענין נפשי עמוק: שאצל כל אחד התדמית, באופן מודע או לא מודע, זה בפני ההורים ובפרט בפני האבא. כמה שמתבגרים מתחזק אצל האדם – גם אם לא מודע – שרוצה למצוא חן בעיני אביו, להראות כמו שאביו רוצה. לרחל באופן מיוחד יש ענין עם לבן – מלאה הוא 'שמח' להפטר, ואחר כך רחל גונבת לו את התרפים (לפי חז"ל זה סיבת מיתתה), יש לה בעיה עם אבא שלה במיוחד. לאבא שלה קוראים לבן ובמנטליות שלה יוסף זה השלמה ללבן, ויוסף לבן = רחל. קוראת לבנה הבכור כדי שביחד עם אבא שלה זה ישלים לה – יתקן את התדמית שלה בעיני אביה. אפשר לומר שזה תפקיד הבן הבכור – לבנות תדמית בפני האבא, לפתור בעיות איתו. אחר כך צריך גם לפתור תדמית עם הסביבה, עם הבעל והסובבים בהוה, ובשביל זה הבן השני (שלא תהיה שונה מאחיות). אבל ליוסף יש שרש מאד עמוק, כי גם בנפש שלה יוסף זה התיקון של עצמה בפני אביה. כל זה משהו מורכב פסיכולוגי שקושר זאת ל"אסף הוי' את חרפתי", וגם רואים מכאן שיוסף הוא בעצם לבן, ולכן גם בציצית ענינו זה הלובן העליון.

יוסף בהכאה (י פעמים ו פעמים ס פעמים פ) = 28800 – אלף פעמים רפח. זה תיקון "חרפתי". עצם המספר רפח שייך ליסוד – זה ריבוע כפול (12). הריבועים הכפולים מקבילים ל-יג כחות הנפש הפנימיים, וה-יב הוא כנגד היסוד. יש זוגות של מספרים שהריבוע של אחד הוא המשולש של השני – אחרי חנוכה וספירת העומר זה 204 (צדיק) ו-288 (רפח) – צדיק בריבוע שוה רפח במשולש. רמז הכי יפה שהצדיק מברר את ה-רפח. משולש זה השתלשלות, עולמות, והצדיק הוא הפנימיות שמברר. ממש רמז יפהפה, אפשר לומר שהוא מעשר הגימטריאות (עוד מועמד לעשיריה ב"שביעי" של מסעי).

משיח בן יוסף לבן = חי בריבוע כפול. משיח בן דוד תכלת = 1274 = 7 בריבוע פעמים שם הוי'. זה שמשיח בן דוד הוא תכלת זה כתוב, שהוא זה שמכלה את האויבים וכו'.

ב. צצית תמיד חסר (אם כי רש"י דורש זאת מלא, כמו הקרי). יש מצוה אחרת – לא חלופית, אבל משלימה (שמי ש"זהיר טפי שלו" צצית צריך להדר גם בה) – שעולה אותו מנין: הכנסת כלה. מתאים לסיפור בסוף, שבזכות הציצית זכה להכניס את הכלה שלו – גם לחופה וקדושין וגם לצצית.

ג. שש מטות כסף ומטת זהב, וכך גם ששה סולמות כסף וסולם זהב. זה כמו ששת ימי החול ושבת קדש (בע"ה יוסבר יותר בסמינר על הזהב, שסוד הזהב הוא שבת, אחר כל הבירורים בחול שהם כסף, שהוא עיקר המטבע, בעוד הזהב להלכה הוא ה'פירי', הפרי של כל עבודת השבוע). בלימוד התורה זה כמו אצל האריז"ל שהיה לומד ו"פ נגלה ואחר כך פעם אחת נסתר. כל הכסף זה כיסופין לזהב. אצל יעקב זה "נכסף נכספתי לבית אבי" – עובד קשה אצל לבן, כמו עבודת החול, וכל הזמן כוסף לזהב, שזה יצחק.

ד. אשת פוטיפר ר"ת אף. "אף עשיתיו" – ה' עשה עולם העשיה כדי לתקן אשת פוטיפר. פוטיפר = שכינה.

ה. עוד פרק שלא פתחנו בשיעור: האריז"ל אומר שיוסף הוא הזיהרא של אדה"ר לפני החטא, ושהוא זכה לזה דווקא בלילה האחרון לפני שיצא מבית הסהר. כנראה קשור למה שחז"ל אומרים שבאותו לילה בה גבריאל ולמד אותו שבעים לשון. כל בית הסהר היה התיקון שלו, ומשם יצא למלוך. יש מקום שחז"ל תמהים למה לכל שבט יש יום הולכת וליוסף לא מצוין, ולכן צריך מסורת לא כ"כ מוסמכת ויש מחלוקת. יום הולדת שלו נעלם וזה יוצא דופן בין השבטים. אולי זה כי יש לו עוד יום הולדת – ראש השנה. בפשט זה יום הולדת של אדם הראשון, ואדם במ"ק = יוסף, וכן "'טמאים לנפש אדם' זה יוסף". וכן יוסף הכי קשור ליצחק, שגם הוא עבר טראומה וקבל נשמה חדשה. יוסף, גם כשהוא נולד, יכול לרמוז גם למה שכתוב באריז"ל שזכה לנשמה מדרגה עילאית שזה משהו אחר לגמרי, למעליותא, ולאותה דרגה – זהרא דאמא עילאה – זכה בליל ראש השנה לפני שיצא למלוך, ובמדה מסוימת זה עוד יום הולדת שלו (לכן העלימו יום הולדת ביולוגי, אבל מי שזך הראיה רואה שזה ב-זך תמוז). היחיד שזכה לפניו לזיהרא זאת זה חנוך (ולא האבות), וממנו עובר ליוסף. כל הזיהרא יותר שייך לסטרא דקין מאשר לסטרא דהבל. לגבי הדורות שלהם משהו יפה: אדה"ר זה 1, חנוך 7 ויוסף 23. אם עושים סדרה עולה הבסיס הוא 10 – ההפרש הבא הוא 26 והמספר הבא הוא 49 – יאשיהו המלך (30 דורות מאברהם, סוף ירידת הירח, סוף בית ראשון). חיבור ארבעת המספרים הראשונים הוא 80, הממוצע הוא 20 – אברהם אבינו, היהודי הראשון. המספר הבא בסדרה הוא 85 והממוצע הוא 33 – דוד המלך, הדור ה-33 בתנ"ך.

ו. מהאריז"ל: למה השבטים התקנאו ביוסף (חוץ ממה שמפורש בתורה, על החלומות והדיבה)? קודם כל בגלל שאביו מסר לו את כל הסודות שלמד משם ועבר. יש משהו חשוב אצל שם ועבר שיש יחס מספרי בולט של 5 ל-4 – שם זה ה"פ חיים ועבר זה ד"פ חיים. חיים זה ד"פ טוב – זה המכנה המשותף. לכן זה מגיע ליוסף, "אמרו צדיק כי טוב". קשור גם ל-זך תמוז – יום ה"כזבנו" – החצי של בין המצרים, היום ה-יא. כזבנו זה בפירוש פגם הברית – ב-ש לא כתוב שקרנו אלא שחתנו, זה גם פגם הברית, אבל לא מדויק כמו כזבנו, שעיקר פגם הברית זה פגם באמת. חוץ משקר וכזב, זה גם לשון אכזבה – אכזבנו. קודם כל אכזבנו את בוראנו, את הקב"ה, שלא ממצים את החיות והכחות שהוא נותן לנו. כזבנו = 85 (המספר החמישי בסדרה הנ"ל – כשמגיעים לכך דרך מט ועוד לו, מספר השראה של 7) = ה"פ טוב. זה מפורש באריז"ל על יוסף כאשר נקרא פעם אחת יהוסף על שם שמקבץ ה חסדים ומוסר למלכות. ה"ח זה ה"פ טוב. מסירת החסדים מיסוד למלכות זה סוד הטמנת הגביע = כזבנו (לא באר"י, מהרח"ו רק אומר שזה מילה, כזבנו יותר מתאים כי שם יש את הממוצע של ה"פ טוב, ה חסדים). יוסף יתום מאמו – יפה תאר ויפה מראה – כי ה"ח של אמא מתפשטים עד הוד. אמא נקראת "מגדל הפורח באויר", אבל האריז"ל כותב שזה גם כינוי ליסוד כי אין לו על מה להשען באמא, שהארתה נגמרת לפניו. אחר כך הוא מקבץ את כולם, יהוסף. מתי קבל שם זה? באותו לילה שקבל זיהרא עילאה דאדה"ר.

ז. עוד משהו באריז"ל, שחוץ מזה שהתקנאו על שמסר לו סודות שם ועבר (שכל הטוב והחיים שלהם זה בשביל יוסף –זה לימוד זכות על יעקב, שלא העדיף יוסף על שאר השבטים, רק היה ברור שכל הסודות הללו שייכים ליוסף). גם על פי פשט, סודות שם ועבר זה לאו דווקא תורה אלא מדע (מעשה בראשית ומעשה מרכבה בלשון הרמב"ם), וזה שייך ליוסף הצדיק, בעוד שלכל השאר שייכים דברי תורה. תמיד שואלים – יעקב לא למד אצל יצחק ואברהם?! ודאי שאת עיקר התורה קבל מאביו וסבו, זה המסורת המיוחסת שמסר לכולם, ואילו אצל שם ועבר זה כאשר הלך ללמוד באוניברסיטה. הדבר השני שהאריז"ל מוסיף שהשבטים הרגישו מראש שאביו יתן לו שכם אחד על אחיו (אף שקרא אחר כך זה סיבת קנאה). יש שם ביטוי מענין – לא מובן לגמרי – ש"שם נזדווג שור וחמור", ששני המשיחים מזדווגים בשכם. לזה היתה הכוונה בכך שהשם הכללי של עם ישראל דווקא בצפון. זה פלא, כי העיקר שלכאורה צריכה לחבר כולם זה ירושלים, "העיר שחברה לה יחדיו", שם יש יב בקר כנגד השבטים (בלי יוסף, כפי שאומר האריז"ל). אך האריז"ל אומר שזיווג שור וחמור – שחז"ל דורשים על שני המשיחים – זה דווקא זיווג ששייך ליוסף וזה קורא בשכם. לכן שכם והצפון זה שם המעלה של עם ישראל. אפשר להסביר את זה רק דרך מה שהרבי כותב על "תלת קשרין" – הקשר של עם ישראל לה' זה התורה, הירושלים והדרום, אך אם חוטאים ומתקנים את זה צריך לחזור אל ה' לא דרך התורה, וזה ממלכת הצפון (הנקודה העליונה של המשולש – למעלה הקב"ה, בימין התורה ובשמאל ישראל. ימין ושמאל זה דרום וצפון. כדי להתקשר לקב"ה שרך התורה צריך לירושלים, ויהודה זה הדרום. אבל הקשר הישיר לה' זה דווקא בשכם.

ח. עוד דבר מענין שהאריז"ל כותב שהכח ל"אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" זה כח של יוסף, על ידי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (שם-כבוד-מלכותו ר"ת שכם). מסביר שזה הגיע ליוסף כי שייך לו בעצם, והמקום של יחוד שור וחמור הוא גם המקום של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ולכן שייך ליוסף ולזרעו (קורה בזכותו אף שלא רואים אותו – כמו לידת אחיו על ידו לפני שנולד).

שכם זה לשון כתף, ובכתף הכה"ג היו שתי אבני שהם, האבן של יוסף. על כל אבן שהם היו רשומים ששה שבטים – יוסף היה רשום ג"כ בצד שמאל. לכאן האריז"ל אומר שכל השהם עם ששת השבטים משמאל היה צריך להיות בשלטון יוסף והימני בשלטון יהודה, אף שזה אף פעם לא התממש. ראוי היה שיהודה ישאר בירושלים ויוסף בשכם. לכן באמת כאשר הממלכות נקרעו זה קרה בשכם – המקום שיוסף מולך בו – רק שאז ייצג את יוסף ירבעם הרשע. מה שהוא עשה "בית עגלים" גם תזכורת ליוסף, "שור אוכל עשב".

ט. שני הנסיונות שאמרנו שעמד בהם – השני שלא נשא בת אל נכר. חז"ל מדמים זאת לפסוק "לא תשתחוה לאל אחר". רק אחרי שני הנסיונות האלה פעל את הזיווג למעלה (ובמקום אחר אומר שבשכם נתייחד שור וחמור, ואפשר לקשר שרק אחרי שני הנסיונות זכה לזיווג משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – הוא רק משיח בן יוסף, אבל הזיווג שניהם יחד, שמצא בת זוגו. אפשר לומר שהנסיון הראשון זה השור, והשני – שלא נעשה בת אל נכר – ורק חכה לזווג מן השמים זה החמור, משיח בן דוד).

י. עוד משהו פסיכולוגי: יוצא שיוסף טיפוס קצת פאטאליסטי. עושה דברים שבאופן מפוכח רק מזיקים לו (כמונו – אדם שעושה דברים שיודע בסוף שיפגע בו). משהו עמוק מאד בשרש יוסף הצדיק. שכאשר אביו שולח אותו לשכם הולך אף שיודע שמסתכן. ללמד זכות על הטבע הזה זה שעיקרו האין שלו, ומי שהוא אין מאבד כל הזמן את היש שלו לדעת. הוא מיואש מהחיים, מופקר, ביאוש חיובי שדברנו עליו. לכן עזי פנים ומופקרים נפשית נמשכים ליוסף – ככל שהוא צדיק, בשרש הוא כך. מחד זה בעיה נפשית, מאידך זה מלמד זכות על מה שהוא מסלסל בשערו וכאילו מתגאה. אחד שמיואש מהחיים, מה שהוא מתגאה זה אולי בשביל לאזן את זה. אצל סתם אדם, מי שמיואש מהחיים מאזן את זה בכך שהולך לדיסקוטק, מפקיר את עצמו. זה נושא שראוי להאריך בו יותר. בקדושה זה התוספת מרובה מהעיקר. שהאין דוחף כל הזמן לאפיקים לגמרי אחרים.

יא. הוא עצמו הסביר לאשת פוטיפר המגולגלת שבמצות ציצית כתוב פעמיים "אני הוי' אלהיכם" – להפרע ולשלם שכר טוב. בגלל תופעה זו זה גם מובא כדוגמה של שכר מצוות בעולם הזה.

יב. כתוב שם בגמרא שמיד אחרי שמספרת לרבי מאיר את הסיפור ואומר "לכי וזכי" – מה עם טבילה ולימוד הלכות וכו'? בפשטנות נראה שותר על תהליך הגיור, שאת כבר יהודיה, שהחויה שהיתה שם זה הטבילה וקבלת מצוות שלה. גילוי אלקות פועל הכל. כמובן, קשה לומר זאת לפי הלכה. הענין הזה קשור בכך שאם לא היה עם התפעלות אלקית זאת כל הגיור היה נפסל בגלל שנתנה עינים. דווקא בהקשר הזה יש את היכולת להתאהב בה' ולהתחתן עם ה'.

יג. הקשר בין יוסף ליצחק: אברהם נתן לדוד חמש שנים, יעקב עשרים ושמונה ויוסף שלשה ושבע. הכל היה אמור להיות מהאבות, אבל יצחק חי חיים מלאים, ויוסף התנדב להשלים לז מחייו (יוסף נותן לו הכי הרבה, שגם יותר מחצי חיי דוד עצמו). זה קשר מאד עצמי בין יוסף לבין יצחק אבינו, נטיה של יוסף לשמאל. הביטוי באריז"ל שנתן לז שנים לדוד 'על ידי יצחק' (בשביל יצחק).

יד. מהאר"י: היסוד נקרא עני ויוסף הוא "עלי עין", זה בגלל שיסוד עתיק יומין (= ביאת המשיח) זה במצח, למעלה מהעינים, רעוא דרעוין (כמו כוונת הלב). עצם יסוד עתיק זה למעלה מהעינים, אבל משפיע על זכות העינים.

טו. בנימין הוא בחינת ציון = ג"פ בן (בן אחר בן אוני בנימין).

טז. מה שיוסף שקל בדעתו אם ליפול עם אשת פוטיפר או לא – העמידה בנסיון זה ראשית התיקון של הפאטליות שלו. הוא באמת צדיק יסוד עולם, כמו שמתברר בסוף, אז איך מתאים שיש לו הו"א לחטוא? זה כמו כל שרש הנשמה הזה, שההו"א לחטוא גם בא מתוך האיבוד עצמו לדעת. היות שבכל אופן כאן התגבר אז תקן את זה, אבל יצאו ממנו י' טיפין. בגלל זה לא זכה לעשרה ילדים, ומקצת תיקון היה עשרת ילדי בנימין, אבל עיקר התיקון זה עשרה הרוגי מלוכה. זה גם נותן הרבה טעם למה היו צריכים למות על קידוש ה' ודווקא זה תיקון הטיפות – זה מאד מעמיק את זה, שכל הטיפות שיצאו זה מתוך מה שהוא עצמו הורג את עצמו, ולכן התיקון שלהם זה לחזור ולההרג על קדוש ה' (וזה מה שמחזיק אותנו עד ימות המשיח).

יז. האריז"ל מביא הרמז הידוע אצלנו שיוסף = קנאה, לכן הוא מקנא לאשתו והקנאה שלו זה רוח טהרה.

יח. לפעמים כתוב שהוא יסוד אבא, לפעמים יסוד אמא והרגיל שיסוד ז"א. יסוד אבא ארוך ונכנס ליסוד ז"א, יסוד אמא נגמר בתפארת ז"א – יעקב – והחסדים מתפשטים עד ההוד, אבל גם נגמר לפני היסוד (ורק אחר כך מתקבצים בו החסדים). בכל אופן, מה שהוא "יהוסף" זה אומר שיש לו שרש גם ביסוד אמא, מקור הה"ח. אז יוסף יש לו שלש בחינות יסוד הללו. צריך לומר שיש ג 'יוספים' = חי פעמים הוי'. עוד בכתבי האריז"ל שהוא נח, בגלל שמצא חן – נח יוסף ומשה הם אלו שכתוב עליהם בתורה שמצאו חן. בן פורת – בן חן, כפי שכותב רש"י. מחד הוא המשך של חנוך (חן הוי'). נח יוסף משה = חצי "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" (כל אחד עם חן כפול זה כל הפסוק). ר"ת שלהם = יפי. יש פה מספרים עולים, אז אפשר לעשות סדרה. הבסיס יהיה 91 – הוי' א-דני וכו'. המספר הקודם בסדרה – 51 = טוב טוב טוב (כל אחד טוב). המספר הבא 625 – 5 בחזקת 4 – אדם במילוי. יחד זה 676 = 26 בריבוע. השמות עולים יחד 43 פעמים 13. גם הבסיס מתחלק ב-13. זה שמשה מתקן את נח ידוע, "מחני נא", וכאן מתברר שיוסף מחבר אותם.

יט. בהמשך לרשב"ם, שיוסף מורכב מאסף ויוסף: בפשט יוסף זה לא לשון אסף. אפשר לומר שגם אסף איזה איסוף שמוסיף – אחרי שה' אסף את חרפתי יש מקום ריק, ואני רוצה לאסוף שם את הילד ה-12 שנשאר. זה "חג האסיף", ועל זה כתוב "ושמחת בחגך". יש גם אסיפת רגלים אל המטה, בסוף פרשת ויחי, וזה הסתלקות – איסוף נשמות הצדיקים בג"ע. זה גם איזה רמז לנטיה של יוסף להאסף מהמציאות. זה עוד יותר מעמיק את נקודת האין שיש לו – כל הזמן לברר את האין (כמו בירור היאוש בפרק בעבודת ה', בירור בין אין רע לאין טוב).

כ. אחר = הדר = הצדיק. הדר גם לשון תשובה, מהדורה חדשה לגמרי. אחר במספר קדמי = ארץ ישראל, לב פעמים הוי'. מקום שכולו "מקום אחר". בנות יוסף חבבו את הארץ. "אביר יעקב" אותיות רבי עקיבא = מקום אחר.

כא. יֹסף בן אחר = אלישע = יש מאין = תהו (יש גם אלישע אחר, אבל אלישע הראשון הוא דוג' מצוינת של תוספתו מרובה על העיקר, כי מבקש "פי שנים ברוחך אלי" ואליהו אומר שתלוי בזה שיראה אותו נלקח לשמים). לפי תוספות יוסף התגלגל כתלמיד רבי מאיר, ויתכן שהוא עצמו הגלגול של הרב של רבי מאיר, אלישע אחר. כל מה שרבי מאיר עשה – אפשר לומר המבצע העיקרי שלו בחיים – היה לתקן את אלישע. לכן זכה לכזה תלמיד מיוחד.

כב. עוד ענין שיוסף הוא בירור האין – "והבור רק אין בו מים" מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ב"להפוך" הסברנו שלכן יוסף הוא הפסיכולוג, שיכול להכנס למקום האין – מקום הריק – ולהכניס שם תוכן ובכך להבריח את הנחשים והעקרבים המזדמנים שם כשאין מים-תורה בבור. אבל זה שמגיע ליוסף ויש לו קשר עצמי ל"בור רק אין בו מים" סימן שהוא השליח לאותו מצב נפשי של ריקנות שבאמת אין תורה. זה כמו הנשמות הנדחות שאין להן שום קשר לה' נגד התורה – הצפון שאמרנו קודם – והדרך היחידה לקשר אותם לה' זה רק ישירות, מהשמאל. בכל אופן, בספר הסברנו שהוא נזרק לריק כי ממלא את הריקנות, אבל כעת מסבירים אחרת, ש"מצא מין את מינו" – מי שמתאים להיות בבור ריק זה מי שהוא גם כן ריק. זה שהוא נזרק לתוך הבור הריק זה בשביל לגלות שהמהות שלו אין, לרוקן אותו מכל הישות שיש בו, גם הישות שמצד התורה שלמד (גם כמו שכחת תורת בבל בשביל תורת ארץ ישראל). יש עוד פעם אחת בתנ"ך פסוק עם "בור" ו"אין בו מים" וברור שמקורו כאן. שני פסוקים אחרי "הנה מלכך יבוא לך" כתוב "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין בו מים" – שם ה"בור אין בו מים" זה ביטוי-דימוי של הגלות. "בדם בריתך" זה רמז מובהק ליוסף, ברור שכל הפסוק משחק על יוסף – גם הברית וגם ה"שלחתי אסיריך", מבית האסורים יצא למלוך. אצל יוסף לא רק הבור הראשון זה בור, אלא גם בית הסהר נקרא בור. כל הבירור והיסורים שלו זה לתקן ולהתעצם עם ה"בור אין בו מים". בור = יצחק. מבור = אברהם. אין בו מים = ג"פ אבן, הממוצע. נחשים עקרבים מים – מילויי הבור האפשריים – ר"ת נעם (התפשטות הבינה, שיוסף יתום מאמו – לא מגיע ליוסף אלא התפשטות הבינה נגמרת בהוד). דוד המלך אומר "לחזות בנעם ה'" ומשה מתפלל "ויהי נעם הוי' אלהינו".

כג. כל הווארט שיוסף הוא פאטאליסט זה להכנס לראש ליוסף. הוא הולך לחברון וכבר מנחש מה יקרה לו בשכם, אח"כ באמת רוצים להרוג אותו ומה הוא חושב? בסוף בא ראובן ומציל אותו וזורקיםאותו לבור, אחר כך יהודה מעלה אותו ומוכרים אותו לישמעאלים וכו' – מה עובר אצלו בראש בכל זה? ילד בן 17. ברור שהכל בשבילו זה סרט, שהוא משקיף על הסרט לראות מה קורה איתו. סרט מענין ומופלא, שבעצם זה הוא עצמו. כמו שצדיקים כל מה שקורה איתם זה בבחירתם. אין כזה סרט של ירידה עד "ויוסף הורד מצרימה" וכו' וכו'. זה הכל בשביל להבין את המהות של יוסף, הכל בשביל תוספתו של הקב"ה שמרובה מן העיקר, שזה האין הטוב שהוא אין יוסף יותר מכל יש שיש בעולם.