"הואיל ונדחה – ידחה"

שבת י"ז תמוז תשפ"ב (ח"ב) – כפ"ח

שיעור לי"ז בתמוז ותשעה באב נדחים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשבת י"ז בתמוז השנה מסר הרב שיעור שאין מתאים ממנו לשבת ט' באב ולצום ה"נדחה". השיעור מבוסס על שיחה למדנית עמוקה של הרבי, בנגלה ובחסידות, כשהוא מעמיק בה ומרחיב אותה לכיוונים חדשים ומפתיעים. פרק א מתמצת את השיחה, המסבירה את מהותו של צום נדחה, תוך העמקה ב'עבודת הדחיה', בתהליך העיבוד של חוויה בכל העולמות (כשהירידה בעולמות יוצרת ריחוק גובר והולך מהחוויה, לטוב ולמוטב) ובהבדל בין עבודת הבינונים, השוה לכל נפש, לעבודת הצדיקים. פרק ב הוא מעין נספח, משמעותי מאד, העוסק בתיקון היחס אל הגוף. יום צום מחד ועונג שבת מאידך מציבים בפנינו את שאלת היחס הנכון לגוף, והפרק מדבר על היעוד המשיחי של חיבור הגוף והנשמה שצריך לצמוח על גבי העבודה הגלותית בה יש ביניהם ריחוק ופירוד.

א. "הואיל ונדחה ידחה"

דחית י"ז בתמוז וט' באב השנה

השבת היא י"ז בתמוז[ב], אז הצום נדחה ליום ראשון, ובקביעות כזו יהיה אותו דבר בתשעה באב, שיחול בשבת וידחה ליום ראשון. אם כן, השנה כב ימי בין המצרים – התיקון, על ידי וידוי ותשובה, של כב אותיות האלף-בית בהן פגמנו בחטאינו[ג] – הם (לא מי"ז תמוז עד ט' אב אלא) מי"ח תמוז עד י' אב. ורמז: חי תמוז י אב עולה כב ברבוע!

יש שיחה של הרבי על י"ז בתמוז שחל בשבת[ד], י"ז בתמוז נדחה, כמו השנה. השיחה היא לי"ז בתמוז, כי היא מבוססת על סיפור שסיפר הרבי הריי"צ[ה] על התבטאות של הרבי המהר"ש בשבת י"ז בתמוז בשנת תר"מ (שנת הולדתו של הרבי הריי"צ, דהיינו שזו היתה שבת ה'שלום-זכר' שלו), אבל רוב דברי הרבי שם מתאימים גם ובעיקר לתשעה באב שחל בשבת ונדחה. מצד הענין, הנושא שייך יותר לתשעה באב, הכולל את כל צומות החורבן, ורוב המקורות בנגלה שהרבי מביא שם הם בנוגע לתשעה באב נדחה. לכן, מתאים ללמוד את השיחה הזו השבת, אבל לפרסם אותה לשבת של תשעה באב השנה.

זו שיחה ארוכה ויפה, שרק נחזור בקיצור על העיקר שלה ואחר כך נרחיב לגבי כמה נקודות:

תמצית שיחת הרבי על צום 'נדחה'

לגבי תשעה באב שחל בשבת יש מחלוקת – "אמר רבי הואיל ונדחה ידחה, ולא הודו לו חכמים"[ו]. בתחלה הרבי מציע להסביר שהמחלוקת האם תקנת הצום היא לכתחילה, כך שכאשר התאריך חל בשבת זמנו של הצום הוא יום ראשון, או שזמנו של הצום הוא שבת והוא רק נדחה כמעין 'תשלומין' ליום ראשון (והרבי מביא מהאחרונים[ז] שלש נפקא-מינות, לקולא ולחומרא, בין האפשרויות) – לפי חכמים הצום חל ביום ראשון כ"זמנו", בכל תוקפו, ולפי רבי הצום נדחה ומכיון שכך תוקפו חלוש וניתן לדחותו-לבטלו לגמרי[ח]. בהמשך אומר הרבי שנראה שלכולי עלמא הצום הוא "נדחה"[ט], אלא שיש כאן שתי בחינות דחיה – לפי רבי הדחיה היא כפשוטה, דחיה גמורה עד לבטול הצום, ולפי חכמים היא רק איחור של הצום.

אחרי עוד דיון, בו מביא הרבי את דברי האחרונים[י] שמחלקים בין "חלות שם תענית על היום" ל"חלות דיני וחיובי התענית על האדם", נותן הרבי את ההסבר הפנימי למחלוקת: בכל צום יש שני ענינים – היות יום התענית "יום רצון להוי'"[יא] מצד עצמו (ב"חפצא" של היום), 'הזדמנות פז' לשוב אל ה', וגילוי הענין על ידי עינויי היום (עבודת ה"גברא"). כאשר יום הצום חל בשבת עצם הענין של "יום רצון" מתקיים בשבת עצמה, ואף מתחזק על ידי קדושת השבת, ורק דיני העינוי שחלים על האדם לא יכולים להתקיים ולכן הם נדחים[יב] (למחרת, כמעין 'רשימו' של היום הקודם). לפי רבי, על אף שלא ניתן לצום בשבת, הענין הפנימי של הצום כן מתקיים בשבת. על יום כיפור (אבי כל הצומות בתורה) נדרש[יג] "לחיותם ברעב"[יד], שהצום ממשיך חיות לנשמה (שמחיה גם את הגוף כפשוטו), ומכיון שאכילת שבת בשלימותה היא אכילה בה כל הענג הוא מקיום מצות ה', לא ענג הגוף אלא ענג הנשמה, ניתן להגיע ביום השבת עצמו למעלת "לחיותם ברעב"[טו] (בדומה למן[טז], שבהיותו מזון 'נשמתי' שלא נתפס בגדרי הגוף והפסולת שבו וכו', נאמר בו "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן"[יז]). לכן, אומר רבי, עיקר ענינו של יום התענית התקיים בשבת, הן מצד החפצא ("יום רצון") והן מצד הגברא (עבודת "לחיותם ברעב"), ואת הצום כפשוטו ניתן לדחות ולבטל לגמרי. רבנן לא הודו לרבי, משום שכל עוד לא בטלו הצומות נדרש גם העינוי כפשוטו, וגם הענין הפנימי של "לחיותם ברעב" בשבת מתקיים רק במתי-מעט שכל הנאת השבת היא אצלם נשמתית, ללא שמץ ענג גשמי, ו"התורה על הרוב תדבר"[יח].

לאור כל זאת מסביר הרבי את דברי הרבי מהר"ש, ששמח שמחה גדולה בקביעות כזו ואמר "הלואי[יט] שיהיה נדחה באמת", ואת התייחסותו של הרבי הריי"צ, שסיים את הסיפור באמירה "ברכה של צדיק הלא מתקיימת, הלואי שכן יהיה, ושיהיה נדחה באמת ויהפך לששון ולשמחה": הרבי המהר"ש התכוון למעלת השבת, "יום רצון" שניתן להגיע בענג שבו גם למדרגת "לחיותם ברעב", ואיחל שכל אחד יזכה לכך בעבודתו בפועל. הרבי הריי"צ הוסיף על כך אמירה שברכת הצדיק ודאי תתקיים בכל אחד בפועל, וממילא גם התענית כפשוטה (ביום ראשון) תתבטל לגמרי, ואף תתגלה בשלמות מעלת ה"יום רצון" בהפיכת ימי התענית "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים"[כ] (כשני שלבים בגאולה, המתאימים לשתי תקופות בימות המשיח – בטול הצומות בשלב הראשון והפיכתם לששון ושמחה בשלב השני).

מדרגות של דחיה

לפי המסקנה של הרבי, שגם לפי רבי וגם לפי רבנן אם הצום חל בשבת הוא "נדחה" (ולא נקבע לכתחילה ליום ראשון), יוצא שיש כאן שתי משמעויות של דחיה – או שהצום עדיין קיים, רק נדחה לזמן אחר (לפי רבנן), או שהוא נדחה לגמרי, מפסיק להתקיים (לפי רבי). כמו שעוד נסביר באריכות, דעת רבנן ודעת רבי הן עבודת הבינוני ועבודת הצדיק. יוצא שעבודת הבינוני היא לדחות דברים לזמן אחר, כמו מישהו שדוחה דבר, לא מקיים כל דבר תיכף ומיד בשלמות, ולכן הוא נדרש אחר כך ל"תשלומין". לעומת זאת, הצדיק הוא אחד שלא דוחה מה שצריך לעשות, הוא מקיים הכל מיד – גם אם לא בגשמיות, כמו שהיית חושב שצריך לקיים זאת למראית עין, הצדיק מקיים אותו בפנימיות בצורה אחרת. בכל אופן, הצדיק מקיים הכל מיד, לכן כאשר משהו אצלו "נדחה" הכוונה שהוא נדחה לגמרי – את הפנימיות הוא עשה מיד ואת החיצוניות אין צורך להשלים.

בלשון הקדש אין הרבה שרשים שמתחלים באותיות דח. חוץ מ-דחה, שני השרשים העיקריים הם דחף ו-דחק. אף על פי שהאותיות האחרונות בשלשת השרשים האלה אינן אותיות שיש ביניהן קשר מובהק של חילוף וכיו"ב, התוכן של שלשת השרשים דומה וקרוב, כפי שמציין גם הרד"ק[כא], עד שצריך להתבונן מה ההבדל בין סתם לדחות משהו, לדחוף אותו או לדחוק אותו. גם בשרשים דחפ ו-דחק יש דו-משמעות – דחף יכול להיות יצר הרע, דחף לעשות דבר מסוים, ויכול להיות סילוק משהו הצדה (כמו באנגלית – push away), ואפילו דחיקת הקץ, שפירושה הפעלת לחץ לקירוב הקץ, מתקשרת גם לדחית וריחוק הקץ[כב].

הקשר בין שרש דחה לשרש דחק קשור לכל נושא ההדחקה, שדברנו עליו בזמן האחרון[כג]. למה הפסיכולוגים לא אוהבים הדחקה? הם אומרים שמה שאני מדחיק יצוץ לי באופן אחר, יתכן גם אופן פחות רצוי, ולכן עדיף לחטט ולגלות את הבעיה ולעשות טיפול שרש לפני שהדברים יופיעו במקום אחר. השיטה של הרבי, שהרבה פעמים צריך לנקוט בהיסח הדעת, אומרת שמה שאני מדחיק, דוחה מטיפול כרגע, כבר נחלש, כך שגם אם יופיע הוא יהיה פחות בעייתי (כמו צום נדחה, שדיניו קלים יותר[כד]), ולאט-לאט הוא גם יעלם לגמרי בע"ה – "הואיל ונדחה ידחה".

בלשון הקדש בתנ"ך יש רק עוד שרש אחד שמתחיל דח – דחן[כה], סוג של דגן. לכאורה אין לו קשר לשרשים הקודמים, אבל לפי הקשר הלשוני אפשר ללמוד סגולה – כנראה כשאוכלים דוחן מקבלים את הכח לדחות את הצום לגמרי, לדחוף אותו הצדה ולהדחיק אותו... בארמית יש עוד שרש חשוב שמתחיל דח – דחל, במשמעות של יראה (דחילו ורחימו). באמת, הדחיה שייכת לעבודת היראה של קו שמאל, "שמאל דוחה" מתוך יראה. במושגים שנראה בהמשך, הדחילו ("שמאל דוחה") הוא שרש האתכפיא והרחימו ("ימין מקרבת") הוא שרש האתהפכא, הפיכת הימים הללו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

דחיה מעולם לעולם

כמו שכבר אמרנו, כשהצום "נדחה" הדחיה פועלת קולא בהלכה. למה? בגלל הריחוק מהאירוע. ביום האירוע עצמו בכל שנה מתקיים "נזכרים ונעשים"[כו], אך ביום המחרת כבר מתרחקים קצת מזכרון האירוע, וככל שרושם האירוע נשכח במקצת כך מתמעטת חומרת הצום. יחסית, הזכרון ביום האירוע עצמו הוא בבחינת ראיה, על דרך "מתו מוטל לפניו"[כז] – כאילו האדם עומד ורואה כעת את בית המקדש נשרף[כח] – וכאשר הוא נדחה הוא כבר בגדר שמיעה בלבד (בזמן שהמת מוטל לפני האדם חלים דיני אנינות, ואילו דיני אבלות מתחילים רק כשהמת נקבר או על כל פנים מסתלק מעל פני האבל – השמיעה שמתחילה את האבלות 'רצופה' לראיה של האסון). ליתר דיוק, גם בשמועה גופא יש הבדלים בדיני אבלות בין "שמועה קרובה", בה חלה אבלות רגילה, ל"שמועה רחוקה"[כט] (כאשר גם ביחס לחורבן יש משמעות ל"יום השמועה"[ל]). בסופו של דבר, ככל שעובר הזמן, הצרה נשכחת לגמרי – זו שכחה חיובית, כמו שחז"ל מדברים במעלת הברית-הגזרה "על המת שישתכח מן הלב"[לא] – ואז האבלות נדחית לגמרי.

ארבעת השלבים האלה הם כנגד ארבעת העולמות – ככל שהעולם גבוה יותר הוא יותר חווה את האירוע:

הראיה, שהיא החוש שכנגד ספירת החכמה[לב], שייכת לעולם האצילות – "אבא מקנן באצילות"[לג] והחכמה נקראת "נקודה דנעיץ"[לד] בכל עולם האצילות. על עולם האצילות נאמר "לא יגֻרך רע"[לה], כך שכאשר מדובר בחוויה שלילית, חווית החורבן, צריך לומר שבעולם האצילות עצמו הראיה היא בעיקר איך בתוך החורבן יש טוב אלקי מוחלט[לו], איך ביום תשעה באב נולד המשיח – "איזהו חכם? הרואה את הנולד"[לז]. חווית החורבן עצמה, עם תוקף האבלות, היא כבר השתקפות חיצונית יחסית של הראיה האמורה, החיצוניות של עולם האצילות (על דרך, להבדיל, עמידתה של הקליפה דאצילות בראש עולם הבריאה[לח], משום שבאצילות "לא יגרך רע", כנ"ל).

השמיעה, שהיא החוש השייך לספירת הבינה^לב, שייכת לעולם הבריאה – "אמא מקננא בכורסיא"[לט]. כאן הכוונה ל"שמועה קרובה" – על דרך שמיעה כפשוטה, שהיא במהירות הקול... (ביחס למהירות האור של הראיה, בעולם האצילות, שהיא כחוויה ישירה ומידית ממש של המציאות) – כאשר הרושם של הרע חזק וקרוב.

"שמועה רחוקה" שייכת כבר לעולם היצירה, עולם הרגש, כשהיחס הוא בעיקר למשמעויות של האירוע (שלוקח זמן להפנים אותן אל הלב). בהקבלת העולמות ללבושי הנפש, מחשבה, דבור ומעשה[מ], עולם היצירה הוא עולם הדבור – בו היחס לאירוע הוא בבחינת "אמור מעט"[מא] (לעומת החויה הרחבה והחזקה במחשבה-בבריאה).

בעולם העשיה, "אף עשיתיו"[מב] ("'אף' הפסיק הענין"[מג] מהעולמות שקדמו), יש שכחה גמורה, אין זכר לאירוע לא מצד החפצא ולא מצד הגברא, כאשר ביחס לחורבן, הצום נדחה ומתבטל לגמרי. מה"אמור מעט" של עולם היצירה עוברים ל"ועשה הרבה" של עולם העשיה – שכחת החורבן למעליותא (ההדחקה החיובית שהזכרנו) נותנת מקום רב לפעולה שלמה של תיקון על ידי האדם למטה, תכלית רצון ה' בבריאה ("אשר ברא אלהים לעשות"[מד], "לתקן", דווקא על ידי האדם[מה]).

ולסיכום[מו]:

אצילות	ראיה
בריאה	שמועה קרובה
יצירה	שמועה רחוקה
עשיה	שכחה

לפי רבנן, כאשר הצום נדחה הוא הופך מראיה (חווית החורבן בו-ביום) לשמיעה, והאבלות נעשית קלה יותר כ"שמועה קרובה" או כ"שמועה רחוקה"[מז]. רבי, לעומתם, רוצה לדחות את הצום עד לעולם העשיה ולשכוח ממנו לגמרי – "הואיל ונדחה ידחה", דחיה אחרי דחיה, מדחי אל דחי במורד העולמות (שכאן הוא למעליותא, בהתרחקות מצער החורבן), עד לעולם העשיה (ורמז: ג"פ דחיה – מאצילות לבריאה, מבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה – עולה אף, סוד "אף עשיתיו"). שוב, אצל רבי הדחיה באה מתוך מגמה של תיקון, "ועשה הרבה". את כח התיקון-העשיה של רבי, דווקא מתוך הרגישות לשכחה, מוצאים גם בהקשר אחר, כאשר רבי חושש שהתורה תשתכח מישראל ולכן מקיים "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[מח] וכותב את התורה שבעל פה (וכך מדמה אותה למקרא שבעולם העשיה[מט], היינו שיש בו כח להמשיך את אור עולם האצילות עד לעולם העשיה[נ]).

עבודת הבינוני ועבודת הצדיק – מאתכפיא לאתהפכא

היחס בין דעת רבנן ודעת רבי הוא כמו ההבדל בין עבודת הבינונים לעבודת הצדיקים. הצדיקים מסוגלים להגיע באכילת השבת שלהם לדרגת "לחיותם ברעב", ללא כל הנאה גשמית, ולכן אין צורך להשלים את הצום, אך "מדת כל אדם"[נא] היא עבודת הבינוני (ו"הלואי בינוני"[נב]), שנדרש להשלים את הצום משום שבאכילת השבת שלו אינו מגיע להתפשטות מהצד הגשמי של האכילה (שעל כן מקובל בחב"ד שבמצוות שיש בהן הנאת הגוף, על דרך ענג שבת, אין צורך להדר...[נג]). בעולם הזה, בו רוב הציבור לא שייכים למדרגתו של רבי, שלמרות כל המעדנים שעלו על שולחנו תמיד[נד] לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה[נה], הלכה כרבנן (כמו ברוב המחלוקות בהן מכריעים "יחיד ורבים הלכה כרבים"[נו], ובפרט "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו"[נז], משום שהיחיד מדבר באצילות והרבים בעולמות התחתונים בי"ע[נח])[נט].

בכללות, עבודת הבינוני היא עבודת האתכפיא ועבודת הצדיק היא עבודת האתהפכא[ס] – הבינוני צריך לעשות אתכפיא ולצום ואילו הצדיק הופך לגמרי את הצום לעבודת "יום רצון" שבתית, ועד שהצום הופך לששון ולשמחה. בעצם, יש כאן בשיחה שתי מדרגות בתוך האתכפיא – אתכפיא של האדם (הגברא), שנדרש לצום, כדעת רבנן, ואתכפיא של הצום (החפצא), שנדחה לגמרי, כדעת רבי. כפי שמסביר הרבי, גם בימות המשיח ישנם שני שלבים (כנגדם דברו הרבי המהר"ש והרבי הריי"צ) – בהתחלה יש לצום רק "אתכפיא", הוא בטל, ורק אחר כך יש גם "אתהפכא" והצום הופך לשמחה ולששון ולמועדים טובים, על דרך היחס בין צדיק שאינו גמור, שרק הרג-דחה (לגמרי) את יצרו הרע, לצדיק גמור, שהפך את יצרו הרע למקור של אהבת ה'[סא]. במאמרי "באתי לגני"[סב] הרבי הריי"צ קורא למדרגה השניה של האתכפיא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" – שלב-בינים בין האתכפיא לאתהפכא.

באופן פשוט, הסדר הזה, של צום-בטול הצום-הפיכת הצום (אתכפיא-אתכפיא-אתהפכא[סג]), הוא הסדר היסודי[סד] של הכנעה-הבדלה-המתקה (חש-מל-מל, כאשר מל-מל היינו שתי תקופות של ימות המשיח).

ב. תיקון היחס לגוף

מעלת העבודה עם הגוף

כשלומדים את השיחה בהשקפה ראשונה, נראה שתכלית העבודה היא מדרגת הצדיק, שאכילת שבת אצלו היא תענוג הנשמה בלי שום תענוג הגוף, ורק מכיון שרוב האנשים לא יכולים להגיע למדרגה זו הלכה כחכמים. אבל באמת, אדמו"ר הזקן כותב[סה] שהבחירה של ה' היא דווקא בגוף היהודי, לכן הגוף היהודי הוא קדוש[סו], ורבי לוי יצחק מברדיטשוב מסביר[סז], כמו שאנחנו תמיד מזכירים[סח], שהקב"ה הוא אבא שמתענג דווקא מהתענוג של בניו בגוף שלהם.

על האכילה מתוך מודעות לקדושת הגוף היהודי, "כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו"[סט], דורשים את הפסוק "בקרבך קדוש"[ע] (שמסיומו, "ולא אבוא בעיר", לומדים ש"אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה"[עא] – תיקון החורבן עליו מתענים). בהמשך אותה סוגיא[עב] נדרש על מי שמזיק לגופו בתענית הפסוק "ועוכר שארו אכזרי" ("המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר"[עג]) – מי שמתאכזר לגופו מאמץ לעצמו את מדת האכזריות בכללות, וקרוב לוודאי שהיא תופיע אצלו גם ביחס לחברו, ר"ל.

לפני התפלה אומרים "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'[עד]"[עה] כדי לבטל מכל וכל את מדת האכזריות ורק לרחם על כולם ולאהוב את כולם, לא רק בנשמתם אלא גם בגופם[עו], מתוך ההכרה שה' בחר בגוף היהודי. התקשרות כל הנשמות לפני התפלה היא כדי שהתפלה תהיה רצויה כקרבן, "תמים יהיה לרצון"[עז] (ולא כבעל מום, חלילה)[עח]. עבודת הקרבנות לא מתבטאת רק בתענית, בה מתפללים "שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני"[עט], אלא "שלחנו של אדם מכפר עליו"[פ] באכילתו כדבעי[פא] ובהכנסת אורחים[פב] (היפך האכזריות). "תמים [יהיה לרצון]" הוא היחוד הטבעי של הגוף והנשמה, מודעות טבעית בה "כולו להוי'" (גם ה"לכם" הוא "להוי'")[פג].

לא לפירוד!

האכזריות היא מדת עמלק – אם נשארים בהפרדה בין הנשמה והגוף יש בכך משום הפגם של עמלק, שרוצה להפריד בין י-ה ל-וה[פד], להשאיר את עם ישראל עם העיסוק בנשמה השמימית בלי חיבור לגוף הארצי (ורמז: תענוג הגוף עולה ז"פ גוף, כנגד ז הספירות התחתונות, וה, שבכללותן בסוד "תפארת גופא"[פה]). הבעל שם טוב פירש[פו] את הפסוק "חכם לב יקח מצות"[פז] כמלמד שבכל מצוה יש לקיים שתי מצוות – כל מצוה כוללת גם את מצות הנשמה, ההתקשרות לה', ש"אין עוד מלבדו"[פח], וגם את מצות הגוף, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים (היינו בגוף דווקא, שלכן כל המצות הנן מצות מעשיות שנוגעות לגוף[פט] ואין מצות בכלל בעולם הנשמות והמלאכים, שלכן לא ניתנה להם תורה[צ]).

כמו שלמדנו לאחרונה[צא], כמו שעמלק מנסה להפריד בין י-ה ל-וה הוא גם מנסה להפריד בין האיש והאשה, לפגוע בשלום בית. היחס בין איש ואשה הוא על דרך היחס בין הנשמה והגוף[צב]. הדגש על תענוג הנשמה בלבד מתאים יותר לאיש, הגבר שעליו להתגבר על תאוותיו. לעומתו, האשה בטבעה מודעת יותר לקדושת הגוף היהודי, שהרי דיני התורה דורשים ממנה להיות קשובה לגופה ולמתחולל בו, ומתפקידה לחבר את הגוף לנשמה (והרמז: ההפרש בין גוף ל-נשמה הוא אשה!). 'המין החלש' גם מודע יותר למגבלות הגוף מעוררות הרחמים[צג], וממילא לצורך לעבוד איתו ולא 'לשבור' אותו – מה שהוא ממש מיסודות תורת הבעל שם טוב, שאומר[צד] שצריך לעזור לחומר הגוף ולרחם עליו. התכלית היא לחבר את האיש והאשה, את תענוג הנשמה עם תענוג הגוף (ורמז: "תענוג הגוף" עולה גם איש ואשה, חיבור שנעשה דווקא מכח ה"אשה חדשה"[צה] ומדרגת רוח הקדש שלה, העולה מלמטה למעלה[צו]).

העבודה המשיחית – המתקת תענוג הגוף

לכן, צריך להבין ששלילת תענוג הגוף במגמה שכל הענג יהיה תענוג הנשמה בלבד הם רק שני השלבים הראשונים – הכנעה (ביחס לגוף ישירות) והבדלה (הבדלת הנשמה מן הגוף) – אך התכלית היא ההמתקה, כאשר גם תענוג הגוף נעשה אלקי לגמרי (והרמז: המתקה עולה הנאת הגוף!). זו תכלית עבודת ה', לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, שעיקר שמחתו היא בחידוש המופלא (כמשל הצפור המדברת[צז]) שדווקא מתוך הנאת הגוף מתקשרים לה' ומגלים ש"אין עוד מלבדו".

רבי, שפעל בתחלת תקופת הגלות ונאלץ להתמודד עם שכחת התורה, צריך היה לתת כח לנשמה בזמן בו הגוף מסתיר על הנשמה[צח] וצריך לבטל את הנאתו כדי לגלות את הנשמה ולהתקשר לתורה[צט], אך הבשורה המשיחית האמתית היא היכולת לחבר את תענוג הגוף עם תענוג הנשמה (שהממוצע ביניהם עולה ביאת המשיח[ק]!). על העבודה ה'נשית' הזו נאמר "חדשה אני בורא בארץ נקבה תסובב גבר"[קא] (בגימטריא ארץ ישראל, מקום גילוי הקדושה בגשמיות).

הנאת הגוף שבבחינת דירה בתחתונים היא מעלת שרש עבודת הבינוני על עבודת הצדיק[קב], שלכן "הלואי בינוני" – "הואיל שנדחה ידחה" הצום כפשוטו, וכל אחד ואחד יאכל וישתה כרצון הגוף שזכה לדרגת "עשה רצונו כרצונך"[קג] (כאשר ה"בטל רצונך מפני רצונו" אינו בטול רצון הגוף לגמרי, רק בטול אותו חלק בגוף שאינו "בלתי לה' לבדו"[קד]).

היעוד של תענוג אלוקי גם לגוף – על דרך סעודת לויתן – הוא השער לחיים נצחיים שאין בהם "לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים [גם בגוף הגשמי ממש] מזיו השכינה"[קה], חיי נצח של הגוף בעולם הבא (כדעת הרמב"ן והמקובלים[קו], ולא כדעת הרמב"ם[קז] שתענוג העולם הבא הוא לנשמה בלבד). אכן, ישנם צדיקים שזוכים למדרגה זו, בגוף הגשמי, גם בעולם הזה – "עולמך תראה בחייך"^קה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כל צום הוא "יום רצון" (מצד החפצא), דבר המתגלה על ידי דיני התענית (מצד הגברא).
• כשצום חל בשבת דיני התענית נדחים אך ה"יום רצון" חל במלוא תוקפו.
• באכילת שבת ניתן להגיע למצב של "לחיותם בערב" – חיות-תענוג הנשמה ולא הגוף.
• בבטול הצומות בימות המשיח יש שני שלבים – בטול הצום והפיכתו ליום שמחה.
• אצל הבינוני ה"נדחה" הוא לזמן מאוחר יותר ואילו אצל הצדיק ה"נדחה" הוא לגמרי.
• הבינוני נוטה לדחות מה שצריך לעשות – ואז נזקק ל"תשלומין" – והצדיק עושה הכל מיד (בפנימיות או בחיצוניות), ולא מותיר 'חובות' לזמן מאוחר יותר.
• הפסיכולוגים חוששים שהדחקה תדחה את הדבר להופיע בזמן ובמקום פחות רצויים.
• החסידות תומכת בהדחקה חיובית, המחלישה את הבעיה ויכולה גם להעלים אותה.
• אכילת דוחן היא סגולה לדחית-דחיפת-דחיקת הצום.
• היראה היא שרש לעבודת האתכפיא ("שמאל דוחה") והאהבה שרש לעבודת האתהפכא ("ימין מקרבת").
• הצום בזמנו הוא כראיית החורבן והצום הנדחה הוא כשמועה (קרובה או רחוקה) עליו.
• שכחת החורבן והאבל – "גזרה על המת שישתכח מן הלב" – היא חיובית והכרחית.
• הירידה בעולמות היא התרחקות מהחויה.
• בעולם האצילות "לא יגֻרך רע" – בתפיסה הישירה של החורבן רואים את לידת הגאולה.
• השכחה בעולם העשיה מפנה מקום לעבודת תיקון נרחבת של האדם.
• רגישות רבי לשכחה של עולם העשיה דוחפת אותו לכתוב את התורה שבעל פה – להמשיך את עולם האצילות עד למטה-מטה.
• עבודת הבינוני היא אתכפיא ועבודת הצדיק היא "אתכפיא המביאה לידי אתהפכא" (בצדיק שאינו גמור) ואתהפכא (בצדיק גמור).
• הכנעה-הבדלה-המתקה ביחס לצום: צום, בטול הצום, הפיכת הצום ליום שמחה.
• ה' בוחר בגוף היהודי ונהנה כאבא מהנאתם הגשמית של בניו.
• מי שמתאכזר על גופו – קרוב לוודאי שיתאכזר גם על חבריו.
• עבודת הקרבנות של האדם היא הן בתענית, במיעוט חלבו ודמו, והן באכילה כדבעי, "שולחנו של אדם מכפר עליו".
• "תמים יהיה לרצון" היינו יחוד הגוף והנשמה במודעות טבעית – "כולו לה'".
• עמלק רוצה להפריד בין הנשמה והגוף.
• בכל מצוה יש ממד נשמתי וממד גופני – כשתכלית קיום המצוות הוא במעשה בגוף.
• כח חיבור הגוף לנשמה שייך לאשה.
• הכנעה-הבדלה-המתקה ביחסי הגוף והנשמה: עינוי הגוף, תענוג הנשמה, חיבור הגוף והנשמה.
• בגלות צריך להחליש את הגוף כדי לחזק את הנשמה – אך הבשורה המשיחית האמתית היא חיבור תענוג הגוף עם תענוג הנשמה.
• מעלת עבודת הבינונים על עבודת הצדיקים מתבטאת בעשיית "דירה בתחתונים".
• התכלית היא להגיע ל"עשה רצונו כרצונך" ברצונות הגוף (על ידי "בטל רצונך מפני רצונו" – בטול הממד הנפרד בהנאת הגוף).
• הפיכת תענוג הגוף לאלוקי היא הפתח לחיים נצחיים – נשמה בגוף.