1

י"א אלול ע"ט – כפ"ח

אור החיים כי תבוא (א)

ישיבת אור החיים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

פרשות "והיה"

נתחיל ללמוד את פרשת תבוא. יש שתי פרשות במשנה תורה שמתחילות "והיה", פרשת עקב ("והיה עקב תשמעון"[ב]) ופרשת תבוא ("והיה כי תבוא אל הארץ"[ג]). בשתיהן מביא בעל אוה"ח הק' מחז"ל ש"והיה" הוא לשון שמחה. בפרשת עקב הוא מביא הרבה פירושים מהי השמחה של "עקב תשמעון". כאן, בפרשת תבוא, הוא מביא פירוש אחד, עצם שמחת הביאה אל הארץ (בתחלה הוא מדבר על הארץ התחתונה אך בהמשך הוא מדבר על הארץ העליונה)[ד].

הגם שיש דמיון בין שתי הפרשות הסמוכות "כי תצא" ו"כי תבוא", הפרשה הקודמת, "כי תצא" לא מתחילה "והיה" אלא "כי תצא למלחמה על אֹיביך". דווקא כאן מודגשת מלת הפתיחה, "והיה כי תבוא אל הארץ וגו'". גם כאן היה יכול להתחיל רק מ"כי", אבל מוסיף "והיה", לשון שמחה. קודם נקרא רק את הקטע הראשון ואחר כך נגיע למחוזות רחוקים יותר בתורה.

עבודה בשמחה – בארץ ישראל

(א) והיה כי תבוא אל הארץ אמר והיה לשון שמחה (ב"ר מב, ג), להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ [יהודי שמח רק כשהוא יושב בארץ ישראל.], על דרך אומרו (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו וגו' [לעתיד לבוא. על מה הולכת המלה "אז"? "שיר המעלות בשוב הוי' את שיבת ציון היינו כחֹלמים"[ה] – "שיבת ציון", וכשחוזרים לארץ ישראל אנו שמחים וצוחקים וגם מרגישים את עצמנו חולמים. יש שני פירושים בחסידות ל"היינו כחֹלמים" – שבגלות היינו חולמים או שכעת מתקיים החלום הטוב של הגאולה, החלום הטוב שחלמנו בגלות שיתקיים. כעת הוא מתגשם, "ונתתי גשמיכם בעתם"[ו] – לשון הגשמה של כל מה שחלמתי.].

הפירוש כאן מביא מהזהר הקדוש: יש שני פסוקים, "עבדו את הוי' ביראה"[ז] ו"עבדו את הוי' בשמחה"[ח]. יש כמה פירושים מתי צריך לעבוד את ה' ביראה ומתי בשמחה, ומה הולך על מי. הזהר[ט] אומר ש"עבדו את הוי' ביראה" בחו"ל ו"עבדו את הוי' בשמחה" בארץ ישראל – שניהם ביהודים. לפעמים כתוב[י] שזהו ההבדל בין יהודים לגוים – יהודי תמיד צריך "עבדו את הוי' בשמחה" וגוי "עבדו את הוי' ביראה". ככה כתוב במדרש, ויש עוד כמה פירושים. כאן מביא פירוש זה, שקשור למה שאוה"ח כותב – שארץ ישראל ענינה שמחה (וכמו שכתוב בהמשך פרשת תבוא, בתוכה – "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך [בארץ ישראל] בשמחה וגו' [ועבדת את איביך בחו"ל]"[יא]).

שמחת הרבי ר' שמחה בונים

נעיר שהערב, עוד כמה דקות, י"ב אלול, הוא היארצייט של הרבי ר' שמחה בונים מפשיסחא. לכן כרגע נסעה פמליא שלמה, כמעט 20 חברים שלנו, לפשיסחא. אפשר לתפוס טרמפ למטוס... יחזרו בע"ה מחר – נאחר את השיעור מחר כדי לחכות להם. בכל אופן, אחרי שהיהודי הקדוש הסתלק הרבי ר' בונים – תלמיד מובהק שלו, שגם היה אצל החוזה – קבל את הנשיאות לאחר הסתלקות היהודי עוד בחיי החוזה. החוזה אמר ש"קוראים לו שמחה והוא ימשיך שמחה לעולם" – זהו הווארט.

אם כן, בהשגחה פרטית הנושא שלנו היום הוא נושא של שמחה. לכאורה שמחה היא רק בארץ ישראל – ולא צריך לנסוע לחו"ל כדי לקבל שמחה, אבל כתוב[יב] שקברי צדיקים הם בחינת ארץ ישראל בכל מקום, ובמיוחד הצדיק הזה שכתוב שהמשיך שמחה לעולם.

מלכות: שמחת ארץ ישראל

שוב, האוה"ח אומר שאין שמחה אלא בישיבת הארץ – נעמוד רק על הנקודה הזו. בפירוש כאן מביאים תשעה מקומות שבעל אוה"ח כותב את הכלל "אין 'והיה' אלא לשון שמחה". ראינו פעם אחת בפרשת עקב, אבל כאן מביא תשעה מקומות. השאלה אם אלה כל המקומות – אפשר לעשות חיפוש אבל כעת אני סומך על הפירוש כאן שמביא תשעה מקומות.

יש הרבה יותר "והיה" בתורה. יש לאוה"ח מלים שדואג לפרש כל פעם, כמו המלה "לאמר" – כאן רואים שמאד אוהב את "והיה", לשון שמחה, אבל לא מפרש כל המעל 150 פעמים שמופיעה המלה "והיה" בתורה. הוא מפרש ט"פ, גם "חתיכה הראויה להתכבד", כל פעם באופן אחר – מתבקש לעשות פרצוף. כנראה לא צריך לפרש כל פעם, כי הכלל קיים, אך הוא מפרש בתשע הפעמים האלה כי כל פעם מדובר בגוון אחר של שמחה. הפלא הוא, שבעל אוה"ח מביא את מאמר חז"ל "אין 'והיה' אלא לשון שמחה" לא רק במקומות שכתוב בתורה "והיה", אלא גם במקומות שכתוב "ויהי", שבפשטות הוא לשון צער, כמו שאומרים חז"ל.

לפני שנפרש נזכיר ש"והיה" הוא צירוף של שם הוי' ב"ה, הצירוף של חדש תשרי, בו "זמן שמחתנו" המגיע לשיא בשמחת תורה. כנראה מהיום, י"ב אלול – ההילולא של רבי שמחה בונים שהמשיך שמחה – עד שמחת תורה זו תקופה של שמחה (בדיוק 40 ימים של שמחה). בכלל, הבעש"ט אמר[יג] שהוא נולד בח"י אלול כדי להחדיר חיות ושמחה בעבודת אלול. עד הבעל שם טוב עבודת התשובה של אלול היתה מתוך מרירות, אבל הבעש"ט בא להחדיר חיות ושמחה בעבודת התשובה, שהתשובה תהיה "והיה", מתוך שמחה. אם כן, מה שלומדים כאן מתאים כהקדמה לעבודת תשרי – צירוף "והיה", הצירוף של תשרי.

"והיה כי תבוא אל הארץ" מלמד שעיקר השמחה והשחוק לעתיד – "אז ימלא שחוק פינו"[יד], בעולם הזה אסור למלא פיו שחוק בגלל החורבן – וישיבת הארץ אומרת גם שיבנה בית המקדש ו"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה". אם נעשה פרצוף כל שמחה כאן צריכה להיות כנגד ספירה מסוימת. לאיפה הכי מתאימה שמחת הארץ, שמחה מיוחדת של א"י? מתבקש שיהיה המלכות של הפרצוף.

"והיה לארבעה ראשים"

אמרנו שיש 150 פלוס "והיה" בתורה. יש כלל גדול ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[טו], "בתר רישא גופא אזיל"[טז], אז ראוי לחפש את ה"והיה" הראשון בתורה. הייתי חושב שאולי יש פירוש של אוה"ח שם, אבל לא – צריך להבין למה לא. איפה כתוב פעם ראשונה "והיה"? "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[יז]. לכאורה "ומשם יפרד" היינו פירוד (דבר שלילי), עלמין דפרודין, הנהר שיוצא מעדן הוא באצילות אבל אחר כך הוא נעשה מקור הפירוד ל"והיה לארבעה ראשים".

מי יכול לומר איזה ווארט מה יכולה להיות השמחה של "והיה לארבעה ראשים"? צריך לומר על דרך הדרוש – "יפרד" על פי פשט אינו טוב, אבל לכל דבר לא טוב יש מיד ועוד קודם, "מקדים רפואה למכה", איזו עצה טובה. קודם כל העצה הכללית היא לשמוח, "והיה", בכל מצב, אבל בפרטיות העצה היא "והיה לארבעה ראשים" – לשמוח כאשר יהיו לך ארבעה ראשים, שכך מתקנים את ה"ומשם יפרד", וכך מגלים, בלשון הרב המגיד, ש"אצילות איז אויך דא", אצילות גם נמצאת כאן, ובעצם מעלים את כל הבריאה לשרשה באצילות – עושים תיקון. מהו תיקון? היום רק אצילות הוא העולם המתוקן אבל ענינו של משיח הוא שכל העולמות יהיו מתוקנים. התיקון הוא "והיה" שעל פי פשט היינו לשון הויה, הויה חדשה, הויה שמחה.

"ארבעה ראשים"

מה יכולים להיות ארבעה ראשים חוץ מהנהרות? כתוב[יח] שכל אחד מהנהרות הוא כנגד חלק אחד מפרדס התורה (פישון-פשט, גיחון-רמז, חדקל-דרוש, פרת-סוד). ישראל אותיות לי-ראש[יט]. כל אחד מישראל, הן בעלי נגלה והן בעלי נסתר, הוא ראש בפרדס – פשט, רמז, דרוש, סוד[כ]. שוב, כל אחד מעם ישראל עם הראש שלו בתורה הוא סבה לשמוח, כל אחד הוא ראש שמח.

איפה יש בפשטות ארבעה ראשים? יש ארבעה בתים בתפלין של ראש. ביד יש גם ארבע פרשיות אבל הכל בבית אחד, ובראש יש ארבעה ראשים – כל אחד בבית בפני עצמו. מה צריך להיות בתפלין של ראש? פרודות[כא], "ומשם יפרד"!

נראה אם מישהו זוכר מה פעם למדנו על שכל אחד צריך שיהיו לו ארבעה ראשים? [ארבע דמויות.] נכון – רבי, משפיע, צדיק (יהודי-טוב), גבור[כב]. זו סבה לשמוח, שיש ארבעה ראשים. בכל אופן, זו הפעם הראשונה שכתוב בתורה "והיה", "הכל הולך אחר הפתיחה". [לכאורה שם האוה"ח לא מסביר כי לא מיותר, בעקב וכאן מיותר.] כאן ממש מיותר, כי קודם יש "כי תצא" ואז ראוי שיהיה "כי תבוא". אמרנו אכן שברובא דרובא לא מפרש, אבל ט"פ שכן מפרש הן כבר הרבה.

"והיה" בתחלת הקללות

יש עוד משהו בפרשה שלנו. מה מיוחד בפרשת כי תבוא? התוכחה. איך מתחילה התוכחה? הברכות מתחילות "והיה אם שמוע תשמע בקול הוי' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו'" והתוכחה מתחילה "והיה אם לא תשמע בקול הוי' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחֻקֹתיו וגו'" – אותן מלים, בתוספת המלה "וחֻקֹתיו". רואים שגם הברכות וגם הקללות שמחות, "והיה". הברכות שמחות – בסדר, סבה טובה לשמוח. מהי שמחת הקללות? אפשר לומר כמו הסיפור המפורסם שכתוב ב"היום יום"[כג] – 'כשאבא קורא שומעים רק ברכות', כדברי אדמו"ר האמצעי.

איך אפשר עוד לפרש? כתוב שבקללות האלה משה הקל ביחס לקללות בחקתי – גם יכול להיות. מהן קללות? לא בכדי יש קללות – הן מגיעות, הן תיקון, כמו לקחת תרופה, רק שהיא מרה, זה קשה. הרופא עושה לנו טובה כשמקל בתרופה. אומר לי על ההתחלה איך ממתיקים את כל הקללות האלה? "והיה", לשון שמחה.

תכף נראה שיש לאוה"ח פירוש אחר שלו, מפסוק אחר של "והיה", שצריך לקבל קללות כמו ברכות בשמחה. מתבקש גם משני פסוקי "והיה" שבתחלה הברכות והקללות של כי תבוא – לקבל שניהם בשמחה. זה היה מאד מתבקש שיאמר כאן, מה זה "והיה אם לא תשמע"? כאן לכאורה היה ראוי לפרש, אבל כנראה שהסתמך על כל שפירש כיוצא בזה במקום אחר.

גבורה: שמחת כליון עשו

אני מסתכל בפירוש שמביא את כל המקומות שכותב: הפעם הראשונה היא בפרשת תולדות. אחרי שיעקב אבינו כאילו רמה את אביו וקבל את הברכות במקום עשו כתוב "ויהי אך יצֹא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו"[כד], הוא אומר "יאכל אבי וגו'" וכשיצחק מגלה שרק עכשיו עשו עומד לפניו וקודם בירך את יעקב כתוב "ויחרד יצחק חרדה גדֹלה... גם ברוך יהיה". כשעשו מבין שיצחק בירך כבר את יעקב הוא צועק "צעקה גדֹלה ומרה עד מאד" – "ברכני גם אני אבי!", ויצחק אכן נעתר לבקשתו: "ויען יצחק ויאמר אליו הנה משמני הארץ... ואת אחיך תעבֹד והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו מעל צוארך". זו הפעם הראשונה בתורה שבעל אוה"ח הק' מפרש "'והיה' לשון שמחה".

נקרא את פירושו:

(מ) ואת אחיך וגו' והיה כאשר וגו' רבו הפירושים בזה ואפשר לומר שנתכוון לומר על זה הדרך שכל הברכות שברכו יהיה [הוא ברך אותו כמה ברכות, "משמני הארץ יהיה מושבך, ומטל השמים מעל. ועל חרבך תחיה". גם "ועל חרבך תחיה" ברכה עבורו, כי משרש נשמתו – מקבל חיות מהחרב. יהודי הוא לא ככה. בתחלה אמר שאין לו ברכה, ואז בכה, ובסוף נתן לו ברכות ואמר שכל הברכות יתקיימו רק בתנאי ש"את אחיך תעבֹד":] כאשר יעבוד את אחיו, וכאשר ירד ממדרגה זו [מפרש "תריד" שלא כרש"י, לשון צער, אלא לשון ירידה – אז תפסיד את כל הברכות.], או ירצה לשון רידוי כאשר תהיה רדוי ואבוד [עוד פירוש, יותר קשה], יקדים לפרוק עולו ואח"כ תרד ויהיה [סוף נבואת עובדיה, שהיה בעצמו גר אדומי.] בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש (עובדיה א ,יח) ויכלה, ולזה דקדק לומר "והיה" לשון שמחה כי אז י'שמחו ה'שמים ו'תגל ה'ארץ" [אין שמחה כאבדון עשו.. יצחק – לשון צחוק, "אז ימלא שחוק פינו" – אומר לו "והיה כאשר תריד" תהיה "שמחה בכל העולמות", "תריד" על ידי "ופרקת עולו מעל צואריך". אז יבוא בית יעקב אש וישרוף ויכלה אותך ויהיה שמחה בכל העולמות – "ישמחו השמים ותגל הארץ". פירוש מקורי מאד. איך אומרים את זה בפסוק קטן יותר? "באבֹד רשעים רנה", מתאים ל"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".].

אם הפירוש ש"אין שמחה כשמחת ארץ ישראל" במלכות, באיזו ספירה פירוש זה? גבורה. גם עשו עצמו הוא גבורה, אבל צריך לשרוף אותו ואז תהיה שמחת כליון עשו. יפה שהוא מביא את הפסוק "ישמחו השמים ותגל הארץ"[כה], הצירוף הישר של שם הוי' ב"ה של חדש ניסן. זו הפעם הראשונה שמפרש "והיה", הכל מתחיל אצלו מזה.

יסוד: שמחת תיקון הברית

אחר כך הוא מפרש פעם שניה בפרשת חקת. אין בשמות ואין בויקרא. מסופר שם שבאו הנחשים השרפים והקב"ה אומר למשה רבינו "עשה לך שרף ושים אֹתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי"[כו]. איזו שמחה יש כאן? אמנם יש כאן רפואה (כידוע שנחש הנחשת על נס הוא סמל הרפואה היום). מה הוא מפרש?

והיה כל הנשוך - אמר והיה לשון שמחה (מגילה י, ב) על הנשיכה, לצד התועליות הנמשכות מהבטת אל נחש הנחושת בז' דברים אשר יכיר בהם בעל הנס כמו שכתבנו, ואמר כל הנשוך, פירוש אפילו שכבר היה נשוך קודם מעשה נחש הנחושת.

שבע תועליות מנחש הנחשת

מישהו ננשך פעם על ידי נחש? חלם פעם שנחש נשך אותו? מה השמחה בזה? כתב קודם שבע תועליות – שבעה 'תיקונים' שעושה מי שננשך כאשר מביט בנחש הנחשת. נעבור עליהם בקיצור, כי זו סוגיא יפה, ואת שבע התועליות גופא אפשר לכוון כנגד שבע המדות.

נקרא מהר:

והבטתם לנחש תרמוז לשבעה דברים - הא' תשובת הגדר, על זה הדרך, הנה מי גורם לנחש לנשוך, הוא חטא בני אדם, דכתיב (קהלת י, יא) אם ישוך הנחש בלא לחש [על מה הלחש? שאדם מדבר לשון הרע – זה מושך נחשים. מסתודד ומדבר על מישהו רע ובא הנחש.], וכשאין לחש יעשה הנחש דומם כנחש, אשר אליו יביטו כשינשכם נחש, וזו היא הערת הבטתם בנחש הדומם, לומר אל זה אביט לעשות כמעשהו לידום מלדבר עוד, ובזה עושים עזיבת החטא.

דבר ראשון, אומר שהנחש לא נושך בטבעו, הוא בעצם דומם, כמו נחש הנחשת. רק הלחש שלי מעורר אותו לנשוך. אם איני רוצה שהנחש ינשוך, שלא אלחש.

ב' להכיר חטאם [חומרת חטאם.], על דרך אומרו בזוהר (תיקו"ז תיקון יג) על ההוא חויא דמקננא במגדלא שהוא ס"מ הנמשל לנחש שפיתה תחילה לאדם, והוא מה שמעיר נחש במקום גבוה, שיכירו שהם סיבה במה שדיברו לשון הרע להכניס נחש במקום גבוה [מסתכל על נחש ומקבל הארות ותבונות – עוד 'חאפ'. אני הרמתי את מזל הס"מ ובעצמי שמתי אותו על המגדל.], גם שעשו מעשה נחש שהוא לשון הרע במקום עליון, שדיברו באלהים, גם יש הערה שדיברו במשה בראותם מין מחצב שממנו נעשה הנחש [נחש הנחשת. הוא הסביר קודם ש"נחשים" כנגד מה שדברנו במשה ו"שרפים" כנגד מה שדברו בה'. כשרואה את הנחש נזכר שהוא שם אותו שם למעלה, וגם מזכיר לו שדבר נגד משה רבינו עצמו.].

[כעת 'חאפ' הפוך:] ג', להעירם מה יקרו דברים גבוהים מדברים ארציים, כי נחש שלמטה ממית, ונחש עליון מחיה , ובזה ירגישו את אשר דיברו רעה על המן שבא מן השמים [שרש כל דבר למעלה יותר טוב ממה שלמטה.], שהוא לחם הקלוקל, ובוחרים בלחם אשר תוציא הארץ, שעליהם נאמר (ישעיה ה, כ) הוי אומרים על הטוב רע ועל הרע טוב.

ד' להעירם בתשובה, מה שהתרעמו למה הביאם ה' דרך המדבר שאין שם סיפוק, ולא הביאם דרך מקום אשר רגיל היות שם בר ולחם [לה' היתה בזה כוונה ותכלית. כמו מוסר ההשכל של המן שירד "דבר הוי' יום ביומו", ה' רצה שיכירו שהם סמוכים על שלחן אביהם.] כי ה' חפץ שעיניהם יהיו תלויות לאלהים יושב בשמים, על מחיתם ועל כל צורכיהם באין מבטח זולתו [זהו פירוש של בטחון, לשם כך ה' עשה.], מהטעם עצמו שלא הסיר הנחשים והניחם לנושכם, ויהיו מתרפאים כשיסתכלו כלפי מעלה לאביהם שבשמים והוא מאמרם ז"ל (ר"ה כט)....

ה', להשיבם על מה שנכלל בתרעומת שאמרו למה הביאם דרך מדבר, שכוונתם היא שאין סומכין על הנס מטעם שאין הנס מתמיד [איך האבא שולח לכאן את הבן.], וצא ולמד ממה שאומרים הכופרים בפלאי ה' שמבקשים חכמות כוזבים להכחיש בנס, ולעשות הדבר דרך טבע [למצוא תירוץ שלא קרה כאן נס, שהכל יהפוך להיות טבע.], שיהיה המעשה ההוא באותו זמן [שהטבע קבע שאז יקרה.], וכל השתנות טבעיות לא יתמיד [הם אומרים שיתכן לרגע קט שיקרה דבר שלא סביר על פי חוקי ההסתברות הטבעית, יתכן שלרגע הכוס תרחף, אבל תופעה כזו בודאי לא תתמיד. ירחף לרגע ומיד תפול. בדיוק מה שהם אומרים. אפילו אם האמינו באפשרות של נס – לא האמינו שיכול להתמיד.].

ואפשר ששורש לענה זה [הכפירה הזו.] היה בלב המדברים תועה, לזה צוה ה' לעשות נס קבוע, כאומרם ז"ל (במד"ר יט, כג) שזרק משה הנחש השמימה ועמד באויר, ושם קנה מקומו באין סומך [בפשט עשה איזה עמוד, אבל חז"ל מפרשים שהיה נס – בדרך הטבע אמור מיד לרדת-ליפול, יש כח הכבידה, אבל כאן הנס התמיד. בא לבטל הדעה הכוזבת שנסים לא יכולים להתמיד.], והיה כל הנשוך יביט אליו, ויכיר בהכחשת דעת טועה שהיתה לו מקודם, ויאמין כי ה' אשר הביאם למדבר עשה יעשה נסים בהתמדה [הופך לו את הראש, מכיר שטעה.], עד גדר שישמשו הנסים כטבע הרגיל, והיה המדבר כישוב לכל הצורך [אני יכול להבין שכל הטבע גם נס, אבל הורגלתי לראות השמש עולה במזרח כל יום, רוצה שנכיר שהכל נס.].

ו' להראותם כח התשובה, על דרך אומרם ז"ל (יומא פו, ב) שבעלי תשובה נעשים להם העבירות זכיות, כי לא לבד מחילת החטא אלא אדרבה יעמוד לו זכות, והוא מה שהעיר בהבטה אל נחש הנחושת לומר שהנחש נשך, והוא עצמו כשהוא בבחינת השתיקה פירוש שלא ידבר עוד, הגם שכבר דיבר, כי כל מין הנחש ידבר לשון הרע, אף על פי כן הוא עצמו מחיה ונהפך מרעה לטובה [כלומר, על ידי תשובה עושים אתהפכא בעצם הנחש. התשובה שלי הופכת נחש, שבטבע לנשוך, לכח מחיה. תלוי בתשובה שלי. כתוב[כז] שדוד המלך קודם הרג את יצרו הרע בתענית. באתהפכא שני שלבים – להרוג-לשחוט את היצר הרע, ואז להקים אותו כדי להפוך אותו לטוב. יש צדיקים שרק יודעים להרוג את היצר הרע  ויש שיודעים להפוך אותו לטוב.].

ז', כי חפץ ה' שיכירו בניסי אל בדרך פרט שכל אחד מהנשוכים יביט למעלה, ויכיר בניסו, ובזה יצדיקו בהשגחה הפרטית [מקדים את הבעש"ט. אם היו מתרפאים כולם יחד לא היתה מודגשת ההשגחה הפרטית של ה'. מה שכל אחד היה צריך להסתכל בנחש הנחשת ולכוון לבו לשמים ורק אז להתרפא הוא גילוי של השגח"פ – על כל אחד ואחד בפני עצמו.].

הקבלת התועליות למדות

נסביר כעת את שבעת הדברים שהסביר בנחש הנחשת כנגד המדות: הבעש"ט אומר[כח] בפירוש שביקוש השגחה פרטית הוא בקשת מלכות בית דוד – זו מלכות; הדבר הקודם, כח הצדיק להפוך מרע לטוב – יסוד; הדבר הקודם, "נס מתמיד", הוא הוד, לשון הודיה (היפך הכפירה הנ"ל) – והוא סוד מה ש-ס (אמא עילאה) ו-ם (תבונה)[כט] בנס היו עומדים[ל] בלוחות הברית, "בינה עד הוד אתפשטת"[לא]. ככל שהנס מתמיד הופך בתודעתי לטבע ("איהי בהוד"[לב]); מדת הבטחון – נצח; הדבר השלישי – שמה שבשמים טוב ואותו דבר למטה יכול להזיק – הוא תפארת (שבה עץ החיים למעלה, בשליש העליון, ועץ הדעת טוב ורע למטה, בשני שלישים התחתונים[לג]. תפארת מכונה "שמים"[לד]), הולכים אחורה בסדר הספירות. הבנת חומרת החטא, וששמת את הס"מ במגדל – גבורה; להבין שה' רק רוצה שאפסיק לדבר לשה"ר, תיקון פשוט, "תשובת הגדר" – נחש לא נושך בלא לחש (שלי), ואפילו אחרי שנשך אותי, מה החסד כאן? לפי הטבע נשיכת נחש בלתי הפיכה, וכאן ה' אומר שגם מה שעל פי טבע בלתי הפיך כן הפיך, רק תפסיק לעשות מה שגרם לזה, הלחש שלך, תפסיק לדבר לשה"ר. אין חסד גדול מזה. ולסיכום:

חסד תשובת הגדר		גבורה העמדת הס"מ במגדל
	תפארת למעלה טוב ולמטה רע
נצח בטחון		הוד התמדת הנס
	יסוד הפיכת הרע לטוב
	מלכות בקשת השגחה פרטית

עשינו באריכות כי סוגית שבע התועליות כל כך יפה, אבל הווארט שיש שמחה מדבר שנראה הפוך – "והיה כל הנשוך". באיזו ספירה נחשים בקבלה? יסוד[לה]. [מי שלא נשוך לא יכול להסתכל?] לא יקרה לו שום דבר, אין לו בעיה. [לא תהיינה לו התועליות.] כמישהו מחוסן, הוא חי יותר מכולם. בכל אופן, כל הדבר הזה יחד כנגד היסוד – שם הנחש, נושך אותך, שמחת התיקון – שמחת תיקון הברית.

חסד: שמחה מדומה בהשארת האויבים

היתה לנו מלכות, גבורה ויסוד. איפה עוד מפרש "והיה"? בפרשת מסעי – "ואם לא תורישו את יֹשבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יֹשבים בה"[לו]. מי זוכר מי הכי אהב את הפסוק הזה? הרב כהנא הי"ד. מה השמחה כאן?

ואם לא תורישו וגו' והיה וגו' לדבריהם ז"ל שאמרו (מגילה י, ב) כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה, כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם, הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו'.

'חאפ' אחר לגמרי – שינוי תפיסה. כעת אומר שיתכן ש"והיה" היינו שנדמה לך שיש כאן שמחה – בראש שלך אתה שמח, כי נדמה לך שיצא לך משהו טוב מזה. מה נדמה להם שיהיה טוב? עובדי בנין, עובדים זרים – תשמחו שיבנו בתים ויעשו גינון וכו' – ואני מבשר אתכם בסוף שיהיו שיכים וצנינים. יכול להיות הוד, אבל מה ההיפך מזה? איך קוראים לכך היום? כאן מקור בפירושו למה שקורה כשיהודים שמחים בעבודה נכרית כאשר ה' אומר להם לגרש את הגוים – אומרים לא, צריכים עבדים, יש יצה"ר, אינטרסים.

שלבי תיקון המדינה

מה ההיפך? עבודה עברית. שתהיה שמח בזה, ולא באיזה עבד שאתה מוצא וחוסך כמה גרושים. בתיקון המדינה איפה עבודה עברית? כאן אני מפרש את ה"והיה" בהסבר באיזו ספירה פגמו בשמחה זו.

מהי גבורה בתיקון המדינה? חיסול האויבים; תפארת – משפט עברי; נצח – עליה; הוד – הוצאת אויבים; יסוד – חינוך, תורה ומדע; מלכות היא כבר בית המקדש. מהו חסד? אהבת ישראל. לתת לכל אחד את הנחלה שלו בארץ. היום חסד לספח את כל שטחי ארץ ישראל, ולתת את כל העבודות שאחינו בני ישראל יעשו – להעסיק אותם, ולא את הזרים. [אפשר לפרש ש"לשיכים" שמחה בזה שלא תהיה התבוללות.] אם אני משאיר אותם בארץ כן תהיה התבוללות ר"ל (אם 'שכורים' מעובדים זרים מתחתנים גם עם שיכים). שוב, זהו פגם בחסד, באהבת ישראל. אהבת ישראל אומרת לתת לכל יהודי את הנחלה שלו בארץ ולתת לו עבודה. ולסיכום:

חסד עבודה עברית		גבורה חיסול האויבים
	תפארת משפט עברי
נצח עידוד עליה		הוד הוצאת אויבים
	יסוד חינוך וחיבור תורה ומדע
	מלכות בנין בית המקדש

חכמה: שמחת התורה

הערה כללית, לפני שנקרא את הפעם הבאה, מתוך 9 הפעמים שאור החיים מפרש "'והיה' לשון שמחה", 6 – שני שליש – במשנה תורה שמשה "מפי עצמו אמרו"[לז]. אמרנו ש"והיה" הוא הקדמה לחדש תשרי, הוא צירוף שם הוי' שלו, וכך גם בתורה – עיקר ה"והיה" לשון שמחה נמצא דווקא בחומש דברים (שקוראים לפני ובתוך חדש תשרי), שש פעמים מתוך תשע, אחרי פעם בבראשית ופעמיים בבמדבר.

את ה"והיה" הראשון שמפרש כבר הזכרנו בתחלת השיעור – תחלת פרשת עקב, "והיה עקב תשמעון"[לח]. איך הסביר שם? שמחה כשמגיע לסוף המצוה או כשהולך למות, עשית כל התיקון שלך בעולם הזה – זה הזמן לשמוח[לט]. אחרי שני הפירושים האלה, ש"עקב" הוא סוף ומיצוי, הוא כותב שלשה פירושים על כך שהשמחה היא מלימוד התורה, "אין שמחה כשמחת התורה"[מ]. מסביר בשלשה אופנים[מא]:

פירוש ראשון, שילמד תורה בשמחה – אם אנחנו יושבים כאן ומדברים תורה, זו שמחה בשביל יהודי. אם היינו סתם מבזבזים את הזמן שלנו – עצוב. כשאני לומד תורה צריך להיות שמח מאד – לדעת זאת – ואבל אסור ללמוד תורה, צריך לבוא ללמוד עם שמחה.

פירוש שני, ש"פקודי הוי' ישרים משמחי לב"[מב] – שכר המצוה הוא השמחה שהבנת משהו בתורה הקדושה, חכמתו יתברך. אחר כך מביא מזוה"ק[מג] שהקב"ה שמח רק כשישראל משתדלין באורייתא.

אחר כך מוסיף ש"עקב" היינו ענוה – צריך ללמוד תורה עם בטול, שאני גארנישט. מתוך שמחת הלמוד מתוך בטול מגיעים ל"תשמעון", שער ה-ן. כיון שעיקר הפירוש מדבר על תורה, נמקם את הפסוק בחכמה, וגם שער הנון הוא התכללות אמא עילאה באבא. חכמה בלשון הקבלה כוללת אבא ואמא עילאין. אמא עילאה היא גם סוף, "עֹמק אחרית", מיצוי של קיום כל תריג מצוות או שלמות התיקון בעולם הזה, הולך למות, "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – גם אמא עילאה, במקומה הגבוה כפי שהיא כלולה באבא עילאה, חכמה (ובסוד עב דסג, שם סג דאמא עם י אותיותיו = סיג = חכמה).

מה יש בבינה בתיקון המדינה? התיקונים המעשיים מתחילים מחסד, האהבה, אבל במוחין יש תיקון התודעה. חכמה היא סמכות התורה ("אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו"[מד]). בינה היא תודעת שלמות – שלמות הארץ, שלמות העם ושלמות התורה. כאן יש שמחת התורה ושמחת השלמות. מהי דעת? שה' בוחר בנו. דעת היא בחירה.

שוב, את כל הפסוק מתחלת עקב – שלשה פירושי תורה (עם בטול) ושני פירושי שלמות – נשים בחכמה, הכוללת אבא ואמא עילאין, מה שאמא עילאה (שלמות) מתייחדת עם חכמה.

תפארת: שמחה של מצוה

בהמשך פרשת עקב יש "והיה אם שמֹע"[מה] – תחלת פרשה שניה של ק"ש, "לא עושין רצונו של מקום"[מו]. פרשה ראשונה, "עושין רצונו של מקום", מתחילה "ואהבת" בלי "והיה". "והיה אם שמֹע":

(יג) והיה אם שמע וגו' פירוש והיה לשון שמחה (ב"ר מב, ג) ותנאי הוא הדבר [לזכות ל"ונתתי וגו'".] אם תהיה שמחה של מצוה [בטוי שלא הזכיר עד כה.], והוא אומרו אם שמוע תשמעו וגו', כאמרם ז"ל (שבת ל, ב) שלא שבח שלמה אלא שמחה של מצוה, אבל שאר שמחות עליהם אמר (קהלת ב, ב) ולשמחה מה זֹה עושה.

איפה שמחה של מצוה? באיזו ספירה? [בינה.] כל שמחה בבינה, אפשר לומר שכל הפרצוף שאנו עושים כאן הוא הבינות של כל הספירות. אבל איפה תריג מצוות? [תפארת.] נכון.

'תיקון הכללי' – חלקים בתורה ללמידה בעל פה

כל פסוק שאנחנו מסבירים היום קשור לאחד הפרצופים שלנו. יש 'תיקון הכללי' שלנו – עשרה דברים בתורה שכדאי ללמוד אותם אפילו בעל פה. לא מכיר? ספר שאתה צריך להדפיס ועוד לא הדפסת. מסבירים שיש עשרה דברים בתורה כנגד הספירות:

איפה יש בתורה משהו עם כתר אותיות? עשרת הדברות. כדאי לדעת, אפילו בעל פה, את עשרת הדברות – בכתר (עשרת הדברות דיתרו בטעם עליון וטעם תחתון בעתיק ונוקביה ועשרת הדברות דואתחנן בטעם עליון וטעם תחתון באריך ונוקביה).

מה בחכמה? מעשה בראשית – "בראשית" הוא "בחוכמא"[מז]. לדעת את מעשה בראשית – תיקון החכמה.

מה בבינה? מעשה מרכבה שביחזקאל, הפטרת שבועות.

מה בדעת? שירת האזינו. המגיד אמר[מח] שכל אחד צריך ללמוד שירת האזינו בעל פה. "האזינו השמים" עולה דעת – "האזינו" עולה דעה ו"השמים" עולה ה"פ דעה (ממוצע כל אות) וביחד דעת ("מפתחא דכליל שית"[מט] – שש פעמים דעה = דעת).

חסד הוא אברהם – שחבר ספר יצירה, לדעת אותו בעל פה. אני נאה דורש ולא נאה מקיים... אבל הייתי רוצה לדעת את הדברים האלה, לדעת את כל התורה כולה בעל פה. אדה"ז כותב בלקוטי תורה[נ] שיהודי פשוט, שלא יודע את כל התורה כולה, לפחות שידע חמשה חומשי תורה בעל פה.

מה יש בגבורה? פרקי אבות – המוסר שלנו. גבורה היא מוסר, "מילי דחסידותא"[נא] – מוסר חסידי.

מה יש בתפארת, שנוגע לעניננו? תפארת היא תריג מצוות, כי "תפארת גופא" – רמח איברין דמלכא, מצוות עשה, ו-שסה גידים, מצוות לא תעשה. באמת אפשר לקחת מתיקון ליל שבועות. למה בתיקון כתובות תריג מצוות? כי זו תמצית שכוללת את כל התורה כולה, וכל יהודי צריך לדעת תריג מצוות. זהו תיקון התפארת שלו, הגוף, גופא דאורייתא.

מהו נצח? "נעִמות בימינך נצח"[נב] של "נעים זמִרות ישראל"[נג] – תהלים. איזה תהלים? הפרק של הרבי שנה הבאה – קיט, שמכונה "תמניא אפי" כי הוא כתוב לפי סדר האלף-בית, שמונה פסוקים לכל אות. יתכן שזהו הזמן להדפיס את כל הספר הזה, התיקון הכללי, כשנגיע לפרק קיט. זהו נצח, חיים נצחיים.

מה ההוד? גם משהו שכתוב בסידור, לפני שבת – הדבר הכי חשוב בספר הזהר, התמצית שלו, "פתח אליהו" (לפי הגרסה בסידור).

מהו היסוד? הכי פשוט, יסוד הוא שיר השירים.

מהי מלכות? "פרק שירה", שכל דבר בבריאה שר לה' – הבריאה היא המלכות. זהו האור חוזר, שכל הבריאה כולה שרה באור חוזר לה'. ולסיכום:

	כתר עתיק ונוקביה: עשה"ד של יתרו אריך ונוקביה: עשה"ד של ואתחנן
חכמה מעשה בראשית		בינה מעשה מרכבה ביחזקאל
	דעת פרשת האזינו
חסד ספר יצירה		גבורה פרקי אבות
	תפארת מנין המצוות
נצח תהלים פרק קיט		הוד "פתח אליהו"
	יסוד שיר השירים
	מלכות פרק שירה

עשינו חזרה על כל הפרצוף בשביל לומר שתורה בחכמה וכללות המצוות הן בנין הגוף, "תפארת גופא"[נד]. השמחה באה מבינה, אבל יש משהו מיוחד בתפארת – יסוד אמא מתפשט עד לתפארת ז"א, ושם השמחה של מצוה, בקיום כל המצוות. אם כן, פרשת "והיה אם שמֹע" לפירושו היא שמחה של מצוה, השייכת לתפארת.

נצח והוד: נצחון ושעבוד

יש לנו רק עוד כמה. בפרשת שופטים כתוב[נה]: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום. והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך".

ואומרו והיה אם שלום פירוש והיה לשון שמחה היא (ב"ר מב, ג) אם שלום תענך, ואמר ופתחה, פירוש אין צורך אלא פתיחה לבד, ואם יפתח לו כפתחו של מחט הקדוש ברוך הוא יפתח לו כפתחו של אולם (עי' שה"ש רבה פסוק פתחי לי אחותי).

יש בפסוק הזה פעמיים "והיה" – "והיה אם שלום תענך... והיה כל העם וגו'". בקיצור, יש כאן נצח והוד – יש כאן נצחון, אבל לא במלחמה. קראתי להם לשלום והם ענו בשלום – מדובר במלחמת הרשות, שאיני חייב להחרים אותם, אין כאן "לא תחיה כל נשמה"[נו] ויש מצוה להקדים לשלום. למזלנו הם עונים שלום, אין נצחון יותר מזה – זהו נצחון שמח.

יש כאן פה נצח והוד מפורש – הנצח כאן הוא נצחון בדרך שלום, בדיוק מה שהרבי רצה. זו הדוגמה בתורה לכך – "והיה אם שלום תענך". אחר כך "והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך" – שעבוד שייך להוד, "תמורת ממשלה עבדות"[נז]. יש שמחה בעבדים שיש לך, שמחה שאתה משפיע עליהם וגם שאתה מקבל מהם הנאה לשם שמים (דבר המותר מחוץ לשטחי ארץ ישראל, מה שאין כן בגבולות הארץ אסור עובדים זרים משבעה עממין כנ"ל) – הכל כאן לשם שמים. יש לנו רק תשעה, אז אם רוצים פרצוף שלם צריך שתי ספירות שמתחברות – נצח והוד שהן "תרין פלגי גופא"[נח], וכאן בפירוש כי כתוב "והיה" פעמיים.

דעת: שמחת התחמקות או שמחת בחירה

מה עדיין חסר לנו? [בינה ודעת.] הם בפרשת נצבים, שקוראים ממש לפני ראש השנה.

הראשון בדברים כט, יז-יח: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם הוי' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה. והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה". כאן דומה לפירוש קודם, שמישהו חושב שהוא שמח. כאן יש שמחה של רשע, למה הוא שמח?

ואמר והיה בשמעו את דברי האלה, אמר והיה לשון שמחה (ב"ר מב, ג) כי ישמח בשומעו שהדבר חיובו הוא מצד האלה [הוא שמח שהכל תלוי בשבועה – למה הוא שמח שיש שבועה וקללה ועונשים? כי הוא תלמיד חכם – יש רשעים שכל הרשע שלהם בא לידי ביטוי שהוא לומד ויודע תורה. מבין שהכל תלוי בקבלת האלה, ומחליט שיעשה 'קונץ' – כולם עומדים, שומעים את האלה, אומרים אמן, ואני עושה ככה (עם האצבעות אחרי הגב). מה פירוש? שאני מבטל מה שאני אומר. אני אראה כאילו קבלתי עלי את האלה, אבל אני תלמיד חכם ויודע שאם לא קבלתי את האלה בלב לא מגיע לי עונש. הוא חושב שמוציא את עצמו מהעסק, מוציא את עצמו גם מהערבות – הרי החידוש של כריתת הברית והשבועה הוא שכולם ערבים על "והנגלֹת". יש רשע שלא רוצה להיות ערב עליך, לא לקבל את הענשים שלך – הוא לעצמו, ישות, וגם לא מקבל את האלה בכלל, לא נשבעתי. לכן אני שמח, כי בלבי-בדעתי התכוונתי לא לקבל את האלה. זהו 'חאפ' אחר לגמרי.]

שזה יגיד שזולת האלה לא יתחייב [אם לא נשבע – לא מתחייב.], והתברך בלבבו יבטח שלא תבא עליו הקללה בסיבת לבבו [כאן לבבו היינו הדעת שלו, מה שמתכוון.], על זה הדרך, לאמר, פירוש יאמר שלום יהיה לי כי בשרירות וגו', פירוש הגם שישביעם משה ויענו אמן [כולם חייבים לומר אמן, אבל] הוא יבטלנה בלבו [כח הדעת – יהודי הוא בר דעת, ויכול לבטל בלבו מה שאומר בפה.], והעיקר בשבועה הוא הלב [מדין תורה.], וכדברי רבי עקיבא (בתו"כ) שאמר האדם בשבועה [שכאשר אתה נשבע אתה צריך להיות אדם, לכוון – אדם הוא דעת.] (ויקרא ה, כב), שצריך שיהיה לבו ופיו שוים, [ואם מבטל בלבו, בדעת שלו – יהודי הוא בר-דעת, לא כגוי, ויכול ויודע לבטל.] וכל שמבטל בלבו הגם שמוציא בשפתיו אין אנו הולכים אלא אחר מחשבת הלב, והוא אומרו כי בשרירות לבי אלך, כי העיקר שתלוי בו ענין השבועה הוא הלב...

אם כן, מה שמחתו? בגלל שהוא תלמיד חכם הוא חושב שאף על פי שאומר אמן על השבועה זה לא יתפוס, כי יש לי בדעת בלב לבטל ואף אחד לא רואה ולא שומע. לאידך, מובן שבכוונה וקבלה אמתית אין שמחה כשמחת הדעת, השמחה שבוחר (בדעתו) "מה באמת רוצה" (בלשון הרבי).

בינה: קבלת היסורים בשמחה

האחרון כתוב בפרק ל – אמרנו שצריך להיות בינה עצמה, עד כאן הכל היו הבינות של שאר הספירות (שבזכות היותנו "עם בינות"[נט] ירחמנו עושנו ויחוננו יוצרנו).

מתחיל פרשיה מיוחדת ב"שופטים"???נצבים???. בששי יש את פרשת התשובה, שסתמה בינה:

והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' צריך לדעת למה הוצרך לומר כל הדברים האלה, ולא הספיק באומרו כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך. ואולי שיכוין על דרך אומרם ז"ל במסכת ברכות (נד, א) חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, והעמידוהו בגמרא (שם ס, ב) לקבל הרעה בשמחה כדרך ששמח על הטובה [זהו עיקר השמחה, עיקר הבינה.]. והוא אומרו והיה שהוא לשון שמחה (ב"ר מב, ג), כי יבואו עליך כל הדברים תקבלם בשמחה, בהשואה יחד [מדת ההשתוות של הבעש"ט. הכל שוה אצלי – טוב? טוב. רע? גם זו לטובה. ידוע הרמז ש"גיהנם" עולה "גם זה לטובה".] הברכה והקללה, ואם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, היה נשמע הכתוב על זה הדרך, והיה שהוא השמחה כי יבואו עליך הברכה, ותיבת והקללה נמשכת עם מאמר אשר נתתי לפניך שלאחריה, ולא הייתי יודע שחוזר מאמר והיה גם על הקללה [וכשאומר "כל הדברים" לא מחלק ביניהם.].

עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חבב אלהינו אותנו, הלא תראה כי בזכרון הברכה הגיע אותה עלינו [כמו מקיף, מרעיף את הברכה עלינו.], ואמר כי יבואו עליך הברכה, ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי לפניך ולא עליך [לפניך היינו "כל הבא ליטמא פותחין לו"[ס] – רוצה קללה? הנה היא לפניך. ניסוח מאד יפה, הצצתי וראיתי כמה ה' אוהב אותנו – הברכה שם עלינו ואת הקללה רק לפנינו, לא עלינו ח"ו.], ולטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הספיק במאמר כל הדברים האלה [ומוסיף "אשר נתתי לפניך", כדי להבדיל בין המושגים.].

גם אם היה אומר כי יבואו עליך הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, הייתי מפרש מאמר אשר נתתי לפניך על שניהם, אבל מאומרו כל הדברים האלה גילה בזה יתור אשר נתתי לפניך, שבא להבדיל בין הברכה לקללה כמו שפירשתי, ולדרך זה אומרו כל הדברים האלה, חוזר אל הברכה האמורה בסמוך לה [כנ"ל. לא צריך את ה"לפניך", והתוספת מבדילה בין הקללה "לפניך" לברכה "עליך". לפי זה "כל הדברים האלה" חוזר באמת בעיקר לברכה, כי כתוב "עליך" – "כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה".], ואל ירע בעיניך אומרו הדברים לשון רבים, והברכה לשון יחיד, כי הרבה דברים טובים נכללו בברכה [הברכה כוללת הרבה דברים, לא דבר אחד – אני קורא ברכה אחת, אבל היא כוללת הרבה מתנות.].

בכל אופן, עיקר הווארט היה "לקבולי בשמחה". שייך לבינה – למה? קודם כל, בחסידות מסבירים בפירוש ש"לקבולי בשמחה" היינו העלאה לעלמא דאתכסיא, בינה – אני מעלה את הכל חזרה למקור. מה קורה בו? המתקת הדינים בשרשם. הפירוש הזה, לפי חסידות, הוא האם אני יכול לקבל הכל בשמחה – להעלות הדינים לשרשם, שם הכל טוב, מתמתק. כמו באגרת הקדש "להשכילך בינה"[סא] – אם תאמין ותתבונן שהכל טוב, בסוף יתמתק באמת. היסורים במלכות וצריך לקבל אותם בבינה – לקבל בשמחה היינו להעלות לבינה – ושם להמתיק בשרש. זו מדת ההשתוות של הבעל שם טוב.

נסכם את תשעת פירושי אוה"ח על "והיה":

חכמה שמחת התורה		בינה קבלת היסורים בשמחה
	דעת שמחת ההתחמקות/הבחירה
חסד שמחה מדומה בהשארת האויבים		גבורה שמחת כליון עשו
	תפארת שמחה של מצוה
נצח נצחון (בדרך של שלום)		הוד שעבוד המנוצחים
	יסוד שמחת תקון הברית
	מלכות שמחת ארץ ישראל

אם כן, למדנו משהו מאד יפה כאן – שמפרש משהו תשע פעמים, אבל בעצם הן תשעה גוונים של דבר אחד. העיקר שתהיה הרבה שמחה, שמחה מגוונת – אנחנו בתוך ההילולא של רבי שמחה בונים, שימשיך לעולם הרבה שמחה.

[המתנגדים אומרים שאלול ראשי תבות 'אוי לי ואבוי לי'.] צריכים גם אותם להעלות לשרשם, לעלמא דאתכסיא. כמה שוה אוי? טוב – טוב לי ובטוב לי ("לולא [אלול] האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים. קוה אל הוי' חזק ויאמץ לבך וקוה אל הוי'"[סב]).