1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (144)

ד"ה "ויהי הוא טרם כלה" (5)

ט' תמוז ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו "צמאה לך נפשי".

אנחנו בעמ' 113. לומדים על שני אופני עבודת ה' – או בבירור הפסולת מן הבר, שהוא להתעסק עם החומריות של הנפש הבהמית וכל הזמן לבטל את הישות, את התאוות ואת הגאוה, או בירור על ידי המשכת אור עליון, ואז הוא בירור של הוצאת הטוב מהרע. כל פעם האור מאיר ומוציא טוב מהרע ולא מתעסקים עם הפסולת – כל כך או בכלל – והוא בירור בדרך של "סור מרע" על ידי "ועשה טוב" ו"מעט אור דוחה הרבה מן החשך".

ונקודת הענין הוא דאופן כזה הוא במי שנשמתו בשרשה ומקורה היא בחי' שם מ"ה [יש נשמות שהן שם בן, בגימטריא בהמה, ועיקר העבודה שלהם הוא לברר ולזכך את הנפש הבהמית. ויש נשמות שהן בעיקר שם מה, בגימטריא אדם – כתוב "אדם ובהמה תושיע הוי'", ו"אדם" הולך על הנפש האלקית – ועבודתם להאיר את אור הנפש האלקית, שמאיר גם את הנפש הבהמית ופועל את הבירור. דורשים על כך גם את הפסוק "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" – יש שני סוגי נשמות, "זרע אדם", שם מה, ו"זרע בהמה", שם בן.], וידוע דשם מ"ה [הוא גילוי אלקות ש]אינו מקבל העלמות והסתרים [אין דבר שמעלים עליו ומסתיר את אורו.] שהרי גם בנשמות דמ"ה יש כמה מדרי' [יש התכללות, מה ד-בן ו-בן ד-מה, גם בתוך שם מה יש כמה מדרגות.] ומי שהוא במדרי' גבוה אינו נתפס בגשם כלל [הגשם לא קיים אצלו במובן זה שלא מפריע לו, לא תופס אותו בכלל.], אך באיזה מדרי' שהוא [גם אם אינו במדרגה שהגשמיות לא תופסת אצלו מקום.] להיות דשם מ"ה אינו מקבל העלמות והסתרים מאיר בו אור נפשו האלקי', וגם נפשו הבהמית אינה חומרי' כ"כ [מלכתחילה אינה כל כך 'גראב', לא כל כך גסה שצריך כל הזמן להלחם בה – שהוא רוצה לישון ורוצה לאכול, שהנפש הבהמית והגוף מכבידים עליו. אם הגוף והנפש הבהמית מכבידים סימן שהנפש הבהמית חומרית מאד, מאד 'גראב'.] ונרגש בה האור האלקי [הגוף מסוגל לקבל את גילוי הנפש האלקית שבו] באופן שהתקון והבירור הוא אמיתי בלתי מוטעה ומרומה [הנפש שלו ירדה לעולם כדי לברר את הנפש הבהמית, אבל היות שהיא לא חומרית כל כך התיקון בלי טעויות. אדם חומרי וגס, גם כאשר יש לו הארה, יכול מאד להטעות את עצמו, כפי שהוא דבר במאמרים קודמים שלמדנו לפני כמה מאמרים. אצל נשמה זכה משם מה האור מאיר, שום דבר לא מסתיר, והגוף מסוגל לקבל את האור, לכן העבודה והבירור שלו הם אמתיים.],

אמנם בכללות הנה אופן התקון באופן הב' הוא להיפך מהאופן הא' [שעוסק עם החומריות, עם הגוף.] והוא ש[מי שיש לו נשמה ד-מה ]בתחלה [נולד וגדל כך ש]הוא מופשט לגמרי מעניני' החומרי' [לא מתלבש בטבעיות בחומריות ובגשמיות של העולם הזה.] והיינו שהוא בתמידות בעבודה אלקי' [מה שבא לו וזורם אצלו הוא עבודה אלקית] ובד"א של הלכה [מאז שהוא ילד קטן בטבע הוא מונח בד"א של הלכה, ודברים אחרים לא מענינים אותו] ואינו שייך כלל לענינים אחרים, ואין זה שהוא אצלו בדרך כפי' שכופה ופורש א"ע מהם כ"א הוא ממילא ע"י הגילוי דאור האלקי בנפשו אינו רוצה בהם ואינו חושב כלל בזה [לא רוצה בגשמיות והיא לא מעסיקה את מחשבתו. בתניא כותב על אחד כזה שהוא בינוני אך "אשר לא עבדו" – הכל בסדר, אבל לא צריך לכפות את עצמו כי הוא מתמיד בטבע וכו'. כאן לא עושה את החילוק הזה – מדבר רק על המעלה שבו ולא על החסרון שבו, שהוא "לא עבדו".], רק הוא מסור ונתון בכל כחותיו גם הטבעי' רק לאלקו' בלבד [מדבר רק על המעלה, ואפילו קצת קשה לומר שהוא מתייחס אליו כ"לא עבדו" – אומר שהוא מסור ונתון לאלקות, לא "מצות אנשים מלומדה". בתניא משמע ש"לא עבדו" היינו אחד שמתמיד מצד הטבע או ההרגל, לא עושה מאמץ ואז גם קשה לומר שהוא מסור ונתון. אם כן, אפשר לומר שמדובר ב"עובד אלקים", כן "עבדו", אף שלא עושה אתכפיא. חידוש. גם כשהוא לומד יותר, את הפעם המאה ואחת, עושה זאת מצד המסירות, כי אוהב זאת, ולא רק מצד ההרגל – יש לו מסירות לענין, הכי טוב, לכן אין לו שום מלה רעה נגד היהודי הזה, הכל טוב, מסור לאלקות.] ואז כל הענינים החומריים גם שיש בהם טוב [יתכן שיש משהו טוב באיזה ענין של גשמיות, שירויח כסף ויוכל לתת צדקה או מאכלים טבעוניים שאם קצת ישקיע בהם את הראש יוכל להיות בריא כצווי הרמב"ם, אך צריך להשקיע את הראש כידוע היום שהופכים את הטבעוניות לדת. הוא יכול להשקיע קצת אבל לא מענין אותו – וטוב שלא מענין אותו.] ה"ה אצלו כפסולת ממש [לא תופס ולא מענין.] ופחותים וגרועים מאד בעיניו [להשקיע כל היום בטבעונות ובמאכלים טובים – חבל על הזמן, פחות וגרוע מאד בעיניו.], ער זעט דאס אין זייער נידעריג [רואה שכל כך נמוך, לא שוה, מה אתה מבזבז את הזמן שלך?!], ואח"כ כשנכנס בעניני העולם [כל הזמן היה אברך כולל, אבל בשלב מסוים צריך לצאת לעבוד – יש ילדים בבית וצריך לאכול אותם – אז הוא נכנס לעניני עולם, אך] אין בו הרצון והחשק בהם [עוסק בעל כרחו.] ובנקל הוא פועל בנפשו לפרוש מהם [ברגע שיכול לעשות זאת.] או שיהיו בכוונה לש"ש [הוא צריך כסף בשביל לפרנס את המשפחה – זו כבר כוונה לשם שמים. או לעצמו, שצריך להרויח יפה היום כדי שמחר יוכל לשבת בכולל וללמוד ללא הפרעה.], שכן הוא העיקר באופן הבירור הזה שהדברים הגשמי' הם בכוונה לש"ש [אם חייב לאכול, חייב קצת לישון. כתוב ב-מח הדברים שהתורה נקנית בהם שממעט ככל יכולתו – מיעוט שינה, מיעוט תענוג, מיעוט אכילה ושתיה, "פת במחלק תאכל" – גם ממעט וגם לשם שמים.], והיינו רק במה שמוכרח לקיום גופו [ולא טפה יותר.], כי אל המותרות אינו שייך כלל ואינו מתאוה לזה כלל רק במה שמוכרח לקיום גופו, וג"ז הוא בכוונה אלקי' והוא באמיתית בלתי מוטעה כלל [כשמישהו אחר מכוון כוונה אלקית בגשמיות יכול להיות מוטעה לגמרי – שאני כעת שותה לשם שמים. בהחלט יתכן שמרמה את עצמו, שבאמת שותה בשביל הגוף, כמו בהרבה ווארטים וסיפורי חסידים. ידוע שבעולם, בפולין, לפני כל אכילה בשבת היו אומרים "לכבוד שבת קדש" וגם בחול היו אומרים שלשם שמים. הפנימיים – חסידי חב"ד, או החסידים היותר פנימיים – עשו מזה 'חוזק', התלוצצו מזה לגמרי. אפילו בשבת, שיש מצוה וכתוב שנעשה בירור, כשהיו אומרים 'לכבוד שבת קדש' היו מסתכלים על האומר ואומרים 'אתה אוכל לכבוד הבטן שלך'. יש סיפורים שהשווער היה פולני והחתן שלו היה חב"דניק, ואז בשלחן היה מתח – השווער הקפיד שכל אחד יאמר "לכבוד שבת קדש" לפני כל מה שמכניס לפה. אם כן, הוא לא מטעה את עצמו – לאפוקי רוב האנשים שכן מטעים את עצמם.] והיינו בב' הענינים [א', שעושה] רק מה שמוכרח לו ו[ב', ש]אין בזה שום תאוות נפשו רק לש"ש בכוונה אלקית, ועם היות שהבירור בזה הוא באופן נעלה מ"מ הטוב בזה אינו בבחי' דקות כ"כ כמו הטוב הקודם [מה שהוא עסק ממש ברוחניות, לפני שהיה חייב לרדת לגשמיות לשם שמים. בטוב הקודם, שהוא מברר על ידי עצם אור הנפש האלקית שלו, הוא מברר את עיקר חלקי הטוב. החיוב שלו לעסוק בגוף ובעולם הזה לשם שמים ולכוונה אלקית – הוא בירור פחות. הוא רוצה להסביר כאן דרגות שונות של בירור הטוב מהרע. אפילו מה שהוא כלל הרגע כוונה לשם שמים בכוונה אלקית, והיה משמע שאותו דבר – כעת הוא מחלק שאלה שני דברים:], דהנה בענין הכוונות יש הפרש בין כוונה לש"ש ובין כוונה אלקית, דהנה מה שהכל הוא בכוונה אלקית ה"ז למע' מכוונה לש"ש [גם בגשמיות יש שתי דרגות כוונה – כוונה אלקית וכוונה לשם שמים. לשם שמים היינו "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שהרמב"ם קובע ככלל גדול בתורה – כשאוכל דואג שיהיה בריא. פרק אחד ברמב"ם – מתוך אלף כללים – מוקדש לבריאות בגשמיות, ומי שמקיים אותו עושה זאת לשם שמים, שיוכל להיות בריא ולעבוד את ה'.] דהכוונה לש"ש זהו מה שבכח זה הוא לומד ומתפלל [כפי שהרמב"ם כותב, שכאשר הוא בריא ילמד ויתפלל.] שכוונה זו היא גם בהבירור באופן הא' הבירור בדרך או"ח [גם מי שעסוק בגשמיות צריך כוונה זו, שיאכל ללמוד ולהתפלל.], אבל מה שהיא בכוונה אלקית [שיש ליהודי שהוא משם מה, לא רק רוצה לאכול.] הוא שמה שאין בזה כוונה אלקי' אינו נכנס כלל בזה [לא רק שהוא אוכל משהו גשמי רק שמבין שבלי שיאכל הוא יחלה ולא יאכל ללמוד – זה אופן הא'. אבל מי שמאיר אצלו אור אלקי יש לו הארה של כוונה אלקית. בדרך כלל מחברים זאת לפסוק אחר, שהוא לא מביא כאן – "בכל דרכיך דעהו", לדעת את ה', יש איזה גילוי אלקות במה שהוא עושה. גם יוכל להתפלל מכח זה, אבל יש גם הארה וכוונה אלקית כרגע. מה פירוש כוונה אלקית? שה' רוצה זאת, כך ברא את העולם, ויש סודות למה ה' רוצה שאני אוכל. בראש של הראשון אין עבודת הבירורים, אלא רק לאכול כדי שיאכל ללמוד. "בכל דרכיך דעהו" היינו ההבנה שכל הגלגול הזה, מה שהגעתי עד הלום שאני צריך לאכול ולשתות – יש בו כוונה אלקית. הוא מבין שהפעולה הזו היא חלק מתכנית העל של הקב"ה – כמו שכתוב בלוח "היום יום" – פרט מתוך אין סוף פרטים איך כל העולם יגיע בסוף לשלמות, שהכל יהפוך להיות לו יתברך דירה בתחתונים. אני שותה כעת כחלק מלעשות לו יתברך דירה בתחתונים. זו כוונה אלקית. אצל מי שהוא נשמה ד-מה מאיר ענין זה, שכל מה שקורה הוא חלק מתכנית העל. (זה רק אחרי שאין לו משיכה לגשמיות.) כן, וזה הטבע שלו – לפי איך שמתאר כאן הוא לא היה צריך לעבוד על כך. הטבע לא מענין אותו, והוא מסור ונתון לענינים שכן מענינים אותו, לאלקות. אז גם בעיסוק בגשמיות הוא מכוון כוונה אלקית. (יתכן שיש מישהו שהוא בן ד-מה יכול להיות שלפעמים חש כך ולפעמים חש כך.) הסביר שיש שתי דרגות – מי שהגשמיות לא נתפסת אצלו כלל הוא מה ד-מה, ויש אחד שלא מופשט לגמרי, בן ד-מה, אלא יש לו קצת תפיסה. לא שפעם כך ופעם כך, אלא שנתפס קצת אבל לא לגמרי – יש אחד שכלל לא על הקרקע, רחפן, ויש אחד שקצת לא על הקרקע, נוגע-ואינו-נוגע.], כ"א מה שיש בזה כוונה אלקי', ועצם הכוונה היא במדרי' גבוה ונעלית יותר הרבה [אם כן, הוא הסביר שיש מושג "כוונה אלקית" שהרבה יותר מ"לשם שמים".], וע"כ הבירור דהטוב בזה הוא במדרי' נעלית [בדרך ממילא.], ומ"מ אין זה כמו הטוב שבהתחלה, וזהו הבירור בדרך מלמעלמ"ט שמתברר תחלה הדק דק יותר והיינו הטוב ביותר מה שאינו מלובש ככל בחומרי' ואח"כ מתברר גם חלקי הטוב שאינם בדקות כ"כ [כאשר כן עוסק בגשמיות, אבל עושה זאת עם כוונה אלקית.],

וההפרש הוא בב' האופנים דבאופן הא' [של נשמה ד-בן, רוב הנשמות, "זרע בהמה".] הוא שמתעסק עם הנה"ב [חושב עליה ולא יכול להפטר מכך, רק שעושה זאת] לזככו ולתקנו, והאופן הב' הוא שענינו הוא להאיר אור נפשו האלקי' [באמת, לא באופן מוטעה ומרומה.] ועי"ז נעשה הבירור [בדרך ממילא.], וממילא אופן הבירור באופן הא' הוא להפריד את הרע תחלה [על ידי אתכפיא ובטוש, בטול היש שלו.] ועי"ז [שמוציא את הרע] נלקח ומתעלה הטוב דנה"ב שיהי' נכלל בנה"א [מוסבר בתניא שנה"ב היא קליפת נגה, שאינה רע גמור – לא ג"ק הטמאות – אלא בסוד "עץ הדעת טוב ורע", מעורבת מטוב ורע. על ידי הפרדת הרע, הטוב של הנפש האלקית והגוף עולה ונכלל בנפש האלקית.], וגם מה שמעורר האה' לאלקות שעי"ז מתרחק מן החומרי' [גם אחד שגראב מצד הטבע שלו, כשהוא עובד את עבודת ההתבוננות – "יגיעת נפש" (שאחרי "יגיעת בשר" בבטוש הגוף) – ומתאמץ להוליד אהבת ה' בלב ע"י התבוננות. כל אחד יכול להוליד אהבה על ידי התבוננות, רק שככל שהוא יותר מגושם צריך שעה יותר ארוכה של "יגיעת נפש", אבל כאשר עושה זאת ומעורר אהבה הוא מתרחק מהחומריות.], דאה' ענינה המשכה והילוך [שרץ ונמשך, וממילא מתרחק מגשמיות.] וכמא' [הפיוט, בתחלת תפלת הגשם.] זכור אב [אברהם אבינו, שלא מזכירו בשם, ש]נמשך אחריך כמים ["אברהם אֹהבי"] ו[עליו ]כתיב הלוך ונסוע [הליכה שמגבירה עצמה כל הזמן.] דבהילוך ממקום למקום כל מה שהולך ומתקרב למקום שהולך שם הרי מתרחק מן המקום שהלך משום, וכמו"כ כל מה שהולך ומתקרב לאלקות ה"ה מתרחק מעניני העולם [כל זה מדבר בנשמה ד-בן. חידוש שמשייך לכך את אברהם אבינו, ויתכן שלכן לא מזכירו בשם. הייתי חושב ש"האבות הן הן המרכבה" כולם נשמות ד-מה, ויש כאן  חידוש. אף על פי כן, למדנו – לפני לא הרבה זמן – שעבודת ה' של אברהם אבינו היא יחסית מלמטה למעלה, הוא היה בחשך וחקר ודרש עד שנגלה עליו הקב"ה ואמר 'אני הוא בעל הבירה'. אצל אברהם אבינו בתחלה היה 'עולמות בפשיטות ואלקות בהתחדשות' רק שמצא את ה', ואילו אצל משה רבינו היה לכתחילה 'אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות' – שזו בערך החלוקה כאן בין נשמה ד-בן לנשמה ד-מה. לכן שם כאן את אברהם אבינו עם היהודים הפשוטים – טוב שיש להם בצד שלהם, במחנה שלהם, את אברהם אבינו. יש נשמות ד-מה, ששייכות יותר למשה רבינו. תמיד אנחנו מזכירים שאצל הרמב"ם אברהם אבינו ומשה רבינו הם שני עמודי התווך שקשה לדעת מי יותר חשוב, והרבה פעמים בחסידות מוסבר שהם ממש שני אופני עבודה – מ"עולמות בפשיטות" להגיע ל"אלקות בהתחדשות" או להוריד "אלקות בפשיטות" ל"עולמות בהתחדשות", "זרע בהמה" ו"זרע אדם". אמנו שיש גם בהמה רבה שלפני האצילות, שרש שם בן לפני שם מה. לכן יש מחלוקת בספרי, בחז"ל, האם "והאיש משה גדול מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" כולל את אברהם אבינו ואת האבות או שלא כולל את ה"קדושים אשר בארץ המה". אם לאברהם אבינו יש זיקה לשם בן, בהמה, איך יכול להיות יותר גדול? בהמה רבה שלפני האצילות, שיותר גבוה משם מה. גם השרש של בן הוא בשם סג. הוא מסביר בסוף התניא ששם סג הוא המדרגה הכי גבוהה של אהבת ה', שהיא "בכל מאדך". "בכל מאדך" הוא גם משיכה לה'. משה רבינו אור "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אחר כך כל "ואהבת" הוא אברהם אבינו, הכל אהבה. לפעמים אומרים ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" כנגד האבות, אך בכללות הכל אהבה – הכל אברהם אבינו. הוא מגיע מ"בכל לבבך ובכל נפשך" ל"ובכל מאדך", אהבה שלמעלה מטעם ודעת, בהמה דאצילות, הכתר שלמעלה מהמוחין דשם מה.], הנה הכוונה בזה הוא שעי"ז תהי' הפרשת הרע [בכך שהוא נמשך לטוב הוא בורח מהרע.] דהיינו ביטול הרצונות דנה"ב, ובאופן הב' הוא שנלקח הטוב בנה"ב ע"י האור דנה"א ועי"ז נפרד ומתבטל הרע ממנו [לא צריך להפריד את הרע ולא צריך לברוח ממנו.], והוא שאופן הא' הוא בירור הפסולת מתוך האוכל, ואופן הב' הוא בירור האוכל מתוך הפסולת, דב' אופני הבירורים לא יש בשבת [כעת מגיע לעיקר החידוש שלו. חשבנו שיש שני אופני עבודה שונים, אבל הוא אומר ששניהם לא קיימים בשבת כי שניהם בירור.] דכל בורר הוא אסור בשבת הן בורר פסולת מתוך האוכל והן בורר האוכל מתוך הפסולת הכל אסור בשבת רק שיש חילוקים ע"פ הדין באופן האיסור  וכמ"ש בשו"ע אבל הכל אסור בשבת [שבבורר אוכל מתוך פסולת אם אוכל מיד מותר, אבל לברור ולהשאיר גם אסור. מה שאתה לוקח ואוכל מיד – בלי שום בירור – לא נקרא עבודת הבירורים. אם בכללות הכל הוא אוכל, אז יסביר שבשבת עיקר הבירור הוא אוכל מאוכל, טוב מטוב, ולא טוב מרע. הוא אומר שיש בירור של טוב מטוב ויש בירור של טוב מרע. בשבת העבודה היא רק עלית העולמות, טוב מטוב. לפי הביטוי המפורסם שהרבי מאד אהב – 'עס גוט איז גוט, עס בעסער איז ניט בעסער?!'. יש טוב, אבל צריך יותר טוב – "יש לו מנה רוצה מאתים". זה ראש של שבת, שאפשר להיות בו כל השבוע, שאין בכלל רע אלא רק טוב או עוד יותר טוב. יש ווארט דומה לכך, שהתורה נתנה בשבת כי היא לשון יתרון. יש יתרו שהוא חמיו של משה, "כיתרון האור מןה חשך", ויש יתרו יותר גבוה – המדרגה שכאן, יתרו לשון יותר, שכל הזמן רוצה יותר, "יש לו מנה רוצה מאתים". הוא מבקר את משה – אתה עושה טוב, אבל "נבול תבול", זה טוב לא יציב, צריך לעשות עוד יותר טוב, לחשוב איך בונים את העסק יותר טוב. כמו אחד שיש לו עסק שמרויח, יכול בחכמתו – או עם יועץ חכם – לראות שהעסק יפה, מרויח טוב, אך לא יחזיק מעמד בגלל כך וכך, צריך שכלול, לעשות הכל יותר טוב. יש ראש – שהוא הראש שמצליח היום בעולם – שכל הזמן חושב לשפר, 'פרוגרס', 'המוצר הכי חשוב שלנו הוא להתקדם'. זה ראש של שבת בקדושה – שכמה שטוב, צריך שיהיה יותר טוב. אם כן, למדנו שני סוגי בירורים וכעת מגיע למשהו אחר לגמרי, עבודת שבת.]