התוועדות י"ט כסלו בישיבת עוד יוסף חי

ד. נסים דאורייתא, דרבנן ומנהג ישראל.
פירושי "מה רבו מעשיך"

כעת הפרק האחרון שלנו הערב: יש נסים של יציאת מצרים, שכל החגים דאורייתא הם "זכר ליציאת מצרים" – נסים גלויים למעלה מדרך הטבע. יש את החגים דרבנן, חנוכה ופורים, שיש בהם גם ממד מסוים שלמעלה מהטבע, כמו נרות חנוכה, נס פך השמן, אבל יש גם את הנצחון של חנוכה, שהוא נס עצום שיש בו איזה צד של התלבשות בדרך הטבע. הנס של פורים עוד יותר – מתלבש לגמרי בדרך הטבע.

לעתיד לבוא הכל יתבטל חוץ מפורים[עו]. כתוב שגם חנוכה ישאר, אבל על פורים כתוב במפורש – כי יש מעלה בנס שמתלבש בדרך הטבע על גבי נס גלוי. צריך להבין למה, וכבר נאמר: נס שמתלבש בדרך הטבע בסופו של דבר מקשט את הטבע, "מפני קשט סלה". נס שלא מתלבש בטבע שובר אותו, ולא מקשט אותו.

י"ט כסלו במעלת מנהג ישראל

יש את הנס של היום, י"ט כסלו. החסידים, כידוע, בקשו לכתוב מגלת י"ט כסלו, כמו מגלת פורים, ואדה"ז אמר שלא לכתוב. סימן שיש פה איזו מהות שונה. מצד אחד בהרבה מאמרי חסידות משוים את היום הזה לנסים של החגים דרבנן. אבל גם, מצד שני, לא כל כך 'בא לנו' להוסיף עוד חג דרבנן, ואם לא בא להוסיף עוד חג דרבנן, אז כנראה שהחג הזה הוא משהו עוד יותר. כתוב שכמו שדרבנן הוא יותר מדאורייתא כך מנהג ישראל – שאינו דרבנן – הוא אפילו יותר מדרבנן.

הדבר הזה, שהחג הזה הוא על דרך מעלת מנהג ישראל לגבי דרבנן, צריך להופיע גם באופי ובמהות של הנס, ובכך צריך להתבונן.

שוב, יש נס דאורייתא (לא רק חג דאורייתא אלא גם נס דאורייתא), יש נס דרבנן, ויש נס של י"ט כסלו. כמובן, עכשיו נתעמק הרבה יותר מכל מה שהיה קודם.

חמשה פסוקים על גדולת מעשי ה'

יש מאמר[עז] שאומר שעיקר הביטוי של גדולת ה' בטבע היא בפסוק "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" – פסוק בפרק ק"ד בתהלים, "ברכי נפשי" שאומרים בראש חדש. היוונים רצו לבטל שבת חדש ומילה. זה פסוק של ראש חדש, ויש פסוק מקביל לו ב"מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב): "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך".

"מה גדלו מעשיך" – הפיל

דברנו על כמה חיות, צריך לדבר גם על הפיל. מי שרואה פיל בחלום פלאי פלאים נעשים לו, עד הפלא הכי גדול – איך הפיל נכנס לתוך קוף המחט (לתוך הקוף) – שאפילו בחלום אי אפשר לראות. לכבוד הפילים – פיל עולה 120, הייתי חושב שאולי הוא חי 120 שנה, כמו משה רבינו, אבל כתוב היום במדע שיש פיל אפריקאי ויש פיל אסייאתי (הודי), האפריקאי חי עד 70 שנה והאסייאתי עד 80. כלומר, אצל הפיל מתקיים "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורֹת שמונים שנה"[עח].

בין חיות היבשה הפיל הוא הכי אינטליגנט (מחלוקת לגבי קופים מסוימים) – יש לו מודעות עצמית, רחמים על הזולת (אלטרואיזם). יש כל מיני דברים שלפי כמה צורות של מדידה הוא הראשון באינטליגנציה האנושית שלו. בכל אופן, בפרק שירה – שאמרנו שכדאי שילדים ילמדו – השיר של הפיל הוא "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך", פסוק של שבת.

שלשה פסוקים כנגד שבת, חדש ומילה

צריך להבין למה "מה רבו מעשיך הוי'" שייך לראש חדש ו"מה גדלו מעשיך הוי'" ל"מזמור שיר ליום השבת". היוונים רצו לבטל גם את מצות מילה, אז צריך להיות עוד פסוק, כנגד מילה. הפסוק השלישי הוא בפרק קל"ט בתהלים (כל הפסוקים בתהלים) – פרק מופלא שמדבר על יצירת האדם, והאבן-עזרא אומר שהוא הכי עמוק ומופלא בתהלים. שם כתוב "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יֹדעת מאד". אם כן, יש "מה רבו מעשיך" [ראש חדש] "מה גדלו מעשיך" [שבת], ו"נפלאים מעשיך" [מילה] – הכל הולך עם המלה "מעשיך"[עט].

כתוב שהנס הוא ה"נפלאים", אבל נס שמלובש בדרך הטבע הוא הקישור בין "נפלאים מעשיך" ל"מה רבו מעשיך". נס גלוי הוא "נפלאים מעשיך", נס נסתר שמלובש בדרך הטבע יש בו פלא אבל הוא מתלבש בתוך "מה רבו מעשיך" וגם "מה גדלו מעשיך". אמנם הנס של י"ט כסלו הוא דרגה עוד יותר גבוהה של "נפלאים מעשיך" שמתחברת עם "מה רבו מעשיך" וכמו שיתבאר.

המפרשים מסבירים ש"מה רבו מעשיך" גם מלשון גדול. במדה מסוימת ה"מה גדלו" הוא הפנימיות של ה"מה רבו". יש ריבוי של כמות ויש ריבוי של גדולה. "מאד עמקו מחשבותיך" הוא כבר משהו אחר, אבל יש משהו לגמרי אחר – "נפלאים מעשיך"[פ], שצריך להתבונן בו לעומק.

חמשת הפסוקים מתהלים

כדי להשלים את התמונה, יש עוד שני פסוקים בתהלים – יחד חמישיה. בתחלה כשלומדים בחסידות על הטבע והנסים יש שני פסוקים – "מה רבו מעשיך" ו"נפלאים מעשיך ונפשי יֹדעת מאד" – אבל מוסיפים גם את ה"מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". כל הפסוקים הללו משתלבים יחד, אחד בשני.

על מה כתוב "נפלאים מעשיך ונפשי יֹדעת מאד"? יש מחלוקת בין הפשטנים על מה המלה "מאד", האם "נפשי יֹדעת מאד" – מאד יודעת – או שה"מאד" הולך על ה"נפלאים מעשיך", נפלאים מעשיך מאד ונפשי יֹדעת. יותר פשוט הפירוש של "ונפשי ידעת מאד" – מה זה לדעת מאד? הרי אם "נפלאים", למעלה מהידיעה, איך נפשי יודעת? יש מי שמפרש ש"נפשי יֹדעת מאד" כמה שאני לא מבין. זה גם לא חלק.

היות שהפסוקים האלה מתחברים אחד עם השני, אז יש "ונפשי יֹדעת מאד" שהולך על "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך" – דהיינו, "נפשי יֹדעת מאד" את ה"מאד עמקו מחשבֹתיך".

מה יותר גדול, נפלאותיך או מחשבֹתיך? גם כאן יש שאלה. לכן יש פסוק רביעי, בפרק מ' בתהלים – "רבות עשית [כמו "מה רבו מעשיך", החבר שלו ממש] אתה הוי' אלהי נפלאֹתיך ומחשבֹתיך אלינו אין ערֹך אליך אגידה ואדברה עצמו מסַפֵּר". פסוק נפלא ביותר, אצל ר' הלל זה הפסוק הכי מופלא מכל הפסוקים[פא]. "רבות עשית אתה הוי' אלהי נפלאֹתיך ומחשבֹתיך" – סימן שיש שתי בחינות. "נפלאֹתיך" לכאורה כמו "נפלאים מעשיך", אך בהמשך נעמיק שלא בדיוק אותו דבר, כאן "מעשיך" וכאן "נפלאותיך". "מחשבֹתיך" ממש כמו "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך".

"נפלאֹתיך ומחשבֹתיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר" – "אין ערוך" הוא ביטוי מאד חשוב בחסידות, שמקורו בפסוק הזה. הייתי חושב שהפסוק הזה הכי גבוה, אבל בחסידות מביאים עוד פסוק להשלים את החמישיה – פסוק שיש מי שאומר אותו במנחה של שבת, ברעוא דרעוין, מי שאומר את פרקים קיא-קיב – "גדֹלים מעשי הוי' דרושים לכל חפציהם"[פב] (הפרק הוא ע"פ סדר האלף-בית ופסוק זה הוא של אותיות ג-ד). זה עוד פסוק שבא יחד בין הפסוקים האלה.

כל חמשת הפסוקים (לפי הסדר שאמרנו): "מה רבו מעשיך הוי' כֻלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך". "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבֹתיך". "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יֹדעת מאד". "רבות עשית אתה הוי' אלהי נפלאֹתיך ומחשבֹתיך אלינו אין ערֹך אליך אגידה ואדברה עצמו מסַפֵּר". "גדֹלים מעשי הוי' דרושים לכל חפציהם"[פג].

כדי להבין את כל זה, והתכלית להבין את היחוד של י"ט כסלו גם ביחס לניסי חנוכה ופורים – הנסים דרבנן – נעשה שני דברים, שכל אחד מהלך בפני עצמו.

חסד: גדולה ב"מה רבו מעשיך"

נתחיל בפסוק הראשון, הבסיסי ביותר, "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית". יש פירושים שונים בחסידות במה צריך להתבונן בפשט כשאומרים "מה רבו מעשיך הוי'" (ואותו דבר לגבי "רבות עשית", שלכאורה הוא אותו ענין כמו "מה רבו"). יש שבעה פירושים ונאמר אותם לפי סדר הספירות. כל הפירושים האלה מופיעים בדרושי החסידות[פד] (לא המצאנו אפילו אחד מהם).

פירוש אחד, שה"רב" כאן הוא לבוש של הגדולה. ככלל היחס בין גדול ורב הוא חסד וגבורה – "לך הוי' הגדלה", מדת החסד, והגבורה כבר עושה ריבוי ומפוררת לחלקים רבים. מהגבורה יש ריבוי, אבל הגדולה היא ממדת החסד של ה', כמו הפיל שהוא ה"מה גדלו מעשיך הוי'", וכך כל הדברים הגדולים שה' ברא, לא רק פיל, כל פלאי הטבע. אבל, היות ש"מה רבו" כולל את "מה גדלו" – רב מתפרש גם גדול.

לפי זה "מה גדלו" שבפסוק השני נכלל ב"מה רבו" שבפסוק הראשון גופא. אמנם בחלק השני של הפסוק השני, "מאד עמקו מחשבֹתיך", ודאי יש חידוש נוסף שאין ב"מה רבו". השפת אמת אומר ש"מה גדלו מעשיך הוי'" עדיין שייך לימות החול, אבל מה ששייך לשבת[פה] הוא "מאד עמקו מחשבֹתיך". יש פה הרבה ענינים שננסה לסדר, פחות או יותר.

"מאד" בפסוקים אלו רומז ל"מאד" של מלך המשיח

אמרנו שכתוב "ונפשי יֹדעת מאד"[פו], וזה רמז די מובהק על "מאד עמקו מחשבתיך". הרבי מקאמרנא אומר ש"ונפשי יֹדעת מאד" הולך על "מאד" אחר בתנ"ך – אחד הפסוקים החשובים של מלך המשיח, שתמיד אנו מזכירים, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", כנגד הנרנח"י של מלך המשיח, שהוא עצמו היחידה הכללית של עם ישראל.

היחידה של המשיח נקראת "מאד" – צרוף אדם, ר"ת אדם-דוד-משיח, כאשר המשיח עולה בראש. הרבי מקאמרנא אומר ש"ונפשי יֹדעת מאד" הולך על "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – מגיע עד ליחידה של משיח, עד לרדל"א.

הרבי מקאמרנא מוסיף ואומר, שבעולם הזה אי אפשר לדעת את המאד הזה, ואפשר רק לקיים "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה"[פז] – זה "ונפשי יֹדעת מאד" של העולם הזה. אבל בימות המשיח – ו"הנה הנה משיח [כבר] בא" – "ונפשי יֹדעת מאד" היינו לדעת את "וגבה מאד" של משיח, זה בפנימיות רדל"א, ובינתים נאמר על כך "לא ידעתי נפשי". כל זמן שנפשי לא יודעת את זה עבודתי היא "מאד מאד הוי שפל רוח", אבל בסוף נפשי תדע.

זה ווארט של הרבי מקאמרנא. אבל לפי מה שיותר קרוב לפשט, ה"מאד" הולך על "מאד עמקו מחשבֹתיך", צריך לחבר אותם – אולי זה אותו מאד של המשיח, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".

גבורה: ריבוי הנבראים

נחזור: ב"מה רבו מעשיך" יש פירוש שהוא בעצמו "גדלו", מצד החסד. אבל אם זה "רבו" כפשוטו – שזה הרבה. יש מקום אחד בחסידות שכתוב בו שיש אין סוף דברים ביקום, מאד קשה למדע 'לבלוע' זאת, כי גם כאשר תספור כמה חלקיקים אלמנטריים יש ביקום – יש איזה מספר ביקום הידוע לנו. גם ביחס לתורת המיתרים, צריך להיות איזה מספר לחלקיקים הקטנים ביותר, המיתרים וכו'; אולי נחשב את החלקיקים בזמן, שמשתנים – אולי על כך כתוב שאין מספר. זה היה טוב אם הזמן הוא המשך, לא קוואנטי, אבל אם נניח שהזמן הוא קוואנטי עדיין יש מספר – כך וכך חלקיקים בכך וכך חלקי זמן.

בכל אופן, יש מקום בחסידות שכתוב בו שיש ריבוי אין סופי, ואפילו הרבי כותב שזה לא מובן. "מה רבו מעשיך הוי'" – אף על פי שהיקום מוגבל יש בו ריבוי אין סופי של דברים. יש מקום שלא כתוב שזה אין סוף, אבל גם אם זה לא אין סופי – זה הרבה מאד! זה הפירוש השני ל"מה רבו", שהוא לכאורה הפשט.

נחזור רגע ל"מה רבו" לשון "מה גדלו". אם "מה רבו" זה "מה גדלו", זה לא רק פילים ודברים גדולים. יש גם פירוש בחסידות ש"מה גדלו" היינו כללי הבריאה – כמו שמים וארץ, שכוללים את כל ריבוי הפרטים שיש, זה "מה גדלו". כלומר, ש"מה רבו" אלה פרטים, ו"מה גדלו" היינו הכללים. גם לפי פירוש זה היחס הוא גדולה-גבורה.

אם כן, "מה רבו" במובן של "מה גדלו" זה חסד, ו"מה רבו" במובן של ריבוי מופלג, עד כדי ריבוי אין סופי ממש, שייך לגבורה.

תפארת: גיוון הנבראים ויחודיותו של כל פרט

יש פירוש שלישי שמובא בחסידות ב"מה רבו" שזה בפן איכותי, לא רק כמותי. כלומר, כאשר אני מתבונן בכל מה שה' ברא – כל הזברות, למשל – יש מה שכל אחד לגמרי אחר מהשני, כמו שאמרנו לגבי הזברות. כמו מאמר חז"ל ש"כשם שאין פרצופיהן שוין כך אין דעותיהן שוות", כך יש פירוש ש"מה רבו" היינו שכל פרט הוא שונה ויחודי ביחס לשני.

היה יכול להיות ריבוי אין סופי של דברים שוים, אבל כאן הדגש לא רק על הריבוי אלא על דברים שונים – זה לא אותו דבר כפול הרבה פעמים. כאן הדגש שמתבוננים ורואים שכל אחד שונה.

למשל, למה עדיין לא הגיעו לחלקיקים של הפיזיקה המודרנית – לא יכולים היום להבחין בין אלקטרון לאלקטרון. משהו פשוט, אבל באמת צריך להיות איזה הבדל – פנים לכל אלקטרון, לכל אחד יש אופי ואישיות שלו. בדברים קצת יותר גדולים רואים שלכל אחד יש אופי, אבל לכאורה זה כלל גדול – אחד מפלאי הבריאה, שעדיין הכל טבע, לא הנפלא האמתי. אף אחד מפירושים אלה אינו ה"נפלא", אלא רק פנים של התבוננות בטבע. ברגע שיש עלים או פירות על העץ פשיטא שכל אחד שונה מהשני.

נצח: כל דבר נמצא בכמה רמות

פירוש רביעי, שנשים בנצח, הוא הפירוש שמובא בחסידות על-פי המהרש"א[פח], על "מה רבו מעשיך הוי'" – שכל דבר שנברא נמצא בו זמנית ברמות שונות. היות ויש עולמות עולים, הדוגמה שמביאים היא דודאים – ראובן מצא דודאים בשדה, צמח עם צורת פרצוף אדם. בעולם היצירה הדודאים האלה הם המלאך מט"ט, וכך בכל עולם אותו הדבר ממש הוא משהו אחר לגמרי, בהתאם לאותו עולם בו הוא נמצא. למטה יש תרנגול ולמעלה זה המלאך גבריאל.

"גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם". "גבוה" היינו עולם העשיה הרוחני, שלמעלה מעולם העשיה הגשמי. "גבוה מעל גבוה" עולם היצירה, ו"גבוהים עליהם" עולם הבריאה.

רבי אייזיק אומר שכל מה שאתה רואה למטה – עץ נחמד – דע לך שאותו עץ ממש נמצא ביצירה, ואותו עץ נמצא בבריאה. יש הרבה עולמות, לא רק העולמות האלה. זה שכל פרט בפני עצמו נמצא בו זמנית בריבוי עולמות, וכיון שלא ראי זה כראי זה – הדודאים שראובן מצא הם לא בדיוק המלאך מט"ט ביצירה. כך מסבירים את הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'", שכל דבר בפני עצמו הוא "מה רבו".

את הפירוש הזה נשים בנצח, כי בספר יצירה הנצח נקרא "עומק רום" – בכל דבר יש גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם.

הוד: חוק האקולוגיה, כולם זקוקים לכולם

הפירוש החמישי קשור לחוק האקולוגיה שאמרנו שנגיע אליו. כך מסבירים בדרושי החסידות ש"מה רבו מעשיך הוי'" היינו התבוננות שכל דבר שיש בעולם זקוק לכל דבר אחר שקיים בעולם. צריך לראות את כל המציאות, כל הטבע, כאקו-סיסטם – חיה גדולה זקוקה לחיה קטנה וכו', גם למה שנראה מזיק, כולם זקוקים לכולם. יש שלשלת של מזון – שרשרת המזון. למשל, בקניה, לפני מעט זמן, האריות רעבו – הלכו למות – אז מה עשו? הביאו להם עדרים-עדרים של זברות, להציל אותם. הג'ונגל הוא מערכת אקולוגית.

יש כמה דוגמאות של חז"ל שממש אומרים את הדבר הזה, וכתוב בחסידות שזה אחד הפירושים של "מה רבו מעשיך הוי'", שכל אחד זקוק לכל אחד, עם כל מה שכל אחד הוא אחר מכל אחד, ואולי היא הנותנת. מה הפסוק שמביאים על זה? פסוק מקהלת[פט] – "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף", זה ממש אקו-סיסטם, מעגל, מחזור, כל העולם עובד במחזורים.

זה דומה למה שהרבי הקודם אומר שיש שני מובנים של השגחה פרטית – השגחה שהיא דאגה של ה' לקיום כל פרט ופרט, והשגחה בה כל פרט נוגע לכלל וליעד של "דירה בתחתונים", שבלי פרט הכי קטן אי אפשר להגיע לתכלית הכוונה של כל מעשה בראשית (כמו שאי אפשר לתת את התורה בלי כל נשמות ישראל). הדבר הזה הוא קצת יותר גדול מהווארט של "מבלי אשר לא ימצא וגו'", אבל אותו רעיון.

אם ככה מפרשים בחסידות "מה רבו מעשיך" נשים זאת בהוד. אמרנו שגם מזיק הוא מחויב כדי להשלים את המחזור של המערכת האקולוגית. זה הוד, למה? כי זה דבר לא כל כך מובן, שכל אחד צריך להודות לשני. כמו שכתוב בתניא[צ] "יציבא מילתא ותקין פתגמא שכל אחד מתוקן מחברו" – צריך להודות ש"כל אחד מתוקן מחברו", לא רק שהוא יותר טוב ממני במשהו, אלא שאני מִתַּקֵן ממנו. "כל אחד מתוקן מחברו" זו מערכת אקולוגית בתוך החברה האנושית. לכך צריך להודות – זה תלוי בהוד – שיש לך מעלה שאין לי, ואני מִתַּקֵן ממך, אני זקוק לך להשלים את התיקון שלי[צא].

יסוד: התחדשות תמידית

הפירוש של היסוד קשור למה שאמרנו קודם ולא השלמנו, שהיות שהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, בכל שניה ושניה בעצם הדבר חוזר לאין ומתחדש – קוראים לכך "חידוש הישנות" – יש מאין בכל רגע. וזהו "מה רבו מעשיך הוי'".

את העניין הזה דווקא כן יודעים במדע. אמרנו שבעולם החלקיקים האלמנטריים לא רואים כל כך את השוני בין חלקיקים דומים, אבל מה שכן רואים וכן יודעים הוא שיש מצב שחלקיקים מתהווים כל רגע יש מאין וגם מתאיינים כל רגע בחלל. היות שהדבר מתחדש בכל רגע, "ואל יוציא אדם את עצמו מהכלל", שגם אני מתחדש בכל רגע – אז על כל אחד, בגלל ההתחדשות התמידית, אומרים "מה רבו מעשיך הוי'", כך אומרים גם עלי.

בנצח אמרנו שאומרים עלי "מה רבו" כי אני נמצא בכל העולמות, וכאן אומרים כך עלי כי אני בכל רגע משהו חדש – יש בי ריבוי מפאת "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

מלכות: שבח ה' על אשה נאה

אחרון אחרון חביב, פירוש שהצמח-צדק מביא – קשור גם לפרשת החת"ת של היום, אשת פוטיפר – ש"מה רבו מעשיך" מתייחס ליפי.

סוגיית "לא תתן להם חן"

במסכת עבודה זרה[צב] דנים חז"ל במצות "לא תחנם"[צג], שיש בה כמה פירושים והרמב"ם פוסק את כולם הלכה למעשה. אחד הפירושים הוא "לא תתן להם חן", ובלשון הירושלמי "לא תתן עליהם חן". אסור לשבח גוי – לא ביֹפי שלו, לא בדעות שלו – כך אומר רב בגמרא.

על כך שואלת הגמרא, הרי יש ברייתא שפעם אחת רבן שמעון בן גמליאל ראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר ומיד אמר עליה את הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'". אבל הרי כתוב שאסור לשבח אותם ולתת להם חן. אז איך עשה את זה? [מיד נגיע לתירוץ].

הסוגיא הזו נמצאת גם בירושלמי בכמה הבדלים: בירושלמי זה רבן גמליאל ולא רשב"ג; במקום "ראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר"[צד] הלשון היא "אשה אחת נכרית"; ולא כתוב שהוא אמר את הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'" אלא "בריך עליה". איזה ברכה אמר? מהמשך הסוגיא (גם בבלי וגם בירושלמי) משמע שאמר "ברוך שככה לו בעולמו"[צה] – ברכה שמברכים על כל בריה משונה.

על מה מברכים "שככה לו בעולמו"? הירושלמי אומר שמברכים אפילו על חמור נאה או גמל נאה או סוס נאה, והתוספות בבבלי מביאים את הירושלמי הזה. היהודים הם "עם זו", רגישים לגן חיות. הייתי חושב שברכת "שככה לו בעולמו" על איזה פלאי הטבע – דברים מופלאים, וגם דברים שאינם לפי הטבע, כמו מישהו מנומר וכו' – אבל הירושלמי אומר גמל נאה, סוס נאה וחמור נאה[צו].

מכל מקום, אנחנו רואים ש"מה רבו מעשיך הוי'"[צז] הולך על אשה, ולא סתם אשה אלא עובדת כוכבים נאה ביותר, וצריך להבין מה הקשר ל"מה רבו" (ויתבאר בהמשך).

לשבח אסור, להודות לה' מותר

אם כן, יש לגמרא קושיא, איך רשב"ג (או רבן גמליאל) עשה זאת, הרי אסור לתת חן! מתרצת הגמרא "אודויי הוא דקא מודה" – לא משבח אותה אלא מודה לקב"ה שברא כזה דבר יפה בעולם. צריך גם איזו הלכה למעשה – מאד חשוב. מסתכלים ברמב"ם אם זה נפסק להלכה, הכסף משנה אומר שכן, אף על פי שזה לא כל כך ברור. הרמב"ם מביא בהלכות עבודה-זרה[צח] את הדרוש שאסור לתת להם חן – לא לשבח אותם, לא ביפי, לא בדעות ולא בשום דבר. הכסף משנה במקום כותב: "ומוכח בגמרא דאע"ג דאסור לספר בשבחן אם ראה עובד כוכבים נאה יכול להודות ולומר מה רבו מעשיך ה' או ברוך שככה לו בעולמו", וכך גם משמע מכך שבהלכות ברכות[צט] הרמב"ם לא מחלק בין יהודי לגוי בברכה על יפי, משם ראיה שאם כדי להודות לה' זה מותר.

הצמח-צדק שמביא סוגיה זו[ק] מוסיף ואומר שמכאן הוכחה לחובת הלבבות בשער הבחינה שיש ענין – מצוה גדולה – על כל יהודי לבחון ולהתבונן במעשי ה' היפים והמופלאים שיש בטבע, בנפלאות הטבע. כך הצמח-צדק אומר – כל מה שהוא פלאי הטבע, וכל הטבע הוא פלא, יש מצוה להתבונן וללמוד אותו. זו אסמכתא מאד חשובה שאנחנו צריכים לשאוף לחבר את המדע והטבע לתורה (לשון הוראה).

כיצד רשב"ג הסתכל באשה

אם כן הגמרא אומרת שרשב"ג לא עבר על "לא תחנם", אבל היא ממשיכה ושואלת איך רשב"ג בכלל הסתכל עליה? הרי יש איסור של "ונשמרת מכל דבר רע" – אסור להסתכל על אשה יפה, גם יהודיה. על כך עונה הגמרא "קרן זוית הואי" – היא פתאום הופיעה לו בהפתעה בקרן זוית.

דרך אגב, לפי הירושלמי רבן גמליאל טייל בהר הבית, ולפי הבבלי ישב בהר הבית – זה סיפור של אנשים שעולים להר הבית. עולים להר הבית, או שמטיילים שם או שיושבים שם, וגם לזה וגם לזה פתאום אתה רואה עובדת כוכבים נאה ביותר.

אשה נכרית נאה – מקליפת נגה או ג"ק הטמאות?

מה זה עובדת כוכבים נאה ביותר או אשה אחת נכרית? חותם מעשה מרכבה הוא "כמראה הקשת... כן מראה הנֹגה". קשת היא המזל של היום, חדש כסלו[קא]. יש ניצוצות מאד מאד קדושים שנפלו מכתר-חכמה-בינה של עולם התהו – "תהו ובהו וחשך" – לתוך קליפת נגה, וזו היא עובדת הכוכבים נאה ביותר. כך הצמח-צדק כותב בפירוש שזה נגה – "כמראה הקשת... כן מראה הנגה"[קב].

על זה יש לי שאלה מפרק א' בתניא, שם כתוב שנשמות הגויים הן לא מקליפת נגה אלא מג"ק הטמאות לגמרי, לכן אסור לשבח אותם וכו', "לא תחנם". אז איך הצמח-צודק אומר שהיא קליפת נגה?

שאלה שניה, איך הצמח-צדק שולח אותי מהסיפור של האשה הנאה לחובת הלבבות? הרי בהמשך הגמרא (שהוא לא מביא) מפורש שראית אשה יפה זו היתה באקראי, והוא מביא מכאן ראיה שצריך לבחון ולהתבונן בדברים אלה לא באקראי!

את השאלה הזו אפשר לתרץ על פי פשט – לא להסתבך – שהוא מתכוון ללמוד מהגמרא הזו למה שכתוב בספר חובת הלבבות, ששם לא מדבר על אשה נאה, אלא רק על פלאי הטבע האחרים, שבהם צריך לבחון ולהתבונן, אבל לא מתכוון לאשה הנאה, שבה אסור לבחון ולהתבונן, אלא רק באקראי. כך אפשר לכאורה לומר, אבל כאשר קוראים את המלים שלו בפנים, ביהל אור, על הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'", קצת מתעוררת תמיהה איך הוא כותב כך.

נפש הגוי – מג"ק טמאות. היפי והדעה – מנגה

שאלנו שלכאורה הגויה הזאת היא מג"ק הטמאות, ואיך הוא אומר שהיא שייכת לקליפת נגה? קליפת נגה יכולה להיות הכי יפה – היא ערבוביא, ויתכן שיש משהו יותר יפה לעין בערבוביא ממה שהוא רק קדושה. לכן זהו החיתום והסיום של מעשה מרכבה – "כמראה הקשת... כן מראה הנגה".

חייבים לומר, ופשוט שזו האמת, שמה שאסור לחונן את הגוי כי הוא מג' קליפות הטמאות זה מצד הנפש שלו, אבל ניצוץ היפי שלו הוא מצד קליפת נגה. כמו שכך ביפי הגוף, כך גם לגבי הדעה שלו. יש הסבר שהדעה שלו היא לא מהנפש הבהמית שלו, שמג' קליפות הטמאות, אלא מצד נפש השכלית, שיש לה זיקה לקליפת נגה. הוא מדען מקליפת נגה, ודאי שזה לא קדושה.

אסור לשבח את היפי, כי אז אני משקיע את הנגה ברע, אבל אני נאחז בנגה שלו ומשבח ומברך את ה' – אומר את הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'" – קדשתי את היפי, זה מותר ומצוה (וכן יש מצוה לברך על חכמי אומות העולם "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם"). זו הלכה חמורה לגבי איסור "לא תחנם" – הבדל דק, שאיני משבח אותו אלא רק מברך את ה' – ואמרנו שלפי הכסף משנה הרמב"ם פוסק כך.

[לגבי השאלה השניה על הצמח-צדק, עדיין צריך עיון.]

יפי האשה – "מלאה הארץ קנינך"

שאלנו איך יפי האשה הנכרית מתלבש על המילים "מה רבו". לפי הירושלמי אין קושיא, כי רק בירך "שככה לו בעולמו", אבל לפי הבבלי – מה הקשר ל"מה רבו"? היו לנו כל מיני פירושים על "מה רבו"[קג], אבל כאן פתאום "מה רבו" הופך לאשה יפה, בחינת "אין אשה אלא ליפי"[קד]. מה הקשר בכלל? יש שתי דרכים לתרץ זאת.

התירוץ הפשוט, שהוא מתכוון לסוף הפסוק, שלא מופיע בגמרא. בגמרא כתוב רק שאמר "מה רבו מעשיך הוי'", אבל המשך הפסוק הוא "כלם בחכמה עשית" והסוף "מלאה הארץ קנינך". מה זה קנין? אומר רש"י על הפסוק ש"קנינך" היינו שכל מה שיש בעולם קנוי לך.

האבן עזרא אומר עוד ווארט ב"קנינך" – מדגיש את ה"מלאה הארץ". הוא אומר שבארץ לית אתר פנוי מיניה, אין מקום ריק בארץ. רש"י אומר שהכל קנוי לך. קנין הוא בחינת דעת – דעת קונה ודעת מקנה, "קונה הכל".

בחכמה – החוש המשותף ונקודת הבטול

כתוב "כלם בחכמה עשית", ובחסידות מפרשים שהחכמה בפני עצמה היא היולי, אַיִן, אבל אין של היש הנברא. מסבירים בחסידות שההיולי של החכמה הוא כמו החוש המשותף.

במתן תורה כתוב "וכל העם רואים את הקולות" – איך אפשר לראות נשמע ולשמוע נראה? מסבירים שיש מקום במח של החוש המשותף. היום יודעים שלכל חוש יש מקום מיוחד במח, אבל כתוב אצלנו – וצריך לבדוק איך נסביר במדע – שיש חוש משותף. כנראה יש מקום במח בו מתכללים כל החושים. והיות שיש חוש משותף יכולה להיות לפעמים – באופן יוצא מהכלל לגמרי – תופעה שרואים את הנשמע.

החוש המשותף כולל את כל יב האותיות הפשוטות, יב השבטים, שכל אחת חוש בפני עצמה (יב אבני החשן). זה חכמה – היולי. מצד אחד הכל יוצא מההיולי, ומצד שני כתוב שהחכמה נמצאת בכל דבר בעולם. מה היא חכמה? נקודת בטול. הרבי הרש"ב מסביר באריכות שאין לך דבר בעולם, גם קליפה טמאה, אם הדבר קיים יש בתוכו נקודת חכמה, נקודת בטול – "כלם בחכמה עשית".

דבר זה קשור לשלשלת שדברנו עליה קודם. כתוב בחסידות שהשלשלת רומזת לכלל הגדול של מעשה בראשית, "באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא". הפירוש הידוע של המגיד, בעל ההילולא, ל"דע מה למעלה – ממך" (שכל מה שלמעלה הוא 'ממך') שייך לשלשלת, שמחברת בין מעלה ומטה, איך שמזיזים למעלה ככה זז למטה ואיך שמזיזים למטה ככה זז למעלה. יש אתערותא דלעילא כדי לעורר אתערותא דלתתא ויש מה שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא – הכל עובר דרך השלשלת, משתלשל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.

יש מה שהחכמה היא חוש משותף, נקודת היולי – שכל ארבעת היסודות אש-מים-רוח-עפר נמצאים בו בבחינת חמר ללא צורה, כל אחד בלי הגדרה בפני עצמו, מופשט בהפשטה גמורה, בתוך ההיולי.

החכמה היא "נקודה דנעיץ" – נקודת בטול בכל מקום (הכתר הוא "נקודה דלא נעיץ"). מה עוזרת נקודת הבטול של החכמה? שגם לקליפה יש נקודת בטול לבורא עולם, אחרת היא לא היתה קיימת במציאות, רק שהנקודה מאד נסתרת, מאד במקיף.

ע"י נקודת הבטול אפשר להקנות עצמו בדעת לה'

למה זה עוזר? שכל דבר מסוגל בסופו של דבר להקנות את עצמו בדעת-מודעות. בכל דבר יש נקודת חכמה, נקודת בטול, אבל הוא אינו מודע, במיוחד אם זו קליפה. אבל בסופו של דבר מה עוזרת לו נקודת הבטול, חוץ מכך שמקיימת אותו במציאות? היא עוזרת לו שבסוף "מלאה הארץ קנינך", מסוגל להקנות את עצמו בדעת-מודעות לה'. ה' קונה אותו והוא מקנה את עצמו לה'.

כך מסבירים את הפסוק – קודם "מה רבו מעשיך הוי'" עם כל הפירושים שפרשנו עד כה, אחר כך "כלם בחכמה עשית", שיש שרש משותף בהיולי וגם יש נקודת חכמה גם בפרט הכי אחרון, נקודת בטול, והכל עובר דרך השלשלת, ובגלל זה בסוף "מלאה הארץ קנינך".

לפי זה "מלאה הארץ קנינך" רומז ל"כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – יש פה אותה "מלאה". פלאי פלאים, בפסוק שלנו, "מלאה הארץ קנינך", ה"מלאה" היינו "דעה את הוי' כמים לים מכסים", כי הדעת היא דעת קונה ומקנה.

כל זה להסביר איך לתרץ למה רשב"ג, או רבן גמילאל, אמר על האשה הגויה היפה "מה רבו מעשיך הוי'" – היפי הוא לא "מה רבו", אבל ההודאה לה' כלולה ב"מלאה הארץ קנינך", שגם האשה הנאה ביותר היא "קנינך"[קה].

עיקר הקנין בדעת הוא קידושין – ה' "קונה הכל", מקדש את הכל, החל מאשה נאה. כאשר רבן שמעון בן גמליאל, או רבן גמליאל לפי הירושלמי, אומר זאת (רק בבבלי-רשב"ג מופיע הפסוק) הוא בעצם עושה 'שידוך' – הוא משדך את העובדת כוכבים הזו למי שברא אותה.

כתוב שנביאי אומות העולם הם כמו פילגש אצל הקב"ה, כמו בלעם שגם יודע דעת עליון. הגויה הזו גם קנויה לה', וכנראה שראשית הקנין לה' היא היא המודעות שלה להנשא לה'. כנראה, במדה מסוימת, זה מתחיל מהאשה היפה הזו[קו]. מה הכוונה מתחיל? בסוד אור חוזר. את כל הפירוש הזה אנו שמים במלכות, הנוקבא של "מה רבו מעשיך הוי'". אם כן, אפשר לומר שאמר את הפסוק בגלל הסוף שלו.

"מה רבו" – ריבוי גוונים בעלמא דפירודא

בגמרא לא כתוב הסוף של הפסוק בכלל, אלא רק "מה רבו מעשיך הוי'", ועל זה שאלנו מה שייך ליפי. הרי האשה הזו, שהיא גויה, באה מעלמא דפרודא. בתור עובדת כוכבים ומזלות[קז] יש לה אלקים רבים. "מה רבו מעשיך הוי'" – גם כשהריבוי יורד מטה מטה, לעלמא דפרודא.

איך אשה, גויה, יפה? כל תפארת, כל יפי, יש בו ריבוי גוונים, כמו שכתוב על ספירת התפארת, שמה שעושה אותה יפה הוא הריבוי, המזיגה הנכונה. אם אין את הריבוי והמזיגה הנכונה של ריבוי הגוונים אין שום יפי. כנראה שגם למטה מטה, כשרוצים להעלות ולפדות את הניצוצות הקדושים שנפלו ממעלה מעלה עד מטה מטה, צריך להסתכל ולראות את היפי של הריבוי, הגם שזהו ריבוי מאד נמוך, ריבוי שלכאורה סותר את אחדות ה' – ריבוי של עובדת כוכבים, אבל בכל זאת היא נאה ביותר.

זה ביטוי מאד מופלא – עובדת כוכבים נאה ביותר, איך אומרים את זה בחדא מחתא? אפילו באמירת משפט עוברים על לא תחנם – לומר שיש כזה דבר בעולם זו לכאורה עבירה. יש פה סוד של המלכות, ש"רגליה יורדות מות", והיפי של "מה רבו מעשיך הוי'" הוא להבחין ביפי ולהעלות אותו, כמו שרב אומר בגמרא שמה שרשב"ג, או רבן גמליאל, אמר לא היה כדי לשבח אותה אלא להודות לה'.

לפי זה, "מה רבו" מתפרש כיפי (של אשה, בחינת מלכות) מפני ריבוי הגוונים המתמזגים ליצור את היפי (גם כאשר שרש הריבוי הוא בחינת עלמא דפרודא כו'), וממילא "מה רבו מעשיך הוי'" הוא כמו "מה יפו מעשיך הוי'", ודוק.

המעשה ברבי עקיבא

יש עוד הבדל גדול בין הבבלי לירושלמי. הסיפור הוא ברייתא, ומענין שבירושלמי יש גירסא אחרת לגמרי – חכם אחר וסיפור אחר – אבל הבבלי ממשיך אחרי המעשה ברבן שמעון בן גמליאל: "ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה. רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה. שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה [ראה ברוח-הקדש שלו שהיא עתידה להתגייר ותנשא לו, "וגר זאב עם כבש"...]. בכה – דהאי שופרא בלי עפרא [שהיופי הזה סופו לבלות בעפר]".

הגמרא מביאה זאת רק בהמשך לסיפור של רבן גמליאל בברייתא, בלי שום התייחסות אחר כך, ובירושלמי המעשה הזה ברבי עקיבא לא כתוב כלל. התורת חיים אומר שבאמת אין להמשך הסיפור שום קשר לקושית "לא תחנם" – אין שום הוה-אמינא שר' עקיבא עבר על "לא תחנם" (שהרי לא שבח בפירוש את יופיה) – והגמרא מביאה המשך זה רק כי הוא המשך הברייתא, והרבה פעמים מביאים ברייתא עד הסוף אף על פי שלחלק השני אין קשר לסוגיא. התירוץ הזה הוא קצת חלש, שסתם מביאים לי סיפור שאין לו קשר לענין הנידון.

הפירוש של הבן איש חי

כאמור, ההסבר של התורת חיים קצת דחוק, כי על פי פשט חייב להיות קשר לקושיא על "לא תחנם". לכן הבן איש חי[קח] (שיתכן שלא ראה את התורת חיים) מסביר איך המעשה שייך לענין.

הבן איש חי אומר שמה שר' עקיבא בכה על היפי שלה זהו שבח, אבל כיון שהוא בכה על היפי שלה אחרי שתתגייר ותתחתן איתו (ותמות כיהודיה), אם כן הוא שיבח יהודיה, ולא גויה. מותר לבכות על היפי שלה שיבלה באדמה, שהיא תמות, אם היא יהודיה. אין בכך 'לא תחנם', כי שחק על זה שהתגיירה – הוא באמת ירק עליה כמו שהיא עכשיו.

אם כן, מה הקושיא מכך על "לא תתן להם חן"? מסביר הבן איש חי שלפי איך שהיא הבינה זאת ר' עקיבא שבח אותה. היא ראתה את כל המחזה הזה, שרבי עקיבא רק, שחק ובכה, ואיך היא פרשה את זה? קודם היא שאלה אותו מה זה היה? השתגעת? מה קרה לך? מן הסתם הוא לא הסביר לה שמה שהוא שחק זה שהוא ראה שהיא עתידה להתגייר והוא יתחתן איתה. אפשר להוסיף לדבריו שאם היה אומר לה את זה, אולי הגיור לא היה כל כך לשם שמים.

על מה שהוא בכה הוא כן הסביר לה, שבכה על היפי שלה שיבלה – בכה על "מאין באת ולאן אתה הולך, מאין באת מטפה סרוחה [זו היריקה שלו] ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה [הבכיה שלו]", ואת השחוק באמצע לא הסביר לה. בתודעה שלה היא גויה, והיא תפסה שהוא בוכה על היפי שלה כגויה שעתידה לבלות באדמה, ולכן יש קושיא שעבר על "לא תחנם" אצלה.

זה קצת פלפול של הבן איש חי, אבל פלפול נחמד. אם הפלפול כאן נכון, קצת קשה למה הגמרא לא מתרצת – אין שום תירוץ לכ. הדבר הזה עדיין צריך עיון, רק שהיות שזה סיפור כל כך נחמד – במיוחד אם הופכים אותו לאיזה קליפ, סרט, שר"ע יורק, שוחק ובוכה – לכן היה כדאי לנו לספר את החלק הזה של הסוגיא. כאשר כל החכמים בכו, על הר הבית, רבי עקיבא שחק. הוא שחק על העתיד – כאן הוא בוכה על העתיד. הוא שוחק על העתיד הקרוב (שתתגייר) ובוכה על העתיד היותר רחוק (שתמות)

החכמים הגדולים התבוננו ביפי

בכל אופן, רואים מכל זה שהחכמים הגדולים – גם רבן שמעון בן גמליאל וגם רבי עקיבא – התבוננו ביפי, במדה מסוימת. גם מה שהגמרא אומרת שהיה בקרן זוית וכו' וכו' – הם כבר היו בדרגה של "מפני קשט סלה", שצריך לקשט ולהעלות את הניצוצות שנפלו ממקום מאד גבוה לקליפת נגה.

כל זה קשור למדרגה של המלכות בפירוש הפסוק "מה רבו מעשיך הוי'".

סיכום פירושי "מה רבו מעשיך הוי'":

חסד גדולה ב"מה רבו מעשיך"	גבורה ריבוי הנבראים
תפארת גיווני הנבראים והיחוד בכל פרט
נצח כל דבר נמצא בכמה רמות	הוד כולם זקוקים לכולם
	יסוד התחדשות תמידית
	מלכות שבח ה' על אשה נאה

פירוש הפסוק "רבות עשית"

כל הפירושים שאמרנו, של "מה רבו", הם בז"ת. לא נגענו בכלל בג"ר. עכשיו נוכל לפרש את הפירוש החסידי לפסוק "רבות עשית". את זה נאמר יותר בקיצור: מכל הפסוקים שאמרנו, אם רוצים להתבונן בפסוק אחד – זה הפסוק. "רבות עשית אתה הוי' אלהי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו אין ערך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר".

"רבות עשית" כולל את כל הפירושים שאמרנו ב"מה רבו".

את הפירוש של "גבוה מעל גבוה" שמנו בנצח, "עומק רום", אז גם נגיד שר' הלל אומר שז"ת דאצילות זה ה"גדול" – גדולה היא חסד, וה' ברא את עולם האצילות בחסד, "עולם [האצילות] חסד יבנה". כל הפירושים מהריבוי ולמטה הם כבר פירושים של בי"ע. אמרנו ש"גבוה מעל גבוה" הוא בתוך בי"ע, אבל יש "גדול" שהוא באצילות – הוא גם כולל זאת בפירוש של גדולה שנכללת בתוך "רבות". אם כן, "רבות עשית" מגיע לז"ת דאצילות.

אחר כך "אתה הוי' אלהי". כל ה"רבות עשית" זה מעשה בראשית, טבע, אבל נשמות ישראל – אנחנו – למעלה מהטבע. מאיפה אנחנו? נאמר זאת לא רק באותיות שלו, אלא גם באותיות של קבלה – אנחנו מישראל סבא ותבונה, מהמוחין דז"א. אחרי שאני משלים את כל ה"רבות עשית", כל ההתבוננות בכל הפירושים שאמרנו קודם, ועולה עד לז"ת דאצילות, אני ממשיך ואומר "אתה הוי' אלהי" – "אתה" לנוכח, להמשיך בגילוי את המוחין דישראל סבא ותבונה, שהם המוחין דז"א, שרש נשמות עם ישראל. ש"הוי' אלהי" יהיה בבחינת "אתה", בגילוי לנוכח. זה יכול להיות רק לאחר שלמות ההתבוננות של "רבות עשית".

אחר כך עולים יותר גבוה, "נפלאתיך ומחשבתיך אלינו". אמרנו שיש "נפלאתיך" כמו "נפלאים מעשיך" ו"מחשבתיך" כמו "מאד עמקו מחשבתיך" – "מחשבתיך" היינו אבא ואמא עילאין ו"נפלאתיך" פרצופי הכתר. או"א עילאין הם חכמה בכללות (ישסו"ת הם בינה בכללות) והכתר, אריך אנפין, הוא רצון. "נפלאתיך ומחשבתיך אלינו" היינו מתן תורה, כי התורה היא רצונו וחכמתו יתברך. מה שהתורה היא רצון ה' נקרא "נפלאתיך" ומה שהתורה היא חכמתו של ה', מוחין בעצם, נקרא "מחשבתיך", ושניהם "אלינו" במתן תורה – יותר מאשר "אתה הוי' אלהי".

אחר כך עולים עוד יותר – "אין ערוך אליך" – גם התורה וגם כל דרגות הרצון, ה"נפלאתיך", אין להן שום ערך אליך ממש, שאפילו לומר עליך שאתה בעל הרצון גם לא שייך (כך מסביר ר' הלל). לפעמים בעל הרצון הוא ה' עצמו, אבל כאן גם נכלל ב"נפלאתיך", אבל "אליך" – "אין ערוך אליך" – אינו בעל הרצון, אלא חביון עז העצמות שבפנימיות רדל"א.

"אגידה ואדברה" רומז לכל הצמצומים הנצרכים כדי לעבור ולדלג מדרגה לדרגה. הדילוג מ"אליך" ממש אל "נפלאתיך ומחשבתיך" יותר גדול מכל הדילוגים שקדמו – מ"נפלאתיך ומחשבתיך" ל"אתה הוי' אלהי" או מ"אתה הוי' אלהי" ל"רבות עשית". לכן דווקא כשעולים ל"אין ערוך אליך" כל המסע – כל הדילוגים – "עצמו מספר". מהעצמות הדילוגים שנדרשים אפילו כדי להיות בעל הרצון הם "עצמו מספר". זה פסוק עם פירוש חסידי מובהק. אם רוצים התבוננות חסידית מובהקת אין כמעט יותר טוב מהפסוק הזה, משהו לגמרי יפהפה.

סיכום הפירוש של ר' הלל

"רבות עשית" – ז"ת דאצילות

"אתה הוי' אלהי" – ישסו"ת (בינה בכללות), שרש נשמות ישראל

"נפלאתיך" – כתר, רצון ה' שבתורה

"ומחשבתיך" – או"א עילאין, חכמת ה' שבתורה

"אלינו" – במתן תורה

"אין ערך אליך" – פנימיות רדל"א, חביון עז העצמות, למעלה מ"בעל הרצון"

"אגידה ואדברה עצמו מספר" – כל הצמצומים (ובפרט הדילוג מ"אליך" ל"נפלאתיך ומחשבתיך")

חזרה לביאור מדרגות הנסים

"נפלאים מעשיך" המחובר ל"מה רבו" – האחדות שמאחורי הריבוי

נסיים: אמרנו ש"נפלאתיך" זה לא בדיוק "נפלאים מעשיך". "נפלאתיך" כאן, במיוחד לפי הפירוש שפרשנו, הוא רצון ה' שבתורה, ואפילו בעל הרצון. אבל אם אני אומר "נפלאים מעשיך" – "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד" – זה שמעשיך נפלאים, מקביל ל"מה רבו מעשיך", "מה גדלו מעשיך", "גדלים מעשי הוי'".

אז מה זה "נפלאים מעשיך" שצריך לחבר ל"מה רבו מעשיך"? הנס הנסתר, שיותר גבוה מהנס הגלוי בכך שיותר מקשט את המציאות, שזו תכלית הכוונה. יש "נפלאים מעשיך" שהמעשה – "מה רבו מעשיך", עם כל פירושי הריבוי – משקף את האחדות, שמאחורי הריבוי יש אחדות של "אני הוי' לא שניתי". בלעדי הריבוי לא הייתי מרגיש שהאחדות שמאחוריו היא משהו מופלא. אם יש רק אחדות אין פלא בתודעה, אבל אם יש ריבוי שיוצא מהאחדות, והאחדות האמתית עומדת מאחורי הריבוי – שכל הריבוי 'כתוב' על גבי אחדות פשוטה – זה "נפלאים מעשיך".

אם מתגלה רק האחדות הפשוטה, והריבוי מתבטל ולא רואים אותו, זה נס גלוי – "זכר ליציאת מצרים". אבל אם יש יותר חיבור של ה"נפלאים מעשיך" – ששם ה"אני הוי' לא שניתי", לא שפלאי הטבע הם מקום מקסים (כפשט הרמב"ם, שהטבע מקום נפלא, אך לא כך בחסידות – צריך לראות את הריבוי ולהפנות הכל לה', אבל זה לא נקרא פלא), אלא שה"נפלאים מעשיך" היינו האחדות, שעומדת ברקע הריבוי, הריבוי כתוב על גבי האחדות. אם זה מתחבר עם הריבוי – לא מבטל אותו – זה כבר כמו הנסים של חנוכה ופורים, נסים דרבנן שיותר גבוהים מנסים דאורייתא. יותר גבוה הכוונה שזה יותר תכל'ס – מכוון לתכלית הבריאה, לכן החגים האחרים יבטלו ופורים וחנוכה לא.

"אשר יצר" – מתחיל בריבוי ומסיים בפלא

דרך אגב, כתוב בדרושי החסידות שאת כל הווארט שאנחנו אומרים כעת, על ה"מה רבו" והפלא, מכוונים כל פעם שאומרים "אשר יצר" – פותחים "אשר יצר את האדם בחכמה וגו'", הכל "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית", אבל בסוף הברכה אומרים "רופא כל בשר ומפליא לעשות", יש כבר "נפלאים מעשיך". ווארט יפה, שהמקום לכוון בו כל פעם את ה"מה רבו מעשיך" עם "נפלאים מעשיך" הוא בברכת אשר יצר, שמתחילה בחכמה ונגמרת בפלא.

התפעלות מהאמנות או מהאמן

לפני שנגיע למדרגה הבאה, נאמר עוד פירוש ב"נפלאים מעשיך". המלבי"ם[קט] אומר שאם יש אמן מופלא ביותר שחורט ציורים במתכת יקרה כמו זהב או כסף באמת יוצא משהו נפלא, שמי שמסתכל על האמנות יודע שאמן גדול עשה זאת, אך התפעלותו היא בעיקר מיפי הפעולה – כמה שזה מוצלח. אם האמן יעשה אותו דבר בתוך אבן – כמו שיש אמנים שעובדים באבן – גם במדע פשוט שיודעים שהרבה יותר קל, באין ערוך, לשחק בזהב מאשר באבן, ולכן הרבה יותר פשוט לעשות ציור מופלא בתוך זהב, מאשר לעשות משהו אפילו דומה לכך בתוך אבן. אם האמן עשה משהו דומה לזה בתוך אבן, אז עיקר ההתפעלות שלי היא לא מגדולת הציור כמו מגדולת האמן.

בשניהם אני יודע שיש גם אמן וגם ציור, אבל אם הציור של האמן הוא באבן עיקר ההתפעלות היא מגדולת האמן, שהיה יכול לעשות זאת בחומר לא מתאים. אם האמן עשה זאת בזהב – חומר מתאים – אני מתפעל בעיקר מהפעולה. אני מכיר שיש אמן, אבל עיקר ההתפעלות היא משלמות הפעולה. אומר המלבי"ם שכך ההבדל בין פעולה של נשמה לגוף, דבר פלאי גופני לעומת דבר פלאי רוחני. כמו פלאי הגוף, כשלומדים אנטומיה של הגוף.

המלבי"ם אומר שבפלאי יוצר בראשית בגוף יש יותר התגלות של יוצר בראשית, של האמן, ואותו דבר – עוד יותר יפה – בנשמה, גורם להתפעלות מהיפי והשלמות, ופחות מהאמן. זה ווארט טוב, משל יפה של המלבי"ם. לפי המשל הזה יש מעלה עצומה של אמנות בגוף ביחס לאמנות בנשמה.

י"ט כסלו – גילוי העצמות למעלה מנשיאת הפכים

כעת אנו מגיעים לווארט, מה הנס של י"ט כסלו.

אמרנו שיש התפעלות מהאחדות שממנה יוצא הריבוי ושהיא עדיין עומדת בתוך הריבוי – "אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם" בלי שום הבדל ושינוי כלל. אמרנו שהאחדות והופעתה בתוך הריבוי – נשיאת הפכים, "אני הוי' לא שניתי" – זה רק מפני ה"מעשיך", מפני הריבוי. החידוש וההתפעלות של האחדות באים מסיבת הריבוי.

אבל יש "אליך" ממש, למעלה מ"נפלאתיך ומחשבתיך", כמו שהסברנו – עצמות ממש, ששם כל כך "כולא קמיה כלא חשיב", שאין שום הבדל בין אחדות לריבוי. כמו שכתוב שביחס לנשיאת הפכים יש התפעלות מעצם נשיאת ההפכים, אבל אצל ה' כתוב שהם לא הפכים כלל וכלל. מצד אחד משבחים את העצמות כ"נושא הפכים" – "מקום ארון אינו מן המדה" – אבל מצד ה' אינם הפכים כלל וכלל כי גם אינם קיימים כלל וכלל (ווארט של הרבי הרש"ב). שגם זה מתלבש בתוך "מעשיך". זה פירוש עליון ב"נפלאים מעשיך" – על דרך "אין ערוך אליך", ולא רק "נפלאתיך" דקאי על נפלאות התורה.

בפסוק בפרק קל"ט בתהלים כתוב "אודך על כי נוראות נפליתי [ענין נורא, יחוד יראה-נורא] נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד". שם ה"נפלאים מעשיך" כולל גם את ה"אין ערוך אליך". מצד ה"אין ערוך אליך", עצמות ממש, אין לא אחדות ולא ריבוי. שזה מתגלה בתוך המציאות – זה י"ט כסלו, זה הנס של היום, זה החסידות, זה "להביא לימות המשיח". זה מה שנקרא "גאט איז אלץ" [ה' הוא הכל] – שאין ערוך אליך כלל וכלל, לא אחדות ולא ריבוי – ו"אלץ איז גאט" [הכל הוא ה'], וזה גופא הוא הכל, כל מה שרואים וכל מה שקיים.

שוב, בקיצור: הנסים של התורה הם גילוי האחדות של ה'. הנסים דרבנן הם התאחדות האחדות בריבוי. הגילוי של היום, של י"ט כסלו – הגילוי של "להביא לימות המשיח" – הוא גילוי שהוא לא אחדות ולא ריבוי, אלא ש"גאט איז אלץ", "אפס זולתו", וזה גופא "אלץ איז גאט", הכל זה ה'. כידוע שזה בדיוק מה שר' אייזיק הסביר כחידוש של החסידות. זה נכלל כדרגה עליונה בפסוק "נפלאים מעשיך", יותר מאשר "נפלאתיך ומחשבתיך", רק בדרגת "אין ערוך אליך" ממש. על זה כתוב "ונפשי ידעת מאד".

פירוש "ונפשי יֹדעת מאד"

שלשה "יֹדעת" בתנ"ך

נסיים עם עוד משהו יותר קל: יש מסורה שאומרת שהמלה "יֹדעת" מופיעה בתנ"ך ג' פעמים ("יֹדעת" חסר כתיב, כב בריבוע, אותיות עתיד). יש הרבה פעמים "ידעת", אבל "יֹדעת" יש רק ג"פ, זו המסורה – שלש "יֹדעת" בתנ"ך, כולן בכתיב חסר.

השיא שלנו הערב הוא "ונפשי יֹדעת מאד", אבל יש עוד פעמיים בהקשר לא כל כך נחמד לכאורה – קשור עם כל מה שדברנו על פגם ותיקון הברית של יוסף הצדיק. "וכל אשה יֹדעת איש למשכב זכר הרֹגו" – בתורה, במלחמת מדין – ו"וכל אשה יֹדעת משכב זכר תחרימו" – בסוף הסיפור של פילגש בגבעה, אצל תושבי יבש גלעד שלא באו למלחמה ולכן נידונו להחרמה, רק שהצילו את הבנות הרווקות בשביל בחורי בנימין[קי]. אצל המדיניות כתוב "הרֹגו" ואצל היהודיות "תחרימו", אבל הפשט אותו דבר – רק צריך לדייק, שאולי יש פה איזו דקות פנימית שונה.

זיווג – ידיעה שבשרש היינו אחד

יש על המסורה הזו הסבר מופלא של ה"אגרא דכלה"[קיא] (אחד מגדולי החסידות, הבני יששכר). למה הזיווג בכל מקום מכונה ידיעה? ה'אגרא דכלה' אומר – דבר שקשור לחוש הריח של הדב – שזה בגלל שבכל זיווג אמתי יש ידיעה שפעם היינו אחד (יש על הביטוי "פעם היינו אחד" תורה שלמה אצלנו[קיב], עשינו פעם מטעמים ממשפט זה). ה'אגרא דכלה' מפרש שהזיווג נקרא ידיעה בגלל שבני הזוג יודעים באיזה מקום – דעת של כתר, לא דעת של שכל בכלל – שפעם היינו אחד.

יש פעמים בתנ"ך שהבעל יודע את האשה – באדם הראשון ובאלקנה – אבל יש כמה פעמים, כמו בפסוקים אלה, שהאשה יודעת איש.

הוא מסביר שכל פעם שכתוב על האיש שהוא יודע את האשה – על כך נאמר "חן אשה על בעלה", כלומר, שהוא יודע שהיא האשה שלו, שבשרש היינו אחד ממש. לכן "חן אשה על בעלה". וכאשר כתוב שהאשה יודעת את האיש, על כך נאמר ש"אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". גם זה לא משהו פיזי, אלא שהיא יודעת אותו – יודעת שזה בעלי מששת ימי בראשית ומלפני ששת ימי בראשית.

הוא אומר שמה שכתוב "ונפשי ידעת מאד" אצל ה"נפלאים מעשיך" זו הידיעה של האחדות. לא רק "תלת קשרין" – יש "אתה הוי' אלהי", שרש הנשמות, ו"נפלאתיך ומחשבתיך אלינו", התורה, ו"אין ערוך אליך" זה קוב"ה, תלת קשרין – אבל יש מה שלמעלה מתלת קשרין, "אין ערוך אליך" בפירוש של י"ט כסלו, שם יש 'כחות מאודיים' בלשונו של ר' אייזיק (כחות של זיווג), בהם מתגלה הקשר העצמי ביני לבינו יתברך.

סוד הגרים

איך זה קשור לנשים שצריך להרוג אותן? הוא אומר משהו נפלא, שמהפסוק של נשות מדין לומדים שגם בנפשות הגרים יש ענין זה. אלה נשים שנשבו בשבי, ויש מצוה מיוחדת להרוג אותן, אבל בשרש הן רומזות לסוד הגרים – הן מגלות שגם גרים שנוספים לעם ישראל יודעים בעצם את השרש המיוחד בינם לבין בן הזוג שלהם. על פי פשט היה צריך לומר שגם גוים יודעים זאת, לפי הפסוק הזה. לגבי בנות-נשות יבש גלעד הוא כותב שזה כל יהודיה – כל יהודיה יודעת זאת.

תסתכלו ב'אגרא דכלה' – פירוש שהוא פלאי פלאים – כל יהודיה יודעת את הקשר העצמי לבן הזוג, וכך גם גר ואפילו גוי יודע. אם כן, לפי המסורה הג"פ "יֹדעת" אומר שמכירים במה שלמעלה מאחדות וריבוי, בקשר העצמי ממש, שרש דעת, שרש חוש הריח, המרומז בפסוק הזה, שכולו נפלא, של "אודך [להודות למעלה מטעם ודעת] על כי נוראות נפליתי [מסבירים בשני אופנים: או ש'נוראות נפליתי' היינו סוד לידת האדם בעולם הזה, כל פלאי הטבע של העיבור והלידה, או שבכלל ישראל מתייחס לנסי יציאת מצרים, אבל] נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד [היינו דרגה יותר גבוהה]".

הסברנו שיש "נפלאים מעשיך" של חנוכה ופורים ויש "נפלאים מעשיך" של י"ט כסלו. נסיים שנזכה ל"נפלאים מעשיך" של י"ט כסלו, ואת זה נמשיך לחנוכה, ואז לפורים ואז לפסח. שנזכה להמשיך את הגילוי שאנחנו והקב"ה אחד – אנחנו בני זוג – שאנחנו נהיה האשה ידעת איש, "ונפשי ידעת מאד", וכפירוש הקאמרנער רבי שהולך על "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".