בע"ה

כינוס ילדים י"ד אלול

יד אלול סז – רמת אביב

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

ערב טוב ילדים. היום נספר סיפורים על צדיק שההילולא שלו היתה ביום ראשון, י"ב אלול, רבי בונים מפרשיסחא. שמעתם כזה שם? בונים זה שם מאד יפה באידיש. הצדיק הזה, ההילולא שלו זה באותו יום שהרבי הרש"ב התחתן, וכשהרבי הרש"ב התחתן זה היה במוצאי שבת – זה גם משהו מאד מיוחד. הייתם פעם בחתונה במוצאי שבת? יותר מקובל לעשות חתונה בערב שבת, ואז הסעודה בסעודת ליל שבת, אבל קצת יותר נדיר שעושים חתונה במוצ"ש – כך היה אצל הרבי הרש"ב, כמו השנה, ששבת היתה י"א אלול ובמוצ"ש, י"ב אלול, הוא התחתן, בדיוק 48 שנים אחרי הסתלקות הצדיק הזה, רבי שמחה בונים מפרשיסחא. רבי בונים היה תלמיד מובהק של היהודי הקדוש, ששניהם היו תלמידים של החוזה מלובלין. לגדולים נספר כל מיני דברים שמקשרים בינו לבין חסידות חב"ד. בכל אופן, הצדיק הזה היה מאד חכם. הרבי שלו, החוזה מלובלין, אמר עליו באידיש "ער איז מיינער חכם" – הוא החכם שלי. היו לחוזה מלובלין 120 צדיקים מאד גדולים, כולם תלמידים שלו, וכל אחד אחר כך היה רבי. היה משהו מאד מיוחד שמתוך כל הצדיקים הללו, שכל אחד אחר כך היה צדיק ורבי, הוא התבטא על החוזה שהוא החכם שלי. היה מאד חכם, והיה גם מאד שמח, כשמו "שמחה" (מי שהוא שמח הוא עשיר – איזה עשיר? השמח בחלקו – היה עשיר בדעת, מאד שמח ומאד חכם).

נספר סיפור אחד עליו. לכל צדיק יש הנהגות אחרות, מה שהוא עושה. לצדיק הזה היתה הנהגה שבליל הסדר מזמין אנשים. היו צדיקים שהזמינו הרבה אנשים והיו שפחות. אצל הרבי היו רק מעט, מי שהוא הזמין. כך גם אצל רבי בונים, רק התלמידים הכי מיוחדים היו מוזמנים לסעוד אצלו בסדר – מתי מעט, איזה מנין ולא יותר. היו באים לפשיסחא המון, אלפי חסידים, אבל היה אסור להם להכנס לסעודת ליל הסדר. אז הרבי עצמו דאג שלכל אחד מהאורחים, מהחסידים שלו, יהיה מקום מיוחד אצל משפחה לסעוד. כולם היו בחג, בתפלות היו כולם יחד, את התורות כולם שמעו יחד, אבל בליל הסדר הוא סדר שכל אחד יתארח באיזה בית, אצל איזה משפחה, אבל ח"ו, מי שלא מוזמן אסור לו לבוא אליו הביתה. אבל אחד החסידים הפשוטים, הלא מוזמנים לרבי, הגיע לאכסניא שהרבי שלח אותו, והמשפחה שם בכתה שאנו מאד רוצים להכניס אורח, אבל ממש אין לנו, ואפילו לליל הסדר יש לנו בקושי כזית לכל אחד, וממש לא יכולים להכניס אורח. מה הוא עשה? הוא חזר לרבי, ואמר שאין לו איפה להיות כי המשפחה לא יכולה לקבל אותו. הרבי אמר לו שאף על פי כן הוא לא מוזמן ולא יכול להכנס. זה כבר ליל הסדר, ואין לו איפה להיות. מה הוא עשה? הלך לאחד מגדולי גדולי התלמידים, הרבי מווארקי (שכבר ספרנו עליו, ממנו שושלת ווארקי ואמשינוב), ובכה לו שאין לו מקום להיות. רבי יצחק מווארקי אמר שאני אעשה לך טובה גדולה – אפילו שזה נשמע נגד רצון הרבי – אקח אותך איתי, ואכניס אותך לשולחן הרבי, ואתה תשב לידי ותשתתף בסדר, אבל רק בתנאי אחד, שאסור לך לומר שום דבר, אתה חייב לשתוק מתחלת הסדר עד הסוף. לא לפתוח את הפה מההתחלה עד שאתה הולך הביתה, לא לשאול שום שאלה וכו' – אם אתה מקבל תנאי זה אני מכניס אותך איתי לסדר. אין לו ברירה, כי אין לו מקום להיות, וזו גם הזדמנות שבהשגח"פ יכול להיות אצל הרבי, מה שזוכים לו רק המוזמנים. הוא נכנס, התחבא מאחורי ר"י מווארקי כאילו שלא ישב שם, והוא שתק. כך הלך הסדר, עד שמגיעים קרוב לסיום, לפיסקא של "שפוך חמתך". מה עושים אז? הולכים לפתוח את הדלת בשביל אליהו הנביא ואומרים "שפוך חמתך". הגיעו לחלק הזה של הסדר, ופתאום נכנס מישהו לדלת, שהוא נראה לכל דבר כמו איש מאד מאד פשוט, כפרי, איכר, איש פשוט לגמרי, והוא נגש לרבי והתחיל לדבר איתו, ועל מה דברו? על כל מיני דברים של גשמיות, של חולין, על התבואה, כל הדגן שגדל בשדות (חטים, שעורה וכו'). אחד כפרי נכנס, ומתחיל לדבר עם הרבי, וככה זה נמשך הרבה זמן – שיחת חולין לכל דבר, לכאורה, דברים בטלים. אף שאותו חסיד הבטיח שלא ישאל ולא יגיב למה שרואה, לא יכל להתאפק ופנה לר"י מווארקי ושואל מי זה האיש הזה שהרבי מדבר איתו שיחה חולין שעה ארוכה. אז גער בו ר"י מווארקי – הרי אתה יושב כאן בתנאי שאתה לא פוצה את הפה, שאתה לא שואל שום שאלה לגבי שום דבר שאתה רואה. בכל אופן, היות שאמרת מי זה האיש הזה, אני רק אומר לך דבר אחד – אתה רואה אדם אחד, ואני רואה מישהו אחר, ואילו הרבי (רבי שמחה בונם מפרשיסחא) רואה מישהו אחר לגמרי.

זה הסיפור וזה הווארט, ורק צריך קצת להתבונן בזה כדי להבין מה מלמד אותנו הסיפור הזה. רואים אחד כפרי, לבוש כמו אכר, עובד אדמה, הוא נכנס ומתחיל לשוחח עם הצדיק והצדיק מקבל אותו בספר פנים יפות. מי שרואה את האדם רואה מישהו פשוט, שום דבר, אבל התלמיד הגדול אומר שהוא רואה מישהו אחר, וכשהרבי מסתכל עליו הוא רואה מישהו אחר לגמרי. מה אפשר ללמוד מזה? שכל חבר, אז יש מישהו ששופט את החבר רק איך שהוא נראה בחיצוניות – הוא חושב שהבן אדם הזה, איך שהוא נראה בחיצוניות, זה כל האדם הזה. בעצם זה נקרא ששופט אותו לפי הגוף שלו, לפי הלבושים שלו. יש מישהו יותר, שיכול לראות את הנשמה שלו, וכשמדבר איתו לא מסתכל על הגוף אלא על הנשמה שלו, ואז רואה מישהו אחר לגמרי, לא הגוף אלא הנשמה. יש מישהו שלישי, רבי אמיתי, שלא רואה רק את הנשמה אלא את שורש הנשמה – לכל אחד יש שורש נשמה, "חלק אלוה ממעל ממש", איך הוא קשור בשרש, עד עצמות ה' ממש. זה "נשמתא לנשמתא", והוא לא רואה את הנשמה אלא את נשמת הנשמה. לא כתוב בסיפור מי זה היה, אבל מאד יכול להיות – לפי מתי שהופיע – שזה אליהו הנביא, מאד מסתבר. בכל אופן, לומדים שכאשר מסתכלים על מישהו לא להסתכל עליו איך שהוא נראה במבט ראשון, כי זה החיצוניות שלו שלא אומרת שום דבר, ואם תזכה ותלמד הרבה תורה תראה את נשמתו שזה משהו אחר. מי שיהיה רבי – והרבי שלנו אמר שבדור שלנו כל אחד יכול להיות רבי – יכול לראות דבר לגמרי לגמרי אחר, את שרש נשמתו. זה סיפור יפה על רבי בונים, וזה קשור למה שכתוב שהוא היה חכם מאד – הכי חכם מכל הצדיקים. מי שהוא חכם יש לו עינים לראות, אז יכול לראות לא רק את הפנימיות אלא את עצם הנשמה. חכם של הקליפה רק רואה ומבחין את הדברים החיצוניים, אבל מי שהוא חכם באמת, בתורה, אז הוא בעינים החכמות שלו חודר לתוך הבן אדם ורואה את נשמתו, ואפילו, מי שרבי, יכול לראות גם את שרש הנשמה שלו. זה הסיפור של רבי שמחה בונים, ואני מקוה שתזכרו את זה.