תחִלת החסידות

מוצאי ח"י חשון תשפ"א – רשימת הרב

נועם אלימלך חיי שרה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "אין חוזק מן החסידות בתחלתו"

תחלת החסידות – מחסידי אשכנז עד הבעש"ט

רבי אליעזר מגרמייזא הוא אחד מגדולי 'חסידי אשכנז' – ה'חסידים' שהיו מוכרים לפני תנועת החסידות, מיסודו של מורנו הבעל שם טוב. החלק הראשון של הספר שלו, ספר הרוקח, נקרא "הלכות חסידות". עוד לפני כן, בהקדמת הספר, הוא כותב שמחבר צריך לרמוז את שמו בתחלת הספר, ואחר כך יש לו שיר ארוך בו רמוז שמו כמה פעמים. בתוך השיר יש משפט שהוא אולי הכי מוכר מתוכו – "אין חוזק מן החסידות בתחלתו".

יש מי שמבין את המשפט הזה בדומה ל"כל ההתחלות קשות"[ב] – בתחלת דרכו בחסידות האדם צריך הכי להתאמץ ולהתחזק, כי זו התקופה הכי קשה, כשהוא משנה הרגלים ואנשים לועגים לו וכו' (כפי שהוא כותב בפירוש ב"שורש ראש החסידות" בתוך "הלכות חסידות" שלו). אבל לא חייבים להבין כך, ובדרך כלל ההבנה היא שבתחלת ההליכה בדרך החסידות האדם זוכה לחוזק מיוחד של החסידות – התלהבות הבחרות בלימוד ועבודת השי"ת (כמו שנראה, לפעמים באמת מוסבר שהא בהא תליא – מכיון שצריך להתגבר בהתחלה כנגד מניעות מבית ומחוץ, האדם זוכה לחוזק מיוחד הדרוש לו לשם כך).

את המשפט הזה של בעל הרוקח אימצה בשתי ידים גם החסידות שלנו, החסידות מהבעל שם טוב ואילך, והוא חוזר ומתבאר עשרות פעמים בספרי החסידות. סתם ככה כשאומרים 'תחלת החסידות', מי שלא מכיר את המשפט של בעל הרוקח, חושב על הדורות הראשונים של החסידות, ובעיקר על הדור הראשון – הדור של הבעל שם טוב. באמת, "אין חוזק מן החסידות בתחלתו" – החסידות הכי חזקה היא החסידות של הבעל שם טוב. לכן, כמה שהחסידות התפתחה ו'השתכללה' בדורות הבאים, באופן מיוחד בדרך ההתבוננות והעבודה של חב"ד, תמיד צריכים לחזור אל תחלת החסידות – אל התורות והסיפורים של הבעל שם טוב, ולחדש משם את ההתלהבות הראשונית. גם ההתבוננות שנעשה היום בהסברי החסידות למשפט הזה היא חזרה לחוזק ולעוצמה של החסידות בדורות הראשונים.

יסוד תורת הבעל שם טוב

כפי שנראה, המשפט של בעל הרוקח – בהסבר בטוב טעם ודעת – חוזר אצל כמה מתלמידי המגיד בדור הראשון ולאחר מכן הרבה פעמים אצל תלמידי התלמידים בדורות הבאים – בעיקר בחסידויות שצמחו מבית מדרשו של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק[ג]. אך ראש לכל ההופעות יש כבר בתורה שנמסרה מפי מורנו הבעל שם טוב[ד]:

משל נאה שאמר מרן הקדוש הריב"ש טוב, כשאדם בא לחנות שיש בה כמה מיני מטעמים ומעדנים, מתחלה נותן לו בעל החנות לטעום מעט מכל מין, שידע מה לקנות, ואחר כך כשהוא טועם ורואה שהוא מתוק וטוב, ורוצה לטעום עוד, אומרים לו קנה לך בדמים כי בחנם אין נותנים כאן כלום, והנמשל הוא על האור שמרגיש האדם בתחילת החסידות שעל ידי טעם ואור זה יכול לכפות כל הרע ולהחזיר הכל לתכלית הטוב, ונותנין לו זה כדי שידע טעם עבודה, ויהיה נשאר בו רשימו כשמסתלקין ממנו בחינות אלו, שידע מה לחפש.

יש כאן יסוד, שההתלהבות והאור שיש לאדם בתחלת העבודה הם גילוי מן השמים, בשביל 'לפתות' את האדם ולהראות לו לאיפה אפשר להגיע – ואחר כך הוא צריך לעבוד קשה בעצמו כדי להגיע לאותה מדרגה ולקנות אותה ("כי בחנם אין נותנים כאן כלום"). היסוד הזה, בגוונים שונים, מופיע בהרבה ספרים. הרבי ר' בונים (תלמיד היהודי הקדוש, תלמיד החוזה מלובלין, תלמיד הרבי ר' אלימלך) דרש על כך את הפסוק "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה"[ה] (פסוק המתפרש שאכן "הימים הראשונים היו טובים מאלה", כ"חוזק החסידות בתחלתו") והוא מתואר כהלואה מה' שאחר כך יש לפרוע בעבודה קשה[ו]:

והענין על פי מה שנאמר בספר הרוקח אין חוזק כחוזק החסידות בתחלתו ואמרו בשם ר' ר' בונם זצוק"ל שעל זה נאמר אל תאמר וגו', שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה, והיינו דחוזק החסידות לא מחכמה שלך בא רק על ידי שאלה והלואה מהשם יתברך ואחר כך מסלקו כדי שישיג ביגיעתו...

בעצם, בלי להשתמש בפירוש במשפט של בעל הרוקח, העקרון הזה מופיע באחת התורות הכי יסודיות של הבעל שם טוב[ז], שלמדנו הרבה פעמים[ח] – ההסבר שלו בעבודת ה' למשנה בריש קידושין "האשה נקנית בשלש דרכים, בכסף, בשטר ובביאה":

הקב"ה נקרא איש, שהוא איש מלחמה, וישראל נקראין אשה. וז"ש האשה נקנית לבעלה, שיהיו נקראין אשתו כביכול, בג' דרכים, א' בכסף, בחי' חסד, ימי החסד שהקב"ה מסייעו בחסדו הגדול בתחלה ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו ית', וזה נק' גדלות ראשון. ואח"כ נסתלק זה, ונק' ימי הקטנות, וגם שאינו כוסף וחושק, מ"מ על צד ההכרח צריך לדבק את עצמו בשטר שהם אותיות הכתובים בספר שנק' שטר, בין באותיות התורה בלימודו, ובין בתפלה, כאשר קבלתי ממורי הבעש"ט זלה"ה זה שיש סגולה כו', עד שיחזור אח"כ להתענג בו ית' ע"י שבאו המוחין בתורה ותפלה שנק' בביאה, שהוא זווג ב' הנ"ל.

כאן הבעל שם טוב קורא ל"חוזק החסידות בתחלתו" "ימי החסד", ימים שבהם מי שנכנס לחסידות זוכה לסיעתא דשמיא והעבודה שלו מלאה כיסופים, חשק והתלהבות. במושגי הקבלה, שהבעל שם טוב מזכיר כאן, הימים האלה נקראים "גדלות ראשון", ואחריהם בהכרח באים "ימי הקטנות" שדורשים מהאדם להתייגע ולהתאמץ, עד שהוא יזכה – הפעם מכחו שלו – לחזור שוב ל"גדלות שני" (כמו הגדלות לה זכה בחנם בהתחלה, ועוד יותר ממנה).

התהו של תחלת החסידות

הבעל שם טוב מסביר מהו הצורך לתת כמתנת-חנם את הטעימה בראשית העבודה, אך עדיין צריך להבין מדוע הדבר מיוחד דווקא ל"חסידות" (ולא לכל עבודת ה') ומדוע יש באותה מתנה עוצמה כה מיוחדת, עד "שהצדיקים משתוקקים להרגיש החשק שמרגישים רכי השנים הבאים פעם ראשון להתדבק לחסידות"[ט].

גדר החסידות הוא הנהגה לפנים משורת הדין[י], יציאה מן הכלים וההגדרות. לכן, "החסידות בתחלתו" היא על דרך סוד עולם התהו, שנקרא גם "השמיטה הראשונה", שמיטת החסד[יא]. בעולם התהו יש תוקף עצום – "אורות מרובים דתהו" – המתבטא ב"חוזק החסידות בתחלתו". השמיטה הראשונה, שמיטת החסד, היא שרש נשמת משה רבינו[יב] – "כי מן המים משיתהו"[יג]. גם אברהם אבינו שמדתו חסד מתחיל את דרכו בחסד של עולם התהו – בשבירת הפסלים של אביו[יד]. כמו שדברנו הרבה פעמים[טו], אברהם אבינו ומשה רבינו הם שתי הדמויות הכי אהובות על הרמב"ם[טז] – עד שלא ברור מי בעיניו גדול יותר. לפי ההסבר כרגע, אלה שתי ההתחלות העיקריות[יז] בתולדות עם ישראל – אברהם אבינו הוא התחלת האמונה והאהבה, התחלת העם היהודי, ומשה רבינו הוא התחלת התורה, ובשניהם מופיע התוקף של תחלת החסידות.

אמנם, התוקף של עולם התהו הוא גם מוּעד לשבירה – כסופו של עולם התהו. זו גם סבה פנימית לכך שהחוזק של תחלת החסידות מסתלק בשלב מסוים – זהו תוקף שסופו שבירה, בצורה כזו או אחרת. מסתבר שיש הכרח בתנועה של תהו בשביל להתחיל משהו חדש[יח], ובמיוחד משהו פורץ-גדרים כמו החסידות, אבל יש בכך גם סיכונים.

הזיהוי של החוזק בתחלת החסידות עם עולם התהו מפורש בדברי החוזה מלובלין[יט], תלמידו הישיר של בעל הנועם אלימלך, שמזכיר את מלכי עולם התהו ומסביר:

איתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו דרך משל אדם המקבל ע"ע בחוזק גדול ובכח גדול להיות רק טוב ובלא הדרגה מפני גודל התבערה שבלבו לה' ועיקר הוא המדות לתקן להיות רק לה' ולזה צריך שכל ג"כ. והנה אם רוצה לעשות גמילת חסדים גדול מיכלתו אינו יכול להתקיים בזה וכן אם הוא בכעס גדול על הרשעים ג"כ א"א להתקיים וגם התמדה בתורה יותר מדאי א"א להתקיים וכן כל שאר המדות (וכן גם בשכל יש מיעוט כי מה שבא בבהלה בלא הדרגה וישוב הדעת אינו בהשכל כראוי).

אם נלך עוד כמה דורות הלאה, נגיע אל השם משמואל – בנו של האבני נזר, חתנו-חסידו של הרבי מקוצק, תלמידו של הרבי ר' בונים שהיה אצל היהודי הקדוש ואצל רבו החוזה. הוא מאד אוהב את הפתגם של בעל הרוקח, שחוזר עליו הרבה פעמים ומסביר אותו בכל מיני אופנים. הוא מסביר[כ] בפירוש את הצורך בתהו הזה בשביל 'לצאת לדרך'[כא], אבל מדבר גם על הסכנות שלו:

... והנה האדם בראשית ימי עבודתו נצרך מאד למדה זו להרהיב עוז בנפשו לאמור עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ואין חוזק כחסידות בתחילתה, ואם לא תדרוך נפשו עוז כמעט מן הנמנע שיצליח בעבודתו, כי היצה"ר מרפה ידי העובדים עבודת הקודש כבזוה"ק באריכות (בפ' שלח) שפירש ע"צ הרמז כל פרשת מרגלים בענין זה. אך צריך לזה שמירה יתירה לבל יצא שכרו בהפסדו שימשוך מזה התנשאות יתירה וגסות הרוח ועזות מצח לקיים ירהבו נער בזקן ונקלה בנכבד, וסוף סוף לא נשאר בידו מאומה מהטוב שבה רק חלקי הרע.

כמו שעוד נראה, גם החוזה מלובלין וגם בעל השם משמואל מוסיפים בהמשך דבריהם עצה כדי להנצל מהשבירה הזו. אבל גם העצות שלהם, כמו שנראה, הם גם קצת למעט את האורות – לרדת מהתוקף של ימי החסד של תחלת הדרך. בכלל, אנחנו יודעים שגם בתחלת החסידות שאנחנו מכירים היו תופעות של תהו שעוררו התנגדות וכמעט גרמו לשבירה. במסורת החב"דית מסופר[כב] במיוחד על רבי אברהם מקאליסק ותלמידיו שבשנת תק"ל 'השתוללו' ברחובות, עד שהמגיד ממעזריטש כמעט הרחיק אותם לחלוטין, ואדמו"ר הזקן היה צריך להשתדל לבטל את רוע הגזרה. באמת, באסיפת תלמידי המגיד אחרי הסתלקות הרב המגיד ממעזריטש אדמו"ר הזקן – צעיר התלמידים, שמונה למזכיר האספה – התחנן לפני חבריו הצדיקים שכעת צריך לעבור שלב מההתחלה של החסידות להמשך, ולשם כך יש להוריד את האורות ולהרבות בכלים (כמו שאנחנו מזכירים הרבה פעמים[כג]). כנראה שרוב החברים לא כל כך שמעו לו... כי בספרי החסידות הכללית המשיכו 'להתרפק' על תוקף החסידות בתחלתה (פתגם שכמעט לא מופיע בספרי חסידות חב"ד[כד]).

ירידה צורך עליה

מה שראינו עד עכשיו אולי קצת מצער – היה כיף בימים הראשונים של החסד, אור והתלהבות, ואחר כך, נעבעך-נעבעך, צריך לרדת מזה, להכנס לכלים, או כי חוששים שתהיה שבירה ומדות לא טובות, במקרה הרע, או, במקרה הטוב יותר, כי דורשים מהאדם לעבוד קשה ואין מתנות חנם. רק כדי 'להמתיק' קצת את הירידה הזו, נציין שבחלק מהספרים מסבירים שהירידה היא בעיקר בשביל לשמור על הרעננות והתענוג בעבודת ה' וכדי להגיע לעליה גבוהה יותר. גם כאן משתמשים במושגים הכי יסודיים של החסידות, החל מהבעל שם טוב, של "תענוג תמידי אינו תענוג"[כה] (שמוזכר בפירוש בהקשר של מצבי הקטנות שיש בין גדלות לגדלות[כו]) ו"ירידה צורך עליה"[כז].

אנחנו מזכירים כאן הרבה צדיקים ומנסים קצת לדבר על השלשלת של החסידות שלהם. את מה שאמרנו כעת כותב בעל האמרי נעם מדז'יקוב, שגם הוא מגיע מבית המדרש של הרבי ר' אלימלך – שושלת דז'יקוב יצאה מרבי נפתלי מרופשיץ, תלמידו של החוזה מלובלין שזכה להיות ב"חסידות בתחלתו" שלו גם אצל הרבי ר' אלימלך עצמו. כך הוא כותב[כח]:

דאיתא בספרים אשר מדרך האדם הרוצה לבוא לעבדות ד' ולהחזיק בחסידות, ולתקן מדותיו אשר פגם בהם בימי נעוריו, ימים חשכים אין נגה להם, ומשתוקק האדם לתקן אותם ולהאיר המדות שלו להעלותם למעלה במסלה העולה בית אל, ומתאמץ מאוד לדקדק בכל דרכיו לעשותן בלתי לד' לבד, עד אשר ירגיש בנפשו איזה הארת שכל פנימי, והבגדים הצואים אשר לבש בחטאיו סרו וחלפו מאתו, ובכל פעם מרגיש תוספת קדושה יותר. אולם בעת ארכו לו הימים בהנהגותיו הטובים, וכי הוא רגיל בהם, ידמה בנפשו כי נפל ממדרגתו מאשר היה לפנים, כי אין חוזק כחסידות מתחילתו, ומתעצב מאוד על זה, וחושב אשר בוודאי לא היה לבבו שלם בתיקון המדות כראוי, ואולי היה איזה שמץ פסול ופניה וגאות מזה... ואמנם לב המשכיל יבין אשר זאת הירידה היא לצורך העליה, כדי להתחזק מחדש לעורר לבו לאהבת ד' וליראתו, ויתענג בעבודתו מחדש, כי תענוג תמידי אינו תענוג כלל. והוא כעין שאמרו חז"ל (נדה לא ע"ב) מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, כדי לחבבה על בעלה כשעה ראשונה...

הוא בפירוש בא לנחם את מי שכנראה לא מכיר את הסדר הזה בעבודה, והנפילה גורמת לו לחשוב שהעבודה שלו אינה אמיתית. אבל ההסבר שלו הוא לא רק שיש כאן נפילה-שבירה של התהו (שבאמת מעידה על סיגים וכו'), ולא רק שיורדים כדי שהאדם יגיע לאותה מדרגה בעבודה-בכח-עצמו (ואז המדרגה אמתית יותר), אלא שיש כאן משהו שנועד להוסיף תענוג ולעלות למדרגה גבוהה יותר.

הדברים שלו מתקשרים לעוד יסוד, שכן מודגש בחב"ד – ב"קונטרס חינוך קטן", הקדמת שער היחוד והאמונה (שבתוך התניא, התורה שבכתב של החסידות, הוא החלק שמשקף במיוחד את הבעל שם טוב[כט] – לכן הרבי הריי"צ דאג שבחלוקת התניא ילמדו אותו כל שנה בהילולת הבעל שם טוב). שם מוסבר כי כדי לעלות ממדרגה למדרגה חייבת להיות ירידה-נפילה מהמדרגה הראשונה (ואף שנדמה לצדיק שהוא נפל ממדרגתו, באמת אין זו נפילה מוחלטת אלא רק יחסית-אליו) – "ירידה צורך עליה". אדמו"ר הזקן מסביר שם לאור זאת את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"[ל] – צריך לחנך אדם בהתחלת הדרך, כדי שידע להשתמש בחינוך הזה "גם כי יזקין" בתקופת של קטנות ונפילה בין מדרגה למדרגה. גם הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" הוא מהפסוקים שנתבארו בחסידות[לא] על היכולת להתחיל מחדש, ולקבל כל פעם כח מ"חוזק החסידות בתחלתו" (כפי שנסביר בעיקר בפרק הבא).

ב. שרה אמנו – הנצחת ההתחלה

פירוש הנועם אלימלך

השנה אנחנו לומדים כל שבוע קטע אחד מהנועם אלימלך על הפרשה. בעצם, הקדמנו את כל ההקדמות עד עכשיו כי רצינו להגיע לדברים שלו. זהו הפירוש השני שלו לדברי רש"י בתחלת הפרשה – "'ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים'. לכך נכתב 'שנה' בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו, בת ק' כבת כ' לחטא... ובת כ' כבת ז' ליופי. 'שני חיי שרה'. כלן שוין לטובה":

או יאמר דרש"י ז"ל מרמז בדבריו ללמד לאדם דרכי ה'. דהנה יש שני מדרגות בדרכי בני אדם. דהיינו אחד האדם בילדותו הוא מתחזק בלימודו ולומד בהתמדה והלימוד נקרא יופי שזה הוא היופי של הבורא ברוך הוא * וכאשר האדם בא בשנים דהיינו מעשרים ולמעלה שאז שכלו של אדם מתגבר לדעת את ה'. אזי הוא מתחיל לפשפש במעשיו ורואה בהם אם נעשים כהוגן לכבודו יתברך באמת. ורואה ומבין בעצמו שלא יצא ידי חובתו כלל בשום עסק תורתו ומצותיו שעשה ולמד עד הנה ומבין שחיסר וחטא בהם דהיינו שלומד לאיזה פניה או להתפאר או באיזה אופן אחר להנאות עצמו ויחרד האיש ומתחרט על הקודם ומתחזק לתקן עצמו בכל מעשיו ולמוד התורה שיהיה הכל שוין לטובה לשמו יתברך ויתעלה ולא להנאת עצמו.

והנה ידוע דאיתא בספר הקדוש חובת הלבבות. אין לך חסידות כתחילתו כי כל דבר בהתחלה ראשונה נעשה בחשק ואימוץ רב בכל התאמצות האפשרי. וזה שפירש רש"י ז"ל בת ק' כבת ך' לחטא רוצה לומר כמו כשהיתה בת כ' שאז הוא דרכו של אדם לפשפש במעשיו ומוצא בהם חטאים שחיסר בעבודתו יתברך שמו ותופש הדרך הזה בחיזוק גדול שהוא ההתחלה ראשונה כנ"ל. כך כשהיתה בת קו"ף היתה גם כן במדריגה זאת * ובת כ' כבת ז' ליופי. הוא גם כן על דרך הנ"ל דהיינו בלימוד צריך גם כן להיות התפישה מרובה להגות בתורתו הקדושה כמו בעודו בילדותו בשנים הרכים.

והצדיק הזה שמתנהג עצמו כך כנ"ל זוכה לחיים הנצחיים * וזהו ויהיו חיי שרה לשון הוי"ה וקישור בחיים הנצחיים. שני חיי שרה כולן שוין לטובה רמז אחר שיזכה הצדיק למדרגה זאת אזי הכל שוה לו לטובה הן שמגנים אותו או משבחים אותו הכל שוה לו לטובה...

שתי התחלות

הנועם אלימלך מתחיל בהסבר של שתי מדריגות בעבודת ה' – "יפי" ו"חטא" – שיש להן שתי התחלות, בגיל שבע ובגיל עשרים:

ה"יפי" הוא לימוד התורה, "שזה הוא היפי של הבורא ברוך הוא". מי שלומד תורה נעשה "יפה תאר ויפה מראה"[לב] – "יפה תאר" בנגלה שבתורה (המגדיר את הכלים-האיברים שיהיו בשלמות וביחס הנכון) ו"יפה מראה" בפנימיות התורה (הנשמה הפנימית, המשתקפת ב"חכמת אדם תאיר פניו"[לג], יפי הפנים). הוא אומר שהתורה היא היפי של הקב"ה. האם זה משנה את היפי של התורה והעיסוק בתורה אם הלומד לא כל כך משתנה, או שהוא לימוד מכל מיני אינטרסים? אדרבא, כתוב "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה"[לד]. הרמב"ם כותב שהלימוד של הילדים הוא בהגדרה ולכתחילה "לא לשמה"[לה], מתוך שאיפת פרס (או מפני אימת-הרצועה של המלמד), וכתוב בתניא[לו] שהעובדה הזו לא פוגעת בכך שעל "הבל פיהן של בית רבן... שאין בו חטא [כלומר, אין בו מודעות לחטא, כפי שמשמע מדברי הנועם אלימלך]" מתקיים העולם[לז]. לימוד תורה כזה מתחיל כבר בגיל שבע, זהו הזמן המתאים – "מכניסין אותו כבן שש כבן שבע" ו'מלעיטים' אותו בכמה שיותר תורה ("ואספי לי כתורא")[לח].

בגיל שבע, לפני בר מצוה, העיקר הוא התורה. בגיל שלש עשרה מתחייבים במצוות ובגיל עשרים האדם נהיה בר-עונשין (כמו שרש"י על חיי שרה מזכיר בפירוש), יש לו כבר מספיק מודעות ומספיק אחריות כדי לבדוק את עצמו מחטא ולהתחיל לתקן את עצמו. עיקר החטא הוא ה"שלא לשמה", הפניה לגרמיה במעשי האדם – פניות שהן בעצם הישות של הנפש הבהמית.

היפי של התורה קיים גם בגיל מאה, בגימטריא יפי, ועבודת הזיכוך שמתחילה בגיל עשרים מסתיימת רק בגיל מאה, כאשר "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"[לט]. ובכל זאת, עיקר התוקף של העבודות האלה – אצל רובם ככולם של האנשים – הוא בהתחלה, בזמן של "חוזק החסידות בתחלתו".

הכח המנציח של שרה

עיקר החידוש בתורה כאן הוא החלק השני – שרה, בניגוד לכל העולם, לא נופלת מחוזק החסידות בתחלתה אלא מתחזקת והולכת כל החיים עם החוזק של "תחלת החסידות" בשני הענינים, גם בענין ה"חטא" (השייך בעיקר למצוות, כנ"ל) וגם בענין ה"יפי" (לימוד התורה).

אפשר להגיד שהנקודה הזו מאד שייכת לעצם הענין של פרשת חיי שרה. פרשות "לך לך" ו"וירא" היו פרשות של אברהם אבינו – היהודי הראשון, "חוזק החסידות בתחלתו" של כל עם ישראל. אפשר להגיד שיחסית פרשת לך לך היא ההתחלה הראשונה – ה' מתגלה לאברהם ואומר לו ללכת, ואפילו תולה את ההליכה בטובות הנאה לאברהם ("'לך לך' לטובתך ולהנאתך"[מ], "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך וגו'"[מא]), וה"לך לך" הזה הוא ה-יפי שלו. בפרשת "וירא" יש עוד התחלה – ה' מתגלה אל אברהם אחרי שהוא מל את עצמו בגיל 99 ובזכות ההחלטה שלו למול את עצמו, להתחיל מחדש לברר את עצמו[מב] (המילה היא ההתחלה של הבירור מה"חטא" והסרת הסיגים, כפשוט). אבל פרשת חיי שרה עוברת לדור הבא, ליצחק אבינו והנישואין שלו, כשהפרשה הבאה כבר מוקדשת לו. אם אברהם הוא ההתחלה, ימי החסד, ה"כסף", יצחק באופן ברור הוא השטר – הכח של הגבורה להתמיד ולהמשיך גם בזמנים של העלם. שרה אמנו, בתחלת המעבר הזה, מציעה עוד אפשרות של פתרון – להצליח לא ליפול, לשמור את האורות של אברהם.

יש סוד, התבוננות שדברנו עליה פעם[מג], ששלשת האבות הם כנגד חסד-גבורה-תפארת – כידוע[מד] – ואילו ארבע האמהות הן כנגד נצח-הוד-יסוד-מלכות. אברהם אבינו הוא החסד ושרה אמנו היא הנצח; יצחק אבינו הוא הגבורה ורבקה אמנו היא ההוד; וליעקב, שכנגד התפארת, יש שתי נשים, לאה אמנו ורחל אמנו, כנגד שתי הספירות הבאות בקו האמצעי, יסוד ומלכות. לעניננו, המשמעות היא ששרה אמנו היא כנגד הנצח, ענף החסד, ויש לה את הכח להנציח את ה"חסידות בתחלתו" של אברהם אבינו (ורמז: ח חס חסד – הסוד של המשכת החסד לנצח – בגימטריא נצח). הרבה פעמים הזכרנו ששרה היא היהודיה הראשונה שמסתלקת, אבל הפסוק והפרשה שמתארים זאת הם "חיי שרה"[מה] – דווקא שרה זוכה לחיים נצחיים[מו] (ב"תחלת החסידות" שלה).

מה הסוד של שרה, שמלמד שאפשר להתמיד בחוזק של תחלת החסידות ולשמור אותו? יש בספרי החסידות כמה עצות, שאפשר ליחס את כולן לשרה אמנו:

לחזור להתחלה

ראשית, הכלל הגדול הוא שאפשר וצריך לחזור לנקודת ההתחדשות של ההתחלה. הרבי הזכיר הרבה פעמים[מז] את מאמר חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[מח] והוסיף – לפי מאמר חז"ל נוסף – "ועד לחדשים ממש"[מט]. אפשר להזכר בנקודת ההתחלה ולהתרענן מכח הזכרון הזה[נ], ואפשר באופן מסוים גם לחזור בפועל לנקודת ההתחלה (בסוד "נזכרים ונעשים"[נא] – "נעשים" שוב על ידי שהם "נזכרים"[נב]).

דוגמה עיקרית שמשתמשים לגביה בהרבה ספרים בכלל של "חוזק החסידות בתחלתו", גילוי חד-פעמי גדול שדורש אחר כך עבודה מדורגת, הוא יציאת מצרים – בהתחלה "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם"[נג], בשביל לצאת-לברוח ממצרים צריך את כל הכח מן השמים (ועל דרך זה "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים") אבל אחר כך צריכים להתקדם בעבודה עצמית עד מתן תורה (וכך בכל שנה, בליל הסדר מופיעים בבת אחת כל הגילויים, ונעלמים למחרת, ואז יש לרכוש אותם בהדרגה ובעבודה עצמית בימי הספירה[נד]). אכן, יציאת מצרים היא נקודת-תחלה שתמיד חוזרים אליה, את הכל אנחנו עושים "זכר ליציאת מצרים" ואנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום[נה] (ואז גם ה' זוכר לנו את נקודת ההתחלה הזו, "זכרתי לך חסד נעוריך"[נו]). כך מוסבר הענין בעוד אחד מספרי היסוד של החסידות – אהבת שלום[נז] (הרבי מקוסוב, ממנו השתלשלה אחר כך חסידות ויזניץ):

... אנו אומרים בנוסח הקידוש דשבת, תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. פירוש, דהנה ידוע פירוש רש"י ז"ל בפסוק (דברים כו טז) היום הזה ה' אלהיך מצוך גו', בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם. נמצא שהעיקר להמשכת הקדושה הוא שיהא בכל פעם בבחינת התחדשות ותחילה. ועל כן כל המצוות וכל התורה תלויים ביציאת מצרים, על דרך הכתוב (שם טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. והיינו, כי יציאת מצרים נקראת התחלה, ששם היתה התחלת המשכת הקדושה, ובה נכללו כל הניסים שהיו אחר כך, היינו קריעת ים סוף וטביעת מצרים וקבלת התורה וימי הספירה. וזו היא בחינת מעיין הנובע, שהכל תלוי במקור. ועל כן מוטל על ישראל להזכיר את עצמם במקור, היינו בהתחלה, שבה נכללו כל הדברים, וזהו בכלל.

וכן הוא בפרט, והיינו שכל אחד ואחד מישראל בפרט צריך להזכיר לעצמו ההתחלה שלו, היינו בנקודה הראשונה והתעוררות ראשונה שלו, שנדבה לבו לגשת אל הקודש. ואף שנראית קטנה, אף על פי כן נכללו בה כל המצוות ומעשים טובים שבאים אחר כך בהמשך הזמן. וזהו גם כן על דרך הכתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, פירוש שכל ימי חייו צריך להזכיר את עצמו בנקודה הראשונה והתעוררות ראשונה הנקראת יציאת מצרים, כי כל התחלה נקראת יציאת מצרים. וזו היא גם כן כוונת אמרם ז"ל (בהקדמת הרוקח) אין חוזק כחסידות בתחילתו. ובזה הוא ממשיך הקדושה אליו.

וזהו תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, פירוש למקראי הוא לשון המשכה, ופירושו להמשכת הקדושה העיקר הוא, להזכיר ההתחלה, שהיא המקור, הנקראת יציאת מצרים, בכלל ובפרט, ועל ידי זה נעשה המשכת הקדושה, כמו שהיה בשעת יציאת מצרים התחלת הקדושה וד"ל.

גם בהקשר של יציאת מצרים הרבי הדגיש הרבה פעמים שיש להתקדם מ"בכל דור ודור [ובכל יום ויום[נח]] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[נט] ל"אופן שגם עכשיו ישנה היציאה ממצרים ממש"[ס]. שרה אמנו בפרט היא הראשונה שנכנסת לגלות מצרים[סא] – נלקחת לבית פרעה – ויוצאת ממנה בלי פגע (כמו שהזהר מדגיש בתחלת פרשת "חיי שרה"[סב]) ובכך היא נותנת כח גם לבניה, כל עם ישראל, בענין הזה.

חז"ל אומרים[סג] ששרה אמנו הסתלקה כאשר היא שמעה על העקדה ופרחה נשמתה. כעת נפרש זאת למעליותא – כאשר שרה שמעה על מסירות הנפש של יצחק בנה (ואברהם בעלה), "חוזק החסידות בתחלתו" של יצחק (שדווקא בעקדה הפך מירא-שמים לחסיד המוסר את נפשו באהבה, כמו אברהם אביו[סד]), היא נזכרה בתחלת החסידות שלה עצמה עד להתעוררות עצומה של "פרחה נשמתה" (כמו "על כל דבור ודבור פרחה נשמתן"[סה] במתן תורה, שהוא עוד נקודה של "תחלת החסידות" אצל עם ישראל[סו]).

אפשר לקחת מכאן עוד עצה פשוטה – הדרך הכי טובה להזכר בתחלת החסידות ולחזור אליה היא להתעסק עם חינוך של צעירים וקירוב של בעלי תשובה, שבפועל נמצאים ב"תחלת החסידות" ולקבל מהם את אותם תוקף והתחדשות (כמו שאנחנו תמיד מסבירים[סז] שב'מבצעים' צריך להיות אצל החסיד בטול מול גילוי היחידה שיש אצל היהודי שמתקרב, "חילא יתיר" של בעל תשובה[סח], שהחסיד-המקרב יכול לקבל רק ממנו). "חוזק החסידות בתחלתו" מתבטא גם בזריזות גדולה שיש בתחלת הדרך – "זריזותיה דאברהם"[סט] – זריזות שמאפשרת למי ש'טרי' בעבודה לעקוף-להקדים גם את הותיקים שעוסקים בעבודה הרבה שנים[ע], אלא אם כן הם עוסקים עם הזריזים ו'נדבקים' מהם שוב ושוב.

התחדשות – מהחכמה אל החסד

בעצם, צריך להבין דבר מתבקש – הכח של ההתחלה הוא כח של התחדשות, ולכן בתוך ההתחלה יש גם כח להתחדש תמיד. יש מבנה יסודי של י-ה-ו-ה, שהזכרנו כמה פעמים[עא]:

קוצו של י קדם

י תחלה

ה ראש

ו תוך

ה סוף

לזמן שבתוך המציאות (ה"הוה") יש ראש-תוך-סוף, אבל ההתחלה – הנושא שלנו כאן – היא ה-י שמעל הזמן, ספירת החכמה. בתוך הספירות, דברנו בעיקר על החסד בתור התחלה – "תחלת החסידות", ה"חסד לאברהם"[עב] ש"התחיל להאיר". החסד הוא ההתחלה במדות, אבל יש גם התחלה במוחין, ספירת החכמה (ה-חסיד הוא חסד ועוד י – ספירת החסד שמלבישה על החכמה, ה-י[עג]). ה"קדם", הקוצו של י שעוד לפני ההתחלה, הוא הרצון הקדום בנפש להגיע לאותה התלהבות של התחלה (מה שדוחף את האדם להכנס לחסידות ולזכות מן השמים ב"חוזק החסידות בתחלתו").

קודם אמרנו שיש שתי התחלות ליהדות – אברהם אבינו ומשה רבינו, שהם בעצמם החסד והחכמה. מהחכמה נובעת ההתחדשות התמידית – "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[עד] של "עולם חסד יבנה"[עה] (החכמה נקראת גם "עדן"[עו] וממנה מופיע כח ההתחדשות בפועל, בגשמיות, אצל שרה אמנו – "אחרי בלֹתי היתה לי עדנה"[עז]). כשמרגישים את ההתחדשות התמידית אפשר תמיד להתחיל מחדש את החסד-החסידות, והחסידות הזו מלוה את כל ההמשך העבודה שהרי החסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[עח].

אורות דתהו בכלים דתיקון

אם "חוזק החסידות בתחלתו" שייך לתוקף של עולם התהו, שמיטת החסד, כנ"ל – אז השמירה ממשבר תלויה בהכנסת האורות דתהו בכלים דתיקון (הדרך להבאת המשיח[עט]). בכלל, שרה היא "אשת חיל עטרת בעלה"[פ], "אשה כשרה" (שדורשים תמיד כְשָ‎רָה אמנו) ש"עושה רצון בעלה"[פא], מתקנת-מלבישה את הרצון התוהי של בעלה. ההגדרה של "חיל" – אצל כל "אשת חיל" – היא היכולת להכניס את האורות המרובים דתהו בכלים רחבים של תיקון וכך לשמור על "חוזק החסידות בתחלתו" ולתרגם אותו להצלחה פורצת גדר. אליבא דאמת, גם ה"יפי" וגם ה"חטא" בהן מצטיינת שרה – התורה והמצוות, לפי דברי הנועם אלימלך בהם אנו מעמיקים כעת – הם גופא הכלים דתיקון, השכל שמברר את הרצון והכלים הרחבים למימוש התלהבות הגדולה[פב]. ככל שיש התלהבות גדולה יותר – צריכים יותר כלים להתלהבות[פג], כדי לשמור אותה משבירה וכדי שהיא תמשיך ללוות את כל העבודה. הזכרנו שהחסד הוא "יומא דאזיל עם כולהו יומין". לומדים זאת מהפסוק "יומם יצוה הוי' חסדו"[פד] – כדי שהחסד ימשיך צריך 'לצוות' אותו (צוותא וחבור בין אורות וכלים) בהרבה כלים-מצוות.

כמו שראינו, בהתלהבות התוהית של ההתחלה מעורבים גם סיגים, לכן התהליך של ההתבגרות – הכנסת האורות דתהו בכלים דתיקון – צריך לכלול גם בירור של ההתלהבות עוד ועוד. הבירור הזה שייך לעבודה של ה"חטא", שמתחילה בגיל עשרים ונשלמת רק בגיל מאה, כנ"ל – להוציא את כל הסיגים של ההנאה העצמית (והמודעות העצמית שכלולה מיניה וביה בעבודה הזו) – עד שמגיעים ל'התלהבות בטהרתה' (שהיא בעצם התלהבות במודעות טבעית[פה]). במושגים של קבלה, טהרה שייכת לספירת הבינה, שהיא גם שרש הכלים ("גרמוהי") – שני הענינים של תיקון התהו. גם הענין הזה נלמד דווקא משרה אמנו – האמא הראשונה (אמא היא פרצוף הבינה) – שבהתלהבות שלה הגיעה לשלמות הטהרה, כאשר תקנה את חטא חוה בכל שלש המצוות של האשה[פו] – חלה (בברכה המצויה בעיסתה), נדה (כאשר ענן קשור על פתחה מעיד על טהרה, ואף התקיים בה "חדל להיות לשרה אורח כנשים"[פז]) והדלקת הנר (כאשר הנר דולק באהלה מערב שבת לערב שבת)[פח].

כח השפלות

לכל מה שהזכרנו עד עכשיו קשורה עוד נקודה, אולי הכי חשובה ועיקרית. הזכרנו ששרה היא היהודיה הראשונה שנפטרת אבל היא-היא זו שמלמדת על הסוד של חיים נצחיים, כאשר גם ההסתלקות שלה נקראת "חיי שרה" (ובלשון הזהר, "דילה הוו חיין"[פט]). שרה היא היהודיה הראשונה שנקברת, 'עסק גדול' שהוא הנושא הראשון בפרשה – היא מקיימת "ואל עפר תשוב"[צ]. הרבי הדגיש הרבה פעמים[צא] שהדרך לזכות לחיים נצחיים היא על ידי כך שבדורנו 'יוצאים ידי חובה' של "ואל עפר תשוב" בעבודה של "ונפשי כעפר לכל תהיה"[צב], עבודת השפלות.

עבודת השפלות האמתית קשורה לכל הנקודות שהוזכרו: השפלות היא ההכרה שאני עלול ליפול בכל רגע – לאבד את האור הגדול – וכשזוכרים זאת פועלים בנפש 'נפילה' פנימית (יזומה ומבוקרת) ואין צורך ליפול בפועל[צג]. רק בכח הבטול והשפלות אפשר לזכך את הסיגים של גסות הרוח ועזות המצח שנלווים לתהו של ההתחלה[צד]. השפלות היא ה"חותם שוקע" בנפש, החלל הריק של הכלי שמכיל את האור – וככל שהחלל רחב יותר, כך הכלי מכיל אור גדול יותר. רק מי שיש לו שפלות יכול לחזור תמיד לנקודת ההתחלה – להרגיש שהוא עוד לא התחיל לעבוד את ה' ושעליו להתחיל מחדש (כמו שאברהם אבינו החליט שעליו למול את עצמו בגיל 99, כנ"ל). ובעצם, רק מי שיש לו שפלות אמתית אינו מתפתה לחשוב שמה שזכה לו בעבודת ה' הוא הישג אישי, וממילא גם אחרי כל העבודה בכח עצמו הוא 'פתוח' לתוקף החסידות שהוא מתנת חנם מן השמים.

כידוע, השפלות והשמחה הולכות ביחד, "הא [עילאה, שמחה שבפנימיות הבינה] בהא [תתאה, שפלות שבפנימיות המלכות] תליא", כמו שמסביר של רבי אייזיק מהומיל ב"מאמר השפלות והשמחה"[צה]. שתי המדרגות האלה מופיעות אצל שרה אמנו – בזכות עבודת השפלות שלה היא זכתה ל"חותם שוקע", רחם ("בית ולד"), שלא היה לה בתחלה[צו], ומתוך כך הגיעה לשלמות של "אם הבנים שמחה"[צז] האומרת "צחֹק עשה לי אלהים כל השֹמע יצחק לי"[צח] (ונתקים בה "כי עמך מקור [כינוי הרחם בחז"ל, בית הרחם של שרה אמנו מכח השפלות] חיים [לשון תענוג ושמחת חיים]"[צט] – ורמז: שמחת חיים בגימטריא שפלות!). השמחה והשפלות הן בעצם שתי המדרגות של ה"יפי" וה"חטא" להן זכתה שרה בשלמות: בפשט ה"יפי" הוא כנגד שמחה, כאשר בזכות "אין אשה אלא ליפי"[ק] (בגימטריא תענוג) האיש משמח את אשתו ושמח בה ("משמח חתן וכלה" ו"משמח חתן עם הכלה"[קא] בהיותה "כלה נאה וחסודה"[קב]), וה"חטא" כנגד שפלות, המתקנת את פגם הישות שהוא החטא שבמצוה (כפירוש הבעש"ט[קג] ל"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[קד], שהחטא הוא נקודת הישות שבאותו טוב גופא). ובאמת יש התכללות – דברי תורה ("יפי") צריכים להיות "שמחים כנתינתן מסיני"[קה], ההר המסמל שפלות[קו], ועיקר קיום המצוה בתיקון (סוד ה"חטא") הוא ענין "שמחה של מצוה".

שנזכה להתעצם עם שרה אמנו, להנציח את "חוזק החסידות בתחלתו" ולהמשיך עמו תמיד, וכך להביא את המשיח "באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':