ברכה על מצות מעקה

שביעי של פסח תשפ"ד – כפ"ח

שיעור רמב"ם (23) – מתוך סעודת משיח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ברכה על מצות מעקה

בהלכות ברכות[ב] מסביר הרמב"ם מדוע לא מברכים על מים אחרונים:

מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה שאינו מברך וצונו לסנן את המים וכן כל כיוצא בזה.

בהמשך הפרק[ג] כותב הרמב"ם:

אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה

[ושוב הוא מזכיר[ד] את אותן ברכות כשהוא מדבר על החילוק בין קיום המצוה בעצמו לקיומה על ידי שליח:

עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה... אבל... לאחרים... עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה...]

לכאורה, גם מצות מעקה שייכת למניעת סכנה, כמפורש בה "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפֹל הנֹפל ממנו"[ה], ומדוע מברכים עליה?

עשה ולא-תעשה

בעל המנחת חינוך כלל לא מציג את הדברים כקושיא, אלא רק כהוכחה לכך שמצות מעקה היא מצות עשה ככל מצוה אחרת – עליה מברכים כעל כל מצות עשה – והוא מסביר את החילוקים בין הלאו שמחייב מניעת סכנה ("ולא תשים דמים בביתך") לבין העשה של "ועשית מעקה לגגך" (וביניהם: את מצות מעשה ניתן לקיים כמצוה רק בעצמו או על ידי מי שיש בו דין שליחות – ולא על  ידי פועל נכרי או חרש, שוטה וקטן – ואם לא כן על אף שנמנעה הסכנה בטל בעל הבית את המצוה שהיתה מוטלת עליו[ו]).

הרבי, בשיחה מראשית שנות הנשיאות[ז], מציין שמישהו שאל אותו במכתב קושיא זו, וגם הוא מחלק בין העשה ("ועשית מעקה לגגך") והלא-תעשה ("ולא תשים דמים בביתך") עם תוספת הסברה חשובה: הרמב"ם מסביר בכללי מנין המצוות שכאשר מפורש בכתוב טעם המצוה אין ראוי למנות אותו כמצוה בפני עצמה. אם כן, העובדה שהרמב"ם מנה גם את "ועשית מעקה לגגך" וגם את "לא תשים דמים בביתך" – כדברי הספרי "'ועשית מעקה לגגך' מצות עשה, 'ולא תשים דמים בביתך' מצות לא תעשה"[ח] – מלמדת שלטעמו "לא תשים דמים בביתך" איננו הטעם של "ועשית מעשה לגגך". את הסכנה ניתן לבטל בדרכים נוספות – הגבהת הקרקע, עשיית גג משופע וכיו"ב – אך בעשית מעקה יש טעם פנימי חיובי שאיננו רק משום סכנה. לתוספת הטעמה בכך, על מצוה משום סכנה אין מברכים משום שהעיקר הוא לבטל את מצב הסכנה – ויש לעשות זאת בזריזות יתרה, בלי להתעכב על ברכה וכוונותיה (כפי שהסבירו[ט] את הטעם שאין מברכים על מצות צדקה, שמא בינתים ימות העני מרעב...) – ועם בטול הסכנה תתבטל גם המצוה (כאשר להגדרת הסכנות דאגו בעיקר חז"ל). לעומת זאת, מצוות התורה הן נצחיות – הן לא נועדו רק לבטל סכנה ו'להתבטל' יחד עמה – וכך למצות מעקה ודאי יש טעם נצחי חיובי עליו יש לברך. בעבודה הפנימית, מסביר הרבי, בכל פעם שאדם מגיע לעבודה חדשה ("בית חדש")[י] עליו לקחת על עצמו סייגים והגבלות חדשות, כהכנה למצבים חדשים בהם יתקל, ואותו מעקה הוא המשכת-כח (באופן חיובי) ממקום נעלה יותר, המשכה הנפעלת דווקא על ידי ברכה (המבריכה-ממשיכה ממקום גבוה)[יא].

בעל הלבושי מרדכי מתרץ[יב] שאכן כאשר האדם שומר את נפשו מסכנה אין לו לברך, אך במצות מעקה הדאגה היא לשמור את הזולת מסכנה[יג] – על אף שעל הזולת מוטל החיוב להשמר מצד עצמו – וזו כבר מצוה שראוי לברך עליה[יד]. אם נרצה להטעים את דבריו נאמר שעל השמירה מסכנה אין מברכים, אבל על הפעולה החיובית של הערבות שמתבטאת במצות מעקה יש לברך.

ספק סכנה חמור מספק אסור

ביחס בין הסכנה למצוה מביא המנחת חינוך את הביטוי "ספק סכנה חמור מספק אסור"[טו]. יחסית, תודעת האיסור היא מצד מוחין דאבא, כאשר האב מזהיר את בנו 'אסור!', ותודעת הסכנה היא מצד מוחין דאמא, האמא רגישה לסכנה ומזהירה מפניה את ילדיה. בנידון דנן, המפורש בתורה שבכתב ("מוסר אביך") בשמירת הנפש הוא בעיקר מצוה חיובית-נצחית (אסור), עליה מברכים, ואילו בתורה שבעל פה ("תורת אמך") מוסיפים חכמים דברים שיש להזהר בהם (סכנה), ועליהם אין מברכים (והוא על דרך היחס בין תורה, "חיי עולם", לתפלה, "חיי שעה"[טז] – שהן בחכמה, "אורייתא מחכמה נפקת"[יז], ובבינה, "עבודה שבלב זו תפלה"[יח] ב"בינה לבא"[יט] – כאשר דווקא בנוגע לתפלה נאמרה ההלכה שיש להפסיק מפני הסכנה[כ]).

ורמז: "ספק סכנה חמור מספק אסור" עולה בדיוק כלשון הרמב"ם בפתיחת חבורו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות" (משולש מח). יש כאן רמז שתודעת השמירה מסכנה, החמורה אף מאיסור, היא כלל גדול – של אמונה (יסוד) וחכמה (עמוד) – העומד ביסוד התורה כולה. ותוספת בכך על דרך הפשט: כאשר הרמב"ם עוסק בהלכות מעקה עצמן (ולא רק בברכה שעליהן, כנידון דנן), אחרי שהוא מציין את העשה של עשית מעקה ואת הלא-תעשה של "לא תשים דמים בביתך", הוא מוסיף:

וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים.

המנחת חינוך מקשה מדוע לא מנה הרמב"ם מצות עשה זו, ואף מוסיף להקשות קושיות רבות (אותן הוא משאיר בצריך עיון) – מה המקור להפוך פסוק המזהיר משכחת מתן תורה[כא] לחיוב על שמירת הגוף[כב]? מדוע מצוה שנאמר בה "השמר" לא נחשבת לרמב"ם כלאו[כג]? ומדוע אין מברכים עליה? לדרכנו נאמר שהרמב"ם לא מנה מצוה זו, ככלל שלו שאין למנות מצוה כללית[כד], ויש כאן אפילו "כלל גדול" עוד יותר ממצות-עשה כללית – "כלל גדול בתורה" של שמירה מכל סכנה, גשמית או רוחנית, בכל דרך, של חיוב (עשה) ושל שלילה (לא תעשה).

משה רבינו הוא המצווה בתורת-משה על כל האיסורים, אך הוא גם המתמסר להציל את עם ישראל מכל סכנה, עד כדי הנכונות שלו לשבור את הלוחות, איסור, לטובת שמירת עם ישראל מסכנה, מתוך תודעה ש"ספק סכנה חמור מספק אסור" (כאשר שם ה' מתדמה לאב המקפיד על האסור עליו עבר הבן ומשה מתדמה לאמא השומרת את הבן מסכנת עונש האב[כה]). בלשון הקבלה, המושג סכנה שייך לשבירת עולם התהו, שבירה שהתחוללה באור העינים של פרצוף א"ק, ותיקונה הוא תכלית כל התורה – "אשר עשה [לשון תיקון[כו]] משה לעיני כל ישראל"[כז] (פסוק המתייחס לשבירת הלוחות לעיני עם ישראל[כח], "ואשברם לעיניכם"[כט]). הכח לבטל את הסכנה ויחד עמה את האסור-המצוה הוא גם סוד האמור במשה "לא כן עבדי משה"[ל] – כוחו של משה להפוך את ה"לא" ל"כן"[לא].

שמירה מגאוה

הסכנה הגדולה ביותר לאדם היא הגאוה, שהיא מקור כל הנפילות ("כי יפֹל הנֹפל ממנו") – "לפני שבר גאון ולפני כשלון גבה רוח"[לב], "לפני שבר יגבה לב איש"[לג]. לכן "כל הדרכים בחזקת סכנה"[לד], כולל ההליכה בדרך ה', שתמיד יש בה סכנה של תחושת גאוה (והסגולה לשמירה מכל סכנה היא מצה, שכל ענינה בטול ללא שום הרגשת גאוה). בשיחה נוספת של הרבי על סוד המעקה[לה] הוא מסביר – בתוקף רב – שגם בבית המקדש נדרש מעקה לגג ההיכל, משום שגם בעניני קדושה יש להזהר מגאוה שעלולה להביא לכל הנפילות, והמעקה מחדיר את הבטול והשפלות הנדרשים בעבודת ה'.

המדרש[לו] מפרש שעל גג בית המקדש עולה המשיח ובהיותו "בר נפלא"[לז] נדרשת במיוחד לגביו האזהרה "כי יפֹל הנֹפל"[לח]. אצל המשיח מודגש שהשפלות והבטול אינם רק שמירה מגאוה, אלא יש להם פעולה חיובית המכשירה אותו לתפקידו[לט] – "צמח שמו ומתחתיו [מתוך מדת השפלות שלו, להשפיל את עצמו 'תחתיו'] יצמח"[מ] (והרמז: מעקה המקדש הוא בגובה שלש אמות[מא] – כנראה עשרה טפחים, כשיעור מעקה[מב], לא מספיקים למי שנאמר בו "ירום ונשא וגבה מאד"[מג]... – וג"פ "אמה" בגימטריא צמח).