עשר מדרגות ביחס ה' לעולם

בע"ה

כ' סיון תשנ"א – כפר חב"ד

שיעור במאמר ד"ה "בשעה שעלה משה למרום" תשכ"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

א.     שתי הבחינות בספירת העֹמר

הקדמה

היום נלמד את הקונטרס שיצא לחג השבועות, יש לכם את זה ב'דבר מלכות'. המאמר הזה עמוק מאד בהשכלת החסידות. מדי פעם יוצאים מאמרים בקונטרסים – הוא אחד מהמאמרים הקשים והעמוקים ביותר שיצאו בשנה האחרונה... יש בו ריבוי מושגים במדרגות של השכלת החסידות, ב'אור אין סוף', ובלשון הקבלה – מדרגות שלפני הצמצום הראשון. לכן צריך – כדי להבין את המאמר – להחזיק פה ראש...

כדי שבעזרת ה' נצליח להתגבר על כל המבנה המסובך פה, נסביר שיש כאן עשר מדרגות שהרבי מסביר: חמש מדרגות לפני הצמצום הראשון – שכל התִקון התבוננות באור אין סוף לפני הצמצום הראשון הוא נושא טהור של החסידות, שהקבלה וכל מי שלפני החסידות לא נוגעים בו בכלל – התבוננות באור אין סוף הפשוט לפני הצמצום הראשון. ועוד חמש מדרגות אחרי הצמצום, עד עולם האצילות. בדרך-כלל הקבלה דנה בספירות של עולם האצילות. כדי להגיע לעשר הספירות שבאצילות – יש עוד חמש מדרגות אחרי הצמצום. סך-הכל עשר מדרגות.

כמובן מנסים להסביר הכל על הנפש, להתבונן בכל דבר בצורה של "מבשרי אחזה אלו-ה"[ב], לחפש בתוך הנפש ובתוך האדם, איפה הוא מועיל לעבודת האדם. אם לא הבנו מה זה אומר לי, איך אני עובד עם זה, לא השגנו כלום. כל המטרה של החסידות היא להטיב את עבודת ה' שלנו. אחרי ההקדמה הזאת, נתחיל את המאמר – הוא ארוך מאד ולא נוכל ללמוד את כולו.

המאמר הזה נאמר אחרי תיקון ליל שבועות, לפנות בקר, בשנת תשכ"ה – לפני 26 שנה, והוא יוצא לאור פעם ראשונה – זה נקרא קונטרס, שיוצא פעם ראשונה מוגה, עכשיו בשנת תשנ"א. בחו"ל יום טוב הוא שני ימים, ומי שאומר את התקון – כמה שעות טוב, מסיום סעודת יום טוב – מסיים לפנות בקר. בתחילת הנשיאות הרבי היה יוצא כשסיים לפנות בקר ממש והיה אומר בפני החסידים מאמר חסידות, והם היו מיד הולכים וחוזרים עליו, וממש חיים אתו. הנוהג הזה לא קיים כבר הרבה שנים, אבל יש לנו כאן מאמר שנאמר אחרי התקון, בשבועות לפנות בקר.

שתי הבחינות בתשובת משה למלאכים

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו, אמר להן לקבל תורה בא, אמרו לפניו, חמדה גנוזה כו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם כו' תנה הודך על השמים, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו', אמר לפניו, רבש"ע [משה פונה לה', אבל הוא בעצם פונה למלאכים], תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה [הדבר הראשון הוא] אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים[ג] כו', [עכשיו משה כן פונה למלאכים] למצרים ירדתם כו' תורה למה תהא לכם, שוב מה כתיב בה לא יהי' לך אלקים אחרים [מתי יש פיתוי לעבוד עבודה-זרה? רק למי ששרוי בין גוים ותרבות של עובדי עבודה-זרה, אבל מי שלא עלול להיות מושפע מאף אחד, מה שייך לומר לו "לא יהיה לך"?], בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודה-זרה, שוב מה כתיב בה זכור את יום השבת לקדשו, כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות, שוב מה כתיב בה לא תשא [הגמרא משנה כאן את סדר הדברות – "לא תשא" כתוב לפני "זכור". זוהי אמרה של רבי יהושע בן לוי בגמרא במסכת שבת[ד]. מתי אדם בא לידי שבועה? תוך כדי משא ומתן, אז נשבעים שכך וכך], משא ומתן יש ביניכם, שוב מה כתיב בה  כבד את אביך ואת אמך, אב ואם יש לכם, שוב מה כתיב בה לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

הקנאה והיצר הרע מביאים את האדם לידי העברות הללו. הרבי אומר כאן בסוגריים שהדברה הראשונה זו תשובה כללית – בגלל שלא ירדתם למצרים, לא שייך לכם תורה. אחר כך, יש כבר תשובות פרטיות: הוא שואל, לגבי "לא תרצח", "לא תנאף" ו"לא תגנֹב", במקום לומר כמו שאמר קודם על שבת ומלאכה – שאין אצלכם מלאכה, שאין לכם אב ואם – כאן הוא לא אומר 'אין לכם מושג של רציחה, גניבה, ניאוף' זה לא שייך – אלא ש'אין לכם יצר הרע, שמביא לידי רציחה ולידי ניאוף'. זה קו מחשבה אחר! הוא לא אומר שעצם המציאות לא שייך, רק שיצר הרע אין ביניכם.

אלו גם בחינות שונות בתשובת משה. צריך להבין זאת. הרבי רוצה להקשות: הוא אומר אצל שבת 'אין אצלכם מלאכה', ובשבועה 'אין לכם משא ומתן' ובכיבוד אב ואם 'בכלל אין לכם אב ואם', זאת אומרת שכל ההקשר של המצוה לא מתחיל. הוא לא אומר ש'לא שייך לכם רציחה' אלא ש'אין בכם יצר הרע' שמביא לידי רציחה או ניאוף. אז זה קו מחשבה אחר. במקום לומר שעצם המציאות לא שייך, הוא אומר רק ש'יצר הרע אין ביניכם'. אלו בחינות שונות בתשובת משה רבינו שצריך להבין. זה מה שהרבי רוצה להקשות בקיצור. זה שהוא אומר אצל שבת 'אין לכם מלאכה', ב'לא תשא' – 'אין לכם משא ומתן', כבוד אב ואם – 'אין לכם הורים לכבד בכלל' – זאת אומרת 'אתם לא חיים במציאות תחתונה, לא שייכים לעולם הזה הגשמי, וממילא כל מה ששייך לעולם הזה לא שייך לכם'.

אחר כך, כשהוא אומר "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" – שאין בכם יצר הרע – זה לא מספיק, הרי אין לכם בכלל שום פיתוי לבוא לידי רצח וכו'.

בכך הוא רוצה לומר להם – אין בכם עבודת הבירורים, אין לכם משהו בפנים בנפש שצריך לתקן. יש פה שלשה דברים שמשה רבינו אומר בתשובתו: קודם כל – כל הכלל הגדול, שהוא ירידת מצרים ויציאת מצרים, שרק על רקע זה נתנה תורה לישראל בכלל – לא שייך לכם. זהו הכלל. אחר כך, בפרטים, יש גם שני סוגי פרטים: קודם כל – אתם לא חיים בגשמיות בעוה"ז והתורה נתנה דוקא למטה, כלומר – כמו שהרבי יסביר – שכל מה שהתורה ממשיכה, כל האורות העליונים והגִלויים, עד לגילוי העצמות הכי גדול של עצמות ה' – "אנכי הוי' אלהיך", ניתן רק למי שנמצא למטה. אז גם כל אחד ואחד, ככל שהאדם יותר למטה, אפילו יחסית לאדם אחר או לדור קודם – כלומר שתמיד אנחנו יותר למטה, כי יש תמיד "ירידת הדורות", כל דור הוא יותר מאוחר, יותר למטה, מהדור הקודם.

אז בעצם המציאות של ה'מטה' ממשיכה אור וגילוי ממקום יותר גבוה. זהו כלל גדול – כל הגבוה ביותר יורד למטה יותר[ה]. אם כן, משה רבינו אומר למלאכים – אתם לא למטה, אתם למעלה בשמים. אז זה שאתם לא למטה אלא רק למעלה, אומר שאתם לא יכולים בכלל, לא מוכשרים להמשיך על ידי קיום התורה את מה שהתורה רוצה – להמשיך אור ממקום גבוה מאד. זה לא שייך לדר ההשתלשלות של העולמות. אתם לא יכולים, כי אתם למעלה. זה א'. ב' – יש בתורה ענין לתת כח לאדם לברר את עצמו, את מידותיו. אדם נברא עם יצר הרע, והתורה היא תבלין – התורה היא התקון, סוד ההמתקה, ממתיק את המר בנפש. ולכן, אם אין את 'הטיפה המרה' אין מה להמתיק – וממילא התורה לא שייכת לכם כלל. נקרא למטה, בשתי השורות האחרונות בעמוד:

והענין הוא, דבהטעם על זה שהתורה ניתנה למטה בארץ דוקא, שני ענינים. לפי שההמשכה שעל ידי המצוות היא כשקיום המצוות הוא בגשמיות [זהו הדבר הראשון שאמרנו – כל מה שהתורה ממשיכה הוא דוקא כאשר מקיימים אותה בגשמיות], וגם לפי שעל ידי קיום המצוות למטה נעשה הבירור דנפש הבהמית.

זוהי עוד נקודה – שיש קשר בין שני הדברים האלו. למי שלמטה יש יצר הרע ולמי שלמעלה בשמים – אין יצר הרע. יש כאן שתי בחינות שונות. זה שאתה למטה – אפילו לו יצוייר שלא היה לך יצר רע, עצם זה שאתה נמצא למטה בעולם הגשמי הזה – בכך אתה מסוגל להמשיך ממקום גבוה מאד, מקור התורה. וענין נוסף, שכאן למטה יש יצר רע, וצריך לברר ולתקן את היצר הרע.

וזהו שאמר משה כלום אתם עושים מלאכה כו' [זה טיעון אחד, לגבי שבת. 'כלום אתם עושים מלאכה' שייך לזה שאתם למעלה ולא למטה, לא בעולם הזה. אחרי זה יש עוד טיעון – ] יצר הרע יש ביניכם [יש לכם מה לתקן? מרירות שצריך להמתיק? לא!], דהטעם שהתורה לא ניתנה בשמים למלאכים הוא כי אז היו חסרים שני הענינים. כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות, ולכן אין שייך שיקיימו מצות שבת בגשמיות, [בגלל שאין בהם מלאכה גשמית בכלל] ועל דרך זה הוא בנוגע "לא תשא", כיבוד אב ואם [שאין להם מציאות גשמית כלל.] יצר הרע יש ביניכם, ולכן אין שייך אצלם בירור נפש הבהמית.

עכשיו הוא ממשיך, נאמר בקיצור בעל פה – אי אפשר לקרוא את הכל – הוא מקשר את זה עם עבודת ספירת העֹמר לפני מתן תורה. אבל לפני שמקבלים את התורה, בשבועות, יש עבודה של מ"ט ימים, כאשר יום החמשים הוא יום מתן תורה, לספור את העמר. העמר הוא מאכל בהמה[ו], ובתקופת ספירת העמר מתחילים[ז] פעם ראשונה ללמוד פרקי אבות – שכולו תקון המִדוֹת, "מילי דחסידותא"[ח]. הוא בחינת דרך-ארץ, עליה נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה"[ט], שקודם צריך לתקן את דרך הארץ של האדם ורק אז אפשר לקבל את התורה. עיקר הפשט של ספירת העֹמר הוא תקון המִדוֹת, בתור הכנה לקבלת התורה. מי שמתוקן בפנים הוא כלי לקבל את התורה, ומי שלא מתוקן לא יכול לקבל. היו הרבה הכנות, אומרים ש"לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד"[י] – תוך כדי ספירת העֹמר ירד המן לעם ישראל, וגם המן שימש לזכך את הנפש ולתקן אותה. התורה נתנה רק למי שאכל את המן וכיוצא בזה.

שתי בחינות תשובת משה בעבודת ספירת העמר

הדיבר הראשון, כמו שאמרנו קודם, הוא "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הרבי כותב כאן שעל פי פשט "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הוא מה שהיה קודם. זו גם כן הקדמה והכנה – חוץ מספירת העֹמר יש הכנה למתן תורה שהיא יציאת מצרים, צריך לצאת ממצרים. זהו הכלל הגדול, שבלי ירידת ויציאת מצרים לא שייך מתן תורה. יציאת מצרים היא לא כמו בירור המִדוֹת. על יציאת מצרים כתוב "כי ברח העם"[יא] – הנפש האלקית בורחת מהאחיזה של הנפש הבהמית. לא רק שאינה יורדת ומתלבשת בכוונה בתוך הנפש הבהמית כדי לתקנה, אלא שמפחד היא יוצאת במנוסה ובריחה. אם כך, יציאת מצרים מתייחסת בעיקר לנפש האלֹקית, שעל ידי הגלוי מן השמים – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם"[יב]. הנפש האלֹקית היתה משועבדת לנפש הבהמית במשך רדו, 210 שנים, ועכשיו היא מקבלת כח מלמעלה לצאת. זה נקרא יציאת מצרים.

אחר כך, בספירת העמר היא יורדת שוב לברר, להפוך, על ידי עבודת האדם מלמטה את מִדוֹת הנפש הבהמית. אם כן, יציאת מצרים ועיקר העבודה של ספירת העֹמר, דהיינו בירור המִדוֹת, אלו שני ענינים. אף על פי כן, מבואר בקבלה[יג] שכל יום בספירת העֹמר יש בו משום יציאת מצרים.

יש בתורה מושג של מב מסעות בפרשת מסעי, שממצרים עד ארץ ישראל יש מב מסעות. סודן של מב המסעות הוא כמו סוד "אנא בכח", שיש בו מב אותיות. עם הכוללים, יש שם שבעה כוללים כמו שמכוונים בימי הספירה, מב הופך ל-מט, ולכן יש גם כוונה בקבלה[יד] שכל יום בספירת העמר הוא גם אחד מהמסעות. כל מסע ממצרים עד ארץ ישראל הוא בחינת יציאת מצרים. כלומר, לא רק יציאת מצרים קרתה פעם אחת בלבד, לפני ספירת העמר, על פי פשט יציאת מצרים היא היום הראשון של חג הפסח ולמחרת היום מתחילים לספור את העמר. אז קודם יש יציאת מצרים, "כלל גדול", ואחר-כך עבודה פרטית של ספירת העמר. אבל מוסבר, שבכל יום של ספירת העמר יש גם יציאת מצרים. בעצם, "כל ימי חייך"[טו] – כל יום הוא יציאת מצרים ובמיוחד ימי ספירת העמר שעיקר ענינים תקון המִדוֹת, יש בהם גם כן ממד של יציאת מצרים. שוב, יציאת מצרים נאמרה ביחס לנפש האלֹקית שבורחת מהגבולות, מצרים לשון גבול ומיצר, מהמצרים של הגוף והנפש הבהמית. בעוד שעיקר ענין ספירת העמר הוא להתלבש בתוך הגוף על מנת לתקן את המִדוֹת.

הרבי מביא כאן בהמשך מאמר חז"ל. על ספירת העמר כתוב "שבע שבתות תמימֹת"[טז]. יש כמה פירושים בחז"ל מהי תמימוּת כאן[יז]. אחד מהם, חז"ל אומרים, מתי הספירה 'תמימה'? כאשר עושים רצונו של מקום. אם אנחנו עושים רצונו של מקום אז הספירה תמימה, ואם לאו – לאו. כלומר, אפשר לספור בלי לעשות רצונו של מקום ואפשר לספור עם לעשות רצונו של מקום. כמו קריאת-שמע, שבפרשה ראשונה כתוב "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"[יח] ובפרשה השניה כתוב רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם"[יט], ולא כתוב "מאד". חז"ל אומרים[כ] שהסיבה היא כי "כאן כשעושים רצונו של מקום וכאן כשאין עושים רצונו". למרות שעושים את כל המצות – גם הפרשה השניה מדברת לאנשים חרדים שעושים את כל המצוות – בכל זאת, זה לא נקרא "עושים רצונו של מקום".

הפירוש החסידי[כא] הוא, ש"עושים רצונו של מקום" הוא כח בנפש להוליד, כביכול, רצון חדש למעלה, כמו שאנחנו מתפללים "יהי רצון". מי שהוא צדיק גמור ועליו נאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[כב] – הוא עושה רצונו, יוצר רצון. מי יכול ליצור רצון למעלה? רק מי שעובד את ה' עד כדי שמגיע למדרגת "בכל מאדך". "בכל מאדך" היינו בלי גבול כלל. יש אהבה מוגבלת, אהבה שכולה מופנמת, מופעלת לפי הכלים של הנפש, לפי השכל והמִדוֹת – אבל היא לא פורצת. זה "בכל לבבך"; אחר כך יש אהבה על גבול הפריצה – "בכל נפשך"; ואחר כך יש אהבה פורצת, יוצאת מכל גדרי השכל והרגש של האדם, שהיא "בכל מאדך" – בלי גבול. היא יוצאת מכל מדידה והגבלה. לכן בנפש, עיקר יציאת מצרים, לצאת מכל הגבולות בנפש, שנקרא "יציאת מצרים", לצאת מכל המצרים – הוא דוקא אהבה של "בכל מאדך", היציאה לגמרי ממצרים.

כמו שאמרנו, חז"ל אומרים לגבי קריאת שמע שמי שמקים "בכל מאדך" עושה את רצונו של מקום. חז"ל אומרים את אותה לשון ממש לגבי ספירת העמר ביחס ל"שבע שבתות תמימֹת", התמימות של ספירת העמר, שמדובר ב"עושים רצונו של מקום". כלומר, על פי החסידות, מי שעובד את ה' במדרגה של "בכל מאדך". כל זה נקרא ממד התמימות של הספירה. אבל עצם הספירה, היינו לספור, מלשון להאיר את העמר, שהוא מאכל בהמה. כלומר, לרדת לתוך הבהמיות של האדם ולברר את המִדוֹת.

נקצר את אותיות ב ו-ג במאמר, לפני שנגיע לעיקר ההשכלה שלו: הרבי עכשיו מסביר שהתורה נתנה על מנת שאדם יוכל לתקן ולהמתיק לגמרי את היצר הרע, כמו שמשה רבינו ענה למלאכים – "כלום יצר הרע יש בכם?!" כלומר, על ידי מתן תורה יש בנו כח להתגבר, ולהתמודד עם היצר הרע ולהמתיק אותו, כמו שהזכרנו – "בני, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין"[כג]. התורה היא כח להמתיק את המר, אבל גם ההכנה לפני מתן תורה היא גם להתעסק עם "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא", שזו ספירת העמר.

אותו דבר בדיבר הראשון "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" – יש יציאת מצרים שקודמת למתן תורה, וגם כן יש את הכלל הגדול שרק על גבי הרקע שלו אפשר לתת תורה בכלל, ויש גם "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך" – שלאחר מתן תורה יש כל הזמן עוד ועוד לצאת ממצרים. הרבי כותב כאן, ששני הממדים של יציאת מצרים, "בכל מאדך", לרדת לתוך הרע על מנת לתקן אותו – הם מכח התורה. התורה ניתנה כדי לתת כח לברר, לתת כח להמשיך כל פעם מחדש "אנכי" על ידי יציאת מצרים, עבודת יציאת מצרים בנפש. שני הדברים הללו גם שימשו כהכנה מוכרחת לקבל את התורה.

שוב, עד כאן הוא עדיין רק הרקע של המאמר הזה. בספירת העמר, ההכנה למתן תורה, וגם התורה בעצמה פועלת לאחר נתנה, ישנם שני דברים: א – יציאת מצרים, ו-ב – זיכוך המִדוֹת, בירור המִדוֹת. יציאת מצרים היא "בכל מאדך", "עושים רצונו של מקום", ולגבי ספירת העמר זו התמימות – "שבע שבתות תמימֹת" של ספירת העמר. ויש את עצם ספירת העמר, שהיא לספור את העמר מלשון אור[כד], כמו לספר ביציאת מצרים. גם לספר וגם לספור, דורשים בחסידות שזו לשון אור, להאיר. עֹמר הוא מאכל בהמה[כה], כלומר להאיר ולתקן את הבהמיות.

כל זה הוא רק הרקע של המאמר.

ב.     כמים הפנים לפנים – יחס ה' לעולם

פירוש הפסוק כמשל ונמשל בעליונים

נתחיל עכשיו מאות ד'. עיקר ההשכלה כאן, שדיברנו בהתחלה, מתחילה באות ד' במאמר. יש כאן התבוננות ממש מופלאה על פסוק מאד חשוב בספר משלי, שמובא גם בספר התניא[כו]. הרבי אומר שאת הנושא הזה צריך להבין על פי הפסוק "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם"[כז].

ויובן זה בהקדים מ"ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ומבואר בחסידות דלב האדם לאדם קאי לא רק על שני בני אדם, דלב האדם באהבתו לחבירו מעורר אהבת חבירו אליו, אלא גם על אדם התחתון ואדם העליון,

כאן הפסוק אומר, שכמו שאני מרגיש בלבי אהבה, היא משתקפת בלב שלך. זהו אחד מהרעיונות הכי יפים, הכי הרבה חן יש ברעיון של הפסוק הזה, אולי יותר מכל פסוק אחר בתורה. כמו שאדם מסתכל במים ורואה את הפנים שלו משתקפים במים – כך האדם שאוהב את החבר שלו, אהבתו מעוררת ומולידה בלב החבר אהבה כלפיו. על ידי כך מתקרבים ומתחברים ומתדבקים יחד. אדמו"ר הזקן מסביר זאת באריכות בתניא לגבי אהבת ה'.

יש כאן משל ונמשל. המשל הוא "כמים הפנים לפנים", כמו שאדם שמסתכל במים רואה את פניו בחזרה, אותו דבר הנמשל הוא – "כן לב האדם לאדם". גם המשל, זה מה שהרבי יסביר לנו עכשיו, שהוא "כמים הפנים לפנים", וגם בנמשל, "כן לב האדם לאדם", יש ממד יותר עמוק ופנימי מהפשט. הפשט הוא – לב אדם לאדם, שני בני אדם. אבל החסידות מסבירה שזה לא רק בשני בני אדם, אלא גם היחס ביני לבין הקב"ה. או בלשון הקבלה – בין האדם התחתון לבין האדם העליון. מי הוא האדם העליון? בכללות הקב"ה, ובפרטיות – הספירות בעולם האצילות. כל הספירות בעולם האצילות – חכמה, בינה, דעת, עד מלכות – נקראות "האדם העליון". כדי שהאדם העליון הזה יופיע עלינו וימשיך את האור והאהבה שלו אלינו, למטה, אנחנו צריכים לעורר זאת מלמטה. כדי שתהיה המשכה, "אתערותא דלעילא", מהאדם העליון, מהספירות באצילות אלינו – זה תלוי איך לב האדם התחתון מתעורר כלפי האדם העליון. זהו הנמשל – "כן לב האדם לאדם".

[מה הכוונה ספירה אחת?] ספירה היא אור אלֹקי, אור נאצל, כח מה' כדי לברוא את העולם. היא צינור אלֹקי, וגם מוגבל. כך הן הספירות בעולם האצילות לאחר הצמצום, דרכן ה' בורא את העולם ומשפיע את כל השפע וכל הברכות למציאות התחתונה. יש מערכת של ספירות, משהו נאצל מאתו יתברך, לא "קדמון כקדמותו" – הספירות הגלויות אינן קדומות כקדמות ה', אלא נאצלות, ויש גם צמצום שמפסיק בין אור אין סוף לבין הספירות. אף על פי כן, הספירות בעולם האצילות עדיין אלוקיות, עדיין מציאות אלוקית – "אין עוד מלבדו", אין בהן עדיין שום דבר חוץ מה'. לכן הן הסוד של הקבלה, שיש דרגה שיש בה רק ה' ובכל זאת היא דרגה נאצלת ומגבלת יחסית על מנת להמשיך לנו שפע ואור.

לעורר את האדם העליון שיסתכל בפנימיות, שיסביר ויאיר פנים אלינו – תלוי ב"אתערותא דלתתא" שלנו. זהו "כן לב האדם לאדם". זהו חלק הנמשל של הפסוק, אבל מה עם חלק המשל? אפשר לומר שהמשל הוא רק משל, שיש ים או בריכה של מים וכשמסתכלים במים רואים את הפנים בחזרה. כאן בהמשך הרבי יסביר שגם את המשל אפשר לפרש 'למעלה'. לא רק הנמשל הוא יחס בין האדם התחתון לבין האדם העליון, אלא גם המשל כאן – "כמים הפנים לפנים" – הוא אפילו עוד יותר. החידוש כאן בפירוש הפסוק הזה הוא שהחלק הראשון בו, שהוא המשל, יותר גבוה, במושגים של קבלה כמו שנסביר תיכף, מהנמשל.

נאמר זאת עכשיו בקיצור: הוא מפרש כאן ש"כמים הפנים לפנים", היינו שמי שמסתכל במים (המים כאן הן אור אין סוף הפשוט, שלפני הצמצום, פשיטות אור אין סוף כמים פשוטים) ורואה את הפנים שלו בתוכם אלו הספירות שבאצילות, הספירות עצמן של עולם האצילות, שהן עצמן השֹרש והמקור של מה שאחר כך אנחנו מכנים "האדם העליון".

כך הוא מסביר את הפסוק: "כמים הפנים לפנים" היינו כמו שהספירות של עולם האצילות ועולם הצמצום כביכול מסתכלות באור אין סוף הפשוט ורואות את עצמן – כלומר שיש המשכה מאור אין סוף הפשוט אל תוך הספירות הגלויות בעולם האצילות – כך אנחנו ממש, אני ואתה, למטה בעולם התחתון, מתעוררים להתבונן ולרצות באור האלוקי של האדם העליון, ועל ידי כך אנחנו ממשיכים-גורמים קודם כל שאנחנו עצמנו נשתקף בו יתברך, ואחר כך הוא ימשך אלינו. [למה אי אפשר להסביר את הפסוק בפשטות, שכפי שלב האדם, "כמים הפנים לפנים", שהיהודי לומד את התורה בחשק בגעגועים ולשמה, כך "לב האדם לאדם" הכוונה שתהיה עליו השגחה מלמעלה?] זה מה שאמרנו – שיש שני חלקים בפסוק. חלק א' הוא "כמים הפנים לפנים", ואחר-כך חלק ב' הוא "כן לב האדם לאדם". הוא אומר ש"כמים הפנים לפנים" היינו מהאצילות לאור אין סוף, ו"כן לב האדם לאדם" – הרי זה כתוב מאדם לאדם, שתי מדרגות של אדם – אז באור אין סוף אי אפשר לומר אדם, כי המושג אדם לא שייך באור אין סוף הפשוט. אדם יכול להיות על דרך הקבלה רק "אדם העליון" בעולם האצילות. והלב של האדם התחתון הוא גם בגעגועים לאדם העליון.

"אתערותא" – געגועים

הרבי יסביר לנו כאן באריכות את מושגי היסוד של החסידות – "אתערותא דלתתא" ו"אתערותא דלעילא". כאשר יש אתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא. מהי בכלל התעוררות? מה נקרא שאני מתעורר? אז כמו שאתה אומר, געגועים. הפשט של התעוררות הוא רצון, חשיקה, חפץ, התמוגגות. להרגיש שאני לא יכול להתקיים או לחיות בלעדיך כלל.

[התעוררות זה לא לעשות משהו?] כן, זו התעוררות פנימית. [בלי מעשה?!] כן, ההתעוררות היא לא מעשה, היא רק התעוררות. אחר כך גם עושים מה שצריך, אבל התעוררות היא עצם התשוקה. אם הגוף שלי אומר לי שאם אני רוצה להתקרב לה' אני צריך לעשות כך וכך אז ודאי שאם אני כן ואמתי אני אעשה בדיוק מה שהוא אומר. מצוות הן מלשון צוותא, חיבור וקישור, שעל ידי המצוות אני מתחבר. אבל עצם ההתעוררות הוא הרצון, "רעותא דלבא" – הרצון הכי פנימי בלב. התשוקה הזו, הגעגועים, אמורים גם לפעול למעלה שה' ירצה אותי מאד. גם ככה ה' רוצה את העולם, כי אחרת – אם ח"ו היה מסלק את עצמו מן העולם – הוא היה חוזר להיות איִן ואפס. כך כתוב בשער היחוד והאמונה בתניא[כח]. אז חייבת להיות כל זמן ורגע מחדש זרימה. היא יכולה להיות יחסית מבחינת אחוריים – כלומר שזהו רצון שלא ב'אור פנים', לא של געגועים עצומים, אלא שה' עצמו כביכול מחייב את עצמו. כשאדם הסכים לעשות ולפעול משהו בנפש, הוא החליט והסכים שכל בוקר הוא קם הולך לעבוד, והוא ממשיך לעשות את זה גם אם הוא אוהב וגם אם הוא לא אוהב את זה. זה נקרא רצון בבחינת אחוריים, לאו דוקא שיש לו תשוקה וגעגועים בפעולה הזו. כך גם לגבי בריאת העולם – ה' ממשיך לברוא את העולם כל רגע, אבל כל החשק האלֹקי, כל מאור הפנים, הגעגועים של הקב"ה לעולם תלויים בנו: אם אנחנו מתעוררים כלפיו, כך גם הוא מתעורר כלפינו וממשיך אלינו את אור הפנים שלו, שהוא מדרגה אחרת מכל השפע ששופע בלאו הכי לתוך העולם.

למשל, כמו ששאלו עכשיו, הביטוי שלנו שאנחנו אוהבים את ה' הוא לקיים את רצון ה', לעשות מצוות. מהו הביטוי המוחלט שה' אוהב אותנו מאד מאד? להביא משיח, לגאול אותנו! לכן, להביא את המשיח בפועל ממש הוא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אם אנחנו באמת אוהבים אותו וגם עושים כל מה שיכולים לעשות כדי לממש את האהבה שלנו, כך גם הקב"ה. זהו בכלל הסבר ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא", שזהו סוד כל בריאת העולם והבחירה בעם ישראל ומתן התורה לעם ישראל. כך ה' קבע בתחילת הבריאה, שלפי האתערותא דלתתא תהיה אתערותא דלעילא.

אם אתה הולך עמו "קֶרִי"[כט] – כלומר באחוֹר, הוא לא מעניין אותך, הוא עדיין בורא ומקיים אותך, מחיה אותך, אבל גם הולך אתך קרי – במקריות, כלומר 'לאחר יד'. אם אתה הולך אתו לאחר יד – גם הוא הולך אתך כלאחר יד. אם אתה הולך אתו עם כל הלב – גם הוא הולך אתך עם כל הלב. הפסוק שאומר, שאם אתה הולך אתו עם כל הלב גם הוא הולך אתך כך, הוא הפסוק שלנו – "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". יש פה הרבה מדרגות שהרבי יסביר, שההתעוררות הזו מגיעה בסוף ממש עד לעצמות ה' ממש.

אבל קודם כל צריך להבחין בשני חלקי הפסוק – "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". על פי פשט הפסוק, "כמים הפנים לפנים" הוא משל גשמי לגמרי. כמו שאתה מסתכל במים ורואה את הפנים כך לב האדם מעורר את לב הזולת. אז אפילו במישור הפסיכולוגי הפשוט חלק הנמשל תמיד יותר גבוה מהמשל. "כמים הפנים לפנים" הוא גשמי, ו"לב האדם לאדם" הוא רוחני.

אם אנחנו אומרים ש"לב האדם לאדם" הוא לא סתם רוחני בין שני בני אדם אלא אפילו בין האדם התחתון לאדם העליון – ודאי שהוא אין סוף יותר רוחני מהמשל הגשמי של "כמים הפנים לפנים". פתאום כאן אנחנו הופכים את זה לגמרי, ואומרים שלחלק המשל הגשמי הזה יש ממד, פירוש, יותר גבוה גם מ"לב האדם לאדם". מהו? יש כאן כלל, שהנמשל של עצם המשל יותר גבוה מהנמשל עצמו.

אחרי זה נקרא זאת מהר בפנים. כדאי לראות את האותיות, "אותיות מחכימות"[ל].

זה פרק ד' במאמר:

ויובן זה בהקדים מ"ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ומבואר בחסידות[לא] דלב האדם לאדם קאי לא רק על שני בני אדם, דלב האדם באהבתו לחבירו מעורר אהבת חבירו אליו, אלא גם על אדם התחתון ואדם העליון, דכפי אופן העבודה של אדם התחתון, אתערותא-דלתתא, כן הוא אופן האתערותא-דלעילא, ההמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, כמים הפנים לפנים. ויש לומר, שהדמיון דלב האדם לאדם למים הפנים לפנים הוא, דכמו שבמים הפנים לפנים, זה שנראה להאדם אותה הצורה שהוא מראה בהמים הוא לפי שעל ידי הסתכלותו בהמים נעשים (נראים) בהמים צורת הפנים המסתכלת בהם וצורה זו נראית אחר-כך לאדם המסתכל,

במשל, כשאתה מסתכל במים צורת הפנים שלך מצטיירת בתוך המים ואחר כך האור חוזר מצורת המים אליך, "אור חוזר". אותו דבר:

כן הוא בלב האדם לאדם, דזה שעל ידי העבודה והאתערותא-דלתתא של אדם התחתון נעשה אתערותא-דלעילא והמשכה מאדם העליון לאדם התחתון, הוא, כי העבודה דאדם התחתון עולָה מלמטה למעלה, לאדם העליון, ועל ידי זה נעשה בו (דוגמת) ענין זה,

שכל השפע, הפנימיות הנמשכת מלמעלה למטה, הוא השתקפות של הפנים שלך. איך שאתה מסתכל כלפי שמיא כך גם השמים מסתכלים אליך ומושכים אליך שפע. הרבי יסביר כאן בהמשך, שאם יש משל ונמשל – המשל אמור להמחיש את הנמשל, ובדרך כלל המשל יותר פשוט מהנמשל. אם הנמשל היה יותר קל להבנה מהמשל לא היה צריך משל בכלל. אם יותר קשה להבין את המשל הוא לא יעיל בכלל. למה את המשל יותר קל להבנה מהנמשל?

חוץ מכך שהמשל הוא גשמי והנמשל רוחני, שתמיד דבר גשמי יותר מוחשי מאשר דבר רוחני – יש כאן עוד ענין. מסביר הרבי שבמשל של "כמים הפנים לפנים" המים מצד עצמם פשוטים, אין בהם שום ציור קודם שעלול לטשטש ולבטל את ציור הפנים המסתתרות במים. לכן, היות שהמים הם כמו לוח חלק, אתה מסתכל במים ועל ידי הסתכלותך במים בדרך ממילא מצטיירות שם הפנים שלך ונמשכות אליך בחזרה. לעומת זאת, בשני בני אדם לכל אדם יש את כל המערכת הפנימית של כחות הנפש. כלומר, כל הציורים הפנימיים. אני מצטייר בתוכך בדיוק כמו שאני מסתכל. בגלל שאתה, לפני ההסתכלות, לא כמו מים פשוטים, אלא עם כל הנשמה שלך, עם כל הנפש שלך, כל המערכת – דבר מסובך, מורכב.

לכן, חידוש מאד גדול לומר שאף על פי שלוח הלב של הזולת אינו לוח חלק, כמו המים הפשוטים, אם אוהבים אותך מאד מאד – כלומר, מסתכלים בפנימיותך עם כל הלב – יש מקום לאהבה הזו להצטייר על הלב שלך, ואחר כך לחזור אלי. לכן, צריכים את המשל. כי לכאורה, המשל הרבה יותר פשוט מהנמשל. אז זו גם כן נקודה מאד חשובה כאן.

עכשיו הרבי ממשיך כאן:

ולהוסיף, דבמשל המים, זה שפני האדם שמסתכל בהמים נראים בהמים, הוא רק שנראה כן לעין הרואה, ובהנמשל, על ידי העבודה דאדם התחתון נעשה (דוגמת) ענין זה באדם העליון (ולא רק שנראה כן).

הרבי אומר עוד חילוק – במשל זה רק נראה, נדמה שהפנים שלי בתוך המים – לא שבאמת הפנים שלי בתוך המים, אלא רק הציור של הפנים בתוך המים. זה לא משהו ממש. אבל בנמשל יש יצירה ממשית. אם אוהבים את הזולת, זו לא רק השתקפות סתמית ושטחית על השקף, אלא ממש אני נחקק בתוך הלב של הזולת, על ידי שמסתכלים בו. אחרי שאני נחקק בו, כלומר שאני ממש נוצר, הפנים שלי נוצרו בתוך הלב שלו, או הלב שלי נוצר בתוך הלב שלו – הוא חוזר אלי, כמו במשל המים, שקודם הוא נוצר אצלו ואחר כך חוזר אלי. [בנמשל זה גם רק נראה כאילו?] לא, הוא רוצה לומר שזה ממש נעשה. [גם במשל הגבוה יותר מהנמשל הוא נעשה ממש?] גם במשל הכי גבוה! זה כל החידוש, שגם במשל הכי גבוה, שהוא אור אין סוף פשוט, שלכאורה לא שייך לדבר בו על שום דבר נוסף, אף על פי כן שם צריכים לומר שבאמת נעשה, לא רק נדמה כאילו שהוא שם, הוא באמת שם, על ידי ההסתכלות מלמטה.

עכשיו הוא ממשיך לומר לגבי המים את מה שהסברנו קודם:

והנה כמו שלב האדם לאדם הוא (לא רק כפשוטו, אלא) גם ברוחניות (באדם העליון ואדם התחתון), [הסברנו שזה לא רק בין אדם לחבר שלו, אלא גם בין האדם התחתון לאדם העליון] כמו"כ הוא גם בנוגע להתחלת הכתוב [גם להתחלה, חלק המשל פה, יש פירוש אפילו יותר גבוה מ"לב האדם לאדם"] כמים הפנים לפנים, שמדבר (לא רק במים כפשוטם, אלא) גם במים העליונים, היינו הפשיטות דאור אין סוף שלמעלה מציור אדם.

זאת אומרת, יש מים יותר גבוהים מאדם. יש רמז חשוב בגימטריא, שמים שוה פעמיים אדם. אדם הוא שם מ"ה, ומה עולה בדיוק אדם. פעמיים מה (אדם) הוא מים. זה אומר כאן, שמים הם מציאות פשוטה לגמרי, שלא שייך לומר בה אדם. מה יכול להיות הקשר, איך להסביר את הרמז שמים פעמיים אדם? אפשר לומר שהם דבר והיפוכו, כמו פלוס ומינוס, שמתבטל לגמרי ונעשה אפס. הרמז הזה כאן הוא כמו שיש מושג גם בפיזיקה למשל, חומר ואנטי חומר. כשמחברים אותם יחד יוצא מהם משהו פשוט לגמרי. כמו שנאמר שיש כאן אדם ישר ואדם הפוך בכח ההיולי של המים – המים הם משהו היולי – ולכן מציאות המים היא פשוטה שאינה אדם בהדיא, אין בהם שום ציור של אדם. תמיד שכשיש מצב של חן מוחלט ואמתי – חן הוא סימטריה – מה שבעצם נשאר הוא רק הציר המרכזי שאין שום פלוס ושום מינוס, אלא הכל מתאזן וחוזר לפשיטות. כך מציאות המים, מציאות פשוטה. לעומת זאת, יש אדם שהוא מציאות מסוימת. זה אומר שהמים העליונים הם הפשיטות של אור אין סוף שלפני הצמצום, שלמעלה מציור אדם.

ג.      עשר מדרגות בפנית ה' לעולם

וענין כמים הפנים לפנים הוא, דהגם שאור אין סוף הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין שייך בו ציור דספירות, מ"מ, על ידי העלאת מ"ן דהספירות לאור אין סוף, נעשים בו ספירות – עשר ספירות הגנוזות,

זה כבר משהו עמוק, המשפט הזה. המאמר הזה דן באחד המושגים הכי עמוקים בקבלה וחסידות – הספירות הגנוזות[לב]. ספירות הגנוזות הן כמו כחות נפש גנוזים בתוך עצם הנפש. על עצם הנפש אי אפשר לומר שיש בה חכמה, בינה ודעת, וכו' כל הכחות – בגלל שהעצם הוא פשוט, לא ניתן לשום חלוקה. בכל אופן, יש הרבה מדרגות שיש את שֹרש שֹרשן של הכחות בתוך הפשיטות. זהו אולי הנושא הכי עמוק שבכלל אפשר להתבונן בו – לחפש את שֹרש הריבוי באחדות הפשוטה. עיקר התעלומה של כל העולם כולו, של הבריאה כולה, עיקר הסוד של מעשה בראשית ומעשה מרכבה – איך ריבוי יוצא מאחדות. זו עיקר הבעיה של כל המציאות – כל מי שמאמין בה' אחד, אז אם יש מציאות אמתית ופשוטה איך יִתכן שיוצא ממנה ריבוי?

לפי זה, מהי קבלה? לחפש שֹרשים דקים של ההווה, כל מה שמתהווה, בתוך הפשיטות. כמובן, מעולם האצילות ומעלה הכל בדרך פרדוקס, כלומר אחד ורבים ביחד, מה שהשכל לא מסוגל להבין. בכל אופן, מנסים – במיוחד חסידות חב"ד – לקרב את הדברים יותר ויותר לשכל, על ידי ריבוי משלים. איך יתכן שֹרש של ריבוי בתוך מציאות פשוטה.

גם כאן – עשר הספירות הגלויות לאחר הצמצום הראשון – יש עשר ספירות רק שבפנימיותן הכל אחד, הן לא יצאו מרשות היחיד. בעולם האצילות כל עשר הספירות עדיין ברשות היחיד. כלומר, כולן חדורות הרגשת אחד, שיש כאן רק אחד. בכל זאת יצאו משם – יש כלים ומערכת שלמה בעולם האצילות אחרי הצמצום. לפני הצמצום זה הפוך – מה שבגילוי הוא רק הפשיטות, רק אור אין סוף הפשוט, האחד הפשוט. שם מחפשים בדקות שבדקות שבדקות שֹרש של עשר ספירות. השֹרש של עשר הספירות באור אין סוף הפשוט נקרא בקבלה "עשר ספירות הגנוזות". יש שני סוגי ספירות – יש ספירות גנוזות ויש ספירות גלויות. לאחר הצמצום הספירות מתגלות. גם בנפש יש שלב שהכחות מתגלים, עוד לפני המודע. תכלית גילוי הכחות היא המודע, שיש לאדם מודעות – זה לגמרי כחות גלויים. יש גם שלבים של תת-מודע ועל-מודע שכבר יצאו מהפשיטות, רק שעוד לא הגיעו למודעות החיצונית.

למודעות החיצונית קוראים בלשון החסידות[לג] "אדם חיצוני" ואילו איך שהספירות גנוזות בתוך העצמות קוראים "אדם פנימי" (יש מונחים כאלו, לא של המאמר הזה), ויש גם שלב בינים שנקרא "אדם אמצעי", בו הספירות כביכול בתנועה, בתהליך לצאת מהפשיטות ולהתגלות. כלומר, לבוא ולהגיע לחיצוניות, למודעות. הן עוד לא הגיעו למודעות, עדיין בתחום העל-מודע, אבל הן כבר יצאו מה'גנוזות'.

אפילו בספירות הגנוזות, כמו שנקרא תיכף במאמר, יש כמה מדרגות. כל המושגים של ספירות גלויות וגנוזות וכל המדרגות שבהן – אלו הנושאים הכי עמוקים בקבלה ובחסידות. החסידות רוצה להקביל אותן לנפש ולעבודת האדם.

איך נעשות הספירות הגנוזות באור אין סוף הפשוט, במים הפשוטים? הוא אומר שהגנוזות עצמן נעשות כביכול שם, במים הפשוטים, על ידי הסתכלות הגלויות בגנוזות. או לא בגנוזות, אבל במים. זה נקרא "כמים הפנים לפנים".

עתיד ועבר לפני הצמצום

על ידי שהספירות בעולם האצילות מסתכלות במים, על ידי כך נעשות הגנוזות.

כשקוראים משפט כזה, השאלה הראשונה שנשאלת מיד היא – הרי אנחנו מדברים עכשיו על מעשה בראשית, שאור אין סוף הוא לפני הגלויות! איך יתכן שהגלויות תסתכלנה במים הפשוטים? הרי הן עוד לא נבראו בכלל! מאיפה הספירות שהסתכלו? זהו מסוג השאלות שחוזרות הרבה מאד כשלומדים קבלה. יש הרבה משפטים בקבלה שלכאורה מסבירים תהליך המדבר על מציאות עתידה לפני שהשֹרש שלה נוצר אפילו. עוד פעם, על פי השתלשלות פשוטה קודם צריכות להיות ספירות גנוזות, אחר כך צמצום ואחר כך גלויות – יש כל המדרגות. לומר שבאור אין סוף הגנוזות נוצרו על ידי הסתכלות הגלויות בהן, "כמים הפנים לפנים" – לכאורה אתה ממש מקדים את המאוחר. מאיִן לך מציאות של ספירות בכלל שתסתכלנה בתוך המים הפשוטים?!

אלא מה? צריך לדעת, וזה גם משהו אמתי בנפש, שבאור אין סוף לפני הצמצום – הרבי יסביר זאת גם בהמשך לגבי אחד מפירושי הפשט של 'לפני הצמצום' ביחס ל'אחרי הצמצום' – אין זמן כלל. כלומר, עבר ועתיד הם היינו הך. לכן שם העתיד יכול להשפיע וליצור את העבר, שהוא פרדוקס גמור אצלנו. זהו אחד מהסודות, אחד הפירושים, מה הכוונה 'לפני הצמצום' ומהו 'אחרי הצמצום'.

אחד הדברים שהצמצום עושה הוא סדר של זמן. הוא לא יוצר זמן גשמי עדיין[שא1], זמן גשמי מתהווה רק מהמלכות דעולם האצילות והוא משפיע על העולמות התחתונים – בי"ע, שם יש זמן. אבל עוד קודם לכן יש בספירות דאצילות "סדר זמנים"[לד]. הכוונה היא שיש מוקדם ויש מאוחר, תיאורטית, במחשבה. לאו דוקא שיש זמן ממש, אבל יש קדימה ואיחור. כל המושג 'קדימה' ו'איחור', ההגדרה שיש קודם ויש אחר כך וה'אחר כך' לא יכול להיות לפני הקודם, שאי אפשר לדבר על שלב ב' לפני שיוצרים את שלב א', אי אפשר לדבר על העלול לפני העילה – זוהי תודעת הצמצום. אבל לפני הצמצום בהחלט יש עתיד לפני העבר. דבר עתידי יכול ליצור את הסיבה שלו.  הבן שעוד לא נולד יכול לעשות את האב, שיוליד אותו! זהו לפני הצמצום.

גם כאן, במבט שלפני הצמצום, אין באור הפשוט, שהוא מציאות של ספירות גנוזות. אבל על ידי ההסתכלות של הספירות הגלויות, הספירות שעתידות להיות, בתוך אור אין סוף הפשוט – זה נקרא אתערותא דלתתא מיניה וביה, התעוררות מלמטה, מיניה וביה בתוך אור אין סוף כביכול – הן עצמן יוצרות "כמים הפנים לפנים", פנים של ספירות בתוך המים הפשוטים.

[האם הכוונה היא לביטוש ממנו נוצרו הכלים?] אסור חערבב פה מושגים. אתה עכשיו בא עם מושגים של הרב אשלג, צריך הרבה הרבה ללבן את הנושא ואני לא רוצה עכשיו להכנס למושגים שונים. אצלו מתחילים אחרי הצמצום ואילו אנחנו מדברים לפניו. הרב אשלג לוקח את המושגים האלה ומשתמש בהם גם לפני הצמצום. אנחנו מדברים על הרבה מושגים, אבל בעיקר הרבה הרבה דרגות לפני הצמצום. צריכים להתייחס ולהבין את הדברים בטהרתם, כמו שמוסברים כאן, אחר כך אפשר להקביל אותם למונחים אחרים.

פנימיות וחיצוניות בהשתקפות הפנים במים

שוב, הכותרת כאן היא מה שהוא כותב ונקרא שוב:

דהגם שאור אין סוף הוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין שייך בו ציור דספירות, מ"מ, על ידי העלאת מ"ן [העלאת מ"ן היא כמו אתערותא דלתתא], דהספירות לאור אין סוף, נעשים בו ספירות – עשר ספירות הגנוזות, ועשר ספירות הגנוזות הם כמו מקור שמהם נמשכים עשר ספירות הגלויות [הוא בעצמו סותר את עצמו כך, בלי להסביר כלל... לא טורח להסביר את הקושיא הזו בכלל] ע"ד שני הענינים דכמים הפנים לפנים במים כפשוטם, שדמות הפנים המסתכלת בהם נראית בהמים, העלאה מלמטה למעלה, ושהדמות הנראית בהמים היא נראית אחר-כך להאדם המסתכל, המשכה מלמעלה למטה].

קודם הפנים שלך משתקפות במים, ציור הדמות נראה במים, ואחר כך הציור חוזר אליך. כך הספירות הגלויות מסתכלות באור אין סוף ויוצרות פנים בתוך המים הפשוטים, וכמו שהוא אמר קודם – הפנים הם לא סתם תופעה של דמיון שטחי בלבד, אלא ממש נעשים משהו. למרות שממש קשה להבין בכלל איך נחקקת כל צורה שהיא בתוך פשיטות אור אין סוף – זה מה שנעשה ומה שנעשה עכשיו חוזר.

באמת צריך להיות פה אזה חידוש. למרות שעכשיו אמרנו שבאור אין סוף הפשוט אין עתיד ועבר והעתיד יכול להשפיע על העבר, אם הוא דומה למשל ההסתכלות במים – אם אני מסתכל במים ורואה את הפנים שלי, מה התחדש בי? הרי גם קודם הייתי עם אותם פנים, אז מה קרה כאן, שהפנים שלי השתקפו במים ואני רואה אותם חזרה? מה שקרה על פי פסיכולוגיה בפשטות הוא מה שקורה לאדם כאשר הוא מסתכל פעם ראשונה בראי. פעם ראשונה שהוא רואה את עצמו ומתפעל מעצמו. כלומר, עצמו מתגלה לעצמו. אף פעם הוא לא ראה את עצמו! פעם ראשונה הוא רואה את עצמו... זה שפעם ראשונה הוא רואה את עצמו בראי או במים, זאת אומרת שבאמת משהו נמשך לתודעה שלו, שזהו איזה ממד פנימי של עצמו , של 'אני', שהוא לא הכיר ולא היה מודע שקיים.

רואים זאת היטב אצל תינוקות שרואים את עצמם בראי פעם ראשונה. הם מאד מתפעלים מזה, זה גורם אצלם להתפעלות עצומה. כלומר, קודם הוא היה קיים, אבל הפנימיות שלו – הפנים הם לא סתם, הם השתקפות של הפנימיות – "חכמת אדם תאיר פניו"[לה]. חכמת האדם מתגלות דרך הפנים – "הכרת פניהם"[לו]. הם לא שטחיים-חיצוניים.

האדם מתפעל מעצמו על ידי ההסתכלות. הוא באמת יצר משהו בתוך המים. הצטיירות שהפנימיות שלו במים יצרה שאחר כך הוא עצמו מקבל אותה בחזרה. אותו דבר הוא אומר לגבי הספירות – יש בהן משהו שהן מסתכלות למעלה. הספירות שעדיין לא קיימות, החיצוניות שלהן, מסתכלת ועל ידי כך הפנים מצטיירות למעלה, והפנים שלהם חוזרות אליהן אחר-כך. זהו חידוש, הספירות מרויחות מההסתכלות. מכל תהליך צריך להיות רוח. לא קורה שום דבר אם אין בו תועלת. מהי התועלת בכך שאתה מסתכל במים ורואה את עצמך? שאיזה שהוא ממד יותר פנימי מתגלה אליך, מעצמך, באמצעות המים. גם כאן, לספירות שמסתכלות באור אין סוף מתגלה דרך ההשתקפות באור אין סוף הפנימיות של עצמן, כמו שהיא באמת אחד עם האור אין סוף.

"עיניך יונים"

נאמר זאת במונחים של קודם: בין "האדם לאדם" הם געגועים של אחד לשני. מה מתגלה בסוף? על ידי שאני אוהב אותך מאד מאד, על ידי כך שהלב שלי והגעגועים שלי מצטיירים בלב שלך וחוזרים אלי, מתגלה שאני בך ואתה בי. יש פנימיות שקודם לא היתה ידועה לנו בכלל. החידוש והפלא שאמרנו קודם הוא, שאף על פי שכל אחד בפני עצמו כבר מצוייר, יש לו מקום עדין לציור הנקי של החבר, כאשר החבר מתעורר כלפיו. כלומר, בלוח שכבר מצויר אצלי יש מקום לחבר. זאת אומרת שהחבר באמת נמצא, חלק מהציור שלי מלכתחילה, ורק צריך לגלות את החלק ששייך לחבר. אני בך, אתה בי וצריך להתחבר על ידי הסתכלות.

זה נקרא "עיניך יונים"[לז], כמו זוג [שא2]יונים שמרֹב אהבה מתבוננים, וכל פעם ההסתכלות היא חידוש ותענוג – זו הסתכלות שכל פעם מחדשת תענוג על גבי תענוג. זהו המשל שלהסתכלות מתחדשת, שאין בה שום שעמום. אם התענוג לא מתחדש הוא משעמם. כתוב שתענוג תמידי אינו תענוג[לח] – תענוג צריך כל הזמן להתחדש. אומרים שהתחדשות התענוג היא דוקא בהסתכלות היונים, זהו המשל בעולם הגשמי. אפשר להתבונן ולהסתכל בלי סוף, בגלל שכל רגע יש יותר ויותר פנימיות שמתגלה ונמשכת מאחד לשני – זהו "עיניך יונים". "פתחי לי אחֹתי רעיתי יונתי"[לט] ויש משהו יותר גבוה, שהוא "תמתי". אבל "יונתי" היינו ההתחדשות התמידית של התענוג באמצעות ההסתכלות. שוב, כל פעם יש ממד חדש שמתגלה, שלא היה מודע קודם. זה נקרא שיש תועלת בהשתקפות הזו.

ועשר ספירות הגנוזות הם כמו מקור שמהם נמשכים עשר ספירות הגלויות [הוא עצמו סותר את עצמו כך, בלי להסביר כלל... לא טורח להסביר את הקושיא הזו בכלל] ע"ד שני הענינים דכמים הפנים לפנים במים כפשוטם, שדמות הפנים המסתכלת בהם נראית בהמים, העלאה מלמטה למעלה, ושהדמות הנראית בהמים היא נראית אחר-כך להאדם המסתכל, המשכה מלמעלה למטה.

עכשיו הוא שואל: מה עשינו עכשיו? שהמשל יותר גבוה מהנמשל, ש"כמים הפנים לפנים" הוא בין הספירות הגלויות לספירות הגנוזות, ו"כן לב האדם לאדם" הוא בין האדם התחתון לאדם העליון. אז קשה – איך יכול להיות שהמשל יותר גבוה מהנמשל, כלומר שהנמשל יותר פשוט?! לכאורה משל צריך להיות יותר פשוט מהנמשל.

התעוררות רצון למלוכה (אתערותא דלעילא) – מתוך הערכת המלך לעם

נמשיך לקרוא בסעיף ה', באמצע, לא מההתחלה:

והביאור בזה, על-פי הידוע דזה שאתערותא-דלתתא מעוררת וממשכת אתערותא-דלעילא גם האתערותא-דלעילא שבבחינת אדם העליון, אצילות, הוא לא על-פי טעם ושכל, דכיון שנברא הוא באין ערוך לגבי בורא,

יש חוק שהקב"ה עשה כשברא את העולם שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא איך החוק הזה פועל בכלל? מהו ההגיון שאתערותא דלעילא תלויה באתערותא-דלתתא – "כן לב האדם לאדם"? אי אפשר לומר שבגלל שיש ערך בין אחד לשני. ודאי שאין שום ערך ביני לבין האדם העליון. אמרנו שאתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא הן התפעלות של אחד מהשני, שאחד חושק, מתאווה ומתגעגע לשני. לא יתכן שאדם ימלוך על חיות, או כל שכן שימלוך על זבובים. כך אדמו"ר הזקן כותב[מ]. הוא אומר שאדם, אם הוא בריא בשכלו ובנפשו – חוץ מזה שאם הם מפריעים לו הוא מתרגז עליהם – אין לו שום התפעלות או רצון שהם יכירו בו. אפילו אדם שמחפש כבוד, יש לו אפילו יצר של גדלות ומלכות, "אנא אמלוך", לא יתכן שאדם בריא בנפשו ירצה למלוך על זבובים וזה בגלל שאין שום יחס ביניהם בכלל. אם כן, לא יתכן גם שהזבוב יעורר את האדם לרצות למלוך עליו? אם כל הזבובים, כתוב בחסידות[מא] שאם כל בני האדם באים ומשתחוים למלך הדבר מעורר באדם שמשתחוים לו ומתבטלים אליו רצון למלוך. רצון למלוך הוא "כתר מלכות"[מב].

העם צריך להכתיר את המלך. איך הוא עושה את זה? הוא בא ומתבטל, משתחוה למלך. מלך צדיק, שלא ביקש מלוכה, לא רדף מלוכה, לא היה מודע בכלל לכך שהוא עתיד להיות מלך, ובכל אופן, כאשר העם בא ומשתחוה לו מתגלה הממד הכי עמוק בעל-מודע שלו – הרצון למלוך. זה נקרא שהעם מכתירים את המלך. זה טוב. אם יש איזה יחס בין העם למלך הדבר הזה פועל. אפילו שהוא משהו עמוק, פסיכולוגית אפשר להבין איך הוא פועל: היות שיש ערך ביניהם יש רצון למלוך. אבל בזבובים זה לא יעזור. גם אם כל הזבובים יבואו וישתחוו למישהו הם לא יעוררו אצלו רצון למלוך עליהם, כי אין לו שום ערך כלפיהם.

איך זה פועל על הקב"ה אנחנו פחות מבינים, לכאורה. איך בכלל פועל זה ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא"? הרי אין ביניהם שום ערך! הוא אומר שזה פועל רק כי יש משהו יותר עליון – שהוא החליט: אני אתפעל ממנו. אם היתה החלטה בעצם הנפש של האדם ש'אני כן אתפעל מהזבובים, הם כן ישפיעו עלי'. במקרה כזה אף על פי שאין שום ערך בינינו, אם היתה כזו החלטה קדומה בעצם הנפש, דבר שלגמרי לא מודע אבל ככה החלטתי מראש, לפני שבראתי את הזבובים, שאני אתפעל מהם – אז אחר כך החוק הזה פועל. על ידי ההתעוררות שלהם גם אני מתעורר כלפיהם. זה בקיצור מה שהוא אומר כאן. קודם כל צריכים להתבונן כמה לא שייך הכלל הגדול ש"באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" מצד עצמו וצריך להבין זאת טוב-טוב. אחר כך, אם עצם הכלל לא שייך ולא הגיוני בכלל, שואלים: למה בכל זאת כך? חייבים לומר שיש שֹרש של החלטת העצמות להתפעל מאתנו, הרבה מעל ומעבר למקור של ההתפעלות, למקום בו הוא מתפעל.

אצלנו, במה שאנחנו לומדים, צריכה להיות מדרגה יותר גבוהה גם מהמים הפשוטים – שהם אין סוף פשוט. אור אין סוף פשוט הוא לגמרי-לגמרי לפני הצמצום, וכן לב האדם העליון הוא הרבה למעלה מלב האדם התחתון, בלא ערך. אם כך, כל שכן וקל וחומר שהמים הפשוטים של אור אין סוף הם בכלל לא לפי ערך הספירות הגלויות. אז מה פתאום שהספירות הגלויות יסתכלו במים הפשוטים ויצטיירו בהן? הוא אמר מקודם שהאבן, משהו גשמי, לא יכול לעשות רושם ולפעול על מציאות רוחנית, שהיא מציאות אחרת לגמרי – זה לא שייך, לא לפי ערך כלל. כל שכן וקל וחומר שלספירות הגלויות לאחר הצמצום אין שום קשר ושום ערך לאור אין סוף. איך בכלל שייך שהן מסתכלות באור אין סוף ומצטיירות שם? לכן הוא אומר שזו בכלל קושיא על "אתערותא דלעילא באתערותא דלתתא" – איך זה פועל? הכלל הזה יכול להיות אפשרי רק אם נניח שיש משהו עוד אין סוף יותר גבוה מכך, שמחייב, שהוא החליט מראש כביכול, ושחפץ להתפעל מהמציאות התחתונה הזו.

על רקע זה נדלג עוד לפרק ז'. הוא אומר בתחלת פרק ז' שיש ג' מדרגות באור אין סוף, למעלה מעשר ספירות הגנוזות, ומונה אותן מלמעלה למטה בסוגריים. הוא אומר שמדרגה א' היא לאחר שעלה ברצונו שתהיה תפיסת מקום להעלאת מ"ן. יש שלב מסוים שבספר הזהר ובקבלה נקרא "כד סליק ברעותיה (למברי עלמא)"[מג], כאשר עלה ברצונו כך כך. היות שאין ערך ראשוני בין התחתון לעליון כלל, איך יתכן שהתחתון יוכל לעורר את העליון? הרי אין שום ערך ביניהם, כמו שאמרנו על זבוב ועל בן אדם – ואין סוף יותר מכך. צריכה להיות באור אין סוף נכונות, כלומר רצון, להתעורר על ידי התחתון. ברגע שיש רצון ב"מים הפשוטים" לקבל הציור באופן ממשי, אף על פי שבעצם הוא לא שייך לכך כלל וכלל – זה נקרא 'מים עליונים' שלפני הצמצום. כל המשל הוא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

שעשועים עצמיים ב"אור המאיר לעצמו"

יש מדרגה של מים שלמעלה ממנה יש מדרגה של אור פשוט, שהוא לא מים, וגם לא מים עליונים – הוא מעל המים העליונים. מעל האור הפשוט יש עצמות. המים הם "כד סליק ברעותיה", כאשר, בלשונו, עלה ברצונו שיהיה תפיסת מקום להעלאת מ"ן. [מה זה מ"ן?] מיִן נוקבין, מים נקביים, אתערותא דלתתא. כאשר יש באור אין סוף עלית רצון שהתחתון יתפוס מקום אצלו ויגרום לו התפעלות – המצב הזה נקרא באור אין סוף 'מים עליונים'. יש למעלה מהם שלב ב' – מהו? כמו שהוא מצד עצמו לפני עלית רצון הנ"ל, שבדרגה זו אין שייך העלאת מ"ן. באור הפשוט שמעל המים לא שייכת העלאת מ"ן בכלל. ויש עוד משהו עוד יותר גבוה ממנו, שהוא הסיבה האמתית לעלית הרצון – עצמות אור אין סוף, שם מושֹרש הענין דהעלאת מ"ן, כמו שהרבי הסביר באות ו' שלא קראנו, שם שֹרש נשמות עם ישראל, שעל כך כתוב "ישראל עלו במחשבה"[מד].

הרב המגיד אמר על כך משל[מה], כמו אדם המצייר את הבן שלו, שהבן שלו חקוק בעצמו. אצל הקב"ה, כאן הוא כותב זאת בפירוש, היות ואצלו אין עבר ועתיד, יש לקב"ה חקיקת הציור של הבן, עם ישראל, איך שהוא יחיה למטה בגוף ואיך שהוא יקיים את רצונו – הכל חקוק בתוך העצמות. החקיקה הזו גם נקראת "במי נמלך? בנשמותיהם של צדיקים"[מו], שה' נמלך אתם. "במי נמלך" היינו בתוך העצמות ממש, יותר גבוה מאור, החקיקה של עם ישראל היא בעצמות. אחר כך יש מדרגה של אור פשוט, שהוא עוד לא מים, שנקרא "אור המאיר לעצמו", "שעשועים עצמיים". בקבלה קוראים לזה "שעשועים עצמיים"[מז], שהם לפני עלית הרצון שהתחתון יתפוס מקום. לכן, באמת לא שייך שם אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא בכלל, כי יש הפסק.

הסבה האמתית לכך שעתידה אתערותא דלתתא לתפוס מקום, לעשות פנים בתוך המים, היא בעצמות. אחר כך יש מדרגת בינים, שהיא גם באור אין סוף וגם בנפש האדם – צריכים למצוא הכל בנפש – שנקראת "שעשועים עצמיים", "אור המאיר לעצמו", האור כפי שהוא באמת, בה באמת לא שייך כלל וכלל שום יחס לתחתון. אחר כך, פתאום אותו אור שאין לו שום יחס, אין בו שום תפיסת מקום והתחתון לא מסוגל להשפיע עליו כלל – רוצה פתאום שהתחתון יתפוס אצלו מקום. למה האור פתאום רוצה שהתחתון יתפוס מקום, שתהיה פעולה של אתערותא דלתתא והעלאת מ"ן? כי גם יותר גבוה מהאור הפשוט הזה יש החלטה וחקיקה, בעצמות ממש, של התחתון. אלו שלֹש המדרגות לפני עשר הספירות הגנוזות. עשר הספירות הגנוזות היינו הדמות, הפנים, שהתחתון עושה בתוך המים.

עשר הספירות הגנוזות הן הפנים הנראים במים; למעלה מהם יש את המים עצמם, שהם כבר מה שהאור הפשוט רוצה, עלית רצון שהתחתון יתפוס אצלו מקום; יש יותר גבוה מממנו, שהאור עוד לא רוצה, שהוא לעצמו; ויש יותר מכך – חקיקת התחתון בעצמות העליון, הרבה יותר גבוה מאור. זה נקרא "עצם" שמעל האור.

בהמשך המאמר, אי אפשר ללמוד הכל אז נסביר בעל פה, הרבי מסביר שיש כאן עוד כמה דרגות חשובות שצריך לחלק. למושג 'ספירות הגנוזות' יש שלשה משלים בספרי החסידות והקבלה.

ד.    מים, אור, עצם – שלשה משלים לספירות הגנוזות

"כשלהבת הקשורה בגחלת"

יש משל ראשון, "כשלהבת הקשורה בגחלת"[מח], זהו הביטוי בספר יצירה לספירות בכלל, שהסוד שלהן הוא כמו ששלהבת קשורה בגחלת, משל ששייך לפרשת בהעלֹתך והעלאת הנרות – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה"[מט]. אמרנו קודם שצריכים להגיע למדרגת "בכל מאדך", שאפשר להגיע אליה רק על ידי שתי המדרגות הקודמות – "בכל לבבך" ו"בכל נפשך" ויש רמז מאד חשוב, ש"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – שלש המדרגות יחד – שוות שלהבת. "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה"[נ]. כלומר, השלהבת בנפש היא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", כולל "בכל מאדך". צריכים להיות "שלהבת עולה מאליה", מה שהרבי דיבר אתמול[נא] על פרשת בהעלתך, שהענין הוא שכל יהודי צריך להגיע. כל מה שהרבי מדבר הוא תנאי להביא את המשיח תכף ומיד ממש, ואתמול הרבי אמר שצריכים להגיע למצב של "שלהבת עולה מאליה", "בהעלתך את הנרות"[נב].

הביטוי 'שלהבת' מופיע בספר יצירה במשפט "שלהבת קשורה בגחלת". ב"שלהבת הקשורה בגחלת" יש מדרגות – יש מדרגה גלויה, שהיא השלהבת שעל גבי הגחלת, השלהבת הנראית לעין, ויש כאשר הגחלת עוממת. זהו סוד העם, מלשון עוממות, שהגחלת עוממת ואין שלהבת גלויה על גבה ועדיין יש מציאות של שלהבת הטמונה בתוך הגחלת. על ידי נפיחה בפה, שהיא לא כל כך בכח אלא רק קצת – נפיחה היא פעולה יותר בכח מאשר דיבור רגיל[נג]  ובכל זאת זו לא הכאה וביטוש לגמרי – אפשר להוציא את השלהבת הטמונה בתוך הגחלת. המשל של השלהבת בתוך הגחלת הוא המדרגה הכי נמוכה של ספירות גנוזות, עד כדי כך שהוא אפילו לא לגמרי, כמו שהרבי יסביר במאמר, נותן לו עדיין את הכינוי 'גנוזות'. יש ספירות גלויות ויש ספירות גנוזות, והשלהבת שעל גבי הגחלת עדיין נראית. השלהבת בתוך הגחלת העוממת שאפשר להוציא בנפיחה נקראת 'העלם שישנו במציאות', שלפעמים גם לו קוראים 'ספירות גנוזות', אבל לפעמים, גם כאן, הוא אומר שלא מגיע לה השם 'גנוזות', כי השלהבת ממש במציאות. זה מה שאמרנו קודם על "אדם אמצעי" שהוא במצב בינים בין גנוז לגלוי. הוא כבר יצא מכלל גנוז בכך שהוא במציאות.

"כאש בצור החלמיש"

יש משהו הרבה יותר עמוק מהשלהבת שטמונה בתוך הגחלת, שנקרא 'האש בצור החלמיש'. יש צור ועל ידי הכאה בכח אפשר להוציא ניצוץ של אש מתוך הצור. זאת אומרת שהאש היתה בצור, אבל לא כמו השלהבת בגחלת. לכן, אתה לא יכול לנפוח בצור ולהוציא כלום, לא תעזור לך שום נפיחה שבעולם. זה בכח הכי גדול, צריך לקחת משהו קשה ולהכות, נקרא בטוש גמור, כדי להוציא ניצוץ של אש. השאלה עכשיו היא באיזה אופן האש נמצאה בתוך הצור לפני ההכאה.

זה משל בקבלה ובחסידות[נד] ל'העלם שאינו במציאות'. השלהבת בתוך הגחלת נקראת 'העלם שישנו במציאות', אבל האש בתוך הצור היא 'העלם שאינו במציאות'. העלם שאינו במציאות הוא בכל זאת בפוטנציה. הפוטנציה היא מקור למציאות, כך הרבי מסביר כאן, והוא משל לעשר הספירות של עולם העקודים, כך בדרך כלל מבואר בחסידות, מי שמכיר את המושגים הללו. בעולם עקודים כל האורות עקודים בכלי אחד בלבד ואילו בעולם האצילות לכל ספירה, לכל כח, יש כלי מפותח בפני עצמו. שם, בנפש, הכל גנוז. הוא אומר שגניזת האורות בעולם העקודים היא על דרך האש בצור החלמיש, שנקראת 'העלם שאינו במציאות', ובכל זאת היא אחרי הצמצום. בחסידות אומרים[נה] שהן נקראות הכחות הגלויים בנפש.

הדוגמא בנפש לשלהבת שבתוך הגחלת היא 'הכח המשכיל'. כח המשכיל הוא המקור בתת מודע שממנו כל ההשכלות והחידושים נובעים. כאשר אדם מקבל הברקות – המקור שלהן בנפש הוא הכח המשכיל, המבריק, שהוא כמו השלהבת שבתוך הגחלת; יש משהו יותר עמוק מזה, שלא מבריק הברקות, אלא נקרא שכל ההיולי הכלול עדיין בעצם הנפש. מי שרוצה להפעיל את כח המשכיל שבו, שיבריק לו הברקות, צריך קצת יגיעה, "יגעתי ומצאתי"[נו]. אבל אין זה בגדר נס, זה לא על טבעי. אם אדם יגע, יגיעתו היא על דרך הנפיחה, יש הבטחה – "יגעתי ומצאתי". כך בהוצאת הברקות מכח המשכיל. לעומת זאת, לאחד שאין לו את כח המשכיל המפותח הדבר בגדר נס.

יש סיפור שמספרים על הרבה מגדולי ישראל, אפילו על הרמב"ם, שהיה ילד לא מוצלח בחיידר. לא היה לו שום גילוי של שכל. אחד שיש לו כח משכיל, רואים על הילד או האדם הזה שעם קצת רצון וקצת יגיעה הוא מבריק. יש לו מקור להברקות. אבל יש ילד לא מבריק כלל – יש ילד מבריק ויש ילד לא מבריק – שאפילו כשעובר מבחן הציון שלו מאד נמוך, מאד פשוט, וגם לו יש כח שכל היולי. האם בכלל אפשר להוציא אותו? יש כמה סיפורים שכן, אבל הם על דרך נס.

הזכרנו שיש סיפור על הרמב"ם[נז], שאביו היה כל כך מאוכזב ממנו, שלא היה מוצלח, אז הוא גרש אותו מהבית ומהחיידר עד שהוא הלך ובדרך נס פתאום השכל ההיולי שלו נתגלה. בדרך נס פרושו כמו לקחת את הצור ולתת לו הכאה בכח. בדרך כלל בטוש חזק בחיים – אם הוא מצליח – מגלה וחושף כח ומקור נעלם שגם לא היה בגדר העלם שישנו במציאות. כלומר, הוא לא היה במציאות בכלל, הוא רחוק לגמרי מהמודע. למדרגה זו כבר מוצדק לקרוא 'ספירה גנוזה'. אמרנו שלשלהבת שבתוך גחלת הרבי במאמר הזה בכלל לא נותן את הציון גנוז, אם כי לפעמים היא כן נקראת גנוזה, אבל ברגע שהיא על דרך אש בצור החלמיש, שהגילוי בה הוא רק בכח, ובנפש היא נקראת הכחות ההיוליים, הכחות התלויים בעצם הנפש – אז היא כבר 'ספירות גנוזות'. אבל שתי המדרגות אינן לפני הצמצום, כך הוא מסביר כאן.

שם העצם של האדם

הספירות הגנוזות שהן "כמים הפנים לפנים", כמו לפני הצמצום הראשון, הן המשל השלישי, שהוא שם האדם, או שמות התואר – חכם, חסיד, וכו'. יש שלשה משלים להעלם, שלש דרגות של העלם: יש שלהבת בגחלת, שהיא מציאות רק שאינה נראית ויש אש בצור החלמיש, שהיא בפוטנציה אבל כדי להוציא אותה – היא היולית, אין בה אש – צריך פעולה קשה של הכאה בכח.

אבל הפעולה השלישית היא שם התואר לגבי האדם. שם תואר של חסיד, וחכם וכו' לגבי האדם שכרגע לא מגלה בכלל את התכונות האלו. על ידי הזכרת השם אפשר לעורר אותן אצלו, כמבואר בחסידות באריכות בענין השבחים, שכאשר משבחים מישהו – 'כמה שאתה חסיד' – פתאום התכונה מתגלה אצלו, אפילו שהיא לא נמצאת אצלו כלל. שם העצם של האדם, כמו ראובן ושמעון, משמש למשוך את האדם אלי. כשאני קורא אותך בשם אתה נפנה אלי. לפני שקראתי אותך בשם לא הסתכלת עלי בכלל, לא היתה שום משיכה כלפי כלל וכלל. זאת אומרת, שמציאות השם, ההגדרה שלה, היא היכולת לקרוא-למשוך אותו אלי באמצעותו. לפני שהשם מתגלה ממש, לפני שאני קורא אותך ראובן, אתה עסוק בעסקים שלך ולא פונה אלי כלל וכלל. לפני הקריאה בשם המשיכה שלך אלי לא היתה בכלל, פחות מאשר האש בצור החלמיש. לא היה בגדר כח כלל וכלל, רק בגדר יכולת.

למדנו הרבה פעמים על ההבדל בין יכולת לכח. הוא מסביר כאן, שהכח הוא פוטנציה – גם היא משהו, איזו מציאות אבל של פוטנציה, לא של ממש עדיין. הוא אומר שהאש בצור החלמיש היא מציאות בכח ונקראת העלם שאינו במציאות, לא מציאות כמו השלהבת בתוך הגחלת. הרי יש כאן 'כח'. אבל השם, מצביע על דבר שאינו גם בכח, רק ביכולת להיות, על ידי השם.

המשל של שמות הוא כל סוד הקבלה של ידיעת ה'. הרי המקובל הראשון שאנחנו מצטטים הרבה, רבי אברהם אבולעפיא, אומר שידיעת ה' היא אין סוף יותר מהעסק בספירות. הוא כותב שיש מקובלים, הוא מהראשונים ממש, שלומדים ספירות ואילו הוא, כך אומר על עצמו, לא מתעסק בספירות אלא בשמות. הוא מסביר שהם דברים אחרים לגמרי. איך זה בלשון האריז"ל והחסידות? הוא מתכוון שהוא מתעסק בעשר ספירות הגנוזות במאצילן באור אין סוף, שהן רק שמות, על דרך מה שהסברנו עכשיו על סוד השם. לעומת זאת ספירות, היינו הספירות הנאצלות לאחר הצמצום. זו כבר מדרגה אחרת לגמרי, למטה יותר.

כל זה, "כמים הפנים לפנים", הסתכלות והצטיירות הספירות הגלויות במים הפשוטים, הוא על דרך השמות. אמרנו שבמים הפשוטים ההשתקפות אינה סתם, נעשה משהו. מה נעשה? שמות. הוא מסביר את זה בהמשך.

בשמות האלו, בעשר הספירות הגנוזות כמו שהן באור אין סוף לפני הצמצום, הוא מבחין בין שתי מדרגות: הפנימיות שלהן היא העצם, כמו הפנים שהם בעצם במים ואי אפשר להפריד ביניהם. זאת אומרת שפנימיות הספירות הגנוזות היא המים עצמם ואילו החיצוניות היא הצורה המשתקפת. הוספנו עכשיו שהצורה היא כמו השם.

חמש המדרגות לפני הצמצום

אם כן, אלו חמש המדרגות שלפני הצמצום הראשון במאמר זה: יש את חקיקת שֹרש נשמות ישראל בעצמות ממש, שעליה כתוב "במי נמלך", "ישראל עלו במחשבה", וזו הסבה האמתית לכך שכל חוק הבריאה יהיה לעולם ועד באתערותא דלתתא אתעורתא דלעילא. זו מדרגה א'; אחר כך, מדרגה ב' כאן היא האור לפני שהוא מים, שעדיין רק 'אור המאיר לעצמו', בו לא שייכת שום התייחסות לתחתון כלל. היות שאין ביניהם שום ערך כלל לא שייך שם שהתחתון יעורר את העליון בכלל;  דרגה ג' היא "כד סליק ברעותיה", כאשר יש רצון שהתחתון יעורר אותו ויש אותה גם בנפש. יש מצב בנפש שאדם הוא בטבע ההתבודדות, שהזולת רק מפריע לו. אני עכשיו עסוק במושכלות ומי שלא יהיה אם יכנס עכשיו לחדר וידפוק בדלת זו רק הפרעה – לא יתכן, מי שיהיה, אפילו המלך, לא משנה. המצב שלי עכשיו הוא שכל מצב זולתי בעולם לא נחשב, אין לי שום יחס ושום ערך לשום דבר. לא רק שהוא לא מעורר אותי, אלא הוא יכול רק להפריע לי ולבלבל אותי. כמובן שאצל ה' זה לא שייך, אם לא רוצה שיבלבלו אותו שום דבר לא יבלבל אותו. רק להבין את המדרגה הזו בנפש, שהיא מצב של שעשועים, של "אור המאיר לעצמו". אין שום שייכות לשום דבר אחר.

יש משהו מאד חשוב שדיברנו הרבה פעמים, שכאן יש אחד מהסודות העיקריים – להבדיל בין קדש לחול במקומות זרים אחרים –  בדרגה של השעשועים העצמיים. היא השפיץ, השיא המבוקש. כאן היא רק מדרגה ב', כלומר שיש משהו הרבה למעלה ממנה, שהיא העצמות ממש שמחייבת את ההפניה ממדרגה ב' למדרגה ג'. כלומר, לא להשאר במצב של התבודדות ו"אור המאיר לעצמו", אלא שהאור יהפוך להיות מים. כמו במעשה בראשית, קודם היה "יהי אור", ואחר כך נעשו מים. מים הם פשיטות הנפש, שה' כבר רוצה שהזולת יעורר אותו. בדרך כלל אומרים שהמים הם חסד[נח] שרוצה להטיב לזולת, אבל כאן במאמר הזה, שהוא על פי הפסוק "כמים הפנים לפנים", הם משהו הרבה יותר עמוק. לא רק שהוא רוצה את טובת הזולת, הוא כבר מתייחס וחפץ בכך שהזולת יסתכל בו ויעורר אותו על ידי כך. הזולת יצטייר בי על ידי שהוא יסתכל בי. כך אני רוצה. זו כבר המדרגה של מים.

כאשר הזולת באמת מסתכל, כל דבר אפשר להבין גם בין בני אדם. יש מצב בנפש בו אני בהחלט לא רוצה שיפריעו לי. אם אני רוצה מאד חזק שלא יפריעו לי – לרצון חזק יש סיעתא דשמיא ואם הוא באמת רוצה בכך ה' יעזור שלא יצלצלו. הוא חי חיים לעצמו. אז יש מצב בנפש שאפילו האדם הכי גדול, כמו למשל הרבי, שרוצה להטיב למציאות, וכמו שהוא אמר הרבה פעמים, שיש לרבי מזכירים שהתפקיד שלהם הוא שכמה שפחות יבלבלו לו את הראש, שיכריעו בכל מיני שאלות אם יש דברים לא לענין, ועניינים... כל השנים הרבי אמר לא כך – אני מאד רוצה שיכתבו לי, וידווחו אפילו כל שבוע הרבה. באמת פלא איך הרבי מסוגל ואיך יש לו כלים לקבל את המכתבים. זו דוגמא מצוינת. הוא באמת רוצה שיפנו אליו. רק כאשר יפנו אליו – על כך כתוב "כמים הפנים לפנים" – אני רוצה שהוא יצטייר בי, כשהוא יצטייר בי אני אוכל להשפיע אליו. רק כאשר הוא מסתכל בי.

אפילו שאני רוצה להשפיע – כתוב גם בפרק ב' בתניא – אפילו כשהצדיק אוהב את כולם ורוצה להשפיע לכולם אם הוא לא מסתכל בי אני יכול להשפיע לו רק בדרך אחוריים. זה מה שאמרנו קודם, שיש השפעה בדרך אחוריים. אבל אם אני רוצה להשפיע לו בדרך פנים, זה תלוי בכך שהוא יסתכל בי פנים בפנים. ההגדרה של מים היא כבר רצון באור הפשוט שהמציאות תסתכל בו ואני החלטתי להתפעל מכך. באותו ציור של הפנים המסתכלות במים יש שתי מדרגות: יש מדרגה של פנימיות, שהיא המים עצמם, ויש מדרגה של חיצוניות, שהיא הציור עצמו.

כל חמש המדרגות שאמרנו עכשיו – עצמות, אור, מים, ושתי בחינות הפנים, חיצוניות ופנימיות הציור – כולן לפני הצמצום הראשון. פנימיות הספירות שה' שיער בעצמו לפני הצמצום הראשון נקראת בחסידות במקום אחר השערה של האורות – ה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נט]. בספירות שעתידות להיות יש אורות וכלים וכל אחד מהם ה' משער בעצמו לפני שהוא מהווה אותם. שיעור האורות היינו פנימיות הפנים המסתכלות במים – עדיין מים. חיצוניות הפנים, הציור, נקראת שֹרש הכלים.

יחיד , אחד, קדמון

במקום אחר בחסידות נקראת ההשערה 'קדמון'. יש יחיד-אחד-קדמון[ס]. חקיקת הנשמות בעצם האור נקראת 'יחיד'. האור והמים, שתי המדרגות האלו ובמיוחד המים, נקראות 'אחד', והפנים המצטיירות בתוך המים – ובמיוחד ציור הפנים שהוא החיצוניות שלהם – נקראים 'קדמון'. הכל לפני צמצום הראשון. ביחיד יש "במי נמלך", "ישראל עלו במחשבה". המשל של המגיד לכך הוא אבא שרואה את הבן שלו לעתיד בעצמו ממש, שהוא יותר גבוה גם מהשעשועים העצמיים הגילויים של האבא, שהם רק האור שלו. הבן החקוק בעצם שלו הוא בדרגת יחיד. האור והמים הם במדרגת אחד, והפנים – בפרט החיצוניות הפנים, הציור של הפנים המצטיירות במים – נקראים קדמון. על כך כתוב "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". כאן ה'כח' הוא לא מה שאמרנו קודם על כח, אלא עדיין יכולת.

אחר כך יש את הצמצום, ואחריו יש עוד מדרגה של ספירות גנוזות, שהיא כמו האש בצור החלמיש – אדם קדמון ועולם העקודים; אחר כך יש עוד מדרגה של "שלהבת בתוך הגחלת", שהיא הכתר של עולם האצילות, כמו כח המשכיל, שנקרא בלשון הקבלה 'מוחא סתימאה'[סא]; אחר כך בספירות הגלויות עצמן יש עוד שלש מדרגות. אין לנו עכשיו זמן ללמוד את זה, אבל הוא אומר שהספירות הגלויות הן שמסתכלות במים הפשוטים וכמו שאמרנו בתחלת השיעור, על ידי ההסתכלות הפנימיות מתגלה, כמו אדם שמסתכל במים ורואה את עצמו פעם ראשונה. פנימיות הגלויות היא הגנוזות, ופנימיות הגנוזות היא המים עצמם. אם כך, גם בגלויות יש ממד הכי פנימי שלהן, שהוא עדיין המים הפשוטים, ולכן אמרנו שעד עולם האצילות הכל אחדות. בפנימיות, גם של הספירות הגלויות, עדיין מים. הם רואים את זה, יודעים זאת ומכירים בזה, על ידי שמסתכלים במים ומתגעגעים אליהם.

כל העליה בפרד"ס נקראת בחז"ל "כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו 'מים מים' משום שנאמר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'[סב]"[סג]. לא לומר פעמיים מים, אבל פעם אחת מים כן, כי שם הכל הוא המים הפשוטים. כל הפרד"ס הוא ההגעה למים הפשוטים, ואין להפריד בין המים העליונים למים התחתונים, כך האריז"ל אומר[סד]. כל העליה בפרד"ס, כל החיפוש הרוחני, הוא להגיע למים הפשוטים. בתוך הספירות הגלויות עצמן, הפנימיות האמתית של הגלויות היא להגיע למים הפשוטים. פנימיות הגלויות היא הציור של הגנוזות, שרואה את הציור במים. כשאדם מסתכל במים הוא רואה את ההציור של עצמו, אבל הוא יודע שבעצם הציור הזה הוא רק המים. הוא רואה את המים וגם את הציור, שהוא השֹרש שלהם, והם מתגלים לו בחיצוניות שלו, במציאות התחתונה שלו. בספירות גופא נקרא כל זה בקבלה שיש פנימיוּת, אמצעיוּת וחיצוניוּת של הספירות בעולם האצילות. אם כן, יש כאן שלשה ממדים של פנימיות.

בכלל, כשלומדים קבלה מתבוננים רק במדרגות של השתלשלות, מה שנקרא "מעלה ומטה". דיברנו על כך הרבה בענין קבלת הרמ"ק, שהיא יחסית חיצונית. אבל התבוננות, במיוחד בתוך הנפש, היא לחדור פנימה. עיקר ההתבוננות היא להבין שכבות, להרגיש אותן אחת בתוך השניה ולא כמדרגות אחת על גבי השניה. זה יותר קל. להרגיש מדרגות למעלה זו לא בעיה, אבל להרגיש מדרגות בפנים זהו עיקר חידוש האריז"ל לגבי הרמ"ק, איך שהאריז"ל מסביר אותן, וכך גם בחסידות. גם כאן, על ידי הסתכלות הספירות הגלויות למעלה, הן מגלות בעצמן שתי מדרגות של פנימיות – שהן בעצם מים ושיש את הציור על המים – אבל כל זה בתוך מה שהן הרגישו את עצמן בתחלה.

ה. סיכום עשר המדרגות והקבלתן לעשר ספירות

סיכום עשר המדרגות

אז עכשיו אמרנו עשר מדרגות – אם החזקנו ראש – חמש מדרגות לפני הצמצום, שהן: א) החקיקה בעצמות. ב) האור (שאין בו שום התייחסות להתעוררות). ג) המים. ד) אחר כך הציור בתוך המים, שבפנימיותו הוא עדיין מים, שנקרא שֹרש האורות. ה) בפנימיות, ציור של שמות, כמו שם האדם, שהוא שֹרש הכלים. כל זה לפני הצמצום. כלומר, כשעבר ועתיד הם היינו הך.

אחר כך יש צמצום ואחריו: ו) עולמות שהם על דרך האש בצור החלמיש, שנקראות 'גנוזות שלאחר הצמצום'. ז) אחר כך יש כתר של האצילות, שהוא  על דרך השלהבת בתוך הגחלת, כח המשכיל. ואחר כך בספירות הגלויות ממש, על ידי ההסתכלות במים, "כמים הפנים לפנים", יש שלשה ממדים: ח) הספירות הגלויות כמים. ט) מה שהן גנוזות. י) מה שהן הגלויות, שכביכול הן-הן, שזו החיצוניות והחיצוניות הזו היא שעוררה את כל התהליך.

עד כאן הגענו לסוף עולם הזה. אחר כך – מה שאפשר לומר, שכל עשר המדרגות הכל "כמים הפנים לפנים" ואחר כך "כן לב האדם לאדם", שכל זה נמשך אלינו למטה על ידי ההתעוררות שלנו, של האדם התחתון כלפי האדם העליון.

אחר כך, מה שהרבי הקשה בתחילת המאמר, שבספירת העֹמר (גם אחרי מתן תורה וגם לפניו) יש שתי מגמות: מגמה א' של יציאת מצרים ומגמה ב' של זיכוך הנפש הבהמית. הוא מסביר שבמתן תורה קרו שני דברים: היתה המשכת העצמות, "אנכי מי שאנכי"[סה], "אנכי הוי' אלהיך", והיה בטול הגזירה של "עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה". מהו בטול הגזירה? בטול המחיצות בין עולם לעולם, בין מציאות למציאות. על ידי מתן תורה כל המחיצות הזדככו עד כדי בטול החיץ שבהן, כלומר שלא חצצו יותר, אלא להיפך – נעשו שקופות להעביר לגמרי, בהדיא, את האור מעולם לעולם, מדרגה לדרגה.

בנפש – כל פעולה בנפש דומה למעלה, כל מה שאנחנו עושים קורה מעלה, "הוי' צלך"[סו]. "דע מה למעלה ממך"[סז], כל מה שאדם עושה כאן קורה גם למעלה. זהו כלל גדול, שזה מה שהוא מסביר כאן בסוף, שכל עבודת זיכוך הגוף והנפש הבהמית, מה שאדם עובד קשה לזכך את החומר שלו, הוא עיקר ענין ספירת העמר, להאיר את הבהמיות, העמר – זה פועל בכל העולמות זיכוך המחיצות. החומר של האדם הוא המחיצה העיקרית שמבדילה בינו לבין בוראו, לבין אור ה'. ככל שאדם מזכך את היצר, את הנפש הבהמית, את הגוף שלו – הוא פועל על כל העולמות, שהצמצום הראשון עצמו במקום להוות חיץ האור יעבור דרכו. האדם עובד קשה על הגוף שלו והוא פועל בכך שהאור שלפני הצמצום יוכל להאיר, כלומר המים האלה יוכלו להאיר לספירות שאחרי הצמצום. הוא גם פועל שאדם העליון בעולם אצילות יוכל לעבור את המסך שבין האצילות לבין עולמות בי"ע ולהאיר למטה כמו שהוא בפנימיותו למעלה. זה נקרא שזיכוך החומר מבטל את המחיצות, מבטל את הגזירה.

אבל יש את עצם ההמשכה של "אנכי מי שאנכי". העבודה הראשונה היא העבודה עם הגוף ועכשיו כביכול הדרך פתוחה. העבודה עם הגוף היא לפתוח את כל המחסומים, שאין מחסום. אבל עכשיו, לאחוז ממש כביכול בעצמות ולהביא אותה עכשיו דרך הדרך הפתוחה, להוריד את הגלוי – זה על ידי "בכל מאדך", "עושין רצונו של מקום". זהו הממד של יציאת מצרים, העבודה של הנשמה האלֹקית.

כל ההסבר של הגלויות והגנוזות היה להסביר את כל המדרגות, איך שצריך לפתוח את השערים כדי שהמים התחתונים יוכלו להסתכל במים העליונים, "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". תכלית הכוונה היא להמשיך ממדרגה א'.

הקבלת עשר המדרגות לעשר ספירות

מכל עשר המדרגות שאמרנו עכשיו, אם יש עשר מדרגות צריכה להיות הקבלה לעשר ספירות ולעוד הרבה דברים, ואין כאן מקום להאריך בזה. הקבלה רעיונית, אף על פי שכאן אנחנו למעלה מעלה מעשר ספירות. אם עשינו מבנה של עשר מדרגות רק נאמר בקצרה:

המדרגה הראשונה היא הכתר של ההתבוננות הזו, מדרגת חקיקת הבן בעצם נפש האב. זה נקרא "במי נמלך"; אחר כך, האור המאיר לעצמו הוא החכמה בהתבוננות שלנו; המים הפשוטים, שהם כבר התייחסות ורצון שתסתכל בי, שתעורר אותי – זו הבינה, האמא; אחר כך, שתי המדרגות של פנימיות וחיצוניות הציור לפני הצמצום הן חסד וגבורה; עד כאן, עד חסד וגבורה, כמו הרבה פעמים בקבלה הכל נקרא מכוסה, חסדים מכוסים[סח]. דהיינו שאצלנו הוא עדיין לפני הצמצום הראשון.

אחר כך, מדרגת האש בצור החלמיש, כמו עולם העקודים, הוא התפארת; כח המשכיל בנפש, השלהבת שבתוך הגחלת, כבר יתחיל להיות "לבר מגופא"[סט] לגמרי, שהוא הנצח; שלש המדרגות – המים, הגנוזות שבתוך הגלויות והגלויות ממש המעוררות את כל החיצוניות – יהיו הוד, יסוד ומלכות. זה גם מסביר שמה שעתיד להיות המלכות, שתמיד היא המעוררת את הכתר. אותו יחס הוא גם לגבי האדם התחתון ממש, שבעבודה שלו למטה ממש, ביציאת מצרים שלו, ב"בכל מאדך" שלו, הוא מעורר את הכתר, מבטל את כל הגזירות, מרכך ומזכך את כל המחיצות, להיות שקופות, שהכל יהיה "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".

לסיכום:

	כתר
	חקיקת הבן בעצם האור (יחיד)
חכמה		בינה
האור המאיר לעצמו (אחד)		המים הפשוטים (אחד)
חסד		גבורה
הצטיירות הפנים במים בפנימיות (קדמון)		הצטיירות הפנים במים בחיצוניות, בטול השם בעצם (קדמון)
	תפארת
	אש בצור החלמיש (א"ק ועקודים)
נצח		הוד
שלהבת שבגחלת (כתר דאצילות)		המים
	יסוד
	ספירות הגנוזות שבתוך הגלויות
	מלכות
	עשר ספירות הגלויות

עד כאן המאמר הזה בקיצור.