"אין לנו פנאי"

בע"ה

שבת תשובה תשפ"ד – כפ"ח

לימוד ושליחות בתורה – יום שבת תשובה (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב'קיבוץ' שהתקיים בשבת תשובה נפתחה התוועדות צפרא דשבתא בחזרת-מאמר על ידי חתן בר-מצוה. בהתאם לכך, הרב פתח בהסבר קצר למדרש המובא במאמר. תוכן הדברים שייך במיוחד ליום שמחת תורה, בו מפטירים בדברי ה' ליהושע "והגית בו יומם ולילה" ועסוקים בהכנה לשנה של לימוד תורה ושל שליחות.

לימוד תורה ועבודת הבירורים

במדרש תהילים[ב] כתוב "אמרו ישראל לפני הקב"ה 'רבונו של עולם רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי'". המדרש הזה הוא היסוד של המאמר עליו חוזרים בבר-מצוה[ג] – כמו ששמענו כעת – בגלל התשובה של ה', "אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" (וכפי שלמדנו בעבר באריכות[ד]). אבל כעת נתייחס רק לטענה של בני ישראל – "אין לנו פנאי". "פנאי" הוא גם לשון פנים[ה] – החוויה של "אין לנו פנאי" גורמת לכך שאין לנו פנים לעיסוק בתורה, אנחנו לא מסוגלים לפנות אל התורה "פנים בפנים" באופן מלא. כתוצאה מכך גם 'אין לנו פנים'[ו] לעמוד מול הקב"ה, שהרי איננו עוסקים בתורתו יומם ולילה כמצווה עלינו[ז].

החיוב להתייגע בתורה יומם ולילה, "והגית בו יומם ולילה"[ח], נאמר ליהושע בן נון, כמו שקוראים בהפטרה בשמחת תורה. יהושע בן נון מכניס את העם לארץ וצריך להלחם, לכבוש את הארץ ולחלק אותה – לא יהיה לו פנאי לעסוק בתורה יומם ולילה. אם כן, למה ה' מצוה אותו "והגית בו יומם ולילה"? כנראה שה' רוצה להוציא ממנו את התשובה הזו בעצמה – "רוצים אנו... אבל אין לנו פנאי".

מה המעלה בתשובה הזו? ראשי התיבות של "אין לנו פנאי" הם אלף (וגם אמצעי התיבות "אין לנו פנאי" בגימטריא אלף). התורה שלנו, כידוע, מתחילה דווקא באות ב – לשון ברכה[ט] (ובכך יש נעיצה של תחלת התורה בסופה, פרשת "וזאת הברכה", שקוראים בשמחת תורה, ומיד "תוכפין סיום להתחלה"[י]). בכל אופן, האריז"ל מסביר[יא] שהתורה שיש לנו היא רק תורת עולם הבריאה, לכן היא מתחילה ב-ב, אבל איננו זוכים בעולם הזה לתורת עולם האצילות, שמתחילה ב-א. על ידי שהוגים בתורה יומם ולילה זוכים לתורה שמתחילה ב-ב, אבל למעלת התורה שמתחילה ב-אלף מגיעים דווקא דרך הרצון לעסוק בתורה יחד עם הדחק של "אין לנו פנאי".

ולמה, באמת, "אין לנו פנאי"? "אין לנו פנאי" בגימטריא רפח – סוד רפח הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. ה' יתברך, "יוזם השבירה ומתכנן התיקון"[יב], ברא עולם שיש בו ניצוצות שצריכים לברר, ומתברר שבירור הניצוצות לא קורה כשאני יושב בבית המדרש והוגה בתורה יומם ולילה – אני צריך לצאת למציאות, להלחם ולעסוק בבירורים, כמו שיהושע צריך לכבוש את הארץ מעממי כנען. בכל זאת, הקב"ה לא מוותר – הוא תובע "והגית בו יומם ולילה" – אבל הוא גם יודע ש"אין לנו פנאי", הוא הפיל לעולם את רפח הניצוצות שאנחנו צריכים לברר... התביעה גורמת לנו לרצות לעסוק בתורה יומם ולילה, ודווקא דרך הרצון יחד עם המציאות בה "אין לנו פנאי" אפשר להגיע לשרש יותר גבוה של התורה.

שליחות וחשש מרמאות

סופי התיבות של "אין לנו פנאי" הם המלה נוי (אותיות יון הפוך, עיקר הכח של בירור יפי יון – בירור רפח ניצוצות הנ"ל[יג]). בשמונת לשונות היפי[יד] "נוי" הוא היפי שמכוון כנגד ספירת הנצח – הבטחון העצמי הפעיל והיוזם. בספר יצירה הנצח הוא "עומק רום", ובהקבלה לעשרת הדברות[טו] הוא מכוון כנגד "לא תגנֹב"[טז] (אנחנו מדגישים זאת משום שהיום, ח' תשרי, הוא היום של תיקון "עומק רום" לפי תיקון עשרת העומקים של ספר יצירה בעשרת ימי תשובה[יז], בהם אומרים "ממעמקים קראתיך הוי'"[יח]). כל גניבה מתחילה מגניבת דעת, מרמאות, ששייכת לתיקון "עומק רום".

חסידים אומרים שהסיכום של כל ספר התניא הוא 'אל תהיה רמאי'[יט] – אל תרמה את עצמך לגבי מהותך העצמית. יש פתגם[כ] שאומר שאת ה' אי אפשר לרמות בכלל וגם את הציבור אי אפשר לרמות לאורך זמן, לכן בסופו של דבר אדם מרמה רק את עצמו... אבל בכל זאת, כל אחד צריך להיות שליח, ללמד תורה ברבים, וכמו שאמר אדמו"ר האמצעי לחסיד שהתלונן שיש לו תחושת ישות ושביעות רצון עצמית כאשר הוא חוזר חסידות ברבים – 'בצל תהיה, אבל חסידות תחזור'[כא]. מי שחוזר חסידות ברבים – וכך כל מי שמלמד תורה לרבים – צריך להיות ב"עומק רום", הרי בשביל לדבר לרבים צריך להיות (או להרגיש) קצת מורם מעם, צריך לשמוח ולהנות מהתורה שהוא זוכה ללמד, אבל יחד עם זה "לבו דואג בקרבו" מעצם הענין. הוא הרי מכיר את עצמו, יודע שהוא לא ראוי לאיצטלא הזו, וחושש מכך שהוא מרמה את עצמו ואת הרבים – שה"נוי" שלו הוא אולי "נאה דורש" אבל לא מספיק "נאה מקיים"[כב]. יש לו שאיפה אמתית לעסוק בתורה כדבעי, יומם ולילה, כדי שיהיה ראוי ללמד תורה – אבל הוא יודע ש"אין לנו פנאי" (וכמה שהוא עסוק יותר בשליחות, בצרכי ציבור, יש לו פחות פנאי...).

גם כאן נאמר אותו דבר: ה' רוצה דווקא את השילוב הזה, את מי שרוצה לעסוק בתורה יומם ולילה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות – כדי לברר בכח התורה את רפח הניצוצין – אבל מיצר ודואג ש"אין לנו פנאי". דווקא כך מגיעים לשרש התורה באצילות – בסוד "אין מוסרין רזי תורה [ה'אור כי טוב' הגנוז בתורה] אלא למי שלבו דואג בקרבו"[כג] – ומקיימים את השליחות מתוך בטול לה' יתברך וידיעה שהתורה שאני זוכה ללמד איננה שלי (שהרי לי אכן אין פנאי ללמוד כדבעי) אלא מה שה' שם בפי.

נברך שחתן הבר-מצוה יחזור הרבה חסידות, בשפה ברורה, לפני הרבה אנשים – אבל לא ירמה אף אחד... וגם החתן שיש לנו כאן יזכה להקים עם אשתו בית של שליחות.

קבלה טובה של תורה

הרבי הריי"צ אומר שצריך בכל ראש השנה לקבל הידור חדש[כד]. בכל ראש השנה יורד לעולם אור חדש, שלא היה מעולם, וצריך להכין לו כלי חדש – הידור בתורה ובמצוות. מי שלא עשה זאת בראש השנה – עדיין יכול להשלים עד יום כיפור. הכי טוב לקבל קבלה טובה שהיא תוספת בלימוד התורה – להוסיף ב"והגית בו יומם ולילה". בקבלה הטובה עושים כלי לקבל את האור, והכלי הכי מתאים הוא "תורה אור"[כה]. כאשר מקבלים קבלה טובה בלימוד זהו גם משהו ברור ומוגדר – צריך ללמוד מכאן עד כאן. אם אני מצליח לעשות זאת או לא בסופו של דבר זו עוד שאלה – אבל בכל אופן ברור מה צריך לעשות, אומרים באופן ברור ש"רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה". כמובן, קבלה טובה של לימוד תורה שייכת במיוחד גם לשמחת תורה ולשבת בראשית – סיום והתחלת התורה מחדש.

ידוע[כו] שאצל הרביים היה סדר בלימוד פרשות השבוע – מלבד פירוש רש"י, בכל שנה, היו מוסיפים בשנה אחת לימוד של פירוש האבן-עזרא (שהוא עוד יותר פשטן מרש"י, רש"י מלמד את הפשט של עולם היצירה ואילו האבן-עזרא את הפשט של עולם העשיה, כפי שרומז רבי אייזיק[כז]); בשנה שניה לימוד רמב"ן (שמביא את דברי רש"י והאבן עזרא, ובדרך כלל גם מכריע לאן דעתו נוטה); בשנה שלישית לימוד פירוש אור החיים הקדוש (שהוא כבר יסוד של חסידות); ובשנה רביעית לימוד פירוש הפנים יפות (לרבי פינחס בעל ההפלאה והמקנה, שהוא כבר ממש מתוך החסידות). מכיון שהרבי אמר שהיום כבר כל אחד צריך להיות רבי[כח] – כנראה שזהו סדר לימוד שהיום הוא שוה לכל נפש. לכן חשבתי להתחיל השנה עם לימוד האבן עזרא – וכל מי שרוצה 'לעלות על אותה רכבת' מוזמן להצטרף (הלימוד הזה מתאים במיוחד למלמדים, שמלמדים פשט – העיקר הוא ללמוד לפי רש"י, אבל אם המלמד בקי גם בפשט לפי האבן עזרא זה נותן אופקים אחרים לגמרי בלימוד). חשוב להדגיש שהקבלה – בלי נדר – היא לא ללמוד דווקא על כל הפרשה, אלא כמה שאני מספיק, וזה ודאי שוה לכל נפש...

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• כש"אין לנו פנאי" לעסוק בתורה – אין לנו פנים לעסוק בה ואין לנו פנים לעמוד מול ה'.
• ה' תובע מאתנו עיסוק בתורה וגם גורם לכך ש"אין לנו פנאי" – כי אנו טרודים בבירור הניצוצות – כדי שנגיע לשרש התורה באצילות.
• יש לעסוק בשליחות מתוך תחושת רוממות – אך מבלי לרמות את האחרים או את עצמי.
• כאשר רוצים לעסוק בתורה ומרגישים שאין פנאי מגיעים לדאגת הלב וזוכים לאור הגנוז בתורה.
• בתחלת שנה צריך לקבל הידור חדש – כלי לאור החדש שיורד לעולם.
• הכלי הטוב ביותר הוא קבלה טובה בלימוד "תורה אור" – קבלה שמבטאת ש"רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה".