1

בע"ה

סעודת פורים

פורים תש"ע – בית הרב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

יש מאמר חז"ל – מובא במדרש, וגם לשון הפיוט ביוצר לשבת זכור – "תכלית שבעים נתלה על חמישים". הפשט הפשוט הוא שמ"אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל השרים אשר אתו" עד הפסוק "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה" יש שבעים פסוקים. סה"כ במגלה יש קסז פסוקים, כמנין "הוי' אלהינו הוי' אחד", היחוד של קריאת שמע. המגלה מחולקת לעשרה פרקים, והחלק הזה של המגלה הוא חמשה פרקים – חצי מגלה מבחינת הפרקים – מתחלת פ"ג, שמתחיל "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן", עד הפסוק האחרון של פ"ז, "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי וחמת המלך שככה". "שככה" זה "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו". שככה בגימטריא משה, כידוע. אחרי שאחשורוש הרג את ושתי כתוב "כשוך חמת המלך אחשורוש", זו בחינה של רגיעה, אבל הרגיעה השלמה זה "שככה", "אשרי העם שככה לו". זה הסיום של פ"ז, הסימן הוא "גז" – "כי גז חיש ונעופה", מתחלת פ"ג עד סוף פ"ז, זה החיים של המן הרשע. עולה לגדולה בתחלת פ"ג ונתלה על עץ גבוה חמשים אמה בסוף פ"ז. זאת אומרת שבין עשרת הפרקים יש שני פרקים לפני כן, א-ב, ועוד שלשה פרקים אחרי כן, ח-ט-י (אם כי פ"י הוא פרק קצר מאד). בכל אופן, היחס בין הפרקים לא כל כך שוה, כי החמשה פרקים של חיי המן הגלויים זה ע פסוקים – שעל זה נוסד הלשון "תכלית שבעים נתלה על חמישים" (זה לשון חז"ל, כנראה שראו בזה משהו עמוק ומיוחד מאד) – וסביב זה 'מקיף' של 97 פסוקים, יחוד מה ו-בן, מהיטבאל, זמן פסוקים, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". יש מהיטבאל שמקיפה את "נכנס יין יצא סוד". כששותים יין צריך לכוון לתיקון שבעים הפסוקים  מ"אחר הדברים גדל המלך אחשורוש את המן" עד "ויתלו את המן על העץ וגו'". זה "תכלית שבעים".

הפשט של "נתלה על חמשים" זה שהוא נתלה על עץ גבוה חמשים אמה. אבל היות שהשבעים רומז לפסוקים, שבעים הפסוקים, אז אפשר לומר שגם החמישים רומז לפסוקים, חוץ מהפשט שזה עץ גבוה חמישים אמה (זה בשביל ילדים, תשמע גיורא, שילמדו "תכלית שבעים נתלה על חמשים", עם הגימטריא שלו שנעשה תיכף – צריך לשאול את הילדים מה עם הפירוש, נראה אם איזה יכול לפענח את המאמר). שוב, החמשים זה העץ, שער הנון, אבל ה"תכלית שבעים" זה שבעים הפסוקים. אבל, גם בחמשים אפשר לכוון, שכמו שהשבעים רומז למספר של פסוקים, שזה חמשת הפרקים האמצעיים של המגלה, מ-ג עד ז (כולל), אפשר לומר שחמשים זה גם כן, הפסוק החמשים באותו קטע. "נתלה" זה גם לשון "תולה ארץ על בלימה", לשון תלות. כלומר, שמה שקרה בסוף השבעים, "ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי" – הדבר הזה, שקרא ב"תכלית שבעים", הוא "נתלה על חמשים", הוא בעצמו תלוי על חמשים, על הפסוק החמשים – פרק ו פסוק ד: "ויאמר המלך מי בחצר והמן בא לחצר בית המלך החיצונה לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". זה שהפסוק הזה ראוי להיות ה-50 זה ה"מי בחצר" – זה גם סוד שער הנון, "מי יעלה בהר הוי'". "אשר הכין לו" – לעצמו. הוא חושב שהכין את העץ לתלות את מרדכי. גם לפי הפשט של הסיפור, אם המן לא היה מופיע ברגע הקריטי הזה – באותו רגע שאחשורוש נמצא בהתעוררות, שקראו את ספר הזכרונות לפניו ושאל אם נעשה יקר וגדולה למרדכי שהציל את חייו, ונערי המלך אמרו שלא עשו לטובתו כלום. אז הוא הבין שאין לו אוהבים, ואולי מישהו מתנכל לו – אולי המן בעצמו, הוא כבר חושד בו. כתוב שעיקר תוקפו של נס מתחיל מ"בלילה ההוא נדדה שנת המלך", אבל חוץ מזה שהוא מתחיל להתעורר ולהיות לא רגוע, אבל ה"מכה בפטיש" זה שבאותו רגע מופיע המן בכבודו ובעצמו, ואז מתוך התעוררות ועצבנות הוא אומר "מי בחצר" ואז "והמן בא... לאמר למלך לתלות את מרדכי על העץ אשר הכין לו". אם כן, יש לנו פירוש מאד נחמד, פירוש חדש, מה זה "תכלית שבעים נתלה על חמשים". [אמרת פעם את היוצרות של שבת זכור? כשהיית ילד אמרו? הוא ירושלמי, אז יש את כל הסיכויים שאמר, אבל הוא לא אמר. אם כן, אתה לא מכיר מה שכתוב שם "תכלית שבעים נתלה על חמשים". בסדר, לא זכית עדיין].

את הווארט הזה לא ראיתי. מה שכן, המפרשים הוסיפו לפשט שתכלית שבעים הפסוקים – "תכלית שבעים נתלה על חמשים" – הוא שסוף שבעים פסוקי העץ זה תלית המן על עץ גבוה חמשים אמה, חוץ מזה הוסיפו שהרי המן הוא הוא הנחש הקדמוני, ומה זה תכלית שבעים מתחלת התורה (אמרנו אתמול שכל פורים קשור לתיקון חטא אדה"ר וחוה)? ה"תכלית שבעים" של כל התורה כולה, הפסוק השבעים מ"בראשית...", הוא קללת הנחש – "ארור אתה מכל חית השדה וגו'". אז כמו שהנחש נתלה בפסוק השבעים של התורה ככה המן נתלה על הפסוק השבעים מאז שהוא עלה לגדולה. כך הוסיפו המפרשים. לפי הווארט שלנו, צריך לחפש את הפסוק החמישי: "ויצר יהוה אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". זה הפסוק שבו נברא הפסוק, שהוא "מכל חית השדה", ואדם הראשון קרא לו נחש (= "הוא שמו"). אם לא היו קוראים לו נחש, יכול להיות שלא היה כל כך גרוע. "והנחש היה ערום", זה כנראה קשור לשמו, לניחוש – "נחש ינחש" – והאדם נתן לו את השם הזה, בפסוק החמישי. אדם הראשון היה חכם מאד, וידע לקרוא לכל אחד לפי שרש הנשמה, אבל בכל אופן באותו פסוק נתן לו את השם נחש ומפני זה קרה מה שקרה ובסוף תלו את הנחש על עץ גבוה חמשים אדם – "ארור אתה מכל חית השדה... על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך". כל קללות הנחש זה הפסוק השבעים של התורה. ידוע שבפרק השירה יש שיר לכל נברא, ושיר הנחש זה "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" – גם לו יש תיקון. כמו שבפורים צריך להגיע ל"ברוך המן", כפי שכותב האריז"ל, כך גם לנחש יש תיקון – היה עתיד להיות שמש גדול, וזה יהיה לע"ל, כשיחזירו לו את הרגלים, "סומך ה' לכל הנופלים".

אם כבר, אז נמשיך לפרש את הסוד הזה: כמה זמן אדם חי עלי אדמות? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". בהמשך כתוב "כי גז חיש ונעופה", שזה שבעים הפסוקים של פרקי גז במגילת אסתר, כנ"ל. על בן שבעים כתוב "בן שבעים לשיבה", אבל "תכלית שבעים" – תכלית החיים, כמו בעל התפלה שהיה הולך ושואל את האנשים מה התכלית של החיים שלך – "נתלה על חמשים", "בן חמשים לעצה". עצה אותיות העץ, נתלה על "בן  חמשים לעצה". הפשט הוא שתכלית כל החיים שלך הוא איזה סוג עצות אתה נותן לאנשים. כשאדם מגיע לגיל חמשים באופן סופי מתגבשות אצלו העצות שלו לגבי החיים, כל המסירות נפש שלו בעלמא דין. כפי העצה שלו ככה עוד עשרים שנה הוא חי עם זה, וזה התכלית של החיים שלו – התכלית כבר התגבשה לו בחמשים. כל התקופה עד גיל חמשים היתה לגבש את העצה. יכול להיות, שכמו ש"הרי אני כבן שבעים שנה" – שכבר בגיל 18 היה כבן שבעים – ככה יש אנשים שגם בגיל צעיר הם בני חמשים שנה, שיש להם עצה. ויש אנשים שיודעים בערך מה צריכה להיות העצה, אבל בדיוק העצה, איך לגבש אותה, לא יודעים עד גיל 50. אם בא מישהו להתייעץ איתו, להימלך איתו – עיקר העצה זה איך להגיע "עד הלום", עד המלכות. העצה הראשונה היא "עם המלך במלאכתו" – אין מלך בלא עם. ידוע ש"פורים פורים פורים לנו" זה הסוד ש ל"במי נמלך", בנשמותיהם של צדיקים, ועמך כלם צדיקים.

מה שאמרנו עכשיו לא כתוב, אבל יש מי שאומר משהו דומה לזה. יש מי שאומר שכל התקופה מאז שהמלך אחשורוש "גדל את המן וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר איתו" זה לא רק שבעים פסוקים, אלא שכל התקופה הזו ארכה בדיוק שבעים ימים – יש פירוש כזה. "יום לשנה". אם אמרנו ששבעים רומז לשבעים שנות חיי האדם, כאן יש פירוש שכל הסיפור הזה לקח שבעים ימים. יש מי שקורה את המגילה לאט, פסוק ליום, ככה ראוי לקרוא את המגלה לאט, לא מהר. יש כאלה שקוראים את המגלה מהר, אבל יותר טוב לקרוא לאט – לעכל את הפסוקים. אז עוד פירוש ששבעים זה שבעים יום, ולגבי כל אחד זה שבעים שנה. כל מגלת אסתר זה הסוף של שבעים שנה של גלות בבל. זה בעיקר תלוי מה היתה העצה שלך בחיים, מה עשית בחיים, הכל זה "בן חמשים לעצה".

אחרי כל הפירושים האלה, של "תכלית שבעים נתלה על חמשים", נעשה את הגימטריא של המשפט הזה (שיש בו חמש מלים) – 2265. מה שיצא לנו בסוף שהכל תלוי בחמשים, "בן חמשים לעצה", ומכאן נבין מה העצה. 2265 = ה"פ 453 = "תמחה" = מלך המשיח. סימן שרק מלך המשיח יש לו את העצה הנכונה. יש דברים ששוים משיח, ויש דברים ששוים "מלך המשיח". מה ההבדל? בכל דור ודור יש מי שראוי להיות משיח, תמיד יש משיח, אבל זה שיהיה מלך המשיח בפועל ממש זה תמחה. מלך זה גם לשון עצה – שמגובשת אצלו העצה לגמרי, מאה אחוז. ידוע שאצל חסידים כל אחד שהיה ניכר מזרע עמלק היו קוראים לו 'תמחה' – זה כינוי של עמלק, הלך שם ברחוב איזה 'תמחה' אחד, כך היו אומרים, זה היה הז'רגון. אם כן, זה העצה – העצה זה מלך המשיח שהוא יודע מה זה תמחה, ויודע גם לזהות את כל ה'תמחה'. זה "תכלית שבעים נתלה על חמשים".

אפשר לומר טפת לחיים – לחיים לחיים! עד דלא ידע זה "בסומי", זה לא לשתות.

ניגנו לכתחילה אריבער.

יש י-ה-ו-ה, יחודא עילאה ויחודא תתאה, יחודא עילאה זה "אכלו רעים" ויחודא תתאה זה "שתו ושכרו דודים". בפתח אליהו כתוב "חכמה מוחא, בינה לבא... תפארת גופא... מלכות פה" – אלה י-ה-ו-ה, חכמה ובינה, תפארת ומלכות. זאת אומרת שלפי פתח אליהו הוי' זה מח-לב-גוף-פה. לפי מה שהוסבר אתמול, עיקר היחוד והתיקון והעבודה של חג פורים זה וה, יחוד של גוף ופה. ה עילאה זה לב ו-ה תתאה זה פה. יש מסורה יפה: הרי פורים שייך ל"ארור המן" ו"ברוך מרדכי", "עד דלא ידע". מתי כתוב ה"ארור" הראשון בתורה? "ארור אתה מכל חית השדה" (שאמרנו קודם) – הנחש הקדמוני, המן הרשע. כמה ארור יש בכל התנ"ך? אם פותחים את התקליטור ומחפשים את המלה ארור רואים שיש לב פעמים "ארור" בכל התנ"ך. אמרנו ש"ארור המן" זה בלב, בינה, בחינת אמא. השרש של "ברוך מרדכי" זה אבא, רק שזה מתגלה דווקא במלכות. כמה פעמים יש "ברוך" בכל התנ"ך? פה. עוד פעם, ה עילאה זה לב ו-ה תתאה זה פה – עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא – ויש לב "ארור" ו-פה "ברוך" בתנ"ך. ארור זה בעלמא דאתכסיא, כמו שגם כתוב בתניא, שאם קורים דברים לא טובים סימן שזה בא מעלמא דאתכסיא, ובאמת זה טוב. ארור זה אור, אבל חזק – עם שני רישים – ארור בגימטריא אור קדמון, אור גדול שמסמא את העינים, לכן בעולם הזה זה מתקבל כהיפך הברכה, היפך הטוב, ויש לב כאלה. אבל "ברוך" יש פה – עיקר מה שהפה צריך להוציא זה ברכות, כמו כל הצדיקים שמברכים. הצדיק הוא זה שמברך, מברך בפה שלו. תיקון העלמא דאתגלייא זה לברך. רק ה עילאה ו-ה תתאה, לב פנה, עולים יחד 117 – ט"פ אהבה, מספר פסוקי שיר השירים. תיכף נסביר שדווקא בפורים מתחיל שה"ש, כמו שאמרנו ש"אכלו רעים שתו ושכרו דודים" סעודת פורים. בסעודה יש "אכלו רעים", אבל העיקר "שתו ושכרו דודים", וכמו שהסברנו אין הכוונה לשכרות – כי "בני שכורה" הם מבני ט' מדות ר"ל, לכן אסור ש"שתו ושכרו דודים" יהיה שכרות אלא זה משהו אחר. כמו שהסברנו אתמול בשם השל"ה – אדמו"ר הזקן היה 'של"ה-איד' לפני שהגיע למגיד, מי שהיה חסיד ונהג לפי השל"ה נקרא כך. הוא כותב שלא להשתכר, והוא מחמיר בזה מאד, ואין מי שמחמיר בזה כמוהו, בלא להשתכר. הוא מסביר שלהשתכר ולהתבשם זה שני דברים. את זה אמרנו אתמול, אבל לא הזכרנו את הקשר והזיקה לחב"ד, שאדמו"ר הזקן היה של"ה-איד. בכל אופן, ה"ארור" זה בלב, זה לא העיקר. "חייב איניש לבסומי", "שתו ושכרו דודים", עד שבפה יהיה "ברוך" אפילו על המן, כי הרע כסא לטוב.

נעמיק בעוד נקודה שדוברה: חז"ל אומרים שפורים זה לשון "פרו ורבו", שזה שיר השירים. פורים זה פוריא, שזה גם מטה, שנקראת כך כי עליה פרים ורבים. אמרנו שיש שיטה אחרת במקובלים שהחדשים הם לפי סדר השבטים כתולדותם, כמו שכתוב בפרשת "תצוה". לפי זה אדר היה צריך להיות בנימין, שנולד אחרון, אבל היות שאדר מתחלק לשנים אומרים שזה בעצם יוסף, כאן יש "ונהפוך הוא". המן נתלה על העץ ב-טז ניסן, אז אם מחשבים שבעים יום למפרע, הוא עלה לגדולה ב-ו' שבט. בפעם אחרת הסברנו מה זה הענין של ו' שבט, אבל זה היום שהמן עלה לגדולה לפי מדרש זה – שבעים ימים כולל. מ-ו' שבט עד סוף שבט יש כה ימים (בחדש שבט יש שלשים ימים), עוד כט ימים באדר הסמוך לניסן, ועוד טז ימים בניסן. שבעים ימים זה יוצא טז ניסן, שזה היארצייט של המן כידוע, וצריכים לעשות אז סעודה בפסח. בפסח קוראים את שיר השירים, ואז נתלה המן. היום קוראים את מגלת אסתר, אבל הענין של שה"ש מתחיל מהיום. יש בזה המון רמזים. שה"ש מתחיל מפורים כי "פרו ורבו", "מה יפית ומה נעמת". לפי שיטה אחת אדר של פורים הוא כנגד אפרים. אבל לפי האריז"ל, לפי סדר הגדלות, לפי סדר הדגלים, השבט של אדר הוא נפתלי – האחרון בין הדגלים. יודעים ש"נפתלי אילה שלוחה הנתן אמרי שפר", נותן מגלת אסתר, יודע לרוץ מהר. מי שרוצה מאמר טוב מאד כדי להתחיל ללמוד עם תלמידים מאמרי חסידות לעומק ובגעשמאק, אז בין הכי מומלצים ללמוד מאמר "נפתלי אילה שלוחה" בויחי, הן באור התורה של הצ"צ ובעיקר בפלה"ר. הוא מביא ש-נפתלי זה נפת לי. אמרנו שיש ז לשונות כלליים של הנאה, שכל אחד כולל עוד. אחד מלשונות המתיקות וההנאה הרבה זה נפת צופים. כתוב שנפתלי הוא השבט של חדש אדר לפי האריז"ל. חוץ מזה שחוש החדש הוא שחוק, שזה גם שעשוע וגם שמחה – כולל את כל הלשונות, כפי שהוסבר – וחויה אחת שגם כולה שעשוע וגם כולה שמחה זה לצחוק. כמו שאמרנו קודם, ש"פרו ורבו" זה שעשוע (פרו) ושמחה (רבו). מה כתוב? "יצחק מצחק את רבקה אשתו". רואים שב"יצחק מצחק" יש גם "פרו" שזה שעשוע וגם "רבו" שזה שמחה. על "פרו" כתוב "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים", שזה "פרי צדיק", ועל "רבו" כתוב "נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו", שזה שמחה. ומה שכולל כל שבעת לשונות ההנאה – פורים זה חג של הנאה, ו"לבסומי" זה הנאה מרובה – זה צחוק. אבל יש פה עוד הנאה שנקראת נפתלי, נפת-לי. מי שרוצה להשתכר מהנאה מדברי אלקים חיים, שעיקר השכרות זה להשתכר מחסידות, אז מומלץ בין היתר ללמוד את מאמר ד"ה "נפתלי אילה שלוחה" בפלח הרימון.

ידוע שאדמו"ר הזקן, כאשר התחיל לומר דא"ח וביאור באריכות, אחרי פטרבורג, אז מצוין שההשכלה העמוקה ביותר שלו – ככה גם רבי הלל אומר, וכתוב בעוד מקומות – באה לידי ביטוי ב"זכר רב טובך יביעו" המודפס בסידור, אבל מה שמודפס בסידור זה רק קיצור. בפירוש המילות של אדמו"ר האמצעי יש יותר באריכות. שוב, ידוע מהחסידים שעיקר ההשכלה, שזה עיקר הנעם והמתיקות של חסידות חב"ד, זה הנושא של "זכר רב טובך". ומה הנושא שם? ההבדל בין העלם וגילוי לעצם והתפשטות. עיקר ההשכלה של חסידות חב"ד זה להבדיל בין המושגים העלם וגילוי לעצם והתפשטות. כל החסידות, כל הביאורים העמוקים של רבי הלל – העמוק ביותר והעיקרי זה בתחלת הביאור על שער היחוד, בפ"ג בשער היחוד, שזה אולי גולת הכותרת של כל החסידות – זה רק ארבעת המשלים של עצם והתפשטות וחמשת המשלים של העלם וגילוי. לעניננו, "פרו" זה "העלם וגילוי" – שעשועים זה בחינה של העלם וגילוי – ואילו שמחה, שזה הקצה האחרון של ההנאה (שוב, בהנאה יש שני קצוות, קצה אחד של הנאה שהוא שעשועים עצמיים, "שעשועי המלך בעצמותו", וקצה שני שהוא שמחה, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה וטוב לבב מרב כל", "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה"), זה "רבו", התרבות והתפשטות, שייך לעצם והתפשטות. בשעשוע אין שום התחדשות אמיתית, אלא רק שמה שהיה בהעלם מתגלה. כל הזמן, הוא מתגלה ונעלם, רצוא ושוב, מטי ולא מטי – כל פעם מגלים יותר, "דדיה ירווך בכל עת". זה שעשועי התורה, "לולי תורתך שעשעי", שעל זה כתוב "דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד". זה לא עצם והתגלות, אלא כל פעם טעם חדש. זה הדדי, אני מקבל טעם ואתה מקבל טעם – הטעם הזה היה גם קודם, אבל בהעלם, וכרגע זה מתגלה. כל רגע יש גילוי חדש מתוך ההעלם. שוב, "פרו" זה "העלם וגילוי" ו"ורבו" זה "עצם והתפשטות". כדי להבין את מה שאמרנו עכשיו צריך לחרוש את כל יסוד חסידות חב"ד. זה מתחיל ממאמר "זכר רב טובך", אבל העיקר-העיקר זה הביאור של רבי הלל על פ"ג של שער היחוד.

נעשה גימטריא (ר' הלל לא עושה גימטריאות, אבל נעשה לכבוד פורים): העלם וגלוי = ר בדיוק = עצם. התפשטות = 1200 = ו"פ עצם. הרמז ש-עצם והתפשטות לוקח את העצם וממשיך אותו בו"ק – למעלה ולמטה ולארבע רוחות. העצם מתפשט עד אין סוף. הקצוות זה עומק בלשון ס"י – "עמק דרום, עמק צפון וכו'" – ועמק זה אין סוף. זה התפשטות אין סופית, גילוי כח האין סוף, כמו שכתוב בחסידות על "פרו ורבו". עצם והתפשטות = 1406 = יהלום של יחידה. וכשמוסיפים העלם וגלוי = 1606. החידוש היום שזה בעצם "פרו ורבו", שעולה 500, וכשמצרפים את זה ל-1606 = אנכי פעמים הוי'. המצוה הראשונה לאדה"ר היא "פרו ורבו", אבל הדבור הראשון בעשה"ד זה "אנכי הוי'", ו-אנכי פעמים הוי' עולה פרו-העלם-וגלוי ועוד ורבו-עצם-והתפשטות. זו גימטריא יפה.

נחזור לזה ששם הוי' זה מח-לב-גוף-פה. עיקר הענין של פורים זה לייחד את הגוף והפה. יחוד מח ולב זה עדיין "אין השם שלם" – זה רק י-ה, וצריך גם וה. אף על פי ש-וה זה לא שם בפני עצמו, אבל זה העיקר בפורים, עד כדי כך שה-יה 'נעלם' והעיקר זה ה-וה. אתמול אמרנו שזה בסוד המלה אהבה – ארור-המן-ברוך-מרדכי, ש"ארור המן" זה י-ה, ובעיקר זה בינה, ו"ברוך מרדכי" שרשו באבא רק ש"אבא יסד ברתא". יש פה גם רמז יפה: היות ש-יה זה תרין ריעין שלא מתפרשים לעלמין, אז נחשב מח-לב ביחד (יש ביניהם יחס של "שלם וחצי"), שעולה יסוד, 80. מח-לב-גוף = 169 = 13 ברבוע, והנקודה האמצעית היא פה. רמז מאד יפה. יש משהו בפה שזה "היכל הקדש באמצע" בלשון ספר יצירה, הפה הוא הנקודה האמצעית. כתוב שכאשר ה' ברא את העולם צמצם אור אין סוף בנקודה האמצעית, ואיפה זה? יש משל אחד בחסידות – בד"ה "בריש הורמנותא דמלכא" לרבי הלל (מהמאמרים הכי יסודיים וחשובים בדא"ח) – שזה לא כמו שבדרך כלל שמבואר בדא"ח שהצמצום הוא בשכל, שהרב ממציא נקודת מוצא ללמד את התלמיד (שזה המשל של המגיד), אבל רבי הלל מסביר שמשל יותר מכוון במדה מסוימת היא שהצמצום הראשון הוא בחלל הפה. כל העולם נברא בחלל הפנוי בפיו של הקב"ה, והקו שה' מאיר לתוך החלל זה סוד הקו. קו זה לשון קול – קו ל..., יש לו כח שנמשך בכיוון מסוים (יש לו וקטור). מתוך הכלל יוצאים עולמות על פי עשרת המאמרות בהם נברא העולם. לפי זה החלל הוא הפה, וכאן הפה הוא הנקודה האמצעית של יג ברבוע. אם כן, זה רמז מאד יפה של מח-לב-גוף-פה, והעיקר הפה לפי הנ"ל. עיקר החידוש זה "ברוך המן", "הרע כסא לטוב" של פורים. הפה זה מלכות, דוד המלך, שבסעודת לויתן הוא המברך – "לי נאה לברך" – ולברך זה לומר ברוך. אם כי ברכות לראש צדיק, ו"טוב עין הוא יבורך" הוא "יברך", שה"טוב עין" זה "ולא מיין", 147 שנות חיי יעקב. מצד אחד יוסף הוא המשפיע, "ברכות לראש צדיק", אבל בסוף מי שמברך זה דוד, שמברך על הכוס, "כוס ישועות אשא ובשם הוי' אקרא".

בכל אופן, יש עוד המשך שלא הסברנו אתמול: דברנו על איסור הנאה בכלל, על ה'גדר' לפי ר' שמעון – יש ענין לתקן אותו בפורים – שיש 'הנאת הגוף' (עם שתי בחינות בזה) ו'הנאת המצוה'. כשעושים את החשבון זה שוה רבוע כפול של כד (פעמיים 576). לפי הר"ן זה שני דברים שונים, ולפי הרשב"א הנאת הגוף נכללת בהנאת המצוה. בכל אופן, הרבוע הזה – כד ברבוע – כתוב בקבלה שהמספר הזה הוא שני המברכים בפה, כי גם היסוד נקרא פה, "חסד בפום אמה". משיח בן אפרים זה הגילוי של "חסד בפום אמה", שזה הברית, והפה ממש זה דוד המלך. זה גם קשור למה שכתוב "ועלהו לתרופה" – התר-פה, פה אלמים ופה עקרות. "פה עקרות" זה תיקון של יוסף, הברית, ו"פה אלמים" זה תיקון של דוד, כמו שכתוב "ורחל לפני גזזיה נאלמה", ורחל היא בחינת דוד. גם אנחנו, במיוחד כל מי שעוסק בהבאת העצה שלו לצבור הרחב, הבעיה שלנו שאנחנו אלמים, "כרחל לפני גזזיה נאלמה". אמרנו שחג הפסח זה פה-סח, חופש הדבור, אבל זה שיהיה כח וחיות והנאה מרובה להעביר את העצה שלך, את המסר שלך, זה מתחיל מפורים – "להתיר פה אלמים". צריך גם להתיר פה עקרות, ושניהם על ידי ה"ועלהו לתרופה", העץ שגדל על גדות ה"מעין ומבית הוי' יצא". זה היה מאמר מוסגר. בכל אופן, נחזור לגימטריא שהיינו באמצעה: כתוב ש-כד ברבוע זה יחוד יסוד-מלכות. השם המלא של ר' שמעון הוא שמעון-יהודה-הכהן. למה שמעון הולך יחד עם יהודה? כי זה שוה מלכות. כדי שיהודה יהיה מלך זה הוא צריך את שמעון. הכהן = יסוד. זאת אומרת ש-שמעון-יהודה זה מלכות ו-הכהן זה יסוד, זה יחוד יסוד-מלכות, כד ברבוע, נמצא שהערך הממוצע בין הנאת הגוף להנאת המצוה זה שמעון יהודה הכהן. החקירה הזו באמת מתאימה לו, "ועוד לאלו-ה מילין" בהמשך בע"ה. עיקר החידוש שלו הוא שגדר איסור הנאה בתורה זה איסור השתמשות בחפץ לשם קבלת הנאה. כמו ש-אה זה ארור-המן, כך איסור הנאה. אבל במקום להשלים עם בה, שאז ר"ת אהבה, כאן יש את השם הקדוש אהוה – שם ה-טוב, "את השמים ואת הארץ" – ההיפך של איסור הנאה זה היתר הנאה. יש איסור והיתר שזה לא עד איסור הנאה, אבל הכי אסור זה איסור הנאה. נעשה רמז "איסור הנאה והתר הנאה" – "את השמים ואת הארץ", יחוד מח ולב זה "איסור הנאה", אבל יחוד גוף ופה זה על ידי "והתר הנאה". אסור הנאה והתר הנאה. והתר הנאה = 672 = ב"פ פורים, הממוצע. כאן יש עוד רמז יפהפה שפורים זה לא סתם התר הנאה, אלא שכל התורה זה והתר הנאה – החל ממצוות פורים וכלה בכל התורה. אסור הנאה = וחשך (על פני תהום) = כבוש. דברנו קודם איך הרבי נהג ב-ה' אייר תש"ח. מה היה ראשית הכבוש אצל יהושע בן נון? איך אני יודע שראשית הכבוש זה "אסור הנאה", גדר 'נקודה' בו כובשים את כל הארץ אחר כך. הכבוש הראשון זה יריחו, שההבדל בין כבוש יריחו לשאר הוא שכבוש יריחו זה אסור הנאה שצריך להחרימה. מי שמעל בזה הוא עכן, 'אוי ואבוי לו'. יריחו אסור הנאה = 562 = תיקון הציונות. כדי שלא לפול בטעות של הציונים צריך להתחיל את כבוש הארץ מאסור הנאה. כתוב בחסידות שבכבוש יריחו יש עדיין גדר של עבודת הבינוני. כל ארץ ישראל זה עבודת צדיק, אבל כבוש יריחו זו התכלית של עבודת הבינוני, בעיקר עבודה של "מצות לאו ליהנות נתנו". אם כובשים את יריחו בבחינת "אסור הנאה" כדבעי, אז הציונות – 562 – היא בכוון הנכון והטוב, ואז באמת כל שאר ארץ ישראל נעשית היתר הנאה, וזה מה שהקב"ה רוצה. הנקודה – גדר נקודה – צריכה להיות "ירחו אסור הנאה", להחרים את הכל, לא לקבל מזה הנאה. זה בוחן אם הגישה שלך לשם שמים. כמו שאמרנו אתמול ש"מצות לאו להנות נתנו" זה שהצדיק עושה רק לשם שמים, ולא לקבל מזה שום תענוג והנאה כלל וכלל. אחר שוב, כמו שאמרנו ,התכל'ס זה "והתר הנאה"

אסור הנאה (כנגד "את השמים", שזה רוחניות, יחוד מח ולב) והתר הנאה (כנגד "ואת הארץ", גשמיות, גוף ופה; עיקר העלמא דאתגלייא זה פה, הקול היהודי) = 1000, מאד יפה. זה נקרא ללמוד אסור והתר, לקבל סמיכה. מי שרוצה – וכל אחד צריך – לקבל סמיכה, וסמיכה זה לדעת אסור והתר, העיקר אסור הנאה והתר הנאה, ולייחד אותם יחד. לדעת שראשית הכבוש, שזה עדיין בגדר חשך, זה אסור הנאה – ירחו – ואחר כך כל ארץ ישראל זה התר הנאה. זה התכל'ס, "ואת הארץ". ה-1000 זה אלף אורות שבגימטריא ישראל בעל שם טוב – אלף אורות שמשה קבל בשעת מתן תורה. לחיים לחיים!

ניגנו ניגון יב-יג תמוז (?).

ידוע שהמלה הראשונה של התורה היא בראשית, ולפי התקו"ז היא כוללת את כל התורה, כל תכלית כוונת הבריאה. בין הרמזים של בראשית זה אסור מותר, ר"ת אם – "אם בחקתי תלכו". "אם בחקתי תלכו" זה לדעת מה אסור ומה מותר, ולא רק לדעת מה אסור ומה מותר אלא לייחד ביניהם. זה תחלת הכל, "בראשית". ידוע ש-אם רומז לשלשת הזוגות של גואלי ישראל – אהרן-משה, אסתר-מרדכי, אליהו-משיח. לפי זה אהרן הוא האסור ומשה הוא המותר. הייתי חושב הפוך, שאהרן יותר חסד ומשה דין, אבל הרמז הפוך. אסתר אסור ומרדכי מותר, אליהו אסור ומשיח מותר – סוף טוב הכל טוב. המגלה נקראת על שם אסתר, היא הגבורה. יש משהו באסתר המלכה יותר ממרדכי היהודי, ולכן המגלה על שמה. היא בקשה מחכמי אותו דור "כתבוני לדורות", בחינת "פרו ורבו", "לדורות", כמו שדברנו אתמול. המצוה העיקרית שנוהגת לדורות היא המצוה שעושה את הדורות – "פרו ורבו". בזכות "פרו ורבו" יש בכלל דורות בעולם. "זה ספר תולדות אדם", על ידי המצוה של "פרו ורבו", ואז יש מצוות הנוהגות לדורות לעומת המצוות הנוהגות רק לשעה, והמצוה העיקרית שנוהגת לדורות היא פו"ר, כח האין סוף.

אסתר, בין הלשונות של ההנאה, שוה אשר נעם. עוד לא אמרנו את רמזי שבעת הלשונות, אבל נחזור כדי לחקוק אותם במח הזכרון שלנו – שעשוע תענוג נחת אשר הנאה נעם שמחה. ידוע בחסידות ש-נעם זה משהו שקוראים באידיש געשמאק, וכל מה שקשור לגעשמאק – שיש לאדם טוב טעם במשהו, משהו שעושה בקדושה – זה נעם בלשון המקרא. כל הלשונות האלה סתם נקראים הנאה, לשון חז"ל. אמרנו שהשרש שלו הוא הנה – "הנה נתתי לכם לאכלה", המאמר העשירי בעשרת המאמרות – אבל אין את המלה "הנאה" בתנ"ך. נעשה חזרה: הסברנו ששעשוע ברדל"א, תענוג מורכב בז"ת דעתיק, נחת באריך, אשר בפנימיות אבא, הנאה חיצוניות אבא, נעם פנימיות אמא, ושמחה חיצוניות אמא, וזה מתהפך בז"ת כמבואר. אסתר זה אשר נעם – הזיווג הפנימי של אבא ואמא. מה הענין של הזווג הפנימי של אבא ואמא? בתור הנאה זיווג פנימי דאו"א נקרא אשר-נעם. כתוב שהזווג החיצוני של אבא ואמא הוא לצורך התהוות העולמות באופן תמידי, ואם הוא יפסיק ח"ו אפילו לרגע קט כל העולמות חוזרים להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית, כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה פ"א. אבל עיקר החסרון של זמן הגלות הוא שאין יחוד פנימי של או"א, שזה אשר ונעם. אמרנו שהחסידות מאד מדגישה את הנעם, הגעשמאק ממצוה. מה זה אושר? דווקא בדור האחרון, הדור שלנו, הרבי הדגיש את האושר, כי הרבי נולד ב-יא ניסן וקבל את הנשיאות ב-יא שבט, מה ששייך לשבט אשר (אשר הוא החדש של שבט, ונשיא אשר הקריב ב-יא ניסן), והרבי הסביר שזה קבלת עול אבל מתוך אושר. השרש של אשר זה פנימיות אבא, וכתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק". הנעם והגעשמאק של כל החסידות זה פנימיות אמא. היחוד הזה של אשר ונעם זה "אסתר מן התורה".

מה חסר לנו כשאין יחוד פנימי זה? אם נזכה ליחוד הפנימי זה – זו הגאולה. זה החידוש שאין בגלות ויש בגאולה. חסר לנו בגלות הממד הפנימי של "פרו ורבו". כתוב שכל עוד שאין את היחוד הפנימי של או"א יש רק נשמות ישנות, שכל הזמן חוזרות, בסוד הגלגול בעולם הזה, אבל אין נשמות חדשות. זה אחד מהסממנים של הגלות, שאין נשמות חדשות, שהכל סיפור חוזר, הכל סרט חוזר – זה נעשה משעמם ביותר. כמה שכאילו שוכחים את הגלגול הקודם, אבל באיזה מקום בלא-מודע לא שוכחים והכל אותו דבר, הכל אותו סיפור. זו עיקר הבעיה של הגלות, שהכל אותו סיפור. יש צעירים, אבל גם במחתרת היו צעירים כאלה. כנראה שאלה הם גלגולים של אנשי המחתרת – הכל אותו הסרט. הלואי שלא יהיה אותו הסיפור, צריך להיות משהו  חדש. אם הכל אותו הסיפור לא יעזור שום דבר. זה יחוד חיצוניות או"א, שמוליד, אבל מוליד רק נשמות ישנות – הכל שחזור. מה זה אסתר? מה רוצים מאסתר המלכה? שסוף כל סוף יהיה יחוד של אשר ונעם, שזה יחוד פנימי של או"א, שהוא המוליד נשמות חדשות. אם יש נשמות חדשות אז יש גם מעשים חדשים ויש גם עצות חדשות, יש תפיסה חדשה. אמרנו שהנאה זה גוף ופה, וכעת אנחנו אומרים שהם נמשכים מפנימיות ועצמיות המוחין – יחוד של אשר ונעם. כשהחותם מתהפך הנעם הולך לגבורה והאשר לנצח. רואים שדווקא היחוד הזה הוא מה שצריך בשביל הגבורים של הדור והמנצחים של הדור. כדי שתהיה גבורה של משיח ונצחון של משיח – שזה מה שחסר – וזה הנעם והאשר. הגבורה זה הנעם, שבא מפנימיות אמא, בסוד "חותם המתהפך" שהסברנו בשא-נור לפני שבוע, והנצח בא מפנימיות אבא. וביחד, האשר והנעם, זה הסוד של אסתר.

אם עשינו חשבון של פנימיות או"א, מה לגבי חיצוניות או"א? הנאה שמחה = 414 = ב"פ אור = אור אין סוף, "ליהודים היתה אורה ושמחה", שזה היחוד התמידי של דור הולך ודור בא, גלגולים. אם מחברים את שני הממדים של או"א – אשר הנאה נעם שמחה = 1075. אמרנו שיש הרבה רמזים של שיר השירים בפורים. 1075 = שיר השירים. זה גם שוה ה"פ אור של "יום אחד" של מעשה בראשית. "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" = הנאה שמחה. "ויבדל אלהים בין האור... ויקרא אלהים לאור יום... וירא אלהים את האור כי טוב" = אשר נעם = אסתר. לכל אחד במגלה יש כינוי, אסתר המלכה, מרדכי היהודי, המלך אחשורוש, המן הרע או המן הרשע. שני הגבורים – אסתר המלכה (= "לעיני כל ישראל") מרדכי היהודי (שדי) = 1075! זה עיקר הפלא כאן, שניהם שוים אשר-נעם-הנאה-שמחה. כלומר, ההנאה-שמחה שבאור-אור = המלכה מרדכי היהודי. זה רמז וגימטריא יפהפיה.

כעת נעשה כולם יחד: נוסיף ל-1075 עוד שעשוע (= הכנעה הבדלה המתקה, לכן אנחנו כל כך אוהבים לשונות מקוריים אלה של הבעל שם טוב, שהכל זה שעשוע אחד) תענוג (= 23 ברבוע) נחת (שנת לידת הבעל שם טוב) – עוד 1733 – הכל יעלה 2808 = אהבה פעמים יראה (כפולה של שם הוי'), תרין גדפין שצריכים בשביל שכל עבודת ה' תעלה למעלה. צריך לחבר אהבה ויראה בנפש כדי שהכל יעלה, זה כל ההנאה. אם האדם עובד ה' בלי הנאה, "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל", כל העבודה שלו נשארת למטה. כדי שהעבודה תעלה למעלה, כמו העוף (שתיכף נדבר עליו), הוא זקוק לשתי כתפים – אהבה פעמים יראה.

רק כדי להשלים את הרמז היפהפה הזה נעשה כמה זה בדילוג (לכבוד משה שנכנס, שידע את פשר הדבר הזה): שעשוע נחת הנאה שמחה = 1618. הנאת הראיה היא מחתך זהב, וכאן יש רמז יפהפה, כי המספר של חתך זהב זה יחס של 1.618. מה זה השעשוע וההנאה של הראיה, שזה החוש העיקרי? שעשוע נחת הנאה שמחה. הדילוג השני, תענוג אשר נעם = 1190 = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" = ה"פ רחל, היהלום של טוב-טוב, הפסוק עם נרנח"י של משיח, חמש עליות המשיח. אלה הרמזים העיקריים של שבעת לשונות ההנאה.

[נברך את יונתן שיגמור את התנועה האחרונה של הסונטה שעובד עליה קשה כמה שנים, וכשינגנו את זה זה יכבוש את העולם. הוא גדול המעבדים של הדור]. ניגנו "ארור המן".

כתוב "וישב יצחק בגרר". אחד מהפירושים בחסידות על זה: יצחק זה צחוק, החוש של חדש אדר, של חג פורים. זה קשור לווארט שחזרנו בשם השפת אמת, ששאלו אותו הרי "מצות לאו ליהנות ניתנו", וכאשר אני מקיים מצוה אני נהנה שאני פטור, והוא אמר לו שהיות שכתוב ש"מצוה גוררת מצוה", אז ברגע שגמרת מצוה זו אתה מתחייב במצוה אחרת, ואינך מספיק להנות. אחר אמרנו שיש עוד תירוץ לקושיא זו, אבל כעת נדבר רק על התירוץ של החידושי הרי"מ. כתוב ש"וישב" זה ישוב הדעת, שניחא ליה. "יצחק" זה צחוק ושעשוע, כל ההנאות שייכות ליצחק בעיקר. הוא יושב בגרר – יש לו התיישבות, הצחוק מתיישב, בענין הזה של "מצוה גוררת מצוה", שזה "בגרר". הוא כל הזמן צוחק, "צחוק עשה לי אלהים", כידוע ש-צחוק עשה לי = תריג, כל תריג המצות אצלו זה צחוק. מאד ניחא ליה, מאד "וישב", מה"גרר" הזה. שאלת קושיא, שלכאורה ההנאה של לצאת ידי חובת המצוה זה רק בסוף, ויש כמה וכמה דעות שהנאה שבאה בסוף זה לא בכלל "מצות לאו ליהנות נתנו", אלא רק אם מקבל הנאה בשעת מעשה, אבל מה שבא אחר כך, כתוצאה, אין בזה בעיה. אם כן, כל הקושיא מופרכת מעיקרא. מה התירוץ לדבר הזה? זה נוגע גם למי שטובל במעין, שיש מקשים שעיקר ההנאה כשנעשה טהור, ונעשה טהור רק ברגע שעולה מהמים. לפי ר' שמעון לא שייך כל הדבר הזה, כי זה שנעשה טהור זה לכו"ע לא הנאה, אבל אם למישהו נדמה שזו הנאה – כל ההנאה היא רק כשעולה מהמקוה, ולא בתוך המקוה. מה התירוץ לשני הדברים בחדא מחתא? בגלל שמי שמכיר את נפש האדם, כל זמן שאני מתוח אם אזכה לקיים איזו מצוה, מה שלא תהיה, יש לי איזה מתח. ברגע שאני מתחיל לקיים את זה כבר רווחא לי מזה שאני יוצא ידי חובה – כבר יצאתי ידי חובה. אותו דבר במקוה, הגם שעל פי הלכה הטהרה היא רק בסוף, אבל הנחת וההנאה שאני מיטהר זה בא מהרגע שאתה בתוך המים. אכן אם תישאר שם ולא תצא לא תהיה טהור – צריך לצאת מהמים. אבל ההנאה מההטהרות היא מההתחלה. מענין אם מישהו אמר, כי אף שיוצא ידי חובה זה בסוף, הנאת הגברא היא מההתחלה. ברגע שהוא בתוך זה הוא מרגיש טוב – או שיוצא ידי חובה, או שהוא בתוך המים. אדרבה, מצד הגברא אני אומר שבתוך המים יש יותר הנאה גם מההטהרות מאשר כשהוא יוצא מהמים. אם כי בתוך המים יש חיבור של הנאת הרוחניות עם הגשמיות, בכל אופן – עיקר ההנאה בתוך המים. זה לגבי שאלה זו.

אם כן, זה גם נקרא "וישב יצחק בגרר" – שכל הזמן הוא במצב של גרר, של "מצוה גוררת מצוה". תוך כדי שהוא עושה את המצוה הזו הוא יודע שלא נגמר הסיפור. לא כמו שדברנו, שברגע שאתה עושה מצוה גמרנו – הוא יודע שגדר המצוה זה "גרר", ויש לו נחת וצחוק מהענין הזה [הנה, הגיעה עוד נשמה ישנה, ושמא נאמר שזו נשמה חדשה – נקוה שזו נשמה חדשה. איל מימון, אתה נשמה ישנה או חדשה? אתה לא יודע? אם תאכל הרבה דגים תהיה נשמה חדשה. לחיים לחיים! אם לא רוצים להשתעמם – יותר טוב חדשה. אם רוצים יותר בטחון – יותר טוב חדשה. שאלה: ואם מישהו גם משועמם וגם אין לו בטחון? הרב התחיל לנגן "וגם וגם"].

אתמול דברנו על הפסוק הראשון בפרשיה בישעיהו, "התעוררי התעוררי קומי ירושלים אשר שתית מיד הוי' את כוס חמתו את קבעת כוס התרעלה שתית מצית". את החשבון של הפסוק האחרון, "לכן שמעי נא זאת וגו'" עשינו, אבל על הפסוק הראשון אמרנו רק שיש שבעים אותיות, בלי לעשות החשבון של כולו. החשבון של הפסוק הזה הוא גם מספר מאד עגול ויפה – 25 פעמים 343, יהי (5 ברבוע, מספר ההשראה הרביעי) גשם (7 בחזקת 3; הפסוק האחרון 3 בחזקת 7, והאחרון 7 בחזקת 3 כפול 5 ברבוע). בפסוק הראשון יש טוב מלים ובאחרון ח מלים, אז ביחד זה 25 מלים, מספר שמחלק את הפסוק הראשון. 25 הוא גם השראה, ואם נצייר 25 מלים בצורת השראה הפנות יעלו 2197 = 13 בחזקת 3. יש פה דברים יפהפיים ביותר, התחלנו מ-3 בחזקת 7, ראינו שהפסוק הראשון הוא כפולה של 7 בחזקת 3, כפול 5 ברבוע, ויש 5 ברבוע מלים בשני הפסוקים, כאשר הפינות הן 13 בחזקת 3. זה להשלמת הגימטריאות של אתמול. רק "התעוררי" עולה יציאת מצרים, כלות הנפש, נעשה ונשמע, משה אהרן מרים, שלשה דברים. אפשר לומר ש"התעוררי התעוררי" זה "יציאת מצרים" ו"נעשה ונשמע" שבא בעקבותיו. אפשר לומר שזה גם ב"פ יצי"מ – הראשונה והשניה בגאולה האחרונה, האמתית והשלמה, על ידי משיח צדקנו, "כימי צאתך מארמ"צ". קומי = יוסף = כוס יין.

עכשיו נתחיל משהו יפה בפני עצמו: "כל השביעין חביבין" ויש ביטוי במגלת אסתר שחוזר ז"פ – "אם על המלך טוב". זה ביטוי מיוחד, יש אפילו אנשים היום שאפילו כותבים לי מכתבים ככה (יוסי פלאי פותח ככה לי מכתבים, לא בטוח ששם לב שזה ממגלת אסתר – כנראה אצלו א גאנץ יאר פורים). אם אמרנו שזה מופיע ז"פ – ה"פ זה "אם על המלך טוב" (כפולה של 23, חיה – 11 פעמים 23) ופעמיים "ואם על המלך טוב" (כפולה של 37, יחידה – ז"פ 37). האם הביטוי הזה חוזר עוד פעם בתנ"ך? האם מישהו פונה למלך עם הביטוי הזה? רואים שבתחלת ספר נחמיה – שזה באמת החלק השני של ספר עזרא, שהיום קוראים לו ספר נחמיה כי מתחיל את הסיפור של נחמיה בן חכליה – הוא פונה כך פעמיים לארתחשסתא המלך. המלך ראה שהוא עצוב והוא שואל אותו למה אתה כל כך עצוב והוא אומר לו שבגלל שעירו חרבה, והוא מבקש מהמלך רשות לחזור ולבנות את עירו. איפה זה קרה? "ואני בשושן הבירה" (כמו שיחזקאל מתחיל "ואני על נהר כבר" – שני סיפורים חשובים שהגבור מתחיל איפה הוא נמצא). "ואני" זה השכינה הקדושה, "אם אני כאן הכל כאן" כפי שאומר הלל, וכתוב בזהר "'אני' דא שכינתא". בשני הפסוקים האלה השכינה מדברת, גם ב"ואני על נהר כבר", וגם מי שצר לו שירושלים חרבה – מי שזה באמת נוגע לו ללב – הוא עם ישראל, הוא הנשמה הכללית של הדור. איפה ה"אני" הזה נמצא? "ואני בשושן הבירה". שם צר לו צער הכי עמוק שירושלים חרבה, לכן מבקש "אם על המלך טוב" תנתן לי רשות לחזור לירושלים ולבנות את עירי. אז המלך נותן לו רשות. אחר כך, הוא ידע שיש שם עוינים ושוטנים אז הוא בקש מהמלך אגרות (שיוכל תמיד לפתוח אגרות), וגם אז אמר "אם על המלך טוב" יתן לי סט שלם של אגרות, שאז אני מובטח שאוכל להצליח בשליחותי לבנות את העיר. אז כתוב שם פעמיים בתחלת הספר "אם על המלך טוב".

סה"כ יש ט"פ "אם על המלך טוב". הסימן זה בז, "מהר שלל חש בז" – שיש פעמיים בנחמיה וז"פ במגלה. אפשר לחלק בצורה אחרת, ב"פ "ואם על המלך טוב" וז"פ "אם על המלך טוב" (ששוב מתחלק ל-ה באסתר ו-ב בנחמיה). בכל אופן, לומדים מכאן שזו מנטליות פרסית. פלא שלא רואים כזה ביטוי כתוב בשום מלך אחר או הקשר אחר. לא אומרים לדוד המלך "אם על המלך טוב", אלא רק בפרס. זה דבר חשוב. זה גם מתחיל מ"אם", כמו "אם בחקתי תלכו" (אליהו-משיח וכו' כנ"ל, בדרך כלל מציינים רק את גואלי עם ישראל, אבל יש עוד הרבה זוגות, אפרים-מנשה, אלדד-מידד, ועוד – כנראה יש ט זוגות כאלה, ט "אם" שבזכותם יהיה "על המלך טוב"). שוב, כדי שהמלך יתן לך את הבקשה שלך צריך לעורר אצלו שיהיה לו טוב. איך עושים שיהיה לו טוב? על ידי אם. בפורים "ואני בשושן הבירה"" אז צריך בחינה זו של "אם על המלך טוב". לחיים לחיים, שיהיה טוב, ש"על המלך" יהיה טוב. ניגון הקפות (?).

יש פה עוד ב-ז אחד, עוד חלוקה של ז ו-ב. בט"פ של "אם על המלך טוב" יש ב"פ שהקליפה מבקשת וז"פ שהקדושה מבקשת – פעמיים שנחמיה מבקש מארתחשסתא המלך, זו הקדושה מבקשת, ובמגלת אסתר ה"פ מבקשת מאחשורוש (ארתחשסתא = 1370 = ה"פ מרדכי, זה הקשר שלו לפורים, לא סתם הוא קשור לענין), שלש פעמים "אם על המלך טוב" ופעמיים "ואם על המלך טוב", אלה חמש הפעמים האחרונות לפי הסדר. מי מבקש קודם? הראשון זה ממוכן והשני זה המן, אבל ממוכן הוא המן, רק שממוכן זה מום-כן, כוס-יין. זה גם דבר שמאד חשוב לצרף לתירוש, שנעשה רש כאשר אינו זוכה בשתיה שלו – זה בחינת ממוכן (ניגנו "הנני ממוכן ומזומן לשתות כוס יין"). ממוכן הוא הלעו"ז של יוסף, כמו שנחש הלעו"ז של משיח. בסוף הוא הכין את העץ ו"ויתלו את המן על העץ אשר הכין למרדכי". [אמרו שירדו ממוכן מ"מ גשם מיום חמישי. זה לפי ברכת הצדיקים – יש אומרים הרב זוננפלד, ושמעתי עוד שמועות, אולי שצרפו את הרבי מזוויהל – שגזרו שירד גשם בפורים, כדי שלא תהיה הפריצות של הציונים, כל ה"דגי פריצי". הזכרנו ש-יהי גשם שייך לפורים. גשם זה גשמיות, זה גוף. ה-פ של פה יוצא מה-פ של גוף]. אז יש עוד חלוקה, ש-ז פעמים של המגלה זה ב"פ המן (שבתחלה נקרא ממוכן) ואז ז"פ אסתר, ובין כל ה-ז יש ב"פ קליפה (ממוכן והמן) וז"פ קדושה (אסתר ונחמיה).

אם מדברים מספרים: אסתר זה מספר מגן-דוד, "העשירי יהיה קדש להוי'", והמגן דוד שלפניו הוא ישראל. המגן דוד שאחרי אסתר הוא 793 – שארית החדש, המספר העיקרי של סוד העבור. כאשר אני מחבר את אסתר עם המספר שלפניה, ישראל, אני מקבל "בראשית ברא אלהים". אם אני מחבר אותה עם המגן-דוד שאחריה, תשצג (= 13 פעמים הנאה) אני מקבל ישראל-בראשית. זה פלא, בחבור עם המספר הקודם זה "בראשית ברא אלהים", תחלת התורה, ואם אני מחבר למספר שאחריה אני מקבל את סוף התורה נעוץ בתחלתה, ישראל-בראשית. זה מאמר מוסגר.

בדרך כלל "אם על המלך טוב" זה שמשהו "יכתב".

נעשה עוד ווארט יפהפה במגלה, במסורה: כתוב קודם כל "וקבל היהודים" לשון יחיד, "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" – כולם בדרגה של "משה קבל תורה מסיני", "תורה להנאה ניתנה". כולם בדרגת משה רבינו. אחר כך כתוב "קימו וקבלו היהודים", אבל שם יש כתיב וקרי – "קימו" זה קומי, זה יוסף, זה ממוכן, זה כוס יין – "וקבל" כתיב ו"וקבלו" קרי. בהתחלה כתיב וקרי "וקבל" ואחר כך "וקבל" כתיב ו"וקבלו" קרי. וקבל קימו וקבל = 432 = עדן-נהר-גן = ג"פ (ממוצע) 144 (12 ברבוע), היינו ג"פ וקבלו, כמו הקרי-הפשט. "בתלת זימני הוי חזקה" של "וקבלו" – שהיהודים קבלו את התורה מחדש, שזו עיקר השמחה של פורים, "כתבוני לדורות". "אם על המלך טוב יכתב" – "כתב זאת זכרון בספר", "כתבוני לדורות". לחיים, שנזכה ל-וקבל קימו וקבל, וקבלו וקבלו וקבלו.

ניגנו פורים של ויזניץ.

[שאלה: אם לילד יש חוש קצב טוב, כדאי ללמד אותו לתופף? הרב: אפשר על השולחן. אפשר גם לתת לו תוף.]

כתוב "והמן נֹפל על המטה אשר אסתר עליה ויאמר המלך הגם לכבוש את המלכה עמי בבית". כובש זה אסור הנאה, ו"לכבוש" זה משיח בגימטריא. המשרתים שואלים שקודם הכל היה כתוב בלשון עבר, וכאן נופל בהוה (כתוב חסר, אפשר להתבלבל). כנראה שהוא כל הזמן נופל על המטה. יש פירוש שכל הזמן מישהו דוחף ומפיל אותו – מלאך. יש מי שאומר קצת יותר על פי פשט, שזה גם נוגע לכל אחד ואחד, שכאשר קורה משהו פתאומי – שפתאום כל הגורל של המן מתהפך מול עיניו (אם כי התחיל קודם, כאשר הרכיב את מרדכי על הסוס), אז מרוב בלבול הוא אבד את העשתונות, והוא לא נפל בכוונה. היה לו רגע של הלם, והוא "נופל" – זה להדגיש שהוא כאן אויס-מענטש, שהוא אבד את העשתונות. ברגע הקריטי, כמו מי שצריך לדעת לשתוק ברגע הקריטי. המן עושה הרבה טעויות, החל מ"ויתאפק המן", שלא הרג את מרדכי על המקום כשהיתה לו הזדמנות – זו הטעות הפאטאלית מצדו. המן לא מחזיק ראש. זה שכל גדולתו היא רק שבעים יום זה לגמרי "וימלך... וימת", זה תהו. זה גם נוגע מאד לכל מי שעוסק בעניני עצות לתיקון המצב, תיקון המדינה, להביא למלכות ישראל – שלא ח"ו ילקה במחלת הנפילה. כבר אמרו לו "אם החילות לפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תפל לפניו" – אמרו לו שלש פעמים לשון נפילה, זרש אשתו וכל אוהביו – וזה בא לידי ביטוי בכך שהמן נופל על המטה. יש פה דגש מאד חשוב על לשון הוה דווקא. כנראה שכל הזמן המן בנפילה. לכן צריך ממש לתלות אותו על עץ גבוה חמשים אמה. נפל = עץ. הוא בגובה חמשים אמה, אז נופל טוב – כל הזמן נופל מגובה. "אם תגביה כנשר" – משם הוא נופל. נפילה שלילית בהוה. כשעוסקים בתקון מלכות אחשורוש, מלך טפש. כאן המלכות היא בהחלט מלך טפש. דברנו על ראש פרסי, אבל זה כנראה כאן רוב המדינאים של היום. כולם בראש של "אם על המלך טוב", כל התרבות הפרסית. לכן גם מהעוינים הגדולים שלנו היום זה פרס – גם טפש אחד גדול, מלך טפש מתחלתו ועד סופו. לכן צריך לדעת לשמור מהנפילה, שזה העץ – נפל בגימטריא עץ. הרבה פעמים דברנו על חוית הנפילה בחלום, של "כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו", שנופלים ולא מתרסקים. ה' סומך ידו, ואף פעם בחלום אתה לא מגיע לקרקע אלא מתעורר – "התעוררי התעוררי". זה ההבדל בין הקדושה לקליפה, ששם נופל לגמרי, אבל יהודי גם כשהוא נופל "הוי' סומך ידו", לא מתרסק, לא מגיע לקרקע. החג הזה, פורים, נקרא על שם הפור – "הפיל פור הוא הגורל לפני המן". הכל מתחיל מלהפיל. שרש נפילה הוא שרש מאד חשוב במגילה. פל זה "פור הוא הגורל", הכל משרש פול, הפיל. לחיים לחיים! שלא תהיינה נפילות, עכשיו דברנו שלא להיות בגדר של "והמן נפל על המטה", זה גם לשון מטֵה, לא לפול על המטה. צריך לכבוש את המלכה עמי בבית, אחת המשימות, אבל בחכמה – בלי לפול על המטה. ברגע שאתה שוכב – כמו מת, אחד שנפל מגבוה והתרסק על המטה – אז גמרנו איתך. צריך בחכמה "לכבוש [= משיח] את המלכה עמי בבית", אבל לא כמו המן שנופל על המטה. לחיים לחיים.

ניגנו פורים קובליץ, ניגון ההפתעה. לחיים!

"אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". בפורים שיש שלשה גברים ושלש נשים – הנשים של שלשת הגברים. הגברים הם המן, מרדכי ואחשורוש. יש סדר מסודר באותיות שלהם, 3-5-7, כמו ברכת כהנים – ב-המן 3 אותיות, מרדכי 5 אותיות ו-אחשורוש 7 אותיות (אם כי לפעמים במגלה כתוב אחרת, ובסוף רק בחמש אותיות, אבל בדרך כלל ב-7 אותיות) – אז יש בזה סוד של ברכת כהנים, המן כנגד "יברכך הוי' וישמרך", מרדכי כנגד "יאר הוי' פניו אליך ויחנך", ואחשורוש כנגד "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום". בכל אופן, כמו שבברכת כהנים יש 15 תיבות כך בשלשת הגברים יש 15 אותיות – יה של שם הוי', יחודא עילאה. שלש הנשים – כנגד המן יש את זרש, כנגד מרדכי אסתר וכנגד אחשורוש ושתי. זה 3-4-4 אותיות, 11, סוד של וה – יחו"ת. יש פה סוד של י-ה-ו-ה, שהגברים זה י-ה (בדרך כלל י-ה זה גבר אשה, אבל כאן זה כל הגברים יחד) והנשים זה ו-ה. היות שכתוב שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, סימן שעיקר החוסר כאן זה התיקון של הנשים. הגברים זה לא מעלה ולא מוריד – שיהיה המן, שיהיה מרדכי, שיהיה אחשורוש, זה נתון, זה לא מפריע, גם להמן. הענין כאן זה ה-וה, שזה הנשים, זה התיקון. זרש, ואסתר. לכן המגילה נקראת על שם אסתר. אסתר וושתי. איך אני יודע מה סדרן? לומד מסדר הגברים לפי ברכת כהנים. בנשים לא הייתי יודע איך לסדר לפי האותיות, אבל אני לומד מהגברים, ואז הסדר הוא זרש-אסתר-ושתי. דווקא בסדר הזה יש סדר עולה בגימטריא – 507, 661, 712 (משיח-משיח). בכל אופן, כמו בגברים שמרדכי הוא באמצע, הוא הממוצע-המחבר בין המן לאחשורוש, ככה אסתר בנשים, בת זוגו של מרדכי, היא הממוצעת המחברת בין זרש לבין ושתי. זה התיקון, זה מגלת אסתר. איך היא עושה את זה? איך עושה את החבור בין זרש לושתי? זו גדולתה, זה עיקר הענין שלה. לחיים לחיים! זה התיקון של וה, זה התיקון של הדור שלנו. כל הגברים זה מהיכי תיתי. כמו שאמרנו לגבי הדוברות. היחוד של פורים זה גוף-פה, ופה זה המלכות, הבנות, הנשים. שם זה העיקר. יש נשים שהן בחינת זרש, יש נשים בבחיתנ ושתי – יש כאלה – אבל יש גם אסתר. לא שאסתר רק מבטלת את המציאות שלהם, כל הענין של פורים זה הרע כסא לטוב. בית המן בגימטריא זרש. צריך יותר להתבונן בדור שלנו מי זו זרש ומי זו ושתי – שני טיפוסים שונים. חושבים שכל הנשים הרעות הן אותו דבר, אבל הן לא אותו דבר. יש צווי דינים, שתי סוגים, זרשות וושתיות, וצריך להבין טוב טוב את ההבדל ביניהן. אחרי שמבינין את ההבדל, "הבדלה", אז באה ההמתקה – אפשר לחבר אותן, זה התפקיד של אסתר. תיכף נחשוב מי זו זרש ומי זו ושתי [אולי אלי יכול לעזור לנו, שמכיר טוב את העולם הגדול].

אתמול אמרנו בשם ר' צדוק שיש בכלל שתי קליפות בעולם, שני יצרים – יצרא דעריות ויצרא דע"ז. מרדכי ואסתר מתגברים על שניהם. אבל אמרנו שהגמרא אומרת ש"לא עבדו ע"ז אלא כדי להתיר להם את העריות", אז העיקר העריות, ותיקון יצרא דעריות זה באתהפכא ולא באתכפיא. צריך הרבה להתעמק בזה, אבל כך הוא כותב. גם המן וזרש הם אותה בחינה, וגם אחשורוש וושתי – כל זוג אותה בחינה. פשיטא שאחשורוש וושתי הם יצרא דעריות, כפשוט מהסיפור שמסופר עליהם. פשוט שהמן עשה עצמו ע"ז, וגם אשתו תמכה בו – "הכל מן האשה". אז פשוט שהמן וזרש הם יצרא דע"ז, שבכל יצרא יש זכר ונקבה. לכן התיקון של מרדכי ואסתר הוא לתקן את שניהם. עיקר התיקון – דווקא בפורים, פוריא וכו' – זה יצרא דעריות. כל ההמן וזרש זה טפל. איך אני יודע את זה יותר? כי אומרים ב"שושנת יעקב" "ארורה זרש אשת מפחידי" – היא מפחידה. ידוע הרמז שיש שלשה פחדים עיקרייים, פחד הזאב, פחד הארי ופחד הנחש, והאלכסון של זאב-ארי-נחש הוא זרש, כוללת את כל הפחדים. פחד הזאב הוא פחד אונס, פחד הארי הוא פחד רצח, ופחד הנחש הוא פחד משגעון – ארס הנחש עולה לראש ומשגע. הפחד מהשגעון זה הכי גרוע, אפילו יותר מרצח. מי שכולל את כולם, הכי מפחיד, זרש. מי שמתפחד זה קליפת זרש – צריך לחשוב על פוליטיקאים שכל עצותיהם הן מפחד, הכל פחדים. בלשונם, אנחנו מוקפים בים של מדינות ערב וכו'. פחד זה ע"ז. למה עובדים ע"ז? בגלל שפוחדים. ע"ז זה איזה פטנט, איזה מבטח שאולי יעזור לי. כל ע"ז שבעולם זה שאני פוחד ממשהו – איני יודע שאסור לפחד משום דבר בעולם רק מה', כצוואת אבי הבעל שם טוב, אין לי את זה בנשמה – וכל יצרא דע"ז זה שמאל, שהכל פחד. כל מה שקורה בארץ זה הכל פחד. השכל של המדיניות זה שכל שהכל מבוסס על פחדים, על "זרש אשת מפחידי" – אוי ואבוי מה יהיה אם לא נוותר ולא נכנע ולא נשתחוה להמן הרשע, שהוא בעצמו ע"ז. מה כחו? רק שהוא מפחיד – מה יהיה אם לא נוותר, אם לא נלך עם הגוים. אוי ואבוי מה יהיה לנו. [לגבי מה שדברנו אתמול: הרבי אמר שכל עוד יהודים נמצאים במדינה שהגוים הורגת בהם – לאו דווקא בארץ ישראל – ובאותה מקום קמה קבוצת יהודים (כמו הליגה של כהנא בחו"ל, שאז עוד לא היתה) ועושה סדר שהגוים יפסיקו להרוג ביהודים, מה טוב. יש בזה פקו"נ – זה דבר טוב. קודם הגוים הרגו ביהודים וכעת הפסיקו. גם כאן בארץ צריך לשאול יום יום, האם זה עדיין קיים. כל הלימוד זכות שיש כאן, הוא שאם לא היה משטר היו הורגים יהודים, ובזכות המשטר לא הורגים יהודים. זה לימוד הזכות היחידי. כל הראש של פחד זה "זרש אשת מפחידי" – זה עבודה זרה]. אבל זה לא העיקר. חושבים שזה העיקר, אבל העיקר זה עריות. בלא-מודע רוצים לפחד – ניחא לאדם לפחד כדי להתיר לו עריות. הכל זה טכסיס של היצר הרע הגדול, שכולל את שני הראשים האלה – הראש של ע"ז והראש של עריות – וכל מה שעבדו ע"ז, שזה גירוי פחדים (ומי שיכול להציל אותי מהפחד זה הפסל הזה), הכל בתת-מודע זה בשביל להתיר עריות. מי זה להתיר עריות? "אכתי עבדי דאחשורוש אנן", לכן לא אומרים הלל בפורים (או שהקריאה היא במקום ההלל). זה עריות – אחשורוש ואשתו הראשונה (ושתי, מסתמא עשו לה אנדרטה באיזה מקום). זו עיקר המלוכה כאן, הכותרת. בקליפה עיקר הכח הוא בנוקבא, לכן עיקר הפחד בא מזרש. אם יש קבוצת נשים – כמו ארבע אמהות – שפוחדות על הבנים שלהן בצבא, כל שלום עכשיו זה כמה נשים פוחדות. כמה נשים פוחדות זה כמה 'זרשיות'. זה זרש – היא מפחידה בגלל שהיא פוחדת. אשה פוחדת – לא יפה שגבר יפחד, אבל שאשה תפחד זה טבעי, זה נאה לה, זה תכשיט בשבילה. אשה פוחדת – כל הכבוד, שהיא נשית. לפחוד זה משהו נשי מאד, לכאורה. אז הנשים הפוחדות זה השרש פורה ראש ולענה של "זרש אשת מפחידי" – היא גם פוחדת, וממילא היא גם מפחידה את כולם. אבל זה לא השרש, השרש זה ושתי. אסתר חייבת למלוך תחת ושתי. עיקר התיקון שלה הוא לקחת את כתר המלכות. לזרש אין שום כתר המלכות, אלא רק לושתי. רק בדרך אגב מבינים שלאחשורוש יש איזה כתר, אבל זה לא מפורש, אבל בפירוש כתוב שלאחשורוש שמים את כתר המלכות של אסתר, וכאשר המן בקש את זה לעצמו חז"ל אומרים שהמלך התרגז עליו שמבקש זאת, אפילו בתור סתם אות הוקרה ברחובות העיר. אבל עיקר כתר המלכות לקוח מושתי ונתון על ראשה של אסתר המלכה. שוב, עיקר תיקון ה-וה זה תיקון הגוף. איך אני יודע שאם כי שזה אדר זה תיקון הגוף? כי אדר מסיים את תקופת טבת, חדש שהגוף נהנה מהגוף (כפי שלומדים מכך שאסתר נלקחה בחדש טבת). הנאת הגוף היא דווקא בחרף, מתחיל מטבת. הנאת הפה כנראה באדר, חוש השחוק. כל התקופה תחת הכותרת "שהגוף נהנה מהגוף", ואחר כך הנס קשור לחדש אדר, "ונהפוך הוא" וכו', שזה יותר שייך לפה. אחר כך ניסן – בו נעשתה תלית המן על העץ – זה הפה מדבר, "פה אל פה", פה צוחק אל פה מדבר. גאולת ניסן זה פה-סח, ובאדר "יושב בשמים ישחק" על המן. פורים-פסח מתחילים באות פ, זה "פה אל פה", פה צוחק ופה מדבר.

בכל אופן, מה למדנו? שכל הפריצות שאתה רואה זה ושתי. זה שהיא לא הסכימה לבוא ערומה לפני המלך והשרים זה רק בגלל שה' עשה נס, שהיא לקתה בצרעת – אחרת זה לא אכפת לה בכלל. אדרבה, זה הנוהל שלה. כל משתה אחשורוש – שבגללו היתה הגזירה – היה יצרא דעריות, לא יצרא דע"ז. גם היום, מה שגרוע זה היצרא דעריות בארץ. זה ציונות בגימטריא "לא תנאף". העבודה זרה הוא שפשוט מתוך פחד זה מה שקובע את כל המדיניות – הפחדים המדומים שמגרים על עצמנו, בשביל להתיר עריות. זה מה שצריך לנצח בפורים. באמת עד שהיא תקום לתחיה צריך בינתיים גם להרוג את ושתי – עצה של ממוכן, של המן. מענין שהמן הוא זה שהורג את ושתי. אחר כך הוא צריך לדאוג גם לזרש, לטפל בה, אבל הכל בסוף חוזר לושתי. זה התיקון של ה-וה, שאסתר מתקנת את זרש וושתי, ואז השם שלם. הגברים הם סתם, תפאורה. לחיים לחיים!

שיר המעלות.

השלמות לשיעורים האחרונים (שושן פורים):

א. בשא-נור דברנו על "וראית את אחרי ופני לא יראו" במעלותיו של מרע"ה, והוא פסוק מפרשת שבוע של פורים, וגם כל החדש שייך למזל של משה. "וראית את אחרי" בחינת יש, יחד = 1547 = 17 פע' 91, "ופני לא יראו" בחינת אין, יחד = 455 = 5 פע' 91, יחד 2002 = 22 פע' 91.

ב. אשר בפנימיות אבא, סוד "אשר קדשנו במצותיו", "קדש מלה בגרמיה", פנימיות אבא.

אשר הנאה, כללות אבא = 562.

ג. המן הוא בן המדתא = 502 = ארור המן = ברוך מרדכי = המן במילוי המילוי: הא אלף מם מם נון ואו נון, היינו שהמן = בן המדתא וכו'.

התאר הכי ארוך שלו הוא המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים = 1239 = 7 פע' 177, ממוצע כל תבה מ-7 תבות = גן עדן.

המן ובמילוי ובמילוי המילוי כנ"ל ובמסק"ד = 1144 = 26 פע' 44 = מרדכי במילוי, שביחד עם אסתר במילוי אלף סמך תיו ריש, 1157 = 2301 = 13 פע' 177, גן עדן, יחד 20 פע' גן עדן = 60 פע' 59, יהלום 59.

ד. הפסוק "ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי מדוע אתה עובר על מצות המלך", יג תבות, "למרדכי" באמצע, כנגד תיקון "ואמת", כל הפסוק = 3752 = 7 פע' מצות, התבה לפני הסוף, כנגד תיקון פומא קדישא, רמז ל-7 מצות דרבנן. סעודת לויתן = 1036 = 28 פע' 37, יחי פע' יחידה, חיים נצחיים. השל"ה מסביר שענינו דבקות נפש וגוף = 1037 = 17 פע' 61, טוב פעמים הנאה דהיינו סעודת לויתן ע"ה. אמ"ת סעודת לויתן = לויתן ורוס"ת = סעודת, הלויתן בפנים כו' "תוכו כברו".

ה. נושא חשוב עניני שלא הסברנו: ג המצות של חומש בראשית כללות כל התורה כולה (והכל נכלל בפרו ורבו): "פרו ורבו" בחינת רבוי ההנאה, השעשוע והשמחה, על מילה נאמר "שש אנכי על אמרתך", ו"'ששון' זו מילה", אך על פי פשט הוא בא למעט את ההנאה שבתשמיש כמבואר ברמב"ם ועוד, היינו ששתי המצות הראשונות הן בסוד רבוי מעוט = 343, גשם וכו'. אח"כ אסור גיד הנשה ג"כ מעוט הקשור לגיד, אבר הברית דהיינו רבוי מעוט מעוט = 468 = יוסף יוסף יוסף, חי פע' הוי'. דוקא ליעקב לאחר אסור זה נאמר "פרה ורבה" להחזיר לו את רבוי ההנאה. רבוי מעוט מעוט רבוי = 686 = ובחרת בחיים, פנות הריבוע = יעקב רחל, עיקר תיקון הנאת הזיווג, השאר = דוד פע' חוה = צמצום. סדר זה הוא סוד סמיכות גאולת פורים לגאולת פסח, פרו ורבו שייך לפורים ואח"כ מילה וקרבן פסח שבו גיד הנשה כו' ואח"כ אכילת הפסח על השובע ברוב תענוג והנאה (חוץ מסוגית ההנאה מאכילת המצה, שבעז"ה נדון בזה), וד"ל.

ו. "תכלית שבעים וכו'" מ"אחר הדברים האלה" עד "וחמת המלך שככה" = 1405, השראה 27 = בלע יובב חשם הדד שמלה שאול בעל חנן, כמבואר סוד זה אצלנו במ"א. ויש בפתיחה וסגירה זו 25 אותיות השראה 4, אחר הדברים האלה 13 אותיות השראה 3.

ז. אסתר בת אביחיל = 1124 = 2 פע' 562. מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש = 1481. המן בן המדתא האגגי = 619 (ע"ה = 620, כתר = צרר כל היהודים), הכל = 3224 = 13 פע' אברהם, אחד היה אברהם. ועוד צרר כל היהודים = 3844 = טוב מאד בריבוע כללי!, יש כאן הנאה אותיות.

ח. יש לב "ארור" בתנ"ך, 22 בתורה ו-10 בנ"ך, חלוקת ה-לב לאותיות וספירות, ארור = אות. יש 85 "ברוך", טוב בתורה ו-חיים בנ"ך, יחס של א:ד סוד "עץ החיים" ו"עץ הדעת טוב ורע" כאשר טוב הוא הערך הממוצע של ד אותיות חיים. בנ"ך עיקר ה"ארור" וגם עיקר ה"ברוך" בספר ירמיהו, כמבואר בשיעור דשמחה, ירמיהו שמחות בתנ"ך, יש בו 5 "ארור" ו-25, 5 בריבוע, "ברוך", אך רוב ה"ברוך" היינו שם תלמידו המובהק כותב דבריו ברוך בן נריה.

ט. יש 179 המלך במגילה, חצי משיח, ביחד עם תבת המלך = מרדכי.

י. ג הנשים זרש אסתר ושתי = 1884 = 6 פעמים 314, 6 צירופי שדי, 6 פע' מרדכי היהודי. ג הגברים המן מרדכי אחשורוש = 1190 = תענוג אשר נעם = תענוג אסתר = "הנה [לשון הנאה] ישכיל עבדי וגו'" = 5 פע' רחל וכו'. זרש אסתר ושתי סדרה עולה, יש מספר אחד חיובי לפני זרש, חמור כו' היינו זרש מינוס אם על המלך טוב = אם על המלך טוב ע"ה, ועוד 3 מספרים חיוביים לאחר ושתי, ס"ה 7 מספרים חיוביים = 7 פע' 518 = 7 פע' 74 כו'. 3 המספרים אחרי ושתי הם 672 =  פורים פורים = והתר הנאה, ואח"כ 529 = תענוג ואח"כ 287 כאשר 529 ו-287 = 816 = המלכה ושתי. ג מספרים אלה = 1488 = ג פע' מלכות, הממוצע. הערך הממוצע של 6 המספרים החל מזרש עד הסוף = 562!

יא. עוד רמז חשוב עם תוכן מרכזי לעניננו: עד דלא ידע ר"ת עדי, רומז לפסוק "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים" = ביאת המשיח וכו'. לפי זה, עדי עד ר"ת עד דלא ידע עד דלא, היינו שצריך להגיע למצב שלא יודע מזה שהיה צריך להגיע לעד דלא, רק הכל מודעות טביעת אמיתית של בסומי והנאה עצמית, ודוק.

יב. [שאלתי את הרב מה הקשר של "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" לשושן פורים] נעשה נס היינו שהקנקנים-בקבוקים התמלאו שוב. בני בינה מבינים בשמחה, הבנים של אמא, ששם היין המשמח, מאירים שמונה ימים ספירות הבינה למלכות. שושן פורים = מלכות מלכות, עיר הבירה. נחמיה אמר "ואני הייתי בשושן הבירה", דניאל אמר "ואני בשושן הבירה", יחזקאל אמר "ואני בתוך הגולה על נהר כבר". והנה, בתוך הגולה = 477 = נהר כבר! והוא עולה בעתה, והוא בחינת הכנעה כמובן. אך פעמיים "בשושן הבירה" כנגד מל-מל לאחר חש, הבדלה המתקה, ולפי סדר התנ"ך והזמנים דניאל קודם לנחמיה, וכן יחזקאל לדניאל. דניאל נחמיה = יצחק = 8 פע' הוי', יחזקאל = יוסף = 6 פע' הוי'. יחד = 364 = יוסף יצחק = יעקב יעקב. ר"ת דין וס"ת הלל = דין ע"ה. אוס"ת = 300, משולש כד.

יג. העיקר שלא השלמנו אתמול: נחמיה היה שר המשקים למלך פרס (ארתחשסתא = ה"פ מרדכי, במ"א כתיב ארתחששתא ויש לארתחששתא = 1640, הגימטריא הגדולה ביותר בתנ"ך למלה אחת. אחשורוש = 821, 1640 = 2 פע' 820, פעמיים חשורוש, משולש 40, נמצא שלארתחששתא = יהלום 40 וחן עליון דאחשורוש = 1641, מספר הברית ה-41). והנה כל ענין היין שייך ליצרא דעריות דוקא, כמאמרם ז"ל "הרבה יין עושה". בנחמיה כתוב "יין לפניו". למה אסתר עשתה משתה? כדי לעורר את היצרא דאחשורוש שיתגבר על היצרא דהמן, וזה פעל שבשביל אהבת אשתו הרג את אוהבו (כדברי חז"ל) על אף הטענות השכליות של המן למה צריך להשמיד כו' "אשר דתיהם שונות", אבל זה בעיקר שייך ליצרא דע"ז ולא כל כך מעניין את אחשורוש נגד אהבת אשתו. ובזה מסולקת קושית הרבי בענין זה, איך מלך טפש נוהג כל כך בטפשות נגד הסכמתו הקודמת שהיתה ע"פ שיקולים שכליים, ומתרץ הרבי "אם טובה אני בעיניו", שהיא הוכיחה לו שעם ישראל טובים כו', אך הפשט וגם בדברי חז"ל הנ"ל שבשביל אשתו כו' היינו שהכל ע"י התגברות יצרא דעריות אצלו, והיינו שלפני זה אמרה "וכאשר אבדתי אבדתי", שכל ענינה היה לעורר אצלו, על ידי חנה וחסדה ועל ידי משתה היין את היצרא דעריות אצלו שיתגבר על היצרא דע"ז של המן.

וזה ענין "אם על המלך טוב" דוקא אצל מלכי פרס, שהוא ענין "כטוב לב המלך ביין", ז הסריסים כו' כנגד ז לשונות ההנאה דלעומ"ז. "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", בחינת יצרא דעריות, היתה משתמשת בבנות ישראל ערומות. ושתי י"ל לשון משתה, "והשתיה כדת", לשון "אשריך ארץ... בגבורה ולא בשתי". ולא בשתי אותיות בלא ושתי = אשת חיל! אשת נוטריקון אין שתיה (מיותרת), אין שתיה = ביאת המשיח וכו'. "אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו", ר"ת הוי'. "אם על המלך טוב" = 253, משולש 22, יבוא המלך והמן היום = 276, משולש 23, וממילא, לפי הכלל בזה, יחד = 529 = 23 בריבוע = תענוג! המלה לפני: אסתר – אסתר תענוג = 1190 = תענוג אשר נעם כמבואר! ותאמר אסתר אם על המלך טוב יבוא המלך והמן היום = 1837, מספר מגן דוד ה-חי (אסתר = מגן דוד ה-י = זכור את יום השבת לקדשו!) היום = הנאה!

יד. פרו ורבו כנגד שעשוע שמחה בפרט. שעשוע שמחה = 1099 = 7 פע' 157, נקבה = נפש רוח נשמה חיה יחידה = "ברכי נפשי את הוי'" כנודע. וביחד עם פרו ורבו = 1599 = 13 פע' 123 = אהבה פע' ענג = "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", בחינת אהבה בתענוגים.

טו. נחמיה אמר למלך "המלך לעולם יחיה". אם מישהו אומר לך יחי המלך (= ענג) תענה לו "המלך לעולם יחיה", ואזי יעלה יחד ז פע' הנאה, כללות כל ז ההנאות. יחי המלך – ז אותיות, המלך לעולם יחיה – יג אותיות. מתחיל יחי נגמר יחיה = הנאה! היינו שהכל = ז פעמים יחי יחיה!

טז. כל ז לשונות ההנאה = 2808 = אהבה פעמים יראה. 2808 = 4 פעמים שבת, שבת פנים ואחור, שלמות ענג שבת, יום ההנאה, שבו מותרת ומצוה האכילה גם מעץ הדעת וגם מעץ החיים "וחי לעולם" כאשר כל התורה והמצוה להנאה ניתנה. גם ידוע שתפלת שבת היא מתוך תענוג והנאה.

יז. הסברנו שמרדכי היה עובר את מצות המלך שכל עבודת ה' אצלו היתה בהנאה מרובה דוקא, גם ובעיקר המסירות נפש שלו. ומה בנוגע ל"ויקרע מרדכי את בגדיו" וכו'? "ויקרע מרדכי את בגדיו" = 1086 = שרה רבקה רחל לאה, לעורר זכות אמהות, "ואל אישך תשוקתך". והנה, כל הפסוק "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה" (20 תבות, האתנחתא ב"ואפר" ע"כ 13 תבות והחצי השני 7 תבות; יש בפסוק 78 אותיות, משולש 3 = 12 פעמים הוי', של ברכת כהנים) = 5356 = 26 פעמים 206 – דבר הוי'. מרדכי חדור באמונה ובטחון שהכל "דבר הוי' זו הלכה", ידוע שמרדכי כנגד הלכות, תורה להנאה ניתנה, וכן "דבר הוי' זה הקץ", קץ שם לחשך = אסור הנאה, בחינת "ארור המן". "ומרדכי ידע" = 364 = 1 פע' הוי' והשאר = 4992 = הוי' פעמים בכל מכל כל, מעין עולם הבא של האבות, כך מאיר אצלו בשעת מעשה. סוף הפסוק זעקה = יעקב = ז פע' הוי'. גדולה ומרה = 299 = 13 פע' 23 (= עבודה זרה, לבטל קליפת המן). זעקה גדולה ומרה = 481 = 13 פע' 37, עליה מחיה ליחידה. השרש זעק = גן עדן = אמונה בטחון, הערך הממוצע של ז תבות המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים. בתוך העיר = 713 = 23 פע' 31 = תשובה, לעשות תשובה בפומבי, ללמד את העם לעשות תשובה (כל ההתנהגות החיצונית שלו היתה ללמד את העם ולעורר אצלם את המס"נ, אך בתוכו פנימיה הכל אמונה ובטחון שמחה והנאה), ויצא בתוך העיר = 814 = 22 פע' 37, שוב עליה מחיה ליחידה. השרשים קרע לבש = שבת. יצא זעק = אור הגנוז, יחד = 980 = 5 פע' 14 בריבוע, וביחד עם ידע, ה שרשי הפסוק שפעל מרדכי = 1064 = 56 פע' חוה. והנה, כמו שכתוב בפסוק: ידע ויקרע וילבש ויצא ויזעק = 1118 = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"! זה מה שזעק. שאר תבות הפסוק = 26 פע' 163 = נצח הוד, כליות יועצות, בן חמשים לעצה, וד"ל. התבה היחידה בפסוק שהיא כפולה של 26 היא זעקה = יעקב = ז פע' הוי' כנ"ל. השאר = הוי' פעמים צדקה, עיקר הסגולה להמתיק דינים. ידע ויקרע וילבש ויצא ויזעק זעקה = 1300 = 50 פעמים הוי' והשאר = 4056 = 6 פעמים 676, הוי' בריבוע כללי. מה שיוצא מכל הנ"ל הוא שכל הפסוק הזה אומר הוי', שם הרחמים מקור הרחמים והחסדים האמיתיים ששם הכל הנאה ותענוג, מצד הפנימיות כנ"ל. ועוד, ס"ת ידע ויקרע וילבש ויצא = אמת ועם ויזעק, ק = יפי = ישראל ועם זעקה = 546 = אהיה פע' הוי' כאשר שאר אותיות ו התבות = 754 = חן פע' אחד, 29 פע' הוי' ב"ה כל הפסוק = 546 הנ"ל ועוד 4810 = 10 פעמים זעקה גדולה ומרה  = 26 פע' 185, 5 פע' יחידה = מילוי אל אלף פא סוד הפנים, אור הפנים כאשר ב"פ הפנים = 370, שע נהורין = השרש קרע, ע"י ויקרע כו' התקיים קרע שטן, וד"ל. והנה, העיקר, כל הפסוק הזה יחד עם 2808, ז לשונות של הנאה, = 8164 = הוי' פעמים מרדכי היהודי (שדי)! כל הפסוק, 5356 = 2808 ועוד 2548 = דוד פעמים יעקב, ויזעק, וד"ל.

יח. "כי כרם הוי' צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה". צדקה תיקון צעקה-זעקה כנ"ל. כל הפסוק אומר יין המשמח (לולא החטא כו'), נטע שעשועיו = התעוררי = יציאת מצרים כו' כמו שהוסבר. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", של פורים להחזיר את הנאת הכרם הוי' צבאות נטע שעשועיו. "כי כרם הוי' צבאות בית ישראל" = חיים פע' הוי' = כרם ועוד חן פע' הוי'. וביחד עם "ואיש יהודה נטע שעשועיו" = 3006 = חי פעמים הוי' אלהינו הוי' אחד, מספר הפסוקים של מגלת אסתר. כל הפסוק = 4641 = 51 פע' 91 = 21 פע' 221, משולש 6 פע' השראה 11. והנה תחילת הפסוק = 1768 כנ"ל = 8 פע' 221 והשאר = 13 פע' 221, חתוך זהב של 21! "למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה" = 1513, השראה יחי = גוף פע' טוב. שאר הפסוק = 3128 = דפק-קפד-פקד פע' טוב, המתחלק ל-קד פע' טוב, 1768, ו-פ פע' טוב, 1360, ודוק. ממוצע משפט צדקה = שדי = מרדכי היהודי!

יט. עוד רמז חשוב: אמרנו שמפורים בכלל ושושן פורים בפרט מתחיל להאיר שיר השירים. בפורים קוראים מגילת אסתר ובפסח שיר השירים, אבל זה מתחיל מפורים. אסתר שיר השירים (אסתר ועוד אסתר המלכה מרדכי היהודי = שיר השירים) = 1736 = 7 פעמים אברהם, אוהבי, רמח וכו'. ר"ת אשה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" בחן ויפי שלה. השאר = 1430 = הכל פע' הוי' וכו'. רוס"ת = שעשוע, אמ"ת = 990, משולש מד וכו'.

כ. השאלה של הנאה מלצאת ידי חובה, היינו דרגה של עבד כנעני בעבודת ה' דבהפקירותא ניחא ליה, סוד אף עשיתיו, ועל כן לא עלתה קושיא זו בדורות ראשונים כמלאכים בעולם היצירה ודוק.

כא. כל ז לשונות ההנאה = אהבה פע' יראה. הנאה במילוי הא נון אלף הא = 229 = אהבה יראה, כללות הכל. במילוי המילוי הנאה = 724 = בכל עת יהיו בגדיך לבנים ועוד, סוד תיקון הברית, כפי שמבאר ר' צדוק שהוא ע"י אתהפכא דוקא. הערך הממוצע של ג הדרגות, שרש מילוי ומילוי המילוי = 338 = הוי' פע' אחד, הריבוע הכפול של אחד, אהבה.

כב. סימן הפסוק בישעיה התעוררי התעוררי וגו' הוא טוב תבות כפול יין אותיות (יין טוב) = 1190 = תענוג אשר נעם וכו'.

כג. בהכאת אותיות הנאה (וכן הנה, שרש הנאה) = 1250, מספר התבות של שיר השירים = שרה רבקה רחל לאה בלהה זלפה.

כד. אצל רבה, רבם של אביי ורבא, "מקמי דפתח בשמעתא אמר להו מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ולבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא" –  אצל אביי נשאר בעיקר הרשימו של הצחוק, להנאה ניתנו, ואילו אצל רבא נשאר בעיקר האימה לאו להנות נתנו – להוסיף לשיעורים. הבעש"ט ראש של אביי כנודע, וד"ל.