ב"ה

רמ"ח אותיות ר"ט-רי"ג

שבת פרשת אמור (ח"ב) י"ג אייר תשע"ח

בית הכנסת המרכזי, כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

 

[אחרי מוסף. ניגנו ניגון שבת ויום טוב]

רט. כבושה בגולה

הגענו לאות ר"ט. באותיות הללו מוסברים עניינים מה'הושענות'. בשבוע שעבר למדנו על "גולה וסורה", 'גולה' היא קליפת נוגה, שאפשר להכניס לתוכה את הא' ולהפוך לגאולה, ואילו 'סורה' היא ג' קליפות הטמאות.

רט. בנוסח הושענות: "כבושה בגולה, לומדת יראתך" [ההושענות הולכות לפי אותיות הא'-ב'. 'כבושה בגולה, לומדת יראתך' – אותיות כ' ו-ל']. פירוש: אף ש"כבושה בגולה" (כמבואר בתניא פי"ז), בכל זאת "לומדת יראתך" [אפילו שהנפש הבהמית כבושה ונמצאת בגלות, מכל מקום הנפש האלקית משוחררת ולומדת חסידות], כמבואר לעיל, כי באמת לאמיתו הן שתי נפשות. וזהו סוד גדול בחסידות. [כמו בסיפור שהרבי הרש"ב אמר למיניסטער, לשרים ברוסיה, שאמנם הגוף נמצא בגלות אצלכם, אך את הנפש לא תוכלו לשים בגלות, והתעלף].

[יש את הגירסא בחוברות החדשות – שם כותבים "אף שלעיתים הנפש האלוקית "כבושה בגולה" תחת ממשלת הנפש הבהמית כמבואר בתניא (פי"ז), בכל זאת הרי היא "לומדת יראתך", כמבואר לעיל שם, כי באמת הן שתי נפשות. וזהו יסוד גדול בחסידות"] הם מפרשים שהנפש האלקית בגלות, הם לא הבינו נכון. בספר [ביאורי הרש"ג] מפרשים פירוש אחר, כל אחד והדמיון שלו, אבל זה פירוש נכון – מתאים למה שאמרנו. הם כותבים "שהרשעים קודם שיעשו תשובה אי אפשר שיעבדו את ה'", וזה מתאים לתניא שם בפי"ז.

רי. רשומים בשמך

רי. בנוסח הושענות: "רשומים בשמך". פירוש: הנשמה נקראת טהורה ("טהורה היא") כיון ששורשה בדרגת טהירו עילאה.

כאן הוא רוצה להסביר ששורש הנשמה הוא בדרגת רשימו. בדרך כלל מסבירים שהיא "חלק בורא שנעשה נברא" אך כל זה הוא רק במדרגה של "אתה בראתה", וכאן מדברים על מדריגה יותר גבוהה, על טהירו עילאה. (המדריגה איתה הזוהר מתחיל במשפט "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה")

יש שני פירושים לשורש טהר: א. טהור – ההיפך מטמא. ב. מלשון נקיון – שזה הפירוש של טהירו. כמו הפסוק "וכעצם השמים לטוהר" שהכוונה היא שהשמים נקיים, נקיים מעננים. בתוך ה'טהירו' הזה ה' חקק, גילף, את נשמות ישראל.

יוצא שיש טהירו עילאה וטהירו תתאה. טהירו תתאה זה האור אין סוף שלפני הצמצום ואז היה צמצום ונשאר רשימו, וטהירו עילאה זה צמצום לפני הצמצום שכתוב בעץ חיים, מה שכתוב בעמק המלך שהיה כעין צמצום שבו נמצא עולם המלבוש ומכל הטהירו יצא רשימו – כמו ששופכים יין ונשאר רק הריח. השורש של נשמות ישראל הוא מהרשימו של הטהירו עילאה והשורש של העולמות, החומר ההיולי של הכלים של העולמות הוא בטוהר התחתון (השורש של האורות הוא בקו).

("גליף גליפו בטהירו עילאה")

יש גליפו ויש רשימו, גליפו הוא שהנשמות חקוקות בה'. בדרך כלל אומרים ש'שמו' זה התורה, כמו שאומרים במנחה של שבת "אתה אחד ושמך אחד" וכמו שאומרים בברכת 'אתה קדוש': "אתה קדוש [הוי'] ושמך קדוש [התורה] וקדושים כל יום [נשמות ישראל]" כנגד ג"פ קדוש. אבל כאן נשמה זה שם – השער של נשמה הוא "שם", הנון נופלת. ישראל ראשי תיבות יש שישים ריבוא אותיות לתורה, שנשמות ישראל הם האותיות של התורה.

ששם היתה עליית הרצון לנשמות בפנימיות הכוונה [פנימיות הכוונה היא לגלות את הדעת שה' בכל מקום וכל זמן, חיצוניות הכוונה זה כל העולמות], וזוהי גם דרגת "הוא ושמו" (כידוע בחסידות). וזהו "רשומים בשמך" – ששורש נשמות ישראל הוא בדרגת "שמו". אז לסיכום: טהירו תתאה – רשימו, טהירו עליאה – שורש הנשמות, גליפו – שם הוי' – הוא ושמו – רשומים בשמך].

ריא. ועם רוחי גויתי

עד עכשיו היו תורות על דברים מה'הושענות', עכשיו מסבירים מ'אדון עולם':

ריא. בנוסח התפלה: "ועם רוחי גויתי ה' לי ולא אירא" [ההבנה הראשונה במשפט הזה, שאני לא מפחד משאר הדברים שהם לא ה', כמו מה שאבא של מורנו הבעל שם טוב אמר לו לא לפחד מאף בריה וכו' רק מה'] יש לומר הפירוש בזה, בדומה לפירוש ר' הלל בענין "ולא נבוש ולא נכלם" [כתוב "ולא נבוש ולא נכלם ולא ניכשל כו'", שואל ר' הלל: איך יכול להיות שלא נבוש מה'?! הפשט כשקוראים הוא שלא נבוש מהמלעיגים, כי בשם קדשך בטחנו – אבל אפשר להבין שלא נבוש גם מה'. שני הדברים קשורים – יראה ובושה, וז הכוונה ב'יראת בושת' – מדריגת היראה הכי גבוהה, שבשבילה העולם נברא (ירא בשת אותיות בראשית)]: יש שתי מיני דביקות בה': א) ביטול. ב) התאחדות. [בתניא מוזכרת עוד מילה לדביקות – להיכלל. בדרך כלל כתוב "ליבטל ולהיכלל" אך לפעמים כתוב הפוך – "להיכלל וליבטל" שזו עבודת התשובה – להתחיל מהתחלה. ליכלל זה יותר מליבטל] והיינו, כי בכל המדריגות שבביטול עדיין האדם הוא מציאות נפרדת מה' אלא שהוא בטל, ובמילא שייך שם ענין הבושה [ביטול זה לא הכי גבוה, גם כשהוא מתבטל – עדיין יש מי שמתבטל] (וכמבואר בחסידות בענין "אוכם הוא קדם עילת העילות" [כשמישהו מתבטל, הוא שם לב עדיין שבעצם הוא כמו כתם שחור על סדין לבן (כמו בכתמים של אשה) והוא מרגיש בושה גדולה שהוא פשוט מפריע ללובן של המפה, כמה שהוא מתבטל ומקטין את עצמו הוא מתבייש מזה שהוא קיים בכלל, הוא מרגיש את עצמו – יש אותי]); אולם לעתיד לבוא, כשתתגלה מהותו ועצמותו יתברך עד שהאדם יהיה בהתאחדות עם ה' – אז לא יהיה ענין הבושה שהרי אין מי שיתבייש (אלא נהיה מאוחדים עם אלוקות) [כשמישהו מתאחד עם ה', כמו שיהיה לעתיד לבוא – הוא ממילא לא מרגיש יש ומציאות בפני עצמו, הוא לא בביטול - שיש מי שמתבטל ויש מי שמתבייש, אלא הוא מאוחד עם ה', ובעצם אין מי שיתבייש] וזהו "עם רוחי גויתי": לעתיד לבוא, בזמן התחיה ("רוחי גויתי", כדברי הרמב"ן) [שזה נאמר על לעתיד לבוא] – יהיה "ה' לי", בהתאחדות ממש איתי, ואז "לא אירא". ודי למבין. [זה מה שאומרים "ימים אשר אין לי בהם חפץ" – שלא יהיה לנו יראה ובושה מה' [שלא רוצים להגיע ליראה ובושה?] כמו שהסברנו קודם – יש את עבודת התשובה, לעתיד לבוא נתגעגע לעבודת הגלות, ואז זו תהיה עבודה תמידית – ביטול והתאחדות וביטול והתאחדות וכו'].

ריב. נכרי מאמין וישראל אפיקורוס

האות הזו קשורה למהפיכה הרביעית:

ריב. הבעל שם טוב אמר: "קל יותר לתקן נכרי מאמין מאשר ישראל אפיקורוס". ותמוה, שהרי בכל זאת יש בכל אחד מישראל ניצוץ אלוקי ו"לא ידח ממנו נדח"

לכאורה זה דבר מאוד תמוה – שיותר קל לתקן יהודי אפיקורוס מגוי מאמין, (לא שהגוי יותר טוב, רק שיותר קל לתקן אותו) גם ליהודי יש ניצוץ אלקות, וגם כתוב שלא ידח ממנו נידח – שאין יהודי אבוד. יש סיפור על הבעל שם טוב שהיה מקפיד לא ליסוע עם גוי שלא מצטלב לפני הנסיעה – כי בגוי שלא מצטלב יש חשש של סכנת נפשות. רואים שיש משהו בגוי מאמין יותר מגוי אפיקורוס.

אלא ודאי שאין הכוונה מצד הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, אלא מצד הגוף. וכפי שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שדור המדבר הוא תיקון לדור המבול והפלגה [בגירסאות האחרות יש שינוי, אבל כך זה צריך להיות – שדור המדבר הוא מתקן את דור המבול ודור הפלגה, כמובן גם מזה שכתוב בהמשך], וזאת אף שידוע ש"אין להם חלק לעולם הבא" [לדור המדבר כתוב שאין להם בעצמם חלק לעולם הבא, אז איך הם מתקנים את הדורות האחרים?!], אלא הענין הוא כמבואר בחסידות שזה אמור אודות הגופים אך הנשמות באמת תוקנו [מה שאין להם חלק לעולם הבא זה מדובר אודות הגופים, שלגופים אין חלק לעולם הבא. אבל הנשמות שלהם מתוקנות[2].

[איך היו נשמות? הרי הם לא היו יהודים] עד הרבי, פרשת בראשית היתה פרשה כללית – "איך שמעמיד עצמו בשבת פרשת בראשית כך נמשך כל השנה כולה", והרבי הוסיף שבראשית ונח הן פרשות כלליות שתיהן – שתיהן מדברות בעצם על הגויים שלפני היהודים יהודי הוא פרטי וגוי הוא כללי.

ריג. 200,000 חתימות

יש זמן לעוד אות אחת:

ריג. פעם אחת קיבל רבי מענדל מהאראדאק

הוא רבי מנחם מענדל מוויטעבסק, שיום הילולתו היה בתחילת החודש. הורודוק היא עיירה ליד וויטעבסק – רבי מנחם מענדל היה גר בהורודוק, אבל מכיוון שהעיר הגדולה והמוכרת ליד הורודוק היתה וויטעבסק, קראו לו רבי מנחם מענדל מוויטעבסק. חסידי חב"ד שהכירו את רבי מנחם מענדל היו אומרים הורודוק –מי שקרוב מכיר את השכונות...

כתב רבנות ובו כמאתיים אלף חתימות [הוא קיבל "כתב רבנות" – כתב שמזמין אותו לבוא להיות רב בעיר (זה היה לפני שהוא היה בארץ ישראל). על הכתב היו 200000 חתימות של רבנים שחתמו עליו בתור רב], וראו מקורביו שבתחילה היה שרוי בשמחה ואחר כך נהפכו פניו לארשת צער [החסידים שלו המקורבים אליו ראו שכשהוא קיבל את הכתב הזה הוא התמלא שמחה, ומיד אחר כך הוא נהיה מוטרד, נהיה לו יגון ואנחה, אז הם שאלו אותו מה פשר התגובות שלו]. והשיב רבי מענדל לפליאתם, שבתחילה חשב שעתה אין לו לחשוש מהדין וחשבון שלמעלה, כי יוכל להראות שמאתיים אלף יהודים יראים וחסידים כותבים בשבחיו, ולכן היה בשמחה. אולם אחר כך חשב שודאי ישאלוהו למעלה: "מענדל, וואס זאגסטו אליין אויף דערויף"? [= מה אתה עצמך אומר על כך?], ולכן התעצב... [כמו בהתחלת התניא – אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע].

וידבר, מנחה.