סודות אין – צניעות יש!

ט' אייר תשפ"א – הקלטה טלפונית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

קיצור מהלך השיעור

א. גילוי מתוך צניעות

"הדר מצוה צניעות"

אחד הפסוקים החשובים בשבח הצניעות הוא הפסוק "ואת צנועים חכמה"[1], המלמד כי החכמה הפנימית האמתית שייכת דווקא לצנועים. בהקשר של נישואין, ה"צנועים" כאן הם בני הזוג היודעים כי "הדר מצוה צניעות"[2] – הצניעות היא ההדר החופף על ה.מצוה-היחוד (מצוה לשון צוותא וחיבור[3], והיא כינוי ליחוד בין בני הזוג[4]). כלומר, באופן פרדוקסלי, הסודות של "שכינה ביניהם", אותם יש לגלות בשופי בדורנו[5], שייכים דווקא לצנועים ביותר.

ניתן לטעות ולחשוב שדווקא מי שחי בעולם פרוץ, בו מדברים על הכל בפתיחות, יודע הכל ומכיר הכל 'בלי סודות', ואילו למי שגדל ב'חממה' של צניעות חסרים ידע והבנה בתחומים שבינו לבינה (על אף שודאי "יצא הפסדו בשכרו"). אך אליבא דאמת, מגלה כאן הפסוק, כי ההיפך הוא הנכון. סוד האהבה, התענוג והקשר העמוק ביותר בין בני זוג טמון בצניעות, ברגישות למה שקשה לבטא במילים ולמה שאי אפשר לראות בעין. ואילו מי שהופך את הקשר הזה למוחצן, משהו שניתן לגלותו לעין כל ולדבר עליו בסגנון סתמי ואפילו גס – מאבד את הסוד הפנימי[6].

שוב, החכמה הסודית של קשר האהבה בו שורה השכינה נמצאת אצל הצנועים – עליהם לפרסם אותה לכל הזקוקים לכך, כרפואה לפריצות ולניכור במציאות בדרך להבאת הגאולה, ועם כל הפרסום יש למצוא הדרך העדינה והרגישה להשאיר את הדברים צנועים כראוי להם. סוד אמתי נשאר סודי גם כאשר מגלים אותו, ובתוך כל הידיעה וההכרה שיש בין בני זוג – נותר תמיד גרעין של אי-ידיעה (בו תלוי הכבוד ההדדי המוחלט לזולת וההתחדשות התמידית בקשר)[7].

"משחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה"

לפני שנמשיך לעיין בפסוק, נוסיף מאמר מוסגר חשוב: החצנת קשר האהבה שבעולם הפרוץ שלנו היא חלק עיקרי מהגלות – "אמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר 'מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם'[1]"[2]. אצל עוברי עבירה "טעם ביאה" מוחצן וזלזול, והסוד הנסתר שלו מומר בתחושת "לחם סתרים" שנותן האיסור, ה"י.

מאמר זה מובא בגמרא לאחר סיפור המתאר נסיונות למצוא 'מזור' לתאוה פרוצה תוך החצנה גוברת והולכת של הקשר: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים – ימות ואל תבעל לו! תעמוד לפניו ערומה – ימות ואל תעמוד לפני ערומה! תספר עמו מאחורי הגדר – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר!". ה"תבעל" כאן הוא דווקא בקשר אסור, מחוץ לנישואין (או באשת-איש, ר"ל, או בפנויה ללא נישואין, כדי שישאר טעם של "מים גנובים" ו"לחם סתרים"). את הקשר החיצוני הזה, מציעים להמיר בביטוי הכי מוחצן לתאוה זו, הסתכלות בעריות או אפילו רק דמיון של הסתכלות בעריות ("תעמוד ערומה אחרי הגדר ותדבר, וכיון שהוא יודע שמדברת עמו בהיותה ערומה ומצייר דבר זה בדעתו יש לו הנאה"[3]) – עניני תאוה המצויים היום בכלים הטכנולוגיים. המסקנה היא ש"ימות ואל" יממש את תאוותו, כדי לשמור על צניעותן של בנות ישראל (משום פגם משפחה או משום שלא תהיינה בנות ישראל פרוצות) – ממד של "יהרג ואל יעבור" בשמירת הצניעות.

מדוע חורבן הבית נטל את טעם הביאה והעבירו לעוברי עבירה? נביא ארבעה פירושים, המכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה, ונוסיף עליהם פירוש לפי דרכנו כאן:

לפי רש"י הטעם חיצוני-מציאותי:

כשל הכח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם ביאה.

בזמן הבית הגבר אכן היה גבר ובזמן החורבן תשש כחו כנקבה ובטלה תאוותו. לספירת המלכות, הנוקבא, ה תתאה שבשם, מתאים הטעם המציאותי של החולשה והדאגה וכן תשות הכח כנקבה.

הבן יהוידע כותב:

אין הכונה שנטלה וניתנה ביד שמים ח"ו, אלא הכונה הוא דכל טעם ביאה הן של היתר הן של איסור נמשך מן קליפת היצר הרע, ובזמן שהיה בית המקדש קיים אז על ידי הקרבת הקטורת ועל ידי מכנסיים של בגדי כהונה נחלש כח טומאת הקליפה שממנה יצר הרע דערוה, ובחרבן דליכא קטורת וליכא בגדי כהונה נתחזק כח הקליפה, ומחמת כן נתגבר היצר הרע להחליש ולמעט כח התאוה של ביאה המותרת, והגדיל והחזיק כח התאוה של ביאה אסורה.

טעם זה, המתייחס לכל "טעם ביאה" כיצר הרע, ומסביר כי השינוי הוא רק בקושי ההתמודדות עמו והחלשתו שבמקדש, שייך ל-ו שבשם, מדות הלב בהן מתחוללת מלחמת היצר כנגד התאוות בכלל וכנגד פגם הברית בפרט.

בחמרא וחיי (שהאריך גם בטעמו של רש"י, כיצד תשות כח מבטלת טעם ביאה) הביא בשם הריב"ן:

דלהכי נקט משחרב בית המקדש, שכשהיה קיים היו הנשים מביאות קיניהם ובשכר הקרבן ניתן טעם ביאה לבעליהם.

תלית טעם הביאה בשלמות הטהרה – ובזכות האשה דווקא – שייכת לבינה (בה סוד הטהרה[4]), ה עילאה שבשם.

המופלאים ביותר הם דברי המהר"ל בחדושי אגדות:

כי כאשר היה בית המקדש היה טעם ביאה, כי החבור אל הש"י עם ישראל בבית המקדש חבור גמור ומכח החבור הזה היה החבור ג"כ איש ואשה בחבור עליון. ולכך אמרו במסכת עירובין כל זמן שאין הארון במקומו אסורים ישראל בתשמיש המטה כמו שבארנו לשם באריכות. והחבור הזה היה חבור באחדות גמור והוא טעם ביאה, כי כאשר אין החבור לגמרי אין כאן ביאה גמורה.

המהר"ל מאריך עוד לבאר מדוע בזמן הגלות ישנו דווקא אצל עוברי עבירה חיבור גמור לעבירה ("מכח שהוא לחם סתרים" וכן "שרודף אחריה" ו"כי הערוה היא דבוקה עמו ביותר"), אך העיקר הוא שהחבור הגמור בין איש לאשתו למטה תלוי בחבור הגמור בין הקב"ה לכנס"י למעלה. בפירושו "טעם ביאה" הוא קדוש לגמרי (בסוד ה-י, מדרגת ה"קדש" של החכמה[5]) והוא תלוי בקדושת היחוד העליון.

לאור דברינו על ה'החצנה' שמוזילה את "טעם ביאה" אפשר להוסיף ולהסביר כי בזמן הבית יש חוש פנימי בצניעות – סוד המקדש בכלל וקדש הקדשים בפרט (כדלקמן, בסוף השיעור) – והוא מתגלה בשלום-בית בכל בתי ישראל. עצם ענין הצניעות שייך לכתר הנעלם, קוצו של י, וכשיש בו חוש זוכים בני הזוג שיתקיים בהם "ואת צנועים חכמה" – ה-י (החכמה) זוכה להשראת קוצו של י הצנוע והנעלם. משחרב בית המקדש ניטל אותו "טעם ביאה" הנמשך מהצניעות, שוב אין צניעות ויש סודות – כלומר, אין גילוי סודות אמתי. לכן אנו מתחננים שנזכה ל"ישקני מנשיקות פיהו"[6] – גילוי טעמי תורה בבית המקדש השלישי והנצחי.

ולסיכום טעמי "טעם ביאה" במצוה בזמן המקדש:

קוצו של יחוש בצניעות המקנה "טעם ביאה"

יחבור גמור בין איש ואשתו הנמשך מחבור קוב"ה ושכינתיה במקדש

ה"טעם ביאה" בזכות טהרת הנשים במקדש

והחלשת "טעם ביאה" על ידי עבודת המקדש

ה"טעם ביאה" בזכות השלוה והבריאה

נשים לב שבעוד במדרגות "והנגלֹת לנו ולבנינו"[7] "טעם ביאה" הוא פשוט אינסטינקט טבעי התלוי בכח הגשמי או פשוט יצר הרע, הרי שבמדרגות י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו" הרי הוא טוב ואפילו טוב מאד (חלוקה התואמת את הרמז ששם הוי' ב"ה ר"ת יצר הטוב ויצר הרע[8]). ואכן, החזרת "טעם ביאה" לקדושה תלויה בחכמת הקבלה[9] (ובשמירה מנאוף של עוברי עבירה[10]) – גילוי "הנסתרֹת", סודות שם י-ה, השם של "שכינה ביניהם" (כמדובר בארוכה בשיעורים האחרונים).

צניעות קשובה

נחזור לפסוק שלנו: כמו בהרבה פסוקים במשלי, חלקו הראשון של הפסוק מתאר את הניגוד לסיומו – "בא זדון ויבֹא קלון" ולעומת זאת "ואת צנועים חכמה". הניגוד בין שני ההפכים, הזדון והקלון הנשללים בתחלת הפסוק והצניעות והחכמה המשובחות בסופו, מבהיר טוב יותר את משמעותם:

ה"זדון" שבתחלת הפסוק הוא "איש זדון"[1], זד[2], שהמפרשים מייחסים לו מגוון תכונות רעות – הוא מזיד שכופר באמונה וחוטא בשאט נפשכ, עז פנים[3], לץכ הבוטל מדברי תורהכ ומבזה את רבותיוכ, בעל רעיונות 'מופרזים' שהוא מבשל בראשו (כנזיד)כ. התכונות השליליות של הזד 'מתנקזות' לדיבורו הפוגעני והמלגלג – הוא מתאוה רק ל"התגלות לבו"[4], ומתוך כך "מקלה חברו ומשפיל כבודו" ב"דברי קלון ונבלות"[5] ומתייחס כך גם לתלמידי חכמים "שאינו רוצה ללמוד לידע האמת רק לקנטר, לכן כאשר בא הזדון לבית המדרש יבוא קלון, שמבזה את כולם"[6] והוא "מתלוצץ על החכמה והחכמים" ומזיד לחלוק על רבותיוכ. כמובן, סופו של מי שמגלה את זדונו ברבים הוא קלוןכ.

לעומת איש הזדון, הצנועים יודעים ש"מלה בסלע ומשתוקא בתרין"[7] (וכי "תועלת הדבור הוא לא לו, אבל תועלת האזנים הוא לאין זולתו"כד, ולכן יש לאדם שתי אזנים ורק פה אחד) ומתוך שתיקתם הם מאזינים ומחכימים – "שעיקר החכמה הוא בהצנועים ששותקין מלומר תורתם ודעתם רק שומעים מרבותם... וזהו שאמר 'ואת צנועים חכמה', מפני שהוא שומע תמיד חידושים מרבו"כד, "ומיעוט הדברים ממדת הצנועים, והצניעות גורמת חכמה לבעליה, כי היא מדת החכמים... כי ישמעו ויקשיבו"כג.

מהקשר בין צניעות (התלמיד) להקשבה (לרבותיו) יוצא ווארט יפה גם ביחס לחיי הנישואין: "ואת צנועים חכמה" – בני זוג צנועים גם קשובים זה לזו, האיש קשוב לאשתו והאשה קשובה לבעלה ושניהם ביחד קשובים לשותף השלישי, לסודות של "שכינה ביניהם".

צנועים מגלי סוד

בהמשך הפרק שפותח בשבח הצנועים על שתיקתם והקשבתם, "ואת צנועים חכמה", מופיע עוד פסוק מפורסם – "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר"[1]. לכאורה, "הולך רכיל מגלה סוד" הוא דוגמת "בא זדון ויבא קלון" ואילו "נאמן רוח מכסה דבר" דומה ל"ואת צנועים חכמה". המפרשים[2] מסבירים כי מי שרגיל ללכת רכיל ולספר כל דבר יגלה גם סודות שיש נזק בגילויים ואילו "נאמן רוח" יסתיר גם דברים בעלמא (ולא רק שלא יגלה, אלא יתאמץ לכסות את הדברים ולהסתירם). הגר"א קושר את הדברים בפירוש ללימוד התורה ומסביר כי "הולך רכיל" מגלה את סודות התורה ואילו "נאמן רוח" מקפיד לגלות דברי תורה (גם בחלק הנגלה שבתורה) רק למי שראוי לכך. אמנם, רבי שמעון בר יוחאי דרש על עצמו[3] כי הוא "הולך רכיל מגלה סוד"[4] בגילוי סודות התורה.

אצל רבי שמעון תכונת ה"הולך רכיל מגלה סוד" אינה מנוגדת ל"ונאמן רוח מכסה דבר". רבי שמעון הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו[5], ועל משה רבינו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא"[6]. יש הרבה סיפורי צדיקים בהם רואים ש"בכל ביתי נאמן הוא" היינו היכולת להסתיר את הסודות שמתגלים לצדיק מהשמים כאשר אין לו רשות לגלותם[7] – ממש "ונאמן רוח מכסה דבר". רשב"י אומר שדווקא בהיותי גלגול משה רבינו, "נאמן רוח מכסה דבר", אני משלים אותו כ"הולך רכיל מגלה סוד" – זו נשיאת הפכים. בדרך כלל "הולך רכיל מגלה סוד" זו תכונה גרועה ביותר, אבל רבי שמעון מתחיל לגלות את הסודות, והגילוי ממשיך והולך – האריז"ל אמר ש"מצוה לגלות זאת החכמה", המשיח אמר לבעל שם טוב שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"[8] והגילוי הזה הולך וממשיך מדור לדור (עד לשיא הגילוי, גילוי סודות שיר השירים, כפי שמדובר כאן).

בהמשך משלי יש פסוק דומה נוסף, פחות ידוע – "גולה סוד הולך רכיל ולפֹתה שפתיו לא תתערב"[9]. המפרשים[10] מסבירים, בגוונים שונים, שהפסוק מתאר שלשה טיפוסים שונים שאינם נזהרים בדיבורם ולכן יש להשמר מלהתערב בהם – "גולה סוד" בטבעו, שלא מצליח להסתיר דבר (כך יש להסביר את ההבדל בין "מגלה סוד" במשקל כבד, מתוך כוונת והליכת רכיל פעילה, לבין "גולה סוד" במשקל קל, שכל מה שנכנס אליו יוצא); "הולך רכיל" בכוונת-מכוון להזיק את הבריות; ו"פֹתה שפתיו" שבפתיותו-טפשותו[11] פותח את פיו ומרחיב את שפתיו[12] בלי מחשבה לפני דבריו (יש גם מפרשים[13] בסגנון הפוך, שמדובר גם במי שמפתה את הזולת בדיבורו, אך הפירוש הראשון פשוט יותר בהתאם לכל מהלך הפסוק). אם נרצה לפרש גם כאן לחיוב, בהמשך לדרשת רשב"י על עצמו "הולך רכיל מגלה סוד", נפרש כי כאן מתואר המשך התהליך – מה'איזון' אצל רשב"י בין גילוי הנסתר לתלמידים נבחרים ובמעמד מיוחד אל הטבע של גילוי הסודות בקלות ובטבעיות ושל הרחבת שפתים המתפתה לגילוי האלקות ומפתה בו אחרים (ו"אל תתערב" היינו אזהרה למי שנוטה להתנגד לגילויים האלה, שאל לו להתערב במהלכי גילוי התורה של גדולי הצדיקים שיודעים מה נחוץ לרפואת עם ישראל בעת הזו). בפרט, יש לומר ששלשת הדמויות בפסוק האחרון רומזים לשלשת מגלי הקבלה הגדולים בדורות האחרונים[14] – "גולה סוד" רומז לרמ"ק, "הולך רכיל" רומז לאריז"ל (אותו לשון הנאמר על רשב"י) ו"פֹתה שפתיו" רומז לבעל שם טוב[15] (עליו נאמר "אהב טהר לב חן שפתיו רעהו מלך"[16]).

חש-מל-מל

את שלשת הפסוקים אפשר לדרוש כתהליך של חש-מל-מל – הכנעה-הבדלה-המתקה[1] – לפי סדרם במשלי (כאשר "מלה בסלע, משתוקא בתרין" יתפרש כי ערך השתיקה הכפול, ה"חש", 'נפרט' ומתגלה בשני דיבורים, "מל-מל"):

ה"חש" הוא "ואת צנועים חכמה", המצויים בהכנעה שמביאה להקשבה פנימית; ה"מל" הראשון הוא "הולך רכיל מגלה סוד" שגילוייו באים באופן יזום ומתוכנן, עם הבדלה בין הסודות, ומתוך איזון ונשיאת הפכים עם תכונת "נאמן רוח מכסה דבר"; ה"מל" השני הוא דיבור חפשי ופתוח ש'שופך סודות' באופן טבעי, בהמתקה גמורה של הגילויים (ובו גופא סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה שבהמתקה: "גולה סוד" בטבעו, ללא יכולת לעצור ברוחו היינו הכנעה שבהמתקה; "הולך רכיל", כלשון פסוק ההבדלה, היינו הבדלה שבהמתקה; "פֹתה שפתיו" לגלות סודות התורה בהרחבת שפתים מכוונת ומפתה – מדרגת הבעל שם טוב, כנ"ל – היינו המתקה שבהמתקה).

כאשר הבסיס הוא צניעות, הקשבה וחכמה פנימית, והגילוי נעשה לצד אחריות של "נאמן רוח מכסה דבר", גם הגילוי הטבעי והפתוח אליו יש לשאוף בסופו של דבר לא מאבד את הצניעות, העדינות והדרך-ארץ שצריכות לאפיין את העיסוק בסוד הנישואין. ורמז לכך שדווקא הצניעות שבתחילה היא מפתח לכל התהליך: "ואת צנועים חכמה" בגימטריא הכנעה-הבדלה-המתקה.

ב. כוונות שבוע היסוד

שבוע האדם-המדבר

למדנו השנה כוונה 'פשטית' חדשה לספירת העומר – התכללות שבעת החידושים של שבעת ימי בראשית בשבעת השבועות של הספירה. בשיעור הראשון[1], בשביעי של פסח, הסברנו את שבעת החידושים בכלל – אור (וחשך), רקיע, צומח, מאורות, חי, אדם-מדבר, מנוחה – ופרטנו את ההתכללות בשבוע החסד. אתמול הסברנו עוד קצת עקרונות של ההתכללות ונתנו עוד כמה דוגמאות פרטיות שלה.

לנושא שלנו כעת שייך במיוחד השבוע של ספירת היסוד. בכלל, העיסוק בסודות שיר השירים, הסודות של "שכינה ביניהם", לצד מדת הצניעות הראויה, שייכים למדת היסוד, כמובן. בפרט, בכוונה המיוחדת של השנה, החידוש של יום ששי בבריאה הוא האדם כ'מדבר' – כח הדיבור והגילוי באופן הנכון, ה"הולך רכיל מגלה סוד" שבא דווקא מתוך "ואת צנועים חכמה". נסביר כעת את ההתכללות בתוך השבוע של היסוד, השבוע הששי, לפי הכוונה של השנה:

אור (וחשך) שבאדם-מדבר

ביום הראשון של מעשה בראשית נברא האור והאור של האדם-המדבר הוא בסוד "פתח פיך ויאירו דבריך"[1] ו"פתח דברך יאיר מבין פתיים"[2] (השייך לסוד "פֹתה שפתים", מדרגת הבעל שם טוב, כנ"ל – ה"צדיק יסוד עולם"[3] שמגלה את דרך החסידות, סוד חסד שביסוד, ולו נמסר מפתח הגאולה ותיקון הברית של "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[4]).

אכן, האור של היום הראשון יוצא בעצמו מתוך החשך ("ברישא חשוכא והדר נהורא"[5]) – "וחשך על פני תהום... ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[6]. גילוי האור מתוך החשך, הדיבור מתוך השתיקה, הוא גופא סוד החש-מל – "עתים חשות עתים ממללות"[7]. אכן, כפי שנתבאר באריכות, ביום הראשון "אור וחשך משתמשין בערבוביא"[8] – יש נגיעה במדרגה של עולם האצילות, בו השתיקה והדיבור נמצאים כאחד. רק בעולמות התחתונים, שתחת ממד הזמן, יש חלוקה של ה"חש" וה"מל", השתיקה והדיבור, לזמנים שונים ("עתים"). באצילות ה"מלה בסלע" וה"משתוקא בתרין", ה"מגלה טפח" וה"מכסה טפחיים"[9], הם בו-זמנית – ואף על פי כן יש "סדר זמנים"[10], החשך קודם לאור, ה"חש" קודם ל"מל" ("פתח פיך ויאירו דבריך"). כלומר, התכלית היא האור-הדיבור הגלוי והפתוח, אבל הצניעות קודמת לגילוי הסודות ומתוך כך 'משתמשת בערבוביא', בנשיאת-הפכים, עם הגילוי-הדיבור עצמו. ב'מבצע שיר השירים' אנו שואפים למדרגה זו – בעליה לאצילות או על כל בגילוי כי "אצילות איז אויך דא" [11]('אצילות היא גם כאן').

רקיע שבאדם-מדבר

ענינו של הרקיע, החידוש של היום השני, הוא "ויהי מבדיל"[1]. אחרי נשיאת ההפכים של מגמת-דיבור עם צניעות ושתיקה נדרשת הבדלה בתוך הדיבור עצמו – איזה דיבורים מותרים ורצויים ואיזה דיבורים מיותרים ואסורים[2]. החידוש שלנו הוא שכיום כבוד שמים הוא גילוי הסודות כולם (כשיא מגמה שנמשכת דורות, מ"כבֹד אלהים הסתר דבר" ל"כבֹד מלכים חקֹר דבר"[3] – הפיכת ה' להיות "מלך על כל הארץ"[4] בגלוי, סוד "חן שפתיו רעהו מלך", כנ"ל). אמנם, האמור הוא רק בסודות של אמת, שהסתרתם היא מחמת העומק והצניעות שבהם. יש גם דברים שההסתרה והשתיקה ראויה להם משום שאינם ראויים להאמר – סודות שליליים שנכללים בכל הדיבורים האסורים. החפץ חיים מונה[5] עשרה סוגי דיבורים אסורים, שעשינו מהם 'פרצוף' – הקבלנו אותם לספירות[6]. גם בדור של גילויים, כל דיני שמירת הלשון חיים וקיימים, ואף ביתר שאת – הפקת כל הטוב הגנוז מהפה היא הלעומת-זה הטוב של הוצאת רע מהפה (פגם המצורע, המוציא-רע, כנודע[7]), המחדדת את הצורך בזהירות ממנו. הגבורה שביסוד – הרקיע שבאדם-המדבר – היינו הכח של "איזה הוא גבור? הכובש את יצרו"[8] הנדרש בתוך הדיבור.

צומח שבאדם-מדבר

היום השלישי של שבוע האדם-המדבר הוא כח הצמיחה שבתוך הדיבור. מאמר חז"ל "בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש"[1] מוסבר באריכות בחסידות[2] גם בנוגע לדיבור, שהוא כח נשי ("מלכות – פה"[3], ו"תשעה קבין של דיבור נטלו נשים"[4]). ה"בינה יתרה" שבדיבור מתבטאת בכך שתוך כדי דיבור מתחדשים אצל האדם חידושים שלא היו קיימים אצלו באופן מודע קודם לכן, כאשר תכנן את הדיבור. הרב מכין שיעור, חוזר על דברי התורה בינו לבין עצמו ארבע פעמים לפני שהוא מוסר את השיעור[5], וכאשר הוא פותח את פיו ללמד נאמרים חידושים בלתי-מתוכננים. החידושים הללו הם כח הצמיחה שבדיבור עצמו, שגדל, פורח ונותן פירות – דבר טוב מאד. דברנו על כך שצומח-חי-מדבר ביחס לדומם הן מדרגות של תענוג – אותיות הדיבור מצד עצמן הן דוממות[6], קבועות ומוגדרות, והדיבור מגדיל את התענוג וממילא מגדיל את השפע, מצמיח את הדיבורים. יש מאמרים שלמים של אדמו"ר האמצעי[7] שמסביר שהדיבור הוא כלי להמשכת התענוג, וממילא יש בו צמיחה.

מאור שבאדם-מדבר

החידוש של היום הרביעי הוא הפיכת האור המופשט למאור – עיבוי ה"אור המאיר לעצמו" כך שיהפוך ל"אור המאיר לזולתו". בתחום האדם-המדבר, כח המאור הוא הכח של הדיבור להיות משפיע ומנהיג – הכח של ה"דַבָּר אחד לדור"[1] להנהיג בכח דיבורו, "אמר מלכא עקר טורא"[2]. אצל כל אדם, המאור שבמדבר הוא המגמה המעשית בדיבור – היכולת לתת עצה נכונה ומעשית, כך שהדיבור ייושם במציאות בפועל. בשכינה ביניהם[3] יש פרק על חמשה סוגי דיבור בין איש לאשתו, כנגד חמשת החסדים מחסד עד הוד. בחסד ישנם דיבורי אהבה, בגבורה ביקורת בונה, בתפארת דברי שבח והערכה ובהוד אמירת תודה כנה ולבבית. גם שם, הנצח שבדיבור מתבטא בדיבור נכון ומדויק שמניע פעולה מעשית – בקשה, הדרכה, תיאום או עצה טובה שמסוגלים 'לנצח על המלאכה' בהתנהלות המשותפת של שני בני הזוג.

חי שבאדם-מדבר

לחידוש של יום חמישי בשבוע הששי, החי שבמדבר, ישנו ביטוי מיוחד בחז"ל – "'כי חיים הם למֹצאיהם ולכל בשרו מרפא'[1], אל תקרי 'למֹצאיהם' אלא 'למוציאיהם בפה"[2]. צמיחת הדיבור, שהיא רמה אחת של תענוג שיש בו, מתבטאת תוך כדי הדיבור עצמו – האדם בא לפתוח את פיו והדיבור שתכנן לפתח צומח, פורח ומחדש. החי הוא עוד רמה של תענוג בדיבור – כשהדיבור יוצא מפיו של האדם יש לו חיים עצמאיים משלו (ובפרט דיבורי "תורת חיים"[3]), הוא הופך להיות "חי וקים" בעצמו[4] וגם 'חי להחיות' המעניק-מחזיר חיי נפש וחיי בשר לאדם המדבר[5] (בפרט על ידי שמחיים את הזולת השומע-מקשיב ללימוד בקול).

האדם (העליון) שבאדם-מדבר

היום הששי בשבוע הששי הוא יום חשוב אצלנו, יסוד שביסוד. מדרגת המדבר שבמדבר, האדם שבאדם, היא עוד קומה של תענוג, עוד קומה בגילוי שיש בדיבור מעבר לאותיות הדוממות – מעבר לצמיחה של הדיבורים (שהתגלתה ביום השלישי) ומעבר לחיים שבהם (שהתגלו ביום חמישי) יש בדיבור ממד אלקי. אדם הוא לשון "אדמה לעליון"[1] וההתדמות לעליון – שברא את העולם בדיבור – מתגלה במיוחד בדיבור שלו (לכן האדם נקרא 'מדבר', ולא 'חושב' או כיו"ב[2]). כאשר האדם זוכה, הדיבור שלו הוא כלי לגילוי אלקות שלא האיר אצלו במחשבה או בכוחות הנפש העמוקים יותר (עד כדי שהוא חווה יראה ביחס לדיבור שלו עצמו, כמתואר באריכות בספרי החסידות הראשונים[3]).

בבריאת האדם נאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"[4]. יש כמה פירושים ליחס בין "צלם" ו"דמות" (כזכר ונקבה[5], ככחות הנפש ולבושיה[6] ועוד), וכאן נפרש שצלם הוא הגילוי האלקי מלמעלה למטה ודמות היינו היכולת של האדם להתדמות לה' מלמטה למעלה (כפי שנצטווה[7]). בסגנון אחר, הצלם הוא השראת אלקות בדרך מקיף (צלם הוא לשון צל, "הוי' צלך"[8], אור מקיף מלמעלה[9]) והדמות היא ההתלבשות הפנימית של האור האלקי, שמאפשרת לאדם להתדמות לעליון. ההתלבשות הפנימית הזו, ה"דמות", מופיע במיוחד בכח הדיבור שלו, בעצם היותו 'מדבר'.

את גילוי האלקות בדיבור חז"ל מתארים בביטוי "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[10] – הוא פותח את פיו, או את גרונו, והשכינה נכנסת אליו ומתגלה בדיבורו (שבפה) או בקולו (שבגרונו). זו הזכות העיקרית לה אנחנו מקוים כשמגלים את סודות התורה בכלל ואת סודות היסוד, סודות שיר השירים, בפרט (כשם שדווקא ביסוד מתגלה "כח האין סוף"[11], כח היצירה וההולדה האלקית, כך כח היצירה האלקי שבדיבור יכול להתגלות במיוחד בסודות היסוד). אצל בני זוג יש בטבע "אדמה לעליון", לכן הזיווג הקדוש שלהם הוא "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" – האיש מתדמה לקוב"ה והאשה לשכינה, התדמות שלא חייבת להיות במודעות אלקית (ב'כוונות' של בני הזוג) אלא יכולה להופיע במודעות טבעית[12] (בשיקוף טבעי של האלקות ביחסי האיש והאשה[13]). בהקשר שלנו, הביטוי לכך הוא במיוחד בתקשורת בין בני הזוג, בדיבור ביניהם (שהוא עצמו גם דימוי וכינוי ליחוד שלהם[14]) – כאשר "שכינה מדברת" מתוך הגרון של כל אחד מהם אזי ממילא "שכינה ביניהם".

המנוחה שבאדם-מדבר

היום השביעי בשבוע הששי, המלכות שביסוד (שנקראת גם "עטרת היסוד"), הוא המנוחה שבדיבור. בכל הכוונות בהתבוננות הזו, השלב האחרון – שלב המנוחה – הוא מעין 'היפוך מגמה', אחרי שש מדרגות של פעילות גוברת והולכת של המדה בה מדובר, מגיעה מנוחת השבת של אותה מדה. עד כה הלך הדיבור והתפתח, צמח, צבר השפעה במציאות וקבל חיים משל עצמו וגילוי אלקות שמעבר לכוונת המדבר – וכעת מגיע הזמן שלו לשבות, לנוח. בין בני זוג, המדרגה הזו היא המעבר לתקשורת בלתי-מילולית, "אין אֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם"[1] – זו התקשורת הכי פנימית ורציפה בין בני הזוג, שמתקשרים ביניהם כל הזמן בלי שמיעת קול או חיתוך שפתים, מתוך מנוחה. שש המדרגות הראשונות היו בתוך ה"אדם" (המדבר), אך כשמגיעים למנוחה מתגלה בו מדרגת "כי לא אדם הוא להנחם"[2], יש בו גילוי של "אני הוי' לא שניתי"[3] – וממילא הקשר הוא קבוע, בלתי משתנה ובלתי תלוי בנסיבות חיצוניות.

עד כאן דרוש חשוב לשבוע של היסוד, שממחיש כיצד כל התקשורת והדיבור מתחילים מהצניעות וגם מסיימים בגילוי נקודת קשר נעלמה, שלמעלה מהמילים. ולסיכום:

חסד שביסוד – אור (וחשך) שבמדבר שתיקה ודיבור (חש-מל)		גבורה שביסוד – רקיע שבמדבר הבחנה בין דיבור רצוי לדיבור אסור
	תפארת שביסוד – צומח שבמדבר חידושים בתוך הדיבור
נצח שביסוד – מאור שבמדבר כח ההנהגה שבדיבור		הוד שביסוד – חי שבמדבר "חיים הם למוציאיהם בפה"
	יסוד שביסוד – אדם שבמדבר "שכינה מדברת מתוך גרונו"
	מלכות שביסוד – מנוחה שבמדבר "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם"

ג. הכח הנשי של ויסות הקשר

איזון הצניעות והגילוי – כח האשה

האיזון בין הצניעות ובין הדיבור הפתוח הוא תכונה נשית מובהקת:

מחד, האשה מתאפיינת, ועל כך שבחה, במדת הצניעות והבושה בכלל ובדיבור בפרט (שהרי "איש תובע בפה" ואילו "אשה תובעת בלב"[1], כשאת תחושותיה העמוקות "לבא לפומא לא גליא"[2] והיא מצפה להבנת מהלך נפשה מרמזים עדינים, בבחינת "אין אֹמר ואין דברים בלי נשמע קולם" הנ"ל בבחינת עטרת היסוד, שרש הנוקבא ביסוד).

מאידך, האשה נטלה תשעה קבין של דיבור (כנ"ל) ויש לה יכולות תקשורת והבעה מפותחות יותר משל האיש (עד כדי כך שחוה מסוגלת להפיק חות דעת מתוך הדממה של אדם, כמבואר באריכות ב"פרצוף הדעת"[3]).

מושכל-מורגש-מוטבע במעלת האשה

יש שלשה ניבים עיקריים בתנ"ך של מעלת האשה, כולם בספר משלי (בו האשה הטובה והאשה הזרה-הרעה הן משל עיקרי לתורה ולחכמות חיצוניות[1]) – "אשה משכלת"[2], "אשה יראת הוי'"[3] ו"אשת חיל"[4]. שלשת הביטויים הללו מתארים, באופן פשוט, את שלש הקומות בנפשה של האשה הטובה – מושכל-מורגש-מוטבע (מושגים שאנו מתייחסים אליהם די הרבה לאחרונה[5]):

במושכל של האשה היא "אשה משכלת", כמובן.

הכינוי "אשה יראת הוי'" שייך לתחום המורגש – כאשר מבין המדות חג"ת (חסד-גבורה-תפארת שפנימיותן אהבה-יראה-רחמים) יראה היא הרגש הטהור ("יראת הוי' טהורה"[6]), הבסיסי והעיקרי[7] של האשה.

בתחום המוטבע שלה האשה היא "אשת חיל", הפועלת במציאות ועושה בה חיל, כמתואר בכל האלף-בית של הפרק האחרון בספר משלי.

[נציין שאלה הכינויים העיקריים, אך אפשר גם לבנות פרצוף שלם של שבחי האשה בלשונות המקרא וחז"ל ובלשונות המקובלים בעם ישראל, ובתמצית: "אשה צנועה"[8] – השבח העיקרי לאשה בחז"ל – בפנימיות הכתר (רדל"א, סוד ה"צניעותא"); "אשה כשרה" ש"עושה [מעצבת את[9]] רצון בעלה"[10] בחיצוניות הכתר, הרצון; "אשה משכלת" בכח המשכיל שבכתר (מו"ס, חכמה דאריך אנפין) המאיר בחב"ד; "אשה חכמה"[11] (בחכמת חיים) בחכמה; "אשה חכמת לב"[12] (בחכמת מלאכת המשכן המעשית, סוד "לעשות"[13]) בבינה (סוד "בינה לבא"[14]); "אשה טובה"[15] (בסוד "מצא אשה מצא טוב"[16]) – האוהבת לעשות צדקה וחסד ולהיטיב עם הבריות – בחסד; "אשה יראת הוי'" בגבורה, כנ"ל; "אשה יפה"[17] – "אין אשה אלא ליפי"[18] (ומסגולת היפי לזכות גם לבנים[19], "אין אשה אלא לבנים"^קטו), וכפי שנשתבחו האמהות והנשים הדגולות בתנ"ך, "יפת תאר ויפת מראה"[20] וכיו"ב – בתפארת, שמובנה יפי, כפשוט; "אשת חיל" היא כללות המוטבע, כשבפרט יש "אשה נביאה"[21] בנצח והוד (מהם יונקים הנביאים והחוזים[22]) ו"אשה צדקת"[23] (כלשון השגורה בדורות האחרונים) ביסוד, "וצדיק יסוד עולם"; "אשת חן"[24] במלכות ("חן" הוא 'מתנת המלכות' בספר יצירה[25], וכן ידוע[26] ההיקש בין "אשת חן תתמֹך כבוד" ל"שפל רוח [בעל השפלות, פנימיות ספירת המלכות] יתמֹך כבוד"[27]). ולסיכום:

	רדל"א אשה צנועה
	אריך אשה כשרה
	מו"ס אשה משכלת
חכמה אשה חכמה		בינה אשה חכמת לב
חסד אשה טובה		גבורה אשה יראת הוי'
	תפארת אשה יפה
	נה"י אשת חיל
	נו"ה אשה נביאה
	יסוד אשה צדקת
	מלכות אשת חן

]

צניעות וגילוי בכל הקומות

צניעות האשה היא בעיקר הביטוי להיותה "אשה יראת הוי'" – יראת השמים המיוחדת לאשה מתבטאת בעיקר בצניעותה, הזהירות מ"שקר החן והבל היפי" שבתחלת הפסוק. אך בכל שלשת הרבדים קיימת אותה נשיאת הפכים (נשית) של צניעות וגילוי:

גם ה"שכל טוב", המתאים ל"אשה יראת הוי'" – "ראשית חכמה יראת הוי' שכל טוב לכל עֹשיהם"[1] – מתאפיין בצניעות, כנ"ל באריכות בענין "ואת צנועים חכמה", ושרשו בכתר (וב"צניעותא" שבכתר, שרש האשה-המלכות ברדל"א[2]) שהרי "בית והון נחלת אבות [המוחין חכמה ובינה[3]] ומהוי' [הכתר שמעליהם] אשה משכלת". ועם זאת, אותו "שכל טוב" נושא חן – "שכל טוב יתן חן"[4] – כמתאים ל"אשת חן"[5]. דוגמה ל"אשה משכלת" בעלת "שכל טוב" היא אביגיל, לה אומר דוד המלך "ברוך טעמך"[6] – אביגיל היא משבע הנביאות שעמדו לעם ישראל[7], אשה צדקת[8], צנועה[9], טובת-לב ובעלת-חסד[10], שבחכמתה מצילה את דוד מבוא בדמים (דם נדה ושפיכות דמים), ועם זאת היא משתבחת בהיותה יפהפיה (אחת מארבע היפהפיות שבעולם) שרק זכרונה מעורר תאוה[11] ובכך שבגילוי שוקה משכה את דוד[12] (וכן בכך שחכמתה, שנועדה להציל מנקמת דוד, כללה גם תכנון שישאנה אחרי שימות בעלה[13])[14].

ה"אשה יראת הוי'" מופיעה בניגוד ל"שקר החן והבל היפי", כנ"ל, אך כאשר היא "אשה יראת הוי'" אזי "היא תתהלל" גם בחן (של אמת) וביפי (של ממש)[15].

גם ה"אשת חיל", הפועלת בהצלחה מרובה בעניני העולם הזה – מצויה בעניני העולם, במסחר ובחקלאות – עושה זאת מתוך צניעות 'עצמית' וטבעית, כשהיא יודעת לקיים בעצמה בלכתה בחוץ "והצנע לכת"[16] בכל תנועותיה (בסוד "הצנע" – הצדיק נע[17]).

אהבה בזמן ריחוק

גם בחיי הנישואין, בין בני הזוג עצמם, יש נשיאת הפכים בין גילוי לצניעות. נשיאת ההפכים של עולם האצילות, בו ההפכים מתקייימים בו-זמנית, מתגלה ביחוד עצמו – הזמן של הקרבה המלאה, ללא כל חציצה[1], בו נדרשות הלכות צניעות מצד הזמן והמקום[2] (והחסידים האוהבים ביותר, החל מאברהם אבינו ושרה אמנו[3], נשתבחו בצניעות שביניהם[4]).

בכל מעגל הנישואין – כשיורדים לעולמות התחתונים, בהם קיים זמן – נפרטים ההפכים, באופן יחסי, לזמני הקרבה והריחוק, כאשר הויסות תלוי באשה ובמחזור הטהרה שלה. זמני הריחוק הם בעצם תחושת 'לא' אצל האשה – כעת לא הזמן, אל תתקרב אלי. אותה רגישות נשית קיימת, באופן עדין יותר, גם בזמני טהרה והיא מחדירה בכל הקשר ממד צנוע ומרפרף של "נוגע ואינו נוגע"[5] (ורמז: אשה ועוד "נוגע ואינו נוגע" עולה "יראת הוי'").

אכן, מדד האהבה האמתית בין בני הזוג הוא דווקא בזמני הריחוק. בזמנים אלה, כאשר האשה נדה, יש כל מיני הרחקות והנהגות צניעות –האשה אומרת לאיש 'אל תגע בי', אבל לא 'אל תאהב אותי' (וכידוע[6], 'אני אוהב אותך' בגימטריא "שכינה ביניהם"[7]). לכן, זהו זמן בו מתחולל המבחן הפנימי של האהבה האמתית, האהבה הצנועה שבלב – איך אומרים לאשה 'לילה טוב'[8], עם כל הרגש הפנימי, ללא כל מגע וקרבה.

ד. צניעות ודיבור בגובה העינים

סוד ה"מתקלא"

נחזור לנושא בו פתחנו. שיווי המשקל הנכון בין הצניעות לבין הגילוי, בו אנו עוסקים בכל השיעור, שייך בעצם להגדרה של סוד הנישואין המתוקנים:

בלשון הזהר, איזון ושיווי-משקל נקרא "מתקלא", וספרא דצניעותא – החלק הכי צנוע וסודי בזהר, בו סודות התורה הכי עמוקים מופיעים באתגליא – פותח בביטוי "עד דלא הוו מתקלא לא הוו אשגחן אפין באפין"[1] (תרגום: 'עד שלא היה שיווי משקל, לא היו משגיחים-מסתכלים פנים בפנים'). כלומר, ההסתכלות האוהבת פנים בפנים של הזכר והנקבה תלויה ב"מתקלא" – באיזון של עולם התיקון. רבי שמעון בר יוחאי הסביר[2] כי כל המשכת השפע בעולם תלויה ב"שבת אחים גם יחד"[3] – באותה הסתכלות (ויחוד) של הזכר והנקבה זה בזו פנים בפנים, כפי שפני הכרובים היו איש אל אחיו[4] בזמן שישראל עושין רצונו של מקום[5].

לעניננו, ה"מתקלא" הוא-הוא האיזון של "ואת צנועים חכמה" עם "הולך רכיל מגלה סוד" (למעליותא) כאשר הא בהא תליא – גילוי הסודות (החכמה הפנימית) תלוי בצניעות.

איזון ועיון

יתר על כן, כפי שהוסבר בפרק הראשון, האיזון עצמו תלוי בצניעות, המאפשרת לאדם להאזין, להיות קשוב באמת לזולתו, ומתוך כך להגיע לעמידה פנים בפנים.

בלשון חז"ל, מה שאנחנו קוראים איזון (המצב השקול של המאזניים, כמו קו ישר המתוח בין שתי האזניים) נקרא עיון[1] (כמו הקו שבין העינים). תכלית העיון בסודות התורה (כשימוש השכיח במלה זו) הוא להביא למצב מעוין-מאוזן. ההקשבה לזולת מתוך צניעות, באיזון של 'אזן באזן', מאפשרת עיון של "עין בעין"[2] – מבט עינים אוהב (בסוד "עיניך יונים"[3], אהבת האיש לאשתו בדרגת "יונתי"[4]), מתוך שויון (מצב של "שוין בקומתן"[5], כשהאיש והאשה הם "שני המאֹרֹת הגדֹלים"[6]), ותקשורת 'בגובה העינים', תקשורת פתוחה וגלויה, 'בלי סודות', אך מתוך צניעות וכבוד הדדי.

"שיר השירים קדש קדשים"

כל ההתבוננות הזו מחזירה אותנו לנקודת המוצא העיקרית – העיסוק המשיחי בגילוי הסודות של שיר השירים, עליו נאמר כי "כל הכתובים קדש" ו"כל השירים קדש" אבל "שיר השירים – קדש קדשים"[1]. כל מהותו של קדש קדשים הוא נשיאת ההפכים, המתבטאת בכך ש"מקום ארון וכרובים אינו מן המדה"[2]. בקדש הקדשים (שנקרא גם "חדר המטות"[3]) עומדים, "כמער איש ולֹיות"[4], ה"שנים כרֻבים"[5] שבמצב המתוקן פניהם איש אל אחיו (בשויון של משפיע-מקבל) – סימן גלוי לאהבת ה' אלינו. כאשר נשיאת ההפכים מאפשרת בסופו של דבר לפתוח את המקום הסודי והמוצנע ביותר ("דביר המֻצנע"[6]), אליו נכנס רק הכהן הגדול "אחת בשנה"[7], ולהראות לכל ישראל "ראו חבתכם לפני המקום"[8]. ב'מבצע שיר השירים' אנו שואפים לחזור לבית המקדש השלישי ולהחזיר את "טעם ביאה" למקומו האמתי, בטהרה ובקדושה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• הצניעות היא סוד הקשר האמתי בין איש ואשה – המפתח לכבוד לפלא ולהתחדשות תמידית.
• המרפא לדור הפרוץ הוא גילוי סוד האהבה הצנועה.
• על החצנת האהבה נאמר "משחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה".
• החיבור השלם בין איש לאשתו תלוי בחיבור השלם בין הקב"ה וכנס"י במקדש.
• החזרת "טעם ביאה" לקדושה תלוי בגילוי סתרי תורה – חכמת הקבלה.
• צניעות מאפשרת הקשבה – בני זוג צנועים קשובים זה לזו ולשכינה שביניהם.
• מתוך צניעות ניתן להגיע לגילוי סודות אמתי ושלם.
• שלשת מגלי הקבלה הגדולים בדורות האחרונים – הרמ"ק, האר"י והבעש"ט – הם בסוד "גולה סוד", "הולך רכיל" ו"פֹתה שפתים" בקדושה.
• תכלית 'מבצע שיר השירים' היא גילוי נשיאת ההפכים של האצילות.
• בדור של גילוי סודות יש להקפיד ביתר שאת על שמירת הלשון.
• הדיבור בקדושה צומח-מתפתח, מחיה ומגלה אלקות.
• בני זוג יכולים להתדמות לקוב"ה ושכינתיה במודעות טבעית.
• בדיבורי בני הזוג "שכינה מדברת מתוך גרונם" ואזי "שכינה ביניהם".
• צלם ודמות הם אור אלקי מקיף (מלמעלה למטה) ואור אלקי המתגלה בפנימיות בהתדמות לה' (מלמטה למעלה).
• שיא התקשורת בין בני זוג הוא בתקשורת לא מילולית, מתוך מנוחה.
• ויסות הצניעות והגילוי הוא כח נשי מובהק.
• האשה הטובה היא "אשה משכלת" (במושכל), "אשה יראת הוי'" (במורגש) ו"אשת חיל" (במוטבע).
• מבחן האהבה האמתית הוא דווקא בזמני ריחוק.
• סוד הנישואין הוא סוד ה"מתקלא" – האיזון בין צניעות לגילוי.
• מתוך איזון-האזנה מגיעים לעיון – דיבור 'בגובה העינים', "כי עין בעין יראו".