עלית החינוך – מהכאה לשירה

בע"ה

ה' תמוז תשפ"א – כפ"ח

לע"נ ר' שמשון יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ב'יארצייט' של אביו, ר' שמשון-יעקב ע"ה, העמיק הרב בסודות שירת הבאר וחטא מי-מריבה, תוך לימוד בספר "מגן אבות" דפוס ראשון אותו ירש מאביו וסבו. מתוך היריעה הארוכה הובאו כאן בעיקר עניני החינוך שעלו בשיעור. פרק א עוסק בתכלית ירידת הנשמה לגוף, שראשיתה מעבר מעבודת צדיקים לעבודת בעלי תשובה ותכליתה (שהיא עיקר החידוש כאן) הגעה לעבודת "אני אמרתי אלהים אתם", מתוך ידיעה-הזדהות גמורה עם ידיעת ה'. במהלך הדברים יש התייחסות מיוחדת למשברי גיל ההתבגרות. פרק ב הוא לימוד-בדילוג בתוך המאמר ב"מגן אבות", המעמיק להסביר את המעבר ממצב קטנות ילדותי בו ניתן לחנך ב'הכאה' לבין התבגרות הדורשת שהחינוך יהיה בדבור בלבד – הדברים נכונים גם במציאות של כל ילד, וגם ביחס לעם ישראל בכלל (עם דגש בפרט על דורנו, דור שיבת ציון). סיום השיעור ב'תיקון' למי שנכשל בחוסר-סבלנות והִכה במקום לדבר – לעבור לחינוך בשירה. שיעור יסודי ומעורר השראה לעבודת החינוך בדורנו.

א. צדיק, בעל תשובה ו"ידעתיו הייתיו"

ה"מגן אבות" מקאפוסט

הסבא שלי, אבא של אבא, הרב חיים יוסף – שעל שמו נקרא הבן הבכור שלנו – היה חסיד קאפוסט. הוא ואביו, ושאר המשפחה, היו נוסעים לקאפוסט (כרוב חסידי חב"ד באותה תקופה). הרבי בקאפוסט היה רבי שלמה-זלמן, נכד הצמח-צדק, בן דוד של הרבי הרש"ב. הוא חבר את הספר מגן אבות – שם יפה לספר – ומאבא ירשתי את המהדורה הראשונה של הספר מגן אבות, שהיתה שייכת לסבא. יש פה את החותמת של הסבא. גם הסבא וגם אביו היו שו"בים בפוסטוב, פלך וילנה ('וילנה גוברנייא'). לאבא של חיים יוסף קראו דוד יהודה לייב. הספר הודפס במהדורה ראשונה בברדיטשוב בשנת תרס"ב, אחרי ההסתלקות של רבי שלמה-זלמן. מענין שהספר הודפס בשנת הלידה של הרבי.

זהו ספר חסידות חשוב. כששאלו את הרבי הקודם האם בליובאוויטש לומדים מגן אבות, הוא אמר שאם לומדים אותו טוב – זה טוב[ב]. המחבר אמר בעצמו שצריך ללמוד את המאמרים האלה טוב. הוא השקיע במאמרים האלה מאד, שהתוכן יהיה גם בהיר וגם עמוק ומקיף, ודרש מהחסידים שלו שיחזרו על כל מאמר הרבה פעמים, עד שידעו אותו טוב-טוב. הרבי פעם התבטא[ג] על הספר "זייער געשמאקע מאמרים" – מאמרים מאד געשמאק, נעימים וטובים. אפשר להרגיש זאת. בשנת האבלות אחרי אבא שלי (תשנ"ט-תש"ס) השיעור השבועי היה מבוסס על פרשת השבוע לפי המגן אבות.

[שאלה: הספר מגן אבות מבוסס על לקוטי תורה?] הוא בלול מכל החסידות, מלקוטי תורה ומדרושי סבו הצמח-צדק. אם לומדים מאמר בלקוטי תורה ואח"כ את אותו ד"ה במגן אבות ואח"כ את מאמרי הרבי על אותו ד"ה – יש איזו סגירת מעגל.

התחלנו אתמול ללמוד שני מאמרים של הרבי על שירת הבאר, שמבוססים על לקוטי תורה, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת וגו'". יש ב"מגן אבות" מאמר יפהפה על שירת הבאר, "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה"[ד] (השיעור באותה שנה היה מבוסס עליו, ובעקבותיו גם מעין גנים לפרשת חקת). זהו מאמר יפהפה ומלא תוכן, שלא נוכל לקרוא כעת את כולו – נקרא קצת מההתחלה, קצת מההמשך ואת הסוף.

"מעין גנים באר מים חיים" – מצדיק לבעל תשובה

עוד לפני שנכנס לדרוש, נאמר ווארט עיקרי ששייך לכל הדרושים על שירת הבאר. לא ראינו את הווארט הזה כתוב בפירוש, אבל הוא פשוט ומתבקש:

המאמרים של שירת הבאר, החל מלקוטי תורה של אדמו"ר הזקן וממשיך בכל המאמרים בחב"ד[ה], מקשרים בין שירת הבאר לפסוק בשיר השירים "מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון"[ו] (כאשר באר מרים היא סוד "באר מים חיים" שבפסוק). בתמצית:

"מעין גנים" היינו הנשמה לפני שהיא יורדת למטה להתלבש בגוף ונה"ב, כפי שהיא נמצאת בגן עדן העליון וגן עדן התחתון ("גנים"). על המדרגה הזו נאמר "חי הוי' אשר עמדתי לפניו"[ז].

אחר כך, הנשמה יורדת לתוך הגוף, "ירידה צורך עליה"[ח], כדי להפוך ל"באר מים חיים" – באר שנובעת מתתא לעילא, דרך גידי הארץ. על ידי הלחץ של גידי הארץ, הלחץ של העולם הזה – מי הנשמה הופכים להיות מים חיים, שמטהרים גם בכלשהו[ט], "מים חיים"[י] שמטהרים (יחד עם אפר פרה אדומה) גם את הטומאה הכי חמורה, אבי אבות הטומאה, כמו שכתוב בתחלת הפרשה.

מהן המדרגות הללו בעבודה? בשרש, "מעין גנים", "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", כל יהודי הוא בבחינת צדיק גמור – הוא עדיין לא ירד לעולם הזה להתמודד עם דברים גשמיים כו', הוא בדרגת צדיק גמור. המדרגה של "באר מים חיים" היא כבר עבודת בעל תשובה, יש בה את מעלת בעלי תשובה עליהם נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[יא].

"ונֹזלים מן לבנון" – מוחין בעצם

מה אומר סיום הפסוק, "ונֹזלים מן לבנון"? בלקו"ת מוסבר (ומוזכר בתמצית בסיום המאמר במגן אבות) שהמדרגה של "ונֹזלים מן לבנון" היא מקור האתערותא דלעילא שמעוררת את העליה של "באר מים חיים" מלמטה למעלה (ובשירת הבאר ה"ענו לה" שגורם את ה"עלי באר").

אמנם, הרבי מפרש[יב] גם את המדרגה הזו כתכלית התהליך של העבודה. הוא מסביר באריכות ש"לבנון" היינו מוחין בעצם – לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה[יג] והכתר, שנקרא הלובן העליון[יד] (כשהכל נמשך-נוזל על ידי המזלות של הדיקנא קדישא, "נצר חסד... ונקה", "ונֹזלים מן לבנון"). בעולם הזה אנחנו יורשים את ארצות שבע האומות, כנגד שבע המדות, אבל לעתיד לבוא נירש גם את ארצות הקיני-קנִזי-קדמֹני[טו], שכנגד המוחין בעצם[טז].

הרבי אומר בסוף, משפט מאד חזק, שעבודה זו היינו מה שהרמב"ם כותב[יז] שלעתיד לבוא "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" וישראל "ישיגו דעת בוראם" – לא ידעו את ה' על מנת לעבוד אותו, אלא בשביל הידיעה עצמה. דוד המלך מצוה לשלמה בנו "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם"[יח] – אלה מוחין, דעת, אבל בשביל לעבוד בלב, מוחין השייכים למדות, שהם בחינת תבונה. זהו תיקון ז עממין של העולם הזה, מה שהרס"ג כותב שהאדם נברא בעולם הזה בשביל לתקן את מדותיו[יט]. אבל מוחין בעצם הם "נֹזלים מן לבנון", המדרגה שבאה אחרי העבודה של "באר מים חיים", התכלית שלה, להגיע ל"נזלים מן לבנון". זה לדעת את ה' – השגה באלקות ממש.

מה פירוש לדעת את ה' שלא על מנת לעבוד אותו? אני פה בשביל לעבוד את ה' בלב (עבודה פנימית המביאה לידי עבודה במעשה בפועל)! אפשר לומר שהוא על דרך הווארט של הרבי הרש"ב, שכאשר אני יושב מאחורי דלת נעולה עם לקו"ת ומעיין בו מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו"[כ]. לדעת את ה' באמת היינו להיות ה' – ה' ברא אותנו על מנת שאנחנו נהיה אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם"[כא]. רק "אכן כאדם תמותון", בגלל חטא אדם הראשון יש היפך החיים. היפך החיים נקרא אויס-אלקים, כבר לא אלקים יותר (הרי אלקים הוא "אלהים חיים"[כב], חי בעצם וחיים להחיות[כג]), אבל הכוונה העליונה שהאדם יהיה אלקים. הרי הנשמה היא יותר ממלאך[כד], וגם המלאכים נקראים אלקים[כה] – כ"ש וק"ו שהנשמה אמורה להיות אלקים ממש. כך ניתן להסביר "ידעתיו הייתיו" – יש ידע בשביל לעבוד ויש ידע בשביל להיות. דעת היא חיבור, התקשרות[כו], כמו "והאדם ידע"[כז]. יש ידע שהוא בחינת דעת תחתון, חיבור המוחין למדות, שהוא בשביל להגיע ללב – הידע הוא לא התכל'ס, אלא אמצעי. אבל יש דעת שהיא התכלית, כי פנימיות הדעת היא – כמו שאנחנו מסבירים[כח] – היחוד, יחוד ממש, עד ש"ידעתיו הייתיו".

התכלית – "אני אמרתי אלהים אתם"

כאן אפשר להסביר משהו עמוק: ראינו ש"מעין גנים" הוא בחינת צדיק, "באר מים חיים" הוא בעל תשובה, יותר מצדיק, נביעה מלמטה. מהי, לפי זה, המדרגה של "ונֹזלים מן לבנון"? איך נקרא למי שזוכה למדרגה של מוחין בעצם, כח"ב, קיני-קנזי-קדמני? אנחנו אוהבים להזכיר שהרבי אומר שבסוף-בסוף כל בעלי התשובה גם יחזרו להיות צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"[כט].

הסדר הוא שאתה מתחיל צדיק ואחר כך אתה נכנס לתוך העולם הזה. גם ילד קטן הוא צדיק, לפני שהוא נכנס למאבקים הקשים של העולם הזה, לפני שהוא מתבגר. דווקא כשאדם מתבגר יש מאבקים. כתוב[ל] שחתונה היא שוב כמו ירידת הנשמה לתוך הגוף – צריך להתמודד. אבל ההתבגרות עצמה, מהבר-מצוה, היא גם בחינה של ירידת הנשמה להתלבש בגוף[לא]. מצד אחד, כשהנשמה יורדת לתוך הגוף היא מקבלת כחות מיוחדים – "משׁביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע"[לב], משביעין לשון שׂובע[לג]. גם בבר-מצוה משביעים בהרבה כחות – הדעת שהנער מקבל בבר מצוה, כשמקבל עליו עול מצוות. יש לו מצוות ויש לו כחות לקיים את המצות (ביראה ובשמחה) – אבל יחד עם זה יש לו גם קשיים חדשים שלא היו לו בקטנותו. אדרבא, אומרים שעיקר קשיי החינוך היום הם נער שמתבגר, בגיל הטפש-עשרה – אז במיוחד עליו להתמודד עם היצר כו'. בזכות ההתמודדות שלו הוא הופך להיות "באר מים חיים". אבל מה בא בסוף? בסוף הוא צריך להיות "נזלים מן לבנון" – לזכות למוחין בעצם.

שוב, השאלה היא איך נקרא למצב השלישי, "ונֹזלים מן לבנון"? בשביל מה כל העבודה, הקושי והיסורים, יסורי הנפש? אם קודם היית צדיק ובסוף-בסוף גם תהיה צדיק – מה הרווחת?! לכן צריך לומר אחרת, שקודם היית צדיק, עכשיו אתה בעל תשובה – יש מעלה עצומה בבעל תשובה יותר מצדיק – אבל בסוף תהיה אלקים. משהו אחר לגמרי. כמו שאמרנו, "ידעתיו הייתיו" – בסוף תהיה כמו שה' באמת רצה לכתחילה. בשביל זה הנשמה ירדה לתוך הגוף, להיות אלקים, "אני אמרתי אלהים אתם".

האריז"ל כותב בעץ חיים[לד] ש"אני אמרתי אלהים אתם" היינו גילוי היחידה שבנפש. זו החסידות. אדמו"ר הזקן הצביע על חסיד מתפלל, רבי בנימין קלעצקער, ואמר 'תסתכלו, יש לו גילוי היחידה שבנפש, יותר מגילוי אליהו'[לה]. כעת יש לנו פירוש חדש לגילוי היחידה שבנפש – "אלהים אתם".

אם כן, סדר הפסוק הוא צדיק, בעל תשובה, אלהים. כמה שוה הכל יחד? [1105] מה זה 1105? "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'"[לו]. אחר כך יש פסיק טעמא, וצריך להוסיף את המלה "אחד"[לז], שבעצם מאחדת את כל שלש המדרגות, ואז מקבלים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

זהו ווארט אחד חשוב לגבי מה שמדובר בענין שירת הבאר ע"פ הפסוק בשיר השירים "מעין גנים באר מים חיים ונזלים מן לבנון" בדרושי החסידות החל מלקו"ת, לא כאן במגן אבות.

ב. הכאה, דבור ושירה

שירת הבאר וחטא משה ואהרן

נחזור לדרוש במגן אבות. כפי שאמרנו, נוכל כעת לקרוא רק חלק קטן מהדרוש היפה הזה, אבל נתחיל לקרוא בפנים את תחלת המאמר:

אז ישיר כו' עלי באר ענו לה. צריך להבין הלא הבאר היה מיד אחר יציאת מצרים. ולמה אמרו שירה על הבאר בסוף מ"ם שנה.

כידוע, בפרשת חקת מתחולל המעבר מתחלת ארבעים השנה שהיו בני ישראל במדבר (כאשר הפרה האדומה עליה מדובר בתחלת הפרשה נעשתה ב-ב' ניסן בשנה שאחרי יציאת מצרים[לח]) לשנת הארבעים (כאשר הסתלקות מרים היא ב-י' ניסן בשנת הארבעים[לט] ושאר אירועי הפרשה מתרחשים אחריה). על רקע זה פותח המאמר בשאלה – מדוע המתינו בני ישראל עם שירת הבאר עד לסיום השנים[מ].

כהקדמה למענה לשאלה עוסק רובו של המאמר, שנושאו שירת הבאר, בחטא משה ואהרן בהקשר של הוצאת המים מהסלע (שמופיעה מיד אחרי הסתלקות מרים וכתוצאה מכך הסתלקות הבאר):

צריך להבין תחלה החטא של משה ואהרן בענין הסלע.

אל הקישור שהוא עושה בין שירת הבאר (שבהמשך הפרשה) לבין החטא של מי מריבה נחזור אחרי שנראה את דבריו.

"שנה עליו פרק אחד"

אחרי הסיפור של מי מריבה כתוב "ויאמר הוי' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"[מא]. יש פירושים רבים מה בדיוק היה החטא, והוא מביא כאן את "פשוטו של מקרא" לפי רש"י:

רש"י פירש שהחטא היה מה שכתוב ויך הסלע במטהו כו'. כי הקב"ה אמר לו קח את המטה כו' ודברתם אל הסלע כו' ונתן מימיו.

משה רבינו היה צריך רק לדבר, ובלשון חז"ל: "שנה עליו פרק אחד"[מב] – לשנות עליו פרק של משנה. מה החידוש? מאיפה היה למשה רבינו פרק אחד משנה (תורה שבעל פה)? הרי הוא תורה שבכתב! כתוב שבסוף, התכלית אצל משה רבינו, היא להגיע למשנה – כשמוסיפים למשה את האות נ[מג]. זהו סוד קבורת משה רבינו בהר נבו, אותיות נ-בו[מד] – בשעת ההסתלקות מאיר אצל משה שער הנון[מה], ה-נ נכנסת למשה, שהופך ל-משנה. אנחנו ב-ה' תמוז, יום המרכבה[מו], ובעצם המשנה, תורה שבעל פה, היא ה"מעשה מרכבה" של משה[מז] – דבר גדול[מח] מאד. כנראה גם כאן, כשה' אמר לו "שנה עליו פרק אחד", משה היה צריך להגיע לשער הנון כדי לומר משנה, אותיות נשמה – אבל הוא לא הגיע לכך, לכן הדבור אל הסלע לא עבד אצלו, וכתוצאה מכך הוא חטא בהכאת הסלע.

הכאה בצור ודבור אל הסלע

למשה רבינו היו שתי סבות מוצדקות לטעות ולהכות את הסלע:

וצריך להבין דאם כן למה אמר לו קח את המטה. ומחמת זה היה משה סבור שכוונתו להכות כו'.

ה' אמר למשה "קח את המטה"[מט]. אם המטרה היא רק לדבר, מדוע צריך לקחת את המטה? לשאלה הזו הוא יענה באריכות בהמשך המאמר, בפרק ז.

וגם בפ' בשלח כתיב והכית בצור.

בתחלת ארבעים השנים במדבר, מיד אחרי יציאת מצרים, ה' צוה את משה להכות בצור במסה ומריבה ולהוציא ממנו מים – ומכאן יכול להבין משה שזו הדרך להוציא מים (מאבן, דומם – מים עולה דומם). אכן, שם כתוב "והכית בצור"[נ] וכאן "ודברתם אל הסלע"[נא], ומההבדל הזה – כפי שהוא יסביר – עולה יסוד גדול ועיקרי בחינוך:

והענין דאיתא בילקוט (סוף רמז תשס"ג) ע"פ ודברתם אל הסלע. והכיתם לא נאמר. א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדיבור הוא מייסרו. כך אמר הקב"ה למשה כשהי' סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע בדיבור הוא נותן מימיו עכ"ל.

בילקוט מובא שבנער קטן מקיימים "חושך שבטו שונא בנו"[נב] כפשוטו – יש רצועה למלמד. החסידות קצת בטלה גם את ההנהגה הזו – רבי נחמן אמר-תמה "לילד מרביצים?!"[נג]. זהו בכלל החינוך החסידי, שכבר התפשט בפשטות אצל כולם – העולם התקדם, כבר לא כל כך מרביצים לתלמידים בחיידר. [והם כבר לא כל כך מחונכים...] נכון. בכל אופן, גם פעם, כשהנער גדל ויש לו מוחין – צריך לייסרו בדבור ולא ברצועה, אסור בכלל להרביץ לו[נד]. יש כאן יסוד גדול בהתפתחות הילד ובדרך החינוך שלו.

נוסיף רמז: צור-סלע בגימטריא ג תמוז. כנראה שזה יום חינוכי, או שאתה לוקח אותו בקטנות, מבין אותו כמו צור, כמו קטן, או שאתה לוקח אותו בגדלות, סלע, ואז אתה מבין אותו בצורה אחרת לגמרי[נה].

הקטנות שלפני מתן תורה

הצור שגדל להיות סלע הוא כאן סמל לנשמות ישראל:

והיינו כי צור נקרא כשהוא קטן וסלע כשהוא גדול. והנה נשמות ישראל נקראו צור וסלע. כמו שכתוב הביטו אל צור חוצבתם (ישעי' נ"א א'). חי ה' וברוך צורי (תלים י"ח). וכתיב (שם) ה' סלעי. והיינו כי צור נקרא נשמות כשהם בבחינת נער קטנות. דהיינו מיד אחר יציאת מצרים כמו שכתוב (הושע י"א א') כי נער ישראל כו' וממצרים כו'. ואזי והכית בצור. מכהו ומלמדו. כי פרשה זו היה קודם מתן תורה.

חשוב לשים לב שההכאה בצור היתה עוד לפני מתן תורה. ימי ספירת העומר, בהם סופרים לקראת קבלת התורה, הם תקופה של גדילה – הסימן שגדלת הוא שאתה מקבל את התורה. מיד במתן תורה עם ישראל מתחיל להיות גדול, ותכלית הגדלות היא בסוף הארבעים שנה, שאז מקבלים "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמֹע"[נו]. לפני כן, לפני מתן תורה, אנו בקטנות – "נער ישראל".

"נער ישראל" הוא לשון הנופל על לשון הביטוי באידיש 'א נארישע מעשה', מעשה נערות-שטות. יש לדייק, ובהדגשה יתרה, שגם כאשר אנחנו בבחינת "נער ישראל", דווקא במצב הזה של קטנות מוחין, "ואֹהבהו". מכאן כלל גדול בחינוך קטנים – גם ה"חושך שבטו שונא בנו" צריך להיות מתוך ומפני ש"ואֹהבהו", ביטוי גלוי של אהבת האב-המחנך לבן-תלמיד. כך מדויק גם הלשון "חושך שבטו שונא בנו", "שונא בנו" היינו ההיפך של 'אוהב בנו', ודוק היטב.

חינוך לחומרות בקטנות

הוא מוסיף כאן ווארט יפה:

וכן מצינו בדרז"ל (ערכין ט"ז ב') שאמר רבי יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי כו' לפני רבן גמליאל הנשיא. והיינו כשהי' רע"ק בבחי' נער שאזי מכהו ומלמדו.

רבי עקיבא הוא הכלל הגדול של תורה שבעל פה[נז] – הוא התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים[נח] ואחר כך הוא נעשה כל כך גדול בתורה עד שמשה רבינו חשב שצריכים לתת תורה על ידו[נט]. אך כתוב בחז"ל שבתחלה היה צריך להרביץ לאותו רבי עקיבא כדי שילמד. רבי עקיבא בא מרצונו הטוב ללמוד, בזכות רחל ששלחה אותו לבית מדרש ללמוד תורה, הוא בן ארבעים והוא בודאי מאד מוכשר – הוא יושב אצל רבן גמליאל הנשיא ואומרים לתת לו מכות שילמד יותר טוב. ציור פלאי-פלאים!

למי יש רעיון למה צריך להרביץ לרבי עקיבא? בסוף ימיו הוא היה העיקר בין עשרת הרוגי מלכות[ס], קבל על עצמו את יסורי השכינה, שכינתא בגלותא, לכפר על מכירת יוסף הצדיקס, כמו שאומרים ביום כיפור. אביו, שכנראה היה גר, נקרא יוסף. איך שלא יהיה, הוא בן גרים – הוא יוצא מבית עשו. רבי עקיבא ורבי מאיר, תלמידו הגדול, הם ניצוצות שהיו בפה עשו, ובגללם יצחק אבינו אהב את עשו[סא]. היות שהוא היה בלוע בקליפות צריך לקיים אצלו "חיל בלע ויקִאנו מבטנו יֹרִשנו אל"[סב] – בשביל להוציא ממנו את האחיזה בקליפות כנראה צריך להרביץ בו קצת (ויש לומר, על דרך המליצה, שבזכות מה שהרביצו לו כדי ללמוד תורה, הוא זכה בהמשך חייו להרביץ תורה בישראל יותר מכולם!). בגיל ארבעים הוא נקרא נער, נער זה לא רק גיל טפש-עשרה, יכול להיות הרבה יותר מאוחר, כשאתה בן ארבעים, כשאתה מתחיל להתעורר – הוא היה אז "צור"[סג] והכו אותו כדי שילמד. עד גיל ארבעים הוא שנא תלמידי חכמים – עוד סבה לתת לו מכות. הוא רצה לנשוך אותם כחמור[סד], וכמו שמרביצים לחמור היה צריך להוציא ממנו את שנאת תלמידי חכמים.

בכל אופן, הוא לקה על ידי רבי יוחנן בן נורי, אחד מגדולי התנאים. מסתמא לא יודעים, אבל בפרק המשניות שלומדים ביארצייט, פרק ז במקואות, הוא מופיע פעמיים[סה]. אין הלכה כמותו בשתי הפעמים, כי הוא מחמיר במקום שצריך להקל. להרביץ ברבי עקיבא היינו להכניס בו חומרות (י"ל שהחומרות הן תיקון ל"אשכנו כחמור"[סו]). בתחלת החינוך, כשמחנכים נער, במיוחד כשהוא עובר את המשברים של גיל ההתבגרות, גם מחנכים אותו לאתכפיא. מה הכוונה מכים? מחנכים לאתכפיא. המחנך צריך להיות דוגמה אישית ל'מחמיר', לומר לתלמיד "ממני יראו וכן יעשו" – 'גם אתה צריך להרביץ. למי? לנפש הבהמית, לעצמך!'. זו אתכפיא וגם חומרות, "שמאל דוחה". שוב, החינוך של הצור הוא חינוך מקו שמאל – ללמד אותו להחמיר.

גדלות דור הכניסה לארץ

אבל סלע נקראו נשמות ישראל כשהגדילו היינו בסוף מ' שנה שהיו קרובים ליכנס לארץ ישראל. דהנה כתיב (תבא כ"ט ג') ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות עד היום הזה דהיינו בסוף שנה הארבעים. מכלל שביום ההוא הי' בהם לב לדעת כו' שהגדילו ולכן כתיב ודברתם אל הסלע. בדבור מייסרו כו'.

זהו הכלל, בני הדור שנכנס לארץ הם כבר גדולים – אסור להרביץ להם. גם היום, מהו הדור שנכנס לארץ? שבי ציון, בפירוש הדור שלנו. הדור שחוזר לציון וכבר רוצה את הגאולה. אם משה רבינו לא היה חוטא כאן – הוא היה מכניס אותנו לארץ ואז היתה גאולה שלמה[סז] (כתוב[סח] שאם משה רבינו היה מכניס אותנו לארץ אזי כיבוש הארץ היה נעשה על ידי דבור לבד, משא"כ כאשר יהושע תלמידו מכניס אותנו לארץ צריך מלחמות ממש, בידים, בחרב וקשת כפשוטם – מכאן מובן שכניסת משה לארץ תלויה ב"ודברתם אל הסלע", עליו לפעול את הכל ב"מילולא"[סט] דווקא, "מי [משה שזכה לבינה[ע], שנקראת 'מי'[עא]] ימלל גבורות הוי'"[עב]). גם כשיהושע הכניס אותנו – בשביל מה אנחנו נכנסים לארץ? בשביל הגאולה. רק שהיא לא תמיד באה מהר – הדבר תלוי בנו. בכל אופן, אנחנו מוכנים ואנחנו רוצים, 'אנו רוצים משיח נאו' – ולכזה דור כבר אסור להרביץ, רק לדבר אליו יפה. לשון המדרש היא "בדיבור הוא מייסרו", צריך להוכיח, שכנוע עם תוקף, אבל לא להרביץ בידים (שהרי בשרש "והידים ידי עשו"[עג], ממנו יוצא רבי עקיבא, כנ"ל). דבור הוא קשה, לא אמירה רכה[עד] – כתוב "ודברתם אל הסלע", לא 'ואמרתם' – אבל אסור להכות, כי אנחנו בחינת סלע, אנחנו כבר לא צור.

אחרי שהנער הקטן מתרגל להחמיר, "סור מרע", הוא מגיע לעיקר החינוך, עיקר התכלית של התורה, "ועשה טוב"[עה]. הבעל שם טוב אומר[עו] שבדור שלנו אפשר לדלג על ה"סור מרע", כלומר לכלול אותו ב"ועשה טוב" – על ידי "עשה טוב" אתה "סור מרע" בדרך ממילא. כלומר, מלכתחילה אתה מקיים "לאכללא שמאלא בימינא"[עז], מכליל את השמאל בתוך הימין, עד שאתה מגיע למדרגת עתיק, תורת משיח, תורה דעתיקא, ששם "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[עח], שהשמאל הוא אך ורק התגברות החסד. "בדיבור הוא מייסרו" – גם לשון יסורים וגם לשון "סור מרע", אותו פועלים על ידי הדיבור, בלי להכות.

סוד לקיחת המטה

בפרק ז, הפרק האחרון של המאמר, הוא חוזר לסוד המטה. הוא מסביר שמטה משה רומז למלאך מט"ט, בו מנהיג ה' את העולמות התחתונים, והקב"ה אומר למשה לקחת את המטה כדי שיהיה בדבורו כח של הנהגה (להטות את המציאות כרצונו):

וזהו"ע שנתן הקב"ה אל המטה למשה שיהי' שימושו ג"כ במט"ט כרצונו דהיינו שנתן לו בזה ממשלה בהנהגת העולמות דבי"ע ע"י המטה שהוא מט"ט. כמו ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתנה ליוסף (מקץ מ"א) שבזה נתן לו ממשלה כמו שאמר לו (שם) ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כו'. והיינו מפני שהי' הצווי ודברתם אל הסלע ע"כ נתן לו את המטה בחי' ממשלה כדי שהדיבור שלו מה שידבר אל הסלע יפעול תומ"י שיתן מימיו.

משה צריך רק לדבר, אבל המטה בידו – שלא נועד להכות – נותן כח שדבורו יפעל במציאות מיד. כמו שמסבירים[עט] מהי יראת מלכות – לא יראת העונש עצמו, אלא פחד מהמלך שבידיו להעניש ולהיטיב. למלך יש בידיו שכר ועונש, אבל אתה מפחד ממנו עצמו. כך, המקל הוא כח שהדיבור יפעל, ויטה אותו לכיוון שבוחר. מכאן מובן שגם בחינוך צריך מטה – אבל לא להשתמש בו להכות. המטה הוא כמו "מורא רבך"[פ] – צריך שיהיה פחד מהרבי שלך. איזה פחד? יראת כבוד. הרבי שלך באמת יכול להעניש (כמו שכתוב בפרקי אבות "והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה כו'"[פא]), הוא לא מעניש במקל אלא בדבור, ומכיון שיש לו מטה עושים תיכף ומיד מה שהוא אומר.

וזהו קח את מטך כו' ודברתם אל הסלע. שמה שא"ל קח את מטך הוא הכח על ודברתם אל הסלע כו'... ולכן הי' החטא במה שהכה אותו שהי' צריך לדייק ענין ודברתם כו'.

[שאלה: הרב הזכיר אמירה רכה ודבור קשה. מה עם הלשון של הגדה, "דברים קשים כגידים"[פב]?] הגדה עוד יותר קשה מדבור. הענין המיוחד של דבור, מעבר לכך שהוא יותר חזק מאמירה רכה, שהוא גם לשון הנהגה – "דבר אחד לדור"[פג]. הוא מיד יכתוב שהמטה הוא הכח של הנהגת המציאות. הגדה אינה הנהגה ודבור הוא הנהגה (כבפסוק "ידבר עמים תחתינו"[פד]), להטות לכל כיוון שצריך. עם ישראל הוא הסלע והוא צריך מנהיג, משיח. בעצם ה' רצה שמשה רבינו יהפוך להיות משיח, יכניס אותנו לארץ ויבנה את בית המקדש כו' – ינהיג אותנו, והנהגה היא בדבור.

העליה לשירה

אחרי כל האריכות בענין הכאת הסלע, חוזר המאמר ומסיים בפסוק של שירת הבאר. הוא מקשר, כפתור ופרח, בין שירת הבאר לבין "ודברתם אל הסלע", ומסביר מדוע שירת הבאר היא רק "אז", בסיום הארבעים שנה:

וזהו אז ישיר כו' עלי באר ענו לה. שכדי שיהיה עלי באר מלמטה למעלה הוא רק ענו לה מלמעלה למטה שנה עליו פרק א' שהתורה היא בחינת אתערותא דלעילא שמעורר אתערותא דלתתא ושרש האתערותא דלעילא נמשך ממקום גבוה מאד כמו שכתוב באר מים חיים ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד' ט"ו). ולכן אז ישיר כו' אז דוקא בסוף מ"ם שנה שהגדיל ונעשה סלע. שאזי דוקא רק ענו לה כו' בדיבור נותן מימיו ואין צריך להכאה. משא"כ כל ימי היותם במדבר שהיו בחי' צור נער קטן כו' אזי הי' צ"ל והכית בצור.

רש"י מסביר ש"אז" בגלל הנס, בו הבאר העלתה את אברי האמוריים שרצו להרוג את ישראל, אבל המגן אבות מסביר ש"אז" היינו כאשר אנחנו כבר גדולים, אחרי מתן תורה (וארבעים שנה עד עמדנו על דעת משה רבינו) – דווקא די לנו בדבור, "ענו לה".

נסביר זאת יותר בעומק: החטא היה שמשה רבינו הכה את הסלע במקום לדבר אליו – במקום דבור הוא עשה מעשה ("עובדא" במקום "מילולא"). ה' לא רצה שהוא יעשה מעשה אלא יעשה את התיקון על ידי דבור, אבל כשלא הלך לו מיד הוא נעשה מתוסכל, לקח את המטה שלו והכה את הסלע, ורק בגלל החטא הזה לא זכה להכנס לארץ. כדי להנהיג בארץ צריך כח דבור, לא כח הזרוע. אם הוא לא הצליח לפעול בדבור אלא הכה – מה התיקון? כעת לא מספיק לדבר – צריך לעלות עוד מדרגה. אם נפלת מהדבור, בשביל לתקן צריך להתעלות – לאן? [לכח המחשבה?] או מחשבה, או שירה. אדמו"ר הזקן לא דבר אלא רק שר – גם שיחת חולין (סוד "תבנה ותכונן עיר סיחון"[פה]) שלו, הכל היה בניגון[פו], בשירה (חז"ל אומרים ש"אין שיחה אלא תפלה"[פז], בגימטריא שירה). הניגון הזה הוא בעצם שירת הבאר ששרו בני ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר (לשון דבור[פח]). השירה הספונטאנית של עם ישראל, "אז ישיר ישראל", עושה תיקון גם למשה רבינו[פט].

המסקנה היא שאם לא מדברים נכון, אלא מכים את המחונך במקום לדבר אליו, התיקון הוא לשיר. מה פירוש? אם מישהו מכה (גדול, עליו צריך לפעול בדבור לבד) במקום לדבר, זהו סימן שהדבור שלו לא-מתוקן – הוא חסר סבלנות ודבורו לא נעים לאזן. לכן הדבור הראשון אל הסלע לא פועל, ובסופו של דבר חוסר הסבלנות מביא לתסכול ולהכאה (כנ"ל). שירה היא דבור נעים – דבור ב"נעימה קדושה"[צ] (עוד למעלה מהדבור ב"שפה ברורה"). אמרו קודם שהעליה למי שנפל מדבור לעשיה היא עליה למחשבה. שלשת הלבושים מחשבה-דבור-מעשה מכוונים כנגד העולמות בריאה-יצירה-עשיה[צא] בהם נמצאים בינה-ז"א-מלכות[צב]. בקבלה המושגים נעם ונעימות שייכים לספירת הבינה[צג], והעליה לשירה היא בעצם עליה למחשבה – כשהדבור איננו רק תביעה לעשיה, אלא הוא מצליח להביע את ה'ניגון' הנכון שיש בתוך הדברים, הוא מעורר נביעה פנימית אצל המחונך עצמו, ומה שנדרש ממנו נובע מתוכו בטבעיות, כ"באר מים חיים" (ועד להזדהות מלאה של "נֹזלים מן לבנון", כשהוא מתחבר לגמרי לידע שהוא שומע – "ידעתיו הייתיו").

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• את מאמרי מגן אבות יש ללמוד היטב – ובלימוד שלהם עם לקו"ת ומאמרי הרבי יש סגירת מעגל.
• הנשמה יורדת ממדרגת "מעין גנים" (עבודת הצדיקים) כדי לנבוע שוב מתוך הלחץ של גידי הארץ ולהפוך ל"באר מים חיים" (עבודת בעלי תשובה).
• התכלית היא "ונֹזלים מן לבנון" – עבודת מוחין בעצם, "וישיגו דעת בוראם" לא לצורך עבודה.
• היום תכלית ידיעת ה' היא עבודתו בלב ולעתיד תכליתה עצם היחוד עם ה'.
• הידיעה העתידית היא במדרגת "ידעתיו הייתיו" – קיום היעוד "אני אמרתי אלהים אתם".
• ההתבגרות היא עוד ירידה של הנשמה לגוף – מקבלים כחות מיוחדים ונדרשים למאבקים מיוחדים.
• כדי לקיים "שנה עליו פרק אחד והוא נותן מימיו" נדרש משה להגיע לשער ה-נ (וכך לזכות לכח המשנה).
• ילד קטן מחנכים בכפיה ונער גדול בדבור.
• בדורות האחרונים אין להכות בחינוך גם נערים קטנים.
• לפני מתן תורה ישראל הם בקטנות (צור) ובסיום שנות המדבר הם בגדלות (סלע).
• גם כשאנו בקטנות, "נער ישראל", אנו אהובים, "ואהבהו" (וגם ההכאה היא מתוך אהבה).
• גם רבי עקיבא – הכלל הגדול בתורה – לקה בראשית חינוכו (בגיל 40).
• הכאה היא חינוך לאתכפיא (מתוך דוגמה אישית).
• בתחלת החינוך יש לחנך לחומרות ("סור מרע") אך התכלית היא "עשה טוב".
• בדורנו נכלל ה"סור מרע" ב"ועשה טוב" – "סור מרע [על ידי] ועשה טוב".
• לדור שנכנס לארץ (פעם והיום), דור מבקש-גאולה, אסור להרביץ – צריך לדבר אליו יפה.
• המטה הוא כח ההנהגה שבדבור.
• הנפילה מדבור להכאה מעידה על דבור לא-מתוקן וחסר סבלנות.
• תיקון הנפילה מדבור להכאה היא עליה למדרגת שירה – דבור נעים בנעימה קדושה.
• שירת המחנך מעוררת את הנגון הפנימי של המחונך.