כ"ו טבת ע"א

סיפורי רבי מרדכי מפולטבה

פגישה עם המלמדים של תלמוד תורה תורת חיים

נגנו "מנוחה ושמחה".

נשיקה חסידית; אדמו"ר פוטנציאלי בגיל שבע עשרה

נספר משהו: רבי מרדכי מפולטבה היה חברותא של הרבי הרש"ב. זה גם סיפור שממחיש איך היו חיים פעם. כשהרבי הריי"צ היה בן 4 (בשנת תרמ"ד, שנה אחרי הסתלקות הרבי מהר"ש, כמה שנים לפני שהרבי הרש"ב קבל את הנשיאות) והרבי הרש"ב היה בן 23. הדירה של הרבי הרש"ב היתה סה"כ שני חדרים קטנים – החדר הפנימי היה חדר מטות של הרבי והרבנית, ובחדר החיצוני הוא ישב ולמד. הילד כבר היה בן ארבע, ולכן המטה שלו גם היתה שם. כפי שאמרנו, המעשה התרחש הסתלקותו של הרבי המהר"ש, והחברותא של הרבי הרש"ב היה רבי יעקב-מרדכי מפולטבה. אחר כך, יותר מאוחר, הוא היה חברותא של אבא של השווער שלי – מצד אשתי אנחנו מפולטבה. אבא של השווער היה מלמד בפולטבה, וגם היה שוחט. הוא כתב קונטרס קטן "ספרא דטבחא" בשביל להקל על השוחטים לחזור על ההלכות (שוחט צריך כל הזמן לחזור על ההלכות). תמצית, שאפשר לעבור עליה כל חודש או כל שבוע. הוא היה תלמיד חכם גדול, והגיע לכאן בסוף ימיו – זקן וכבר לא בריא. הוא בעצמו למד עם ר' מרדכי מפולטבה יותר מאוחר. בספר "דור ודור" השווער כותב שהוא היה משחק ביחד עם הנכדים של ר"מ מפולטבה תחת השולחן כאשר אביו והרב היו לומדים יחד. לר"מ מפולטבה יש את הניגון שלו – אחד הניגונים החשובים בחב"ד. הוא היה חברותא של הרבי הרש"ב ויש על כך כמה סיפורים.

הסיפור הוא שהם למדו מאוחר בלילה, שתים לפנות בקר, והרבי הריי"צ – בן 4 – ישן במטה באותו חדר. הרבי סיפר את הסיפור בשבעה של י' שבט. הרי בשבעה לא מספידים ולא שום דבר, רק מספרים סיפורים, וזה אחד הסיפורים שהרבי סיפר. רבי מרדכי מפולטבה הסתכל על הרבי הריי"צ, שהיה ילד מאד יפה, עם אור בפנים – במיוחד כשהיה שם. הוא אמר לרבי, אבא שלו, תסתכל כמה הוא יפה – היפי בפנים מראה על טהרת המחשבה. המשפט שאמר רבי מרדכי פעל אצל הרבי הרש"ב התפעלות ובא ללכת לתת נשיקה לבן שלו. פתאום הוא תפס את עצמו וחשב שלא צריך לתת נשיקה בגשמיות, אלא לתרגם את האהבה לרוחניות. מיד הוא התיישב וכתב מאמר חסידות. כשהרבי הריי"צ היה בן 12 הוא נתן לו את המאמר הזה, אבל לא הסביר לו את הסיפור. הוא שאל 'מה זה?', למה הוא נותן לו, והרבי הרש"ב אמר שכאשר יגדל יספר לו את הסיפור. כעבור ארבע שנים, כשהיה בן שש עשרה, הוא סיפר לו את הסיפור – שהמאמר שנתן לו הוא נשיקה חסידית. זה סיפור מפורסם.

אם כבר סיפרנו, נאמר עוד משהו: כשהרבי הריי"צ היה בן 17 והרבי הרש"ב היה בן 36 – כבר היה רבי בפועל – הוא היה חולה והלך למוסקבה לפרופסורים גדולים, והם אמרו לו שיש לו שלשה חדשים לחיות. זה המשך שהרבי סיפר בשבעה. כששמע את דברי הרופאים הוא החליט שאם יש לו רק שלשה חדשים לחיות הוא יסע לארץ ישראל. הוא בא הביתה וספר לרבנית שטערנא-שרה שכך וכך אמרו הרופאים והוא רוצה לנסוע לארץ ישראל. היא שאלה מה יהיה עם החסידות והחסידים, אז הוא הצביע על הרבי הקודם – שהיה בן 17 – ואמר שהוא יקח את על עצמו את האדמו"רות. הרבי התפעל מזה מאד, שאף על פי שהריי"צ היה בגיל 17 בלבד, הרש"ב היה יכול לסמוך עליו שהוא ינהיג את החסידות. בסופו של דבר, הרש"ב חי אחר כך עוד 23 שנים.

ספרנו את הסיפורים האלו כי הניגון על "מנוחה ושמחה" שניגנו הוא ניגון חב"די, אבל ניגון שבא מפולטבה – ניגון שהשווער שלי היה שר מאביו. אחר כך ראינו שהניגון מופיע בספר הניגונים בלי מקור, אבל כך היו שרים. איך שאני שר את הניגון – מהשווער, שלמד מאבא שלו – הוא לא בדיוק מה שכתוב בספר הניגונים, קצת אחרת.