1

שבת פרשת פקודי, ב' אדר-ב' ע"ט – כפר חב"ד

כתר שם טוב אות כ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אות כ: מעלת הצרות

נגנו נגון מי"ט כסלו (נגון "הנה זה קורה").

"בצר הרחבת לי"

כ. <מהבעש"ט> ופרעה הקריב [וכו', דשמעתי ממורי] [הבעש"ט דורש שפרעה רומז לצרה, כמו מצרים, שמצרה לישראל. והפסוק אומר ש"פרעה [הדבר המצר] הקריב [פועל התקרבות אצל היהודי]"[ב]. הצרה, הלחץ והפחד דוחפים את היהודי לחזור בתשובה ולהתקרב לה'. דווקא מתוך הצרה היהודי זוכה לגלות את "המרחב העצמי"[ג] שבו, כמו שהוא מביא לכך פסוק מתהלים:] <כי> בצר הרחבת לי [הפסוק הוא "בקראי ענני אלהי צדקי, בצר הרחבת לי, חנני ושמע תפלתי", והוא מזכיר את הפסוק שאומרים בתקיעת שופר "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה"[ד]. שמן המצר דווקא מגיעים אל המרחב העצמי.], כי ע"י שיש מצירין מתקרב יותר להש"י, וזהו הרחבת לי, שיודע שזה חסר בשכינה ומתפלל בעד השכינה אליו ית' [הצדיק מזהה את הצער שלו עם חסרון בשכינה ולכן הצער גורם לו להתפלל בעד השכינה. כשיש צער, סימן שיש חסרון בגילוי אלוקות, בשכינה.]

בדרך כלל המלה "צר" הולכת על מקום (כמו פסוק הנחמה, "עוד יאמרו באזניך בני שכליך צר לי המקום גשה לי ואשבה"), על בית (ופחות על "בני, חיי ומזוני"). כתוב[ה] ששלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם, ואחד מהם הוא דירה נאה. כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ו], "בתוכו לא נאמר אלא 'בתוכם'"[ז], שכל אחד ואחד צריך לעשות לה' דירה רחבה בתוכו. כאן הבעש"ט דורש שדווקא מתוך הצר זוכים להתקרבות ולמרחב. מהי הרחבה? הולדה. מתוך צר וצער זוכים לילדים ולהרחבת הדעת שהילדים מביאים. המלה צר, בעצמה היא נוטריקון של צר-רחב. המצר מוליד את המרחב. כמה עולה סכום השרשים צר-רחב? בדיוק 500, בגימטריא "פרו ורבו". במילוי, צר-רחב (צדיק ריש ריש חית בית) עולה 2054 = הוי' פעמים דעה – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". כמה אותיות יש במלים צר-רחב? 5. אם כן, מה הממוצע של כל אות? 100 –10 ברבוע, סימן לשלמות. כמה עולות המלים "הרחבת לי"? 655. זהו מספר חשוב מאוד. מהו המספר 26? הוי'. מי זה הוי'? הקדוש ברוך הוא, בגימטריא 655.

יש רמז שצר הוא ראשי תבות צדיק רשע. הפסוק אומר ש"רשע מכתיר את הצדיק"[ח], שהרשע מכתר (מקיף) את הצדיק ובכך מצר לצדיק. אבל דווקא על ידי זה הצדיק זוכה לכתר שלו, להכתרה שלו. מי נקרא צר (קשור לפורים)? המן, "איש צר ואויב"[ט]. צריך "למסמך גאולה לגאולה"[י]. אחרי ש"פרעה הקריב", היתה קריעת ים סוף, שיא הנסים והגאולה של יציאת מצרים – המרחב מתוך הצרה. גם בפורים המן הצר ליהודים ובזכות זה זכו להתקרב להשם ולצאת מן המצר אל המרחב.

יחוד קוב"ה ושכינתיה ע"י תפלת הצדיק

ונעשה יחוד קבה"ו [על ידו], כי צדיקייא אינון שלוחי דמטרוניתא [וכו' ודפח"ח] [כאשר הצדיק ("ועמך כֻלם צדיקים"[יא]) מתפלל מתוך הזדהות עם צער השכינה, הוא נקרא שליח של השכינה והוא פועל בתפלתו יחוד קוב"ה ושכינתיה. כל תפלה היא מלשון "תופל כלי חרס"[יב], לשון דבוק וחבור. על ידי התפלה של הצדיק בעד השכינה הוא פועל יחוד קוב"ה ושכינתיה, שנקרא יחודא תתאה, יחוד וה. יש יחודא עילאה במוחין, יחוד יה, אותו פועלים בלמוד תורה (וכן על ידי כוונת קריאת שמע, וכידוע שק"ש היינו בחינת התורה שבתפלה), אבל התפלה פועלת יחודא תתאה, יחוד וה.].

כתוב שעמלק מתנגד דווקא ליחודא תתאה. לא אכפת לו שנלמד תורה (מבלי שלימוד התורה תשפיע על העבודה שבלב), אבל הוא לא מוכן לכך שיהודי יתפלל (וישפוך כמים לבו "נכח פני א-דני"). "כי יד על כס [חסר א] יה [חסר וה] מלחמה להוי' בעמלק מדר דר"[יג], המלחמה בעמלק היא דווקא על ידי היחוד שנעשה בתפלה (בדחילו ורחימו, ר"ת דר כנודע, "דור דור ודורשיו" בתפלה, בבחינת "בכל לבי דרשתיך" שתתיחד עם השכינה הקדושה, כנסת ישראל). [בלי צרה אין יחוד קוב"ה ושכינתיה?] הצער והלחץ פועלים את ההתקרבות. צרה לשון ציר, צירי לידה. מהצרה נעשה צהר ("צהר תעשה לתבה") ורצה, כידוע תורת הבעל שם טוב עה"פ "עת צרה היא ליעקב וממנה [דווקא] יושע".

איך קוראים לתפלה בארמית? רחמי. התפלה באה מתוך התעוררות רחמים רבים ובאה לעורר את בעל הרחמים שישפיע רחמים. "הקדוש ברוך הוא" בכללות רומז למדת התפארת, מדת הרחמים, ואילו השכינה היא המלכות (דלית לה מגרמה כלום, בחינת עני ואביון המקיימת בעצמה "בקש רחמים כעני בפתח"). התפלה-רחמי פועלת את היחוד של תפארת ומלכות, יחוד קוב"ה ושכינתיה. בלי הצרה הצדיק היה יושב ולומד תורה, יחוד יה, והיה ממשיך לקיים תורה ומצוות ללא תפלה אמתית, ללא עבודה שבלב. הצרה פועלת בקרבו התעוררות לתפלה והיא מה שפועלת את יחוד וה, ואת מחיית עמלק (והשלמת השם והכסא).

[יש קשר בין תפלה לבין הנאה? הרב הסביר בשיעור של פורים שעמלק מתנגד לתענוג בקיום מצוות וכאן הרב מסביר שהוא מתנגד לתפלה...] צרה יכולה להיות מחסרון גשמי אבל עיקר הצרה היא מחסרון רוחני. כאשר אין לאדם תענוג וחיות בעבודת ה', בתפלה, זו צרה גדולה. הבעש"ט אמר שהוא בא לעולם להחדיר חיות בעבודת ה' ולעורר בכך את עם ישראל מעלפונו.

ב. אות כא: זכר ונקבה בתבה

נמשיך לקרוא את התורה הבאה. בתורה זו הבעש"ט חוזר ליסוד היסודות אצלו, שתבת נח רומזת לתבות התורה והתפלה:

למוד בתודעת "משפיע" ולמוד בתודעת "מקבל"

כא. [והנה יש בתוך התיבה בחיות שנים זכר ונקבה [חיוֹת גם מלשון חיוּת, כמו שמוסבר על הפסוק "והחיוֹת רצוא ושוב"[יד], ובכל תבה יש שני סוגי חיות כמו שנראה.],

האות הזו קשורה למה שלמדנו באות ז על הפסוק במלכים אודות נשות שלמה המלך ש"הטו את לבבו". נקרא אותה:

[דכתבתי במ"א ששמעתי ממורי] <מבעש"ט פי' ע"פ> נשיו הטו לבבו, שאין לך שום תיבה בתורה שאינו סובל ב' משמעות שהוא בחי' דכר ונוק' כו', [יעו"ש]. א"כ אין לך שום דבר נברא בעולם שלא יהי' כלול מהכל, והבחירה נתונה לו להטות לאיזה בחינה שירצה, לכך נשיו הטו לבבו.

באות ז הוא לוקח את הדברים שלב נוסף ואומר שכיון שהכל נברא מתבות התורה, לכן בכל דבר בעולם יש צד זכר וצד נקבה וזה מה שמאפשר את הבחירה. למה מתכוונים בדרך כלל כשאומרים צד של זכר וצד של נקבה (באות שלנו, הוא מסביר שזה דין ורחמים, אבל יש הבנה פשוטה יותר)? משפיע ומקבל. הרבי מסביר שההבדל בין יהודי לגוי הוא שיהודי הוא "משפיע בעצם" ואילו גוי "מקבל בעצם"[טו]. איך קוראים את התורה כמשפיע ואיך כמקבל? אני יכול ללמוד תורה על מנת להשפיע, כדי ללמד עוד יהודי, כדי לקיים את התורה בפועל וכו', ואני יכול ללמוד את התורה כדי לקבל ממנה ידע או כבוד, שיקראו לי רבי וכו'. יהודי יכול להיות משפיע בתורה ויכול להיות מקבל. למוד מתוך מודעות של מקבל (כמו גוי) מעורר את 'הגוי אשר בקרבך' ויכול לדרדר את האדם לעברות, עד כדי עבודה זרה (כמו שלמה, שלמרות שלא עבד בפועל עבודה זרה איפשר ונתן מקום לעבודה זרה של נשיו). עבודה זרה היא קודם כל פולחן עצמי. החטא של שלמה היה מעין פולחן עצמי, 'אני הכי חכם וכו''.

זכר ונקבה – חסד ודין

דכתבתי במ"א בשם מורי זלה"ה ביאור פסוק לעת זקנותו של שלמה המלך ע"ה נשיו הטו את לבבו, כי בכל תיבה יש ב' פירושים, א' רחמים בחינת זכר, ב' בחינת דין הנקרא נקבה, וזה שנאמר נשיו הטו את לבבו וכו' ודפח"ח. ובזה יובן כי בתוך התיבה] שנים שנים איש ואשתו <באו אל התיבה, כי יש> ב' פירושים בכל תיבה, א' בחי' זכר, רחמים, ב' בחי' <נקבה> דין [כל תבה אפשר לקרוא אותה באופן של דין או באופן של רחמים. לדוגמה, דיין שרוצה להוכיח את כולם (והלואי שהוא בכללם) קורא את התורה באופן של דין. אבל אפשר לקרוא את התורה, אפילו את הדברים הכי קשים בתורה, מתוך מדת הרחמים. לדוגמה, רצח עולה בגימטריא רחמים. מה ההסבר? כמו שנתבאר במדור טעם מצוה בואביטה לפני שבוע, בדין "לא תבערו אש", שכאשר בית דין ממיתים הם נקראים רוצחים טובים. זהו רצח מתוך רחמים על נשמת הרשע, כדי לפעול תקון וכפרה לנשמתו. ככה כל עונש בתורה הוא בפנימיותו רחמים – כך הופכים את התבה מדין לרחמים, כמו שהוא ממשיך ואומר:] וצדיקים מהפכים מדה"ד ל<מידת> רחמים [והבן] [להפך את מדת הדין לרחמים, נקרא "להמתיק את הדין בשרשו". אפשר להעזר בכך על ידי גימטריאות, כמו שעשינו, אבל להמתיק את הדין בשרשו פירושו לגלות איך שבכל דין יש רחמים בפנימיותו (כנ"ל במשמעות הרצח של בית דין).

לפי זה, בעצם הצדיקים הופכים את הנקבות לזכרים (על דרך הנאמר על ימות המשיח "איש ואיש יולד בה"). היום יש בעיה של בלבול זהות. ישנה תופעה, בעיקר אצל גברים, שרוצים לשנות את מינם להיות נשים. לפי מה שראינו, הצדיקים עושים להפך והופכים את הנשים לגברים...

התכללות הזכר והנקבה

כעת נתבונן איך יש כאן התכללות אמתית בין הצדדים:

יש כאן שני זוגות – זכר-רחמים, נקבה-דין. כמה עולה זכר רחמים? 525, 7 פעמים 75. כמה עולה נקבה דין? 221 מספר השראה של אחת עשרה, 10 ברבוע ועוד 11 ברבוע. לפי הכלל, זו גם הנקודה האמצעית של אמת, 21 (= סכום שרשי ההשראה: 10 ועוד 11) ברבוע.

כעת נראה את ההתכללות שיש בין הזכר לנקבה: יש לנו כלל, שכאשר יש זוג מושגים בהם מושג אחד הוא יחסית זכר והשני יחסית נקבה, הגימטריא של המושג הזכרי תהיה כפולה של 13 (גיל בר-מצוה, ורומז למדות הרחמים השייך לזכר כנ"ל) ואילו הגימטריא של המושג הנקבי תהיה כפולה של 7 (ספירת המלכות, "כל השביעין חביבין"[טז]). אמנם, במקרה שלנו הכלל מתהפך. זכר רחמים (525) עולה 7 פעמים כהן (שבעה כהנים, אף על פי שכהן שייך בדרך כלל לחסד-זכר, "איש חסד", "זכר חסדו", כאן הוא מוכפל ב‑7, נקבה). לעומת זאת, נקבה דין (221) עולה 13 פעמים טוב, אהבה (בחינת חסד – שפנימיותו אהבה – זכר) פעמים טוב, או אחד פעמים טוב (= אחד בחילוף אטב"ח).

מהם ראשי התבות של זכר-רחמים? זר. מהם ראשי תבות של נקבה-דין? דן (בעצמו לשון דין). על מי נאמר "דן ידין עמו"[יז]? שמשון. לפי זה, שמשון כמה שהוא גבור (היינו חושבים שהוא גבר-זכר) והוא משיח דתהו, הוא בחינת נוקבא, כי הוא שייך לדן – ראשי תבות דין-נקבה – ולדין, מהות הנקבה.

לפי ספר התמונה, תמונת כל אות מורכבת מכמה אותיות שונות. איזו אות מורכבת מאותיות ז ו-ר? ק. איזו אות מורכבת מאותיות ד ו-נ? ת. בכל ת יש ארבע ק, לפי זה, בכל נקבה יש ארבעה זכרים. ת היא אות זוגית (סיום האלף-בית) ואילו ק היא אות אי-זוגית (הראשונה באותיות המאות). כתוב שהאותיות הזוגיות הן בחינת נוקבא ואילו האי-זוגיות בחינת דכורא. האות ק יכולה לרמוז לקדושה או לקליפה (כמו שמבואר במאמר "באתי לגני"). האות ת גם יכולה להיות תו חיים או תו מות (כמו שכתוב ביחזקאל "והתוית תו על מצחות האנשים"[יח]), "תיו תחיה תיו תמות"[יט]. כמה עולה ז פעמים ר? 1400. כמה עולה ד פעמים נ? 200 (שביעית של 1400). ביחד שלמות של רבוע, 1600, 40 ברבוע.

נמצא שהזכר כולל ג אותיות זרק (סוד "זרקא סגול") והנקבה כוללת ג אותיות דתן (ואבירם), ביחד – 761, מספר ההשראה של 20 = "לעיני כל ישראל".

ג. אות כב: תורה פרה ורבה

נקרא עוד אות, אחרונה להיום:

כב. <מהבעש"ט> [דשמעתי בשם מורי זלה"ה] דרש באכסניא של תורה כו' [במסכת ברכות מסופר על אסיפת חכמים שהתחילו לומר דברי תורה, דרשו באכסניא של תורה. שנזכה להיות אכסניא של תורה...], דאי' במס' אבות הלומד מחבירו פרק א' או הלכה אחת או אות אחת כו' [חייב לנהוג בו כבוד כו'] שמצינו בדוד המלך [ישראל] <ע"ה> שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' [קראו רבו, אלופו ומיודעו כו'] ק"ו הלומד מחבירו פרק א' עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד. וקשה מאי קאמר ב' דברים בלבד [מה פרוש הלשון "ב' דברים בלבד"].

יג מדות שהתורה נדרשת בהן ו-יג מדות הרחמים

ועוד קשה, הל"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון [אם דוד למד שני דברים איך אפשר ללמוד ק"ו לגבי אות אחת, הרי דוד למד שני דברים, ודיו לדין להיות כנדון.].

במאמר מוסגר נאמר שרואים מכאן שמדת ק"ו שייכת למדת הדין ואכן בלשון חז"ל מדת קל וחומר נקראת "דין" ("דיו" הוא מלשון די, שהוא דין וגבול, כמו שם ש-די – ששייך לצד הגבורה, מה שהיסוד נוטה לשמאל – "שאמר לעולמו די"). הרב המגיד מסביר[כ] ש-יג המדות שהתורה נדרשת בהן מכוונות כנגד יג מדות הרחמים. לפי זה, מדת קל וחומר היא כנגד שם א-ל, המדה הראשונה. איך רש"י מסביר את שייכות שם א-ל למדות הרחמים? לגבי כל המדות ברור שהן מדות של רחמים, ובפרט המדה השניה, "רחום" (שעל שמה נקראות כולן "יג מדות הרחמים"), אבל לא ברור איך שם א-ל הוא שם של רחמים. מאיזה פסוק רש"י לומד זאת (לא מ"חסד אל כל היום"[כא], יש כאן חבור לפורים)? מאסתר שאמרה "אלי אלי למה עזבתני"[כב], כשעברה ליד בית הצלמים והסתלקה ממנה השכינה. רש"י מסביר שלא מתאים לפנות לשם של דין בתפלה, לכן מוכח מכאן ששם א-ל הוא שם של רחמים.

מסמרות נטועים, לא מסמרות קבועים

הבעש"ט מתרץ את הקושיות בצורה חלקה ויפה:

ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע [וכו'] [אחד היסודות הגדולים אצל הבעש"ט, שצריך לקבל תורה מרב הגון, כמו שמובא בתורה העיקרית בכתר שם טוב, תורה כח. איך נקרא רב הגון בתורה הזו? מלאך, אותות כאלם, שיודע לחשות ואז לדבר (סוד החשמל, כמבואר שם). כאשר יהודי לומד תורה מרב הגון, הסימן לכך הוא שהתורה פרה ורבה אצלו. התורה שקיבלתי צריכה לחיות ולצמוח אצלי בראש ובלב.], וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא <נשאר> כפשוטו כמו שלמד ממנו [אפשר ללמוד תורה באוניברסיטה אבל זוהי תורה מתה. כל דבר שלומדים שם נשאר כנקודה ולא צומח. לא מתפתח לכדי ספירה ופרצוף (קו ושטח, כידוע).].

למעשה, הכל כאן זה סוגיא בגמרא במסכת חגיגה[כג]. נקרא בפנים:

ואף הוא פתח ודרש (קהלת יב, יא) דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין ת"ל מסמרות [מסמר הוא חפץ, אבל קבוע, לא מטלטל. זה הצד הטוב של המסמר, אבל יש לו גם צד רע:] אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין [זה הצד השלילי של המסמר – שאינו מתרבה אלא רק מתחסר. לחסרון הזה קוראים "לקבוע מסמרות". הרבי לא אהב לקבוע מסמרות, כמו שכתב גם לי במכתב. המסמר הרע, הוא תורה שנלמדת מרב בלתי הגון שרק נחסר ולא צומח.] ת"ל נטועים מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין [וזו תורה שנלמדת מרב הגון, שפרה ורבה אצלו עד אין סוף.] בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה [זה נקרא 'אכסניא של תורה'] הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד [קיומן של מחלוקת הוא לא תרוץ שלא ללמוד תורה, שהרי "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[כד], וכולם מרועה אחד נתנו.] אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן [יש כאן כוונה חדשה למלה אף (המלה שבה פותחת הסוגיא כאן – "ואף הוא פתח ודרש") – ראשי תבות אל-פרנס. כמה עולה אל-פרנס בגימטריא? 421 ("ונח מצא חן בעיני הוי'"), מספר ההשראה של 15 (הנקודה האמצעית של 841, הרבוע של 29 שהוא גם מספר ההשראה של 21) שייך לעולם העשיה ("אף עשיתיו").] מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים את דברי אוסרין ואת דברי מתירין את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

"ב' דברים בלבד" – תורה ללא התפתחות

נמשיך באות כב:

ולזה אמר מה דוד שלמד מאחיתופל [אלא] ב' דברים בלבד, דהי' רשע [שהרי מרד בדוד. ולכן מכיון שנחשב רב לא הגון, אפילו שדוד למד ממנו שני דברים, הדברים נשארו "ב' דברים בלבד", ולא פרו ורבו. אפילו בין שני הדברים שלמד ממנו לא היה קשר שיוליד.], ולא <הי'> פרה ורבה רק נשאר ב' דברים לבד כמו שלמד ממנו, <ואפילו הכי> קראו רבו, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים [אפשר ללמוד מכאן שכל שני יהודים שהם חברי-אמת נקראים צדיקים. חבר-חבר ועוד דבר אחד שמחבר ביניהם = 421 הנ"ל, מספר ההשראה של יה, סוד "שכינה ביניהם", היינו מה שהתורה פרה ורבה אצלם.], דאז התורה פרה ורבה, עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד [ולכן זוהי מדת קל וחומר שהרי כשלומד מרב הגון, הדברים פרים ורבים עד אין סוף. לכן, אם דוד שלמד שני דברים בלבד (שלא פרו ורבו) מאחיתופל ובכל זאת קראו רבו כו' ק"ו שכאשר לומד מרב הגון אפילו דבר אחד (שפרה ורבה עד אין סוף) צריך לנהוג בו כבוד וכו'. הנה אחיתפל = 529, התענוג של הלעומת-זה, חיה-חדוה ברבוע. וביחד עם דוד ו-ב דברים שלמד ממנו, שאינם פרים ורבים = 545, מספר ההשראה של 17. גם כאן יש השראה, שלכן דוד נהג כבוד באחיתפל, אך לא השראה של קדושה כו'.].

ובזה מתורץ שפתחו באכסניא של תורה, שהיו כולם צדיקים [וממילא התורה שאמרו פרתה ורבתה. אפשר לומר שזה כמו מה שכתוב על תלמידי המגיד שהיו חיים מתורה קצרה (של משפט או שניים) למשך חצי שנה כיון שהיה פרה ורבה בקרבם. ידוע שאצל המגיד התלמידים היו צדיקים, לכן הספיקו תורות קצרות שהיו צומחות אצל התלמידים-הצדיקים ומחיות אותם. לעומת זאת, אצל אדמו"ר הזקן, הגם שבתחלה היה אומר תורות קצרות, בשלב מסוים הוא התחיל לומר תורות יותר ויותר ארוכות. ככל שהתלמידים יותר צדיקים ככה צריך פחות כלים-אותיות, אך עם ירידת הדורות צריך יותר כלים כדי לקלוט את אור התורה.].