נועם אלימלך ראה / הלוי והלויתן

כתב הנועם אלימלך: השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך נראה לפרש דאיתא בגמרא ההולך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה * ונוכל לומר שרמזו לנו בזה איך לעשות להתנהג ולילך בדרכי השם יתברך דהנה הצדיק גמור והקדוש אשר כל מחשבותיו טהורים צלולים בצחצחות גמור והולך תמיד בדבקות וקדושה וגם כשמדבר עם בני אדם נראה כמדבר דברים גשמיים אבל באמת כל מחשבותיו להבורא ברוך הוא גם בדברים האלו ועושה יחודים בשעה שפוסק מלימודו זה נקרא בשם לוויה לשון חיבור ודביקות ע"ד הפעם ילווה אישי כו' * ואמרו חז"ל ההולך בדרך רוצה לומר בדרכי השם יתברך ברוך הוא ואין עמו לוויה פירוש ואינו במדרגה זאת להתחבר ולהתדבק במחשבתו כנ"ל * אל יאמר אעשה כן גם אני וילמוד מהצדיק גמור לבטל ח"ו מלימודו אלא יעסוק בתורה תמיד *

... וזהו השמר לך פן תעזוב את הלוי רוצה לומר שהכתוב מזהיר את הצדיק שלא יעזוב את הלוי היינו דבוקותו וחבורו במחשבותיו הקדושים והטהורים בהבורא ברוך הוא * כל ימיך על אדמתך רוצה לומר כל זמן שאדם בעולם הזה צריך האדם שימור ולהתחזק תמיד בדבקות ושלימות בלי הפסק ולדבק עצמו בדבק טוב כל הימים אמן.

הצדיק הגמור נמצא תמיד בדבקות אלקית, בחינת לוי, "ילוה אישי אלי"[א]. גם כשאינו עוסק בתורה אלא בגשמיות (כגון כשמדבר עם בני אדם), הוא "עושה יחודים" מתוך מודעות טבעית, ועליו נאמר "השמר לך פן תעזב את הלוי" שלא יעזוב לעולם את דבקותו בהשי"ת ו"כל ימיך על אדמתך" בעולם הזה יתחזק תמיד בדבקות. אך מי שאינו בדרגה זו עליו להתמיד לעסוק בתורה, והוא ההבדל בין רבי אמתי לתלמיד חכם.

ראובן שמעון ולוי נקראו על שם חיבור יעקב ולאה, אך ראובן ושמעון על שם אי-אהבה ("ראה ה' בעניי", "שמע ה' כי שנואה אנכי") ולוי על שם האהבה. ראובן ושמעון הם בחינת חוץ לארץ ולוי הוא בחינת ארץ ישראל, שבה עיקר הדבקות והאהבה במודעות טבעית, "פן תעזב את הלוי... על אדמתך"[ב]. "השמר לך פן תעזב את הלוי" הוא "השמר לך" השביעי בתורה (מתוך תשע פעמים), כשהראשון הוא "השמר לך פן תשיב את בני שמה"[ג] שנאמר ביצחק, שבהיותו עולה תמימה נאסר עליו לצאת מהארץ – בסוד הקשר המובהק בין לוי ויצחק, וכנ"ל שעבודה זו קשורה לארץ ישראל דווקא.

והנה דבקות = שמעון לוי[ד] ("שמעון ולוי אחים" בדבקות), רמז לחבור בעל תשובה (שמעון, שמיעה בבינה-תשובה)[ה] וצדיק (לוי[ו], שלא חטא בעגל וכו'). כדי להגיע לדבקות אמתית על הצדיק להיות גם בעל תשובה[ז], "כל ימיו בתשובה", שרואה תמיד את חסרונותיו-חטאיו ("שמע ה' כי שנואה אנכי", היינו שמואס בחייו, כמבואר בדא"ח לגבי בעל-התשובה האמתי).

דבקות רמוזה ב-ד רבתי של אחד ר"ת אמונה חכמה דבקות[ח]. קודם צריך להאמין בה', אחר כך להחכים בתורה ("אורייתא וקוב"ה כולא חד") ואחר כך להגיע לדרגה של דבקות אמתית גם בזמן שאינו הוגה בתורה כנ"ל. הדבקות הראשונה בתורה היא "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", היינו דבק טוב ("אומר לדבק טוב הוא") שעולה ענג, תענוג הדבקות[ט].

סוד הלויתן

בתוך דבריו מוסיף הנועם אלימלך: וזהו לוויתן זה יצרת לשחק בו רוצה לומר כנ"ל שהצדיק נקרא בשם לוויתן לשון חיבור ודביקות * זה יצרת גם שאינו אלא מעולם יצירה * לשחק בו השם יתברך משחק ומשתעשע עמו מאד *

"לויתן זה יצרת לשחק בו" – לויתן לשון לוי, הצדיק הנמצא בדבקות תמידית, "נוני ימא" המשתעשע בים הגדול והקב"ה משתעשע אתו. הצדיק שבבחינת לויתן יכול להיות גם 'נשמה דיצירה' – מתוך התבוננות בגדלות ה' (המושכל של עולם היצירה), התפעלות של אהבה ויראה (המורגש של היצירה) וחווית מציאות המין הכללי (המוטבע של היצירה). לויתן הוא אותיות המילוי של דעת, דלת עין תו וכן לויתן = מלכות, היינו תרין עטרין של הדעת, שהיא דבקות הצדיק.

"לויתן זה" – שייך לנבואת משה רבינו (הדג הגדול) ב"זה הדבר", אספקלריא המאירה, היינו "יוצר אור", גילוי אור האצילות בעולם היצירה (שהוא גילוי האהבה המסותרת ששרשה באצילות, כמבואר בתניא).

לויתן אותיות לוי תן, תנו לי, יתנו ל – לא לעזוב את הלוי לעולם אלא לתת לו תמיד, לתת לצדיק כדי לעורר אותו להשפיע לכל העולם כולו. בחלוקת יתנו ל: יתנו = שמעון, ו-ל היינו לוי בסוד ציור האות ל שהוא י ו מעל כ (ל היא אות של תענוג, כמבואר בסה"ק חיים וחסד, שייך ללוי-לויתן).

עת לעשות לה'

והוא ממשיך: ועל ידי זה כולם אליך ישברון לתת אכלם בעתו שעל ידי הצדיק הזה הקדוש ברוך הוא משפיע לכל העולם. ורוצה לומר בעתו כאשר כתבו מזה במקום אחר דיש כ"ח עיתים שאמר שלמה המלך עליו השלום י"ד ימין וי"ד שמאל והצדיק מכניס גם השמאל אל הימין ועל ידי זה באים רחמים והשפעות גדולות לעולם * וזהו עת לעשות לד' רוצה לומר עת הוא הצדיק שעושה ומכניס כ"ח עיתים לעת אחד לימין כנ"ל. לעשות לד' רוצה לומר ע"ד דאיתא כביכול כאלו עשאני. הפרו תורתך רוצה לומר הצדיקים כאלו מפירים גזרותיו של הקדוש ברוך הוא שהוא גוזר והצדיק מבטל * וזהו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני רוצה לומר דהצדיקים יש להם כח כנ"ל להכניס השמאל אל הימין והשמאל והימין הם ברשות הצדיק * וזהו שמאלו תחת לראשי רוצה לומר שהשמאל הוא בא אל העולם העליון הנקרא ראשי * וימינו תחבקני על ידי זה אני מחבק ומשתעשע עצמי עם הצדיק שהכניס הכל לימין וזהו יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו רוצה לומר הצדיק שיש לו בטחון גדול על השם יתברך ברוך הוא * יגיח ירדן היינו יר"ד די"ן * אל פיהו פירוש שבפיו הקדוש הוא מוריד ומכניע הדינים ומגיחם שלא יהא בהם כח וממתיקם *

מיד לאחר הפסוק "לויתן זה יצרת לשחק בו" נאמר "כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו". יש כח עתים בקהלת, יד לטובה ("עת ללדת"), בחינת יד ימין, ו-יד הפך הטובה ("ועת למות"), יד שמאל, והצדיק שבבחינת לויתן מכליל את השמאל בימין וממתיק מאת הדינים[י]. והרמז: צדיק = צד ימין.

וזה "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – הצדיק הוא "עת" וכאילו עושה לקב"ה ("כאילו עשאני"[יא]). על הקב"ה נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא", וכן יש לצדיק כח (מ-כח עתים) להפר את הגזרות הרעות, "הפרו תורתך", כאשר "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"[יב]. ויש לומר שצדיק זה מבטל גם את עונשי התורה כפשוטם, "הפרו תורתך", ופועל שיהיה אך טוב לישראל, בטוב הנראה והנגלה בזה ובבא. כך מתקיים "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" – הצדיק מעלה את השמאל לשרש העליון, ששם "כולא ימינא", ואז ה' מחבק ומשתעשע אתו.

ובחזרה ללויתן עליו נאמר "יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו": על ידי הבטחון הגדול[יג] של הצדיק הנ"ל הוא מכניע וממתיק את הדינים של ירדן בפיהו, בדברי קדש היוצאים מפיהו (בכח המלכות שלו, "מלכות פה", היינו מלכות דדעת, סוד לויתן, כנ"ל).