1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (164)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (6)

ו' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 185 לפני הסוף. דברנו על ההבדל בין המשכה של הערה לגבי המשכה של אור עצמי. הוא אמר שזה כמו ההבדל בין יש מאין לעילה מעלול. יש מאין הוא כמו בריאת העולם, בחינת מעשה בראשית, רק המשכה של הארה. לעילה ועלול הביא שתי דוגמאות – שכל משכל או מדות משכל. השאלה היתה שמובן למה הארה צריכה להתחדש, כי בלי המקור היא אפס, היא נעלם, אבל לשם מה צריכה להתחדש כל רגע המשכה עצמית? הוא אומר:

ע"כ יכול להיות [בעילה ועלול.] העלול בפ"ע וא"צ להתחדש תמיד מן העילה [כמו בדוגמה של שכל משכל – יש לשכל החדש קיום עצמאי גם ישכח את השכל הקודם, אז לשם מה הוא צריך את העילה?], א"כ התו' שהיא המשכה עצמית [שהיא הדוגמה כאן להמשכה עצמית – ההבדל בין מעשה בראשית, שהוא הארה, לתורה בה נאמר "אנא נפשאי כתבית יהבית".] למה צריכה להתחדש [היא כמו שכל משכל.], אך הענין הוא דהנה באמת העצמי הוא דבר לעצמו [כמו בן, שאחרי שנולד הוא אישיות בפני עצמו – לא צריך שהאבא יברא אותו מחדש, מספיק שברא-הוליד אותו פעם אחת.] גם כשאינו מתחדש ממקורו היינו לא בהתחדשות נגלית [לא רואים את המקור שמחדש אותו.], אך אזי [אם המקור לא יחדש אותו בהתחדשות נגלית.] הוא [העלול, מה שנולד] בהעלם [מציאות העלול קיימת בפני עצמה. במעשה בראשית לא ככה – אם המקור יתעלם הוא יתעלם לגמרי, לא תהיה לו מציאות ולא גילוי, שום דבר. אבל לגבי עצמי – אם המקור יתעלם ממנו המציאות שלו תשאר, אבל הגילוי שלו, שהוא כמו החיות שלו בעבודת ה' כדלקמן, יתעלם. העיקר שהאדם יעבוד את ה' "וחי בהם" – בחיות וגלוי. כדי שהחיות תשאר הוא צריך כל הזמן להשאר קשור למקור, זה התירוץ.] דכן הוא גם בעו"ע שא"צ להתחדש דאז [כשאינו מתחדש] מתעלם בו האור והחיות וכמו בשכל משכל וכש"כ במדות משכל דבהתעלמות העילה מתעלם האור והחיות בהעלול [אם העלול שכח את העילה שלו הוא קיים אבל אין לו את הכיף – כל הכיף שלו, כל החיות שלו והאור שלו, הם מכך שנולד מתוך העילה, יש לו מקור ושרש. כל הזמן הוא צריך לזכור את המקור והשרש ולהתחדש ממנו. אתמול אמרנו משל שהמשכה עצמית היא כמו שיש רבי ויש לו חסיד, שהחסיד הוא עצמי, כמו הדוגמה בחב"ד מרבי אייזיק – שאף על פי שהוא עצמי בכל אופן הוא חסיד, הוא מתחדש מהרבי. גילוי האור שלו והחיות מתחדשים מהרבי. הוא יוצא מהכלל, שיש חסיד – שלכאורה חסיד הוא רק הארה – אבל הוא גם עצמי. לא הזכרנו את הכלל, רבי מרבי – המשך הדורות, הבעש"ט, המגיד, אדה"ז וכו' – כל השתלשלות רבותינו נשיאינו. כל אחד הוא עצמי, ואף על פי כן יש כאן השתלשלות שכל אחד יוצא מהשני – גם בגשמיות, אחרי השלישי הראשונה ממשיך בן אחרי בן, או חתן שגם הוא משפחה. זו המשכה עצמית של רבי מתוך רבי. נשאלת אותה שאלה – גם קשור לאיך שהחסיד מתקשר לרבי. הרבי אמר שהוא מתקשר לרבי הקודם ולא צריך להתקשר לרביים שלפניו, אף על פי שהוא מקושר אליהם בעצם – אבל לא צריך לחשוב למי הרבי שלי מקושר, כמו שהרבי אומר בשיחה מפורסמת, עם כל מה שקשור ודבוק לכל הרביים. השאלה כמה הרבי עצמו צריך להתחדש מתוך הרבי הקודם – רואים שהוא מאד הדגיש זאת כל הזמן, הרבי-דער-שווער, נשיא דורנו וכו'. כמה שהרבי עצמי – ואין עצמי כמוהו – כל הזמן הוא מתחדש מהרבי הקודם, עד כדי כך שאצלו הרבי הקודם נשאר נשיא דורנו. כמובן, כמה שהרבי יותר מדגיש זאת הוא עושה יותר ויותר זיהוי ביניהם, שהם אותו דבר בעצם, כמו שהוא אמר במשפט הספרים המפורסם, כאשר שאלו מי הוא "נשיא דורנו" הוא הצביע על עצמו. לא אמר בפה, אבל הראה שכמה שאומר שזהו הרבי הקודם הוא מתאחד עמו – מתחדש מהרבי הקודם עד שנעשה לגמרי מזוהה עמו. זהו באמת עיקר הדוגמה להמשכה עצמית. התורה היא "אנא נפשי כתבית יהבית", המשכה עצמית שה' נותן את עצמו, ואף על פי כן גם התורה צריכה להתחדש וההתחדשות הזו היא בחג השבועות.] אבל שיהי' בגילוי שז"ע התורה שהיא גילוי בעצם [בלימוד תלמוד באוניברסיטה, כשכל ולא כגילוי אלקות, זה לא נמצא. לא לשם כך ה' נתן את התורה – שתהיה כדיוטגמא ישנה – הוא רצה שהיא תהיה דיוטגמא חדשה שהכל רצים אחריהם.] והכוונה בזה להיות בבחי' גילוי בעולם [התורה צריכה להתגלות לא רק בנפש שלי, הלומד, אלא היא אור בעולם. אם אנחנו, עם ישראל, צריכים להיות ממש אור לגוים ולהפיץ את אור התורה לכל העולם כולו – כפי שדברנו הרבה בשנה החולפת – אז ודאי שהיא צריכה להיות אור וגילוי אלקות.] וכמ"ש ותורה אור [בעצם, שבאה להאיר בעולם] שהתו' באה בבחי' גילוי [אור] מהעצמות, ומאחר שבאה בגילוי צריכה להתחדש תמיד מן העצמות [כדי שגילוי ישאר מאיר – אור הוא חיות ושמחה, "ליהודים היתה אורה ושמחה" – הוא צריך להתחדש מהמקור. לכן לפני קריאת התורה מברכים "נותן התורה", לשון הווה, ולא 'נתן התורה' בעבר. "לא גלוי ישראל אלא מפני שלא ברכו בתורה תחלה" – מסבירים בחסידות שלא היתה תודעת התחדשות בתוך לימוד התורה. למדו תורה, והעמידו דבריהם על דין תורה – גם סיבה לגלות, שלא היה לפנים משורת הדין – אבל לא ברכו בתורה תחלה, לא השיגו את החויה של "נותן התורה". לכן יש גלות, וכדי לצאת מהגלות התורה חייבת לחזור להיות אור – אור לכל העולם, והסימן אצלנו הוא אור גם לגוים – ואור הוא דבר שמתחדש, גם אם הוא אור עצמי הוא צריך להתחדש.], והתחדשות זו אינה כמו חדוש הישנות [כמו שהוסבר לגבי מעשה בראשית, שאינו משהו ישן שצריך לשפץ-לחדש, משהו ישן שצריך לתת לו פירוש נחמד אבל הוא בעצם אותו דבר – צריך להרגיש שיש כאן ממש מתן תורה. זה פירוש פשוט ל"תורה חדשה" של משיח. חושבים שתורה חדשה היא לומר משהו אחר, אבל צריך להיות שכל התורה כולה – מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" – תהיה באור חדש. כל מלה ומלה, כל הלכה ברמב"ם – ההלכה תשאר, אבל רק אז "ושם נעשה לפניך כמצות רצונך", נוכל לקיים כל מצוה אם האור שה' רוצה בה. כל התורה בעצם היא חדשה – "פנים חדשות באו לכאן", כמו שבע ברכות, שיש אותם חתן כלה עבל  יש פנים חדשות, פנימיות חדשה, ואז אפשר לברך שבע ברכות. בלי זה אי אפשר לברך.] אלא שהיא התחדשות יסודית ממקורה [קודם הוא השתמש בביטוי התחדשות עיקרית וכעת מוסיף עוד ביטוי – התחדשות יסודית – שיחזור עליו הרבה.], ועם היותה מופלא מגדר השגתנו [איך יתכן שהתורה תתחדש, לא רק באיזה פירוש חדש – שתהיה לראש הישיבה אפשרות למסור שיעור חדש – אלא התחדשות יסודית ממקורה? אמרנו שבתוך התורה גופא כשאתה מגלה מה שבאמת נשמע חידוש, כמו "עת לעשות להוי'", שעד כה יהודים לא הפיצו תורה לגוים ופתאום אומרים שהגיע הזמן שכן – מבינים שאלה פנים חדשות, ואותו דבר צריך להרגיש בכל מלה של תורה. כעת הוא אומר שלהבין "התחדשות יסודית ממקורה" "לית מחשבה תפיסא ביה", "לית כל מוחא סביל דא" מה הכוונה שהתורה צריכה להתחדש התחדשות יסודית מהמקור. זה נפלא מהשגתנו, ו]בכ"ז הרי אפשר להסביר לעצמינו הענין דהתחדשות יסודית במקורה בענין ההשכלה [נחזור למשל של עילה ועלול, שכל משכל וכו', ואפשר קצת להבין מה הכוונה התחדשות יסודית ממקורה:], דהנה כל ההשכלות נמשכות מכח השכל ההיולי העצמי ע"י כח המשכיל שהוא מקור השכל [במשפט הזה הוא אמר הרבה דברים, שלש מדרגות בשכל. הוא אמר שיש שכל היולי בנשמה, ואחר כך הוא אמר שיש כח המשכיל, ואחר כך הוא אמר שיש שכל – שכל גלוי. כח המשכיל נקרא חכמה סתימאה שבכתר, בעל-מודע – אדם לא מודע לכח המשכיל, אלא רק יכול להבין שיש לו אותו כי שואל את השאלה מאיפה הבריקה לו ההברקה של השכל, היא ודאי באה מאיזה מקום. מאיפה הוא קבל את המחשבה הזו, את הרעיון – הוא קבל אותו ממקום שנקרא כח המשכיל, החכמה של הכתר. כעת הוא אומר שיש משהו עוד לפני זה, שכח המשכיל הוא רק צינור – צינור להעביר מהשכל ההיולי של עצם הנפש. כח המשכיל הוא חכמה דאריך בלשון הקבלה, ראשית הנאצלים, אבל השכל ההיולי הוא שכל בתוך עצם הנשמה. לפני הצמצום קוראים לכך "יחיד" שלפני "אחד", שלפי אדמו"ר האמצעי גם ב"יחיד" יש את כל עשר הספירות, אך הכל היולי גמור בלי יכולת לחלק ביניהן וכו'. גם בנשמה, לעצם הנשמה יש שכל – עדיין לא כח המשכיל. אחר כך יש את כח המשכיל, חכמה דאריך, חכמה סתימאה, וכח המשכיל הוא מבריק, יורה את החצים, מבריק את הברקות השכל הגלוי. מה פירוש היולי? שאין בו שום ממשות, שום תפיסה בכלל. (שאלה שלא שמעתי, לה הרב ענה:) אם זו החכמה דעתיק, למשל, מצד אחד לכל הג"ר דעתיק אנחנו קוראים אמונה – אף שעיקר האמונה היא כתר דעתיק, אך הכל נקרא רדל"א – אז החכמה דעתיק היא כבר חכמה פשוטה בתוך האמונה. האמונה עצמה היא סוג של תענוג שלא מתגלה עכשיו אלא רק לעתיד לבוא – כל עתיק הוא תענוג – והחכמה כאן היא בגדר האמונה.], וכשנופל לאדם איזה השכלה הנה תחלה באה בנקודה [החויה הראשונה היא כמו ברק. הסברנו במאמרים הקודמים כמה פעמים שלהארה הראשונה קוראים ברק המבריק על השכל או נקודה. ברק הוא קו, אבל הוא נתפס רק להרף עין וכל חויה של הרף עין היא נקודה. לרעיון קוראים או ברק או נקודה, והוא דבר חזק מאד – מתוך הנקודה אדם יכול וצריך לקפוץ מרוב חוית התגלות. זו נקודה אחת, אבל היא עצמתית מאד. זה מה שאדם מקבל מכח המשכיל, ויוצא לו מכח השכל ההיולי שבעצם הנפש.] ואח"כ [כשמגיע לבינה] מתרחב הענין בהשגתו בהתרחבות גדולה בכמה ביאורים והסברים [הכל נקרא "רחובות הנהר".], [את הכל הוא מביא כדי להסביר מהי התחדשות מהמקור. נשים לב שקודם דבר על עילה ועלול – שכל משכל או מדות משכל – והסברנו ששכל ראשון מוליד שכל שני, או בדרך של אינדוקציה או בדרך של דדוקציה, כמבוא אצלנו. בדדוקציה, פרט מכלל, תמיד צריך את הכלל. באינדוקציה, כלל מפרט, יש קיום ל"דבר גדול" שהובן מתוך "דבר קטן", לא צריך את המקור. אבל כאן מדבר על משהו אחר – לא לידת שכל אחד משכל שני, אלא לידת שכל ממה שלמעלה מהשכל, מכח המשכיל, השכל ההיולי שבנפש. שוב, אם שכל אחד מוליד שכל שני יתכן באמת שאינו צריך להתחדש בכל רגע להתחדש מהראשון. כמו שאמרנו, אולי השני יותר כיף מהראשון, יותר מלא אור מצד עצמו – מצד הקשר שלו למקור של השכל. כאן, כשהוא רוצה להסביר ששכל צריך להתחדש, הכוונה שצריך להתחדש ממקור השכל – ממה שלמעלה מהשכל, מאיפה שהשכל הזה בא. מה שהוא רוצה לומר, עיקר החידוש כרגע, מה קורה אחרי שהשכל הגיע ממקורו, הבריק בחכמה והתרחב בבינה? אני מעמיק כל כך בבינה הזו עד שפתאום אני מוצא עצמי מקושר למעלה מהחכמה, למקור ממנו הגיע כל השכל הזה, ואז השכל הזה מתחדש מהמקור, כי אז יש גם התחדשות במקור – משהו קורה בתוך המקור. זה עיקר ההסבר שלו, מה שהוא רוצה שנבין. שוב, קודם יש לו נקודה, ואחר כך מתרחב בהשגתו, ואז:] וכשמתעסק בהשכלה ההיא בעיון גדול [באמת מתבונן לעומק.] שמטריח את שכלו ביגיעה עצומה [הדוגמה הכי פשוטה היא במדע. יש תיאוריה אחת, והמדען מאד מעמיק – כבר יש ספר שלם, לא חכמה אלא בינה – ואם הוא מעמיק כראוי הוא יכול להגיע מתוך ההעמקה בדבר הזה למקור השכל, שמשם תתחדש לו תיאוריה חדשה לגמרי. בלשון המדע, מתוך העמקתו בשיטת ניוטון הוא יכול להגיע לאינשטיין. זה באמת מה שקרה – איך הוא הגיע? הוא העמיק מאד בקיים, עד שתוך כדי העמקה בשיטה הקיימת הוא מצא בה קושיות, כטבע הבינה שיש בה קושיות (עם כל הביאור), ומתוך הקושיות הוא מכריח עצמו לעיין עמוק-עמוק, עד שחוזר למקור השכל ושם מתחדש לו משהו חדש לגמרי. זו הדוגמה של התחדשות. (ואז תיאוריה היא תיאור-יה.) דברנו הרבה על כך שכאן בארץ מחליפים תיאוריה בתורה – תורת הקוונטים וכיו"ב – וזו טעות שצריך לתקן. תיאוריה אינה תורה, אבל גם בתורה יש דרגות – אחד יכול ללמוד את כל התורה אליבא דניוטון, ופתאום הוא קופץ ומתגלה לו תורה חדשה, בתוך השקפה כללית שהיא אין סוף יותר ממה שהיה קודם.] אז [אחרי מה שמטריח עצמו וכו'] הנה נקודת השכלתו [הראשונה, שלפני כל ההרחבות והביאורים.] מתחדשת בהתחדשות יסודית בכח המשכיל [נקודת השכל שלו חוזרת למקורה בכח המשכיל, ושם מתחדשת וזו התחדשות יסודית,] ומתגלה לו ענין חדש באופן הבנת והשכת ההשכלה ההיא [הוא מבין את כל ההשכלה באור חדש. עד סוף הפרק יתן משל, ממש דוגמה יפה להתבוננות. הרבה פעמים שואלים על מה שכתוב בכל חסידות חב"ד שצריך להתבונן – תן לי דוגמה. באמת כל מאמר חסידות הוא התבוננות, אבל לא בדיוק ברור מה בדיוק הכוונה. כאן יש דוגמה מאד יפה, מכאן עד סוף הפרק זו פשוט התבוננות מסודרת – לקחת משהו ולהתבונן בו כדי לעלות רמה. אם לא הבנת שום דבר, אין לך לפניך שום חומר גלם של הבנה, אין במה להתבונן. התבוננות היא לקחת דבר שאתה מבין אותו ולהגיע לרמה אחרת לגמרי – לחזור עם הדבר הזה למקור הלא-מודע בנפש על ידי יגיעה (כמו כשאדם לומד ש"ס).], וכמו עד"מ כשמתעסק בההשכלה דענין אור א"ס [כל הקבלה והחסידות מתחילה מכך שיש אור אין סוף עוד לפני הצמצום הראשון.] ומסביר לעצמו מאור וזיו השמש [מביאים דוגמה מהנברא לבורא – מהמשל של הדבר הנברא, שה' ברא, מבינים על הבורא. הוא משתמש במשל של אור השמש מהשמש. השמש היא המשל של העצמות, המאור, והאור של השמש – לא רק שמאיר, אלא יש בתוכו – הוא משל לאור אין סוף. האדם חושב שזה מספיק, וצריך רק להתבונן. יש כלל בחב"ד שהתבוננות כללית מולידה דמיונות. חייבת להיות התבוננות פרטית, שצריכים ממש להתייגע ולנתח ולא להסתפק בדימוי. יש כאן דוגמה מצוינת, רק לומר שהשמש ואור השמש הם משל לאור אין סוף זו רק נקודת מוצא להתבוננות. אם אתה נשאר רק בזה, חושב על זה המון – עשר דקות לחשוב על השמש ואור השמש ואיך הם משל לאור אין סוף – אז או שתשתגע שתוליד דמיונות בנפש. מה כן רוצים? לא רק עשר דקות, אלא שתעבוד על זה עשר שעות רצוף, ופתאום אחרי עשר שעות תסתכל על השעון ולא תבין – לא הרגשת שעברה אפילו שניה אחת, מרוב עסק והעמקה בענין – אך זה רק אם לא מסתפקים במשל הראשון אלא מעמיקים בו. כמו שאמרנו בשם רבי הלל, שלהתבונן כדבעי שעה אחת זו יותר יגיעה בנפש מלימוד כל הש"ס. הוא מתחיל מהנקודה הזו, שיש אור אין סוף – ביטוי, מונח. כשכל אחד רק אומר את המלים אור אין סוף – עוד לפני שחושב על השמש – זה אומר לו משהו. כתוב שחסידי קוצק רק היו עולים על הגג או מסתובבים ברחוב וצועקים אין סוף – עוד לפני קוצק גם היה ככה אצל המגיד, אצל חסידי קאליסק, וכך הוציאו את האנשים מדעתם. הרי אצל המתנגדים אסור לומר היה אין סוף, והם היו מעמידים דוכנים וצועקים אין סוף. אם אני צועק אין סוף איני רוצה שום משל – כל משל מגביל, ואני לא רוצה לחשוב על השמש או שום דבר אלא רק על אין סוף. אבל אחרי שאדם מתחיל לדמות ולהמשיל, אסור להשאר רק עם הרושם והדימוי הכללי – זה מה שהוא מתחיל להסביר.] והענין מונח אצלו בטוב [הוא באמת חשב הרבה על כך שיש מאור ואור. מה מחדשת לי השמש? שיש מאור ואור, שהאור מאיר מתוך המאור, וכך כנראה אצל ה' – יש את ה' ויש את האור שלו. המשל עזר לי לתפוס זאת – עד כאן ההשכלה מונחת אצלי טוב.], דער דבר ההשכלה לייגט זיך ביי אים אפ זייער גוט, ע"י ההסברה דאור וזיו השמש, וכאשר מתבונן בההשגה דענין אור א"ס בהעמקה גדולה ומטריח את שכלו ביגיעה עצומה [לא מסתפק במה שמונח אצלו בטוב.] הנה [באיזה שלב כל] נקודת ההשכלה ההיא מתחדשת בכח המשכיל בהתחדשות יסודית [הביטוי כאן הוא יסודי – יסודי היינו להחזיר את נקודת השכל לרחם שלה. גם למטה יש מושג של עיבור א' ועיבור ב', וגם כאן צריך להחזיר את נקודת השכל לרחם שלו – כח המשכיל. הרחם הוא בחינת יסוד, לכן התחדשות שם נקראת התחדשות יסודית. (זה שונה ממה שכתוב בשער היחוד והאמונה פ"ג על השמש וזיו השמש?) הלימוד והבנת הפשט שם הם החלק הראשון – חומר הגלם לכל ההתבוננות.] ומתגלה לו עומק חדש בהסברת ההשכלה ההיא [כעת לא רק אומר, אלא גם יפרט מה מתחדש כשהוא מתבונן לעומק:] והוא דמשל אור וזיו השמש אינו משל מכוון לענין אוא"ס [קודם כל, מתחדש שמה שחשבתי קודם לא כל כך פשוט ובעצם גם לא נכון. כל התבוננות לעומק בעצם מפריכה את התפיסה הקודמת – כמה שהתפיסה היתה בסדר, היתה מונחת טוב מאד, הוא פתאום מגלה שזה לא דומה, בדיוק כמו אינשטיין מתוך ניוטון. הוא מעמיק בתפיסה הקודמת, ויש לו קושיות, וכל כך מעמיק עד שמתגלה שכל התפיסה הקודמת לא נכונה – צריך להבין מחדש מה שקורה בעולם. (כמו שהבעל שם טוב אמר שיכול להפריך כל סברא.) נכון, כי הוא קשור לנקודת האין שבתוך כל סברא, ששם מגלים את השלילה. קשור למה שהוא הסביר קודם שההבדל בין גן עדן התחתון לגן עדן העליון הוא שבגן עדן התחתון יש השגת החיוב, וצריך נהר די נור כדי לשכוח את ההשגה החיובית ולהגיע לשלילה. כאן ממש אותה נקודה. גן עדן התחתון הוא כמו השגה של ניוטון וגן עדן העליון הוא כמו השגה של אינשטיין – צריך איזה נהר די נור לשלול את כל ההשגה הראשונה ולהגיע למשהו חדש. אז דבר ראשון צריך להתבונן כל כך עמוק עד שתופס שהמשל הראשון בכלל לא מכוון. מכאן עד סוף הפרק הוא יסביר לנו ממש בפרט מהי ההתבוננות הזו, ומתחיל להסביר שלא מכוון] בשני ענינים [זו כאן ממש דוגמה יפהפיה שהוא מסביר תהליך של התבוננות. כל מי ששואל מהי התבוננות חב"דית יכול ללמוד את הפרק הזה.],