1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (167)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (9)

י' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 188. למדנו שהמשל של השמש ואור השמש לגבי ה' והאור שלו הוא לא משל מדויק. הדבר הראשון היה שאור השמש הוא אור שיוצא ממהות השמש, כי השמש מוגדרת כמאור. האור שיוצא מהשמש מחד הוא רק הארה, אך הוא משקף את מהות השמש – שהיא מאור – ולכן זו הארה עצמית מהשמש. מה שאין כן אור אין סוף אינו משקף את מהות ה', כי ה' יתברך אינו מוגדר כמאור פרטי, ואין שום ערך בין האור למאור, וגם בשרש האור שייך בעיקר לעולמות, ולא שיש לו קשר וזיקה ישירה לאין סוף. אחר כך, בתחלתת פרק זה, אמרנו שיש הבדל שני, עוד יותר מהותי, שאור השמש הוא הכרחי. ה' ברא את השמש כך שמאירה, לפי חוקי הטבע – יש שמש ויש לה מסה, ולפי המסה יש לה משיכה והיא הופכת את המסה לאנרגיה שמאירה, והכל הכרחי לפי חוקי הטבע, אבל אצל ה' יתברך הכל רצוני – זו הנקודה השניה. הוא יכול להאיר ויכול לו להאיר, והוא בוחר להאיר. מצד אחד, ההארה של ה' היא באין ערוך ומצד שני היא רצונית – שני הדברים בניגוד לשמש. בכל זה הוא מתאר את מה שהוא קורה "התחדשות יסודית בהשכלה", שאדם מגלה שהמשל של השמש אינו טוב, אינו מכוון, וצריך משל יותר טוב. אז המתבונן מגיע למסקנה שהמשל היותר טוב הוא הנפש. באמת, לא הזכרנו אתמול, שחז"ל עצמם אומרים "מה הנפש ממלאת את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם" – חמשה דברים בהם הנפש היא משל לה' – והגם שבדרך כלל מסבירים שזהו משל לממכ"ע וכאן מדברים על אוא"ס שלפני הצמצום, אעפ"כ הוא אומר שמשל הנפש יותר טוב. שום משל לא יכול להיות מדויק במאה אחוז, ולכן צריך את הנקודות הטובות מכל משל, אך יש כאן התקדמות בהתבוננות – אמרנו שהמאמר מתאר כאן תהליך התבוננות, שיש משל, ואתה מעמיק ומבין שהוא לא מכוון, ומגיע למשל שני. אמרנו אתמול שבכלל השיטה בהתבוננות בחב"ד היא להתחיל ממשהו מהטבע – לכל דבר אלקי יש דמיון במשהו בטבע שה' ברא בעולם – ואחר כך להוסיף התבוננות במשל מהנפש. זה בדיוק מה שהוא עושה כאן – מתחיל ממשל השמש, משהו בטבע, ואחר כך מגיע למשל יותר פנימי, מהנפש. זה הסדר. אפילו פסוק ההתבוננות היסודי, "מבשרי אחזה אלוה", מתחיל מפשט של התבוננות בבשר – הגוף, הטבע – אבל החסידות מפרשת ש"בשרי" היינו מדות לב-בשר, משל הנפש. הרבה פעמים כתוב שהמשל החיצוני, של הטבע, הוא בעצם משל נפול – שיש שבירת הכלים באמצע, בין השרש בנמשל לבין המשל – ואילו במשל של המדות המתוקנות, ממדות לב הבשר, היהודי זכה לתקן את השבירה, הגיע לעולם התיקון, וודאי שזה משל יותר טוב לאלקות שלפני השבירה והתיקון.

שוב, במשל השמש היו שתי בעיות – שהאור יוצא ממהות המאור, שמוגדר כדי להאיר, ואילו אצל ה' האור הוא באין ערוך כי ה' לא מוגדר להאיר, והדבר השני, שקצת הא בהא תליא, הארת השמש מוכרחת ואילו הארת ה' רצונית. הגענו לעמ' 188 קרוב לתחלתו:

ויותר מכוון הוא המשל דאור וחיות הנפש מהנפש [איך הנפש מאירה ומחיה את הגוף. כבר אמרנו אתמול שבאור השמש מדברים רק על אור, וברגע שאומרים למשל הנפש מדובר כבר על אור וחיות – הנפש מאירה, והאור הוא מיד חיות. אמרנו שבטבע גם אור השמש הופך להיות חיות – מזון לצמחים למשל – אך בעיקר מדברים על אור. ברגע שמדברים על הנפש מיד מדברים על חיות, כי עיקר תכונת הנפש שמחיה אותי.], דעם היות שבהענין הא' [שהוא האין ערוך] דאור ומאור [והענין השני הוא הרצוניות.] הנה גם המשל דאור וחיות אינו משל מכוון לאור א"ס [כי אור הנפש הרבה יותר שייך לנפש ממה שאור ה' שייך לה', שהרי עצמות ה' אינה מוגדרת בשום דבר והאור שייך לעלמין – ממלא כל עלמין או סובב כל עלמין – ונועד לנבראים.] שהרי הנפש כל מהותו הוא שהוא חי [את הנפש כן אפשר להגדיר, שהיא דבר חי, ואם כן מה שיוצא ממנו הוא חיים – הנפש היא "חי בעצם" ויוצאים ממנה "חיים להחיות". היות שיש לנפש הגדרה, יש ערך בינה לבין מה שיוצא ממנה, אך הקב"ה לא מוגדר כלל ולכן אין שום ערך לאור.] וא"כ האור הוא הארה מעצמות מהותו [מצד אחד זו רק הארה, משהו אפסי, אך זו הארה מעצמות מהותו.], אך הענין [שגם בנקודה זו, בענין הראשון, יש יתרון במשל הנפש. למה? כי השמש מוגדרת אך ורק כמאור – אין לה פעולות אחרות, שונות לגמרי, שהיא עושה. אבל הנפש הרבה יותר מגוון מהשמש – לא כמו ה' יתברך, שכל יכול ולא מוגדר בשום דבר, אבל לפחות הנפש מגוונת יותר:] דבאדם כתיב נעשה בצלמנו [על דרך הפסוק "מבשרי אחזה אלוה", שיש באדם את כל עשר הספירות – כל הכחות האלקיים.] יש בו גם ענינים לבד ענין החיות, וכמו גם הכחות שכל ומדות שבו הרי א"ז חיות לבד [יש הרבה דברים חיים במציאות, בטבע, שאין להם שכל כמו לאדם ואין להם מדות כמו לאדם – סימן שנפש האדם היא לא רק דבר חי, אלא היא כוללת הרבה ענינים, ובכך היא הרבה יותר מגוונת מהשמש שיש בה רק ענין אחד, שהיא מאור.], והיינו שיש בנפש ענינים שאינם רק בחי' חיות [בכל זאת, איני יכול לומר שהנפש היא כמו ה', שהוא כל יכול, נושא הכל, ואינו מוגדר בכלום. אי אפשר לומר על ה' שהוא מגוון עם הרבה כחות – אי אפשר לומר שהוא שכל, כמו שהמהר"ל התנגד לרמב"ם – וכפי ששללנו זאת קודם, ולכן הנפש עדיין אינה משל מכוון לאוא"ס.], ובעומק נקודת הענין הוא דבענין הא' הרי גם המשל דאור וחיות הנפש ג"כ אינו משל מכוון לאור דא"ס [שהרי הוא פשוט בתכלית הפשיטות והכל ממנו כי הוא נושא כל – לכן גם בזה המשל דאור וחיות הנפש אינו מכוון.] ומה שהמשל דאור וחיות הנפש מכוון יותר [המלה "יותר" כאן היא עיקרית – שום דבר לא יכול להיות מכוון לגמרי, אבל זהו משל 'יותר' מכוון.] לאור א"ס מענין אור וזיו השמש הוא בענין הב' [שעמוק יותר מהענין הא' – חידוש, שהמשל פחות מכוון בענין הא' ויותר מכוון בענין הב'.] שהנפש אינו מוכרח בהגילוים ממנו [לעומת השמש, שעל פי חוקי הטבע היא מאירה, עד שתהפוך להיות – לפי המדענים – חור שחור באיזה שלב, כלומר שהיא תמות. זה טבע השמש, ללא בחירה שלה. כמובן, כל הענין שהשמש תמות הוא חידוש, אבל יש לכך גם אסמכתא בתורה – שהשמש והירח של העולם הזה יגמרו ויהיו שמים חדשים וארץ חדשה וגם מאורות חדשים. הוא יסביר שבנפש האור לא מוכרח, שגם האור הכללי שלה וגם האור הפרטי שלה – על דרך סובב וממלא – מאירים ברצון.], וכמו גילוי השכל מהנפש [כאשר הנפש נכנסת למוח היא משכילה השכלות.] הרי אין זה הכרחי דברצונו משכיל השכלות וכשלא ירצה לא ישכיל דאזי כח השכל הוא בהעלם [אם הילד מחליט שהוא לא הולך לבית ספר אלא רק משחק – כך יהיה. אם יש לו הורה שישפיע עליו – מה טוב. אם לא – הוא ילך החוצה וישחק, יפרוק עול בית הספר, ואז הוא לא ישכיל. אם לא ישכיל הרבה זמן המח ממש מתנוון – כל כח שלא מפעילים הרבה זמן מתנוון ונעלם. זה אומר שפעולת השכל היא רצונית. זה דבר שחשוב לדעת – כל אדם יכול להיות חכם, יכול להיות רב גדול, בתנאי שיפעיל את השכל. (יש מחקרים שמי שמפעיל את חייו בזקנתו הוא יותר שפוי וכו'.) חז"ל אומרים בתחלת קהלת שיש שבעה עולמות שאדם עובר, ולעת זקנה אדם שעסק בתורה חוזר להיות מלך, נשאר עם "צלם אלהים", אבל אם הוא לא עסק בשכל כל החיים, שכלו התנוון, אז לעת זקנה הוא הופך להיות קוף. כך כתוב בחז"ל – שזקן הוא או מלך או קוף, אחד מהשנים. רואים שהשכל הוא משהו רצוני – או שתשכיל או שלא תשכיל, או שתשתמש או שלא תשתמש. גם למי שמשתמש, היום יודעים במדע שאחוז התאים שמנוצלים הוא קטן מאד. כלומר, לכל אדם יש פוטנציאל הרבה יותר גדול לפתח את השכל שלו – גם זה משהו רצוני. אם רוצים מאד חזק אפשר להיות חכם מופלג ביותר – סימן שאנחנו לא רוצים מספיק, לא מפעילים מספיק את מה שה' נתן לנו. "אתה חונן לאדם דעת", ולא מנצלים מספיק את המתנה של ה'. אם אדם לא משתמש בשכל – בחירה חפשית שלו – השכל מתעלם.], וכמו"כ יוכל להעלים מדותיו [לאדם יש טבע להיות אוהב – כתוב שכאשר לוקחים יהודי וסוחטים אותו עד הסוף, כמו סמרטוט, בסוף מה שנשאר הוא טפת אהבת ישראל – אך הוא יכול לבחור אם להשתמש בטבע הזה או לא. גם מי שמשתמש הרבה בטבע האהבה שלו יכול להעלים אותו לעת עתה, לצורך שעה, כפי הדוגמה שנותן:] וכמו מדת החסד ביכלתו להעלים שלא יתעורר בחסד גם אם הוא איש טוב בעצם [אדם מאד טוב בתולדתו.], וכמו אברהם אע"ה שכבש רחמיו מעל בנו יחידו [לעשות רצון ה'. הוא איש החסד הכי גדול בעולם, ואוהב את הבן שלו הכי הרבה – אי אפשר לשער כמה הוא אוהב, כתוב "אשר אהבת" – והוא כובש את רחמיו כדי לעשות את רצון ה'. מה פירוש שהוא כבש את רחמיו? יש אנרגיה של חסד שיוצאת מהלב שלו, וברצון שלו – באיזה מקום במח, "מח שליט על הלב" – הוא יכול לעשות סכר ולעצור את האהבה שלא תתגלה. כלומר, להפנים את אור האהבה, במקום שיהיה אור שיוצא החוצה.], דהגם שהי' איש החסד בעצם ובפרט בנו יחידו אשר אהבו ביותר כבש רחמיו ממנו, הרי שביכולת להעלים את מדת החסד והאהבה [רואים שמדת החסד היא משהו רצוני, שאני יכול גם להעלים, אף על פי שיש לי בטבע. זה הבדל בין טבע הנפש לטבע השמש. גם בנפש יש טבע, אבל זהו טבע שתחת שליטת הרצון. בעולם החיצוני הטבע אינו תחת שליטת המאורות, גרמי השמים וכו'.] וכמו"כ בשארי מדות, [וכעת עולה, שזה לא רק באור הפנימי של הנפש – המדות, על דרך הממלא כל עלמין – אלא גם בכח הכללי של הנפש. רצון אינו שכל או מדות אלא כח כללי של הנפש. הזכרנו אתמול מהיהודי הקדוש שיש רצון יותר פנימי בנפש מהרצון, רעוא דרעוין, רצון לרצות. האם הרצון הפנימי יכול להחליט שאדם יפסיק לרצות? הדוגמה הכי טובה היא מסירות נפש – הרצון הכי בסיסי הוא רצון לחיות, ואדם יכול ברצון הפנימי שלו להחליט למסור את הנפש, להפסיק את הרצון לחיות. (יש הבדל בין הרצון של הגוף לרצון של הנפש האלקית?) הטבע של הנפש האלקית שיהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות, אבל רצון הגוף הוא לחיות. מסירות נפש היא לגלות את הרצון האמתי של הנפש האלקית שיתגבר. על כך אמרנו שיש הרבה דרגות רצון – יש רצון שיעצור רצון. (מדברים בנפש האלקית או בנפש הבהמית?) כאן בפנים הוא לא מחלק, לכן לא מביא את הדוגמה של מסירות נפש, בה מדובר ברצון של הנפש האלקית שלא רוצה להפרד מה' בשום אופן ולכן מתגברת על הרצון לחיות של הנפש החיונית. בכל אופן, כאן הוא לא מחלק.] וגם כח הרצון ביכולת להעלים [על ידי רצון פנימי יותר.] שהרי אינו מוכרח בהרצון וכמו שיש דברים שאינו רוצה [יש דברים פשוטים, שאחד רוצה ואחד לא רוצה – יש מי שרוצה לאכול גלידה ואני לא רוצה.] וכמו"כ בכל דבר ביכלתו לרצות וביכלתו שלא לרצות [ואני מחליט – יש כח החלטה מה אני רוצה ומה אני לא רוצה. כמו ילד, שיש דבר שהוא רוצה ובוכה אם לא נותנים לו ויש דברים נותנים לו והוא אומר שהוא לא רוצה ואז לא יעזור שום דבר. (גם אם זה אותו דבר...) נכון. מישהו מחליט אם הוא רוצה או לא רוצה.], וכ"ה [אומר עוד דוגמה, הרבה יותר פנימית. כתוב שלאברהם אבינו קראו קודם אברם, וכאשר ה' נתן לו בברית המילה – שייך לתיקון הברית – את האות ה, הוא השליט אותו על עוד ה אברים שקודם לא שלט בהם בטבע, שתי עינים, שתי אזנים וראש הגויה. ה' נתן לו שליטה מלאה על כל האברים, גם על האברים הפנימיים. הוא לא כותב כאן דוגמה זו, אבל יש צדיקים שיש להם שליטה על הפעולות הפנימיים שבדרך כלל אדם לא שולט בהם. יש פעולות רצוניות בגוף ויש פעולות פנימיות שאדם רגיל לא שולט בהם – כמו דופק הלב וכו' – אבל יש צדיק ששולט על הכל. כתוב שעיקר החידוש הוא שליטה על העינים, האזנים וראש הגויה. לא מדובר רק בשמירת העינים, לעצום ולא לראות משהו רע, ושמירת האזנים לברוח משמיעת דבר אסור – זה נדרש מכל אחד – אלא שאפשר בכח החלטת הנפש לומר שכעת איני שומע, שהאזנים לא עובדות, אני 'סוגר' את האזנים בנפש, סוגר את החשמל באזנים ואפתח אותו שוב כשארצה. על כך אומרים שה' השליט את אברהם אבינו על העינים, האזנים וראש הגויה, ואז הוא נעשה שלם – נעשה אברהם. זו הדוגמה שהוא נותן כאן:] בהכחות דראי' ושמיעה שיוכל לסלק אותם כרצונו [לא רק לסגור את העינים עם העפעפיים, אלא פשוט לסלק את כח הראיה. (גם בקליפה זה קשור לכח הרצון, או שזה טכניקה?) חשבתי עליך כשאמרתי את זה... ודאי שזה מה שהם עושים שם – זו טכניקה – אבל ודאי תלוי ברצון. הוא לא מבדיל כאן בין הנפשות – גם בנפש החיונית, ה' ברא את האדם עם היכולת לשלוט בהכל ברצונו. זה באמת מה שעושים שם, מה שמנסים לפתח שם.] וכהמעשה הידוע באחד מעובדי ה' שפעל בעצמו לסלק את כח השמיעה בזמנים ידועים שלא יבלבל אותו מעבודתו [היו זמנים ידועים בהם רצה ששום דבר בעולם לא יפריע לו, אז סגר את האזנים – פעל בנפש שלא ישמע. הוא היה שקוע בעבודת ה', ולא רצה ששום דבר יבלבל אותו, אז סגר את האזנים. מאדם רגיל קשה לדרוש זאת, אבל לפי מה שאמרנו כרגע תלוי בתיקון הברית – קשור לברית המילה של אברהם אבינו. חלק מפרשת "התהלך לפני והיה תמים" ברית המילה – "היה תמים" בשליטה המלאה בכל האברים, כמו שחב"דניקים אומרים ש'הכל בשליט"א'... מי שאצלו הכל בשליטה אז באמת הכל שליט"א.], ואף גם האור וחיות כללי שמהנפש אינו בדרך הכרחי מהנפש ויוכל להתעלם [דבר על כחות ועל חושים, וכעת אומר שזה נכון גם לגילוי הכללי של הנפש. (אז האדם ימות?) הוא אומר שאדם יכול להחליט, והיו כאלה שהחליטו למות. היום הילולת רבי פינחס מקוריץ – מדובר עליו בהתחדשות של החדש, ושייך להיום – שעיקר מדתו היתה האמת, והיתה מסירות נפש על מדת האמת. היה לו תלמיד, רבי רפאל, ובסוף ימיו הממשלה קראה לו להעיד על שני יהודים שהרגו מוסר אחד. הוא ראה זאת – היה במקוה כשהרגו את המוסר – וכדי לא להעיד עדות שקר, היה יכול לשקר כדי להציל את חייהם וכך צריך על פי דין תורה, אבל היות שעבד כל החיים על מדת האמת בהדרכת רבו הוא העדיף למות ולא להזדקק להעיד עדות שקר, אפילו כדי להציל יהודים, אז הוא פשוט מת. יש עוד כמה דוגמאות כאלה. כשאדם מחליט שהוא ימות – זה אפשרי. גם כללות החיות תלויה ברצון – הכל בשליטה, גם זה שליט"א... (קורה כל יום, שאדם מפסיק לרצות לחיות וזה משפיע על הגוף.) יש אפילו סיפורים על יהודים שקבלו ברכה להאריך ימים, ובאיזה שלב פנו לקב"ה ואמרו שמוותרים על הברכה – לא היו מסוגלים יותר. (שייך לדברי הבעש"ט על "מקום רצונו של אדם שם הוא נמצא"?) יש שתי גרסאות – "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא" וגם "במקום רצונו של אדם שם הוא נמצא" – וודאי שייך לענין, כי אם אני מחליט לשים את כח השמיעה במקום אחר, ברצון, הוא לא בעולם הזה. שייך למעשה מ-ז' בעטלערס בסיפורי מעשיות של רבי נחמן, שכל אחד שם הוא דוגמה לדבר הזה – הוא כל כך שלם באיזה חוש, עד שבעולם הזה אינו משתמש בו כלל. יש סיפורים בגמרא של חכמים שעוורו עצמם מרצון, אבל זה לא מה שמדובר כאן – כאן מדובר על משהו זמני, כמו עובד ה' ש'סגר' את השמיעה ואחר כך פתח אותה כשהוא רצה. רק נסיים קטע זה, לגבי עצם החיות:], וכמו בגלגולים ר"ל שהאדם מתגלגל בגוף הבהמה הרי לא יש גילוים מהנפש כלל [הבהמה לא מקבלת שום חיות מהנפש המגולגלת – היא חיה מנפש הבהמה – ונפש האדם שמגולגלת בבהמה לא מתגלה.] שאם הי' איזה גילוים מהנפש הי' נראה איזה התחדשות בהבהמה [אם משהו היה מתגלה מנפש האדם שבתוך הבהמה היינו רואים שהיא משונה. באמת יש לפעמים שתרנגול קורא בצורה מוזרה, שבהמה מתנהגת בצורה מוזרה, אז צריך מיד לשחוט אותם – תופעה מסוכנת קצת, לא יודעים מה קורה, שיש איזה דיבוק בתרנגולת. אבל גלגול בבהמה לא רואים כלל, כי באמת הנפש לא פועלת כלום – היא משותקת במאה אחוז, וזה העונש שלה. (יש סיפור שכלב ישב על כסא של תלמיד וכו'.) אמרתי שיש תופעות יוצאות דופן, ולפעמים בהלכה יש התיחסות שצריך לשחוט וכו', אבל ככלל אין גילוי. יש גם סיפורים בכתבי האריז"ל, אבל הם יוצאים מהכלל, והכלל הוא שאין התגלות. נפסיק כאן ונמשיך מחר – הוא מאריך קצת בנושא הגלגולים. מה שיצא לנו היום שגילויי הנפש הם רצוניים, ובנקודה זו אור וחיות הנפש הוא משל טוב יותר לאור אין סוף מאשר אור השמש, שהוא הכרחי.],