"צחֹק עשה לי אלהים"

מוצאי י"א חשון תשפ"ב – טלפונית

קדושת לוי וירא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

כתב הקדושת לוי בפרשתנו:

צחוק עשה לי אלהים כו'. הנה שכוונת השם יתברך במה שפקדם לעת זקנותם ולא כדרך כל הארץ בשני נעורים כדי שתצטער על זה ואחר כך כשיפקוד אותה יהיה שמחה גדולה, כי הדבר שבא בנקל בלי שום צער אין בה שמחה. וזהו פירוש צחוק עשה לי אלהים, פירוש אלהים בחינת דין שמנע ממני פרי בטני עד עתה זמן רב עשה לי צחוק ושמחה.

ורמז מובהק לדברים: "כל השֹמע יצחק לי" עולה צער-שמחה[ב] – מעבר מהצער הגדול של העקרות לשמחה הגדולה של הלידה! צער-שמחה עולה גם שרה-יצחק – המעבר הוא מצער שרה העקרה לשמחת הלידה של יצחק. בכלל, בין האמהות שרה היא בסוד הבינה, אמא עילאה – על חיצוניות הבינה נאמר "מינה דינין מתערין", דיני צער העקרות (דינים המתבטאים בהמשך הפרשה גם בגירוש הגר וישמעאל), אך פנימיות הבינה היא השמחה, "אם הבנים שמחה" (בלידת יצחק בנה) – הבינה עצמה היא מקום ה"אתהפכא חשוכא לנהורא", המתקת הדינים והפיכת הצער לשמחה.

לפי אותו רעיון מפרש רבי לוי יצחק רבים מפסוקי ההלל (שנקבע להאמר אחרי צרה וישועה ממנה), עם דגש נוסף – דווקא הצרה והישועה ממחישות שהטוב אינו טבעי, אלא בא בהשגחה פרטית מה' יתברך:

וזהו רמז בפסוק (תהלים קיח, כא) אודך כי עניתני ועל ידי כן ותהי לי לישועה (שם) כוונת הענין הוא בשביל הישועה וזהו גם כן כוונת הפסוק (שם קיח, כב) אבן מאסו הבונים ואחר כך היתה לראש פינה ואמר (שם קיח, כג) מאת ה' היתה זאת, כלומר בזה שעניתני בתחילה ואחר כך בא הישועה בזה אני מבין כי מאת ה' היתה זאת ולא כן כשהשם יתברך נותן לאדם הטוב מנעוריו אינו מבחין שהוא מהשם יתברך ואומר מקרה הוא אבל כשיש לו רע בתחלה ואחר כך משמח אותו הבורא ברוך הוא בישועתו ופודה אותו מצרה וצוקה אז מבחין שבהשגחת השם יתברך כל העולם תלוין ומאתו היתה לו זה וזה היא נפלאת בעינינו (שם) ואמר זה היום עשה ה', כדי שעל ידי כן נגילה ונשמחה בו. והענין שבהשפעות השם יתברך יש בבחינת המקבלים ב' כיתות יש כת אחד שהם משמחים עצמם בהשפע עצמו ויש כת ב' שהם חכמים ומשכילים האמת לאשורו ושמחתם שעל ידי השפע הזאת רואה איך שהשם יתברך משגיח בעינא פקיחא ומראה חבתו היש שמחה גדולה מזה שידע האדם שמלך אדיר גדול ונורא משגיח עליו. וזהו שאמר דוד זה היום, דהיינו האור והטוב שהשם יתברך משפיע. עשה ה' נגילה ונשמחה בו, בהשם יתברך עצמו.

בעומק, הטוב הטבעי והזורם הוא טוב מוגבל של עולם התיקון, ודווקא השמחה הגדולה שבאה אחרי ההעלם וההסתר היא גילוי של "אורות דתהו" נעלים. שם אלהים הוא השם של ההעלם וההסתר, השם של הצמצום שמסתיר על אור אין סוף ברוך ה' שלמעלה-מעלה מהעולם – מעין סכר המגן על העולם משטף של אורות עצומים, שיכולים גם לבטל ולהחריב אותו. כאשר הסכר הזה נפרץ יש חויה של "שמחה פורצת גדר" – מתגלים שחוק ותענוג ושעשוע ושמחה גדולים מאד.

אכן, דווקא מכח הצמצום שבתחלה, שמתגלה במדת היראה, נעשה כלי קיבול מתאים לגילוי – ה"אורות דתהו" מתלבשים ב"כלים דתיקון" ובמקום להחריב, חלילה, הם מביאים גאולה לעולם (ועיי"ש בהמשך דבריו הנפלאים – הן על גילוי האלקות מתוך חלקו של עשו, איש עולם התהו, הן על מדת היראה שנולדה מהשמחה והן על מדת האין שנדרשת לגילוי הזה).

עיקר ה"כלים דתיקון" הם הכלי של התורה והמצוות (שנתנו "מפי הגבורה", מדת יצחק), והרמזים בפסוק: "צחֹק עשה לי" עולה תריג, כללות מצוות התורה; "יצחק לי" עולה רמח (אברהם), מנין מצוות עשה, הכלים העיקריים לגילוי, וסופי התיבות של כל הפסוק ("צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי") עולים שסה, מנין מצוות לא-תעשה, כח ההגבלה והצמצום של התורה (מתאים לסופי תיבות דווקא, 'עד כאן תבוא', בעוד ראשי התיבות – "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" – עולים אהרן[ג], איש החסד המעלה את נשמות ישראל בהתלהבות לה'). אכן, ה"אורות דתהו" בתוך ה"כלים דתיקון" – אור אין סוף שמתגלה בתוך ומתוך הדין, הישועה שאחרי הצער – 'מטעינים' את ה"כלים דתיקון" של הצדיקים הגמורים ב"אורות דתהו" של בעלי תשובה (והרי "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"), והרמז: "כל השֹמע יצחק לי" עולה תשובה (העולה שרה-יצחק, כנ"ל, היחוד שנעשה בעקדה בסוף הפרשה, כאשר עם עקדת יצחק פרחה נשמתה של שרה – ובעצם בכך החזירה את האורות דתהו של יצחק בכלל ושל עקדת יצחק בפרט לכלים דתיקון של המציאות, בהעמדת דורות ישרים מבורכים מיצחק, כהמשך הפרשה הבאה).

והרמז העיקרי לכך שתכלית הכל היא השמחה (הבאה דווקא מכח שם אלקים, מכח הצמצום): "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" עולה ד פעמים שמחה – שמחה ב"רצוא ושוב" (ש שמ שמח שמחה מחה חה ה).