1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (162)

ד"ה "ועשית חג שבועות" (4)

ד' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

אנחנו בעמ' 184:

ותוכן ענין ההתחדשות שבחג השבועות בהתחדשות כללית ובכל יום בהתחדשות פרטית [כשאומרים בכל יום בקריאת שמע "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום", וכדברי רש"י בפשוטו של מקרא שדברי תורה לא יהיו כדיוטגמא ישנה שאין אדם סופנה אלא כדיוטגמא חדשה שהכל רצים לקראתה – כך צריך להרגיש, כי באמת התורה מתחדשת בכל יום.] הוא בשתי פנים, הא' ההתחדשות אצל האדם [שהתורה מתחדשת אצלי.] שיהיו דברי תורה והתעוררות התגלות כח העבודה אצל האדם בכל יום ויום כחדשים [אתמול למדנו שדברי תורה באים יחד עם כח לקיים אותה, כח לעבוד את העבודה של מצוות מעשיות, שדורשת התלבשות המברר בלבושי המתברר, שהיא עבודה קשה. אי אפשר לתת לנו תורה בלי לתת לנו כח לקיים אותה – גם התורה מתחדשת וגם הכח וההתעוררות לקיים את התורה מתחדשים. שני הדברים האלה נקראים כאן דבר אחד, שהתורה מתחדשת מצד האדם. כעת הוא קצת מאריך בכך, ורק אז ימשיך בפן השני של ההתחדשות – ההתחדשות אצל ה'. קודם הוא מסביר את ההתחדשות אצל האדם:] שיהי' לו חיות ותענוג בעסק התורה והעבודה בעבודת הוי' כאלו היום ניתנו מסיני [הוא מרגיש שכעת ה' נתן את התורה על הר סיני וכעת היא מתחדשת. יש מסורת בחסידות שלשם כך לומדים חסידות – במיוחד כמו שלומדים כעת, על הבקר – ולימוד החסידות אמור לתת חיות ותענוג בכל העבודה של היום, החויה של מתן תורה.], והפנים הב' בההתחדשות דתו' ועבודת הוי' הכוונה כלפי מעלה היינו שהתורה והעבודה מתחדשות בכל יום [יש התחדשות בשרש, במקור, ולא רק בחויה של האדם – את זה הוא יסביר בעמוד הבא, בסוף הפרק.], דזהו תוכן ענין פי' ברכות התורה, נותן התורה לשון הוה [ולא 'נתן התורה' בלשון עבר.] שהתו' מתחדשת תמיד [שה' נותן אותה מחדש.],

אמנם בעומק הענין צריכים להבין ענין התחדשות זו דבשלמא הפן הא' בהתחדשות התו' והעבודה אצל האדם בכל יום מובן [וכעת יאריך להסבירו, כפי שאמרנו:] דזהו"ע הלימוד והתעסקות בעבודת ה' שיהי' בתענוג ובחיות רב [קודם הוא אמר חיות ותענוג וכעת הוא הופך את הסדר. קודם הוא אמר שאצל אדם בכל יום ויום כחדשים, שיהיה לו חיות ותענוג – זה מה שהוא צריך שיהיה לו. אבל כשאדם חושב על כך, מתכוון לכך, הוא עצמו חושב על תענוג, על כיף שיהיה לו בתורה, "שעשועים יום יום" מלימוד התורה. "כי עמך מקור חיים", כתוב בחסידות שהיינו "מקור כל התענוגים" – ענין החיות הוא תענוג. האדם צריך לכוון שיהיה לו תענוג וחיות רב.] ולהיות כן צריכים להתחדש בכל יום ויום [זו חויה שצריכה להתחדש כל יום.], דענין התחדשות הוא התגלות עומק פנימי יותר בלמוד התו' [דבר שתלוי גם באדם, שהוא צריך להעמיק יותר בלימוד.] והתעוררות תוקף חזק יותר בעבודת ה' [הוא משתמש בשתי מילים שמתארות את מה שצריך להתחדש – עומק (בלימוד התורה) ותוקף (בעבודת ה', שהיא קיום התורה והמצוות). צמד מענין של מושגים. אז, כשיש עומק ותוקף יש גם תענוג וחיות. הסימן של עומק-תוקף הוא ר"ת עת, כמו בפסוק "עת לעשות להוי'". זו קביעת עתים לתורה – העת צריך להיות עם עומק בלימוד התורה ותוקף חזק של התעוררות לעבוד את ה' בקיום התורה. הרבי הדגיש את המספר עת, 470, אחרי הסתלקות הרבנית חיה-מושקא, ואמר לייסד מוסדות במספר זה. שאר האותיות, עומק-תוקף, שוות מנחם-מענדל, אם כן יש בשתי המלים האלה זיווג של הרבי והרבנית. מאד מאפיין את הרבי והרבנית, יש לרבי בשיחות עומק וגם תוקף מאד גדול לעבודת ה' בפועל. הצמד הזה בא מכאן, מהרבי הקודם.], וכמו שאנו רואים במוחש גם בעובדי ה' [שעובדים את ה' כמו שצריך,] במסירה ונתינה בתוקף גדול הנה לפעמים בנקל יותר לשעבד את המוח [דבר קשה, כמו שכתוב בתניא שדורש יגיעת בשר ויגיעת נפש – יגיעת בשר לשבת במקום, שהגוף לא יפריע (ממש לשלוט על הגוף שליטה מלאה), ויגיעת נפש בעצם ההתבוננות, הריכוז וההעמקה בנושא. כדי להעמיק צריך יגיעה, והוא אומר שאף על פי כן, עם כל היגיעה וההישג שהוא מעמיק, הרבה יותר קל לשעבד את המח] במחשבה עיונית בהשגה עיונית בהשכלה עמוקה כמה וכמה שעות בלי הפסק מכמו לפעול בעצמו איזה תקון במדה שבלב [מוסר השכל עצום, שהוא דבר מוחשי. יש ווארט מפורסם של רבי הלל מפאריטש שאמר שיותר קל ללמוד את כל הש"ס מאשר להתבונן אליבא דחסידות שעה אחת. מה שהחסידות דורשת מהאדם להתבונן, להעמיק במחשבה, דורש יותר יגיעה עצומה בנפש מאשר לשבת וללמוד את כל הש"ס במשך שנה או שנים. כאן הוא כותב שיותר קשה שהמח יפעל על הלב, לתקן איזו מדה בלב, הרבה יותר, באין ערוך, מלשבת כמה שעות ולהתבונן כשיטת חב"ד בהשגה אלקית, שגם תפעל במח. זה הרבה יותר קל להתבונן מאשר שהמח ישלוט כך בלב שהלב ישנה משהו. זה מוסר השכל עצום שהוא כותב כאן. עיקר התכלית היא לתקן משהו בלב, כמו שכותב רבינו סעדיה גאון, וזו אחת הסיבות שהבעש"ט אמר שהוא גלגול שלו – שתכלית בריאת האדם היא לתקן את מדות הלב. אפשר לתקן משהו בחיצוניות הלב, אבל כדי להגיע לפנימיות הלב צריך דרך ארוכה וקצרה דרך ההתבוננות, ופעולת התיקון הרבה יותר קשה מההעמקה בשכל.] ובפרט בשכלול המדה [מה הוא רוצה לומר כאן? הוא אומר שיש תיקון מדה ויש שכלול מדה. קודם כל, מה הפשט? שכלול מדה היינו שלא סתם תהיה מתוקנת אלא תהיה בתכלית היפי. כמו שיש לאדם מדה טובה של אהבת הבריות, אז יתכן שהוא אוהב, אבל הוא לא שם לב שלפעמים בלי כוונה כלל הוא קצת פוגע במישהו, נותן לו איזה מכה במרפק בלי כוונה. שכלול המדה הוא שתהיה מעובדת ומלוטשת כמו אבן טובה – יש מדה טובה, וצריך צחצוח שתהיה פרפקט. לשכלל מדה – כמו שכתוב "ויכולו השמים והארץ", שהתרגום הוא לשון שכלול – הוא ודאי הדבר הכי קשה, שה' רוצה מאתנו. שכלול המדה הוא מאה אחוז התחשבות בכל מה שמסביב למדה. אם כן, בעצם הוא עושה מבנה – בלי לומר בפירוש – של שלש מדרגות: העמקה בשכל, תיקון המדה בלב, שכלול המדה בלב. כתוב ששכלול המדה הוא התיקון של עולם העשיה, שהוא באמת תכלית הכוונה – על כך נאמר "[בראתיו יצרתיו] אף עשיתיו". היכולת להעמיק בשכל היא סוד עולם הבריאה, "בראתיו". תיקון המדה הוא "יצרתיו", תיקון עולם היצירה. אבל שכלול המדה "אף עשיתיו" – אפילו עשיתיו, לא להסתפק בתיקון המדה ביצירה. לפי זה שכלול המדה מתאים גם לביטוי הרבי הקודם לצחצח את הכפתורים – כדי להביא משיח לא מספיק שהכפתורים יהיו מתוקנים, אלא צריך גם לצחצח אותם. זו תכלית הכוונה של עולם העשיה. אם כי שזו עבודה, אבל היא רמוזה דווקא בפרשת שבת – "ויכולו השמים והארץ וגו'". יש כמה פירושים ב"ויכל אלהים ביום השביעי וגו'" – הרי ה' לא עבד בשבת. יש פירוש אחד, שה' נכנס כהרף עין ונראה כאילו הוא עבד בשבת. הפירוש השני שרש"י מביא הוא שה"ויכל" היינו "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה" – שהעשיה היא המנוחה. חלק מעבודת שכלול מדה הוא שיהיה לאדם רוגע במדה. יתכן שיש לאדם מדה טובה, אבל הוא קצת מדי מתרגש, קצת עצבני יחד עם המדה הטובה שלו – היא לא משוכללת. צריכים שתהיה מדה שבתית – שיש לך את המדה וגם יש לך את מנוחת הנפש, שהמדה באה לידי ביטוי מתוך מנוחת הנפש – וזו עבודת השכלול, "ויכולו". אם כן, הוא כותב כאן משהו יפהפה, שלא רק תיקון מדה אלא צריך גם שכלול מדה, והכל בא מתוך העמקת השכל – כנגד שלשת העולמות "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"] אשר לפעמים הוא על צד הפלא עד כמה המוח והלב רחוקים זמ"ז [לפעמים, אם שמים לב – יש כאן גם ביטוי מיוחד – פלאי כמה אדם הוא ת"ח גדול, מעמיק, מחדש בתורה, ולא תקן את המדות שלו. יש כאלה, ולראות תופעה כזו בשביל הרבי הריי"צ זה "על צד הפלא" – פלאי פלאים עד כמה השכל רחוק מהלב, וממילא מובן עד כמה קשה הענין של תיקון המדות, שהוא תכלית כוונת בריאת האדם.] אשר מצד מעלת המוחין הן בהשגתו שהוא בעל השגה והבנה בהנחה טובה [יהודי ת"ח וגם משכיל בחסידות,] אף בהשגה עמוקה ביותר והן באופן השתדלותו בלימוד בהתמדה ובשקידת ההתבוננות באריכות ובהעמקת הדעת [הוא גם מתמיד, יש לו יגיעת הנפש, ולא רק שלומד את כל הש"ס אלא גם שוקד על התבוננות, שרבי הלל אומר שהיא יותר קשה. הוא חסיד למופת], ובענין תקון המדות עם היותו בעל עבודה שפועל ישועות בנפשו [הוא מתפלל באריכות, חוץ מההתבוננות, וגם מבקש מה' שיעזור לו לתקן את מדותיו – ולא שלא פועל שום דבר בנפש, הוא פועל ישועות בנפשו,] אבל לפעמים הנה דבר קל בענין המדות ובפרט בשכלולן [כל ההשלכות של המדה והאופן בו אתה משדר אותה, שצריך להיות בנחת – "דברי חכמים בנחת נשמעים" – בבחינת שבת.] אינו יכול להעמיד על עצמו און ער פאלט דורך [יש לו נפילות. אותו חסיד משכיל עצום, כאשר בא למדה בפועל – מה שנקרא יחסי אנוש פשוטים – הוא נכשל ונופל.] והוא דבר פלא [הוא חוזר על כך – פלא בעיני הרבי איך החסיד הגדול שכל כך משקיע ועובד את ה' ביגיעה, אבל בענין לכאורה פשוט של איך להתייחס, דרך ארץ, הוא נופל.], אבל באמת הנה ע"פ רוב הוא ענין של נסיון שמנסים אותו מן השמים [שהוא עלול ליפול, בדקות דדקות, באיזו מדה – בא מתוך נסיון מהשמים. עוד מעט מגיעים לאגה"ק "להשכילך בינה", שכל הענין הזה נברא בשביל לעמוד בנסיונות, ולשם כך צריכים את ההתחדשות עליה מדובר כאן:], ולכן צריכים ענין ההתחזקות בלימוד ובעבודה שבאה ע"י ההתחדשות שבכל יום [חדש אלול הוא "לולא האמנתי" – להאמין שאפשר לתקן. כמה שקשה לתקן ולשכלל את המדות, כפי שכתב, זה אפשרי – שייך במיוחד לימים האלה. לשם כך התורה צריכה להתחדש אצל האדם. כל זה היה מאמר מוסגר גדול בשביל מה צריכים את חוית ההתחדשות של התורה, כולל התחדשות הכח לעבוד. הכל בתוך פן הא' של ההתחדשות – ההתחדשות אצל האדם. העבודה באה על ידי התחדשות. הרבה פעמים אנחנו מסבירים שהצמד התחדשות-התחזקות נקרא "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – התחדשות מצד חכמה, אבא הוא הכח המחדש, והתחזקות במשהו קיים מכח מוחין דאמא. חז"ל אומרים ששלשה או ארבעה דברים צריכים חיזוק בכל יום, ואחד מהם הוא תורה, אבל אי אפשר להתחזק בלי התחדשות – צריך שמשהו יתחדש ואז יש לך כח להתחזק, חכמה ובינה הם תרין ריעין. עד כאן הפן הראשון – התחדשות אצל האדם, עם כל ההסבר היפה שהיה באמצע.],

[כעת הוא עובר לפן השני, התחדשות כלפי שמיא:] אבל הפן הב' שהוא ההתחדשות כלפי מעלה צ"ל מה צריכים התו' והעבודה להתחדש תמיד ומהו תוכן ענין ההתחדשות, אך הענין הוא [שעל ידי הבנת התחדשות מעשה בראשית נבין את התחדשות התורה, התחדשות מעשה מרכבה, כפי שהסברנו אתמול.] דהנה כן אנו מוצאים בהתהוות העולמות דאחר שברא הקב"ה את העולמות [פעם ראשונה, לפני 5775 שנה.] ה"ה מתחדשים בהתחדשות כללית בכל ר"ה ["זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון".] והתחדשות פרטית בכל יום ויום כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב, דלא מיבעי דאופן ההתחדשות הכללית דר"ה שהוא זכרון ליום ראשון היינו שההתחדשות היא בעיקרה ואין זה שהוא רק חידוש הישנות [כעת הוא אומר חידוש. הרבה פעמים כתוב בחסידות שהיחס בין ההתחדשות התמידית של מעשה בראשית להתחדשות של התורה הוא כן יחס בין "חידוש הישנות" ל"חידוש בעצם". כאן הוא כותב שגם מעשה בראשית אינו רק חידוש הישנות – שיש איזה כלי שנמצא, אבל צריך מדי פעם להתחדש שיהיה תקין, כמו שרכב צריך לעבור טסט. אפשר לחשוב שמה שה' עושה כל בראש השנה הוא חידוש הישנות – מחדש את הרכב – אבל באמת זהו חידוש אמתי. וכך לא רק בראש השנה,] אלא דגם ההתחדשות הפרטית שבכל יום ויום היא התחדשות יסודית ועקרית [ועל כך נאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – העולם ממש מתחדש, אף שנראה לי אותו רכב, זהו רכב חדש.], דזהו פי' אומרו תמיד מעשה בראשית, דכשם שבמע"ב הנה ההתחדשות הוי' בעיקרה מלא דבר לדבר, הנה כ"ה בההתחדשות הפרטית שבכל יום הוא תמיד מע"ב [אחרי שכתב זאת, ממשיך את קו המחשבה שלו:] והרי התהוות העולמות הוא רק מהארה לבד [לכן כתוב שעשרה מאמרות בהם נברא העולם הם "מילין דהדיוטא" בלבד, רק הארה, ועם כל זאת הכל מתחדש התחדשות עיקרית בכל ראש השנה ובכל יום.] בכל זה הנה יש בזה התחדשות [בעיקרו] בכל יום א"כ בתו' ועבודה שהם המשכה פנימי' ועצמי' הרי ודאי דשייך התחדשות בכל יום [בפרק הבא הוא ישאל על הק"ו הזה, שאולי אפשר לומר הפוך – אולי דווקא הארה צריכה התחדשות, ואם יש המשכה עצמית לא צריכים התחדשות. אבל כאן אומר ק"ו הפוך, שאם בהארה יש התחדשות עיקרית בכל יום ובכל רגע, ק"ו ששייכת התחדשות בהמשכה פנימית ועצמית – ההמשכה הפנימית והעיקרית של דברי תורה, שבכללות היא בחג השבועות (על דרך הבריאה בראש השנה) ובפרטות היא בכל יום. הפרק הבא יתחיל בסברא הפוכה, שאולי משהו עצמי לא צריך התחדשות. הוא יפריך זאת, ויאמר בפרק הבא שכדי שההמשכה העצמית תתגלה כל יום היא צריכה התחדשות.].

קיצור. יבאר דבכל מועד מתחדש אותו הגילוי שנתגלה והאיר במועד ההוא בפעם הראשון [על זה כתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים" – כל החגים הם זכרון, "זכר ליציאת מצרים" ברגלים וחגים דרבנן שהם זכר לאירוע כמו חנוכה ופורים. "נזכרים ונעשים" כתוב על פורים, שאם נזכר נעשה מחדש. כאן לא מביא את הווארט הזה, אולי כי לא רוצה להתנות בזכרון – יש התחדשות אוטומטית בכל מועד, גם בלי שזוכרים. ודאי יש מעלה עצומה אם זוכרים, אך בכל אופן אומר שמה שנמשך באותו מועד במקור נמשך מחדש כל שנה באותו תאריך.], ובחג השבועות [בכל שנה] מתחדשת התורה ו[יחד עם התורה גם בא ]הכח על עבודה שניתן לישראל במ"ת [ה' נותן תורה ונותן את הכח לקיים את התורה.], יבאר דההתחדשות בחג השבועות היא כללית ומתחדשים בפרטי' בכל יום [יש מתן תורה בכל יום, כפי שכתוב בקריאת שמע שאומרים פעמיים בכל יום. לגבי מעשה בראשית אדה"ז מוסיף בתניא בכל יום ובכל רגע – פשיטא, כתוב "[המחדש בכל יום] תמיד", ה"תמיד" מוסיף שלא רק כל יום אלא בכל רגע, כל הרף עין. לגבי התורה אומרים בכל יום פעמיים קריאת שמע, אז אפשר לחשוב שהתורה מתחדשת פעמיים ביום, אך צריך לומר שגם זה בכל רגע. הפסוק הראשון של קריאת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא לא רק מצוה בבקר ובערב אלא מצוה תמידית של האמנת היחוד. צריך לומר שכמו ש"שמע ישראל" היא מצוה תמידית בכל רגע, וגם הפסוק הבא, "ואהבת וגו'", הוא מצוה תמידית שיש לקיים בכל רגע, כך גם ההמשך של "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" הוא בכל רגע. אם יש ק"ו ממעשה בראשית לתורה, ממעשה בראשית למעשה מרכבה, כמו שהיה בסוף הפרק הזה, אפשר לדון אותו ק"ו לגבי ההתחדשות בכל רגע.], וההתחדשות [היא בשתי פנים:] א) אצל האדם ב) כלפי מעלה, יסביר בהכרח התחדשות תוקף בעבודה [למה צריך התחדשות תוקף בעבודה? קשור לענין תיקון המדות. אם רוצים סוף כל סוף להגיע לתכל'ס, בשביל מה ה' ברא אותי בעולם – כדי לתקן את המדות שלי וגם לשכלל אותן עוד יותר – צריכים התחדשות של התורה בכל יום.] ויקשה על ההתחדשות כלפי מעלה [בשביל מה צריך התחדשות כלפי מעלה? אצלי אני מבין שבלי התחדשות לא אתקן לעולם את המדות שלי, אבל לשם מה צריך התחדשות למעלה?], ומסתייע מההתחדשות שבהתהוות [שלומד ק"ו – אם בהארה צריכים התחדשות כל יום ק"ו שבהמשכה של העצם.].

[למה התחדשות קשורה לתיקון המדות? אדם הולך לישון עם מדה עקומה וקם בבקר עם אותה מדה עקומה – אולי אם אבין איך עוזר לו לעמוד בנסיון אבין את הקשר להתחדשות.] הוא קושר בין התחדשות להתחזקות. הדבר הכי פשוט שהתחדשות נותנת לאדם לא להתייאש. בלי שהאור יתחדש, בלי חידוש התענוג, אדם מיואש. דברנו בברית ביום ראשון על הקליפה הקשה של אדישות ויאוש. בלי התחדשות אדם מיואש ואדיש. יש פסוק באיכה "אולי יש תקוה" – התחדשות אומרת שאולי כן אפשר לתקן ולשנות.

[מה פירוש התחדשות עיקרית?] לאפוקי "חידוש הישנות", שהוא רק שיפוץ למה שקיים – מתחדש, אבל מתחדש מה שהיה קודם. חידוש עיקרי הכוונה שאתה בורא משהו חדש יש מאין. [מה ההבדל בין היום לאתמול?] זה מה שהוא אמר שבענין זה אין הבדל – בכל יום יש התחדשות עיקרית, "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית", שהשלחן מתחדש יש מאין לגמרי.