1

בע"ה

שיעור כ"ז אדר "עוד יוסף חי"

כ"ז אדר-שני ס"ח – ישיבת עוד יוסף חי – יצהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הזמן קצר והמלאכה מרובה.

אמרנו שהשבוע זה השבוע של "מראות נגעים שנים שהם ארבעה". הגמרא בתחלת שבת מביאה את המשנה הראשונה של מסכת שבועות, שיש בדיוק ארבעה דברים שגם צריכים להיות על משקל "שנים שהם ארבע" – יציאות השבת שתים שהן ארבע, ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע, שבועות שתים שהן ארבע, מראות נגעים שנים שהם ארבעה (זה לא סדר המשנה, אלא סדר המבנה של שם הוי' שיש כאן). מה שאנחנו אומרים עכשיו זה משהו קצר, שהוא עבודת בית למי שרוצה להרים את הכדור הזה – להסביר למה זה סוד הוי' לפי הסדר שאמרנו. נאמר ראשי פרקים, אבל בשביל למלא את זה טוב צריך את כל הפשט וכל הלומדות של זה: מה זה ידיעות הטומאה, שזה דיני העלם וגילוי – שאדם לא יודע מה שעושה או כן יודע מה שעושה, יחסים בין הלא-מודע למודע בנפש. מה זה יציאות השבת – למה נקרא יציאות, ולא הוצאות ולא הכנסות. הפשט של שבועות. זה יכול להיות חיבור נחמד מאד, רק על הנקודה הזאת. מה שיוצא לנו ש"מראות נגעים" זה ה-ה תתאה, אז יש כאן תיקון המלכות, וזה היות ש"רגליה יורדות מות" ו"מצורע חשוב כמת". לתקן את המלכות צריך לתקן את המראות.

הכל הולך אחר הפתיחה – יש מראות גם אצל נשים, והאריז"ל כותב ש"שאת" זה גאוה ו"ספחת" זה גילוי עריות ו"בהרת" זה דם נדה. ידוע שהכי חזק, הכי בהיר, הכי לבן – הכי קליפת לבן הארמי – זה הבהרת. כל הלבנים כאן זה קליפת לבן הארמי, שהוא האבא של כל ארבע נשות יעקב אבינו, שכנגדן בלעו"ז כל מראות נגעים – עזה כשלג, כסיד ההיכל, כצמר לבן, כקרום ביצה. צריך לתקן את לבן הארמי-הרמאי, לבן זה צנוע. אלו הן היונים בצבור, שמאנים את הצבור – כידוע שיונה זה לשון אונאה. הנצים באים כדי להפריח תודעה חדשה בצבור – זה נצי הקדושה (יש גם בקליפה). מדברים על נץ כי זה ר"ת "נגע צרעת" – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה לעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים". הפסוק אומר באיוב "המיבנתך יאבר נץ... אם על פיך יגביה נשר" (= חן במשולש). יש נץ ונשר שהן עופות טמאים, כמו שלמדנו בפרשה הקודמת, אבל חז"ל מפרשים את הנץ והנשר בצורה מופלאה – וכך רש"י מביא על אתר בפירושו על הנ"ך (וידוע מהרבי שפירוש רש"י על הנ"ך זה לא בדיוק פשש"מ, לא כמו פירושו על התורה) – שהנץ זה מלאך קדוש שגדול ככל השמים ופורש כנפיים. נץ מצטיין גם במהירות וגם בראיה. מ"המבינתך יאבר נץ" זה אומר שנץ הוא בינה, ו"אם על פיך יגביה נשר" זה מלכות-פה. חז"ל אומרים שהמלאך הזה עוצר את הרוח הדרומית (כהמשך הפסוק "יפרש כנפו לתימן"), ובלעדיו היה הישוב חרב. גם בארץ הנץ מגן על הישוב – יש רוח דרומית, "רוח סערה" שזה התקשרות, שעלולה לפגוע בכל הישוב, וצריך נץ דקדושה לעצור זאת. לפי הדרש נראה שהנץ עומד יציב לעצור את הרוח, אבל לפי הפשט הוא עף הכי מהר. הנץ – תיקון דקדושה של נגע צרעת – הוא זה ששומר מנסיונות התקשורת להחריב את כל הישוב בארץ ישראל. מחד הנץ ענק, עומד בשמים ופורש כנפיים, מצד שני "המבינתך יעבר נץ" – כל יום יש כתבה חדשה וצריך לעוף לשם ולעצור את זה, שלא יחריב את כל העולם כולו. הוא מאד פקח.

ידוע בחז"ל שהצידים המומחים משתמשים בנצים. "רבי ציד" זה המשה רבינו שבדור, כפי שהרבי מבאר בלקו"ש שמיני (כרך א). עופות מותר לאכול רק על פי מסורת מרבי ציד, שהוא הצדיק האמיתי, הנשיא של הדור, שיודע לצוד בקדושה נשמות – להציל את נשמות ישראל, לקרב יהודים. הוא צריך להיות "בקי בהם ובשמותם" – להיות בקי בכל סוג של נשמה. דברנו פה הרבה פעמים שיש אנשים שאומרים שאני שייך לחוג מסוים, בו גדלתי, וגם חז"ל אומרים "זרוק חוטרא אעיקרא קאי" – לכאורה השליחות שלי זה לפעול בקרב הציבור בו גדלתי. זה טוב ויפה לעשות שליחות בקרית משה, למשל, מי שהגיע משם, או גם לעשות שליחות ביצהר – אבל זה לא רבותא. אתה לא קשור לרבי הצייד שבקי בהם ובשמותיהם – שבקי בכל סוג. צריך לקבל השפעה מכזה רבי שהוא "רבי ציד" שיודע את כל הסוגים, כל העופות, בקי בכל מי שעף בשמים. יש ביטוי של רבי נחמן "בקי ברצוא בקי בשוב" – "רבי ציד" זה ר"ת רץ, הוא בקיא ברצוא שלו, "בקש שלום ורדפהו", יודע איך לרדוף אחרי כל אחד כדי להחזיר אותו בשלום, וגם בקי בשוב, לשון תשובה. הרבי ציד בעצמו צריך נץ, ואולי כמה נצים, שזה עוזר לו בציד שלו.

בהמשך כתוב "על פיך יגביה נשר", ולכאורה הוא יותר גדול וחשוב – הוא מלך העופות. קודם רואים שהנשר הוא "על פיך" ואילו הנץ הוא "המבינתך" – זה מאד משמעותי, הנשר הוא "שם ה קטנה רחל" והנץ הוא "שם ה גדולה לאה". בסודות הנגעים הלעו"ז של לאה זה השאת, הגאוה, והלעו"ז של רחל זה הבהרת (האריז"ל לא אומר, אבל זה רמז יפה שזה דם נדה – היא אומרת "דרך נשים לי" במלחמה הסמויה שלה נגד אביה לבן, היא זו שחווה את חוית "דרך נשים לי" ויורשת את חוש הרמאות בשביל להלחם באביה). רש"י כותב בשם חז"ל שהנשר כאן זה השכינה, "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף". נץ זה מלאך, ומלאך זה שליח, והשכינה זה המשלח. הנץ שייך לבינה, ה עילאה, לשאת – הנץ של הקדושה הוא תקון השאת. הנשר של הקדושה זה תקון הבהרת. אמרנו שהנץ פורש כנפים ועוצר את הרוח הרעה, מה עושה הנשר? השכינה מגביה-מסלקת חילותיה מקדש הקדשים ביו"כ כדי לאפשר לכהן הגדול להכנס בשלום ולצאת בשלום. כי אם כל הפמליא של מעלה של השכינה יהיו שם, הכהן הגדול לא יוכל להכנס ולצאת בשלום, ובשביל לאפשר את כניסתו לקדש הקדשים ויציאתו בשלום צריך שהשכינה תגביה את חילותיה מבית קדש הקדשים. זה גם כן משהו מופלא – הנץ צריך להמצא בשטח, ובשביל זה צריך בינה, והוא הכי חד על הטרף שלו בראותו וגם עף הכי מהר (לכן הצידים צריכים את הנץ לעזור להם), ואילו השכינה היא זאת שמתחשבת ומאפשרת ופותחת שערים לנשמות ישראל להגיע לשיא עבודת ה'. כמו שהרבי תמיד היה מסיים שיחה, שתיכף ומיד ממש כל אחד ואחד יגיע לארץ ישראל (מי שעוד לא בה), ולירושלים עיר הקדש, ולהר הקדש, ולבית המקדש, ויכנס לקה"ק ושמה ירקוד עם השכינה. זה משיח – שנכנסים לקדש הקדשים חפשי, כמו משה רבינו שהיה נכנס חפשי (לא כמו אהרן שהיה נכנס אחת בשנה), ושם רוקדים עם שכינה "מצוה טאנץ". אז מה שהנשר מסלק את כולם זה כנראה כדי שלא יראו את הריקוד הזה – כנראה שהכהן הגדול נכנס, ואז השכינה חוזרת כדי שיוכל לרקוד איתה (וכך עם כל יהודי) בתוך קה"ק, בין הכרובים. "מקום הארון והכרובים אינו מן המדה", זה נושא הפכים לגמרי, שהשכינה מסלקת ומסולקת כביכול והשכינה לגמרי נמצאת כדי לרקוד איתך שם. בכל אופן, שתי הבחינות האלה – "המבחינתך יאבר נץ... אם על פי יגביה נשר" – זה שתי הבחינות.

יש עוד פסוק, אותו מביא האר"י הקדוש בהקשר של נגעים, מחבקוק: "איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא", שלמרבה הפלא גם עולה חן במשולש! האריז"ל מביא פסוק זה לגבי צרעת בגלל "ושאתו" – השאת שלו – הסוג הראשון שהתורה אומרת לגבי נגעים. הוא לא מסתפק בכך שזה שאת, אלא אומר ש"ושאתו" זה אותיות "ואשתו". בתור מאמר מוסגר, אמרנו שכל הפסוק כולו זה חן במשולש. חן זה פעמיים כט – מספר ראשוני – ויש כאן מלה אחת שרק היא לבד המשולש של כט, "משפטו". "משפטו" זה בחינת זכר "ושאתו" זה בחינת נקבה, זה כמו "אדם [זכר] כי יהיה בעור בשרו שאת [נקבה, אשת זנונים בקליפה, לעומת אשת חיל עטרת בעלה]". רש"י כותב בפרשה משהו חשוב – יש בפרשתנו הוא והיא (הכתיב הוא, ולא יודעים איך לקרוא), ואם זה על הנגע זה הוא ואם זה על הצרעת זה היא. זה פשש"מ, ולא סתם דווקא כאן צריך להבחין זכר לנקבה. אנו דורשים ששרש צרע זה "צדיק ורע לו". חז"ל דורשים שזה מוציא-רע. בכלל, רפואה זה אור-פה, וכל המחלות זה בגלל שאדם מוציא רע מפיו. הרמז הוא שבפסוק הראשון של נגעים, "אדם כי יהיה וגו'", יש בדיוק פה אותיות (זה מספר השראה, כלומר שאפשר ורצוי לצייר פסוק זה כולו בצורת השראה). נגע זה הזכר וצרעת זה הנקבה, והאריז"ל כותב שאדם זה הזכר ועור בשרו זה הנקבה. רואים שכל הסיפור כאן קשור לזיווג, או שזה בקדושה או שזה לא בקדושה אלא בטומאה. בהמשך הפרשה כתוב "שאת לבנה", העולה שלום בית, רק שזה ההיפך משלום בית. ידוע ששלום בית עולה דוד בת שבע (ר"ת דבש), יש על זה פרק בשכינה ביניהם. אחר כך יש "בהרת לבנה אדמדמת", אבל "שאת לבנה" זה לעו"ז של שלום בית. יש בפרשה "איהו 'לבן' ואיהי 'לבנה'", מה שאין כן בכל הצבעים. אצל אדם יש בפרשה צבעים לפי סדר: לבן, אדמדם, צהוב, שחור. אחר כך, בנגעי הבגדים, ובנגעי בתים בפרשת מצורע, יש אדמדם וירקרק, נוסף עוד צבע. יש אדמדם-אדמדמת, אבל מה שחוזר כל הזמן זה לבן-לבנה, כל הזמן משחק ביניהם. לבן-לבנה (ר"ת לל, לב יהודי) = יג בריבוע ("והיו לבשר אחד" בלעו"ז).

נסגור קצת את מה שבקשנו לעשות עבודת בית (להרחיב על פי נגלה): שבת זה מוחין דאבא, וזה גם הראשון שמופיע בש"ס לפי הסדר. "יציאות השבת" זה חילולי שבת, אבל חכמה זה ברק המבריק על השכל ויש "יצא כברק חצו" – כנראה שיש גם בקדושה יציאות השבת. אפילו יש מפרש – הון עשיר, או מפרש אחר על פי פנימיות – שמתרץ למה כתוב דווקא "יציאות השבת" (ולא הוצאות), שרוצה לרמוז אותיות יה, שם החכמה. אבל גם ידיעות הטומאה – הבינה שלנו – זה ר"ת יהיה, לרמז שהם הולכים יחד. יש פירוש ב"יהיה הוי' אחד" ש"יהיה" זה או"א עילאין של אבא (הבן בחכמה) וישסו"ת של אמא (חכם בבינה). אחר כך בשם הוי' עצמו ה-יה זה יחוד ישראל ולאה (שהמחשבה מקבלת מהלב) ו-וה זה יחוד קול ודבור, זווג שכולו בנוקבא, כמו שכתוב במפורש בכתבי האריז"ל. לפי"ז יהיה הוי' זה יה-יה-יה-וה, ארבעה יחודים בארבעה פרצופים – באבא יחוד י-ה, באמא יחוד י-ה, בז"א יחוד י-ה (ישראל ולאה, שאני חושב על מה שאני אוהב), בנוקבא יחוד וה (שונה מכולם, יחוד קול ודבור). כאן רואים את זה, שיש "יציאות השבת" ויש "ידיעות הטומאה". ידיעות הטומאה זה שתי מלים של אמא – "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת", וכן כל מה שקשור לטומאה וטהרה זה באמא (שרש הקדושה באבא וטהרה באמא). אמרנו שהפשט כאן זה זמנים שונים וסיטואציות שונות של העלם וגילוי, מה יש לך במודע ומה יש לך בלא-מודע. זה משחק ותיקון של אמא. "שבועות" זה רק מלה אחת, בניגוד לשאר (ר"ת של יציאות השבת ידיעות הטומאה זה יהיה, של שבועות מראות נגעים זה שמן). כל שבע המלים עולות ז פעמים כב בריבוע – גם מספר חשוב מאד של זיווג. רק הר"ת יהיה שמן = 420 = ז"פ 60 = יעקב רחל, כידוע. למה שבועות זה בז"א? זה דבר פשוט למי שלומד את החסידות, שמביאים מהקבלה שהנודר נודר בחיי המלך והנשבע נשבע במלך עצמו, והפירוש בקבלה שמי שנודר זה באמא, חיי המלך, ושבועה זה שייך לז"א-המלך עצמו. אז השבועות שייכות לז"א, ה-ו של שם הוי'. ה"שתים שהן ארבע" זה נוגע לשבועות ביטוי של סוגים שונים של "נשבע להיטיב" ו"נשבע להרע". כשאדם נשבע להיטיב לגופו או להרע לגופו הכל נוגע אליו – מה יעשה לעצמו, "תפארת גופא". ידוע ששבע זה המדות – שש מדות ועטרת היסוד. יש שבועה וקיום השבועה, וקיום השבועה זה ביסוד ועטרת היסוד (יוסף ואפרים). מראות נגעים זה מה שאמרנו קודם, שהנגע העיקרי זה המשיח נגוע, כמו שהנביא מתאר אותו.

המשיח נגוע בשביל לכפר עלינו, והמלכות נגועה בגלל ש"אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות", ולומדים זאת מפרשתנו. מי אומר זאת? רבי יצחק. "'אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות', אמר רבה [יצחק רבה = תהו] ומאי קרא? 'כולו הפך לבן טהור הוא'". חז"ל אומרים על שרש צרע שזה מוציא-רע מהפה, האריז"ל אומר שזה צר-עין (שצרעת באה מצרות עין, מדת הקנאה, וכדלקמן), ואנחנו דורשים שזה צדיק ורע לו. בדרוש שלנו, שזה "צדיק ורע לו", היו לנו כמה וכמה פירושים בעבר. היום נסביר עוד פירוש: בתניא כתוב ש"צדיק ורע לו" זה צדיק שאינו גמור – שיש לו עדיין, בלא-מודע (בהעלם, כמו ידיעות הטומאה), יש לו עדיין איזו זיקה או משיכה קטנה לתענוגי העולם הזה. זה לא מאוס ומושלל אצלו בתכלית, תענוגי עולם הזה (שכמובן הפירוש הוא שזה מנתק אותו מדבקות בה'). אנחנו נאמר ווארט שעל פניו נשמע אותו דבר, אבל בפנימיות זה אולי כן אותו דבר אבל ממד הרבה יותר פנימי. נדרוש ש"צדיק ורע לו" זה צדיק שרע לו להיות צדיק – חבל שאני צדיק. זה לא שהוא מתחרט עד כדי שהוא חוזר בו – באותו אחד הנביא כבר דאג לטפל, זה פרק שלם בספר יחזקאל, אבל יש לו בלב משהו שרע לו שהוא צדיק. "צדיק וטוב לו" זה צדיק שטוב לו להיות צדיק, מבסוט חאלס שהוא צדיק. באחד הפירושים הקודמים אולי אמרנו ש"צדיק ורע לו" זה אחד שמרגיש את הרוע של המציאות ומזה רע לו, אבל כעת אומרים משהו אחר – יש איזה רוע בזה שאני צדיק, חבל. מה כל כך רע להיות צדיק? התחושה הכי רעה זה שאדם נמצא בבית הסהר, שעל זה כתוב "ה' מתיר אסורים" (כמו שאנו דשים בזה כבר זמן רב). "נגע צרעת" זה נץ. מה הקשר בין אותיות אלו? יש סוגיא בשבת קד (אחד הדפים שאני זוכר, בגלל שהוא דורש אותיות לשון הקדש – אני מאד אוהב את זה אז אני גם זוכר את הדף בגמרא), שם הוא דורש את כל האותיות – תנוקות של בית רבן דרשו את האותיות – ושמה הוא כותב שיש נ רגילה וסופית בגלל "נאמן כפוף" ו"נאמן פשוט", שני מצבים. בעולם הזה הנאמן – שסתם נאמן בתורה זה משה רבינו – הוא כפוף, אבל בעולם הבא, כשיבוא משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, הנאמן הזה יתפשט. יתכן שכאן יש מקור ללשון האיז'ביצער "התפשטות" (תמיד צריך לחפש מקורות, וזה בהחלט יכול להיות מקור למלה הכי אהובה שלו לאורך כל הספר). אחר כך ממשיך לדרוש, וב-צ סוף אומר שיש צ רגילה ו-ץ סופית בגלל "צדיק כפוף" ו"צדיק פשוט", בעולם הזה הוא צדיק כפוף ובעולם הבא הוא צדיק פשוט. התינוק השני שואל אותו מה הרבותא, הרי כבר אמרת רעיון זה בנון, ולא צריך לומר אותו רעיון שוב. הוא אומר – "להוסיף לכפיפתו ופשיטה לפשיטותו". כבר הייתי בסרט של הנון, אבל כשאני כבר מגיע לצדיק הכפיפה זה הרבה יותר פשוט, ו"לפום צערא אגרא" ההתפשטות שאחר כך הרבה יותר פשוט. בהשקפה ראשונה אפשר לחשוב ש"צדיק ורע לו" להיות צדיק זה כמו אצל אדמו"ר הזקן – אני רואה את החברים שלי, כל ישראל חברים, שעושים חיים וכיף, ואני לא יכול לעשות מה שהם עושים אז רע לי. לא שאני חוזר בי, אבל רע לי. אם זה הפירוש, לכאורה זה ממש אותו פירוש, שבאיזה מקום בנפש יש לו עדיין נטיה ומשכיה לתענוגי העולם הזה. אבל גם אם זה אותו פירוש, זה ממד הרבה יותר עמוק של דברי אדה"ז – לא שרע לו כי הם עושים חיים והוא לא יכול לעשות את הדברים האלה, אלא שרואה הבדל אחד ביניהם, שהם עושים מה שהם רוצים, חפשיים ("עם חפשי בארצנו"), ואני לא חפשי לעשות מה שבא לי, אני כפוף. אם הייתי נאמן כפוף, כעת אני עוד יותר – אני צדיק כפוף. זה נץ – נאמן כפוף וצדיק כפוף ("נצים במחנה", גם ה-צ כפופה) – נגע צרעת.

יש מאמר של הבעל שם טוב שלכאורה זה ההיפך הגמור, שמסביר שהטוב של הרע זה שהוא נעשה כסא לטוב (כך אפשר לפרש רשע וטוב לו) – שהצדיק מסתכל על הרשעים, ורואה כמה רע להם (אפילו אם אינם יודעים), וכך שמח בטוב שלו שמתבלט, מרגיש את התענוג בכך שזכה להיות צדיק. הרע שומר שהטוב לא יהיה "תענוג תמידי אינו תענוג", אלא שכל הזמן יתפשט ויתפתח. אבל כעת אומרים הפוך – שהצדיק מסתכל על הרשעים ורע לו. זה כמו פשט השאלה על "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – שלצדיק רע בעולם ולרשע טוב בעולם. בעדינות, רע לצדיק מזה שבעולם הזה הוא כפוף. למי הוא כפוף? לשלטון למשל. זה ה"חוורא דבי רבי" – צריך להיות מצורע מזה. כשמשיח יבוא כתוב שמיד הוא מתרפא, אבל בינתיים הוא חוורא – הוא מצורע. כשיתנו לו את האו-קיי, את האור הירוק (ירקרק זה לא מנגעי אדם), זה ירפא אותו. כל זה היה מאמר מוסגר על מה זה צרע דקדושה.

הסברנו שהמראות נגעים זה מלכות, כי זה בחינת אשה "ורגליה ירדות מות", והאריז"ל אומר שהבהרת זה דם נדה, שגם בו יש מראות. במשנה רובא דרובא זה רק מראות נגעים – פעם אחת בתחלת שבועות ואז ז"פ בנגעים (והסימן: אז).

ננסה להסביר בקיצור את עומק הנגעים: כולנו ודאי זוכרים מה שמביא בלקו"ת מהאריז"ל, שנגע זה הסתלקות אור אבא. שאם אמא נמצאת בלי אבא – כפירוש הזהר ב"רחל מבכה על בניה כי איננו" על כך שיעקב איננו, כי אם היה איתה יחד היינו מביאים את הגאולה מיד, ורק בלעדיו אני מבכה על הבנים – זה נגע צרעת. אם האבא לא מאיר ולא נמצא יחד עם האמא, אז יש חסדים של אמא שמתלבשים בשלשה מקומות בז"א – דעת תפארת ויסוד, דת"י (שזה סוד ה-ג אלפין של מילוי מה – יוד הא ואו הא – "אדם כי יהיה בעור בשרו"). תמיד החסדים של אמא מאירים בשלשת האלפים של שם מה, האדם, אבל אם אור אבא מצורף לאור אמא ומאיר ביחד עמה, אז מאחורי ה-ג אלפין יוצאות לאה (מאחורי ה-א שבדעת) ורחל (כתר שלה מאחורי א בתפארת וגופה מאחורי א ביסוד). אבל אם אבא לא נמצא שם, אור אבא נעדר ומסולק מאמא, אז אף על פי שמקור זה חסדים דאמא זה הופך להיות דינים קשים, ובמקום להוציא את לאה ורחל (והשפחות), אותם אורות ממש מוציאים את נעמה ואת לילית ועוד שתים, גרירה וצריעה ימ"ש. בדרוש הקליפות האריז"ל לא מזכיר את גרירה וצריעה, אלא רק בענין הספחת. זה דורש הרבה עיון ליישב זאת עם דרוש הקליפות שלמדנו לאחרונה, כי בדרוש הקליפות אומר שלאה מוציאה את שפחתה זלפה, ואחר כך זלפה מוציאה את נעמה – זו התדרדרות מיעקב ללאה לזלפה לקליפה נעמה, וכך גם ברחל, ויש ארבע בסוף. כאן אומר משהו אחר, שזה או לאה (אם אור אבא ואור אמא ביחד) או נעמה (אם רק אור אמא נמצא לבד), וכך לגבי כולם, וצריך בזה הרבה ישוב הדעת. יש משהו בנגעים שזה או-או. יש סדר קבוע במעמד השתלשלות הקליפות, שהן משתלשלות מהקדושה – זה מצב בריא עדיין. כך צריך להסביר, ולא עיינתי לגמרי בכל פירושי הקבלה אם מישהו תופס ומיישב זאת, אבל על פניו זה נראה סתירה ממש. לכאורה התירוץ הוא שבמצב רגיל, יחסית בריא, יש גם קליפות, אבל הן נאחזות במקומן בהשתלשלות הדרגתית. במצב חולה זה בא במקום הקדושה.

רק הווארט הזה יכול לשמש משהו מאד חשוב בהבנת הממסד: אם אתה תופס אותו כהשתלשלות מהקדושה, כמו מזרוחניקים, אז זה בסדר – אולי אם זה יצא גם אפשר לקרוא בחזרה (כמו שלמדנו). אם זה לא השתלשל מהקדושה אלא במקום הקדושה – בגלל שלא הצלחת לעשות מדינה על פי תורה (רצית, ולא הצלחת) – אז לא שהמדינה לא על פי תורה זה תוצאה ממחשבתך הטובה שלא הצלחת ליישם אלא משהו שבא במקום. בפרשתנו אם לא הצלחת להוציא את לאה ורחל אז הצלחת להוציא את נעמה ולילית במקומן, ואין לאה ורחל. אז צריך לבטל את הדבר הזה לגמרי, ואיך? על ידי שמאירים אור אבא ומתחילים מחדש. אור אבא זה התורה. מה זה אור אמא בלי אור אבא? זה התקשרות לעם (אמא לשון אומה) ולארץ בלי התקשרות לתורה. אמא רוצה שהכל יהיה קדוש, היא רוצה את אבא – האור בוכה שאין לו את אבא, אבל לא יעזור לה, אם אין תורה יוצא ממנה קליפות, נעמה ולילית במקום לאה ורחל. ברגע שאור אבא מחובר ומקושר לאור אמא, התורה מקושרת לאומה, יצאו דברים טובים. מי שמוציא זה תמיד האומה, אבל השאלה אם אור אבא שם. אסור שיהיה סרח העודף, שם נאחזות כל המחלות. אור אבא צריך להאיר בכל נקודה ונקודה, כמו שהאריז"ל אומר שתיקון זה שבכל נקודה של בן יש מה, ואם יש נקודה אחת מיותרת של בן בלי מה זה חוזר לתהו – זה מזמין את יניקת החיצונים. גם כאן, אור אמא צריך להיות בלול לגמרי עם אור אבא, ואז יוצאים הפרצופים המתוקנים של לאה ורחל וזלפה ובלהה – הכל בשלמות ובקדושה. פרצופי הנוקבא האלה זה תיקון המציאות, המדינה, שהכל יוצא מתוקן. התיקון זה להאיר את אור אבא, שזה בטול.

לפי זה "כולו הפך לבן" זה שהאבא מתעורר – שהפשט הוא שכל המחלה הפנימית יוצאת החוצה, וזה סימן מובהק שהולך להתרפא עד שאפשר לפסוק לו טהור. הוא חולה, מי עשה ש"כולו הפך לבן"? כנראה שהלבן האמיתי – ה-י (בסדר לבן-אדום-צהוב-שחור בסוד הוי') – התחיל להתעורר, וזה פעל "כולו הפך לבן טהור הוא". זה נושא חשוב ביותר, כעת אנו בפרשה ה-זך בתורה, "זכו". רוב המפרשים אומרים ש"כולו הפך לבן" זה "דור שכולו חייב" – זה הפשט – אבל אנו בפרשת "זכו" (בתוך כל האפשרויות בסיבוך של הספר "בעתה אחישנה" יש ודאי גם אפשרות של פירוש כזה). להיות צבוע, רמאי, זה אחד בפה ואחד בלב – אם כולך צבוע לא נשאר לב בכלל, ואז אתה כבר לא שקרן. כשכולו מינות הוא כבר לא צבוע. מצב כזה מעורר לתשובה של רבי אלעזר בן דורדייא, ברגעא חדא ובשעתא חדא, שגם כאשר נאמר עליו "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" ברגע אחד הופך מכולו מינות לכולו אמונה פשוטה (ומה שנשאר מינות עובר מן הארץ, "ורוח הטומאה אעביר מן הארץ" ברגעא חדא ובשעתא חדא).

יש עוד קטע שלם, שנשאיר לחומש – כולם מוזמנים. רק נסיים: זה שאור אבא זה תורה ואור אמא זה אומה, והטומאה זה כאשר יש אמא בלי אבא. תורה זה שהכל על פי תורה, אבל זה עוד משהו – מי שזוכר בתיקון המדינה, תורה זה סמכות. זה נוגע לכל מה שמדברים כאן עשרים שנה, באסיפות מייגעות ובזבוז זמן בלי סוף ממש, הכל חוזר לסמכות. יש לי כפה ואני רוצה שיהיה על פי תורה – זה לא מספיק. כשאומרים סמכות התורה צריך להיות סדר של סמכות, אחרת זה לא אור אבא. אור אבא הוא בטול, ומשדר בטול, וצריך להיות בבטול כלפיו. כשהבנות באולפנא רוצות לדעת מה לעשות הן הצדיקות ואנו הרשעים – הן רוצות לדעת מה לעשות ואנחנו לא אומרים להם מה לעשות. צריך להגיד מה לעשות – דברים נכונים יתקבלו (הבנות רגישות לצביעות, ואם אנו משקרים הן מרגישות) – וצריך שהכל יהיה לפי סדר של סמכות, עם בטול, זה אור אבא.

אמרנו שמ-ג אלפין יוצאות (כסדר) לאה, כתר רחל וגוף רחל. בכתבי האריז"ל כאן משמע שיש רק שלש – שאת-ספחת-בהרת. איך זה מסתדר עם הפשט של חז"ל שיש ארבעה נגעים? ודאי שהאריז"ל מסתמך כאן על מה שכותב במקום אחר על מאחז"ל עה"פ "עקב ענוה יראת ה'" – שעקבי לאה מתלבשים בראש של רחל. לכן, מצד ה"עקב ענוה יראת ה'" – שיש בזה א"ס רמזים לעניננו – יש כאן שתי מדרגות בספחת, "עקב ענוה" זה זלפה ו"יראת הוי'" זה בלהה. האריז"ל אומר שבקליפה שאת זה גאוה, ספחת זה ג"ע ובהרת זה דם נדה. קשה להסביר את זה, ותיכף ננסה. זה כאן דעת-תפארת-יסוד. איפה יש אצלנו שלישיה פשוטה שמסבירים כיסוד-תפארת-דעת מלמטה למעלה – "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". הכבוד ברור שזה גאוה, ותאוה זה גילוי עריות, אז צריך לומר שקנאה זה דם נדה. קנאה = יוסף. בין הנשים רחל מקנאה, "ותקנא רחל באחותה", והיא בעלת הנדה, "דרך נשים לי". כנראה קנאה גורמת דם נדה, וצריך להעמיק בזה. למה בהרת זה דם נדה? בהרת זה שהאשה רואה כתם. אם אדם רודף כבוד הוא מסתיר זאת במוחין, אם הוא בעל תאוה זה במדות ויותר קשה להסתיר זאת, אך בכל זאת אם אחד הוא נואף לא רואים את זה עליו – הוא מנסה להסתיר את זה. אבל כשאדם מקנא במישהו קשה להסתיר. קנאה-תאוה-כבוד זה עיבור-יניקה-מוחין בלעו"ז. עיבור זה מוטבע, זה אינסטינקט, אי אפשר להשתלט על זה. זה מדה רעה שאין עליה שליטה, וזה מופיע גלוי בדרך כלל בפנים (בדרך כלל אומרים שזה ירוק, אותיות קרי). יש אות – בהרת – שאדם מקנא. ב"ותקנא רחל באחותה" רואים זאת בפנים שלה. הרבי הרש"ב מפרש ב"היום יום" את "הלילה הזה כולו מרור" שלע"ל הכל יהיה קנאה – "הלילה הזה", הגאולה, "כולו מרור", שכל צדיק נכוה מחופתו של חברו וכולו ירוק. יש משהו בהרתי במדת הקנאה שגלוי לעין. דם נדה זה משהו רע? זה משהו טבעי. לא רק שהאשה לא אשמה שיש דם נדה, אלא "כל אשה שדמיה מרובין בניה מרובין", אז מה האריז"ל רוצה מזה? אפשר לומר שזה קשור לשאלה מה האשה מברכת בבקר – האיש מברך "שלא עשני אשה", טוב להיות לו איש, "צדיק וטוב לו", אבל האשה מקנאת, רע לה להיות אשה, למה אני צריכה להיות חולה כל חדש? צדיק ורע זה לא שיש לו תאוות, אלא שהוא כפוי, אז מה הרשע מעורר אצלו? קנאה. רע לו שאני כפוף והוא חפשי. הווארט היה שנקודת היסוד, הבהרת, זה פגם הקנאה (אורות זה ירקות – ירק זה בהרת, דבר בהיר ומאיר).

יש עוד חלק שלם שנשאיר לחומש. חשבתי שנעשה את זה כאן, אבל בגלל שמי שמביא את ספרי הנגלה לא ישב קרוב לא הגענו לזה. צריך רמב"ם פרנקל התחלת טומאת מצורע. מי שרוצה לשמוע ווארט יפה בנגלה שיבוא לחומש.

השלמות (בדרך אחרי השיעור):

א. אמרנו שיש ארבעה "שתים שהם ארבע". לפי הסדר שסדרנו כל השלשה הראשונים הם לשון נקבה, ורק האחרון-חביב זה "שנים הם ארבעה". זה פשוט, לשון זכר ולשון נקבה, אבל יש שני תוס' גדולים בשני מקומות בש"ס, בשבת ובשבועות, להוכיח שמראות זה לשון זכר (וגם רש"י צריך להסביר פשט). מה שיוצא נחמד שיש אחליפו דוכתייהו גמור, שכל העליונים הם נקבות, יהו, ורק ה תתאה, שאמורה להיות הנקבה, היא הזכר.

ב. מראות נגעים = י"פ לבן = משולש 40 (מספר שמופיע הרבה) = ואהבת לרעך כמוך = כמעין המתגבר (היה על זה תורת חיים שלם). הכי משמעותי זה "ואהבת לרעך כמוך" – זה אומר שצריך לתקן את הלבן השלילי עם לבן אמיתי, אהבת ישראל (של הכהנים).

ג. אמרנו ש"מראות" מופיע ח"פ בהקשר לנגעים – א' בשבועות ו-ז בנגעים – ועוד פעם אחת במשמעות אחרת. זה "אז תבין יראת הוי' ודעת אלהים תמצא" – היות שהכל זה החלפת האשה של הקדושה עם האשה הרעה התיקון זה "אשה יראת הוי'", "אז תבין יראת הוי'".

ד. נץ-נשר זה מלאך ושכינה, ה עילאה ו-ה תתאה. מלאך שכינה = רחל רחל (גם לאה היא רחל הגדולה). ממוצע בין נץ לנשר זה משה. כלומר, נץ-נשר זה "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו".

ה. זה ש"כולו הפך לבן טהור הוא" זה עדיין לא התכל'ס, אלא רק שעבר את המשבר וכעת מובטח יצא, זה שבנץ של הפרח יש פרח ואז פרי – הפרח עצמו זה רק הבטחה שהולך לצאת פרי. גם פריחת הצרעת זה הבטחה שיהיה פה פרי.

ו. שרש של נץ זה נצץ. המלה ניצוץ מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך (כתוב מלא, ניצוץ = מראה). הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים – יש לנו רשימת פירושים בזה, והיום יש פירוש חדש – היינו שאין לנו יותר עסק עם ניצוצות, וצריך כבר אש גדולה. כמו שהרבי אמר שכל הכפתורים כבר צוחצחו, כך כל ניצן זה כמו כפתור מצוחצח – יש מספיק פרחים, וכעת צריך את הפירות. אם ניצוץ זה אש קטנה אז כעת צריך מדורה. כתוב שכל נשמה זה ניצוץ, אבל ציבור זה כבר מדורה. לפי הדרוש הזה, באמת הגיע הזמן שעיקר העבודה זה עם הכלל, ולחבר ולאחד את הכלל – לגבש ציבור בארץ ישראל. מה שעומד לרועץ זה הנצים – משרש נצה, אבל זה כל כך קרוב שזה כמעט אותו דבר. הנץ הטמא זה שני נשים עברים נצים, שזה דתן ואבירם. דתן אבירם = שאתו (אשתו) (דתן ואבירם = ושאתו = תשובה). זה הנצים שנגד אחדות ואהבת ישראל. אמרנו ששרש ספח זה אותיות פסח, עד"ז כתוב שמצה זה גם מלשון מצה ומריבה – זה התיקון, על ידי ענוה. זה הכח לצאת מהמריבות (יש על זה גם תורה שלמה בלקו"מ, שמצה לשון מצה ומריבה).

ז. בשרש סחף יש את כל הצירופים חוץ מאחד (השלישי, שגם הוא צירוף בלשון משנה), ולפי סדר הצירוף: ספח, סחף (מסבירים שבסחף יש הרבה כח, בעוד שספח זה רק צירוף), פחס (מעיכה עד איבוד צורה), פסח (דילוג, חמלה), חסף (חשיפה, ש-ס מתחלפות; לפי הפירוש של מחספס לשון חשוף, יש גם בפירוש בתנ"ך), חפס (חיפוש, גם שייך לפסח שמחפשים את החמץ).

לא פשוט איך לסדר, יש שתי אפשרויות: לכאורה, ח – חכמה, ס – אות של בינה, פ – דעת גניז בפומא. לפי"ז ספח זה גבורה. אבל יותר מתאים שזה יהיה הוד, כי זה גם שפחה (תמורת ממשלה עבדות בהוד) וגם זה לפעמים טמא ולפעמים טהור, הודי נהפך עלי למשחית. בשביל זה יצא הוד צריך להחליף את החכמה והדעת – שה-פ יהיה החכמה וה-ח יהיה הדעת. "דברי פי חכם חן" – יש אבא יסד ברתא, הרבה פעמים פה זה חכמה על שם "דברי פי חכם חן". ח זה דעת על שם ציור ה-ח, שזה "רצוא ושוב" – ה"ח וה"ג, ה"ח של שוב וה"ג של רצוא בתנועת החיים. הנפק"מ לגבי חג הפסח, שלפי הסברא הראשונה זה ביסוד, תיקון הברית, ולפי הסברא השניה זה חסד – מתאים, כי זה חג שכנגד החסד. דילוג זה שייך לרגליים, אבל דילוג וחמלה יחד זה משייך אותו לרגל השלישית, ספירת היסוד.

ס זה "ששים המה מלכות" ו-פ זה "ושמונים פלגשים", ולפי"ז ח זה מלשון "אחת היא יונתי תמתי".

ח. "איום ונורא הוא" ר"ת הוא. "ממנו משפטו ושאתו יצא" ר"ת יומם. יחד עם ס"ת זה עולה לבן-לבנה (יג בריבוע). הראש-תוך-סוף זה רפח – איום ממנו יצא (= ב"פ יב בריבוע). הפסוק הזה הוא ז מלים ו-כח אותיות (כמו בראשית). אפשר לכתוב את זה כמשולש, ויוצאים כל מיני דברים יפים.