1

בע"ה

חנוכת בית עדני ושבע ברכות חיים ותהלה לזרין

כ"ו אלול ס"ז – ירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ניגנו ניגון ו"רחמנא דעני".

אנו ביום שני של פרשת האזינו, שיהיה שבת שובה. מבינים ששבת תשובה מחברת בין ר"ה ליו"כ, אבל באמת את פרשת האזינו כבר התחילו בשבת במנחה, ומחר יקראו שוב, ובאמת ברוב השנים ר"ה חל בתוך פרשת האזינו (כמו השנה). כלומר, לא רק שהאזינו בין ר"ה ליו"כ, אלא שכל ר"ה חל בהאזינו (בשנה זו, לפי החת"ת, בחמישי-ששי). אם כן, צריך להתבונן קצת מה הקשר בין השנה החדשה, ברוב השנים, דווקא לפרשת האזינו. פרשת האזינו זה שירת משה, רק שכתוב שמשה ויהושע אמרו זאת ביחד. העיקר זה משה, זו השירה שנקראת על שמו, אבל השמיעו את זה לבני ישראל גם משה וגם יהושע שנכנס בסוף וילך תחת משה (גם הוא משתתף באמירת השירה לעם ישראל). מסביר השפת אמת על זה שמשה הוא התורה שבכתב ואילו יהושע הוא תחלת התורה שבעל פה, ופרשת האזינו זה החיבור בין תושב"כ לתושב"ע. לכן מתחיל "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – "אדברה" זה עשרת הדברות, תורה שבכתב, ו"אמרי פי" זה עשרה מאמרות בהן נברא העולם, והתושב"ע באה לתקן את העולם. זה מוסבר בהרבה מקומות, שעשרה מאמרות בהם נברא העולם – שקדמו בזמן לעשרת הדברות – זה שרש התורה שבעל פה, "ויאמר אלהים יהי אור". כי כל הענין של התורה שבעל פה זה להביא את החכמה האלקית של עשרת הדברות ולחבר לעשרה מאמרות כדי לעשות מהעולם דירה בתחתונים לו יתברך (קשור לחנוכת בית). לעשות את העולם כלי לה' זה דווקא מכח התושב"ע, הפועלת במציאות, בעשרה מאמרות בהן נברא העולם. ידוע הדרוש של "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" – אומר המגיד ש"עשרה" זה עשה"ד ועוד "עשרה" עשרה מאמרות, "הכף" זה גם כ (עשר ועוד עשר) וגם כף (עשר פעמים עשר). זה רמוז ב"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". זה קשור גם לראש השנה, יום בנין המלכות, שהוא יכולת התורה שבעל פה לתקן את המציאות. זה בא מכח התושב"כ, אבל מי שפועלת במציאות זה התושב"ע, כמו חתן וכלה – ממנו הכח, אך היא פועלת את הדירה, לכן "ביתו זו אשתו". כך מסביר השפ"א על הפסוק הראשון של האזינו.

אפשר קצת לחזק את הפירוש הזה עם בעל הטורים, שאומר שני רמזים מאד יפים על הפסוק הראשון של האזינו: "השמים ואדברה" = תריג, תריג מצוות התורה שבכתב, וידוע שעולה משה רבינו, אז זה חלק הפסוק של משה (כמו שאומר השפ"א בפירוש), "האזינו משה רבינו", "האזינו תריג" מצוות של תושב"כ (ידוע ש-תריג מצוות ועוד ז דרבנן – או ז מצוות בני נח – זה כתר אותיות עשה"ד). ועוד רמז שמביא, ש"וְתשמע" (תחלת החלק השני של הפסוק) עם הניקוד הזה (שוא תחת ה-ו) יש רק פעמיים בתנ"ך, כאן ובתפלת יהושפט בדברי הימים לפני שיוצא למלחמה. יהושפט הוא מהמלכים הצדיקים ביותר, ואומר לקב"ה "ותשמע ותושיע". בניקוד זה בדיוק אותו דבר, אבל על פי דקדוק זה לא אותו דבר, כי בפרשתנו זה נקבה גוף שלישי ובדה"י זה זכר גוף שני. כדרכו של בעל הטורים, וכל מי שמפרש את המסורה, צריך להיות קשר בין הפסוקים – אם יש רק פעמיים בתנ"ך מלה זו באותו ניקוד. מה הקשר? אומר פשוט, שאם שומעים בקול ה' – "ותשמע הארץ אמרי פי" – אנו זוכים לישועה, "ותשמע ותושיע" כאשר יוצאים לקרב. אמרנו שבשני הרמזים הללו אפשר לחזק את פירוש השפת אמת – להושיע במלחמה זה בא מכח התורה שבעל פה, מכח יהושע, שהוא זה שמכניס את עם ישראל לארץ. גם משה נלחם כמה מלחמות לפני שעמ"י נכנס לארץ ישראל, אבל עיקר מי שזקוק לישועה זה יהושע, הוא צריך ישועה על המלחמות של ארץ ישראל. לכן הקב"ה אומר לו בתחלת ספר יהושע "והגית בו יומם ולילה" – תורה שבכתב הוא יודע בעל פה, זה לא חידוש בשבילו, וה"והגית" זה תושב"ע, ובזכות ה"ותשמע הארץ אמרי פי" הוא זוכה לישועה כאשר יוצא לקרב לכיבוש וירושת ארץ ישראל. אז בכך נפתח, "האזינו השמים ואדברה" זה תושב"כ של משה רבינו ו"ותשמע הארץ אמרי פי" זה תושב"ע שעיקרה יהושע, ורק היא מסוגלת לעשות את המציאות התחתונה ביותר דירה לו יתברך בתחתונים, "ותשמע ותושיע".

לחיים לחיים, שנזכה גם להתקשר למשה רבינו, שזה כללות ה-תריג, וגם שנזכה לישועת ה' כהרף עין על ידי יהושע שמכניס אותנו לארץ. הווארט הוא שאף בפשט משה שר, הרי יש כאן חיבור בין שני המנהיגים, ואף כי "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה", הפחות מ"כמלוא נימה" זה שירת האזינו. נגמרת תקופת משה, וצריך לעמוד יהושע שמכניס את עמ"י לארץ ממש, זה הווארט הראשון של שירת האזינו (כידוע שהצדיקים הגדולים מאד חבבו, בצורה של הפלגה אין סוף, את הערך של השירה הזאת, וכמה אדם צריך ללמוד ולשקוד ולהגות את השירה הזאת). אנו אומרים שזה הענין של ראש השנה, שבדרך כלל הוא חלק משירת האזינו.

בימים האלה צריך לחבר את חדש אלול, שמגיע לשיא, וגם את ראש השנה. יש ניגון לזה וניגון לזה, והניגון "רחמנא" של הסליחות מחבר. יש את השיר של אלול, "אני לדודי ודודי לי", והשיר של ר"ה, "תרין תפוחין".

ניגנו "אני לדודי".

"אני לדודי ודודי לי" ר"ת אלול וס"ת ארבעה יודין. לפי הרמז של ארבעת היודין בסוף זה כל ארבעים היום של אלול עד יו"כ – ה"לי" זה כבר עשי"ת. ר"ה זה שני ימים, "יומא אריכתא" של בנין המלכות, והם כנגד משה ויהושע. אמרנו שהשנה הזאת ר"ה זה יום ה' ויום ו' של שירת האזינו. מכל הפרשיות בתורה, זו הפרשיה היחידה שהחלוקה של הפרשיות היום יומיות זה בחז"ל, חלק אינטגראלי של תושב"ע, כי כך היו אומרים זאת בבית המקדש. אין פרשה אחרת בכל התורה שחז"ל אומרים לחלק את זה, וכאן החלוקה של השירה – כשזה מגיע לפסוק האחרון, "הרנינו גוים עמו וגו'", זה הסיום של הששי. בשנה כמו זו, היום השני של ר"ה זה בדיוק הסיום של השירה. היום החמישי המצטרף ליום הששי, היומא אריכתא של ר"ה, אז בכל חלק יש כעין סיום. הסיום ממש זה "הרנינו", אבל גם בסיום חמישי יש כעין סיום בינים (סיום ענין, שיא, שבמדה מסוימת יותר מ"הרנינו") – "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

בפרשה הקודמת, נצו"י, קראנו פסוק שיש בו גם רמז של חדש אלול – "את לבבך ואת לבב" (התשובה של אלול, כפי שמסביר הרבי) – וגם יש בזה חי מילים ו-אלול אותיות (חותם ב"חייך", מלשון חי). אמרנו כבר, כמ"פ השנה, ש-חי אלול (יום הולדת הבעש"ט ואדה"ז, והילולת המהר"ל מפראג, בסוד "רוח [שעולה] אייתי רוח [של הבעש"ט] ואמשיך רוח [של אדה"ז]") הוא בעצם ההשראה של כל הימים עד ר"ה, וגם עד בכלל, כמו שנראה בפסוק הזה. זה עוד פסוק בתורה שיש בו חי מלים ו-אלול אותיות ("על פי שני עדים יקום דבר"; לכבוד האכסניא: אני אני הוא = עדני). בזהר אומר ש"ואין אלהים עמדי" זה א"ק, שאין שמה כלים – מפרש ש"אלהים" זה כלים, מתאים לרמז המפורסם שאלהים (= הטבע) עולה כלי הוי' (כלי למה שמעל המקום והזמן). אם יש מקום כזה של אור בלי כלים, על זה נאמר "ואין אלהים עמדי" – זה רק אדם קדמון, כי באצילות כבר יש כלים (שרש לכלים של עולמות בי"ע). סימן ש"אני אני הוא" זה יותר גבוה מזה – "אני" זה תמיד מלכות, אז מלכות דא"ס זה ה"אני" הראשון, השני זה מלכות דעולם המלבוש, "הוא" (לשון נסתר) זה סוד הצמצום, ואחר כך "ואין אלהים עמדי" זה א"ק. זה הפסוק שמסיים את החלק של ראש השנה, שיהודי יכול לראות – "ראו עתה" (נאו, עכשיו, זה הזמן, ביום של "אתם נצבים היום") – "כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

נתחיל עם ה"מחצתי ואני ארפא". הזהר מפרש, ובחסידות זה עוד יותר מפורש

– היום חוגגים גם את יום ההולדת של בעל הבית, שיהיה מזל גובר מיובל ליובל (צריך הרבה יובלות, חמישים אלף יובלות, זה רק ההתחלה, לא להשתעמם. זה כמובן קשור לשופר של ר"ה ולשופר של יו"כ – שחרור עבדים, הזמן להשתחרר מהעבדות לכל הכחות הלא רצויים, חוץ מלהיות עבד ה', שעל זה כתוב "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", בגיל הזה, של שחרור, זה על ידי קבלת עול תורה וממילא מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, זה הזמן), זה היום השני של מעשה בראשית, כי העולם נברא ב-כ"ה, בו נאמר "יהי רקיע". הבעל שם טוב תופס דווקא את המאמר הזה בשביל להמחיש את הבריאה המתמדת, "לעולם הוי' דברך נצב בשמים" – דברך שאמרת "יהי רקיע בתוך המים" ("בשמים" זה "האזינו השמים ואדברה" – היום השני יום שמיוחד לשמים, בעוד ביום הראשון יש "את השמים ואת הארץ", כמו שרש"י מסביר שיש חלוקה לימי שמים/ארץ בבריאה). משם לומדים לגבי כל המהות של דבר ה', של מהות עשרת המאמרות בהם נברא העולם, עצם התורה שבעל פה (וזה עצם תושב"ע של הבעש"ט, הדבר שאדה"ז מצטט מהבעש"ט בתחלת שער היחוד והאמונה – תחלת ההתבוננות של ספר תניא קדישא). –

ש"מחצתי" זה מלשון מחיצה, כך אומר רשב"י בזהר. מחיצה זה סוד הרקיע, והרקיע הוא מחיצה שמפריד ומבדיל בין המים העליונים (תענוגים אלקיים, תענוגי תורה) למים התחתונים (מים מצמיחים על מיני תענוג, תענוגי בני אדם, תענוגים גשמיים, וכן כפי שמוסבר אצלנו ורמוז בזהר שמים תחתונים זה גם חכמות המדע). אבל מה תכלית הכוונה של "מחצתי", של ההבדלה הזו? "ואני ארפא". לרפאת זה להרפות – ב"יהי רקיע" ה' מתח את הרקיע, ומי שבקי ברפואה יודע שכל המחלות זה ממתיחה יתרה. לפעמים צריך מתח, אם זה מתח בדיוק נכון זה דבר חיובי, אבל אם זה יותר מדי מתוח זה כבר הופך להיות שרש של סתימות בכל המערכות, וממילא זה מתחיל להיות שרש למחלות ממש, הפשט של "מחצתי". אז מה צריך לעשות? להרפות את המתחים, ורפואה-הרפיה זה אותו דבר. תכלית בריאת הרקיע זה לא שילך ויתמתח עוד ועוד, אלא שיתרפה בסוף – ברגע שמתרפה נכון, שמגיע לאיזון (יום שני זה יום של אזן, של התבוננות) המקסימלי האמיתי, שמתחילה ויברציה בתדר שבין התורה למדע, אז במקום להפריד ביניהם הוא מתחיל לחבר ביניהם, להעביר מסרים ולהפרות, שכל אחד יפרה את השני, שזה יעוד וחזון גאולי, חזון משיחי. ככה זה "מחצתי ואני ארפא" – ר"ת הפוך זה שם קדוש מע"ב שאנו אוהבים לפרש, "אום אני חומה וכו' [יחידה ליחדך]". זה ממש פסוק שקשור לבעל יום ההולדת היום, בעל הבית, כיזה פסוק שרומז ליום ב' דמע"ב, כ"ו אלול, ופסוק של רופא שיודע את סוד הרפואה, "מחצתי ואני ארפא". בלשון הבעש"ט "מחצתי ואני ארפא" זה הבדלה-המתקה, מל-מל (הבדלה בשביל ההמתקה, לכן הכל אותה מילה, מל-מל – אחרי שיש חש, שמי שבא לרופא "חש בראשו", "חש בכל גופו", אז הרופא צריך למתוח ולהרפות, לעשות רקיע בתוך המים באיזון המדויק).

לפני כן כתוב "אני אמית ואחיה". גם פה נזדקק לפירושו של השפת אמת – הוא ממש מקשר דווקא את הביטויים האלה בפסוק שזה רומז לכל תפלות ר"ה. הוא לא אומר שזה בגלל שזה חל באותו יום, אבל שזה ר"ה – יום של מי ומי, "אני אמית ואחיה". רק שהוא מסביר דבר מאד חשוב, שהכל לטובה, הכל לכתחילה אריבער, שצריך בר"ה להתפלל שה' ימית את הקליפה, ותוך כדי זה ובכך ה' מחיה את התוך, את הפנימיות. אז ה' הוא "ממית ומחיה ומצמיח ישועה" – מתוך זה שה' ממית את הפסולת, את החיצוניות, הוא מחיה את הפנימיות ומצמיח ישועה. בר"ה כל אחד צריך להתפלל על עצמו, שה' ימית אצלי את הפסולת שלי, את היצה"ר שלי, את החיצוניות שלי, את הבליטות שלי. אין לך דבר קר כמו מת, אז את חמימות היצר צריך להמית, לקרר, ועל ידי שממיתים את החיצוניות בזה מחיים (חיים, גם שם של החתן שלנו) את הפנימיות (חיים גם מלשון חום – מת הוא קר וחי הוא חם). על ידי המתת-קירור חום הקליפה בכך מחיים-מחממים את הטוב (רחמים גם לשון חום, נכמרו רחמים – זה דבר שמתחמם בתוך האדם, זה הרגש הכי עצמי, בגלל שזה מדתו של הקב"ה, שם הוי' הוא מדת הרחמים, זה ההתחממות הפנימית הכי בקדושה). שוב, זו כוונה מאד יפה וחשובה. אם כן, הכל לטובה – "אני אמית ואחיה" – וכמו שאומרים בשמו"ע, מתוך "ממית ומחיה" גם יחד "ומצמיח ישועה" (וכמו שאמרנו קודם, מתוך "ותשמע הארץ אמרי פי" ויש "ותשמע [אתה ה'] ותושיע" אותנו).

כשמתבוננים בפסוק הזה – "ראו עתה כי אני אני הוא כי אין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל" – זה פסוק עם הכי הרבה "אני" בתורה, ד"פ "אני", ויש גם עוד פעמיים "אין". יש פה משחק של ו"פ אני-אין בפסוק אחד. זו תופעה מדהימה. זה הפסוק שחותם את החמישי של האזינו, שהשנה זה יום א' דר"ה. בכלל, יש ריבוי אלפין – אלף-פלא – בפסוק, יג אלפין, אחד. בפסוק הקודם של חי מילים ו-אלול אותיות אמרנו שגם ה-חי רמוז וגם ה-אלול. גם בפסוק הזה יש חי מפורש – "ואחיה" – ועוד ג מילים שעולות אלול (ואין, ואני, ואין). עוד רמז יפהפה – אם נוציא מהפסוק ג"פ אני (בלי ו; סוד של אבועלפיא שבשבת כתוב ג"פ "היום" – שמשם לומדים שלוש סעודות בשבת – זה ג"פ אני של הפסוק שלנו) כל השאר עולה מ"פ ואני (כשמבין הארבעים פעם יש ג"פ במפורש ואין-ואני-ואין, ועוד לז כאותו מנין). מ"פ ואני רומז לר"ת כפול ס"ת של "אני לדודי ודודי לי". אם כן, פסוק מופלא שמסיים חמישי של האזינו, ואחר כך בסוף ששי סיום השירה ב"הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". תמיד אנו אוהבים לצטט אבן עזרא על פסוק זה, שעמ"י יביא את הישועה והכפרה כאשר יקח לידיו הוא את מצות הנקמה, ולא ישאיר זאת רק לה' ("וכפר אדמתו עמו") – זה השפיץ של השירה.

ידוע שבכל שנה יש פסוק – הפסוק של השנה החולפת היה "וישמן ישורון ויבעט" (שדרשנו לטובה בשנה שעברה), אבל כבר צריך להתכונן לשנה הבאה, לפסוק ה-5768 בתורה: "יקניאהו בזרים בתועבת יכעיסהו". יש צדיקים – "ועמך כלם צדיקים" (ויש כבר כאלו שפועלים כך, עוד לפני שנה הבאה) – שיודעים להעביר את קנאת ה' לזרים, יודעים איך לקחת את הכעס של ה' ולהפנות את הכעס לתועבות. רש"י מסביר שהתועבות זה "כגון משכב זכור וכשפים" – זה היעד של הכעס, מה שיש בעולם הגדול-הגוי הרבה גיים, וגם הרבה מכשפים בלי סוף (כנראה שזה משולב, לפי רש"י, שיש קשר ביניהם). לדאבוננו קצת נדבק אצלנו, אבל הכל בא מהחוץ, וה' יודע שזה בא מהחוץ ולא מעם ישראל (רק שעם ישראל לדאבוננו מחקה את החיצונים). צריך לדעת איך להכעיס את ה' על השרש של התועבות, מאיפה שזה בא, ולפעול שהקנאה של ה' תופנה לזרים, מי שהוא באמת זר לכל הקדוש. גם באומות יש בהחלט חסידי או"ה, והתפקיד שלנו להרבות אותם, אבל עדיין נשארים זרים – מישהו שכמה שלא נסביר לו, בטוט"ד ובמאור פנים ובהקרנת כח נפשי, זה לא יתפס אצלו, זה זר לו בתכלית הזרות, אז הוא כנראה היעד שה' הכין (מקדים רפואה למכה) כדי להפנות אליו את כל הקנאה של ה', וכך לתועבות את כל הכעס של הקב"ה. איך הגענו לזה? כי זה המשך לפירוש האבן-עזרא ל"וכפר אדמתו עמו". הצדיק עושה זאת שמפנה את הקב"ה לכתובת המדויקת, אבל ביחד עם זה – "וכפר אדמתו עמו" – ש"נקם ישיב לצריו", גם הקב"ה וגם אנחנו. אם זה לא נתפס תיכף ומיד ממש שהקנאה מגיעה לזרים והכעס לתועבות, אז אולי צריך לעשות איזה סימן, 'לעזור' לקב"ה לדעת לאיזה כיוון זה הולך, באיזה מעשה בפועל. בכל אופן, זה הפסוק של השנה הבאה עלינו לטובה, שנת שמיטה. עד כאן הפרק השני.

יש ספר חסידות בשם "אהבת שלום", של ר' מענדל מקוסוב, השרש של ויזניץ. ספר מופלא, שבין כל ספרי החסידות הכללית אומר בשורה הראשונה ממש. שם מסביר את הפסוק הזה בכמה אופנים, ונביא את הראשון. פירושו מתקשר – בדמיון מסוים – לפירוש של הנעם אלימלך. הנעם אלימלך (שקודם בזמן, אז נתחיל בו) אומר על "האזינו השמים ואדברה", שהת"ח האמיתי מחדש דברי תורה, ותוך כדי שהוא מחדש הוא צריך להאזין איך שהדברים יורדים מן השמים, איך שזה בעצם הקב"ה שם לו בפה. למדנו שכל צדיק מחדש לפי עבודתו. בפרי הארץ כתוב החכם האמיתי שאומר תורה שומע איך ה' מדבר בפיו, ואז יש לו יראה עילאה מהשכינה המדברת בפיו, יראת בשת. כאן הוא אומר שאצל הצדיק נופל חידוש שהוא שומע שזה בא מהשמים, הוא יודע שזה בא בשביל לזכות את עם ישראל (ואם נשאר אצלו זה "כובש נבואתו", חייב מיתה), צריך להוציא זאת אבל להאזין ולשמוע טוב איך שזה יורד לו מן השמים, החידוש הזה בתורה, "ואדברה", אז הוא יזכה ממש לגילוי של "תורה חדשה מאתי תצא" מפי משה רבינו רעיא מהימנא בגאולה האמיתית והשלמה. אומר שהגילוי של תורה משיח, שזה בעצם משה רביענו בעצמו, זה תלוי בכך שצדיקים שומעים את התורות שלהם יורדות מן השמים. בזכות זה זוכים ל"ואדברה" בהדיא – שהקב"ה ממש מדבר תורה חדשה מפי משה רעיא מהימנא, מפי מלך המשיח. עד כאן הווארט של הרבי ר' אלימלך. זאת אומרת, וזה דבר שגם כתבנו עליו בהקשר של השנה החדשה, שאם ר"ה בתוך הכלל של "האזינו השמים ואדברה" (הפסוק של יום ההולדת) – הכולל את כל הפרשה – והסברנו שהשנה הזאת, שנת שבת הארץ.

נאמר עוד רמז מאד יפה, שכל פעם שיש שנת שמיטה, אז ידוע שלפי החשבון המקובל היום בעם ישראל – יש הרבה שיטות, עד כדי כך שאחת הסיבות שעלו בדיונים למה הרבי לא בא לארץ כי חושש לכל שיטות השמיטה ויכולה להיות כמעט כל שנה שמיטה – זה שנים שמנינן מהבריאה מתחלק בשבע (כל כך פשוט, שנשמע חשוד). לפי זה, 5768, הוא השמיטה ה-824 מאז בריאת העולם (לא שתמיד שמרו שמיטה, אבל כך המנין מהבריאה). יש הרבה דברים במספר הזה, והכי-הכי מתאים זה ביטווי שקשור במפורש לשמיטה – "שבת להוי' אלהיך". יש עוד ביטוי מאד מאד חשוב שעולה 824 – שמחה של מצוה. אם כן צריך בשנה הזאת לשמוח במצוות, החל ממצות השמיטה בעצמה – שזה לא יהיה גורם של מתח חולני, על מה סומכים (היתר מכירה או לא, אוצר בית דין, בד"צ, ערבים וכו' – יש הרבה מתח סביב המצוה הזאת, "מחצתי ואני ארפא", וצריך לא להיות חולים מהמתח), אלא רק לשמוח במצוה של "שבת להוי' אלהיך". ידוע בענין השמחה, שיש שמחה ממה שקורה – "אם הבנים שמחה", אז הפשט הוא ששמחה אחרי שהיא אם הבנים (כמו חנה, שלפני שילדה לא שמחה ואחר כך כן), אבל כתוב בחסידות שאם רוצים לזכות לילדים (חשוב לחו"כ ולכל אחד) צריך לשמוח מראש, בידיעה שודאי וודאי בלי שום צל של ספק וס"ס, אז מתוך השמחה מראש זוכים לדבר יותר ויותר ויותר עד בלי די. בראש השנה צריך להתבונן, היות שזה שמיטת "שמחה של מצוה" מאז בריאת העולם, אז ראוי מראש השנה להתבונן בכל המצוות שאני רוצה לקיים בשנה זו, וכבר להתחיל לשמוח מאד – "חדות ה' היא מעוזכם" – בכל המצוות שעתידות להיות, בטוח, במשך השנה הקרובה. זה גם כן בזכות ה"שבת להוי' אלהיך", שבת הארץ. אם אדם שובת – רגוע, לא מתוח – אז יכול גם כן לחשוב קדימה ובבטחון גמור כבר לשמוח בעתיד לבוא. עד כאן הרמזים של מספר השמיטה.

נחזור לאהבת שלום: אומר רמ"מ מקוסוב ש"שמים" זה לשון רבים, רומז לשני תלמידי חכמים, וגם "ארץ" זה סוג של יהודים. התורה היא "תורה מן השמים", אז כל ת"ח אמיתי הוא בחינת "שמים", ויהודי שאין לו קשר גלוי לתורה (לכל אחד יש קשר בדם) הוא בחינת "ארץ". הוא אומר שכאשר מתוועדים ביחד שני חכמים אמיתיים, ואחד משמיע דברי תורה, דברי תורה, והשני מקשיב, אז בזה שהוא מקשיב – "האזינו השמים" – אז היות שהוא גם ת"ח אז הוא כל כך משדר על הגל של אותו חכם שמשמיע, שהוא כבר יכול לדעת מראש מה שהוא עתיד לומר, עוד לפני שהוא אומר את זה. הוא כאילו נכנס למח שלו, ויכול לחוש מה שיש שם בכח שעוד לא יצא בפועל. הוא לא מביא דוגמה לזה, אבל אני יודעים שהדוגמה – כמסופר במסורת החב"דית – זה רבי זושא מאניפולי, שרק היה שומע את הד"ה של המגיד היה שומע בכך את כל התורה ויוצא מהכלים (עד שהוצרכו להוציאו מהחדר). זה "האזינו השמים" – מי שהוא בבחינת שמים יכול להאזין לפנימיות, מה שבכח אצל השמים השני. "ואדברה" זה לא רק ששומע מה שרוצה לומר, אלא שהוא גם גורם לו נביעת האין סוף. נמחיש מרב ותלמיד, לא שני חברים. כתוב בזהר אשרי מי שמדבר על "אודנין דשמעין" – על אזניים קשובות. מה פועלות אזניים קשובות? דבר ראשון זה שהן מקשיבות למה שיש בראש (ולא רק מה שהספיק להוציא מהפה), ועוד יותר – בגלל שהגיע לתוך הראש שלו – זה פועל אצלו נביעת האין סוף מלעילא ולעילא, שהוא נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וזה הכל בזכות האזניים (או של החבר האמיתי או של התלמיד הטוב). מה שאין כן "ותשמע הארץ", מי שאין לו את החוש הזה, שלא בבחינת שמים, הוא רק יכול לשמוע "אמרי פי" שיוצאים מהפה בפירוש. הבעל שם טוב אומר ש"רבי" – בתוספת י על רב – זה מי שזוכה לנביעת האין סוף, וזה נפעל באמצעות אותן "אודנין דשמעין", "חברים מקשיבים" (יש פירוש שזה על מלאכי רום, אבל כאן זה חברים מקשיבים ממש, תלמיד וחבר-תלמיד), ואז יש "האזינו השמים ואדברה". צריך שהדברים יגיעו ויאמרו בפני כל עם ישראל, קבל עם ועדה וכל העולם כולו, ועל זה נאמר "ותשמע הארץ אמרי פי". אבל קודם, אשרי מי שיש לו "האזינו השמים ואדברה". הוא מסמיך זאת על עוד פסוק בתהלים (שחוזר להיות קשור ליום הולדת הערב) – "יום ליום יביא אמר". אומר ש"יום" זה בחינת ת"ח וצדיק אמיתי, ואם "יום" אחד משמיע את הדברים לעוד "יום" (שזוכה שיש לו עוד יום שיקשיב לו), אז "יביע אומר" – זוכה לנביעת האין סוף – אבל אם אין לו עוד יום שקולט אותו, הוא לא יזכה להיות מביע אומר. זה ווארט של אהבת שלום, והוא הפלא ופלא, כי מאד בעומק מתקשר למה שמוסבר אצלנו במ"א ש"יום ליום" מתקשר לשני הימים הראשונים של מע"ב – "ויאמר אלהים יהי אור" "ויאמר אלהים יהי רקיע". ביום הראשון יש ה"פ אור וביום השני ה"פ מים וה"פ רקיע – סוד אמ"ר. היום הראשון כאן הוא הרבי, והיום השני הוא גם כן חכם – כמעט בדרגת הרבי – וכל סוד ההתהוות "בעשרה מאמרות נברא העולם" הוא בתוך סוד אמ"ר, וזה תהליך של התהוות, של לידה, של זרעא חייא וקימא (אמ"ר זה סוד התהוות הולד ברחם האם – כל דבר במע"ב נולד מתוך הרחם של האם העליון, הכל בסוד אמ"ר, וכל הסוד הזה מרוכז בשני הימים הראשונים). יש כמה רמזים מופלאים לזה, שהיום הראשון של מע"ב יש בו בן מילים ו-197 אותיות, והיום השני של מע"ב זה לח מילים ו-148 אותיות – כל מע"ב ביחוד של כ"ה-כ"ו אלול, יש לו כל סוד ההתהוות של הכל (או, כפי שאמרנו בשם השפ"א, יש לו את כל התורה שבעל פה – כל היכולת לברר ולתקן את המציאות שנבראה בעשרה מאמרות). יש ביחד צ מילים ו-345 מילים, "משה... כי מן המים משיתהו". יש מים מלים ו-משה אותיות. בקבלה כתוב שכאשר מחשבים מים במספר קדמי זה עולה משה. לעניננו, משה ויהושע זה הרב והתלמיד, כאשר ה"אודנין דקשבין" זה יהושע, ומתוך משה ויהושע יחד יוצאת השירה. "כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", וכתוב שצריך לשים את זה קודם כל בתוך הפה של יהושע, ומתוך כך ממילא זה עובר לפה ולזכרון של כל עם ישראל. זה תורה של ה"אהבת שלום" עם הפסוק "יום ליום", והכל חוזר למה שהנעם אלימלך אמר ש"האזינו השמים ואדברה" זה בשביל לזכות לגילוי של משה רעיא מהימנא (הדרגה השלישית, הנעלית ביותר, של משיח, כמפורש בזהר). קודם כל הוא שייך לשבת, שנה שבתית, והוא בא להשמיע לנו תורה חדשה – זה הכל בסוד שני הימים הראשונים, כמו "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", אור ורקיע בתוך המים, חו"ב. זה שבסה"כ יש מים מילים מתרץ קושיא, על כך שיש ה"פ אור, ה"פ מים וה"פ רקיע, הרי לפני הכל יש מים – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – וזה מלמד שהכל יוצא מהמים הקדומים, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", זה רוחו של מלך המשיח, שמרחפת על ה-מים מלים של שני הימים, מים קדומים (מים במספר קדמי) שהם משה, מספר אותיות שני הימים. מאותם מים של "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" יש מיד "ויאמר אלהים יהי אור" (ה"פ אור, ה"פ מים וה"פ רקיע). ביום שני של מע"ב יש מים עליונים ומים תחתונים, אבל צריך לומר שהמים לפני כל זה זה מה שבסוף יהיה "מים במים" למעליותא, כאשר המים העליונים והמים התחתונים יתחברו, וזה יחזור להיות אותם מים קדמונים של חכמה אלקית ממש ("אורייתא מחכמה נפקת" – רק יוצאת מהחכמה – אבל עצם המים, עצם התענוג האלקי, זה המים שלפני האור). כל הסוד הזה קצת מבואר בפלה"ר של ר"ה, בשני המאמרים הראשונים, תן לחכם ויחכם עוד. בכל אופן, זה "יום ליום יביע אמר", כ"ה אלול וכ"ו אלול, תרדלמ"ל, וכשיש את שני אלו יחד – שהם כמו הרב והתלמיד הטוב, שזה "האזינו השמים", אז ממילא יש את כל ההתהוות וכל התיקון של מעשה בראשית. אחר כך, כמובן, זה שני הימים של ראש השנה. יביע = כה אלול (יום הטבלה המחזורית, 92 יסודות שנבראו ב-כה אלול). על ר"ה כתוב "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" – ר"ה חוזר להיות כ"ה אלול, וממילא היום השני של ר"ה חוזר להיות כ"ו אלול.

השלמות (מיד אחרי השיעור):

א. בשפת אמת יש עוד קטע שלא הזכרנו, שהוא תחלת הקטע של "אני אמית ואחיה" – שזה חיצוניות וזה פנימיות. קודם הוא אומר את הכלל, ששירת האזינו מקיפה את כל סדר הדורות של עם ישראל, ושמה הוא מביא ששה דברים שכלול – בריאת העולם, יצי"מ, מתן תורה, בית המקדש, גלות, גאולה (זה לשונו). אז הוא ממשיך לומר שכל סדר תולדות עולם בעצם נמצא אצל כל אחד במשך השנה, וגם אפילו בכל יום ויום, יש לנו את כל האזינו.

לגבי הקשר ל-חי אלול אמרנו בפראג שהרבי הקודם מביא בשם המהר"ל (סבא רבה רבה שלו) ששירת האזינו זה מסוגל לכל הדברים הטובים, בהירות השכל והלב והצלחה (יש שם שלושה דברים לפי חב"ד חג"ת נה"י). ראשית השבח של שירת האזינו זה הרמב"ן, אחר כך המהר"ל מפראג ואחר כך המגיד שאמר שצריכים ללמוד זאת בעל פה (שזה היה הענין המיוחד של המגיד). המהר"ל זה הרוח של חי אלול, ש"אייתי רוח ואמשיך רוח".

מה שהשפ"א כותב מאד דומה לחז"ל על "לך הוי' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'" – הגדולה זה מע"ב, הגבורה זה יצי"מ, והתפארת זה מ"ת. אבל אחר כך אומרים נצח זה ירושלים והוד זה בית המקדש (יש בברכות גם שיטה אחרת לגמרי, אבל זו השיטה המפורסמת). כאן הוא אומר שזה כולל את כל ההסטוריה – אחרי שלושת הראשונים לא מחלק בין ירושלים למקדש, ואז מוסיף עוד שני דברים שאין שם, גלות וגאולה (כסדר הדורות, שאחרי זמן הבית יש את זמן הגלות ובסוף זמן הגאולה). נראה לפרש ששלושת הראשונות זה אותו דבר, חג"ת, אבל זמן הבית זה נצח כאן, זמן הגלות זה הוד (שזה מפורש, שהגלות זה "הודי נהפך עלי למשחית כל היום דוה", שכתוב שזה היום של האלף החמישי), ואחר כך הגאולה זה האלף הששי. שאפשר להקביל זאת ל"שית אלפי שנין דהוי עלמא", שבכל אלף יש את הענין המרכזי שלו (שלעתים בסופו) – כל האלף הראשון בהשראת בריאת העולם, האלף השני לקראת לידת אברהם (52 שנה לפני הסוף), מאז שאברהם התחיל להאיר (שחז"ל דורשים על "החדש הזה לכם") – מאז שעמד על דעתו או אפילו מאז שנולד – מתחילה יציאת מצרים (כל העשרים דורות הראשונים זה יחסית מצרים, שאין יהודי, אין עם ישראל בעולם). מאז שאברהם התחיל להאיר זה כבר בחינת יציאת מצרים. אם לא נפרש כך אי אפשר לחלק בין יצי"מ למ"ת, שהרי זה בהפרש של חמישים יום, קשה לחלק לשתי תקופות אחרות. לכן צריך לומר שסיום האלף השני זה תחלת יצי"מ, תחלת היהדות – בא אברהם וקבל שכר כולם. אחר כך האירוע העיקרי של האלף השלישי, תפארת, זה מתן תורה. הדבר העיקרי של האלף הרביעי זה זמן הבית – כולל את שני הבתים – זה כבר כתוב. אחר כך האלף החמישי זה הגלות והאלף הששי זה הגאולה (אם כי ימות המשיח יכולים להתחיל מתחלת האלף החמישי, "אלפים שנה משיח", זה "צדיק תמים" – יסוד והוד – וזה מה שהרבי אומר שהגאולה זה גולה עם א, הגולה כבר גאולה, רק לא רואים זאת). בכל אופן, כך אפשר להקביל את ששת הדברים שכותב על שירת האזינו לשית אלפי שנין. גם צריך לומר שזה כנגד השש פרשיות של השירה, כמו שהסברנו שהיום השני של ר"ה זה הששי.

זה עוד כוונה ל"אחד" – לייחד את ה-א עם שבעה רקיעים וארץ, מעלה ומטה, זמן הבית (נצח, יד ישראל על העליונה, נצחון) וזמן הגלות (יד ישראל על התחתונה, כניעה), וב-ד רוחות העולם, ימין ושמאל שזה בריאת העולם (בהבראם-באברהם, אהבת הבריות כולן, כדרך הבעש"ט, מתוך ראיה איך ה' בורא הכל באהבה) ויצי"מ (גבורה, בריחה מהקליפה במדת היראה – אף שזה מתחיל מ"אברהם התחיל להאיר", אבל הוא יצא מאור כשדים), מ"ת זה קדימה (מצות היחוד), והגאולה זה האחור, היסוד. גם על פי פשט, מה שלא זכינו לגאולה בפועל – אבל נזכה, גם באלף הששי האירוע המרכזי בחלק הסופי. מענין שהמצוה שמקבילה לכך היא מצות "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", שמירת המחשבה ממינות וזנות. זה הופך את האחור הזה, שמירת הדלת האחורית של התודעה, להיות מודע לתת-מודע, למפתח לביאת המשיח, שגם כן בא בהרף עין, בהסח הדעת.

ב. תמיד מדברים על הקשר בין נצבים לר"ה – "אתם נצבים היום", יומא דדינא רבא. החידוש הראשון היה שיש קשר להאזינו, שבדרך כלל חל בו ר"ה. השפ"א אומר שיש פסח ושבועות בהאזינו, בלי לומר, אחר כך אומר ש"מחצתי ואני ארפא אני אמית ואחיה" זה ר"ה, ובכלל ימים נוראים, ואפשר לומר ש"אני אני הוא" זה "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו", ימי ר"ה ויו"כ ("אני אני" זה עצם המלכות, המלכת המלך בר"ה, ו"הוא" זה בינה, "לפני הוי'" של יו"כ). החידוש שלו ש"הרנינו" זה שמחת סוכות.

ג. היה עוד משהו שלם מהבעל שם טוב – אחד ממשלי הבעל שם טוב שעוד לא הסברנו אף פעם. גדול מדי לעכשיו – ישאר לפעם אחרת.

ד. עוד רמזים יפים: חברנו ביחד את הפסוק הראשון, "האזינו", ואחר כך "ראו" ובסוף "הרנינו". שני הפסוקים האחרים זה ריבוע כפול של בן – בן בריבוע זה ממוצע הפסוק. הפסוק הראשון הוא המשולש של שם א-דני. המלה הראשונה והאחרונה זה 13 בריבוע. ואדברה אמרי פי = חצי 1118. עד "ותשמע" זה חן פעמים הוי', אחר כך זה יראת הוי' (91 פעמים 7). כל שלושת הפסוקים יחד זה 91 כפול 83. יש כאן כל מיני רמזים שמחברים. הרנינו גוים עמו = מלכות. האזינו השמים = דעת. אז זה מדעת עד מלכות. מחצתי ואני ארפא זה 13 אותיות, הממוצע של כל אות 69. ממוצע כל מלה 299 = 13 כפול 23. הפסוק הראשון והאחרון עולים 70 פעמים אלול.

ה. בשני הימים הראשונים של מע"ב ההפרש במילים הוא 14 (7 ועוד 7) ובאותיות 49 (7 פעמים 7).

ו. הזכרנו הנעם אלימלך, שאומר שצריך לשמוע מהשמים כשאתה אומר תורה. כתוב במקום אחר שזה הסוד של אלף – אזן-לב-פה. קודם צריך להאזין לשמים, אחר כך לקלוט בלב שלך, ואחר כך לומר את זה בפה. זה חש-מל-מל – האזן זה בחינת חש (כמו אצל המלאכים, שכאשר הם מקשיבים לישראל הם חש), הלב זה "ומל הוי' אלהיך את לבבך" והפה זה המל השני – כוונה מאד בסיסית.