1

ד' אדר ע"ז – כפ"ח

כתובות פרק שמיני (1)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "ויהי בימי אחשורוש".

היום נלמד מתחלת פרק שמיני במסכת כתובות, "האשה שנפלו". בפעם הקודמת למדנו גם את ההתחלה וגם את הסוף של פרק שביעי.

כל פעם שמתחילים פרק מציינים שיש פה יג פרקים, כנגד יג מדות הרחמים, וממילא הפרק השמיני הוא כנגד "נצר חסד", המזל העליון, "אין מזל לישראל". באמת רואים שהנושא הראשון כאן הוא המזל של האיש לעומת המזל של האשה, שכאן כתוב בלשון זכות. אם נופלים לאשה נכסים – בזכות מי זה? בזכות האשה או בזכות בעלה? 'בזכות מי' הכוונה של מי המזל, ה"נצר חסד".

כדי שנבין את ההתחלה כאן בפנימיות: יש כאן שלשה מצבים של אשה – פנויה, שעוד לא התארסה; ארוסה; נשואה. תמיד מדברים על קטנה, נערה ובוגרת, אבל כאן יש שלישיה אחרת – הפנויה לא חייבת להיות קטנה בכלל. אדרבא, בהמשך נראה שיתכן שהפניה היא אשה מבוגרת  מאד שזהו זיווג שני אצלה. קודם היא פנויה, אחר כך היא מתארסת והיא ארוסה, אחר כך היא מתחתנת לגמרי והיא נשואה. כאן יש דוגמה יפהפיה של ממוצע – יוצא כאן שארוסה, בין הפנויה לנשואה, היא בגדר ספק, ספק נשואה ספק לא נשואה, כך מסבירים התוספות. כמו כל ממוצע, שלא יודעים לאן שייך אותו – לקצה הזה או לקצה השני.

אם רוצים לתת לזה ערכים הכי פשוטים של פנימיות: הפנויה לפני שהיא מתארסת היא בגדר נפש. כמו שכתוב בזהר שכל אחד כשמתחיל את החיים שלו, כל בחור, יש לו נפש. אם הוא זוכה יותר הוא מקבל רוח, ואם הוא זוכה יותר הוא מקבל נשמה. קודם יש את הנר"נ, שהם אור פנימי. אחר כך, אם הוא זוכה עוד יותר, הוא זוכה גם למקיפים חיה ויחידה. מה שפשוט הוא שיש שלש מדרגות נר"נ. לכן בתניא, בו לא כותב על כתר, הוא לא כותב גם על חיה-יחידה, אלא רק על נר"נ. בסוד הצלם של האדם, ה-צ היא נר"נ, ה-ל היא החיה ו-ם סתומה היא היחידה. בכל אופן, נפש היא כאשר האדם עדיין רווק או רווקה, לא נשוי. נשמה היא בזמן הנישואין – נשמה מתחילה נש, כמו שרש נשא – כשאדם הוא שלם, תכלית הכוונה. אבל יש מצב בינים, כשאדם עדיין לא נשוי אבל לקראת נישואין, ארוס וארוסה, וארוסה היא בבחינת רוח – כך יצא לנו. זה הדבר הראשון. יש משהו במצב הבינים של הרוח, הארוסה, לפי הלשון כאן – לפי רש"י – שהוא ספק נשואה ספק לא נשואה, גדר חדש. עד כאן הבנתי שארוסה היא אסורה על כולם, שבקידושין החתן אוסר את הכלה אכוליה עלמא כהקדש ובנישואין היא נעשית מותרת לו. כלומר, בשלב ראשון צריך לאסור אותה על כולם ואחר כך בשלב השני, הקנין – "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין", שיהיה בנין עדי עד עם ילדים – הוא השלמת הנישואין והתרת האשה לו. אבל כאן מתברר שיש כאן משהו נוסף, מצב חדש לגמרי. ממצב תוהי, מצב של תהו שיש לאדם נפש בלבד – כשאין לו עדיין "רוח חיה", הוא בגדר תהו (רמז: תהו ובהו בגימטריא נפש). הוא אמנם במצב של תהו, אבל העובדה שיש ברווקות איזו ציפיה להתחתן – כמו שכתוב בספר אהבה – יש לו איזו תובנה שהרווקות היא לא תכל'ס, ש"לא טוב היות האדם לבדו", יש לו תובנה שצריך לחזר אחרי אשה, היא כבר "בהו". בכל אופן, הוא "תהו ובהו", בגימטריא נפש. אחר כך, כשמתארס, הוא מקבל רוח – רוח חיים, "ראה חיים עם אשה אשר אהבת", הוא מתחיל לראות את החיים כשהוא התארס. אבל המימוש – כמו שנראה בהמשך, כל החתונה והקמת הבית הן מימוש ציפיות, והציפיה הולכת וגוברת ככל שהשלבים מתקדמים – הוא נשמה. [בשם האר"י כתוב שלכל אחד יש נפש-רוח ואחר כך יש עליה.] נכון, יש שתי שמועות. שמועה אחת בקבלה, לפי פשט הזהר, שכל אחד מתחיל עם נפש ואם זוכה מקבל רוח וכו' – כך כתוב בזהר וזה הפשט. מה שאמרת באמת כתוב בכתבי האריז"ל, זו לא דרגה של השתלשלות אלא מדרגה של התלבשות – כמו כל קבלת האריז"ל – ומצד ההתלבשות יש איזו רוח בכל אחד ואחד. לפי מה שהסברנו כרגע הרוח שבתוך הנפש היא הציפיה להתחתן, השאיפה להתחתן. אם אדם הוא מבסוט כשהוא רווק, עושה כאילו-חיים – אלה לא חיים, חיים מדומים – זו רק נפש. כמה נפש היו לעשו? שש נפשות, שכל אחד נפרד, כל אחד עובד את העבודה זרה שלו, שהיא בעצם פולחן עצמי, כל אחד עובד את עצמו. החידוש אצל יעקב שיש "שבעים נפש", שכולם אחד, יש רוח בתוך הנפש, ואפילו יותר – בתוך ה"שבעים נפש" של יעקב יש את כל הנרנח"י. לפעמים נפש היא שם כולל, כשאני אומר נפש האלקית הכוונה לכל הנרנח"י. אצל עשו יש שש נפשות, שכל אחד נפרד, רק נפש, מלכי התהו שבהם לא כתוב שנשואים בכלל ולכן "וימלך... וימת", ממש תהו, לא נשוי.

בכל אופן, אם יש לנו נפש-רוח-נשמה, כשהרוח היא מצב הבינים של הנישואין. על משיח כתוב "הנה ישכיל עבדי [נפש המשיח] ירום [רוח] ונשא [נשמה]..." – מפורש שדרגת "ונשא", נישואין, היא נשמה. גם המשיח פעם היה פנוי, היה בחור, לפני שנתנו לו את השליחות שלו. בשביל לקיים שליחות צריך להתחתן. מה המשיח עשה כשהיה בחור? ישב ולמד תורה, "הנה ישכיל עבדי", הנפש של המשיח. כשהוא כבר הולך לקראת שליחות הוא ב"וירום", רוח (מתחיל רו), יש לו התרוממות רוח, רוח חיים. אחר כך "ונשא" היינו נישואין. אם אמרנו נר"נ צריך להשלים עם חיה-יחידה. מה יכולים להיות מצבי הגדילה של האשה? [אמא וסבתא.] לכאורה ככה, רק שיש קצת קושיה. כשהיא מתחתנת היא כבר מקבלת נשמה וברגע שהיא מולידה היא מקבלת חיה – יולדת נקראת חיה, זה פשוט. מתי היא מקבלת את היחידה? כשהיא נהיית סבתא, כשהיא כבר זקנה. אפשר לשאול קושיא, שכתוב – שייך לחדש אדר – "אם הבנים שמחה", ושמחה היינו בינה-נשמה. קודם כל, זה כבר מחזק מה שאנחנו תמיד אומרים ש"אם הבנים שמחה" לא רק אחרי שהיא מולידה, אלא כדי לזכות לבנים צריכים להיות בשמחה – כל שלבי האמהות, שמתחילים מהנישואין, הם שמחה. אירוסין היינו עדיין רומנטיקה לקראת הנישואין – אז היא לא חושבת על אמהות אלא על להתחתן. רוח היינו כשחושבים על הזיווג. אבל כשחושבים על התכלית, הולדת בנים, זו נישואין – זו שמחת החתונה, שמתחיל להיות "אם הבנים שמחה". גם אחרי שהיא מולידה את הבנים, ודאי שהיא עוד יותר "אם הבנים שמחה". כל הזמן כל הנח"י – סוד התוספת לפי האריז"ל – הם בחינת שמחה, שמחה על גבי שמחה. כמו שיש "שֹבע שמחות", שבע שמחות, שמחה על גבי שמחה. בכל אופן, אפשר לומר שהיא עצמה זוכה, אבל ידוע ששני המקיפים אינם אור פנימי. איך היא זוכה כשיש לה ילדים לבחינת חיה? כתוב על המקיפים של האדם "אמצאך בחוץ" – הם לא בתוך עצמו, אלא שורים על חלקו בעולם. נגיע לזה, כמו שממונו של אדם נקרא "מאדך", שיותר מ"נפשך", בכלל חיה-יחידה שורות על החוץ של האדם. איך נאמר זאת עוד? שאחרי שהיא מולידה את הילדים החיה שלה בעצם שורה על הבנים שלה. לכן רש"י כותב ש"ודבק באשתו" היינו נישואין אבל "והיו לבשר אחד" היינו בילד – על הילד הזה שורה "אחד" שמתגלה בחכמה, בחיה שבנפש. כלומר, החיה של ההורים היא בעצם על הילדים והיחידה של ההורים היא על הנכדים. עד כאן רחמי האב על הבן. הנכד מקבל השראה של שני מקיפים. הבן מקבל השראה מההורים שלו, תחת הצל שלהם. היה יום עיון בתורת הנפש לפני שבוע ודברו על זה שהילד בצל של ההורים. זה באמת דבר טוב, אבל צל הוא רק צ-ל של הצלם, הוא בתוך החיה. החיה של ההורים שורה על הילדים, אבל לגבי סבא וסבתא זה יותר. איך ילד מתייחס לסבא וסבתא? הם כמו איזו אגדה או משהו, הדורות הראושנים, מקדמת דנא. הרושם הזה הוא ה-ם של הצלם, היחידה, שהיחידה שורה דווקא על הנכדים. קודם, שכולם יזכו להרבה נכדים.

עד כאן היתה הקדמה לפני שנתחיל לקרוא את המשנה הראשונה. הפרק מתחיל "האשה שנפלו", בגימטריא 777, תשע"ז, חשוב שנלמד קצת מפרק זה השנה:

משנה האשה שנפלו לה נכסים [זכתה בפיס, מישהו נתן לה מתנה, מצאה מציאה, ירשה ירושה – לא משנה איך. השאלה היא מתי נפלו. אם נפלו כשהיא נפש, פנויה, לפני שהיא מתארסת – ברור שנפלו לה בזכותה, יש רק מזל אחד, מזל שלה. יש בחז"ל שמחלקים בין המלה זכות למלה מזל, כמו "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא", אבל יש שהם זהים, או קשורים על כל פנים, כמו כאן.] עד שלא תתארס [מדובר כאן באשה מבוגרת, יש לה דעת. נפלו לה נכסים ואם היא לא נשואה הרשות בידה לעשות מה שהיא רוצה לפני שהתארסה. אבל כאן מדובר שהיא כבר התארסה, אחרי שנפלו הנכסים, כמו שמפרש רש"י.] מודים בית שמאי אומרים ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים [אין פה מחלוקת.] נפלו לה משנתארסה [במצב הבינים, שקראנו לו מצב-הרוח, נפלו לה הנכסים והיא רוצה למכור אותם כעת – לפני שמתחתנת, שאז הדין משתנה – השאלה מה הדין. היא התארסה ואז התמזל מזלה ונפלו לה נכסים והבינה שזכתה בכך כדי שתמכור ותתרום הכל לישיבת "עוד יוסף חי", כך היא מבינה בשכל של הנפש האלקית שלה. מותר לה? מחלוקת:] בית שמאי אומרים אומרים תמכור [שתעשה מה שהיא רוצה, זה שלה.] ובית הלל אומרים לא תמכור [את כבר ארוסה וצריך להתחשב בחתן, תשאלי אותו אם מקובל עליו לתרום מה שקבלת ל"עוד יוסף חי". אי אפשר לדעת מה היחס שלו ל"עוד יוסף חי"... לכן חייבים לשאול ולעשות רק על פי דברו. כאן הווארט הראשון שצריך להבין. יש לנו כל מיני כללים לגבי בית שמאי ובית הלל. כאן רואים משהו חשוב מאד, שבית שמאי מיפים את כח האשה ואילו בית הלל מיפים את כח האיש. צריך להבין למה.] אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה קיים [הבעל לא יכול להוציא מהלקוחות.]

עד כאן המחלוקת הראשונה. איך נסביר שבית שמאי לטובת האשה ובית הלל מתחשבים בזוגיות. נסביר קצת אחרת מקודם, אצל בית שמאי תוך כדי האירוסין אין זוגיות – נשתמש במלה המודרנית – לא מתחשבים בזוגיות ומה שהיא קבלה בתקופה הזו שלה ומותר לה לעשות מה שהיא רוצה. לפי בית הלל יש פה זוגיות והיא לא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אבל בדיעבד אם עשתה מה שעשתה עשוי, לא מבטלים. מי יכול להסביר למה בית שמאי הם לצד האשה? תוספות שואלים שלכאורה זה מקולי בית שמאי, שמרשים לאשה לעשות כרצונה, אבל מתרצים שקולא לאשה וחומרא לאיש ולכן לא נמנה בין קולי בית שמאי וחומרי בית הלל. אם כן, צריך להבין לפי משהו אחר. [גם בכח ובפועל לא מתאים.] נכון, בדיוק הפוך, הנישואין כאן רק בכח. רק בענין זו"נ, זכר ונקבה, מי הזכר ומי הנקבה ביניהם? בית הלל הם חסד ושמאי הם גבורה, ולפי הכלל "זכר חסדו" ובנין המלכות מן הגבורות. כאן דוגמה יפה, שהגבורה של בית שמאי היא בחינת מלכות, בחינת האשה דווקא, והחסד, שהוא בית הלל, הוא בחינת הזכר, האיש. בכל אופן, הצאצא של הלל הזקן, רבן גמליאל, כמו שתיכף נראה, מתבייש באי-ההתחשבות באשה 'שלנו', של בית הלל שלנו. בכל אופן, הפשט כאן הוא שבית שמאי הוא לצד האשה כי "בנין המלכות מן הגבורות" ובית הלל הוא בחינת "זכר חסדו", לכן לכתחילה לא תמכור, אבל אם מכרה קיים.

נמשיך:

אמר רבי יהודה אמרו חכמים לפני ר"ג [שמבין הלל, אך יש בו קצת דין, לכן הוא גם רגיש. מה הוא יכול לעשות? הוא נכד של הלל, אבל יש לו איזו רגישות גם לבית שמאי, כמו שנראה. אמרו לו:] הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים [מהאירוסין יש את הזוגיות, הוא זכה באשה, אז אם זכה באשה ולאשה המקודשת לו נפלו נכסים – אין לו זיקה לנכסים?! איך יתכן שהמכר קיים? הייתי צריך לומר, כמו אחרי הנישואין, שהמכר בטל.] אמר להם [יש במשנה הזו כמה ביטויים חדשים, שאין במקום אחר בש"ס, וכאן יש משהו יחודי:] על החדשים אנו [החכמים, מתקני התקנות.] בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו את הישנים.

איך חכם יכול להתבטא ככה? מה שעשינו בדורות הראשונים אנו מתביישים בו – לא חוזרים בנו, אבל כאילו בושים – ואתם רוצים להוסיף יותר?! ממה הוא מתבייש? מה אומר רש"י? "'על החדשים' – שנפלו לה משנשאת. 'אנו בושים' – מה ראו חכמים לומר אם מכרה ונתנה הבעל מוציא מיד הלקוחות כדתנן לקמן במתני'". ואתם רוצים להוסיף גם נכסים ישנים, שנפלו בזמן האירוסין?! במה הוא מתבייש? בדיוק כמו שאמרנו, הוא מתבייש שחכמים תקנו לטובת הבעל ובטלו את זכות האשה על הנכסים שלה. עוד פעם, האשה אחרי שהתחתנה קבלה ירושה – היא לא יכולה לעשות עם זה מה שהיא רוצה?! היא קבל ירושה גדולה אחרי שהתחתנה ורוצה לתרום אותה לישיבה והבעל לא מסכים. היא לא רק רוצה, אלא עשתה זאת – תרמה לישיבה. הבעל בא ומחפש את מנהל הישיבה – מי המנהל? זה שמקבל את הכסף... – ועושה אתו דין תורה, אתה לא יכול לקבל את הכסף, הוא שייך לו. לפי הלכה הדין עם הבעל, ועל הדין הזה אנו מתביישים. צריך להתבייש מדינים?! דוסים צריכים להתבייש ממה שכתוב בשו"ע?! כאן יש תקדים שכן. לפעמים עשו דין, כתוב דין, וחכמים מתביישים מהדין שהם עשו. למה הוא מתבייש מזה? מה הסברא? מה הווארט? מתבייש שהוצאנו את הכח מהאשה. כלומר, הייתי רוצה להיות פייר ולארג' כלפי האשה, אבל מה אני יכול לעשות? כעת נבין עוד יותר: למה תקנו את כל הדברים האלה לטובת הבעל? למה לבעל יש כח להשתלט על הנכסים שנפלו לאשתו? בפשט, כנגד מה נתנו לבעל נכסי מילוג, פירות? נגד פרקונה, שאם היא תשבה הבעל חייב לפדות אותה. אם היא תעשה מה שהיא רוצה עם הנכסים שלה, לא תתן לו את הפירות של נכסי מילוג, תהיה לו 'איבה' במקום האהבה. אם אשתך נשבית, בטבע אתה פודה אותה או לא? תלוי כמה אתה אוהב אותה. אם אתה אוהב אתה תפרוק אותה ואם ח"ו לא – שהיא כבר תדאג לעצמה, במיוחד אם יש לה חשבון בנק. כל הסוגיא כאן נוגעת לנושא שדברנו עליו כמה פעמים, האם רצוי שני חשבונות בנק או לא רצוי. המפרשים האחרונים אומרים זאת בפירוש, מסבירים כך את כל המשנה ובעצם את כל הפרק הזה בכתובות. כל הפרק דן האם לאשה צריך להיות חשבון בפני עצמה ולאיש בפני עצמו או שלא. אנחנו תמיד אומרים שהמצב הרצוי הוא שלא. המצב בדיעבד הוא כן. בדרך כלל המצב לכתחילה הוא בזיווג ראשון והמצב דיעבד בזיווג שני. בזיווג ראשון צריכה להיות אהבת יונים, אהבה מוחלטת, ואז אין שום סבה להפריד בין החשבונות. אבל, כמו שנראה, בזיווג שני, שיש ילדים כבר, יש שאלה את מי אני מעדיף – את הילדים מהזיווג הקודם או את בן הזוג החדש. זה יוצר בעיות – בעיות כל יום – ולכן האשה רוצה חשבון נפרד. שלא אוטומטית כל הרכוש שלי יעבור לבעל. עד כדי כך שזה סיום הסוגיא, עיקר הנושא שלנו היום, שהיא עשויה ועלולה לכתוב "שטר מברחת", להבריח את כל הנכסים שלה לפני שהיא מתחתנת בזיווג שני, לתת הכל לבת שלה. היא רוצה להתחתן והיא לא רוצה שהבעל הזה יקבל את הכסף שלה, כי הכסף שלה הוא בשביל הילדים שלה מקודם. יוצא מכאן שעיקר דיני הממונות שיש בין בני זוג הם ראש של זיווג שני, לא ראש של זיווג ראשון. (היום בגלגולים...) נכון. הרבה פעמים ספרנו סיפור על פרופסורית מהמקורבות באמריקה שכל המקצוע שלה איך כל מוסד הנישואין בעולם הוא בעצם עסק ממוני ותו לא. אפשר לקבל כזה רושם מהמסכת הזו, כי יש פה המון דיונים של בעיות כסף בין בני הזוג. אבל שוב, הכל ראש של זיווג שני, בדיעבד. בחז"ל בכלל עיקר הלומדות הוא מצבי דיעבד, לכתחילה לא. לכן כתוב שכאשר יבוא משיח, "את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ", הכל יהיה לכתחילה, אז יהיו "ימים אשר אין לי בהם חפץ", לא יהיה יותר מה ללמוד, כי כל הלומדות, כל הש"ס, עוסקים במצבי דיעבד, חיכוכים בין אנשים, בעיות ותביעות.

[אולי אפשר לומר שבושת החכמים יוצאת מחרטת ה' שמיעט את הירח?] כן, ממש אותו דבר. מיעוט זכויות האשה הוא סוד מיעוט הירח. ה' מתבייש, חכמים מתביישים, אבל מה אפשר לעשות?! למה חכמים תקנו זאת לטובת הבעל? שוב, הווארט שתקנו מחמת איבה. אם לא יתקנו יווצר אי-שלום-בית – דואגים לשלום בית, רוצים שלום בית, ולשם כך מיפים את כח האיש. אלה ענינים של יום-יום ביעוץ זוגות. צריך הרבה הכשרת יועצים בזוגיות. יש בעיה בין בני זוג, אז מישהו צריך לוותר למישהו. בדרך כלל אומרים לאשה – ההלכה קובעת בדרך כלל – שהאשה מוותרת, שלא תהיה איבה. כדי שהאיש לא יהיה ברוגז עם האשה נותנים לו יותר כח. זו באמת בושה. מה, לא דואגים שהאשה תהיה ברוגז עם האיש? לא. דואגים בעיקר שהאיש לא יהיה  ברוגז עם אשתו. מה זה מראה? על מצב של ירידת הדורות. אם הדורות היו כתקנם  לא היו כל כך חוששים מאיבה. אם האיש היה כתקנו הוא לא היה נעשה ברוגז עם אשתו, ואז לא היה צריך כל  מיני טצדקי שלא יהיה ברוגז עם אשתו.

מתי היה מיעוט הירח? קודם כתוב בתורה "שני המאֹרֹת הגדולים" ואחר כך "את המאור הגדול... ואת המאור הקטן". הלבנה עצמה טענה שאי אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד, אבל בהתחלה היו שני מאורות גדולים. מתי זה, לפי דברינו? תקופת האירוסין. כשהשמש והירח ארוסים כל אחד יכול להיות גדול בפני עצמו, אבל ברגע שבאים להתחתן מישהו חייב להתמעט, ואז אומרים לאשה – 'את תתמעטי'. על זה אנחנו בושים, כי בעצם מראה על ירידת הדורות גם של האיש – שאין לו גדלות מוחין לקבל את האשה בגדלות. לעתיד לבוא זה יתוקן, "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתים כאור שבעת הימים [ר"ת אשה]".

הדין הבא:

נפלו לה משנשאת [קבלה ירושה כאשה נשואה. גם פה אין מחלוקת. כבר רואים, לפי הכלל שלנו, שכל המחלוקות הן במצבי בינים. ארוסה היא מצב בינים, שלא יודעים לאן שייך – לפני או אחרי.] אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה שהבעל מוציא מיד הלקוחות [המכר בטל.].

עד שלא נשאת ונשאת [מה הדין אם נפלו לה כשהיתה ארוסה – או אפילו קודם, כפי שכותב רש"י – ואז התחתנה? יכולה למכור ולתת או לא? כאן עוד פעם פוגשים את רבן גמליאל, שאמר שמתבייש מירידת הדורות:] ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים [נראה בגמרא את תקנת רבותינו. כבר דברנו בסוגיא של דין מורדת על כך שעברו הרבה שלבים של תקנות, וגם בדין הזה רואים ירידת הדורות. לא סתם דברנו על ירידת הדורות, כי כאן אחת הדוגמאות במסכת כתובות שבשלב אחרי המשנה פסקו אחרת מכל הדעות שבמשנה. כאן אומר רבן גמליאל במשנה שאם נפל לה לפני שנשאת ומכרה אחרי שנישאת בדיעבד זה קיים.] א"ר חנינא בן עקביא [מישהו חדש במשנה.] אמרו לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים [כאן השאלה יותר חמורה, לא רק זכה בה באירוסין – כמו ששאלו קודם – אלא זכה בה בקנין גמור בנישואין.] אמר להם על החדשים [שקבלה מהנישואין.] אנו בושים אלא שאתם מגלגלין עלינו הישנים [שקבלה אחרי הנישואין. כלומר, לפי המשנה רבן גמליאל לא חוזר בו, הוא עדיין בשלו. אם נפלו לה נכסים לאחר שנשאת עדיין יכולה למכור את הנכסים בדיעבד. הדיעבד הזה הוא סימן שאלה מאד גדול, כי הרמב"ם לא מזכיר אותו כלל – רק כותב שאם מכרה קיים. השאלה כאן עד כמה הדיעבד הוא דין או עצה טובה. גם מזה רואים שכל הענין כאן הוא עצה לשמור על שלום בית. העצה לשמור על שלום בית היא, לבשתנו, ליפות את כח הגבר על האשה. פלא. בדורות שלנו, של זכויות האשה, צריכים עוד פעם לעשות חושבים איך מעדכנים את הראש. כאן רואים בפירוש שהראש עובד לפי המציאות. הראש של חז"ל בדיוק מתאים לפי מציאות הדור, הדורות.

כעת בא רבי שמעון בר יוחאי. כתוב כאן עוד משהו מיוחד לגמרי, שכתוב רק כאן ולא בשום מקום אחר במשנה, כמו שמציין בעל המלאכת שלמה.] ר"ש חולק בין נכסים לנכסים [כזה ביטוי, שמישהו עושה 'חילוק' – ולא סתם אומרים את החילוק, אלא מקדימים שהוא "חולק", מחלק, עושה חילוק – הוא יחודי לגמרי.] נכסים הידועין לבעל [אפילו אם נפלו לה לפני שנשאת, וכל שכן לאחר שנשאת.] לא תמכור [רואים שהכל כאן הוא חישוב של איבה. רבי שמעון, בעל הסוד, בעל הזהר, אומר שאם הבעל יודע – שלא תמכור. אבל אם נפלו לה נכסים שהבעל לא יודע – במדינת הים וכיו"ב – היא יכולה למכור. רואים כאן ששיתוף חשבונות בנק הם גם פשוט שיתוף בידיעה, מה כל אחד יודע מהשני. לא רק שני חשבונות בנק, אלא האם אני יודע מה יש לך. הולכים להתחתן, אז אם למשל למדנו בפרק הקודם שאם יש לאשה מומין והיא לא מודיעה הוא יכול לבטל את החתונה. אבל אם יש לה נכסים, או שאין לה נכסים והיא עניה מאד – חובות זה סיפור גדול – והיא מסתירה, יש נפק"מ גדולה להלכה. רבי שמעון עושה חילוק שתלוי בידיעה של הבעל. אם הוא לא יודע בכלל, ורק היא יודעת שיש לה ונפל לה, זה שלה ויכולה מה שהיא רוצה, לפחות בדיעבד. (החילוק גם באירוסין?) כל שכן, אם אפילו בנישואין יכולה למכור כשהוא לא יודע, ודאי באירוסין.] ואם מכרה ונתנה בטל שאינן ידועין לבעל לא תמכור [הרמב"ם משמיט, ולא ברור אם זה דין או "עצה טובה קא משמע לן" לשם השלום בית.] ואם מכרה ונתנה קיים.

הדין הזה של רבי שמעון, כנגד כל הכללים הלכה כמותו. משמע שחכמים חולקים עליו, שלא חולקים בין נכסים לנכסים, ואף על פי כן – כמו שנראה – הלכה כמותו משתי סבות. כך מסבירים הראשונים.

נקרא במלאכת שלמה:

קשה קצת אמאי לא תנא רבי שמעון אומר נכסים הידועים לבעל לא תמכור ואם מכרה ונתנה בטל, ושאינם ידועים כדקתני בכולהו מתנייתא  [למה צריך את הביטוי הזה, שאין כמותו בכל המשניות? אפשר לומר פשוט מה אומר רבי שמעון] ואמאי שינה למיתני הכא רבי שמעון חולק? ומכל קושיא זו נדחקתי לומר שעיקר חידושו של רבי שמעון קאי ארבותינו שחזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה ונשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות.

הוא רוצה לומר שהשינוי במשנה רוצה לרמוז על דור יותר מאוחר, שכתוב בגמרא, שרבותינו חזרו ונמנו שכל הנכסים שהיא קבלה – לפני שנתארסה ומשנתארסה – הכל תלוי בבעל. רבן גמליאל כותב במשנה שבדיעבד קיים אם מכרה אחרי חתונה מה שקבלה קודם, אבל רבותינו אמרו שלא – לא משנה מתי קבלה את הנכסים, אחרי שהיא נשואה היא לא יכולה למכור בשום פנים ואופן. על זה בא רבי שמעון וחולק, ואומר שכל חומרת רבותינו, שהחמירו עד הסוף בנכסים אחרי נישואין, מדברת רק בנכסים ידועים, אבל בנכסים לא ידועים היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, בדיעבד על כל פנים, וכדי להדגיש זאת משנים את הלשון. תקראו את כל המלאכת שלמה. בכל אופן, עדיין לא מאה אחוז מתיישב, מה זה "רבי שמעון חולק". [רבי שמעון לא היה לפני רבותינו?] תקרא את לשונו, הוא כותב שרבי כתב זאת בסגנון הזה כדי שיהיה קאי על אחרי רבותינו. כנראה רבי כן אחרי רבותינו, כך משמע ממנו. גם הוא אומר שזה לא הפשט הפשוט אלא איזה רמז. מסביר שנדחק מאד בשל הסגנון שאין כמותו בשום מקום.

נאמר עוד רמז ששייך לפורים: "רבי שמעון חולק" עולה ג"פ (ממוצע כל מלה) מרדכי. כל מרדכי הוא ב"פ 137, מספר חשוב. "רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים" – 1000 אורות ועוד מרדכי, שעולה מט (ז ברבוע) פעמים הוי', ז פעמים יעקב. בקיצור, מספרים יפים...

למי יש רעיון מה זה יכול להיות? בכל מקום אחר במשנה היו אומרים אחרת, 'רבי שמעון אומר בנכסים ידועים וכו'', למה צריך כל כך להדגיש "רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים". מה הנפק"מ אם אומרים כך או כך? [זה חילוק מלאכותי מאד.] היות שמלאכותי אומר לי שרבי שמעון אומר שהדעת נוגעת לנכס, לחפצא, מה שנגד ההגיון הפשוט. לא משנה לנכס אם יודעים ממנו או לא – הנכס הוא נכס. בא רבי שמעון ואומר לא – רבי שמעון מחלק בין נכסים לנכסים. לא רק בדין, אלא שבנכס עצמו יש איזה שינוי אם הוא ידוע לבעל או שלא ידוע לבעל. דבר פלאי, מה זה משנה לנכס? יש המון חקירות אם הדבר הוא מצד החפצא או מצד הגברא. גם בנגלה יש את זה, מהו יסוד חפצא ומהו יסוד גברא. אבל יחסית, יש כלל גדול שמסבירים לגבי הנגלה של התורה והנסתר של התורה, שהנגלה של התורה מצד הגברא יותר ודווקא הנסתר של התורה קובע מציאות בתוך החפצא. יש עולמות, יש קליפות, וקליפה חלה על משהו – דבר אסור כי החפצא אסור, יש עליו קליפה, יותר מצד הפנימיות, מצד הקבלה, שיש רוח טומאה היינו שטמא במציאות, ולא רק משהו פנימי. זה כלל גדול. דווקא רבי שמעון, בעל הנסתר, הנשמתא דאורייתא, חולק בין נכסים לנכסים – יש משהו בתוך הנכס. אם לא היה כתוב בסגנון הזה לא היה מובן, בלעדיו היה 'דין' בלשון בריסק, אבל לדין אין הסבר – זו הבעיה של בריסק, שהכל 'דין', דינים. בלי המשפט הזה היה רק דין, אבל ברגע שאומר "רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים" זה לא סתם דין אלא מציאות.

כעת כבר נכנסים למשהו עוד יותר פנימי: רבי שמעון מכניס צד של דעת. באידרא רבי שמעון הוא בחינת הדעת. רבי שמעון כאן רגיש לדעת, והדעת משנה את המציאות. במלים הכי פשוטות, הוא אומר ככה: אם הבעל יודע מהנכס שנפל לאשה הוא שלו (לפחות לפירות, אבל בכללות) ואם הוא לא יודע זה לא שלו. מה זה אומר לי? ["אין עשיר אלא בדעת", "דעת מקנה".] נכון, שני הדברים אותו דבר – הידיעה ממציאות הנכס פועלת קנין. למה אני אומר שנישואין הם בינה-נשמה, "נשמת שדי תבינם"? כי "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". אירוסין עדיין אינם דעת, לא כתוב בהם "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד", ולכן גם עדיין אין בינה. החידוש של הנישואין הוא דעת, "והאדם ידע", ואז יש גם בינה. אותו דבר לגבי נכסים. אמרנו שנכנסים של אדם בכלל הם מקיפים, בחינת "מאדך". מה הפלא כאן? שהאשה יכולה להקנות את עצמה. ברגע שהיא מקבלת את טבעת הנישואין ואומר לה "הרי את מקודשת לי" – גם בזיווג שני – הוא קונה אותה על מנת לדעת אותה. בעצם הוא קונה אותה בדעת והיא מקנה עצמה לדעת, הכל פעולה של דעת. אבל נכסים הם "מאדך", אפשר מכאן להבין למה יש אדם שמייקר את הנכסים יותר מאשר את החיים. בזיווג שני האשה אומרת שאני מוכנה שעצמי יהיה שלך, אבל הכסף שלי? עד כאן... איתי אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל בכסף שלי אתה לא יכול לנגוע – חשבון סגור – ועדיף שלא תדע ממנו בכלל. זה כי "ממונך" הוא בחינת "מאדך", מקיפים, לא צריך לדעת. ברגע שהוא לא יודע – הוא לא קנה. רבי שמעון כאן הוא מאד פנימי, אומר שהקנין של הבעל תלוי בדעת וזה משפיע על הנכס. יש משמעות לבעלות, כמו שלומדים בבבא-קמא שאם השור עובר בעלים הוא הופך ממועד לתם. כלומר, הבעלות משפיעה על החפצא, והבעלות תלויה בדעת. לכן "רבי שמעון חולק בין נכסים לנכסים". איפה יש "חולק"? בדעת, כמו שיש ב עטרין דדעת, דווקא בספירת הדעת יש חולק בין ה החסדים ל-ה הגבורות. הבדלה, "אם אין דעת הבדלה מנין". שוב, רבי שמעון חולק. איפה? לגבי הדעת, שאם הבעל יודע מהנכסים הוא קנה אותם, משפיע על מציאות הנכסים שהם שלו, אבל אם לא יודע מהם הם שלה ודיעבד יכולה מה שהיא רוצה.

[הדעה הזו נותנת לאשה סבה כאילו לשקר. איך אפשר לבנות שלום בית אם היא יודעת שאם תסתיר זה שלה?] אמרנו שהעולם הזה הוא עולם של תסביכים. כמו שנראה, כאן מדובר בעיקר שאשה שמתחתנת פעם שניה ויש לה ילדים ויש בעל חדש ויש רכוש. יש פה מצב מיוחד מאד, מצד אחד יכול להפריע לשלום בית, מצד שני יכול לעשות נתק בקשר בין האמא לבין הילדים שלה, גם עכשיו וגם לעתיד לבוא, כשהיא תמות. אז למי מגיעים הנכסים? לכן היא רוצה לכתוב "שטר מברחת". התכלית כאן של כל הסוגיא הוא "שטר מברחת", שתיכף נגיע אליו, שרוצה להבריח טוטאלית הכל מהבעל, שלא ישלוט, כדי שהכל ילך אחר כך לילדים. [למה לא לבנות את ההלכה בצורה שלא יבוא לאיבה?] יש מחלוקת אם ירושה מדאורייתא או מדרבנן, אבל אי אפשר לומר שבזיווג אחד יש ירושה ובאחר לא. [מה אם "לא יבריחו ולא יעלימו וכו'"?] זה לכתחילה, כך כותבים בתנאים, פעם לא כתבו תנאים. כמו שאמרנו, כל הסיפור כאן הוא דיעבד אחד גדול. [באשת חיל מופיע בעל בשלשה פסוקים, "בטח..." "נודע..." "קמו..." – ר"ת בנק.] גם אותיות נקבה, כמו שהסברנו פעם. הפשט הוא שכשהוא לא יודע אין איבה, והרי הכל כאן מדין איבה. מה אם לא ידע כשנפלו, אבל כשבאה למכור הוא כן יודע – מה הדין? לא כתוב כאן, אבל זה דין בשו"ע. די פשוט – לא יכולה למכור. צריך להיות לא ידוע עד הסוף. ברגע שהוא יודע הידיעה עושה קנין ומשנה את מהות הנכס. לכן, אף על פי שלא ידע כשנפל, אם בזמן שהיא באה למכור הוא יודע הנכס כבר שלו והיא לא יכולה למכור. צריך שלא ידע מתחילה ועד סוף. אחרי שהיא כבר מכרה – פארפלן, אבוד בשבילו. לכן כדאי לה להזדרז.

נסתכל בתחלת הגמרא:

גמרא: מאי שנא רישא [כשנפלו לפני שהתארסה.] דלא פליגי [שיכולה למכור גם אחרי שהתארסה.] ומאי שנא סיפא [שנפלו לאחר שנתארסה.] דפליגי [בית הלל אומרים שלא יכולה למכור ובית שמאי שיכולה למכור. רש"י: "'מאי שנא רישא דלא פליגי' – הרי נתארסה ומשום דנפלו לה קודם לכן הורע כוחו".] אמרי דבי רבי ינאי רישא בזכותה נפלו סיפא בזכותו נפלו [רואים שהכל תלוי בזכות.] אם בזכותו נפלו כי מכרה ונתנה אמאי קיים [גם לדעת בית הלל.] אלא רישא ודאי בזכותה נפלו [כי אין בעל בכלל.] סיפא [כשהיא ארוסה.] אימר בזכותה אימר בזכותו [מצב בינים, אולי בזכותה, אולי בזכותו, אולי בזכות שניהם.] לכתחלה לא תמכור אם מכרה ונתנה קיים.

כאן הווארט של רש"י, גדר חדש באירוסין – שהם ספק נישואין. כנראה כתוב בעוד מקומות בש"ס, לא בדקתי:

אימר בזכותו כו' - דאירוסין עושה ספק נישואין [מה הספק?] שמא תבא לידי נישואין שמא לא תבא.

לפי זה, כל מצב בינים היינו ספק אם יתממש או לא. איך יתכן שהאירוסין לא יתממשו? הרבה אפשרויות, או שח"ו מישהו ימות, או שיהיה ברוגז ויתגרשו מהאירוסין. לא בטוח שהאירוסין יתממשו, ולכן אנחנו מגדירים גדר שאירוסין הם ספק נישואין. [לא ספק מה הגדר שלה עכשיו, אלא ספק מה יהיה.] בדיוק, הספק כאן הוא – כפי שאמרנו – ספק מימוש לעתיד. עד כאן חשבנו שאירוסין הוא שלב של לאו-קודם-להן, קודם לאסור אותה על כל העולם, שכך היא מתכוננת להיות רק שלו, ואז לממש שהיא שלו. כאן יש גדר חדש, שמתייחסים רק לעתיד. הגדר של הלאו מתייחס לעבר, שהפנויה היתה מותרת והאירוסין אסרו אותה. כאן הכל מתייחס לנישואין – האירוסין הם שלב בדרך לנישואין, אבל שלב הבינים נקרא ספק. יש משהו דומה? אמרנו שיש מבנה דומה של קטנה-נערה-בוגרת. אצל גבר אין שלשה מצבים, או שקטן או שגדול. בחיוב מצוות גם אצל האשה אין הבדל, עוברת מקטנה לגדולה. יש שלב באמצע, "מופלא הסמוך לאיש", שיש לו גדר בפני עצמו. יש כל מיני שלבים בינים בתורה. היום, אחרי שבחור השתדך – לא אירוסין על פי תורה – מה העבודה שלו? להתכונן. גם על פי פשט, למה היתה שנה של אירוסין? לתת לכל אחד ואחד להכין את עצמו. אם מדובר בזיווג שני אולי מספיק פחות. בכל אופן, זו תקופה של הכנה לנישואין. אם רש"י כותב את המלה "ספק נישואין" לא סתם, הכוונה שיש פה איזו מנטליות של ספק. לא רק התכוננות, אלא שכעת אני במצב של ספק – הולכת להתחתן או לא הולכת להתחתן, יתממש או לא יתממש. איזה ראש זה? ככה צריך לחשוב? אירוסין של פעם יותר חזקים מהיום. היום מילא, אולי לא יתממש, אבל פעם אירוסין היו קידושין, היא אשת איש לכל דין של מיתות בית דין וכו' – אשת איש לכל דבר. למה להשתמש במלה ספק? [לפי זה החתונה היא אין שמחה כהתרת הספקות.] נכון, שמחת הנישואין היא שהותר הספק. [יש בשכינה ביניהם ששלש המצוות בנישואין הם שלש מצוות הצבור – קידושין רק מינוי מלך, אבל מחית עמלק היא בעונה, מימוש הנישואין.] זה בדיוק הווארט, שבנישואין יש מחית הספק, בגימטריא עמלק.

יש ספק, אבל כמה ספק יש? נקרא את תוספות. כאן דוגמה מאד יפה של דרגות שונות של ממוצע. בהפשטה, אומר לי שכל מצב בינים הוא ספק – ספק לכאן וספק לכאן. אם השידוך ישבר באמצע האירוסין חזרו אחורה, לפנויה, ואם יתממש הגיע קדימה. לפי זה הגדר של ספק הוא שיש מקום לחרטה. או חרטה בדעת או שמשהו קורה, שה' מתחרט. באירוסין מישהו יכול להתחרט על השידוך – הבחורה, הבחור או הקב"ה יכול לעשות משהו שלא יתממש. היות שיש מקום לחרטה יש ספק, ספק אם יחזור אחורה או ילך קדימה. צריך להיות אופטימי. נראה כאן תוספות שהם איזה אסמכתא של "חשוב טוב יהיה טוב". ככה בחור צריך לחשוב, עשו עכשיו 'לחיים' – הרבה פעמים אומרים שעיקר הקשר בין הבחור לבחורה הוא ב'לחיים', אפילו יותר מהחתונה, יותר משיהיו סבא וסבתא. איזה ראש זה? ראש חסידי. למה? [העיקר הוא 'לחיים'...] ה' ברא את העולם רק בשביל ה'לחיים', זה העיקר... מה הווארט? 'טראכט גוט וועט זיין גוט', פשוט אצל חסיד, לא עשינו ווארט כדי שיתבטל ח"ו, שמישהו יתחרט. החתן לא עשה ווארט בשביל להתחרט, או שהכלה תתחרט או שהקב"ה יתחרט. הרבי הרש"ב רצה שיהיו כולם 'תמימים' – תמים לא עושה חשבונות כאלה בכלל. פשיטא שאם עשינו לחיים וווארט וכל שכן אירוסין, שהם על פי תורה, ודאי יתממש. 'טראכט גוט וועט זיין גוט'. זה התוספות כאן:

סיפא אימר בזכותו נפלו כו' - תימה א"כ לב"ה נמי תמכור לכתחילה [למה רק דיעבד?] דכיון שהיא מוחזקת הוי ספק שלה ודאי ואין ספק [שלו] מוציא מידי ודאי [שלה. הסברא: היא קבלה ביד ירושה בעודה ארוסה, ואני לא בטוח בזכות מי נפל, של מי המזל כאן. היא מוחזקת בודאי, ו"אין ספק מוציא מידי ודאי", ולכן היתה אמורה למכור לכתחילה, כפי שמצאנו במקרים דומים:] כדאשכחן גבי שומרת יבם [שבעלה מת בלא ילדים, וכעת היא מחכה שאחיו ייבם אותה.] שנפלו לה נכסים דתנן התם מודים ב"ש וב"ה שמוכרת ונותנת וקיים [שאם נפלו לה נכסים מקודם או בזמן שהיא שומרת יבם יכולה למכור בלי להתייעץ.] ומפרש בגמרא דנפלו לה כשהיא ארוסה [ומהר"י לנדא מגיה שנפלו לה כשהיתה נשואה לבעלה הראשון.] וזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה והואיל והיא מוחזקת הויא איהי ודאי [הספק שלה עם החזקה שלה מצטרפים להיות ודאי.] ויבם [רק] ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי [למה כאן לא אומרים אותו דבר, אלא בית הלל אומרים שלכתחילה לא תמכור.] וי"ל דהכא בודאי לינשא קיימא [כמו שאמרנו הרגע. גם בספק יש שתי מדרגות של ספק. יש ספק שאולי יחזור אחורה, כאילו חצי-חצי, חמשים אחוז שהמצב יחזור לקדמותו וחמשים אחוז שאולי יתקדם ליעד. יש ספק שלא חמשים-חמשים אלא תשעים אחוז שיתקדם ורק עשרה אחוז שיחזור. בסתם בחורה ארוסה ה"ספק נישואין", בלשון רש"י, הוא לא חצי-חצי – יש אחוז מאד קטן שהשידוך יתבטל באמצע, אבל תשעים אחוז ויותר השידוך הולך להגמר בכי טוב, וצריך להיות רק אופטימי שיגמר בכי טוב, ולא צריך בכלל לחשוב על הספק-עמלק שמא יחזור אחורה.] דכל המארס דעתו לישא [אם כבר עשה אירוסין הוא הולך להתחתן אתה, ולא לגרש אותה אחרי שעשה אירוסין.] הילכך לכתחילה לא תמכור אע"פ שהיא ודאי [יש לו יותר זכות. רואים כאן שוב שהקנין תלוי בדעת. בקידושין יש דעת, ודעתו להתחתן אתה, לכן יש לו יותר אחיזה בנכס. לא אומרים שהספק והמוחזק שלה עושים אותה ודאי והוא בגדר ספק, אלא הספק שלו גם קרוב לודאי.] אבל התם [בזיקת יבמה.] כך עומדת לחליצה כמו לייבום [בכלל לא יודעים מה האח הזה יעשה איתה. האח יכול להחליט, הוא לא ארס אותה, מזל מהשמים.] והואיל והיא ודאי [בכך שהיא מוחזקת.] אמרו חכמים דתמכור לכתחילה [אבל כאן לא, כי הספק שלו קרוב לודאי.].

מה לומדים מכאן? עוד דוגמה יפה של מציאות של ממוצע, שלא כל הממוצעים אותו דבר. איך הוא אומר זאת בתניא? הבינוני הוא גדר של ממוצע. כמו שאמרנו שפנויה-ארוסה-נשואה היינו נר"נ, אפשר גם להגדיר רשע-בינוני-צדיק. לפי זה כל ספר של בינונים הוא ספר של ארוסים. איך אני יודע? העולם הזה הוא אירוסין, ורק לעתיד לבוא יהיה נישואין. בתוך זה, יש כאלה שהאירוסין 'נפלו' עליו. כמו שאומר בתניא, שיש אחד שכל התמדתו בלימוד התורה היא רק מצד הטבע, "אשר לא עבדו" – כמו שומרת יבם, שנפל לו מצד הטבע. אבל אם יש עבודה, שמקדש מדעתו, רוצה לקיים את "משביעין אותו תהי צדיק" – אחר כך הוא אומר שקיום השבועה לא מציאותי, אז למה מתחיל בכך? רוצים שתהיה שאיפה, גם אצל הבינוני, וכולי האי ואולי. כל החצי השני של התניא הוא שתהיה שמח בחלקך אם כל החיים תשאר בינוני, אבל הכל רק בדרך ניחום. אבל לכתחילה, גם בהתחלה כתוב, השאיפה היא לקיים את השבוע "תהי צדיק", להתחתן, לגמור את הנישואין בדעת, דעת עליון של התקשרות לה'. בכל אופן, אדמו"ר הזקן כותב שבבינוני יש אין סוף מדרגות. לכן אומרים שרבה מחזיק עצמו כבינוני אף שבאמת צדיק, כי הגבול בין הבינוני לצדיק כל כך דק עד שהוא חושב שהוא בינוני, לא רוצה להחזיק טובה לעצמו, אף שבאמת הוא צדיק. איפה ראינו, בדיוק לפני שבוע, שמישהו לא רוצה להחזיק טובה לעצמו? רבי יהושע בן לוי. מי הבינוני הזה? הוא צדיק ולא רוצה להחזיק טובה לעצמו, אומר שהוא בינוני. אבל יש מי שבאמת הוא בינוני, רק שמאד קרוב להיות צדיק – הבינוני שמתפלל כל היום. מה הוא מתפלל? מנסה לקבוע, להיות קשור לה', עושה 'עבודה', "ועבדתם את הוי' אלהיכם", כל היום. ככה צריך להיות חתן, שמארס אשה, אז כעת כל כולו שקוע בלהתכונן לחתונה – והכל בראש חיובי, "טראכט גוט וועט זיין גוט", אי אפשר להתחתן מתוך פסימיות. פסימיות זה אחד שעושה ווארט וכל הזמן לא יודע אם החלטתי נכון, אולי עשיתי טעות, רחמנא ליצלן. לדאבוננו יש הרבה מצבים כאלה, שמחליטים – באיזו לית ברירה – וחושבים שאולי עשיתי טעות, ח"ו לחשוב ככה. כך יוצא מהתוספות, שאם מארס הוא אופטימי, עושה זאת עם דעת ועל דעת שיתחתן.

[הרב הסביר ש"אין שמחה כהתרת הספקות", שמותר להיות בספק. אפשר להתחתן בשמחה למרות הספק על כל מה שיהיה.] זו המתקה של הספק. ספק הוא גם לשון סיפוק. במה שאמרנו, ספק אם תהיה פעם צדיק. העולם הזה הוא עולם של ספק, אבל לעתיד לבוא ודאי.

נאמר אחרת: נוגע לסוגיא הגדולה של ידיעה ובחירה. כל זמן שיש לי בחירה אני בספק, ה' בספק, כולנו בספק מה אני אבחר. לכן כתוב שהקב"ה לא מייחד את שמו גם על הצדיקים בעולם הזה, כי היות שיש בחירה יש ספק. יש להתחתן גם מתוך בחירה – בחירת לבו. כך תוספות כותבים, שהחתן הולך להתחתן מתוך בחירה – עם בחירת לבו. זו מעלה של בחירת לבו לגבי בת גילו. אם זו בת גילו הקב"ה מרוצה מהשידוך, אבל למטה... אבל אם זו בחירת לבו גם הוא מרוצה מהשדוך לכתחילה, יותר סיכוי שיחזיק מעמד. [שאלה בידיעה ובחירה, מה יותר סיכוי שיחזיק מעמד – כשאני מרוצה או כשהוא מרוצה...].

אמרנו שכל זמן שיש בחירה יש ספק. כשאין בחירה, כמו באיז'ביצא, שאני מבטל את הבחירה, אין ספק – הכל ודאי.

לא נקרא את כל הגמרא. נעבור לעוד ענין. אחרי המשנה, וגם דעת רבי חנינא בן עקביא, שאם היה לה לפני האירוסין מוכרת לכתחילה, באה הגמרא ואומרת שהכל השתנה. דומה למה שלמדנו על דין מורדת, שגם שם כתוב "רבותינו". יש כבר שני עדים ש"רבותינו" עושים רפורמות. [או שמי שרוצה לעשות רפורמות צריך להיות דבק ברבותינו, אחרת זה מסוכן.] כן, בשביל רפורמה צריך להיות דבוק ברבותינו. כנראה שרבותינו נשיאינו זה הענין שלהם, לעשות רפורמות, מהבעל שם טוב והלאה. כאן רואים שהרפורמה היא בגלל עוד ירידת הדורות, עוד התחשבות באיבה, שהבעל יהיה ברוגז עם אשתו, ולכן צריך ליפות את כחו:

רבותינו חזרו ונמנו בין שנפלו לה עד שלא תתארס ובין שנפלו לה משנתארסה וניסת הבעל מוציא מיד הלקוחות.

לא כמו המשנה ולא כמו הברייתא, וכך ההלכה.

נדלג עוד כמה שורות:

ר"ש חולק בין נכסים: אלו הן ידועין ואלו הן שאינן ידועין אמר ר' יוסי ברבי חנינא ידועין מקרקעי שאינן ידועין מטלטלין [לא כמו שאמרנו קודם. יש כאן דעה שכל מקרקעי הם ידועים וכל מטלטלין אינם ידועים, אפילו שהוא יודע מהם. הוא מגדיר זאת כ'דין'. נראה רש"י: "'רבי שמעון חולק כו'' – יש נכסים שמכרה קיים ויש נכסים שמכרה בטל. 'ידועין' – מקרקעי ועל מנת אותן נכסים נשאה לפיכך מכרה בטל שהיה מצפה שתפול לה אותה ירושה". רואים מרש"י ש"ידוע" היינו מה שהוא מצפה שפעם יהיה שלו לגמרי – ידיעה היינו ציפיה שעתיד להיות שלך. יש כאן גדר, לפי רבי יוסי ברבי חנינא, שאין הלכה כמותו. ודאי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כלומר, בפנימיות יש כאן משהו חשוב. הוא אומר שגדר דעת הוא ציפיה של שייכות. נחזור ל"והאדם ידע את חוה אשתו", הגדר של נישואין – שהם דעת – הוא ציפיה שהיא עתידה להיות שלי. כלומר, דעת היא קנין, ציפיה לקנין. (זה גם בקידושין. בנישואין היא כבר שלו.) בקידושין אוסר אותה. בנישואין יש ציפיה למימוש, והמימוש הוא עד אין סוף.   במטלטלין הדרך שלא נשאר קיים, אז עד מאה ועשרים של המוריש לא בטוח שישאר משהו. במקרקעי הוא ידע שיש דוד עשיר שיש לו קרקע ולכן רצה לשאת אותה – ידע שהיא היורשת העתידית.] ורבי יוחנן אמר [וכך הלכה:] אלו ואלו ידועין הן ואלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים [באלסקה. לפי רבי יוסי בן חנינא הוא יודע מהמציאות, והשאלה אם מצפה או לא מצפה, ולפי רבי יוחנן ידועים היינו כפשוטו, אם יודע או לא יודע ממציאות הדבר.] תניא נמי הכי אלו הן שאינן ידועין כל שיושבת כאן ונפלו לה נכסים במדינת הים [והיות שיש ברייתא כמותו כך פוסקים את ההלכה. הר"ן אומר שגם מכך שהגמרא מפלפלת כאן בדעת רבי שמעון וגם מסוף הסוגיא הבאה, מברחת, שגם אליבא דרבי שמעון – מסיקים שהלכה כרבי שמעון. רובם כותבים רק את הדבר השני, מסוף הסוגיא הבאה, אבל הר"ן אומר שגם מהפלפול כאן רואים שהלכה כמותו.].

איך אפשר לחלק בין שתי הדעות, רבי יוסי ברבי חנינא ורבי יוחנן, בפירוש דעת רבי שמעון? לפי רבי יוסי ברבי חנינא הוא יודע מהמציאות, רק שאם לא מצפה לקבל נקרא שהוא לא יודע. נאמר באופן אחר: דבר שאתה לא מצפה שיהיה לך אתה מסיח דעת ממנו, אז כאילו שאתה לא יודע. דעת היא ריכוז, שאתה מרוכז במשהו, חושב על משהו. יש דעת שתלויה בציפיה, ואם אין ציפיה קוראים לכך היסח הדעת, ולפי רבי שמעון היסח הדעת משפיע על מציאות הנכס – זהו נכס לא ידוע, ונכס לא ידוע שייך לאשה. רבי יוחנן אומר שצריך להיות ממש לא ידוע, שלא יודע ממנו. המפרשים אומרים שמדינת הים לאו דווקא, אלא יכול להיות כאן בבית ליד – רק הכוונה שממש לא יודע, כמו מדינת הים. מכאן אפשר ללמוד שבכל אתר ואתר יש מדינת הים – 'מאך דא אלסקה'... מדינת הים היינו מצב שאתה לא יודע ממנו. [עם ישראל בגלות כאשה שהלך בעלה למדינת הים.] הוא נמצא, רק שלא רואים אותו.

מה המבנה כאן? רבי יוסי ברבי חנינא אומר שאם לא מצפה כאילו אתה לא יודע ולא שלך ורבי יוחנן אומר שרק אם אתה ממש לא יודע. מה המבנה? [מקיף רחוק ומקיף קרוב?] בדיוק. אמרנו שיש פנימי ומקיף, ויש ממוצע – החיה, ה-ל של הצלם, מקיף קרוב ש"נוגע ואינו נוגע", קצת יודע וקצת מסיח דעת. רבי יוסי ברבי חנינא אומר שגם הנכס שביחס לבעל הוא בגדר מקיף קרוב אינו שלו, לא יודע, אין לו זיקה לנכס. רבי יוחנן אומר שרק נכס שהוא מצד היחידה של האשה ביחס לבעל, שממש לא יודע ממנו, שייך לה – לא יודע ואין לו קנין כלל וכלל. אלה שני מקיפים של "מאדך", כמו שהרבה פעמים בתורה כתוב "מאד מאד", שיש שני מאד. יש "נפשך", כשהיא מתחתנת הוא מוסרת את הנפש ודאי, אבל אחר כך יש מאד של חיה ומאד של יחידה. יוצא, לפי ההלכה כדעת רבי יוחנן, שרבי שמעון מחשיב את המקיף דחיה גם כפנימי – מכניס גם את המקיף הקרוב לזכות הבעל. מה זאת אומרת לגבי סתם יחסי איש ואשה? יש שלשה גדרים כמה הבעל יודע. מה תמיד הטענה של אשה שמתוסכלת מבעלה? ['אתה לא מבין אותי'.] כן. יש בזה שלש רמות. אם הוא לא מבין את האור הפנימי, את הנר"נ שלי, זו בעיה חמורה – לא מבין גם את הדברים הפשוטים. גם בזה יש שלש דרגות – לא מבין את השכל שלי, לא מבין את הרגש שלי, לא מבין מה שאני עושה. למשל, אם האשה תבוא ליועץ ותטען שהבעל לא מעריך אותי בכלל. כל בקר אני קמה ועושה לו כוס קפה והוא לא אומר לי תודה אף פעם – לא מעריך את המעשים שלי. יש אשה שתאמר שהבעל לא מעריך את הרגש שלי בכלל, לא מבין, אני עושה ג'סטה של אהבה והוא לא מבין, הוא אטום, הוא חמור, אין לו שום חוש ברגש שלי – רגש מודע, אני עושה משהו והוא לא מגיב, קיר, קרח. יש אשה שאומרת שהוא פשוט לא משדר על הגל שלי, לא מבין את השכל שלי, אנחנו משדרים על שני גלים שונים לגמרי. עד כאן מדובר בנר"נ. הבעל חייב בכל שלשת אלה, להבין ולדעת אותה. אבל יש עוד שתי רמות של לא-מודע, שיש את המקיף הקרוב שלה ואת המקיף הרחוק שלה. אם הוא לא מבין את המקיף הקרוב, הכוונה שלא מצפה שאי פעם יתיישב אצלו. יש דברים אצל שאשה שאומרים שבכלל אי אפשר להבין אשה. יש רובד שנוגע-ואינו-נוגע, חיה, שאפשר או לעשות מאמץ בכל אופן לתפוס את זה או מיד לומר שאי אפשר לתפוס. יש באמת דברים שרק היא יודעת ואני לא יודע בכלל, לא יודע ולא יכול לדעת. לפי רבי שמעון, רק את זה לא מצפים ממנו. כנראה שלעתיד גם בזה יוודע, הכל יהיה ידוע, כי הכתר – המקיף הרחוק, היחידה – יתגלה. הכל יהיה ידוע, יהיה קשר טוב בין בני הזוג בכל הנרנח"י שלהם. אבל במצב הזה אומר רבי שמעון שביחידה, אם שם לא ידוע – בסדר, יש תחום אצל האשה שבאמת אף אחד לא יכול להכנס לשם ("ארץ לא עבר בה איש"), נשאר שלה, ובאמת היא יכולה לעשות שם מה שהיא רוצה. אבל יש מקומות בנפש שהם 'שטח הפקר', מקום של "נוגע ואינו נוגע", שלפי רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון יש בזה דעת ולפי רבי יוסי אליבא דרבי שמעון אין בזה דעת. אנחנו פוסקים כרבי יוחנן אליבא דרבי שמעון.

אחרי כל זה מגיעים לעיקר התכלית שלנו היום:

ההיא איתתא דבעיא דתברחינהו לנכסה מגברה כתבתינהו לברתה [רש"י: "'דבעיא דתברחינהו לנכסה' – אלמנה היתה ובאת להנשא והיתה מקדמת ונותנתן לבתה כדי להבריח זכות בעלה מהם שלא יזכה בהם והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן היא או תתגרש". מדובר בזיווג שני, ולפי רש"י היא הודיעה בפירוש לעדים שזו לא מתנה, אלא שיהיה אצל הבת כל עוד היא נשואה, אבל אם היא תתאלמן או תתגרש יחזור עליה. תוספות אומרים שאם היא ממש הודיעה לעדים אין מקום לחלוק ובודאי לא יהיה שייך לבת. לכן התוספות, וכך כל הראשונים והאחרונים, אומרים שגם אם לא הודיעה עובד כך: "'כתבתינהו לברתה' – פי' בקונטרס והודיעה לעדים שלהבריח מתכוונת ואין נראה לרבינו יצחק דא"כ אמאי פליגי רב ענן ורבא אדרב נחמן פשיטא דלא קנתה ונראה לרבינו יצחק דלא אמרה מידי אלא גילוי מילתא בעלמא איכא ולא הוי דברים שבלב שאינם דברים דהכא ודאי הדבר ניכר שלא נתכוונה אלא להבריח דנפשה עדיפא לה כדאמרינן בסמוך (וע' תוס' לקמן צז. ד"ה זבין)". בלשון הר"ן, אין כאן "דברים שבלב" שלה, אלא דברים שבלב כל העולם כולו. הכלל ש"דברים שבלב לא הוו דברים" רק אם הם בלב שלך בלבד, אבל אם הם בלב כל אדם – כולם נוהגים ככה – הם כן דברים. כל אשה שהולכת להתחתן ויש לה רכוש ויש לה בת, ודאי לא רוצה שהבת תסבול לטובת הבעל החדש, ולכן ברור שהיא כותבת רק כדי להבריח מהבעל, אבל אם תצטרך חזרה את הרכוש נאמר שהשטר שכתבה לבת בטל. איך קוראים למציאות כזו? לפי רש"י היא אמרה, אין שאלה. אבל לפי הר"י, וכך כל הראשונים, היא לא אמרה. למה הבת לא זוכה? הרי יש שטר כהלכה. זהו פסוק לפי "אנן סהדי", שיותר חזק אפילו מאומדנא. תיכף נסביר שיש ארבעה דברים אבל גם שונים – סוגיא חשובה מאד בלומדות. יש "אנן סהדי", "אומדנא", "חזקה" ו"מנהג" ("הולכים אחר המנהג"). ארבעת הדברים האלה, שכולם קשורים, הם איזה י-ה-ו-ה, אבל הולכים מהחזק לחלש. הכי חזק הוא "אנן סהדי", כמו עד ראיה. אחריו בא כמעט אותו דבר, אבל  טפה פחות חזק, "אומדנא". מה ההבדל בין "אנן סהדי" ל"אומדנא"? בדיוק ההבדל הזה, ש"אנן סהדי" כמו עד ראיה. הכל בלב של החכמים. אלה דרגות שונות של בירור. יש דבר שכל כך ברור כמו ראיה, אנו עדי ראיה שזה ככה. ב"אנן סהדי" גם יש שתי בחינות – "אנן סהדי" במעשה ו"אנן סהדי" בכוונה. יש ש"אנן סהדי" קובע את המעשה שנעשה, מהות וחלות המעשה שנעשה, ויש "אנן סהדי" שקובע מה היתה כוונת האדם. אם "אנן סהדי" על דרך ראיה "אומדנא" הוא כמו שמיעה. הם מאד קרובים, תרדלמ"ל, ולכן לפעמים – כך בר"ן – קוראים ל"אנן סהדי" גם "אומדנא דמוכח". יש סתם "אומדנא" ויש "אומדנא דמוכח" – אם מוכח כבר יש ראיה בתוך השמיעה. "אומדנא דמוכח" מתאים יותר ל"אנן סהדי" של בירור כוונה. אם ה"אנן סהדי" הוא בירור מעשה הוא על דרך "כלם בחכמה עשית", מעשה יותר שייך לחכמה וכוונה יותר שייכת לבינה. בינה-שמיעה היינו לשמוע מה היתה הכוונה שלי. מה הוא עשה אובייקטיבית, בירור מעשה, יותר שייך לחכמה נטו – החכמה בטהרתה. היות ש"אנן סהדי" כאן הוא בירור כוונה, לכן קוראים לו "אומדנא דמוכח". משהו יפהפה: "אנן סהדי" שוה "אומדנא דמוכח"! זה מ.ש.ל לר"ן. מה הם ביחד? שכם. שני דברים ששוים כל אחד 180 הם "חלק אלוה – ממעל", יחד 360 מעלות, חצי עיגול ועוד חצי עיגול. "אנן סהדי" שייך ל"חלק אלוה ממעל" כי מוחין דאבא. אחר כך "אומדנא" בבינה, "חזקה" במדות ו"מנהג" במלכות. מה הדוגמה של "מנהג". יש כאן "אבא יסד ברתא" דווקא לבירור מעשה. יש מנהג שאחרי קידושין שולחים לכלה סבלונות, מתנות – מנהג שכולם עושים. אם אני רואה שיש בחור ששולח לבחורה סבלונות יש ראיה שהוא קדש אותה, כי לא שולחים סבלונות בלי לקדש. זו דוגמה אחת, מני רבות, שמנהג מוכיח, הוא הכי חלש מכל הסוגים. היות שמנהג, כמו מנהג המדינה, הכי מתאים למלכות. כתוב בספרים שיש את ארבע הדרגות האלה. אנן סהדי אומדנא חזקה מנהג בגימטריא בדיוק 500, "פרו ורבו". ממוצע כל אחד הוא 5 בחזקת 3. מה ראשי התיבות? 50, עשירית מהכל. גם מתחלק ב-300 ו-200, כי "אנן סהדי" ועוד חזקה שוה 300 ו-אומדנא ועוד מנהג שוה 200. עוד משהו, דווקא ברביעיה הזו לא מצרפים, אבל אולי הוא חלק מחזקה – רוב. נושא עצום מהי חזקה ומה הוא רוב.  יש כל מיני סוגים, רובא דאיכא קמן ורובא דליכא קמן וסוגי חזקה. אם נצרף רֹב יהיה שבת. שבת היא ש-בת, שיש כאן בשתי צורות: אמרנו שרק "אנן סהדי" ועוד חזקה שוה ש והשאר שוה בת, אבל גם רב-מנהג שוה ש והשאר יהיה בת. בכל אופן, רצינו לומר שכאן הדין שהשטר לא חל הוא מדין "אנן סהדי" לפי תוספות וכל הראשונים, חוץ מרש"י, ומדין "אנן סהדי" – של בירור כוונה – פשיטא שהאשה לא תתן את כל הרכוש שלה ותשאר בלי כלום במקרה שהיא תתגרש או תתאלמן. הכל כדי להבריח, כי ברור שיותר דואגת לעצמה מאשר לבת שלה. לכן, בסופו של דבר, אם תתגרש או תתאלמן ותזדקק לכסף ודאי התכוונה שתקבל הכל חזרה. הכל כאן סיפור על אשה שרצתה להבריח וכתבה את כל רכושה לבתה.] אינסיבה ואיגרשה [נישאת בזיווג שני והתגרשה.] אתאי לקמיה דרב נחמן [שהכי בקי בדיניה, מי שאמר על עצמו שהוא משיח.] קרעיה ר"נ לשטרא [האשה התגרשה וכעת יש מחלוקת בין הבת לאמא. האמא התגרשה ורוצה הרכוש חזרה והבת אומרת שמגיע לי הכל כי האמא כתבה לי. איך יעבוד היום? הבת תבוא לבית דין – ולכן תעדיף ללכת לערכאות, כי בבית דין תורני פחות יתפוס – ותאמר שהאמא היא 'עובר-בטל' ונתנה לי לשלוט, אפשר לסמוך עלי שאדאג לאמא. האמא אומרת: את רוצה לשלוח אותי לבית משוגעים?! כמו שלדאבוננו קורים דברים כאלה. אני מאה אחוז בסדר ורק רציתי להבריח. רב נחמן לקח את השטר מהבת וקרע – אין פה שטר, הכל חוזר לאמא. כל הדינים שדן רב נחמן התפרסמו כמובן. היה שם אחד שכבר פגשנו לפני כמה שיעורים, בדיוק אותו סיפור מי שזוכר – רב ענן עם מר עוקבא, שהיה ריש גלוותא.] אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא אמר ליה חזי מר נחמן חקלאה [כנראה חקלאי, בזה אותו קצת.] היכי מקרע שטרי דאינשי [הלשין עליו, איך הוא לוקח שטרות של אנשים וקורע אותם?!] אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה הכי והכי הוה אמר ליה [מר עוקבא לרב ענן.] שטר מברחת קא אמרת [אתה מתלונן שקרע שטר מברחת?] הכי א"ר חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני אם יבא שטר מברחת לידי אקרענו [רב נחמן עשה בדיוק מה ששמואל אמר שצריך לעשות במקרה כזה. כך הוכיח מר עוקבא את רב ענן שהלשין על רב נחמן. מה היה הסיפור קודם? משני הסיפורים רואים שלרב ענן היתה קצת ישות, לא ידע איך להתנהג עם חכמים. בדף סט, א: "שלח ליה רב ענן לרב הונא הונא חברין שלם כי אתיא הא איתתא לקמך אגבה עישור נכסי הוה יתיב רב ששת קמיה אמר ליה זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ששת לקמיה דרב ענן אמר ליה מר רבה ורב הונא רביה דרבה ושמותי שמית מאן דלא אמר ליה ואי לאו דשמית לא הוה קאמינא ענן ענן ממקרקעי או ממטלטלי ומאן יתיב בי מרזיחא ברישא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא אמר ליה חזי מר היכי שלח לי רב הונא ענן ענן ועוד מרזיחא דשלח לי [לא ידענא] מאי ניהו אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה הכי והכי הוה מעשה אמר ליה גברא דלא ידע מאי ניהו מרזיחא שלח ליה לרב הונא הונא חברין מאי מרזיחא אבל דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח וגו'". רואים שמר עוקבא הוא חכם, בסדר גמור. כל פעם מתייחס במלים שלא חוזרות הרבה פעמים בש"ס. המשפט "אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוי" מובן כולו, חוץ מ"איזי". דיון בבית האוצר של רבי יוסף ענגיל, שאומר שאו ש"איזי" לשון חבה או "לישנא בעלמא", סתם מילה. בספר הערוך לא מצאתי. אם איזי לשון חבה, הוא לפחות נתן לו משהו. היום נגיד ש'איזי' זה דבר ראשון 'טייק איט איזי', תרגע, אחר כך תספר לי מה היה. כמה שוה "אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה"? משיח. יש כאן עוד ביטוי חשוב, "אמר שמואל מורה הוראה אני וכו'", שלא חוזר בש"ס. מה אומר רש"י? "'מורה הוראה אני' – נטלתי רשות מריש גלותא כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין (דף ה) דמהני רשותא ולא יהבי רשותא אלא לבקי בדבר". שמואל אומר מליון דברים, ופתאום כאן אומר שאני מוסמך. זה לא רק פעם יחידה ששמואל אומר כך, אלא פעם יחידה בש"ס שהביטוי מופיעה. רואים שיש משהו מאד מיוחד בשטר מברחת, שבשבילו צריך באופן חד-פעמי בש"ס לומר על עצמו "מורה הוראה אני" ובמקרה כזה אני קורע את השטר. "מורה הוראה אני" שוה 23 ברבוע, תענוג. כנראה בשביל לקרוע שטרות צריך להיות בעולם התענוג, "מורה הוראה אני". בשלשה כתרים רישא דאין, תענוג, הוא כתר תורה. אמונה היא כתר כהונה ורצון הוא כתר מלכות. מתוך התענוג הזה אני קורע את השטר. שוב, למה הוא קורא את השטר? בגלל "אנן סהדי", למורה הוראה יש חוש ראיה. מענין שכמה שרב נחמן הוא סמכות וכמה ששמואל הוא סמכות – שניהם הלכה כמותם בדיני, הלכה כשמואל בדיני ועוד יותר הלכה כרב נחמן בדיני, גם במחלוקת ביניהם. שניהם גדולים בדיני, ואף על פי כן בא התלמיד בדור הבא ועדיין לא 'מבסוט':] אמר ליה רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני [אנן סהדי שלא יתכן שתתן את כל רכושה ותשאר ערומה בחוסר כל. איך אומרים בעברית? "אדם קרוב אצל עצמו", קודם כל.] ה"מ לאחריני אבל לברתה יהיבא [הבת היא בשר כבשרה, לא נקראת "אחריני", ויתכן שהאמא נתנה שטר על כל נכסיה לבת ובאמת התכוונה. איך אתה קורע את השטר? עונה הגמרא תשובה לרבא, וכך הלכה, אף על פי שרבא הוא גם סמכות:] אפילו הכי במקום ברתה נפשה עדיפא לה [האמא לא תשאר בלי פת לחם, בלי בגד ללבוש, ותשאיר את הנכס אצל הבת. מה זאת אומרת לגבי "אנן סהדי"? שאפילו ב"אנן סהדי" יש מדרגות של עומק הראיה. רבא רואה עד כאן, שמישהו אחר הוא אדם זר וודאי שאדם לא יתן את כל מה שיש לו לאדם זר וישאר בחוסר כל, אבל לאדם קרוב כמו הבת אולי כן יתן. אומרת הגמרא שלא, גם האדם הכי קרוב, עדיין "אדם קרוב אצל עצמו", לא תתן הכל לבת ותשאר בלי כלום. סברת רבא היא גם משהו חזק מאד.

אחרי כל זה, מקשים קושיא מברייתא:] מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים [פיוסים, פיוס אותיות יוסף.] לאחרים דברי רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אומרים [שאם סתם כותבת שטר פסים לאחרים] רצה [מקבל השטר] מצחק בה [ומחזיק בשטר וטוען שהוא אמתי ותקף, ולא להחזיר לה את הרכוש אף שתתגרש ותתאלמן.] עד שתכתוב לו [בפירוש] מהיום ולכשארצה [שהמתנה חלה היום וכל זמן שאני רוצה. יש שני פירושים במלים "מהיום ולכשארצה", תיכף נראה רש"י. קודם נבין את קושית הגמרא: אומרים חכמים שאם הוא לא כותב בפירוש "מהיום ולכשארצה" מקבל המתנה יכול לצחק בה ולהחזיק בשטר וכמובן לא קורעים אותו. אם כן, זה סותר את רב נחמן ואת שמואל ואת ההלכה שלמדנו עד כה, שקורעים שטר מברחת.] טעמא דכתבה ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קננהי לוקח [סתירה למה שלמדנו.] א"ר זירא לא קשיא הא בכולה הא במקצתה [רב נחמן ושמואל דברו כשהיא כותבת את כל הרכוש שלה למישהו אחר, ואיפלו לבת שלה, ואז "אנן סהדי" שהיא לא תשאר בלי כלום. אבל שהיא חייבת לכתוב "מהיום ולכשארצה", ואחרת כן חל, נכון רק כשהיא כותבת מקצת נכסיה. היא לא תשאר בחוסר כל, למה שהשטר לא יהיה טוב?! לכן יכול לצחק בה, אלא אם כן תכתוב בפירוש. יצא שיש שני סוגי שטר מברחת – שבלי שום תנאי היא נותנת הכל למישהו, אפילו לבתה, ואז לא צריכה לומר או לכתוב שום דבר וכשהיא מתגרשת קורעים את השטר, הוא לא תקף, והרכוש חוזר אליה. שטר שני, שהיא מתחתנת עם הבעל החדש – זיווג שני – ויש רק בעיה אחת, יש לה דירה ברעננה, ורק אותה רוצה לשמור שלא תפול לידי הבעל החדש, אז כותבת שטר רק על הדירה הזו. היא רוצה שהשטר יהיה פיקטיבי, רק כדי להבריח את הדירה מהבעל, ולכן חייבת לכתוב "מהיום וכשארצה". יש לשטר הזה עוד שם מיוחד, "שטר פסים" – "שטר מברחת" ו"שטר פסים".

שואלת הגמרא:] ואי לא קננהי לוקח ניקנינהו בעל [אם השטר לא טוב, קורעים אותו, כך שהלוקח לא מקבל אחרי שהיא מתגרשת – זאת אומרת שהשטר פיקטיבי לגמרי. אם הכל אחיזת עינים, למה שהבעל לא יקנה? אם זה עדיין רכוש של האשה הוא רשאי לאכול פירות, ואם היא תמות לפניו הוא יורש אותה. המפרשים כאן דנים על איזה שטר הוא מקשה את הקושיא. רש"י וכל המפרשים אומרים שהולך על הרישא, שטר מברחת לגמרי, שכותבת את כל נכסיה לבתה, ולא על ה"שטר פסים" בסיפא. אבל את הקושיא הזו אפשר להקשות על שניהם. יש הרבה נפקא מינות על מה הקושיא.

נראה רש"י: "'שטר פסים' – שטר פיוסים שמפייסתו לקבל מתנה זו להפקיע זכות בעלה קודם נישואין ולא שיזכה מקבל זה בהם", מבקשת שיעשה לה טובה. "'אם רצה' – המקבל הזה. 'מצחק בה' – ומחזיק בהן עולמית. 'עד שתכתוב' – בשטר זה מהיום נתונים לך ולכשארצה יש כאן הברחה מבעלה שאם בא לזכות תאמר אני רוצה [במתנה ונמצא קיימת למפרע ואם זה שנכתב שטר יבוא להחזיק תאמר איני רוצה]". למאי נפקא מינה אם כתוב "מהיום"? אם מדובר במטלטלין וכעת הם ברשות הרבים. מטלטלין ברשות הרבים אי אפשר להקנות בשטר, לכן אומרים שקונה "מהיום", כשלא ברשות הרבים. לכאורה ברש"י הזה יש קושיא עצומה – מה הכוונה? שכל פעם היא יכולה לעשות נד-נד? נשמע כמו המקיף הקרוב... קודם אומרת שהשטר יהיה טוב, ומוציא מהבעל, ומיד בא הלוקח ואומר – אמרת שאת רוצה? אז זה שלי. אז היא אומרת – לא, אני לא רוצה. מה קורה כאן? הייתי חושב ש"מהיום וכשלארצה" הכוונה שברגע שתחליט שהיא רוצה אז גמרנו. שכל פשוט, שהיא מתנה שזו לא מתנה עד שלא תאמר 'רוצה אני', וכשהיא תאמר היא רוצה. כאן משמע משהו מוזר, שהיא יכולה לומר לבעל "רוצה אני" כדי שהוא לא יקח, ודקה אחר כך יכולה לחזור בה ולומר ללוקח שבעצם איני רוצה. מישהו יכול להסביר את הרש"י הזה? נסתכל בתוס' הרי"ד. הוא לא מתרץ, אלא רק אומר זאת יותר חזק: "ואם היא רוצה להבריח ולא יזכה בה המקבל תכתוב לו כך כל נכסי [ולפי המסקנה אפילו מקצת] נתונים לך מהיום ועד זמן שארצה דמשמע כל זמן שארצה אבטל אותו" – משמע שאני יכולה לרצות, וכל זמן שאני רוצה זה שלך, וברגע שאפסיק לרצות כבר לא שלך. זו לא בדיוק המשמעות של רש"י. "דבכי האי גוונא מהני ליה דאם יבוא הבעל לזכות בה היא תאמר אני רוצה שיזכה בעל המתנה ואם תתאלמן או תתגרש [או אפילו באמצע הנישואין, לפי רש"י, אם פתאום היא רוצה פירות מהרכוש היא יכולה לקחת באמצע.] תאמר לו שוב איני רוצה [מדגיש שחוזרת בי, אמרתי שאני רוצה וכעת אומרת שאיני רוצה] שתהא מתנתך קיימת ולוקחת אותה". כותב הרבה יותר ברור, שהיא אומרת שרציתי וכעת אני לא רוצה. יתכן שזו גם שיטת הר"ח. בלי זה אי אפשר להבין את רש"י. יש כאלה שעושים מכל זה מחלוקת ראשונים. עד כאן הקושיא, והגמרא מסיימת:] אמר אביי עשאום כנכסים שאין ידועין לבעל [רש"י: "'כנכסים שאינן ידועין' – שהרי ע"מ שאינן שלה נשאה דסבור שהמתנה גמורה". לפי רש"י הבעל תמים לגמרי. יש שמפרשים אחרת. נחדד מה שאמרנו קודם, לפי רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון הבעל בונה גם על מטלטלין, ורק מה שלא בונה עליו כלל נחשב לא ידוע.] ואליבא דר"ש [מכאן עיקר ההוכחה שהלכה כרבי שמעון.].

נראה תוספות:

עשאום כנכסים שאינם ידועים ואליבא דר"ש - פסק ר"ח כר"ש בנכסים שאינם ידועין וכן נראה מדקאמר ואליבא דר"ש משמע דכל הני דסבירא להו שטר מברחת לא קנה [ללוקח וגם לא לבעל.] סבירא להו כר"ש דאי בעי למימר דתקינו רבנן משום תקנת מברחת כמו שאומר ר"ש בנכסים שאינן ידועין ואפי' רבנן דר"ש מודו בה ולעולם לית הילכתא כוותיה א"כ הל"ל עשאום כנכסים שאין ידועים לבעל אליבא דר"ש בלא וי"ו [כאן רואים איך ו משנה את כל המשמעות וממילא כמה דברי חז"ל מדויקים.] דהוה משמע דכי הכי דנכסים שאינם ידועים לא משתעבדי לבעל אליבא דר"ש ה"נ מברחת לכ"ע ומדקאמר ואליבא דר"ש משמע דוקא לר"ש משום דע"י הברחה הוו נכסים שאינם ידועים [ואלו לא שני דינים אלא אותו דין. עד כאן ענין אחד בתוספות, שכל ההלכה – שמואל ורב נחמן וכו' – כאן לפי רבי שמעון וכך הלכה.

כל השיעור היה להגיע לחלק השני של תוספות, לראות עוד דין ולהסביר משהו נחמד:] וכבר בא מעשה [או בפועל, או דנו במעשה.] שטר מבריח נכסיו לפני ר"ת [לא מברחת אלא מבריח. והיו שני סיפורים כאלה:] שרצה ללוות [ורכוש הלווה משתעבד למלוה.] ורצה שלא ישתעבדו נכסיו לבעל חוב [ולכן כתב שטר למישהו, קווה שיהיה פיקטיבי, רק כדי שלא יוכל לגבות.] וגם שטר מבריח נכסיו שלא ישתעבדו נכסיו לכתובת אשתו [השאלה אם אותו דין כמו שטר מברחת, או דין אחר? גם ר"ת וגם הרא"ש אומרים שהדין אחר, השאלה למי שייך. רבינו תם אומר שהשטר הוא טוב והנכסים שייכים למקבל השטר והרא"ש סובר שהשטר לא טוב, היה בו מקח טעות – הנותן חשב שיעבוד ולא עובד – ולכן יזכה בעל החוב או האשה. נאמר את הווארט מראש, כל השיעור היה בשביל הווארט הזה. יש כמה אחרונים שרוצים להסביר את המחלוקת באופן שלא התיישב על דעתי, אולי לא הבנתי טוב, אבל כן התיישב על דעתי שרבינו תם הוא בראש של "תמות נפשי עם פלשתים", העיקר שהוא לא יקבל את הרכוש, ולכן אפילו אם בסוף הלוקח יקבל את כל הרכוש שלי ואשאר בחוסר כל, וגם אעבור עבירה שלא לשלם את חובי, לא אכפת לי – העיקר שהוא לא יקבל את רכושי. הרא"ש אומר הפוך, שאם הוא מבין שבאמת הלוקח עתיד לקבל הכל זהו מקח טעות, הוא ודאי מעדיף אחרת. זו מחלוקת איך "אנן סהדי". עיקר הווארט שבתוך ה"אנן סהדי" ודאי וודאי עיקר הכוונה שלו להבריח ויהי מה. מי שמצטרף לרבינו תם הוא רבינו שמשון, לכן מאד מתאים ל"תמות נפשי עם פלשתים". הרא"ש הרבה יותר מיושב, ואומר בסוף שכל רבני מדינות אלה מורים כך. נאמר בעוד צורה, "תמות נפשי עם פלשתים" היינו תהו. רבינו תם כאן פוסק בראש של תהו, כנראה "לשיטתיה", הוא עלול למות בחוסר כל, וגם לא שלם את החוב, ואילו לרא"ש יש יותר ראש של תיקון.] ואמר ר"ת שהשטר קיים ומגבינן ביה [מה החילוק?] דדוקא הכא דהוי מברחת דלא קני להו בעל דהוו נכסים שאין ידועים אמרינן דודאי להבריח נתכוון אבל במעשים אלו דאי לא הוי קני לוקח הויא קני להו ב"ח והאשה וכיון דבהכי לא הוי מוברח [והוא הרי רוצה להבריח.] אית לן למימר דלמתנה גמורה איכוין [הכל שוה לו, גם כשהקונה יקנה, העיקר להבריח.].

נראה את הרא"ש. מאיך שהוא כותב נבין גם יותר טוב את רבינו תם:

ג. וגם כתב רבינו שמשון ז"ל [את מה שיש בתוספות:] שמעשה בא לפני ר"ת באחד שרצה ללוות וכתב כל נכסיו לאחר להבריחם שלא ישתעבדו לבעל חוב. וגם באחד שהבריח כל נכסיו לאחר שלא ישתעבדו לכתובת אשתו. ואומר ר"ת ז"ל שהמתנה מתנה. דמאי טעמא אמרי' שטר מברחת אינו קונה. מפני שאינה מתכוונת להקנות לו ועיקר כוונתה שלא יקנה הבעל והכא הוא דלא קנה הבעל כדאמרינן עשאום כנכסים שאינן ידועין וכו' הלכך גם מקבל המתנה לא קנה אבל הכא דליכא למימר כי האי טעמא דאי לא הוה קני ליה המקבל הוה קני ליה בעל חוב והאשה. א"כ לא מיקרי האי שטר מבריח כיון דבהכי אינו מבריח. הלכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מוברח. אלא למתנה גמורה איכוין וזכה מקבל המתנה [כאן כותב שחושב שרבינו תם מבין את משמעות הדברים.]. ולי נראה שהוציאו שיטת הש"ס ממשמעותא. ופשטא דסוגיא הכי אזלא. ואי לא קננהו לוקח כדאמר שמואל דבכולן לא קנה. ליקנינהו בעל דכיון שהן ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה [רואים שמפרש על שטר פסים.] א"כ לא יצאו מרשותה ומאי הברחה איכא וליקנינהו בעל ומשני אע"ג דלא זכה בהן מקבל המתנה ונשארו ברשות האשה לא קנאם הבעל כדמפרש טעמא. ומשמע הא בעלמא כגון מבריח נכסיו מבעל חוב ומכתובת אשה דמקבל מתנה אי אפשר לו לקנות [הוא מתחיל מהצד הזה, שהמקבל לא יכול לקנות.] דאנן סהדי דלא שביק נפשיה ויהיב מה דאית ליה לאחריני [יש אומרים שהמחלוקת היא איזו סברא היא עיקר, איזה "אנן סהדי", ולפי הרא"ש "אנן סהדי דלא שביק נפשיה וכו'".] וכיון שלא כוון להקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו. וכיון דליכא למימר טעמא דלא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה אע"פ שנשארו ברשותו כדאיתא טעמא הכא גבי מברחת [סברת רבי שמעון.] א"כ ע"כ משועבדים הן לבעל חוב ולכתובה. ומ"ש רבינו שמשון דאי לא הוה קני להו המקבל הוה קני להו הבעל חוב והאשה אם כן לא מיקרי האי שטרא מבריח הלכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מבריח אלא למתנה גמורה איכוין וזכה מקבל המתנה ["תמות נפשי עם פלשתים".]. הא סברא ליתא כלל דודאי לאברוחי איכוין [שבעל החוב או האשה לא יקבלו.] כדמפרש הש"ס טעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני [עושה מזה עיקר.]. ונקרא שטר מבריח כיון דכוונתו היה להבריח אלא שטעה בזה כסבור היה שחועיל ההברחה אע"פ שלא יקנה המקבל. וכיון שדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שיקנה המקבל והמקבל אי אפשר לו לקנות כיון שלא כוון להקנות לו ["אנן סהדי".] ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לכתובת אשה ולבעל חוב [אשרי חלקו ששלם את החוב שלו, שלם את הכתובה שלו – הוא יוצא צדיק. לפי רבינו תם הוא יוצא רשע. כך ממשיך לכתוב:]. ועוד עיקר הדין הזה הוא אומד הדעת [ואמרנו ש"אנן סהדי" ו"אומד הדעת" הם או"א במבנה שלנו.]. וזה האיש שכוון להבריח וכסבור הוא שתועיל ההברחה אע"פ שלא זכה המקבל וכשיודע לו שאי אפשר להיות זה אלא שצריך שיקנה המקבל או ישתעבדו לבעל חוב ולכתובת אשה. אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהו המקבל וישארו בחזקתו. ויאכל פירות נכסיו [אצל המקבל לא אוכל פירות.] עד שיטרפם בעל חוב ויפרע חובו מנכסיו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם [ניחא לאדם שלא יהיה רשע. אם הנכסים הולכים בלי לקיים מצוה או עם לקיים מצוה – ודאי שאדם מעדיף לקיים מצוה.]. או תמות אשתו בחייו וישארו לו נכסיו [אם בעל החוב ימות הוא עדיין צריך לשלם ליורשיו.] ממה שיזכה בהן המקבל ויפסיד נכסיו מעכשיו וגם לא יפרע חובו וכן פי' הר"ר מאיר הלוי [הרמ"ה] ז"ל ושאר גדולי הארץ הזאת וכן עיקר.

באמת יותר נחמד הפירוש של הרא"ש. הוא הפוך, כמו שאמרנו קודם, הוא יותר תיקון מאשר תהו.

יש הלכה יפה – שיכולה להיות מצויה כשעורכים חופה – של "אנן סהדי" במעשה. החתן צריך לקדש את האשה עם טבעת. מה עם מישהו אין לו טבעת ומישהו משאיל לו טבעת? לכן הרב תחת החופה מברר האם הטבעת שייכת לך? כנראה משהו מצוי. מה אם מישהו רק השאיל, פוסל את הקידושין? אומרים שזה שנתן את המתנה נתן בקנין המועיל. זו דוגמה של "אנן סהדי" במעשה, שאף על פי שאמר בלשון השאלה וקבל בלשון השאלה – אנן סהדי שנתן באופן המועיל. אי אפשר להתכוון לתת מתנה גמורה, כי באמת לא התכוון – כוונה היא בינה. [רא"ד אוירבאך אמר שכל נישואין היום תופסים רק כי אומרים "כדת משה וישראל", ו"אנן סהדי" שהתכוון כמו אצל הסבתא שלו...] לפי זה כל הנישואין היום תופסים כי "אנן סהדי", מתאים שהכל שייך לחכמה – קידושין הם בחכמה.

נראה עוד משהו. הרמב"ם מביא הלכה זו גם בהלכות זכיה וגם בהלכות אישות.

הלכות אישות פכ"ב הלכות ז-ח-ט:

(ז) כל נכסים שיש לאשה בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג הבעל אוכל כל פירותיהן בחייה ואם מתה בחיי בעלה יורש בעלה הכל לפיכך אם מכרה האשה נכסי מלוג אחר שנשאת [כאן פוסק כ"רבותינו", שלא משנה מתי נפלו הנכסים – לא יכולה למכור אחרי שתתחתן.] אע"פ שאותן הנכסים נפלו לה קודם שתתארס הבעל מוציא הפירות מיד הלקוחות כל ימי חייה אבל לא גוף הקרקע שאין לו כלום בגוף נכסי מלוג עד שתמות [שאז הוא יורש אותה.] מתה בחייו מוציא הגוף מיד הלקוחות בלא דמים [כעת מוסיף את דין הגאונים:] ואם הדמים שלקחה מן הלקוחות קיימין בעצמן מחזירן ללקוחות ואינו יכול לומר שמא מציאה הן.

(ח) [ההלכה הבאה היא הדין של רבי שמעון:] במה דברים אמורים בנכסים הידועין לבעל אבל אם נפלו לה נכסים במדינה אחרת [לא כותב כמו הראשונים האחרים שאומרים בפירוש שלא משנה באיזה מדינה.] ולא ידע בהן הבעל ומכרה אותן מכרה קיים וכן [דין המשנה:] ארוסה שמכרה קודם הנישואין מכרה קיים שאין לבעל בנכסי ארוסתו כלום עד שיכנוס [הוא לא מזכיר בכלל בשני הדינים, גם של רבי שמעון וגם בארוסה, את ה"לא תמכור" לכתחילה. לכן, כמו שאמרנו, מעורר שאלה האם ה"לא תמכור" הוא דין או עצה טובה. לא ראיתי דנים בזה, חוץ מהמשנה למלך שנראה מה שהוא אומר, בעיקר בהלכות זכיה.].

(ט) [הדין של שטר מברחת. הכל כאן לפי סדר הסוגיא:] האשה שכתבה כל נכסיה לאחר בין קרוב [בתה, המקרה שהיה בגמרא.] בין רחוק [אחריני.] קודם שתנשא אע"פ שאם נתגרשה או נתאלמנה תבטל המתנה כמו שיתבאר בהלכות [זכיה ו]מתנה אין הבעל אוכל פירותיהן ואם מתה אינו יורשן [והנכנסים נצמתים ללוקח. את הדין הזה לא ראינו בפירוש.] שהרי נתנה אותן קודם שתנשא וכשתמות בחיי בעלה יקנה מקבל המתנה מתנתו קנין גמור ולא עוד אלא [מביא הדין של "שטר פסים":] אפילו נתנה מקצת נכסיה או כולם קודם נישואיה וכתבה למקבל קנה מהיום ולכשארצה שהרי לא קנה קנין גמור עד שתרצה [משמע שכאשר תרצה כן יהיה קנין גמור.] אין הבעל אוכל פירות אותה מתנה ואם מתה אינו יורשה.

הכל בגלל רבי שמעון, שעשאום כנכסים אינם ידועים, כי הסיח את הדעת וממילא לא תהיה איבה ביניהם ולכן גם אם יצטרך לפדות אותה הוא יפדה אותה. נשאל שאלה מאד פשוטה: לאכול פירות כל החיים זה הרבה כסף. הכל כדי שאם היא תשבה הוא יפדה אותה?! זה שוה ערך? חזקה על כל אשה בעולם שיום אחד היא תשבה ולכן תתן את כל הרווחים שלה בחיים לבעלה? [הגמרא אומרת שתקנו מידי דלא שכיח כנגד מידי דלא שכיח – לא שכיח שלאשה יש פירות.] עדיין אני טוען שיותר לא שכיח שתשבה מאשר שיש לה נכסי מילוג עם פירות... מכל הראש הזה, למה דומה היום, שסוגיא שלמה אצלנו אם ראוי לעשות או לא, האם לפי חסידות או לא? [ביטוח.] כן. [יש שיחה של הרבי שנגד הביטוח, צוחק על זה.] גם אני צוחק מזה, אבל יש הרבה דברים שאני צוחק מהם והרבי דווקא לקח ברצינות, אז אני לא בטוח... אפשר גם להביא מכאן ראיה מחז"ל, שיש מי שאומר שביטוח הוא כמו לתת שעיר לעזאזל, סגולה לאריכות ימים. אפשר לומר שכאן תשלומי הפירות הם סגולה שהיא לא תישבה. לא רק שהיא רגועה שהוא יפדה אותה (וזו ירידת הדורות, שרגועה בגלל התשלום), אלא שסגולה שלא יקרה. כמו שאמרנו שיש שינוי בדורות, ודאי שהיום שבי פחות שכיח ב"ה. [כל מעצר הוא שבי...]

הלכות זכיה ומתנה פ"ו:

(יב) הרוצה להנשא וכתבה כל נכסיה בין לבנה בין לאחר ואחר כך נשאת ונתגרשה או שמת בעלה מתנתה בטילה שזו מברחת היא ולא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מבעלה שלא יירשנה וכשתהיה צריכה להן יחזרו לה לפיכך אם מתה היא בחיי בעלה קנה המקבל מתנה את הכל [כאן מדבר על שטר מברחת לגמרי, שנתנה הכל.] ואם שיירה כלום אפילו מטלטלין מתנתה קיימת ואף על פי שנתגרשה אינה חוזרת [לא מביא כאן את הדין של "מהיום ולכשארצה". יש מי שאומר – כנראה בטור – שאם שיירה מספיק למחיתה אומר שהשטר אמתי, ולא מספיק כל שהוא. ההגהות מימוניות מביא כאן רק את דעת רבינו תם, לא את דעת הרא"ש.].

אחרון חביב נסתכל בשו"ע אבן העזר צ, יא:

במה דברים אמורים, שאם מכרה משנשאת מוציא הבעל מיד הלקוחות, בנכסים הידועים לבעל. אבל אם נפלו לה נכסים ולא ידע בהם הבעל לכתחלה, לא תמכור (ואם מכרה אותם קודם שידע בהם מכרה קיים [כאן אומר בפירוש שאי-הידיעה צריכה להיות עד המכירה.]; וכן ארוסה לכתחלה לא תמכור נכסים שנפלו לה משנתארסה), ואם מכרה קודם הנשואין מכרה קיים, (אפילו נכסים הידועים לו [כאן אין חילוק בין ידועים ללא ידועים.]).

כל הווארט שלנו היום היה שאם הבעל לא יודע, במקיפים, לא שייך לו. הידיעה משפיעה על הנכס. אם לא שייך לו, אז למה לכתחילה לא תמכור? כותב הבית שמואל בשם הר"ן: "משום שיורש אותם אף שאין ידועים לו" – עוד סימן שמקיף רחוק, שייך לו בשתי מדרגות של מקיף, כי בסוף יירש אף שאינו יודע בכלל. נאמר כך, "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי". [ברגע שאדם מתחתן הוא יודע שצפויים דברים בלתי צפויים...].

נמשיך בבית שמואל:

קודם שידע. בש"ס איתא דנפלו במ"י וכתב הר"ן בשם הרשב"א ל"ד במ"י אלא כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהם [יתכן שאפילו שהוא צפה לנכסים, הוא לא יודע שהדוד מת במדינת הים.] וכן משמע כאן בש"ע והרא"ש והטור כתבו שלא הי' מצפ' ולא ידע [שני הדברים.].

רואים כאן את ההבדל והקשר בין ציפיה לדעת, לפי שתי הדעות. קודם היו לנו רק שתי מדרגות של על-מודע, של מקיפים – רבי יוסי ברבי חנינא ורבי יוחנן אליבא דרבי שמעון. כעת יש פתאום שתי מדרגות, או יותר, ברבי יוחנן. שאפשר לפרש שמדינת הים היא כפשוטה והוא לא יודע ובוודאי לא צפה. יתכן שאפילו במדינה הזו, ולפי דעת הרא"ש והטור, הוא לא ציפה ולא ידע. לפי מה שהב"ש כותב כאן יתכן שהוא לא ידע אף על פי שהוא ציפה.

כותב ה"בני אהובה" הלכות אישות, כב, ח על מה שכותב שיש בר"ן בשם הרשב"א, "אפילו שהיה מצפה עליהם":

והבית שמואל בסימן צ' ס"ק מ"ב כתב דהר"ן כתב כל שלא ידע משעת הנפילה אף שהיה מצפה עליהן, וחפשתי בהר"ן ולא מצאתי בו דבר, רק כתב [מה שאמרנו קודם:] לאו דוקא במדינת הים ה"ה באותה מדינה כל שלא ידע בהן הבעל וגם הרא"ש והטור כתבו כן ואי משום דשתיק הר"ן מהך שלא יהיה הבעל מצפה עליהן אין שתיקתו בזה יפה מדיבורו של הרא"ש והטור. [זה לא דיוק, לכן מפקפק בדברי הב"ש]

אחרון-אחרון: הגהות מעשה נסים על "לכתחילה לא תמכור":

עיין באבני מילואים... בשם המשנה למלך בהלכות זכיה [שקראנו קודם, פ"ו, רק שהוא על הלכה א ואנחנו קראנו הלכה יב.] דדייק מרש"י דמתנה לכתחילה יכולה ליתן עיי"ש הטעם.

הוא עשה חילוק בין נתינה למכירה בארוסה – שנפל לה בהיותה ארוסה ומוכרת בהיותה ארוסה. לכאורה זה דיוק במשנה – נפתח שוב ונראה. בארוסה כתוב "שלא תמכור" ו"אם מכרה ונתנה קיים" – ה"לא" לכתחילה הוא רק על "תמכור", אבל נתינה יכולה לתת לכתחילה. מה יכול להיות ההבדל? אם באמת נפרש כך, למה בסוף הוסיפו את ה"נתנה"? אשר לומר שרק אליבא דלישניה. [אולי כי אחרת הייתי חושב הפוך, שבמכר מגיע אליו כסף ואם תתן או תתרום אבוד.]

המשנה למלך הוא אריכות גדולה, והאבני מילואים מסכם. בשביל להבין צריך לחזור לגמרא. נראה ברש"י:

ה"ג ורבי חנינא בן עקביא דאמר כמאן כבית שמאי – בתמיה דהא בית הלל אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחילה לא [מה פירוש "לכתחילה לא"? אומרים לה "בתי אל תמכרי".] ואם בא לוקח לבית דין לימלך [זו שאלה שכיחה. תסתכלו באגרות משה, יש שאלות על תרומות. יש הגבלה עד כמה מותר לקבל תרומה מאשה. שם יש שאלה אשה שקבלה סכום עתק פיצויים מהגרמנים ימ"ש והיא תרמה לישיבה, ומנהל הישיבה ההגון שאל את ר' משה פינשטיין האם מותר לו לקחת. רש"י מסביר כאן שבא הלוקח לבית דין ונמלך אם מותר לו לקנות מהאשה.] אמרינן ליה לא תיזבון כ"ש משנישאת [שאסור לו לקנות.].

מהרש"י הזה מדייק המשנה למלך דין שונה בארוסה בין מוכרת לנותנת. בנשואה מרבותינו אין דין משנה, אבל בארוסה עדיין יש. נראה באבני מילואים צ, יט:

[יט] וכן ארוסה לכתחלה לא תמכור, כתב הרב בעל משנה למלך פ"ו מה' זכי' ומתנה [ה"א ד"ה אך] וז"ל דתנן ר"פ האשה שנפלו דבעודה ארוסה לכתחלה לא תמכור והנראה מדברי רש"י ז"ל שם בסוגי' דמאי דאמרי' לכתחלה לא תמכור שאם בא לוקח לב"ד לימלך אמרי' ליה לא תזבון, ולפ"ז נראה לי [בעל המשנה למלך.] דדוקא גבי מכירה אמרי' לכתחלה לא תמכור אבל גבי מתנה לא שייך לומר לכתחלה לא תתן דדוקא גבי מכירה אומרי' לו ב"ד שלא יתן מעותיו כיון דאיכא קפידא דבעל [אתה צריך את החפץ הזה, מסתמא אפשר להשיג במקום אחר, אז אל תתן את הכסף שלך במקח הזה כי יש קפידא דבעל. לא שלא תופס – תופס, אבל יש קפידא. גם כלל ביעוץ, יש דברים שאתה אומר למישהו אחר לא לעשות משהו – שתופס לדינא – כי עלול לקלקל את שלום הבית של הזוג. גם ווארט יפה בפני עצמו.], אך גבי מתנה פשיטא שאין אומרים לו שלא יקבל מתנ' [הוא לא יכול לקבל במקום אחר.], והכי דייק לישנא דמתני' [אחרי שדייקתי מרש"י, אומר בעל המשנה למלך, אני חוזר ומדייק את המשנה, שבעצם הכי קל לדייק אותה:] דקתני' וב"ה אומרים לא תמכור ולא קתני ולא תתן דלגבי מתנה לכ"ע נותנת לכתחלה דלא שייך לומר שאם בא לימלך נותנין לו עצה [שוב, רואים שהכל יעוץ. יש את הווארט של הרבי שהיום "שופטים ושוטרים" אבל לעתיד לבוא "שופטיך ויועציך". אמרתי לאיזה שוטר לאחרונה שצריך להסב מקצוע משוטר ליועץ, אבל כאן רואים שהשופט צריך לצאת את העצה הטובה.] שלא יקבל מתנה [השופט יכול לתת לו רק עצה טובה בחנם, שלא תעלה לו כסף, אבל עצה שתעלה לו כסף היא יותר גבוהה, ממדת חסידות.] ומש"ה לא נקט אלא לא תמכור ובסיפא דמעשי' בטלים קתני נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכרה ונתנה הבעל מוציא כו', ומאי דקתני מודים שאם מכרה ונתנה קיים מאי דנקט ונתנה אשגרת לישן הוא דגבי מתנה אפילו לכתחלה נמי נותנת עכ"ל [הדיוק מרש"י ומהמשנה שארוסה יכולה לתת לכתחילה. מה צריך לדון פה באריכות? למה אומרים שזו בעיה של הלוקח, ולא בעיה שלה בעצמה. בכך ידון כאן באריכות. קודם מביא ירושלמי ממנו משמע שאין הבדל בין מכירה למתנה. אחר כך הוא אומר שהירושלמי הזה מדבר רק בנשאת, לא בארוסה, ולכן בארוסה עדיין אפשר לשמור את החילוק של המשנה למלך שיש הבדל בין מכירה לנתינה.].

...

איברא בטעמא דרש"י שכתב דלכתחלה לא תמכור היינו שאם בא לוקח לב"ד לימלך אומרים לו לא תזבין, ולכאורה לשון לא תמכור משמע דעל האשה קאי [למה מסבך את הענין? מדובר עליה.], וראיתי לאא"ז בתוי"ט ר"פ האשה שנפלו ז"ל [מביא מה שפתחנו בו את השיעור, על ספק נישואין וכו':] וב"ה אומרים לא תמכור דאירוסין עושה ספק נשואה כו' והקשו בתוס' כיון שהיא מוחזקת הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כו', אכן גם על זה נ"ל ליישב מתוך פירש"י שבגמ' גבי ור' חנניא בן עקביא כב"ש, דפירש"י בתמי' דהא ב"ה אפילו במוכרת באירוסין אמרי לכתחלה לא ואם בא לוקח לב"ד לימלך אומרים לו לא תזבין וכ"ש משנשאת עכ"ל, ו[שואל התויו"ט: ]אמאי הוצרך לפרש ואם בא לוקח כו' אלא כדי ליישב דלא תקשי אמאי לא תמכור היא והרי היא ודאי כו' לכך פירש דהאי לא תמכור לאו אדידה קאי דעלה אין אנו יכולין למחות אבל ללוקח הבא לימלך ודאי דמוחין אנו לו [גם מוסר השכל שעם נשים אי אפשר להתווכח... רק מסביב אפשר.] והוי לא תמכור כלומר אינה יכולה למכור [לא אסור, רק אנחנו נדאג לכך שלא תוכלי למכור. ראש מאד נפוץ...] שאין קונה [נשים איזה מאמר בויקיפדיה, גמרנו איתך, נדאג שלא יהיו קונים. זה הסרטון האחרון של צבר – אל תדאג, בידים טובות, נדאג שהכל יצא כאן הרוס... אל תדאג, היא לא תמכור, בידים שלנו.] שכשבא קונה לקנות ובא לימלך [גם ציור קצת מוזר, שכל הקונים בעולם באים להמלך בבית דין – חברה שלא מוכרת לנו. כנראה לפני שקונים מאנשים מפוקפקים, כמו נשים, בודקים. (גם היום בודקים לפני שקונים נכס אם אין מחויביות וכו'.)] אמרי' ליה שלא יקנה שחזקה שלה אינה מועלת ללוקח דהוי ספק [החזקה שלה לא מועילה ללוקח. אצלו עדיין ספק. הכל חוזר לזה שהיא ספק-נשואה. רואים שלאנשים בצד יש יותר ספק אם האירוסין יבואו לידי מימוש מאשר אצל הזוג בעצמם. הם צריכים לחשוב שודאי יתחתנו, אבל אצל מי שעומד בחוץ זה עדיין ספק.] עכ"ל [עד כאן התוי"ט.], וא"כ לכתחלה לא תמכור דארוס' אינו אלא ללוקח, אבל לא לאשה דאין ספק מוציא מידי ודאי ומש"ה לא שייך אלא גבי לוקח דאמרי' לי זיל זבין במקום אחר, אבל במקבל מתנה לא שייך הכי ושפיר נותנת לכתחלה...

עד כאן לעניננו, כדאי שהלמדנים שלנו ישלימו את לימוד הפלפול שלו.

נראה שלא פספסנו איזו גימטריא חשובה... אמרנו שיש ב"אנן סהדי" מעשה לעומת כונה. יש כאן זוג, מעשה-כונה, בגימטריא מלכות (לא במשולש) – תיקון המלכות צריך את שניהם, לא סגי הא בלא הא. מעשה-כונה במספר סדורי – מעשה היינו 55 (10 במשולש) ו-כונה 36 (8 במשולש) – 91, 13 במשולש (זה גם כלל במתמטיקה), הפירמידה של 6 (הפירמידה של 5 היא 55, והרבוע הבא הוא 36). לפי זה הכוונה היא הבסיס של המעשה, המעשה עומד על הכוונה. הכל שייך לפירוש הבעש"ט על "חכם לב יקח מצות", שבכל מצוה יש שתי מצוות, המעשה והכוונה. בשביל מלכות צריך "חכם לב יקח מצות".

הקלטה (למשה וישנפסקי):

משה היקר, אני רוצה לברך אותך בגיל ששים, שזה "בן ששים לזקנה". חז"ל דרשו שזקנה הכוונה "זה קנה חכמה", שתקנה חכמה מהשרש כמו שמבואר בחסידות, ממקור החכמה, מוחא סתימאה, ושתזכה להפיץ הרבה חכמה בעולם. שכל הצאצאים יושפעו ויקבלו השראה מהחכמה הגדולה של משה, של יעקב, שני השמות שלך. משה הוא החכמה עצמה, "מן המים משיתהו", ויעקב הוא יסוד אבא שמאיר בז"א וממנו נעשה פרצוף שלם, "הקל קול יעקב", אז בעצם יעקב קונה את החכמה ממשה. ..."ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"... שוב, שיהיה הרבה כח ושמחה פנימית בשביל להמשיך את עבודת הקדש, להפיץ את אור ה' לעולם בכיף. חכמה היא גם התחדשות, מקור ההתחדשות הוא בחכמה, "זה קנה חכמה". לכן אני גם מברך ש"חדש ימינו כקדם", צריך להתחדש גם מתוך הקדם, מתוך מה שהיה, משה ר"ת "מה שהיה הוא [שיהיה]", שיהיה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", שתזכה... מתוך התחדשות ושמחה.