שמירת המקדש

ט"ו תמוז תשנ"ז – הכותל הקטן – ירושלים

הילולת אור החיים הקדוש (א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור נפתח בסיפור על דמותו של הרב משה הלל מעשיל גלבשטיין, בעל "משכנות לאביר יעקב", מי שפעל לחידוש מצות שמירת המקדש בזמן הזה. לאחר מכן דובר אודות עניני שמירת המקדש, מיקום השמירה וכו'. בהמשך השיעור (שטרם הוקלד) נלמד פירוש אור החיים הקדוש לפרשת פינחס.

א.     מעלת ה"משכנות לאביר יעקב"

ה"משכנות לאביר  יעקב"

היום הילולת בעל אור החיים הקדוש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. ידוע שבעל אור החיים הקדוש היה בשפלות גדולה מאד, והוא אמר על עצמו ששמו של מלך המשיח חיים, "חיים שמו"[ב]. היה גם צדיק וגאון גדול מאד בישראל שנפטר לפני 90 שנה בערך שכתב הרבה ספרים בנגלה ובנסתר, בין הספרים שלו יש ספר מפורסם-ידוע שנקרא "משכנות לאביר יעקב", בו הוא מדבר, מוכיח על דרך הנגלה, על דרך ההלכה, שיש גם בזמן הזה מצוה לקיים את המשמרות, לשמור את המקדש, "שמירת המקדש".

הוא גם היה משיחיסט גדול מאד-מאד, עד כדי כך שאמר בתוקף שהמצוה הזאת של שמירת המקדש שנחדש אותה בזמן שלנו – בזכותה יבוא מלך המשיח. היות שזה היה חידוש גדול מאד, אף על פי שכולם באותו דור העריכו אותו מאד-מאד, כמובן גם חכמי אשכנז, אבל במיוחד חכמי ספרד, כמו ה"שדי חמד" – היתה לכך התנגדות. הוא היה גר כאן בירושלים אבל היה נוסע לחברון, שם גם מנוחתו כבוד ליד מנוחה רחל, בחלקה של האשכנזים שם, היום לא יודעים בדיוק את המקום שלו שם, אבל הוא ליד מנוחה רחל, אם כי שהיה גר כאן בירושלים.

קשר הרב גלבשטיין לקוצק ולחב"ד

קראו לו ר' משה מעשיל גלבשטיין. שוב, היו כאלו חרדים שאפילו לשמע השם שלו היו רועדים, כמו הרבי מגור הקודם, שרק היו אומרים "ר' מעשיל", אז היו קמים מלוא קומתם בחרדת קודש. הוא יהודי גאון, נולד בביאליסטוק, בעיר ברוסיה, עיר של גדולי הלמדנים הלא-חסידים, הוא היה עילוי גדול מאד, בגיל 10 הוא כבר היה בקי בכל הש"ס, והגיע לקוצק, הוא היה בין החריפים של קוצק.

כשהרבי מקוצק הסתלק היתה הוא אמינא לעשות אותו רבי, רק שכידוע שבחרו בחידושי הרי"ם, הרבי הראשון של גור, ואז הוא נסע לצמח צדק, לחב"ד, ושם הוא דחף את עצמו – יש הרבה-הרבה סיפורים – להיכנס לשיעור הפרטי שהצמח צדק למד עם בנו הממשיך שלו, הרבי המהר"ש, שהיו לומדים יחד ביחידות חסידות כל יום. כדרך קוצק, בלי הרבה לחשוב או להתבייש, הוא פתח את הדלת ונכנס. הרבי המהר"ש, הבן, רצה לגרש אותו משם, אבל האבא אמר לא, להשאיר אותו, וככה הוא נשאר, למד איתם בשיעור הזה הפרטי שלהם במשך חצי שנה.

אחר כך הצמח צדק התבטא עליו שברוך ה' שזכיתי שהיה אצלי, כך לשון הצמח צדק, הרבי אומר שזכיתי שהוא היה אצלי. הוא כבר גילה רצון ודעת שרוצה לבוא לכאן לארץ ישראל. זו היתה אז שליחות של הרבי הצמח צדק ששלח אותו עם מכתבים ועניינים, שליחות שלמה שלו, זה סיפור אחר, לא נחזור עליו. אבל תוך כדי השליחות שהוא שלח אותו לכאן הוא רמז שיש בו ניצוץ של משיח, הוא בעצמו. אמרנו שהוא טיפוס משיחי, משיחיסט, בחינת משיח או ניצוץ של משיח, אותו ר' מעשיל. הוא שהה אצל הצמח צדק חצי שנה, והביע גם כן צער שלא נשאר אצלו יותר זמן, אבל לאחר חצי שנה הוא חזר לחידושי הרי"ם, היה שם עוד קצת זמן ואז נסע-עלה לארץ.

קשר הרב גלבשטיין עם השדה חמד והרב מאני

אמרנו שהיו מאד-מאד חרדים לשמע שלו. הוא היה כ"חד מן קמאי" לגמרי. כשהוא היה נוסע לחברון, מסופר שה"שדי חמד" היה מחכה לו, לעגלה שלו, למרכבה שלו, והיה עומד שעות בחוץ בחום לחכות. כשידע ושמע שהוא עומד להגיע היה מחכה שעות לקבל את פניו. כשאנשים שלו שאלו 'מה? לחכות כל כך הרבה זמן בחום, בשביל מה? אתה יכול לקבל אותו גם בבית, מה הענין?'. הוא היה אומר שבאמת מגיע לחכות לו יממות, כך היה אומר. זה סיפור של ה"שדי חמד", צריך לחכות לו יממות בחוץ, יום ולילה כדי לקבל אותו.

היה שם גם הרב של חברון, הרב מאני, שהוא הגדול בין היחידים שהסכימו לדעתו בספר "משכנות לאביר יעקב", שראוי לחדש את המשמרות עם כל החזון הכרוך בכך, שזה יחיש את ביאת המשיח.

מופת מהרב גלבשטיין

יש המון-המון סיפורי מופתים. בסוף ימיו הוא נהג כרבי בעצמו, ומכל הארץ וגם מחוץ לארץ היו שולחים לו פ"נים, קוויטלעך, היה פוקד עקרות, כל מקשה לילד בירושלים היו באים אליו לבקש את ברכתו, וגם מסופרים נסים ונפלאות על הישועות שהוא פעל.

יש סיפור אחד שניקולייב, הקיסר של רוסיה, שעשה צרות בענין גיוס יהודים לצבא, כאן בארץ היתה בעיה וגם שם. הוא ביקש שימציאו לו איזו תמונה שלו, איזו דמות של ניקולייב, ואז הוא נסע לקבר רחל, שם הוא התייחד כמה שעות, כך מסופר, שלש שעות הוא היה שם, התבודד בקבר יחד עם התמונה ובסוף הוא יצא שמח, הוא אומר ש'התפטר'. לא אחרה להגיע ההודעה שבאמת הוא נפטר מן העולם. יש עוד כאלה וכאלה סיפורי מופת על ר' מעשיל, קראו לו.

יחס הרבי לרב גלבשטיין

לכן אנחנו כאן שה' יעזור לנו לעשות איזה מעשה, ה"מעשה הוא העיקר"[ג] על מנת לחדש את משמרת הקודש, משמרת המקדש.

ר' מעשיל נהג בסוף ימיו כרבי ממש, אם כי שהכל היו מתוקף ומשליחות הצמח צדק, היו כמה גדולים כאן בארץ שהיו חב"דניקים מובהקים כמו בעל ה"תורת חסד" ועוד, שהם היו כל כך כל כך גדולים כל אחד בזכות עצמו, שזה לא היה ברור לכולם הקשר עם חב"ד, היו אריות שבחבורה כל אחד.

ר' מעשיל, היות שגם היה מועמד להיות הרבי מקוצק וגור, כאילו להמשיך שם, והוא גם כן קיבל ממנו.  הוא עצמו הביע שאת עיקר הפנימיות והתוקף שלו הוא קיבל מהצמח צדק – אז לא היה ברור כל כך לכולם, לכל הציבור, האם הוא באמת חב"דניק או לא חב"דניק. בדור ההוא היו כאלה בעיות. כתוב שהרבי הריי"צ, הרבי הקודם – יכול להיות גם אביו – לא התייחס אליו כחב"דניק כל כך, עם כל הכבוד לסיפור הזה המופלא וכל הכח שהוא קיבל מהצמח צדק, היות שהוא היה אדם גדול ורבי בפני עצמו.

מה שאין כן הרבי לגמרי-לגמרי אימץ אותו והתייחס אליו ודיבר עליו בשם אחד מאנ"ש המובהקים[ד]. עד כדי כך שהיה סופר, ה-סופר הכי מפורסם אצל הרבי, ר' חיים ליברמן ע"ה, הכי בקי בתולדות חב"ד, והוא פעם התפלא שהרבי התבטא בהתפעלות רבה מאד שהוא קיבל איזה מכתב שר' מעשיל כתב לקאפסטער, לרבי מקאפוסט, אחד מבני המשפחה, מהנכדים מסר לרבי את המכתב. הרבי כל כך התפעל עד שנעמד מלוא קומתו כשקיבל את המסמך הזה, המכתב מר' מעשיל, ואחר כך ברוב התפעלות כביכול התפאר בפני ר' חיים ליברמן המזכיר הסופר, ש'אתה יודע מה שעכשיו זכיתי לקבל?!', והפליג-הפליג מאד בשבחו, גם כן בקשר שלו עם ר' מעשיל.

אותו ר' מעשיל, חוץ מה"משכנות לאביר יעקב" שהוא ספר שלם על מצות "שמירת המקדש", גם כתב פירוש על כל הסידור, "תפלה למשה". יש לו גם כן המון כתבי יד גם בעניני נגלה וגם נסתר. סיפרו לי עכשיו שיש לו פירוש גדול על ברכת כהנים על דרך הנסתר שמאד-מאד מתחשק לי לראות אותו, שנזכה לראות אותו.

"צריך עיון" למה לא מקיימים שמירת המקדש

שוב, לגבי המצוה הזאת יש כמה וכמה שיחות של הרבי[ה], בהן מביא את בעל המשכנות – ככה קוראים לו – ומתייחס לדבריו והוא משאיר ב"צריך עיון"[ו] – נשאר אצל הרבי ב"צריך עיון" למה לא עושים את זה הלכה למעשה, זו המסקנה של הרבי. אחרי שהוא דן בזה באריכות, הדבר נשאר אצלו ב"צריך עיון" למה באמת הלכה למעשה לא מחדשים את המשמרות. הסברה היחידה שיכולה להיות היא שאולי זה מסוכן, זה מה שהוא כותב שם, אבל חוץ מזה – מצד עצם הענין אז הוא אומר ש"צריך עיון".

זאת אומרת שאם ה' יעזור, וכמו שתכף נסביר-נדבר עכשיו, הענין הזה של מסוכן-לא מסוכן קשור עם פרשת השבוע, כמה צריך להתחשב אם זה כן מסוכן או לא מסוכן, איך אפשר לעשות שזה לא יהיה מסוכן, מאיזה כח עושים שזה לא יהיה מסוכן.

הוא גם הקפיד[ז] לא לנגוע בכותל מטעם "ביאת מקצת"[ח], אבל כן בודאי באים לכותל. חשבתי שמן הראוי לגייס את כל הצאצאים שלו לענין הזה. אם כבר מישהו מקיים את זה – מה טוב, אבל אפשר לקיים את זה יותר ויותר בהידור. יש כמה צאצאים מכפר חב"ד, לא שמעתי מהם שפעלו בענין, אבל אם כך, אז מה טוב. איך שלא יהיה, ודאי כדאי לגייס את הצאצאים שלו, אם נקים פה משהו, אז צריך לגייס. ודאי יש מן הסתם אלפי צאצאים שמן הראוי שישתתפו במבצע הזה. עד כאן קצת רקע. לחיים לחיים.

ב.     ענייני שמירה

טעם השמירה בלילה – משום כבוד

אולי עוד נקודה אחת. יש כמה שיחות של הרבי על המצוה[ט] יש שתי סברות למה לשמור את המקדש: או משום מזיקים או ליסטים שלא יכנסו לכאן; או משום כבוד ותפארת למקום. הרמב"ם פוסק[י] שהטעם של שמירת המקדש הוא משום כבוד למקום, לא משום ליסטים או משהו כזה. והיות שהוא פוסק שהטעם הוא משום נתינת כבוד למקדש, שלא דומה ארמון שיש עליו שומרים לארמון שאין עליו שומרים, או אין עליו שומרים ליש עליו שומרים. לכן, מקשים כולם[יא] למה הרמב"ם פוסק שהמצוה היא רק בלילה, לא ביום[יב]. אם הסבה משום ליסטים אז אפשר להבין את זה, אבל אם היא משום כבוד אז מן הראוי לשמור 24 שעות, כמו שעכשיו שמענו, שכל הזמן יהיו כאן שומרים. אז למה הוא אומר שרק בלילה היו שומרים? [אולי כדי שלא יכנסו טמאים?] זו לא הסברה של הרמב"ם, הוא לא כותב כך [לא כך כתוב בתורה?] הרבי כן מביא ומסביר את הטעם הזה.

[כשמסתובבים ביום יש ממילא כבוד למקום, אבל בלילה שהוא שומם צריך לשמור] שוב, הרבי מביא שיש הרבה אחרונים שמסבירים, גם הרבי מסכים לכך, זה לא חידוש של הרבי, שטעם הרמב"ם הוא היות שביום עובדים, אז עצם העבודה שיש תנועה ויש עובדים בבית המקדש – בזה המצוה מתקיימת. הצורך לקיים אותה באופן מיוחד, חוץ משעות העבודה של הכהנים ביום – הוא בלילה, כשאין עבודה במקדש.

הוא אומר שזה עוד יותר יובן כאשר נסביר שיש טעם עוד יותר פנימי והוא אי הסח הדעת, לא להסיח את הדעת מן המקדש. אם יש עבודה ביום, שעובדים את העבודה של ה' במשך כל שעות היום, ודאי שיש זכירה ואין הסח הדעת. אבל בלילה עלול להיות הסח הדעת.

לא להסיח דעת מן המקדש

אצלנו לילה הוא גלות, "אני ישנה – בגלותא"[יג]. מהי שינה? הסח הדעת. אז עיקר המצוה הזאת הוא בזמן שעלול להיות הסח הדעת וצריך להתגבר שלא להסיח דעת מן המקדש, ממקום מקדשנו. זה עיקר הנקודה כאן, כל הענין הזה של שמירה הוא לשמור את הדעת, לא להסיח דעת מן המקדש.

לא להסיח דעת מן המקדש היינו לא להסיח דעת מהמשיח, לא להסיח מהגאולה, לשמור על הדעת. שכל הזמן הדעת תהיה מכוונת על הקודש. לפי זה, באמת עיקר הענין ועיקר המצוה הוא בלילה, בגלות. כאילו שעיקר הענין הוא בסוף, בעקבתא דעקבתא דמשיחא, בסוף הגלות, שאז החושך מתגבר, חשך אותיות שכח, ואז עלולים לשכוח, להסיח את הדעת מן המקדש. זה עיקר הזמן שיש עלינו מצוה, על עם ישראל – לא להסיח את הדעת.

שוב, זה בדיוק כמו הענין לחכות כל יום לביאת המשיח[יד], שיבוא היום. אז זהו משהו מעשי. אם יש איזה דבר מעשי של "אחכה לו בכל יום שיבוא", מצוה מעשית של "אחכה לו", "יעשה למחכה לו"[טו], זו רק המצוה הזאת. כך ניתן להבין עד כמה חשובה ועיקרית בתורה שלנו המצוה הזו. לכן אותו ר' מעשיל כל כך התלהב מהדבר הזה, זה ה-ביטוי המעשי, "המעשה הוא העיקר"[טז] של "אחכה לו בכל יום" תמיד "שיבוא", "אם יתמהמה חכה לו בא יבא לא יאחר"[יז].

האור החיים ור' מעשיל – משיחיי

אם כן, היות שהכל קשור עם הזמן ואנחנו דווקא רצינו קצת להזדרז בכינוס שלנו כאן היום, כדי לחדש משהו לפני שלשת השבועות, להקדים רפואה למכה[יח], שכל הימים האלה יתהפכו לששון ושמחה ומועדים טובים[יט]. זו גם זכות של בעל אור החיים הקדוש של היום, שאמרנו שהוא משיחי גמור, כמו שאותו ר' מעשיל היה משיחי גמור, כל כך משיחי שבאמת בזכות זה התנגדו לו הרבה בסוף כשהוא יצא חזק מאד ובעצמו התחיל ליישם את שמירת המקדש. [מה עשו?] התנגדו כל הרבנים דאז, שזה חידוש. לא כל כך התנגדו ללמדנות שלו, רק לחידוש. להפך, היו מאד-מאד בחרדת קודש מול הגאונות שלו והגדולה שלו, הצדקות שלו.

סיפור ר' מעשיל בילדותו

יש סיפור מאד נחמד[כ] בשבילנו, החבר'ה כאן, שהיה ילד הוא היה שובב באופן מיוחד, אבל מאד-מאד. כל היום היה משתולל-משתובב, בלילה היה מתבודד, נכנס לבית מדרש ולומד כל הלילה עד הבוקר. היה אחד מגאוני עולם דאז שהכיר אותו כשובב, ופעם אחת הוא נכנס באמצע הלילה לפנות בוקר לבית מדרש וראה אותו יושב שם. זה היה לאחר איזה יום שהוא עשה 'שמות' שם ב... אז הוא נכנס באמצע הלילה ורואה אותו שם לומד, אז הוא בא לתת לו סטירה לחי, הוא אמר שתורה היא לא בשביל כל אחד... לא כל אחד יכול ללמוד תורה, זה לא ככה, לא פשוט ככה...

לפני שהוא הספיק לתת לו סטירה הוא אמר לאותו גאון – אחד מגאוני עולם – "תאמר לי כל סוגיה בש"ס, תן לי חצי שעה-שעה ללמוד ואני אענה לך על כל השאלות שלך בסוגיה". הוא ניסה אותו, ככה היה, והוא עמד במבחן. בסוף הוא אמר "נו, גם שובב וגם למדן, גם משתובב וגם יודע ללמוד", חצי בטול, הוא כבר לא נתן לו את הסטירה, אבל גם כן לא.. זה השורש שלו. הרבי מאד רצה שיכתבו ספר תולדות שלו, הוא אמר לצאצאים שיוציאו ספר תולדות, זה עדיין צריך להתקיים.

מקום השמירה

אם כן, מה שיצא לנו הוא שהעיקר כאן במצוה הזאת נקרא לו תיקון הדעת, כמו כל המצוות של התורה, ה' נתן לנו מצוה מעשית כדי לתקן את הדעת, "נעשה ונשמע"[כא]. המעשה כאן הוא לשמור, עיקר השמירה בשערים שנכנסים ויוצאים. באמת הוא כותב, למה עומדים בשערים? שמישהו טמא מזהירים אותו שלא להיכנס, אסור לו להיכנס, גם בזמן הזה. אם כבר זכינו לקצת הלכות כניסה להר הבית צריך באמת להזהיר מי שלא מקיים את ההכנות הנצרכות שלא יכנס. זה חלק מהמצוה, לכל הדעות. חלק מהמצוה, מהשהו שהוא מאד-מאד כותב – שמי שלא ראוי להיכנס שלא יכנס, מי שלא יכול להיכנס על פי ההלכה. גם סתם כשאתה שומר – אתה מסתכל על העוברים ושבים, ברוחניות, יש כל מיני תיקונים גם בנכנסים והיוצאים, אפשר לפעול כל מיני פעולות ברוחניות.

שוב, עיקר מקום השמירה הוא בשערים. בספר המצות[כב] הרמב"ם גם כותב את הענין של להקיף, לסובב. לא ברור מה הוא מתכוון, בגלל שבש"ס[כג] חוץ מהשומר היה אחד שהיה מסתובב בין המשמרות [ממונה] כן, הממונה לראות שלא ישנו על המשמר, ואם כן – היו שורפים את הבגדים וצועקים שם, כל מיני דברים, סיפור שלם. אבל הרמב"ם כותב שבכלל יש מצוה להסתובב. כך מופיע פעם אחת בספר המצות. עיקר המצוה הוא לעמוד, במיוחד בשערים.

הרבי מחדש בשיחה אחת שהכהנים היו שומרים בתוך בתים וזה היה נחשב גם כאילו שהם שומרים על שער. כלומר, יוצא מכאן שאם אתה יושב בבית סמוך לשער, זה גם נחשב שמירה על השער. הלויים היו עומדים בשערים, אבל שלשת המקומות של הכהנים שהיו שומרים היו יושבים בתוך בתים. זה גם היה נחשב להם כאילו שעומדים על השער, בגלל שעל אותם שערים שסמוך לבתים שלהם לא היו שם לויים.

כתוב שרק בחמשה מקומות היו הלויים שומרים ולא בבית המוקד, בית הניצוץ, והכהנים שהיו בבתים היה נחשב להם, יש דעה כזאת, שלא היו שומרים.. [יש משנה מפורשת שהלויים בחוץ] לפי הרמב"ם לא היו עומדים רק בחמשה מקומות. יש מחלוקת אביי ורבא אם יש בזה מחלוקת או לא, זו השיחה. לפי רבא זו מחלוקת תנאים אם הלויים היו בשבעה מקומות או בחמשה מקומות ואנחנו פוסקים שהיו בחמשה מקומות. זה אומר שבשני המקומות האחרים רק היו הכהנים, כך הרמב"ם פוסק, רק הכהנים היו שם בבתים

טוב, בסדר, בשביל ללמוד את כל ההלכות – אפשר פה לעשות ישיבה וללמוד הכל בישוב הדעת. לחיים לחיים.