ז"ך אייר ס"ט – כפר חב"ד

קונטרס העבודה (10)

עליה לתורה לשמואל-יעקב כצנשטיין

ניגנו ניגון הכנה, והבר-מצוה חזר את המאמר "איתא במדרש תילים", וניגנו ניגון שאחרי המאמר.

א. בר מצוה ועבודת ההתבוננות

דעת – תנאי לעבודת ה' פנימית – החל מבר-מצוה

לכבוד הבר-מצוה נלמד משהו מהרבי רש"ב – קונטרס העבודה שלו. עכשיו הבר מצוה מקבל דעת (נעשה בר דעת = הוי' ברבוע כללי כידוע), וכתוב "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" – מי שיש לו דעת יכול לעבוד את השי"ת, בלב שלם ובנפש חפצה (השרש עבד הוא אותיות דע ב, "דע [את אלהי אביך ועבדהו] בלב..."). פסוק זה אמר דוד המלך לשלמה בנו בהיותו בן שתים עשרה שנה, "מופלא סמוך לאיש", כהכנה לבר מצוה, להיותו בר דעת שלם, בלב שלם ובנפש חפצה (נפש חפצה = תריג, שלמות כל התורה כולה, "ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ראשית עבודת ה', עבודת ההתבוננות!).

מי שאין בו דעת, שאין בו יכולת להתקשר נפשית למישהו או למשהו, לא שייך לעבודה. דעת, לשון התקשרות, היא קנין בנפש, ועל קנין בכלל נאמר "[דעת קנית מה חסרת] דעת חסרת מה קנית" (בכל קנין צ"ל דעת, דעת מקנה ודעת קונה, ועל ידי הדעת דוקא, כח הקנין, אפשר לקנות חכמה ובינה – "קנה חכמה קנה בינה" – ולהתעצם עם מדת האמת – "אמת קנה ואל תמכר"; "קנה חכמה קנה בינה" "אמת קנה ואל תמכר" = ג"פ חכמה בינה אמת!). דעת זה התנאי, זה הכח, שכעת נער הבר-מצוה יכול לעבוד את ה'. לכן מאד מתאים ללמוד את קונטרס העבודה, איך עובדים את ה' בפנימיות, בלב.

תפלין – בינה – עבודת ההתבוננות

הוא מסביר שעובדים את ה' באהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – ובשביל אהבה צריך התבוננות. התבוננות היא גם בחינת תפלין, קשור למאמר שחזרת כעת. יש מצות תלמוד תורה ויש מצות תפלין, כנגד חכמה ובינה – "אורייתא מחכמה נפקת", ותפלין הם בעיקר בחינת בינה. לכן במבצעים של הרבי מבצע תורה הוא כנגד חכמה ומבצע תפלין כנגד בינה. הרבי התחיל ממבצע תפלין (וכן עבודה שבלב מתחילה מבינה, כמבואר בשער היחוד).

אמא, תפלין, היא היכולת להתבונן. לכן, כמו שאדם מקדיש זמן ללימוד תורה, וצריך להתייגע בלימוד התורה, כך הפרק שלומדים כעת בקונטרס העבודה מדבר על כך שצריך הרבה יגיעה בעבודת ההתבוננות. התבוננות היא ראשית "עבודה שבלב זו תפלה", אבל אפשר להתבונן ב'חפיף' (כמו שאנחנו קוראים לזה), ולחשוב בטעות שאתה אכן מתבונן כדבעי. גם מה שיוצא מהתבוננות כזאת זה דמיונות – האדם לפעמים מרגיש שמתלהב, אבל הכל דמיונות. מהתבוננות כללית, חפיפה ושטחית, יוצאים רק דמיונות. לכן מסביר כאן שעבודת ההתבוננות כרוכה בהרבה יגיעה בנפש, כמו שצריך הרבה יגיעה בלימוד התורה.

זה הנושא של פ"ו בקונטרס העבודה, שמסביר את ענין היגיעה בהתבוננות. זה בעצם הכח של התפלין שלך, לכן תורה ותפלין הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – כל התורה כולה הוקשה לתפלין.

הקשר של התפלין לחתן הבר-מצוה – שמואל יעקב

מבצע תפלין (שמקביל לבינה, כנ"ל) גם נותן כח לחיילים, "וטרף זרוע [על ידי תפלין של יד] אף קדקד [על ידי תפלין של ראש]" – כח לנצח את האויבים. אתה שייך לנצח, כי שמואל תקן את הנצח כשאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". גם יעקב, שמדתו תפארת (מדת האמת הנ"ל, "תתן אמת ליעקב") נמשך במיוחד לנצח, בסוד "איהו בנצח". השרש של שמואל הוא באמא (סוד חנה אמו, חנה = סג דבינה, והיא המשיכה את נשמת שמואל במסירות נפש בהתפללה "על הוי'", כנודע, וד"ל), וכמו שמתגלה בפרט אצל שמואל האמורא (כמבואר במ"א).

ב. קונטרס העבודה – התבוננות בגדולת ה' (לימוד בפנים)

אנחנו בעמ' 38. את קונטרס העבודה כתב הרבי רש"ב לתלמידי הישיבה, להדריך ולחנך אותם. עד כאן דבר על המדות – בעיקר על אהבת ה', אך הקדיש גם שני פרקים ליראה – וכעת מגיע לדרך בה מולידים את האהבה, שזה על ידי התבוננות, אך צריך לחלק ולהבחין בין התבוננות רצינית, שנקראת התבוננות פרטית, לבין התבוננות לא רצינית, שאדם חושב שהוא מתבונן אבל בעצם זה לא זה. שוב, ההתבוננות הרצינית, ביגיעה, שמולידה גם רגש אמיתי בלב, נקראת התבוננות בדרך פרט.

נקרא בפנים:

וע"כ עיקר העבודה בתפלה היא בהתבוננות בדרך פרט דוקא באיזה ענין אלקי [יש הרבה סוגיות. כמו שכאשר לומדים גמרא יש סוגיא בה עוסקים, כך כשמתבוננים יש כל מיני סוגיות. סוגיה אחת היא בריאה יש מאין, איך כל העולם מתהווה בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט:] שמתבונן אם בענין בריאה יש מאין בפרטיות הענינים בזה כנ"ל [וכמו שהרחבנו בשיעורים הקודמים], או בגדולת ה' [הזכיר את זה קודם, אבל כאן יפרט יותר.]

התבוננות בגדולת הוי'

התבוננות בגדולת ה' פירושה להתבונן בעולם, בכל מה שה' ברא (כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה), ומתוך כך להגיע להתפעלות. זו בעצם ההתבוננות שהרמב"ם מסביר בהלכות יסודי התורה פ"ג ופ"ד (כעת מתחילים לימוד הרמב"ם מחדש, וזה בהתחלה). רמז יפה: גדולת הוי' = 469 = מספר התבות במעשה בראשית (מבראשית עד סוף יום השבת – "אשר ברא אלהים לעשות"), כלומר שכל מעשה בראשית מבטא את גדולת ה' (והוא מספר ה"שבת" ה-13, וגם ר"ת גדולת י-הוה = 13, גיל הבר מצוה).

והנה, פלא, במספר קדמי, גדולת הוי' = "קנה חכמה קנה בינה" "אמת קנה ואל תמכר" הנ"ל, קנין הדעת, ראשית ויסוד עבודת השי"ת, עבודת ההתבוננות (חלק הקדמי לבד = 1274 = ז פעמים יעקב = מט, ז ברבוע, פעמים הוי' ב"ה)! "לך הוי' הגדֻלה" (גדלה = מב, וכמו שיתבאר סודו להלן) זה חסד, אהבה – בקבלה גדולה היא שם נרדף למדת החסד שבלב – והתבוננות בגדולת ה' מולידה אהבה בלב.

"משכני אחריך נרוצה"

כשמתבוננים בגדולה עיקר מה שצריך להוולד זה מדת הגדולה בנפש, שזה משיכה – "משכני אחריך נרוצה", אהבת ה'. וכמה רמזים: נרוצה = הוי' במשולש כללי ו-ג פעמים נרוצה (העולה כללות ז שמותיו של הקב"ה שאינם נמחקים, הוי' אלוה אלהים אהיה צבאות שדי אדנ-י, כמבואר סודו במ"א) = גדולת הוי' במילוי (גימל דלת וו למד תו יוד הא וו הא), ללמד שההתבוננות בגדולת הוי' מולידה בלב את ה"נרוצה" – "'בכל לבבך' בשני יצריך", "נרוצה" לשון רבים כנודע.

האותיות השניות של "משכני אחריך נרוצה" הן אותיות שחר – "אעירה שחר" "[ויאבק איש עמו] עד עלות השחר". עיקר ההתבוננות הוא בתפלת שחרית (שחרית ע"ה = התבוננות), ושיא ההתבוננות בגדולת הוי' הוא להתבונן, להרגיש ולהשתתף באיך שכל הבריאה מהללת להשי"ת (כמו שיתבאר), בסוד "הילל בן שחר"[א], וד"ל ("אעירה שחר" "עד עלות השחר" "הילל בן שחר" = הוי' ב"ה פעמים מהיטבאל, יחוד מה בן, מספר הראשוני ה-הוי').

שוב, זו לא התבוננות בבריאה אלא בעולם אחרי שנברא, לראות איך שהנברא משקף-מספר את גדולת ה' (על דרך "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע"). כמה גדול הבורא, מי יכול לברוא כזה דבר?! זה לא להתבונן בתהליך הבריאה יש מאין, איך הוא בורא, אלא לראות את גדולתו מתוך הבריאה (וגם את ענותנותו – "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו" – וכמו שנתבאר בשיעורים הקודמים[ב]). יש לזה שני פסוקים עיקריים, שניהם בתהלים.

"מה גדלו מעשיך... מאד עמקו מחשבתיך"

הפסוק הראשון הוא ב"מזמור שיר ליום השבת" – קשור לשבת קדש – "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך". שבת כולה מוקדשת למחשבה (עד ש"בקושי התירו לדבר אפילו בדברי תורה בשבת"), כידוע בדא"ח. "מחשבתיך" = 780 = ל פעמים הוי' ב"ה = המשולש של טל, הוי' אחד. בתבת "מחשבתיך" יש ז אותיות, סוד שבת, יום השביעי, כאשר ג האותיות האמצעיות הן הן אותיות שבת = 9 פעמים 78, ו-ד האותיות מכאן ומכאן, אותיות חכמי (לב) = 78, ס"ה 10 פעמים 78 = 780 כנ"ל.

יש עוד פעם אחת "מחשבתיך" בתנ"ך[ג]: "גֹל אל הוי' מעשיך ויכֹנו מחשבֹתיך", יש כאן את שני הלשונות של "מעשיך... מחשבתיך" כמו בפסוק "מה גדלו..." של שבת, רק שבפסוק של שבת מופנים הלשונות כלפי ה' ואילו בפסוק ממשלי מופנים כלפי האדם. אכן יש לומר שכאשר האדם מקיים "גל אל הוי'" כדבעי אזי נכללו "מעשיך... מחשבתיך" של האדם ב"מעשיך... מחשבתיך" של ה', ועל דרך פירוש אדמו"ר הזקן הידוע לפסוק "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם הוי'", שכאשר "דרכיכם" אכן מתדמות ל"דרכי" (על ידי קיום המצוה "והלכת בדרכיו", מצוה להדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום וכו'") אזי תופסות "מחשבותיך" ב"מחשבותי" ונכללות בהן, ודוק.

"מה גדלו" ו"מה רבו"

הפסוק השני הוא בפרק קד, הפרק של ר"ח, "מה רבו מעשיך הוי'". כתוב שלעתיד לבוא יבואו להשתחוות לה' בכל שבת ובכל ר"ח, ובעצם זה השתחויה והתבטלות לה' בשני הפרקים האלה, פרק צב של שבת ופרק קד של ר"ח ("והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני אמר הוי'", שני מספרי הפרקים בתהלים, צב קד, משלימים אחד את השני ל-קצו, הרבוע של יד = "לפני הוי'").

שוב, בשבת כתוב "מה גדלו מעשיך הוי' מאד עמקו מחשבתיך" ובר"ח כתוב "מה רבו מעשיך הוי' כלם בחכמה עשית [= מחשבתיך, חכמה היא כח מה וכן מחשבה היא חשב מה כנודע] מלאה הארץ קנינך". זה זוג של פסוקים שברור שאחד משלים את השני (שני הפסוקים יחד עולים יא פעמים "נרוצה" הנ"ל – המשולש של הוי' ב"ה – ושתי התבות האחרונות של הפסוקים, "מחשבתיך" "קנינך" = "משכני אחריך נרוצה"!). גדלות היא בעיקר איכות, לא רק גדלות פיזית או התפשטות, אלא בעיקר גדלות פנימית ועצמית, ו"מה רבו" זה כמות, ריבוי מופלג, עד אין ספור. אלו שני הפסוקים העיקריים שמתבוננים בהם, צריך להרגיש את זה – "שאו מרום עיניכם" כפי שנסביר – לראות את גדולת ה' בתוך הבריאה שברא לכבודו, שבעצם כל הבריאה זה לבוש של הקב"ה, כמבואר בתניא.

זה מה שאומר כאן, שיש סוגיא של התבוננות בגדולת ה':

בענין ההתהוות בריבוי הנבראים וגדולי הנבראים ולכאו"א נמשך חיות מיוחד לפי מזגו ותכונתו [כך גם הרמב"ם כותב, שכל דבר, גם מה שנדמה לנו כדומם – כגורמי השמים, שהמדע לא מכיר בכך שיש להם נפש ונשמה המכירות את הבורא – יש לו חיות, וגם מודעות. במיוחד "צבא השמים", שיש לו מודעות, ו"כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה" מכיר את ה' ומשבח ומהלל את ה'. כמו שנסביר תיכף, שתכלית הכרת גדולת ה' היא להלל ולשבח את ה'. זה קשור במיוחד לבר מצוה, כדלקמן. קודם אמרנו שבלי דעת בכלל אי אפשר לעבוד את ה', אבל בתוך עבודת ה' יש ענין מיוחד – היכולת להלל את ה' – ומהללים את ה' על פי ההכרה בגדולת ה'. ההכרה בגדולת ה' אמורה להתבטא בנפש כהילול. זו יכולת מיוחדת בנפש, וזה שייך לגיל בר מצוה, כפי שנסביר.]

אור-מזג-תכונה

לכל דבר את המזג שלו ואת התכונה שלו – "מזגו ותכונתו". מזגו הכוונה לכך שממזג מרכיבים שונים, בגשמיות וברוחניות. למשל, בגוף יש ארבע מרות – מי שיש לו יותר מרה לבנה יותר שמח, ומי שיש לו יותר מרה שחורה הוא יותר רציני. לכל אחד יש מזג, ובפסיכולוגיה של האדם זה מזג של ארבע מרות. אבל זה לא רק לאדם, אלא לכל דבר בבריאה יש מזג. חוץ מהמזג – מיזוג של צבעים שונים – לכל אחד יש "תכונתו", התכונה העצמית שלו, אותה צריך לפתח ואותה צריך לתקן. זה קשור ל"זהיר טפי" שלו, לכל אחד יש משהו מיוחד בו הוא זוהר. צריך להזהר, על מנת לזהור בדבר הזה. כל דבר לפי מזגו ותכונתו מקבל את האור והחיות שלו.

כאן אומר "חיות", ובהמשך אומר "אור". התלבשות האור לפי המזג והתכונה, ר"ת אמת, "תתן אמת ליעקב". "תכונה" בלשה"ק היא גם לשון חשבון וגם לשון כן ובסיס. אפשר לומר שהתכונה בסוף היא כמו המלכות של האדם, הכן והבסיס שלו בעולם. המזג זה יותר המדות שלו – מזיגת הרגשות והנטיות שלו – אבל התכונה שלו זה היסוד והמלכות שלו (ביחד). כל מדות הרגש שלמעלה מזה נקראות המזג שלו. לפי המזג ולפי התכונה כך מתלבש האור ומאיר בו בפנימיות.

הוא מביא כאן שני פסוקים שמערבב אותם יחד. הפסוק הראשון מישעיהו הנביא והשני מתהלים:

כמ"ש המוציא במספר צבאם כו' [אם יש פסוק עיקרי של התבוננות בנביא הוא "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר"[ד]. הפסוק הזה מסיים הפטרה מהחשובות ביותר במעגל השנה – הפטרת שבת נחמו (שבת = זך פעמים הוי', נחמו = ד פעמים הוי', שבת נחמו = אל פעמים הוי' = לעשות, תכלית שבת בראשית – "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות", תכלית השלמות של עולם התקון לאחר החורבן שקדם לו, עולם התהו הרמוז בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו" בתחילת הבריאה, עליו נאמר שהקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם וכו', וד"ל). אחרי החורבן, אחרי תשעה באב, קוראים בתורה פרשת "ואתחנן" – שם יש "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ואז חותם ההפטרה ("הכל הולך אחר החיתום") הוא "שאו מרום עיניכם וגו'". זה אסמכתא מופלאה לאחת הכוונות העיקריות של שמע – ר"ת "שאו מרום עיניכם". שמע זה שמיעה, זה הבנה, ואילו "שאו מרום עיניכם וראו" הוא בכלל ראיה. ובא הביאור בזה בחסידות שהעיקר בהתבוננות הוא העיון. גם להתבונן במשהו, על פי פשט זה להסתכל במשהו הסתכלות עמוקה (כמו הסתכלות מעמיקה באותיות הכתוב, לחדור דרך האותיות לתוכן הפנימי הגלום בהן, אותיות מחכימות).]

"עמד והתבונן נפלאות אל"

התבוננות במובן של הסתכלות מופיעה בפסוק "עמד והתבונן נפלאות אל"[ה] (מדברי אליהוא בן ברכאל, העולה משיח כנודע). הפסוק השלם הוא "האזינה זאת איוב, עמד והתבונן נפלאות אל", העולה ז פעמים אברהם, היינו ש-אברהם הוא הערך הממוצע של כל תבה, ללמד שמצות ההתבוננות בנפלאות אל כוללת את כל רמח מצוות עשה דאורייתא, סוד "'בהבראם' באברהם".

ועוד נקודות בפסוק: רק החלק הראשון, "האזינה זאת איוב", עולה בגימטריא שרה (כאשר "האזינה" שייך לבינה, סוד "אזן מלין תבחן", ו"זאת" רומז ל"בזאת יבא אהרן אל הקדש". רק "נפלאות אל" = חיה פעמים הוי' ב"ה. כל חלקו השני של הפסוק, "עמד והתבונן נפלאות אל" = 1231 = עשרת הדברים = כתר תורה = עשרים וששה, כידוע מר"א אבולעפיא ז"ל (שאהב במיוחד מספר זה). הכל בא ללמד שיש "נפלאות אל" במספרים (שעל ידם נברא הטבע על כל נפלאותיו), וצריך לבוא בסודם על ידי ההתבוננות בהם באופן של עמידה ועכבה (כמשמעות המלה "עמד" – אותיות מדע – בפסוק זה), ביגיעה רבה לרדת לעומק הסוד הטמון ברמז הגימטריא. וכן "עמֹד" משמע 'עמוד דום' בדממה וזקיפת היסוד שבמח ובלב, קימת הברית, מתוך ההתפעלות האלקית מול הרמז המופלא, כידוע לבאים בסודות המספרים (סוד העיבור של "בני יששכר יודעי בינה לעתים"), סוד "עשר ספירות בלימה", "בלימה" לשון "עמֹד"!

מהתבוננות פנימית לראיה

אם כן, הפשט בתנ"ך של התבוננות הוא להסתכל עמוק (כל פעולה לעומק היא מצד הדעת, כח ההעמקה, נמצא שהתבוננות כוללת את כל ג כחות השכל, חב"ד: הסתכלות, התבוננות, העמקה, ודוק). אף על פי כן, אנחנו מבינים שהתבוננות היא דבר פנימי, במחשבה (בחינת "מחשבתיך" כנ"ל). עיקר ההצלחה של ההתבוננות, ה'דערהער', הוא כאשר מגיעים ל"עין השכל שבלב". אם מתחילים משם מגיעים אחר כך לראיה ממש. כך מוסבר בקונטרס ההתבוננות, שמתחילים מהתבוננות שעיקרה מכוונת לשמיעה פנימית (שעל זה כתוב "שמע ישראל", שמע – שם ע, שם עיון), אך מי שזוכה מגיע מזה להסתכלות ממש, "לאסתכלא ביקרא דמלכא", שזה אבא.

זה כמו להניח שני זוגות תפלין – ההתבוננות היא תפלין של רש"י, ואם זוכים מתוך זה להגיע גם ל"לאסתכלא", ממש ל"שאו מרום עיניכם וראו" ממש, זה תפלין דר"ת (לפי המנהג שמניחים אותם בזה אחר זה, ודוק). זה גם קשור לחדש הזה, חדש איר, שלו שייך חוש העיון לפי ספר יצירה. יש גם מזיגה בין איר וזיו (שמות החדש), שענינם אור וראיה, לבין החוש שלו, של שבט יששכר, שזה התבוננות-שמיעה. הקשר בין החדשים איר ואב הוא שלפי ספר יצירה ה"מנהיגים" שלהם הם שתי הכליות, ימין ושמאל, המנהיגות את חוש העיון ואת חוש השמיעה בנפש. שוב, כעת עוסקים בפסוק שקוראים בהפטרת נחמו באב – הפסוק ה-26 החותם את ההפטרה. מתחיל מ"נחמו נחמו", כאשר נחמו עולה ד"פ הוי' (זה ממוצע כל אות), ובהפטרה יש הוי' פסוקים, שהאחרון הוא "שאו מרום עיניכם וגו'".

"שאו מרום עיניכם" – פסוק ההתבוננות

"שאו מרום עיניכם" = 793 = 13 פעמים 61, אני פעמים אחד, אין פעמים אהבה. מי שמכיר בחכמת המספרים, המספר זה הוא מספר "מגן דוד" (יש על הקיר תמונה של יעקב אגם, שהמציא מכשיר שמסתכלים בשמים ורואים מסביב לירח וכו' צורת מגן דוד. הוא לא מגלה את הסוד המקצועי, איך זה עובד. ייצר רק כמה מאות כאלה, יש לי אחד למעלה – משהו מאד מיוחד. לא אמרתי לו, אבל הרמז ש"שאו מרום עיניכם" הוא מספר מגן דוד – ה-12 – זה מה שצריך לראות). ב"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" יש שבע מלים.

החשיבות הגדולה של הפסוק הזה – הפסוק בהפטרה שמקביל ל"שמע ישראל" בתורה (שהוא פסוק ההתבוננות של התורה) – מוכחת מכך שהוא מוסבר בתחילת הקדמת ספר הזהר הקדוש. ראוי מאד מאד שנבין את כולו, ולכן רבי הלל דורש את כולו. כאן הרבי רש"ב מזכיר חלק ממנו (ובהמשך עוד), אבל רבי הלל מעמיק לדרוש את כולו בהתבוננות פרטית ממש (דוגמה מצוינת להתבוננות בדרך פרט, ענינו המרכזי של הפרק הזה בקונטרס העבודה של הרבי רש"ב).

רבי הלל מסביר[ו] שפסוק זה הוא בת הזוג של הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא וגו'". אמרנו שהפסוק הזה הולך יחד עם "שמע ישראל", אבל רבי הלל מסביר באריכות שהוא בת הזוג של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כאשר הפסוק "בראשית וגו'" מדבר בדרך של מלמעלה למטה, איך ה' בורא את העולם מלמעלה למטה, ואילו פסוק זה, "שאו מרום עיניכם וגו'", הוא פסוק ההתבוננות במעשה בראשית ("עמד והתבונן נפלאות אל"), התבוננות העולה בית אל בדרך של מלמטה למעלה, שכך הוא סדר העבודה.

סדר ההשתלשלות בפסוק "בראשית וגו'"

בביאור הפסוק הראשון לפי רבי הלל יש שלש מדרגות כלליות של השתלשלות כל העולמות מלמעלה למטה – "בראשית, ברא אלהים, את השמים ואת הארץ":

"בראשית" הוא לפני הצמצום הראשון. רבי הלל מביא את דברי הזה"ק שמפרש "בראשית", ברא שית, כ"מלה גליא בכלל מלה סתימאה" – "שית" היא "מלה גליא" (מקור שש המדות באור אין סוף שלפני הצמצום) ו"ברא" זו "מלה סתימאה" שמורה על עצמות אור אין סוף שהוא סתימו דכל סתימין. הכל הוא בסוד "גליף גליפו בטהירו עילאה", מה ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", וד"ל.

"ברא אלהים" היינו שמוציא את ה"שית" החוצה ("ברא" הוא גם לשון יציאה לבר, לחוץ), והוא סוד הצמצום והרשימו. "ברא" היינו העלם האור אין סוף ב"ה על ידי כניסת המאור – הסתימו דכל סתימין הנקרא "ברא" כנ"ל – במקום האור (סוד המאור נכנס במקום האור = לב-כבוד פעמים הוי' ב"ה = ארץ ישראל = אור הכתר = ד פעמים יצחק, כח העצמות הפועל את סוד הצמצום) ו"אלהים" היינו פעולת הצמצום והשארת הרשימו של האור והשיעור בעצמו בכח הקודם, וד"ל.

"את השמים ואת הארץ" הוא כלל כל העולמות כמו שהם נמצאים במחשבה הקדומה דא"ק (כאשר כבר יצאו מן הכח דשיעור בכח הנ"ל אל הפועל של המציאות שלאחר הצמצום).

עד כאן אמרנו באותיות של קבלה (וחסידות) איך הכל נמצא בפסוק הראשון, מאוא"ס עד א"ק. אחר כך, כל המשך מעשה בראשית בתורה היינו המדרגה הרביעית הכללית של השתלשלות כל העולמות המכונה "קֹרא הדֹרות מראש" – יציאת כל העולמות מתוך המחשבה הקדומה דא"ק לפי סדרם (דור אחר דור), סוד "מי פעל ועשה קֹרא הדֹרות מראש אני הוי' ראשון ואת אחרֹנים אני הוא" כמבואר במ"א, וד"ל. זהו בקיצור סדר ההשתלשלות מלמעלה למטה.

סדר ההתבוננות בהשתלשלות בפסוק "שאו מרום עיניכם"

אבל סדר עבודת ההתבוננות מלמטה למעלה הוא ככתוב בפסוק "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר":

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" היינו עד למדרגה של "את השמים ואת הארץ" שבפסוק "בראשית ברא..." כנ"ל, כל ה"אלה" (ו פעמים ו מדות, עיקר מעשה בראשית) כמו שנמצאים במחשבה הקדומה דא"ק, בחינת "מי" ("דקיימא לשאלה"). "שאו מרום עיניכם" זה להגיע דרך ההתבוננות הפרטית, מלמטה, כמו ברמב"ם שמתבונן בגדולת ה' בטבע – לאט לאט עולה מעולם לעולם ומתבונן איך שהמדות דבי"ע כלולות בו"ק דאצילות, ואיך שהמדות דאצילות כלולות במדות שבכתר דאצילות, ולבסוף איך שהמדות כלולות בו"ק דא"ק ונסקרות כאחת במחשבה הקדומה דא"ק (עליה נאמר "לית מחשבה תפיסא בך כלל" אפילו מחשבה הקדומה דא"ק, סוד "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", אך על ידי עבודה, עבודת ההתבוננות, "דרך הוי'" הירושה לנו, בני אברהם אבינו הראשון, אפשר לעלות למעלה יותר ועד לאוא"ס שלפני הצמצום כנ"ל, וד"ל).

"מי ברא אלה" זה תחלת הזהר, "מי דקיימא לשאלה" כנ"ל. למעלה מ"מי ברא אלה" יש את עצם שם אלהים, לפני שמתפלג ל"מי ברא אלה", סוד הרשימו כנ"ל (פירוש "אלהים" בפסוק הראשון של התורה "בראשית ברא אלהים " כנ"ל). הרשימו זה להוציא מהכח של "שיער בעצמו בכח וכו'" שלפני הצמצום אל הפועל הראשון שלו. רבי הלל מסביר שיש כלל גדול, שכל מה שלפני הצמצום נקרא "בכח" וכל מה שאחרי הצמצום נקרא "בפועל".

סוד הצמצום – הוצאה מהכח אל הפועל (ואל הפועל ממש)

ננסח את זה בלשון ששייך לכל אחד ואחד: סוד הצמצום הוא פשוט להוציא דברים מהכח אל הפועל. יש לך משהו בכח, ואתה רוצה להגשים משהו בחיים שלך – צריך בשביל זה את סוד הצמצום. סוד הצמצום הוא המעבר, שכל מה שיש לאדם בכח, שלא הצליח עדיין להפיק ולהוציא לפועל, זה נקרא שהוא עכשיו לפני הצמצום. הוא משער את זה, זה עולם המלבוש, אבל זה עדיין לא בפועל. צריך כח – שם אלקים זה גבורה וכח – לעשות צמצום ולהתחיל להוציא את זה, קודם כל בסוד הרשימו. זה הרשימו של מה שהיה לך בתכנון, ב"גליפו", בעולם המלבוש שלך, ב"בראשית" שלך (שזה מה שיש לך לפני הצמצום).

הדבר הראשון כאשר אתה מתחיל לעשות משהו, הוא להוציא מהכח אל הפועל, זה עדיין חשוך לגמרי – ברשימו לא רואים עדיין שום דבר. אבל היה צמצום, יש חלל, יש רשימו, וכעת כל הפרטים יצאו מהכח הנעלם לקראת הגילוי שבמחשבה הקדומה דא"ק ואילך. א"ק הוא הפרצוף הראשון, העולם הראשון, אחרי הצמצום, והוא כבר שייך לפועל ממש (הרשימו היינו פועל, אבל עדיין לא פועל ממש; נמצא שיש ג בחינות בסוד חש-מל-מל: כח, פועל, פועל ממש = 780 = מחשבתיך = עשית כנ"ל, וד"ל (= ל פעמים הוי' = טל במשולש; כח פועל פועל = 400, 20 ברבוע, ממש = 380 = יהלם 19, יחד = משולש 20 ו-19, ודוק שיש כאן כלל חשבוני), המעבר לא"ק היינו כמו שהאדריכל עשה תכנית וכבר מסר אותה לקבלן שיש לו חומרי הבנין. יש קבלן, ועכשיו הכל נמצא במחשבה הקדומה דא"ק, והקבלן סוקר הכל בסקירה אחת – יודע לקרוא את התוכנית.

המשך סדר ההתבוננות בהשתלשלות בפסוק "שאו מרום עיניכם"

אחר כך אומר "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא". כאן הרש"ב מביא פסוק אחר מתהלים, "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא", אבל בפסוק בישעיהו "שאו מרום עיניכם" כתוב "לכֻלם בשם יקרא". חושבים שזה לקרוא לכל אחד בשם שלו, אבל כתוב בהקדמת הזהר שלקרוא זה להוציא משהו ממקורו, להוציא מהעלם לגילוי, ו"ב..." זה כמו "על ידי". הזהר כותב ש"לכלם בשם יקרא" היינו שקורא וממשיך את כולם על ידי שם, ואיזה שם? שם אלהים (של "ברא אלהים" בפסוק "בראשית ברא אלהים" כנ"ל). על ידי שם זה, סוד כח הצמצום והרשימו, ממשיך וקורא מהמלבוש שלפני הצמצום אל אחר הצמצום. שוב, "המוציא במספר צבאם" – כל מה שלפני הצמצום – "לכלם בשם יקרא", מוציא על ידי שם אלהים.

אחר כך כתוב "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" – זה מדבר לפני הצמצום, כי בפסוק הזה עולים בהתבוננות מלמטה למעלה כנ"ל. בכתבי האריז"ל כתוב ש"מרב אונים ואמיץ כח" זה אבא ("און" זה כח אבא להזריע "זרעא חייא וקיימא" הנקרא "און") ואמא (ש"אמיץ כח" זה כח האמא לקבל את הזרע ולהרות). יש יחוד בחכמה ובינה שבמדרגת "אחד" שלפני הצמצום, שגם קשור לסוד השעשועים העצמיים (שזה עוד לפני הרצון להיטיב), ויחוד זה מוליד אחר כך בתוך המלבוש ש"איש לא נעדר", שכל הפרטים שעתידים להיות, עד עולם הבא ו-נ אלפי יובלות וכו', כבר כלולים שם.

רמזי ההתבוננות בפסוק

"איש לא נעדר" = 666 = משולש של 36. ה-36 זה ה"אלה", כל מה שנברא באופן שבו הוא מתקבל אחרי הצמצום, אבל השרש שלו לפני הצמצום הוא משולש 36, זה "איש לא נעדר".

בכלל 666 הוא מספר מיוחד מאד. כל דרגות ה-6, עד שלש רמות, הן משולשים – 6 משולש 3, 66 משולש 11, 666 משולש 36. יש משהו מיוחד במספר הזה, 6. יחד, 3‑11‑36 עולים 50 – "תספרו חמשים יום". המדות הן שש, "ברא שית", הכל מתחיל מ-6. והוא סוד סדר ההשתלשלות בכלל, השתלשלות לשון משולש כנודע, וד"ל. בעולמות רואים רק התכללות אחת, ו פעמים ו, "מי ברא אלה", "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (לו הוא גם משולש ח, אבל הפשט שלו הוא מה שהוא ו פעמים ו). לעשות ממנו משולש, שזה על דרך מספר קדמי (כל מה שקדם לו, שייך למדרגת "קדמון" שלפני הצמצום שלאחר מדרגת "אחד", סוד עולם המלבוש), זה עולה משולש 36.

"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" = 1295, 1 פחות מ-36 ברבוע (עם הכולל זה 36 ברבוע, אבל לא רוצים את זה, כי יש משהו יותר חשוב). נגמר ב"איש לא נעדר", משולש 36. 1295 זה כפולת 7 וכפולת 37 – 35 פעמים 37 (ה פעמים ז פעמים לז). חלק הפסוק שלפני הצמצום לפי הביאור של רבי הלל הוא "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" – זה גם שבע מלים. שבע מלים בתחלת הפסוק זה אחרי הצמצום (הבפועל ממש), מהשלחן הזה עד א"ק. שבע המלים האחרונות זה לפני הצמצום. מה שיש שש מלים באמצע זה המעבר מלפני הצמצום אל אחרי הצמצום – "המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא".

"מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" = 1190 = יהלום 34 = "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", הפסוק הכי חשוב המתאר את חמש עליות מלך המשיח. אם כן, זו עיקר ההתבוננות של משיח – של המשיח שבכל אחד מאתנו – וזהו הבטוי הכי אהוב להתבונן בו בפסוק "שאו וגו'". עיקר ההשכלה של החסידות (ואתמול היה היארצייט של המשכיל הכי גדול בחב"ד) זה להגיע לפני הצמצום, בזה החסידות עוברת את הקבלה המסורתית. זה בא לידי בטוי בעיקר בפסוק הזה של משיח, העולה "מרב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר" – "מרב אונים ואמיץ כח" של מלך המשיח עצמו "איש לא נעדר" – "לא ידח ממנו נדח" "ואתם תלֻקטו לאחד אחד בני ישראל", וד"ל. הפסוק הזה עולה ה"פ רחל, סימן שכל העליות של המשיח הממוצע שלהן הוא סוד רחל אמנו, בנין פרצוף רחל (= לעשות, תכלית מעשה בראשית כנ"ל, סוד ישוב ארץ ישראל).

אם מחברים את 1295 (שבע המלים הראשונות של הפסוק "שאו וגו'") ל‑1190 (שבע המלים האחרונות של הפסוק, ששניהם כפולות של 7) מקבלים 2485 = משולש 70, משולש חשוב ביותר, שבעים פנים לתורה. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" זה משולש 73 (חכמה, "בראשית" ת"י "בחוכמא"). שתי היחידות של שבע מלים הן כפולות 7, ושש המלים באמצע זה 1440, כפולה 6 – י"פ יב ברבוע, ה"פ רפח ניצוצין. הפסוק מתחלק ל-3 מבחינת 20 המלים שבו, 7‑6‑7, 1190‑1440‑1295.

יש כאן כלל חשבוני – אמרנו ש"איש לא נעדר" זה 666, משולש 36, אבל רק "נעדר" הוא חי ברבוע ו"איש לא" הוא חי ביהלום. יש פה נוסחה, שיהלום המספר ועוד הרבוע של המספר זה נותן משולש של כפל המספר (כאן משולש חי-חי).

רמזים (!) בקשר בין "שאו מרום" ל"שאו את ראש"

דברנו על "שאו מרום", והפסוק השני שקראנו הבקר הוא "שאו את ראש" – צריך לחפש השגחה פרטית בתורה: "שאו מרום עיניכם" = 13 פעמים 61 כנ"ל, "שאו את ראש" (ר"ת ראש למפרע) = 13 פעמים 93, ביחד = 2002 = "הוי' אלהינו הוי'" פעמים "אחד"! ב"שאו מרום עיניכם" יש 13 אותיות, ב"שאו את ראש" יש 8 אותיות – חתך זהב של 21, אהיה, כאשר ה-8 עצמו מתחלק ל-3, "שאו", ו-5, "את ראש", וה-5 ל-2, את, ו-3, "ראש", ודוק.

ידוע הרמז של "שאו את ראש" דהיינו לשאת את אותיות ראש לאותיות שאחריהן בסדר הא-ב – שבת (היום שבו מקבלים נשמה יתרה וקומת ראש חדש עליון). 2002 הנ"ל ועוד שבת = 2704 = בן ברבוע, מתאים לרמז הידוע ש-בן במספר גדול דמנצפ"ך (בו ן = 700) = שבת, סוד עלית המלכות לבהמה רבה שלפני האצילות, סוד דעת עליון כמבואר בתניא, וד"ל.

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם", חוץ מ"שאו את ראש" שאר תבות הפסוק = יא פעמים אמת, אהיה ברבוע, כאשר "כל עדת [אותיות דעת] בני ישראל" = 1127 = מט פעמים חיה = "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כנודע (הערך הממוצע של יה תבות הפסוק כולו = "הוי' אחד ושמו אחד"!), והשאר = 3724 = 196, 14 ברבוע, פעמים חוה. "כל עדת בני ישראל למשפחתם" = 2025 = 45, מה-אדם, ברבוע.

בסיס הסדרה הרבועית הנבנית משלש התבות "שאו את ראש" הוא 6 (שש, ראש וסוף הבטוי). סדר אבריה (החיוביים) הוא 61 (אין), 137 (קבלה), 219 (ג"פ חכמה), אחר כך באים שלשת האברים "שאו את ראש", ואחריהם 607 (משה ואהרן – כללות "כל עדת בני ישראל" – העולים גם אדם הראשון), 719, 837, 961, 1091, 1227, 1369. המספר העשירי, הקדש, בסדרה, 961 = אל ברבוע, והמספר ה-13 בסדרה = 37 ברבוע, 37 היינו הראשוני ה-13, ו-37 ברבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", וד"ל.

בכל אופן, כמו שראינו, אנחנו מאד אוהבים את הפסוק "שאו מרום עיניכם וגו'". "למה נקרא שמם סופרים? שסופרים כל האותיות שבתורה" וספירה היא סימן של חבה ואהבה. רבי הלל מסביר שצריך להתבונן מלמטה למעלה, מהתבוננות של הרמב"ם ועד מעלה מעלה.

הרבי רש"ב מביא עוד פסוק כאן, שנשמע דומה אבל זה פסוק אחר לגמרי:

מונה מספר כו' [לכוכבים] לכולם שמות יקרא [פסוק בתהלים קמז שאומרים כל בקר, אחרי "הרֹפא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" כתוב "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא". בשני הפסוקים (של ישעיהו ושל תהלים) כתוב "לכֻלם", אבל בישעיהו כתוב "לכלם בשם יקרא", והזהר אומר שזה קאי על שם אלקים, ובתהלים "לכלם שמות יקרא", שפשוט שהוא הולך על השמות של הנבראים עצמם. ומה אחרי הפסוק הזה?] ועז"א גדול אדונינו ורב כח [מביא את הפסוק השני, "מונה וגו'", כי רוצה לדבר על ההמשך שלו, על "גדול אדונינו" שבא מיד אחריו.]

"מספר" ו"אין מספר" – מקור אמונת אברהם אבינו

לפני שבוע דברנו על מספר, ועל מה שהקב"ה אומר לאברהם אבינו "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה". מתוך הספירה, וגם האי-יכולת לספור, אברהם מגיע לאמונה, שהוא המאמין הראשון ("תשֻרי מראש אמנה", מראש כל המאמינים). זה שהוא מאמין זה אחרי ובסמוך למה שה' אומר לו "וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם וגו'". מונה = מאין, ה' בורא את העולם יש מאין, ואיך? "באמונה", כי אמונה היא גם לשון "מעשה ידי אמן". זה האמנות של הקב"ה. האמנות של כל אחד זה היכולת שלו ליצור, ואצל ה' זה לברוא יש מאין. הפסוק העיקרי שרומז לכך שאמונה אותיות א-מונה זה הפסוק הזה, "מונה מספר לכוכבים". בפסוק בישעיהו לא כתוב מונה, אלא רק "המוציא במספר צבאם" – כאן החידוש זה "מונה מספר". בעצם זה שתי מלים נרדפות של מנין. מונה = מאין, זה להוציא את זה יש מאין.

אחרי שאומר "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" כתוב "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר" – אחרי "מספר לכוכבים" יש "אין מספר", על דרך "וספֹר הכוכבים אם תוכל לספר אותם". אז יש מספר או אין מספר? כנראה שב"אם תוכל" רומז ל"ולתבונתו אין מספר" שבבריאה. כלומר, שמצד התבונה של ה' גם לכוכבים אין מספר, יש ביקום הגדול, בכל הגלקסיות, את תבונת ה' – ולזה אין מספר. אם כן, זה פירוש חשוב לגבי "וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם... והאמן" – אותיות אמונה, א-מונה, וכו'.

מספר ושם

כאן כתוב שהקב"ה סופר את הכוכבים, ולא רק שכל כוכב הוא מספר – "דבר שבמנין אינו בטל", מספר הוא חשיבות – אלא יש לו גם שם. כמו שכתוב בתחלת חומש שמות במדרש, ש"אלה שמות בני ישראל" זה מראה על החשיבות שלהם, ובזכות השמות "ראובן שמעון לוי נחתין ראובן שמעון לוי סלקין" – השם הוא חשיבות, ובזכות השמות הם עתידים לעלות ממצרים. גם כאן, לכל כוכב יש את המספר שלו ואת השם שלו (ידוע ש-ספר – שרש המלה 'מספר' – עולה שם, סוד שם בן נח, שעל צאצאיו דוקא, עד לדורו של פלג ורעו בנו, נאמר "ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם"). ובדרך מליצה יש לומר אשר נח אהב מספרים (= מלכות, אל במשולש = אברהם אברהם; ר"ת = אחד במשולש) ובזכות זה ילד את שם, שממנו יוצא אברהם המאמין והסופר הראשון. "שם ארפכשד שלח. עבר פלג רעו" (שני פסוקים שלמים בתחילת דברי הימים) = 6 פעמים חי ברבוע, הערך הממוצע של ששת השמות, כנגד ו"ק, "אלה", כנ"ל. והוא עולה "נעדר" כנ"ל בסוד "איש לא נעדר" (במלבוש העליון, "עטה אור כשלמה", שיתגלה לע"ל כאשר יקוים "לא ידח ממנו נדח" כנ"ל), וד"ל.

עוד רמז יפהפה של משולש בפסוק שמביא כאן: "גדול אדונינו ורב כח" (ההמשך של "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא") = 406 = משולש כח ("ורב כח" זה ענין של ריבוי, לכן לומדים מזה שיעור). זאת אומרת ש"גדול אדונינו ורב" = משולש זך (היום זך איר, הרבי הכי אהב את יום ה-זך בחדש בהיות זך = ג בחזקת ג) = חשמל = מלבוש = אור פני אל.

בבריאת והתהוות הנבראים וכמאמרם ז"ל ע"פ זה שיעור קומה של יוצר בראשית כו' [הכוונה למדרש "שיעור קומה" (שכל כך פלאי שהרמב"ם לא ירד לסוף דעתו, או שסבר שאין ראוי להמון שאינו מבין לדעת ממנו, ורצה לפסול אותו), שהקב"ה גדול רלו אלף אלפי רבבות פרסאות (לא משנה כמה אפסים מוסיפים, אבל השיעור הוא רלו..), "גדול אדונינו – ורב כח". זה גימטריא הכי מופלאה של חז"ל, שלומדים כמה ה' גדול מהפסוק "גדול אדונינו ורב כח".],

שוב, הרמב"ם "לית כל מוחא – של הרמב"ם – סביל דא", כי כמובן אין לה' גוף ודמות הגוף ולא כח בגוף. על כל פנים, ברור שההתבוננות הזו היא התבוננות של גדולת ה', איך שגדולת ה' משתקפת בבריאה. "גדול אדונינו ורב כח" זה ההתפעלות וההתרשמות מזה ש"מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא", ומתוך זה אני מתרשם ומתפעל ש"גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר", ומזה אני לומד שיעור קומה של יוצר בראשית.

קיום במין וקיום באיש

וזהו ג"כ מש"כ שאו מרום עיניכם כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר [חוזר לפסוק הראשון] והו"ע הכח האלקי בעצם ענין הבריאה וההתהוות. וגם שנתהוו באופן כזה שהן קיימין במין ובאיש כו' [זה גם חלק מגדולת ה' בבריאה. יש דברים שרק קיימים במין, כמו כל צבא הארץ – כל מה שיש על פני כדור הארץ קיים רק במין, יש בו "דור הולך ודור בא" אך המינים (מין האדם, מין האריה, מין הזאב) קיימים, ורק האישים חיים ומתים. אבל בשמים, יחסית, יש קיום באיש. היום במדע יאמרו שיש לשמש ולכוכבים גם חיים מוגבלים, אבל יחסית – וכך זה אליבא דאמת – הכוכבים קיימים באיש. כל אחד קיים בפני עצמו. השמש זה לא מין אלא איש, והוא קיים באיש – ככה זה בצבא השמים.], כמ"ש הענין במ"א באורך, ואיך שבזה נראה ונגלה כח הא"ס שבעולם כו'.

ג. התבוננות בצירופי "יש מאין"

יש מאין – אין מיש

נפסיק פה רגע ונעשה תרגיל נחמד של התבוננות: בהמשך, בפסקה הבאה, הוא יביא עוד משהו יפה, פירוש מקורי, שמה שכתוב ש-חכמה אותיות כח-מה הכוונה שהחכמה היא הכח להפוך כל מה שיש לאין. החכמה היא הכח לעשות מכל ישות מה. אם יש לאדם חכמה הוא יכול לבטל את הישות שלו, לעשות מיש אין. הבריאה היא יש מאין, שמאין נעשה יש, אבל החכמה – שקוראים לה כח-מה – היא היכולת לעשות הפוך. כמו שהמגיד אמר שה' ברא את העולם יש מאין כדי שיבואו צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", ויחזירו את היש לאין. עושים את זה בכח החכמה האלקית, ולכן זה נקרא כח-מה, לקחת משהו להפוך אותו לגארנישט, לאין.

יש התבוננות מימים ימימה, מלפני המון שנים, שחזרנו עליה כמה וכמה פעמים – להתבונן רק באותיות "יש מאין" ובצירופיהן השונים (זה בעצם היה כאן הדבר הראשון, עוד לפני שהגיע לגדולת ה'): יודעים ש-יש מאין = תהו, המלה העשירית בתורה, שעליה כתוב "העשירי יהיה קדש להוי'". יש משהו של תהו ב"יש מאין". יש מלה שכתובה כמעט על כל עמוד בחסידות – התהוות, והיא צרוף אותיות תהו תהו = יש מאין אין מיש. התבוננות בצירופי אותיות, כמו שנעשה, זה סגנון של אבולעפיא. אחד המשחקים הכי יפהפיים זה באותיות של הבטוי "יש מאין". אבולעפיא קודם כל אומר הפוך ("הפך בה הפך בה דכולא בה") – אם זה יש מאין צריך להיות גם אין מיש.

אין ויש – חכמה ובינה

רק שנבין מה הם יש מאין: בספירות כתוב ש"אין" הוא חכמה (בחינת האין של היש) ו"יש" הוא בינה, סוד "והחכמה מאין תמצא [בבינה]". כמו שדברנו על תורה ותפלין, יגיעה בתורה ויגיעה בהתבוננות, שרש התורה והיגיעה בה הוא בבחינת האין שבנפש ושרש ההתבוננות הוא בבחינת היש. יש גם "יש האמיתי", שהוא כתר, ויש עוד יותר גבוה – פנימיות הכתר, "אין האמיתי", וכך גבוה מעל גבוה עד אין סוף. אבל סתם יש מאין – כך הרמ"ק כותב וכך בכל ספה"ק והחסידות – הוא בינה מחכמה. לכן בריאה יש מאין היא עולם הבריאה, ששם "אמא מקננא בכורסיא", ואצילות היא אין, כי "אבא מקנן באצילות". זאת אומרת ש"יש מאין" הוא המשכה מחכמה לבינה, שהן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" ו"אין מיש" הוא להחזיר את היש מהבינה לחכמה.

כלומר, שהסדר הפשוט הוא:

פנימיות הכתר	אין האמתי
חיצוניות הכתר	יש האמתי
חכמה	אין
בינה	יש

אבל, אפשר גם לומר ש"אין מיש" הוא אין הנמשך מהיש שמעליו – החכמה מהכתר. עולם היצירה הוא "יש מיש", ו"יש מאין" הוא עולם הבריאה. אך ברגע שאמרתי "אין מיש" זה או חזרת היש להיות אין, שזו עבודת הצדיקים, זו החכמה שבנפש (סוד "הללוהו כל כוכבי אור" כמו שיתבאר). מי שיש לו חכמה, כמו רבי שמעון בר יוחאי, פועל על כולם בטול בעינים שלו. אם אתה לא זוכה אתה הופך להיות גל של עצמות, ואם אתה זוכה הוא פשוט שואב את הישות שלך ופועל בטול. אבל יש גם את האין של החכמה שנמשך מהיש של הכתר, זה דרגה יותר גבוהה של אין מיש. "יש מאין" ו"אין מיש" זה גם דעת תחתון (שלמטה יש ולמעלה אין) ודעת עליון (שלמעלה יש ולמטה אין, "כולא קמיה כלא חשיב") – "אל דעות הוי' ולא-לו נתכנו עלילות". אם כן יש לי כבר הרבה להתבונן ב"יש מאין" ו"אין מיש".

מין-איש

אבל למה בא לי עכשיו לומר את זה? כי יש בפרק הזה עוד צירוף. יש מאין הוא צירוף אותיות מין-איש, שהזכיר עכשיו. מה יותר גבוה? תלוי איך מסתכלים, זה גם מתהפך. מה שקיים במין הוא צבא הארץ ומה שקיים באיש הוא יותר גבוה, זה בשמים. הכוכבים הם אישים קיימים ואילו מה שעל כדור הארץ הוא רק מינים קיימים ואילו האישים חולפים. אבל אם מתבוננים לפי העולמות, כתוב[ז] שעולם היצירה הוא עולם שכולו מינים בלבד, ואין שם אישים בכלל. הוא עולם של מינים – שם יש אריה אחד, שמייצג את כל האריות שעתידים להיות בעולם העשיה. "יצרתיו אף עשיתיו". העולם התחתון, עולם העשיה, זה עולם של אישים, של פרטים חולפים. לכן מוסבר – מה שהמדע עכשיו סובר – שבעולם שלנו הגשמי אפילו הכוכבים הם רק אישים חולפים, רק שאורך החיים שלהם מאד גדול יחסית לאורך החיים שלנו. לפי מבט זה המין יותר גבוה, הוא ביצירה, והאיש הוא בעשיה – כלל ופרט.

אם כן, זה גם התבוננות מתהפכת ומתחלפת. ביחס למושג קיום – קיום באיש יותר גבוה מקיום במין. קיום באיש זה חיים נצחיים וקיום במין זה לא חיים נצחיים. לגבי קיום איש גבוה ממין, אבל לגבי כלל ופרט בסדר ההשתלשלות מין הוא למעלה מאיש. אם יש מאין זה בבריאה, אז זה מתחלק ל-מין ביצירה ו-איש בעשיה ויש לי כאן כבר את כל שלשת העולמות התחתונים בי"ע.

אש מיין – הענין של קונטרס העבודה

אבל, כאשר עשינו את ההתבוננות הזאת לפני 30-40 שנה, העיקר היה – מה שנשמע בלב – שכאשר אומרים "יש מאין" זה מיד נשמע (במיוחד לעולה חדש) "אש מיין". עד כדי כך שמי ש"דלוגו עלי אהבה" עלול להתבלבל ולקרוא במקום "יש מאין" – "אש מיין". זה מה שה' אוהב, "דגלו עלי אהבה" – "דלוגו עלי אהבה, לגלוגו עלי אהבה". זה ש"יש מאין" נעשה "אש מיין" זה בעצם רק החלפת ה-א וה-י, הר"ת של יש ו-אין. גם כאן אפשר להפוך, יין מאש. אש היא התלהבות, אהבה בלב, ויין הוא "יינה של תורה" – התבוננות. כל קונטרס העבודה הוא בעצם "אש מיין", כי רוצים להתלהב, "רשפיה רשפי אש שלהבת-יה" (שלהבת הנולדה מ-יה, מוחין), אהבת ה' בוערת כאש, מתוך התבוננות דוקא. התבוננות היא יין.

המלה האחרונה הבקר בקריאת התורה היתה סיני – ר"ת "נכנס יין יצא סוד". "נכנס יין" הוא התבוננות ו"סוד" הוא גילוי האהבה המסותרת בלב, האש של היהודי בלב שיוצאת בזכות ההתבוננות. זה "אש מיין", שהסוד-האש יוצאת מההתבוננות-היין. זה מה שרוצה כאן, שתהיה אש קדש, אש אמיתית, לא אש דמיונית. קונטרס העבודה, כמו קונטרס ההתפעלות של אדמו"ר האמצעי, נכתב על מנת שהאש תהיה אש קדש, לא אש זרה (של פולחן עצמי ר"ל). בשביל זה צריך שיהיה יין טוב, יין ישן נושן, יין שדעת זקנים נוחה הימנו. אם יש כזה יין של התבוננות, יינה של תורה, זה מוליד אש קדש של אהבה.

יין מאש

אם כן, יש מאין הוא צירוף אותיות אש מיין, אבל גם צירוף יין מאש. כשאמרנו ש"יש מאין" זה גם "אין מיש" הסברנו שאו שהיש עולה ונכלל באין או שהאין עצמו נעשה מיש יותר גבוה. כתוב ש"קול מעורר הכוונה" – שהקול, שלכאורה נולד מהכוונה, גם מעורר אותה. כתוב בחסידות, ועל זה כתבנו באריכות ב"חתן עם הכלה" (ביאור מאמר של רבי הלל), שבדרך כלל התפעלות בלב והתבוננות במח לא הולכות ביחד. יתכן שהתבוננות המח מולידה התפעלות בלב, אבל כאשר אדם מתפעל לא יכול להתבונן – זה מפריע. אבל אחד שהוא בגדלות מוחין אמיתית, ההתפעלות שלו יכולה גם להגביר את ההתבוננות (חוץ מזה שההתפעלות בשרשה נכללת ביסוד אמא).

בדרך כלל יין מבושל הוא פחות טוב (טוב לקדוש, אף שיש כאלה שמקפידים לא לעשות כך אנחנו כן פוסקים שאפשר, בפרט שזה שומר מחששות כו'), כך על פי פשט, אבל כנראה שיש גם משהו ביין מבושל – אם הוא יין שמור בענביו מששת ימי בראשית, מה עושה שם היין מאז? כנראה מתבשל עם הזמן. אז יש יין מבושל שיותר מהודר מסתם יין. זה כמו דין של "כבוש כמבושל", שאחרי עשרים וארבע שעות זה כמבושל, כ"ש ביין שכבוש בענביו אלפי שנים, הוא מבושל טוב טוב, וזה היין של המשיח, של סעודת לויתן. ב"ישן" יש את ה-ש של אש. זה נקרא שאש ההתלהבות מעשירה ומבשלת עוד יותר את היין של ההתבוננות.

אבל זה לא הפירוש העיקרי. הפירוש העיקרי ב"יין מאש" הוא שיש אש למעלה מהאין, כמו שיש יש למעלה מהאין. זה נקרא בוצינא דקרדוניתא בלשון הקבלה – בשביל להתבונן צריך את קו המדה (זה קשור למאמר קו המדה בזהר חדש, עליו דובר בזמן האחרון[ח]). בשביל התבוננות צריך מדה, "אזן מלין תבחן", וקו המדה הוא אש – "בוצינא דקרדוניתא" – וזה יין מאש.

אני-שמי

עוד דבר באותיות אלה, הכי חשוב: יש פסוק בספר ישעיהו (שדברנו עליו לפני כמה זמן[ט]) – "אני הוי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים". אני-שמי אותיות יש מאין. זה הצירוף הכי עמוק. כתוב ש"עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו לבד", אבל כאן יש יותר מ"הוא ושמו", יש "אני הוי' הוא שמי". "הוא שמי" זה כמו "הוא ושמו", אבל למעלה מזה יש "אני" (כמו "אנכי מי שאנכי"). על כך כתוב בתניא שהכח לברוא יש מאין הוא רק בכח העצמות (ודברנו על כך גם בשיעור הקודם). הכח לברוא יש מאין הוא רק מ"אני הוי'", העצמות ממש, ו"הוא שמי" זה שם הוי' – זה מה שקראנו קודם אופן ההתהוות, צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות. אז יש אני-שמי, וכך גם שמי-אני. אם נותנים לכל צירוף מקום בסדר ההשתלשלות אז אני-שמי זה לפני הצמצום (שם "היה הוא ושמו לבד", שמדייקים שזה שלש מדרגות: לבד-הוא-שמו – "הוא" זה כתר של "אחד", ו"שמו" זו עלית הרצון לבריאה, חסד ד"אחד", הרצון להיטיב, אבל "לבד" הוא בחינת "יחיד", זה אני).

אש-ימין

יש כאן עוד צירוף מתחלף – אש ימין שזה גם ימין אש – זה ממש הרמז של אבולעפיא בפסוק "מימינו אש דת למו" – מימינו דת שמאלו – משמאלו דת ימינו. כל דבר כאן הוא סוגיא וסוד אחר בחסידות. אש-ימין ימין-אש זה התכללות (כמו בספירת העומר) – שבימין כלול אש, גבורה שבחסד, אש ימין. אם היום יש בפוליטיקה ימין, שאמור להיות מים ונוחות, והוא בוער זה אש-ימין, זה התכללות. יש גם ימין-אש, חסד שבגבורה. זה "מימינו דת שמאלו" גם רומז שמצד עצמו האש-דת זה השמאל, אבל יש התכללות. זה עוד ענין שלם החבוי באותיות יש מאין, שמקומו בעיקר באצילות – המקום העיקרי שיש בו התכללות שלמה.

י אנשים, יא נשים

אחרון אחרון חביב, יש ב-יש מאין גם סוד של מנין, בו "שכינתא שריא" – י אנשים. ברגע שיש מנין, שכינתא שריא, אז כנראה מכח זה – "כנישתא חדא" – אפשר לברוא יש מאין. כנראה לכן כתוב בתקוני זהר שמכח כנישתא חדא אפשר להביא משיח. לברוא היינו להבריא – להביא משיח זה להבריא את המציאות. אבל י אנשים גם אותיות יא נשים (שלא לקפח), זה רק להעביר את מקום ההפסק, כמו שהרמב"ן כותב שלעתיד לבוא כל התורה תהיה רצף אחד. צריך לבדוק את יחס הילודה בעולם – יש להניח שעל כל י אנשים יש יא נשים (רק על זה אפשר לקבל פרס נובל...). כתוב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד" – כנראה יש עוד אחת בתוך התנור. האשה ה-יא היא ה"חד ולא בחושבן". היא מסכנה, כמו ששבת טענה שאין לי בן זוג, כך גם היא. ידוע שאחת הבעיות של הדור שלנו זה שיש נשים רווקות, מסכנות, וזה האשה ה-יא, ה"חד ולא בחושבן". צריך לדאוג לה לשידוך, שה' יעזור שיהיה לה גם שידוך – לחיים לחיים!

כל זה היה משחק, שעשועים, בגלל שמביא כאן שלשה צירופים – יש מאין, מין-איש, ובסוף אומר אין מיש.

ד. עבודת ההילול

[עד כאן הכל היה הקדמה לעיקר, ששייך גם לבר מצוה:] וגם יתבונן איך שכולם מהללים ומשבחים להקב"ה [השיא של גדולת ה' הוא להרגיש שכל הברואים מהללים את הבורא, וכמובן שאנחנו העיקר, שצריכים להזדהות עם כל דבר וההילול שלנו עולה על כולנה, וכידוע בענין פרק שירה.] (וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסה"ת ש[אלו שקיימים באיש ]יודעים ומכירים א"ע ואת עילתם ומכירין את מי שאמר והי' העולם כו', וכמ"ש מזה במ"א), ויש בזה כמה חילוקי מדריגות באופן ההילול והשבח שלהם בנבראים העליונים לפי אופן ההשגה שלהם, ע"י האור והחיות האלקי המתלבש בתוכם להחיותם, וכמ"ש הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו' שהן ד' עולמות אבי"ע כו' שמחולקים בהאור והגילוי ובהילול והשבח שלהם כו', וכ"ז הו"ע סיפור שבחיו של מקום שע"י התבוננות והתפעלות נפשו בענינים אלו נעשה החקיקה מבחוץ, שיוצא ממעמדו ומצבו ומתעלה נפשו בדרגא עליונה יותר ומתקרב לאלקות כו'.

בשביל להבין את זה יפה כדאי שכל אחד יחזיק סדור. עד שיביאו את הסדורים נשיר שיר.

"יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום"

נסתכל בפסוקי דזמרה (היום הבר מצוה היה ש"צ, היה מאד טוב), שהם שירת הנבראים (בחינת פרק שירה הנ"ל כידוע). אומרים בכל יום בבקר מ"תהלה לדוד", שאותו אומרים ג"פ ביום, עד סוף ספר תהלים, וזה עיקר פסוקי דזמרה. אומרים ששה פרקים. גם בקבלת שבת אומרים ששה פרקים כנגד ששת ימי החול, ואחרי "לכה דודי" את "מזמור שיר ליום השבת" שכנגד שבת. כאן ששה פרקים אחרונים של תהלים, למה אומרים אותם? כי כאן יש את הרכוז המרבי של הלול תהלים (שנקרא תהלים על שם ההלול). אם כי יש עוד דבר בתהלים, "הלל מצרים" (לאפוקי מ"הלל הגדול", פרק קלו בתהלים, שאומרים בשבת בבקר וכו') הנקרא "הלל" סתם, וגם שם יש ששה פרקים.

והנה היכולת להלל תלויה בדעת האדם להכיר את בוראו, אותה דעת שמקבל הבר מצוה. קודם אמרנו שמקבל דעת, ובלעדיה לא ניתן לבוא לעבודת ה' באמת. אותו דבר, בפרט, נאמר על היכולת להלל לה' על נפלאות הטבע, הבריאה (כולל מה שברא אותי, הכל לכבודו יתברך), מתן תורה, וכל הנפלאות שבתורה ושבעולם. בהלל יש ששה פרקים, ויש שם הרבה לשונות של הלול, אבל הוא בכלל לא מגיע לששת הפרקים האחרונים של ספר תהלים שאומרים כל בקר בפסוקי דזמרה, ועל אמירתם נאמר "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום".

בפרק האחרון – יג הלולים – קשר לבר מצוה

כעת נפתח את הסדור ונמנה אותם (בסוד "מספר לכוכבים" הנכללים כולם בסוד כוכב השחר, "הילל בן שחר" כנ"ל). בפרק הראשון, "אשרי", מוסיפים שני פסוקים בתחלה ועוד פסוק בסוף – "אשרי ישבי ביתך עוד יהללוך סלה" עם לשון הילול בתחילה ו"מעתה ועד עולם הללויה" בסוף. רק כדי מיד לראות את הקשר לבר מצוה נתבונן במספר לשונות ההלול בפרק האחרון של תהלים – יג לשונות של הלול. יש עשרה מיני כלי זמר, כנגד עשר ספירות, אבל ברור שהמלה העיקרית היא הלול. כל תהלים הוא מלשון הלול כנ"ל, והשיא של תהלים הוא הפרק האחרון שבו יש יג לשונות של הלול – סימן ששייך לבר מצוה.

יום מב לעומר – עטרת היסוד

היום זה שני ימים אחרי הבר-מצוה, אך זה העליה לתורה וגם אפשר לחגוג את זה כל שנה ושנה. היום שאבא ברך "ברוך שפטרני" ואתה נעשית מעתה עצמאי לגמרי, עם שני זוגות תפלין שהם "כבד את אביך ואת אמך", כאשר עיקר קיום מצוה זו של כיבוד הורים הוא אחרי בר מצוה, אחרי שהאדם נעשה עצמאי, לפני זה לא צריך תפלין.

בהשגחה פרטית, היום הזה בספירת העומר הוא מלכות שביסוד. מכל ימי הספירה, רק ליום הזה יש בקבלה שם בפני עצמו – "עטרת היסוד", או "עטרה" סתם. כל הימים של ספירת העומר היא רק התכללות, אבל לשום פרט, לשום יום, אין כינוי שלם בפני עצמו – רק יום ה-מב, מלכות שביסוד, עטרת היסוד שהיא שרש המלכות, שנקראת עטרה. זה ענין שלם בפני עצמו. אם כל היסוד הוא יוסף, היום זה אפרים – עטרת היסוד היא אפרים, כפי שכותב האריז"ל. זה קשור לסוד שיש בהקדמת הספר "כמטמונים תחפשנה", לפסוקי אם-אז בתנ"ך – "אם תבקשנה... אז תבין...". אם-אז = מט, בחלוקה ל-אם ימים, ש"היום יום אחד לעמר" קובע ברכה לעצמו (אף שאין לו שם מיוחד בקבלה), עוד מ ימים עד "יסוד שביסוד", ואחר כך יש א (עטרת היסוד) ועוד ז ימים של שבוע המלכות.

שוב, אחד הסודות הגדולים של ספירת העומר זה אם-אז, מחסד שבחסד עד יסוד שביסוד, ואז עוד הפעם א – היום היחיד חוץ מהראשון שקובע ברכה לעצמו – שהיא שרש כל ספירת המלכות שתבוא בשבוע הבא, החל מהספירה של הלילה. זה כנראה זמן מיוחד לשירה, לנגינה חסידית, כידוע ששירה בכלל רמוזה במלה "אז" – זה הסולם של שמונה טונים, "אז ישיר". כל שירה בתנ"ך קשורה למלה אז, זה זמן טוב בשביל לשיר ובשביל להלחין – הימים מעטרת היסוד עד סיום ספירת המלכות.

גילוי העטרה – גילוי יג מדות הרחמים

כשעושים ברית מילה, כל מטרת הברית להגיע לגילוי עטרת היסוד. עכשיו זה בר מצוה, והיום הוא יום של ברית מילה, גילוי העטרה – בגילוי העטרה מאירות יג מדות הרחמים, כמו שנוהגים בקהלות ספרד לומר יג מדות הרחמים בסיום הברית – זה יג ההלולים שיש כאן בפרק האחרון (עד ל"כל הנשמה תהלל יה הללו-יה", על כל נשימה ונשימה במשך כל היום כולו, ובמשך כל החיים כולם, להלל ל-יה ב"ה). זה קשור לבר מצוה וקשור ליום הזה (היכולת בנפש להלל את ה' על כל נשימה ונשימה תלויה בדעת כמובן, לא להסיח את הדעת ממה שבכל "חלק" של זמן – שיעור נשימה אחת כנודע – מתקיים מחדש "ויפח באפיו נשמת חיים [ויהי האדם לנפש חיה]" שהיא "חלק אלוה ממעל ממש", ד"מאן דנפח מתוכיה נפח", ועל זה צריכים להודות ולהלל לה' עושנו תמיד).

פתיחה וסיום בהלול

יש בפרק ששה פסוקים, רמז לכך שהוא חותם את ששת הפרקים האחרונים, החל מ"תהלה לדוד". כל היחידה הזו מתחלה מ"תהלה" (וזה הפרק היחיד בתהלים שמתחיל כך). זה חותם תהלים, מ"תהלה" עד "כל הנשמה תהלל יה הללו-יה" (תהלה הללויה = מודעות – העולה גם קן צפור וכו' – סוד תקון המודעות הטבעית, הטבע היהודי, שמתוך מודעות זו באה התפלה התמידית, "הלואי [אותיות אליהו מבשר הגאולה] שיתפלל האדם כל היום כולו"). סדור תהלת ה' נקרא על שם הפסוק האחרון של פרק "תהלה לדוד" (= כב ברבוע, כנגד כב אותיות התורה, שפרק זה מסודר לפיהן, כאשר "סומך הוי' לכל הנפלים" כנודע): "תהלת הוי' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" ("תהלת הוי'" = 861 = אם במשולש = בית המקדש = ראש השנה וכו' כנודע ומבואר במ"א. ביחד, ראש וסוף הפרק – "תהלה לדוד... תהלת הוי'" = 1345 = כתר כל הכתרים, אלף אורות למשה, סוד כוונת קדושת כתר מהבעש"ט זי"ע).

לשונות הלול

צריך כעת לספור בכל פרק כמה פעמים יש "הלל": בפרק קמה (בלי הפסוקים הנוספים) יש ד פעמים, בפרק הבא עוד ד פעמים, בפרק קמז עוד ד פעמים (זה כבר חזקה, כנראה מישהו עשה כאן בכוונה...). בפרק הבא יש בדיוק יג פעמים. יש הלכה בשו"ע, שאם משום מה אדם לא יכול לומר את כל הפרקים האלה בבקר אז שלשת הפרקים העיקריים הם קמה, קמח ו-קנ. זו הלכה חשובה מאד, שמי בחסידות יישם אותה? הרבי רש"ב לפני שנפטר. היתה לו זיקה מיוחדת לפרק קמח, שאותו מביא כאן. בהשגחה עליונה לא היה מסוגל להתפלל ביום האחרון, ורק אמר את שלשת הפרקים הללו. למה קמח הכי חשוב בפרקים שבאמצע? כי יש לו הכי הרבה לשונות של הלול, יג לשונות, כמו בפרק האחרון. בפרק קמט יש שוב ד לשונות של הלול. אז יש כאן מבנה מיוחד מאד – ד-ד-ד-יג-ד-יג. האם יש קשר בין יג ל-ד? כן, הכי פשוט, שבמספר קטן יג עולה ד, בצמצום (כשמצמצמים אחד זה רק ד, ה-אח נעלם בתוך ה-ד – הצד הזכרי של אח-ד בתוך הצד הנקבי). כאן יש ד פעמים ד הילולים – כמו שהאריז"ל כותב שה-ד רבתי של אחד צריכה להיות בגודל של ד פעמים ד.

מב הלולים – סוד שם מב

סה"כ יש מב הלולים (היום בספירת העומר – לכן חכו שנלמד את הסוד הזה היום...). זה כמו סוד השם הקדוש של מב. כל בקר אומרים בחלק הזה של פסוקי דזמרה, בששת הפרקים האחרונים של תהלים, מב הלולים. שרש שם מב הוא באמא, בתפלין של רש"י, וזה כח של עליה. זה גם כח של בר מצוה, הכח להתעלות בחיים. בין העולמות, שם מב הוא זה שמעלה מעולם לעולם. ה' ברא את העולם עם שם מב, זה השתלשלות, אבל גם הכח אחר כך לעלות ולכלול עולמות תחתונים בעליונים – מה שנקרא עלית העולמות – זה מכח שם מב. מב אותיות הראשונות של התורה, מ-ב דבראשית עד ב ד-בהו, זה שם מב של הבריאה. שם מב של "אנא בכח" זה הכח להעלות את העולמות, זה מעצם המוחין דאמא.

כוונות הלולי פרק קמח בכתבי האריז"ל

כל זה, עד כאן, הוא רקע להבין מה שכותב כאן בקונטרס העבודה: "וכמ"ש הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו' שהן ד' עולמות אבי"ע כו' שמחולקים בהאור והגילוי ובהילול והשבח שלהם כו'". יש כוונה בכתבי האריז"ל – שמוסברת גם בסדור עם דא"ח – שמה שכתוב בתחלת פרק קמח, ארבעת ההילולים הראשונים, זה כנגד אבי"ע. באצילות "הללו את הוי' מן השמים", היינו שכאשר אני אומר מלים אלו צריך לשים את עצמי באצילות. ב"הללוהו במרומים" זה כבר בריאה. שני עולמות אלו הולכים יחד, בסוד יה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אחר כך "יצרתיו אף עשיתיו", וה, בפסוק הבא: "הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו" – זה גם הולך יחד, רק צריך להבין את ההבדל.

עד כאן הרבי רש"ב כתב בקונטרס העבודה, כפי שקראנו. אחר כך כותב "וכו'", חושב שאנחנו יודעים מה שכתוב בסדור, ששני הפסוקים הבאים זה עלית העולמות בכח שם מב – עצם הכח של כללות מב ההלולים שיש בכל ששת הפרקים האחרונים של תהלים. כאן יש קצת שינוי בין רוב סדורי האר"י לסדור עם דא"ח. בסדור האר"י הראשון זה התכללות עשיה ביצירה, שני התכללות יצירה בבריאה, שלישי התכללות בריאה באצילות, ורביעי התכללות האצילות בעולמות הא"ס (בא"ק שלמעלה מאצילות). רואים שהלול זה כח להאציל ולברוא וליצור ולעשות כל העולמות ממעלה למטה וגם כח לעלית כל העולמות ממטה למעלה, בדיוק כפי שהסברנו לגבי שם מב – בו ה' בורא את העולם ועיקר כחו הוא עלית העולמות. כל זה רמוז כאן בתחלת פרק קמח, כך הכוונה.

בין "שמים" ל"מרומים"

רק כמה הסברים קצרים מה זה בחסידות: למה "שמים" הם אצילות ו"מרומים" הם בריאה? זה כבר לא כתוב בכתבי האריז"ל. החסידות[י] מסבירה ששמים זה עצם החפצא של השמים – נשתמש כאן במושגים של נגלה, של מי שלומד גמרא. השמים זה עצם החפצא של עצם הרוחניות של השמים, שכאן זה עולם האצילות. כשאני אומר "מרום", המלה "מרום" זה מלה שהיא יחסית למודעות שלי. במלה מרום יש סובייקטיביות ואילו המלה שמים היא דבר אובייקטיבי. מרום זה לשון רוממות, בשבילי זה למעלה – "שאו מרום עיניכם". אומר שאיך שהשמים מתלבשים בתוך המודעות של הנשמה (נשמה = השמים) זה נקרא מרומים.

זה ווארט מאד יפה על ההבדל בין "הללו את השם מן השמים הללוהו במרומים", שזה אותם שמים, רק כפי שהם מתלבשים בתוך התבונה של מודעות האדם. בכלל, "השמים" זה נקרא בקבלה "מחצב הספירות" (ספירות לשון ספיר, "לבנת הספיר כעצם השמים לטהר") ועולם הבריאה הוא "מחצב הנשמות"[יא]. איך שהשמים, הספירות, מתקבלות בתוך הנשמות זה נקרא מרומים. זה הסבר מתוק מדבש.

בין "מלאכיו" ל"צבאיו"

אחר כך, הפסוק השני הוא "הללוהו כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו". אחרי "מחצב הנשמות" יש "מחצב המלאכים", יצירה, ותמיד עולם היצירה נקרא "עולם המלאכים" – זה "כל מלאכיו". "צבאיו" זה צבאות השמים – גלגלים, כוכבים, כולל גם ע שרים – זה הכל בעשיה. חוץ מהפשט ש"צבאיו" זה כל כחות הטבע – זה כולל גם את חוקי הטבע, כל המדע זה "צבאיו" – בכל אופן צריך גם איזה ווארט חסידי להמתיק את ההבדל בין מלאך לבין צבא.

כדי להסביר את ההבדל המהותי שבין המלאך לצבא מבואר בסדור ווארט מאד יפה[יב], שמלאך הוא הרי שליח, וכתוב בתניא בשם הרמב"ן שכאשר המלאך עושה שליחות הוא כל כך בטל למשלח שגם יכול לומר "אני הוי'" (לכן גם משה רבינו נקרא מלאך – "וישלח מלאך ויוצאנו ממצרים" – כי "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", וכך כל מלאך בטל בשליחותו עד שמדבר בשם ה'), וצבא זה חילי המלך. בחסידות בהרבה מקומות משבחים מאד את הצבא, ואומרים שהוא מוכן למסור את הנפש, מוכן למות בשביל המלך, אז זה משהו מאד גדול, בטל מאד. אבל כאן לא אומר כך, אלא שבטול המלאך באין ערוך מבטול הצבא. הצבא מקבל פקודות והולך עליהן (במסירות נפש, כמו שכתוב במקומות אחרים), אך אף על פי כן אי אפשר לומר שבטל למלך כמו מי שמקבל מהמלך פקודה ישירה, פה אל פה, ויוצא לשליחותו. אז השליח כל כך בטל למשלח שאין לו שום זהות עצמית (כמו שדברנו באריכות בשיעורי השליחות).

אדמו"ר הזקן גם מדגיש בנגלה ש"שלוחו של אדם כמותו – ממש" (דבר גדול, כמו תוספת ב"חלק אלוה ממעל – ממש"). השליח בטל מאד, והצבא – עם כל הכבוד לצבא הקדוש, שגם מוכן למות עבור המלך – לא בטל עד כדי כך. החיל מרגיש את עצמו, לא מקבל את הפקודה ישירות מהמלך אלא ממפקדו. הוא מוכן כל רגע לקום למלא פקודה, ישן עם נעליים, אבל כמה שמוכן ומזומן למסור את הנפש הוא לא מלאך. אדמו"ר הזקן אומר שזה היסוד להבין את ההבדל בין המודעות של עולם היצירה, מודעות של מלאכים, לבין המודעות הכי מתוקנת של עולם העשיה, מודעות של צבא.

עלית העולמות בפרק קמח כביאור החסידות

אחר כך אדמו"ר הזקן מסביר טפה אחרת מהמקובלים[יג], כדי שיסתדר עם הפשט, ואומר ש"הללוהו שמש וירח" זה לא רק שעשיה עולה ליצירה, אלא ששמש וירח זה זו"נ דיצירה. אם כי ירח יכול להיות גם מלכות דמקננא בעשיה ושמש ז"א דמקנן ביצירה, אבל ביחד הם בעיקר זו"נ דיצירה, והם עצמם עולים לקראת הבריאה, ותוך כדי כך כל עולם העשיה שלמטה מהם בדרך ממילא עולה ונכלל ביצירה. זה קצת מורכב, אבל כך אומר – שיש כאן לא רק עלית עשיה ליצירה, כפשט האר"י, אלא גם עלית היצירה לגבי בריאה.

"הללוהו כל כוכבי אור" – בריאה מצד עצמו חשוך, יש מאין, לא רואים את האצילות (וכשנותנים לו ציור זה כבר ה"יוצר אור" של עולם היצירה שלמטה ממנו, אבל הוא חשך ביחס למה שלמעלה ממנו), אבל כשמתחיל לעלות ולהכלל באצילות יש קרני אור שבוקעות מאצילות לחשכת הבריאה ומאירות ככוכבים ברקיע מהאצילות לבריאה.

"הללוהו שמי השמים" זה שרש המדות בכתר (למעלה מאצילות, שזה השמים), וגם זה עולה ומתכלל. "והמים אשר מעל השמים" – זה מעל הקרומא דאוירא שבכתר, שיש גם המים של הגלגלתא, אבל "כתר עליון אף על גב דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא קדם עילת כל העילות", ולכן גם הוא עולה ומהלל. הכל מכח שם מב, מב הלולים, כנ"ל.

חקיקה מבחוץ

כל מה שדבר עליו עכשיו – ובשעור הקודם – זה פועל בנפש פעולה שנקראת "חקיקה מבחוץ", שזה מוציא אותך מהשקיעה שלך ומעלה אותך מספיק גבוה שאתה יכול להתייחס ולהתקרב לה'. ככה אין לאדם שום קשר, שום זיקה, שום מבט עינים כלל וכלל עם הקדושה. ההתבוננות הזאת מרוממת את האדם, מוציאה אותו מהבוץ שלו, ושמה אותו במקום ששם הוא יכול להתחיל להתקרב באמת לקב"ה. הקירוב ממש הוא השלב הבא, זה "חקיקה מבפנים". כל מה שלמדנו היום, הוא מסיים את הקטע ואומר שזה נקרא "חקיקה מבחוץ". מה שיבוא אחר כך, בפסקה הבאה, זה "חקיקה מבפנים". איך "חקיקה מבחוץ" נעשית? התבוננות בבריאה יש מאין (שהסברנו יותר באריכות בפעמים הקודמות, וכעת רק הוספנו המשחק של יש מאין), התבוננות בגדולת ה' (שדברנו קצת והרחבנו היום), והעיקר שהוספנו היום זה סוד ההלול (כולל כוונות פרק קמח בתהלים, ולהשלמת התמונה התבוננות בכל ההלולים בששת הפרקים האחרונים של ספר תהלים). עד כאן היום.