1

בע"ה

ט"ו-י"ח מנחם-אב ע"ו – כפר חב"ד

תורת החוזה לפרשת דברים-ואתחנן

מלימוד הרב בשבת ת"ב, יום ההילולא של החוזה זי"ע, ושבת נחמו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תוכחת משה לסוגי נשמות שונים

מוסר תוכחה לסוגי נשמות שונים

זו התחלת חומש דברים, משנה תורה, בו "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". נקרא בפנים:

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, י"ל בדרך מוסר תוכחה השייך לכל ישראל לכל אחד מה שצריך לו להתנהג, כי לא כל אדם יש לו ענין אחד שצריך להתנהג [הוא ימנה שמונה דברים שהם עשרה בפסוק הראשון. כל הפסוק הראשון של חומש דברים הוא חידה, כמו שרש"י כותב שלא מכירים את המקומות האלה, ואין שום ניחוש על פי פשט למה הדברים רומזים. היות שיוצאים מהנחה שיש פה "מוסר תוכחה" מנסים לפרש זאת בהתאם, גם רש"י. זה ממש פסוק של חידה[ב], לא כמו בשאר החומשים הפותחים בפסוק שהמשמעות פשוטה. פה אנחנו חייבים את ביאור התורה שבעל פה (כמו שכתוב בהמשך, "בעבר הירדן[ג]... הואיל משה באר את התורה הזאת..."), היינו מה שמשנה תורה הוא שרש התורה שבעל פה שבתורה שבכתב (סוד הממוצע המחבר את שתי התורות, בחינת משה רבינו). החוזה אומר שכל דבר משמונת הדברים המנויים כאן – שבסוף נראה שהם עשרה – הוא תוכחה מיוחדת לאב-טיפוס, שרש נשמה מיוחדת, שלו מתאימה תוכחה זו.]

"בעבר הירדן" – תשובה שמולידה אהבה

לאחד ולהרבה כיוצא בו ראוי להתנהג, בעבר הירדן, הוא תשובה [הוא יסביר שמדובר במישהו שעיקר עבודתו הוא להיות "כל ימיו בתשובה", שכל הזמן הוא צריך להרהר תשובה ולעשות תשובה, כל החיים. מה הקשר לעבר הירדן?] כנ"ל כמה פעמים כי תשובה מבינה [כאן הוא כבר אומר בפירוש לאיזו ספירה הענין שייך. בינה היא מקור התשובה[ד]], כמו שכתוב ולבבו יבין ושב [ורפא לו, סוד סיום יסוד בינה בתפארת ז"א, פאר אותיות רפא.], ויש נ' שערי בינה ומשם הוא התפשטות [כל שער הוא כדי להכנס ולצאת, והעיקר הוא לצאת, להתפשט, שהאור או הנהר יתפשט דרכו. יש חמשים שערי בינה, ועיקר ההתפשטות מתשובה, בינה, הוא אהבה. גם מתאים לפי הספירות, כמובן, שאחרי ספירת הבינה באה ספירת החסד. בדרך כלל מכירים את הביטוי "תשובה מאהבה" – שמתוך אהבה באה תשובה. כאן מפרש הפוך, שהתשובה היא האמא והיא מולידה את ה"ברא בוכרא" שלה, שתכלית התשובה היא להגיע לאהבה.] כי מתשובה בא אהבה, כמו שפרשנו ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר [אברהם הוא אהבה, וכל המכוון שלו הוא להגיע לאהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – ואיך מגיע לאהבה מי שאין לו אהבה? על ידי תשובה.], לשון אבה לשון רצון כי מתשובה בא אהבה [זה עיקר הווארט כאן, שהסימן של מי שעשה תשובה שמגיע לאהבה.] ע"כ מי שאינו יכול להשיג אהבה כראוי [כמובן, אפשר לפרש זאת גם "בין אדם לחברו ובין איש לאשתו", מי שחסר לו רגש של אהבה – הוא רוצה, אבל חסר לו – תיקונו ועצתו ש]ישוב בתשובה וימשוך לו אהבה, כי אברהם הוא שם של אהבה [הוא לא אומר, אבל בתוך השם אברהם יש גם אותיות אב, של אביכם, וברגע שאברהם אבינו קבל את האות ה בברית המילה יש בו כל שרש אהב. הוא היה אב-רם וכעת הוא אהב-רם, "אברהם אהבי", אוהב את מי שדר ברומו של עולם.], כי כל התורה שמותיו של הקב"ה [כמו שיש בספר יצירה, כל צירוף-תבה הוא רמה של שם של השם יתברך, ואברהם הוא שם של הקב"ה של אהבה.], גם אברהם הוא שם המפתח של אהבה [שעל ידו פותחים את רגש האהבה.] וכמו שכתוב אברהם אוהבי [כמו שהוא "ראש כל המאמינים" הוא גם "ראש כל האוהבים"[ה] – לא זוכר ביטוי מפורש כזה – הוא פותח את האמונה וכך גם הוא פותח את האהבה.], וזה ואקח את אביכם, להיות רצונכם את אברהם אהבת הבורא ב"ה [וכמו שאמרנו קודם, כולל גם אהבת ישראל וגם אהבת התורה ואהבת הארץ.]

דברי אמת לפרשת ואתחנן

בספר "דברי אמת" של החוזה, בפסוק הראשון של פרשת ואתחנן[ו] הוא מפרש את המלה "לאמר" – כדרכו, כלל גדול אצלו – לשון "האמרת" ("חטיבה אחת בעולם"), גם לשון רצון וגם לשון אהבה – "את אביכם את אברהם". אפשר לקרוא שם:

לפסוק ראשון פשוט ואתחנן בעת ההיא לשון נוקבא הוא עקבות משיחא [הוא מזהה את ה"עת ההיא", לשון נוקבא עם "עקבות משיחא" (וכך לגבי כל "בעת ההִוא" בתורה[ז]). כלומר, מזהה את ביאת המשיח, את עקבות המשיח, עם בחינת נוקבא כי משיח שייך למלכות (וכן ידוע שעד הבעל שם טוב תקנו את אדם הראשון ומהבעל שם טוב ואילך מתקנים את חוה, תיקון הנוקבא; בימות המשיח – העוסק בתיקון הנחש – יתקיים "נקבה תסובב גבר"). וכן עבודת התפלה בכלל, "ואתחנן", שייכת למלכות, כמ"ש "ואני [בחינת מלכות, דוד 'נעים זמרות ישראל'] תפלה". ובפרט התפלה להכנס לארץ, בחינת מלכות. בפרשת ואתחנן משה משחזר לדור באי הארץ את מעמד הר סיני ועשרת הדברות. בפרשת יתרו נאמר "זכור", בחינת דכורא, ואילו בפרשת ואתחנן נאמר "'שמור' לנוקבא". התורה של פרשת ואתחנן נכללת בעבודת התפלה, "ואתחנן"[ח], הכותרת הכוללת את כל עניני הפרשה, ואילו התורה של פרשת יתרו יוצאת מהנסים והנפלאות של יציאת מצרים וכו' – "'וישמע יתרו', מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק", שידוד הטבע היינו בחינת דכורא. בסוף פרשת ואתחנן נאמר "כי אתם המעט מכל העמים", ש"ממעטים את עצמכם", תיקון המלכות, מדת השפלות של דוד המלך שאמר " כי ממך הכל ומידך נתנו לך", בחינת "ואתחנן", בקשת מתנת חנם – תפלה מתוך הרגשה "דלית לה מגרמה כלום".]

לאמר להיות אהוב ומקובל מדרגה זאת של חנון [לאהוב את עבודת "ואתחנן", הכתר של עשרת לשונות התפלה, החביב בין הלשונות. "ואתחנן" עולה בגימטריא תפלה, ואכן משה רבינו התפלל תקטו – כמנין "ואתחנן" – תפלות להכנס לארץ, ועליו נדרש "תחנונים ידבר רש", "ולרש אין כל", אין לו זכות כלל, רק בקשת מתנת חנם. "לאמר" גם משמע ריבוי אמירה, עוד תפלה ועוד תפלה מתוך חבת עבודת התפלה בבחינת "ואתחנן", ללא זכות כלל (מי שחש שלא מגיע לו כלום אוהב גם לבטא זאת בתחנונים, "תחנונים ידבר רש", וממילא אין מונע להתפלל שוב ושוב, עד שבא ה' ואומר "רב לך").] (וכדאיתא במדרש על פנה אל תפלת כו' ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון שאין להם אלא תפלה בלבד וכן בזוהר דרא דרגלאין בזכות זה יבא משיח ב"ב [מזכיר את תורה ב' בלקו"מ, שעיקר כחו של משיח הוא תפלה, ומכל לשונות תפלה "חנון" הוא האהוב ביותר. לכן הוא מפרש את "ואתחנן אל הוי' בעת ההיא לאמר", שצריך לחבב ולאמץ בחינה זו של תפלה, "ואתחנן", ובפרט בזמן דעקבתא דמשיחא, "בעת ההיא", "דור אחרון" ("דרא דרגלאין", כמבואר בחסידות על "וישא יעקב רגליו" שרצה להגביה דרא בתראה שנקרא רגלים[ט]).]) דאל"כ הפסוק בפ"ע אין לו פירוש [אחרת אי אפשר להסביר כאן את ה"[בעת ההיא] לאמר", שהרי אין כאן למי לומר (כפי שמפרש גם רש"י על אתר, וכדרך בעל אור החיים הקדוש לפרש כל "לאמר" שמשמעותו אינה ברורה).] וכן י"ל לאמר שהוא לשון אהבה וחטיבה [על "האמרת" כתוב "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", לעשות חטיבה אחת מהאהוב. אם כן, מתפרש ש"לאמר" הוא לדבר דיבורי אהבה אחד על השני ואחד אל השני. אהבה אמתית גורמת לדבורים בין האוהבים, כשאוהבים מתוועדים ביחד. כשאין אהבה ח"ו נאמר "ולא יכלו דברו לשלום", ומכלל לאו אתה שומע הןם. דבור מבטא אהבה, ובפרט בין איש לאשתו. אמנם כתוב "אל תרבה שיחה עם האשה", אך המדובר הוא בשיחה בטלה, דיבורים סתם, המולידים אבק לשה"ר וכיוצא בזה כמו שיתבאר, אך דיבורי אהבה צריך לדבר, במינון ובצניעות המתבקשת כמובן. כשיש אהבה אמתית יש גם הרבה תוכן וממילא אין בעיה להרבות לפי ערך בשיחה.] כנ"ל פי' להיות אהבה בין בני אדם [אז אפשר לפרש שהתחננתי לפני ה' שתהיה אהבה בינינו – אהבת ישראל ודיבוק חברים. על זה התפלה, ואז יבוא משיח – החרבן והגלות באו בגלל שנאת חנם והגאולה תבוא בגלל אהבת חנם – "ואתחנן", מתנת חנם מאת הבורא של אהבת חנם בין הבריות.] (כאן חסר איזה תיבות) וכן [פירוש שלישי.] לאמר להיות אהבה בין הקב"ה וכנס"י [כמו שיר השירים, שתהיה אהבת דודים. כמו שאהבה בין בני אדם מביאה לדיבור, גם האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל צריכה להביא לדיבור – שאנו נדבר עם ה' וה' ידבר אתנו. הבקשה שהכי משקפת אהבה, "אהבה שאינה תלויה בדבר" אלא בעצם כולו, היא בקשה בלשון תחנונים (בלעדיך אין לי כלום, וגם לא מגיע לי כלום, "כי ממך הכל"[י]). הרגשת החסרון פותחת את האדם, וכשמישהו נפתח הוא יכול להתחבר לכולם. דווקא למי שמרגיש רש יש הכי הרבה אהבה. מי תמיד מרבה בדיבורי אהבה? קבצנים, כמו במעשה משבעה בעטלירס של רבי נחמן.

בכל אופן, האהבה בין הקב"ה וכנס"י, השראת השכינה בישראל, שריא על אתר שלים דווקא, כאשר יש אהבה ואחדות בעם ישראל. יש כאן סדר של הכנעה, הבדלה, המתקה – חש, מל, מל: "פנה אל תפלת הערער", לשון הרוס, אהבת בקשת מתנת חנם, היינו הכנעה (חז"ל מציינים כי משה התפלל תקטו תפלות, כמנין "ואתחנן", ואפשר לומר שלמי שמרגיש כערער, שאין לו כלום מעצמו, נותר רק לעשות גימטריאות ולהתפלל בהתאם...); אהבת ישראל היינו הבדלה, בחינת "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"; השראת השכינה בישראל היינו המתקה.].

הבאנו זאת כדי לומר כמה החוזה אוהב את האהבה. עיקר הרצון של האדם צריך להיות האהבה, אברהם, שהוא גם אהבת ה' ומהפירוש שלו ב"ואתחנן" רואים שכולל גם אהבת ישראל.

"כל ימיו בתשובה" שעושה אותו בריה חדשה ומוארת

מעבר הנהר, הוא התשובה [הוא רוצה לפרש "בעבר הירדן" אצלנו כמו "מעבר הנהר". מענין שבכל התנ"ך אף פעם הירדן לא נקרא נהר או נחל, רק ירדן או ירדן ירחו, ויש ארץ הירדן, עבר הירדן, דרך הירדן ומעברות הירדן, אבל אף פעם הוא לא מכונה בתנ"ך נהר. פשיטא שהוא נהר, ה' קרע את הירדן כמו שהוא קרע את ים סוף, אך לא נקרא כך. כן יש ביהושע "מי הירדן". בכל אופן, כאן הוא דורש את "בעבר הירדן" כמו "מעבר הנהר" שם – שזו עבודת התשובה.] כי בחכמתו הבין ויודע לבוא הויות הכל מכח אל הפועל [כאן כנראה רומז שיש זיווג בין חכמה ובינה. התשובה היא הבינה, היא מקבל מהחכמה והפועל הוא האהבה. יש חכמה, שהיא המהוה – "הוי' בחכמה" – שמוציא את האהבה מהבינה, מהכח אל הפועל. במשפט "בחכמתו הבין ויודע" כולל את כל החב"ד.],

והדעת הנמשך מהבינה הוא נהר התפשטות כנ"ל [התפשטות של חסדים, עטרא דחסדים של הדעת, התפשטות הדעת מהבינה להוליד את המדה הראשונה בלב, אהבה.], וכמו שכתוב נמי ובדעת חדרים ימלאו [החל מהחדר הראשון, החסד. חדר ר"ת חסד-דין-רחמים, החל מהחסד שפנימיותה מדת האהבה.], והבינה נקרא עבר הנהר [לא כמו שתמיד כתוב בקבלה, שהנהר הוא הבינה עצמה – כאן הבינה היא "עבר הנהר", והנהר הוא מה שמתפשט ממנה.],

וי"ל נמי [שהנהר הוא לא רק התפשטות הדעת אלא גם] לשון נהורא [מבין יג לשונות של אור בתורה, נהרה היא הרביעי, סוד ד הנהרות היוצאים מהגן, כנגד מדת "ארך" ב-יג מדות הרחמים, היינו סוד אריכות התפשטות הנהר להאיר את אור האהבה חוצה, בלב וכו'] כי מהתשובה בא בריאת עולם וראשון של הבריאה הוא אור [האור, הדבר הראשון שנברא במעשה בראשית, ביום הראשון, הוא גם חסד ואהבה, ובהחלט אפשר לומר שהוא עיקר העיטרא דחסדים של הדעת (אהבה אור = אהבה רבה). החידוש כאן, אצלנו, שעל ידי תשובה אדם נעשה בריה חדשה – לא אותו אדם שהיה קודם, כמו שכותב הרמב"ם. זה גדר התשובה. דבר ראשון הוא בורא אור – מישהו בחשך, בתהו ובהו, וצריך לצאת מהחשך, לעשות תשובה[יא], לשוב מהפנה החשוכה בה הוא נמצא לקרן אורה.],

וכן עבר הירד"נ [לא ברור מה הכוונה שלו בגרשיים. יתכן שמפרש כאן ירדן מלשון ירידה. הוא אמר שנון שערי בינה הם בעצם כדי למשוך מתוך הבינה את האהבה. לפי ההמשך משמע שרומז למי שירוד בעצם – הרי כל נשמה יורדת לעולם הזה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, אך יש מי שמרגיש את הירידה ביותר, דווקא מי שהוא על גבול ארץ ישראל, בחינת ירדן – ולכן צריך לעשות תשובה תמיד, "כל ימיו בתשובה".] כי יש מי שא"א לו לתקן מעשיו לגמרי [לא יכול להיות מאה אחוז בסדר, בכל מצוה שהוא מקיים הוא מרגיש את ה"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".] מפני שאין גופו מזוכך [זכוך הכלי-הגוף מצד פנימיות אמא (כשם שבטול האור-הנשמה מצד פנימיות אבא), אך ידע איניש בנפשיה שהוא מצד חיצוניות אמא, דמינה דינין מתערין, גס היפך שם סג דאמא], או מצד שחטא והחטיא [ח"ו. הוא במצב שלא יכול לתקן את עצמו בכלל. גם חידוש שיש אדם כזה, שאין לו מה לעשות – או שהוא גראב או שהחטיא מישהו אחר, שאז כאילו הוא מקרה אבוד, שלא יכול לתקן עצמו לגמרי. בחז"ל הדוגמה של מי שחטא והחטיא הוא ירבעם משבט יוסף ששרשו באמא, רחובות הנהר, כנודע, אך הוא מצד חיצוניות אמא דמינה דינין מתערין (מי שזכה וזיכה כו' הוא משה, מצד פנימיות אבא שזכה לבינה, היינו לפנימיות בינה] וכיוצא בזה [מה כן תקנתו (גם לירבעם יש תיקון, הרי לא ידח ממנו נדח, או בגלגול זה או בגלגול אחר)?] תקנתו הוא להיות כל ימיו בתשובה [לא יכול לעבור רגע בלי להרהר בתשובה, אין לו משהו אחר לעשות.], והוא במעלה עליונה שהוא קודם לעולם [אם עושה זאת, הוא מגיע על ידי התשובה למקום שלפני העולם ובורא בריה חדשה. את זה הרגיש ירבעם כאשר שאל "מי בראש"], ואין שם שטן ופגע רע [באותו מקום גבוה אליו מגיעים על ידי העבודה של "כל ימיו בתשובה".] ממילא כל עניניו לרצון לפניו יתברך [אף על פי שהוא גראב, ואף על פי שחטא והחטיא לפני שעשה תשובה.], וזה בעבר הירדן [על הדבר הזה הוא הכי מאריך, ואילו בכל השאר הוא מקצר יחסית. פשיטא שהבחינה הזו היא תשובה, בינה, רק שהיא לצורך האהבה, לצורך אור של בריאה חדשה. משה רבינו מדבר כאן לדור שנכנסו לארץ, שבתוכם יש גם ערב-רב. ענינו של משה רבינו בכל הדורות הוא לתקן את הערב-רב, מי שחטא והחטיא בחטא העגל ובשאר החטאים. כפי שאנחנו אומרים תמיד, לכל אחד יש בחינה של ערב-רב, גראבקייט – הערב-רב הם מצריים, הגוף שלא מזוכך, "בשר חמורים בשרם" – ואף על פי כן יכול בהחלט להגיע למעלה עליונה. כל זה הפניה הראשונה של משה רבינו – "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". לפי טעמי המקרא האתנחתא היא תחת "עבר הירדן", מחלקת את שמונת הדברים ל-א ו-ז, סוד "אז ישיר משה", ש"עבר הירדן" הוא הכלל ואחר כך יש את השאר. לכן אפשר להבין שבכלל הוא מאריך ובשאר הוא מקצר ועולה.]

"במדבר" – עבודת הנקיות מעריות ומגזל

[הראשון אחרי הכלל הוא "במדבר". מה התוכחה הזו?] ויש מי שצריך לו להיות [כל חייו] במדבר כמו שאמרו רז"ל על בביתו במדבר אצל יואב [הוא היה צדיק גדול, ומה פירוש שביתו במדבר?] שהיה ביתו מנוקה מגזל ועריות כמדבר [כמו שמדבר הוא הפקר כך ביתו היה מנוקה.], וכן לאדם יש שצריך להזהר מגזל ועריות [יש אחד שכל חייו עיקר העבודה שלו הוא להזהר. לא עבודת תשובה, אלא להזהר להבא, שיהיה נקי. כמו שנסביר בהמשך – אחרי שנקרא נחזור להקביל את התוכחות השונות לספירות. הספירה הראשונה היתה ברורה, בינה. הווארט כאן שצריך להיות הפקר כמדבר ומזה באים לזהירות, לשון זוהר, מגזל ומעריות.],

"ובערבה" – לנהוג בשפלות

ובערבה, יש מי שצריך לו שלא להתנהג בגדלות [כלומר, שצריך כל הזמן להיות בשפלות, "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני", כפי שאמר דוד המלך], וכמו שאמרו רז"ל [אמר רבי אלעזר, מרא דארעא דישראל: לעולם] הוי קבל וקיים [אלה שתי בחינות. רש"י כותב ש"קבל" הוא לשון "אפל ושפל" (לשון נופל על לשון, בר נפלא), "קבל" הוא תרגום אפלה – לשון שפלות (אין שפל כמי שמרגיש את עצמו יושב בחשך אפלה) – ו"וקיים", לא רק שעל ידי שתהיה "קבל" תהיה קיים, אלא דורשים שתהיה "קיים" בעולם הזה, לא להסתלק מתוך יתר הרגשת עצמך כ'אין', אלא ביחד עם השפלות גם להתחזק בתיקון העולם. מזכיר את "דוד מלך ישראל חי וקים". רש"י אומר על "וקיים" – "ותתקיים", פשוט שתזכה להתקיים. אבל כמה מהצדיקים דורשים זאת כעבודה, תדאג שתתקיים, שתשאר קיים בעולם הזה, "לתקן עולם במלכות ש-די". מאמר חז"ל השלם הוא "אמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים", עולה בגימטריא ש-די פנים ואחור, ד"פ ש-די. שם ש-די הוא גם במלכות, "לתקן עולם במלכות ש-די", ובהמשך נקשר בחינה זאת למלכות, עבודת דוד המלך.], וזה בערבה לשון ערבה כל שמחה לשון ערב [חשך.] שיהיה קבל [תרגום "חשך אפלה" במכת חשך במצרים. אם כן, יש אחד שכל חייו צריך לא לחפש גדולות ונפלאות ולקיים מאמר זה של ר"א, "הוי קבל וקיים". כך תזכה להיות מקבל, כלי שלם ומתוקן, בחינת מלכות, נוקבא, ובסוד "ויהי ערב ויהי בקר יום וגו'", קדימת שרש הכלים לשרש האורות],

"מול סוף" – תיקון מה שאדם דש בעקביו או אמירת שירה ושבח

מול סוף, יש מי שצריך לו לעיין בעבירות שאדם דש בעקביו, וזה לשון מול סוף סוף המדרגות שימול אותם ממנו ["מול סוף" – שימול את הדברים שבסוף המדרגות. דברים שאדם דש בעקביו נדבקים אליו, כמו אבק. אחת מכוונות ברית מילה היא ש-אבק ר"ת "אות ברית קדש". דברים שאדם דש בעקביו ונדבקים בו כמו אבק הם סימן שהוא מתאבק עם שרו של עשו, "ויאבק איש עמו עד עלות השחר".],

[אמרנו שיש שמונה דברים, אבל בחלק מהם יש יותר מפירוש אחד. כאן מוסיף פירוש שני:] וכן י"ל יש מי שצריך לו לשורר ולשבח לפניו ית' כמו בים סוף וזה מול סוף [מפרש "מול סוף" כמו מוּל. העבודה שלו לראות את הנס ולשיר, כמו שחזקיהו היה צריך לומר שירה (ואז היה זוכה להיות משיח, משיח בן יוסף כמבואר בכתבי האריז"ל). אם כן, "מול סוף" אומר שיש אחד שעבודתו להבדל מדברים שאדם דש בעקביו או לשיר לה' על הנסים והנפלאו שה' עושה עמנו תמיד.],

"בין פארן ובין תֹפל" – איזון הנפש

וכן יש בין פארן ו[בין ]תופל צריך לו להתנהג במדה ממוצעת [הוא מסביר שפארן ותופל הם שני קצוות, כמו "מהדו ועד כוש" ועוד דוגמאות בחז"ל.] שלא ירצה להשיג מדרגה יותר ולא פחות מזה [קודם אמר שצריך להיות בשפלות, לא לחפש גדולות, וכאן הוא אומר שצריך להיות מאוזן – יש אחד שכל החיים צריך לעבוד על איזון, סוד ה"מתקלא" בספרא דצניעותא, לא לעלות יותר מדי גבוה ולא לרדת יותר מדי נמוך. אפשר לפרש שמדובר במישהו שיש לו נטיה למניה-דיפרסיה וצריך לשמור בעינא פקיחא על האיזון שלו. לא יותר מדי ולא פחות מדי, לא להגיע ל'היי' וגם לא להגיע ל'לואו'.], כי פארן הוא גריעות לשון פרא אדם [מחליף את האותיות, פארן לשון פרא – להתנהג כמו פרא אדם, ללכת אחרי התאוות בהפקרות.], ותופל לשון דביקות [התופל כלי חרס, כמבואר בדא"ח. מפרש פארן כפרא – לא בדיוק דיפרסיה, אבל התפרקות כלפי מטה – ותופל הוא שאתה רוצה ומדמה בנפשך להיות דבוק למעלה.].

וכן י"ל מעין זה להיפוך [שפארן הוא ה'היי' ותופל הוא ה'לואו'. את תופל אפשר לפרש יותר כדיפרסיה. פארן הוא לשון התפארות לפי זה, שאתה מתפאר ועולה בינך לבין עצמך. העובדה שאפשר לפרש את הקצוות הפוך אומרת שבבעיה של חוסר איזון יש גם התכללות, שה'היי' הוא 'לואו' וה'לואו' הוא 'היי'. אפשר לפרש בשני כיוונים, כמו בהרבה דברים שהם שני צדי מטבע, כמו גאות יתר מול יאוש ועצבות. כל אחד אפשר לפרש בשני כיוונים. אם רק מבינים זאת – ב'היי' מבינים שהוא ביטוי של ה'לואו' וגם הפוך – כבר עוזר מאד להגיע לאיזון.],

"ולבן" – מלבן עוונות ישראל

ולבן יש מי שצריך להמשיך מחילות עונות ללבן עונותיהם של ישראל [זה מדובר במי שכל הזמן עסוק לא בתשובה אלא בללבן אחרים, ללמד זכות על אחרים, כמו הבעל שם טוב, כמו רבי לוי יצחק מברדיטשוב. יתכן שבכל דבר שהוא כותב כאן הוא חושב על מישהו, אחד הצדיקים, וזה מתאים בפרט לברדיטושובר.] ולהתפלל על זה כל עת [כל הזמן להתפלל שה' ימחל ויכפר את העוונות של ישראל. זו תפלה עליה נאמר "לבעל החוטם אני מתפלל" – תפילה להמתיק את האף-הדינים ולעורר את  מדת ארך אפים.],

"וחצרות" – זהירות בתפלה ולימוד בצבור

וחצירות [נוגע לכמה אנשים שאנחנו מכירים...], יש שצריך לו תוכחה [רק כאן משתמש במלה תוכחה, וכידוע הרמז – תוכ-חה תוך אהבה.] להיות נזהר להיות בחצרות ה' להתפלל בביה"כ ובביהמ"ד ללמוד [יש בזה יוצאים מן הכלל, כמו שאמר הרבי, אבל בלי זה – צריך להיות בבית כנסת ובבית המדרש. יש כאן מדה טובה, שזו מדה אחת מתוך שמונה, כל מדה שייכת בפרט לשרש נשמה אחר – כנראה יש הרבה יוצאים מן הכלל הזה (שזה עיקר עבודת חייו)... כמובן שצדיק ששייך למדה הזו של "וחצרות" בונה לעצמו חצר. שאלה אם צריך חצר או לא צריך חצר.],

"ודי זהב" – שמחה בחלקו או השפעת זהב לכל

ודי זהב, יש מי שמוסר שלו הוא להיות לו די זהב ולא ייגע עוד להעשיר [צריך להסתפק במועט. "איזה הוא עשיר? השמח בחלקו".],

[גם כאן מפרש שני פירושים שונים. ב"מול סוף" היו שני פירושים, ב"בין פארן ובין תפל" היה אותו פירוש בשני כיוונים, וכאן יש שני פירושים שונים אך משלימים. ב"מול סוף" היו נראים שני הפירושים לגמרי שונים, אך גם שם עלינו למצוא מכנה משותף.] וכן י"ל יש מי שצריך להמשיך להעולם שפע עושר [לא די לו זהב, אלא בדיוק להיפך – צריך כל הזמן להמשיך זהב לכולם. הוא לא אומר שצריך להתעשר בעצמו, אבל יתכן שכדי להמשיך לכולם עושר גם הוא צריך להיות עשיר –  או שכן או שלא (הרי כל העולם כולו היה ניזון בשביל רחב"ד ואילו הוא עצמו היה די לו קב חרובין מערב שבת לערב שבת). זה צדיק שכל החסידים שלו צריכים להיות עשירים, כמו שהרבי רצה, והוא דואג לזה תמיד. יש צדיק שדואג למחילת עונות, ללבן את כולם, ויש צדיק שדואג להעשיר את כולם, להצהיב את כולם – שכולם יהיו עשירים בפועל, וכולי האי ואולי שאם יהיו עשירים בגשמיות יהיו גם עשירים ברוחניות, בחינת "אין עשיר אלא בדעת".], וזה ודי זהב ודוק הטיב כל הנ"ל.

פרצוף המדרגות

קטע מאד מענין, עם הרבה דברים שונים. הכי מענין הוא גיוון הפירושים, שכל אחד משהו אחר, וכל אחד צריך למצוא את עצמו, איפה הוא נמצא בתוכחות השונות. בקיצור, הפרצוף הוא לא לפי סדר הפסוק, אלא ככה, בדרך אפשר:

את הצדיק הלבן שמלבן את עוונות הדור, שממשיך סליחה ומחילה וכפרה, נשים בכתר, שנקרא לובן, בחינת לבן, לבן העליון (שממנו נמשכים לב נת"ח ו-נ שע"ב כמבואר בדא"ח). יש אחד שכל הענין שלו הוא ללבן את הדור, ללמד זכות וכו'. זה גם נקרא להמשיך מקיפים.

אחר כך יש מדבר וערבה, שקשורים על פי פשט וסמוכים בפסוק, אבל הוא מפרש כל אחד לבד. מדבר מפרש על זהירות מגזל ועריות, יכולתי לחשוב שאולי בתפארת, שם גזל, או ביסוד, שם עריות, אבל כאן נדרוש את לשון הפסוק, "מדבר", הפקר כמדבר, ולשון חז"ל, "מנוקה" – אין בו שום דבר, הוא אין. התורה נתנה במדבר כדי שאדם יהיה הפקר (חפשי מתאוות עוה"ז) כמדבר. ההפקרות הזו כמדבר היא בחינת חכמה, בחינת "אין" (ואילו לשון חז"ל, "מנוקה", היינו התכללות אמא עילאה, שרש התורה שבעל פה, באבא עילאה, שרש התורה שבכתב, בסוד תיקון "ונקה" – לשון נקי מנכסיו, ע"ד שער היאוש בספר מבחר הפנינים, כמבואר אצלנו – שממנו יונק אור אמא עילאה). "יסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א" הבטול של המדבר נמשך דרך התפארת-הגזל והיסוד-העריות ומנקה אותם. כך אני שומע מדרגה זו של "מדבר" (ומה שהוא בא בפסוק סמוך ל"בעבר הירדן", בחינת תשובה, בינה, הוא בסוד "החכמה תחיה בעליה", כאשר הבינה היא "בעליה" של החכמה, הכלל שלפני הפרטים כנ"ל).

התשובה היא הבינה, "בעבר הירדן" (כאשר הירדן, הנהר, היינו התפשטות הדעת מתוך הבינה, ירד-ן סוד הורדת נ שע"ב ללב, וכנ"ל).

אחר כך שני פירושי "ודי זהב" הם חסד וגבורה. "מצפון זהב יאתה", אבל יש שמדתו לצמצם את הזהב ולשמוח בחלקו, שמחה היא גם "אני בינה לי גבורה", ויש מי שענינו להעשיר את העולם בחסד, להמשיך עושר לכולם. במדות שהחוזה מונה כאן יש שני צדיקים שממשיכים לעולם, יש אחד שממשיך לובן ויש אחד שממשיך עושר (צהוב-זהב). יש ביניהם קשר – שרש החסד של אברהם הוא לובן, נמשך דרך הדעת לחסד (שתי התבות "לבן" "זהב" באות עם אותו ניקוד, קמץ קמץ, ניקוד הכתר. "לָבָן... זָהָב" עם הניקוד = 160 = 10 פעמים קמץ [16], היינו כללות עשר ספירות שבכתר. בכתר יש זהב לבן אך כאשר הוא יורד לחו"ג הוא נעשה זהב צהוב). שוב, את שני פירושי "ודי זהב"[יב] אני שומע בחסד ובגבורה.

התפארת (ריבוי גוונים במזיגה נכונה) היא החצרות, הצבור – להתפלל בצבור וללמוד בצבור, בית כנסת ובית המדרש. כתר הנוקבא (התפלה) מאחורי התפארת דז"א (התורה).

האיזון בנפש, "בין פארן ובין תפל" עם שני הכיוונים, הוא סוד המאזניים – נצח והוד (עמק רום ועמק תחת, ובכל זאת כאשר כף הנצח מנצחת היא יורדת ומכריעה את כף ההוד שעולה, ודוק).

היסוד הוא "מול סוף", כי בפירוש הראשון הוא לשון ברית מילה, למול מה שאדם דש בעקביו. דש בחז"ל הוא גם כינוי לזיווג. דברים שאדם דש בעקביו הם פגם הברית. דש בעקביו הוא כמו אחד שמושך את הערלה, וצריך למול. גם הפירוש השני שלו ל"מול סוף", לשורר ולשבח, שייך לכאן.  לשבח הוא תפארת, כמו שלפעמים בקבלה היסוד עולה לתפארת – הוא היסוד שבחזה – ושם משוררים ומשבחים. רבי לוי'ק מסביר בכמה מקומות על שלשת שלישי היסוד, שהשליש הראשון-העליון של היסוד הוא בתוך הגוף, בתוך "תפארת גופא". מה שהיסוד עולה להיות היסוד שבחזה זו עוד מדרגה. בכל אופן, "מול סוף" – גם "מול" וגם "סוף" – שייך לברית, "סיומא דגופא".

המדרגה האחרונה, "ערבה", "הוי קבל וקיים", היא המלכות. המאמר הזה מובא בשני מקומות בגמרא. המקום השני הוא ביחס למעלה של אפלה, שבית אפל – היות שהכהן לא יכול לראותו – תמיד טהור, לא מקבל טומאת צרעת. החשך הזה, ובפרט הפירוש הנ"ל (שהוא מרבי פינחס מקוריץ זי"ע, ממנו למד אדה"ז את מדת השפלות, "הוי קבל וקיים") – שביחד עם מדת השפלות צריך לדאוג שתהיה קיים בעולם ותמלא בו תפקידך –  שייך למלכות. מצד אחד שפלות, ומצד אחד קיום התפקיד בעולם – מתאים לרבי אלעזר שהוא מתקיפי ארץ ישראל.

ולסיכום:

	כתר לבן
חכמה מדבר		בינה עבר הירדן
	חסד וגבורה די זהב
	תפארת חצרֹת
	נצח והוד בין פארן ובין תפל
	יסוד מול סוף
	מלכות ערבה

ב. כל מדרגות העבודה בין איש לאשתו

את כל המדרגות שמסביר החוזה אפשר לדרוש בעבודה המשותפת שיש בין איש לאשתו (מתאים לחמשה עשר באב, חג של שידוכים). נעשה זאת לפי סדר הספירות:

"לֹבן": ליבון עוונות בן הזוג כלפי אלקים ואדם (ועבודת ליל טבילה)

בכתר, בלובן העליון, יש צדיק שמשפיע רוחניות ומלבן עוונות. כמו שהוזכר, יש כאן בכל המבנה שני צדיקים – צדיק שמשפיע רוחניות, בלובן, וצדיק שמשפיע גשמיות, ודי-זהב, בצהוב. כל אחד מבני הזוג צריך לדאוג לרוחניות של בן זוגו, להשפיע לו ולעודד אותו, ושכל אחד מבני הזוג יזכה את השני גם בפני אחרים, גם בתוך המשפחה, וגם כלפי שמיא. בתוך המשפחה, הבעל לא יאשים את האשה בשום דבר בפני הילדים וכיו"ב, וגם באמת כל הזמן ידון אותה לכף זכות ויבקש ללבן את כל הענינים – "על כל פשעים תכסה אהבה" (זו דרגת האהבה העצמית ביותר, בבחינת "השראה" שמעל ל"התלבשות" והתכללות אחד בשני, כמבואר במצות אהבת ישראל בדרך מצותיך).

זה כולל גם דאגה לכל הפן הרוחני של בן/בת הזוג. יש זוגות שדואגים בעיקר, לפי מה שכתוב בתורה, לענינים גשמייים – כפי שנגיע, שלכל אחד יש חובות אחד כלפי השני – אבל לא כל כך מודעים לכך שלכל אחד יש גם חובות רוחניים כלפי השני, שעל האיש להאיר את הבית באור התורה ועל האשה להאירו באור התפלה, כמו שכתוב בשכינה ביניהם. כל הקשר הרוחני בין בני הזוג, כולל לימוד ביחד וכו', הוא הכתר של הבית (ההשראה של הבית – "השראת השכינה בישראל"[יג] כאשר "זכו שכינה ביניהם").

ביום כיפור כתוב על הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים בבגדי לבן, ללבן את עוונות ישראל, אבל כתוב "וכפר בעדו ובעת ביתו", המחשבה הראשונה שלו צריכה להיות על אשתו ובלעדיה אינו יכול לשמש בקדש. כל בקשת המחילה, הסליחה והכפרה ביום כיפור מושלכת קודם כל על בקשה של "אני וביתי". אם הכהן הגדול אינו נשוי עבודתו פסולה.

עוד משהו לגבי הלובן: בליל הטבילה, כשהאשה עושה חפיפה ומלבנת את עצמה, גם הבעל צריך להשתתף בכך. ליל הטבילה הוא כמו יום החתונה, בו מוחלים את כל העוונות – זמן מיוחד כל חדש להתעצם עם הלובן העליון. אז מתאים להתבונן בטהרה, כמו שהרמב"ם כותב שהיא לא משהו פיזי אלא משהו רוחני. על שניהם להטהר, ולבקש מה' שיעזור גם לבן הזוג להטהר בפנימיות וברוחניות.

"מדבר": זהירות מגזל ומעריות בחיי הנישואין – תיקון מעשה-דבור ותיקון המחשבה

אחר כך יש המדבר – ההפקרות של הקדושה, האין, הבטול של הקדושה – שנמשך ב"יסוד אבא ארוך" דרך התפארת והיסוד, גזל ועריות. כל אחד צריך להיות בבחינת מדבר, בטל, והביטוי לכך לגבי בני זוג הוא, כפי שכותב, הזהירות דווקא בשני הדברים האלה. גזל כולל כמה דברים. גם לא לגזול מהשני מה שמגיע לו. כמו שנסביר יותר בהמשך, לי לא מגיע, אבל לשני כן מגיע. יש את חובות הכתובה – אם איני ממלא את כל חובותי כלפי בן הזוג אני גזלן. כמובן, יש גם מציאות של גזל ממשי אחד מהשני, אבל "לא בשופטני עסקינן". עוד יותר, בתוך גזל כלולה גם אונאה, אונאת דברים – הסעיף שאנחנו תמיד ממליצים לחתנים ללמוד בשו"ע אדה"ז, איך אונאת אשתו (לצער את אשתו בדבור) היא הדבר הכי גרוע בעולם. הדרך לבטל זאת היא רק על ידי הבטול של החכמה.

הזהירות בעריות פשוטה מאד – לא להרהר בעריות. לא רק לא להרהר בעריות עם מישהו/י אחר/ת, אלא שגם בקשר הפנימי בין בני הזוג אפשר להרהר בעריות, שלא בקדושה וטהרה. כל מחשבה לא-טובה בענין הקשר הפנימי, החיבור בין בני הזוג, היא בגדר עריות.

בעוד הזהירות מהגזל קשורה בעיקר למעשה (חובות לבן הזוג) ודבור (אונאת דברים) העריות כאן נוגעות בעיקר למחשבה. מחשבה היא החכמה, "מחשבה ויובלא תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין", ועריות פוגמים במח – במובן מסוים ההרהור יותר פוגם מהמעשה, "הרהורי עבירה קשין מעבירה" – והיינו במח החכמה. ברגע שאדם מהרהר בעניני זיווג ביום הוא עוקר את המקור הרוחני של הזרע במח וזה פגם. כמובן, זה יתכן גם באיש וגם באשה. הווארט הוא שהגזל, שיותר קשור למעשה (או אי-מעשה) ודבור, הוא בספירת התפארת, ודווקא עיקר יסוד אבא, המחשבה, נמשך ומסתיים בספירת היסוד (שם מורגש עיקר חום השמש, יסוד אבא, כידוע בענין ג האוירים, שדווקא האויר העליון, ששם ראשית האור-ישר, והאויר התחתון, ששם האור-חוזר, הם החמים ביותר). ביסוד נדרשת שמירת המחשבה, והכל תלוי במדבר, באין ובבטול של החכמה.

"עבר הירדן": תשובה שמגבירה אהבה

על עבר הירדן כתוב בפירוש, וכפי שהוסבר, שהוא תשובה שמעוררת אהבה. אם אינך מרגיש אהבה, או שיש אהבה אבל צריך להגבירה יותר ויותר, לא להסתפק ב"בכל לבבך" וגם לא ב"ובכל נפשך" אלא להגיע ל"בכל מאדך", הדרך היא לעשות תשובה בבינה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו". כפי שאמרנו, מפירוש החוזה מיד אפשר להבין איך זה מתקשר לבני זוג.

"די זהב" הסתפקות במועט לעצמי והשפעת כל טוב לבן הזוג

"די זהב" הוא החסד והגבורה, שדי זהב וגם שצריך לדאוג שיהיה זהב, ובין בני זוג היינו ההסתפקות במועט בגשמיות שלי, כי לא מגיע לי כולם, ושכל השפע צריך להיות לבן זוגי – צריך לתת לו, לא רק בתפלה אלא להשפיע בפועל. כל אחד מבני הזוג צריך להיות כלפי עצמו בהסתפקות במועט ולהשפיע רוב טובה לשני. יש כאן דבר והיפוכו – בסוף שניהם יהיו עשירים מאד, גם בגשמיות, כי בן הזוג השני ישפיע להם.

"חצרֹת": בית שמגדלים בו תורה, תפלה וגמילות חסדים

"חצרות" היינו השאיפה, הבקשה מהקב"ה, למשפחה ברוכת ילדים כמה שיותר, ולהכניס הרבה אורחים הביתה, וגם ללמוד תורה יחד ולהתפלל יחד, כל בני המשפחה והאורחים, שיהיה בית שמגדלים בו תורה ותפלה וחסד – כמו שהרבי תמיד אמר – שיהיה מקדש מעט. אם רוצים להגיע לחצר של בית המקדש, בית רבינו שבבבל או בית רבינו שבארץ ישראל, צריך לעודד זאת. לעודד את ההשתתפות בשיעורים בצבור, תפלה בצבור וכו' (יש בעלים שלא מפרגנים כשהאשה יוצאת מהבית לשיעור נשים, תפלה וכיו"ב). כל זה נכלל בחצרות. על זה כתוב "כתפארת אדם לשבת בית", שיהיה בית מלא ומפואר מכל הדברים הטובים האלה, מכל הגוונים המאירים, תורה ותפלה וגמילות חסדים.

"בין פארן ובין תפל": מחול הקירוב והריחוק

ב"בין פארן ובין תפל", איזון הנצח וההוד, הפירוש הראשון של החוזה היה ש"תפל" לשון דבקות. לכאן שייך הסוד של "אז תשמח בתולה במחול" – מחול הוא ברגלים, נצח והוד. בין בני זוג המחול הוא של כח העתים של האשה, ובפרט זמני טהרה וטומאה, זמנים של קירוב וריחוק במישור הפיזי ("עת לחבוק ועת לרחק מחבק"). אם תפל הוא דבקות, זמן הקירוב בין איש ואשתו, איך נפרש פארן? אפשר להכניס ולהחליף את ה-א ב-ע, ואז יהיה לשון פער – ריחוק, דיסטנס. הפער הוא רק במישור התחתון. איך שומרים על האיזון האמתי? בכך שיש שני המישורים, הרוחני והגשמי, פועלים יחד – גם בעת של ריחוק במישור הגשמי יש קירוב במישור הרוחני. חוץ מהמחזור של האשה, בכלל יש זמנים בחיי הנישואין שמרגישים יותר קרובים, בפנימיות, ויכול להיות איזה זמן שמרגישים ריחוק – בעלי לא מבין אותי, אשתי לא מבינה אותי וכו'. גם זה חלק מהמחול של "אז תשמח בתולה במחול". אם מבינים שזהו מחול – ומי שלמד מחול מומחה בענין – יש בכך הרבה כיף ושמחה, כפי שמסבירים שהכל הוא עליה בספיראלה (כל המחזור).

החוזה אמר שאפשר גם לפרש הפוך, וגם כאן אפשר לפרש שאולי פארן הוא זמן מפואר וטוב ותפל הוא זמן תפל, חסר טעם, בו לא מרגישים את הטוב ביחד, זמנים שכל אחד מחפש את הפנה שלו. זה מצב ידוע, והוא בסדר גמור, שהאשה צריכה את המרחב שלה וגם הבעל צריך את המרחב שלו. יש זמנים בהם דווקא רוצים להיות בקרבת מקום.

"מול סוף": שבח צנוע וזהירות משיחה בטלה (שיש בה אבק לשה"ר)

היסוד הוא "מול סוף", דברים שאדם דש בעקביו וצריך למול, וגם העבודה לשורר ולשבח. לשורר ולשבח בין בני זוג היינו שכל אחד ישורר וישבח את השני, גם בנוכחותו וגם שלא בנוכחותו. כמובן, זה צריך להיות במינון הנכון ובטוב טעם – צריך להיות צנוע (עוד יותר מקשר זאת ליסוד). בפשט, שמדובר על הקב"ה, אין הגבלה על הפרסום. אם מדובר בבני זוג יש כאן עוד יותר תכונה של יסוד, שצריך צניעות, ובניואנס הכי עדין אפשר לשורר ולשבח.

הדברים שאדם דש בעקביו הם בעיקר שיחה בטלה – נכנס לסוגיא של "אל תרבה שיחה עם האשה" כנ"ל. מה רע בלהרבות שיחה עם האשה? שאתה מגיע לאבק לשון הרע וכיוצא בזה, פגם האבק ב"אות ברית קדש", וצריך למול זאת. טוב לשבת ולשוחח עם האשה, אבל לא ליפול באבק לשון הרע, שלא ידבק באדם. יש גם אבק רבית בחז"ל, אבל עיקר האבק הוא אבק לשון הרע. גם רבית אפשר לפרש אצל בני זוג, בהרגשה שאם עשיתי לך משהו מגיע לי בכפלי כפלים. רבית אותיות ברית, זו פגם באות ברית קדש, ולכן נקרא נשך כנשיכת הנחש, פגם הברית כנודע.

"ערבה": שפלות ואפלה במצות עונה

אחרון חביב הוא השפלות של הערבה, שצריך להיות אפל ושפל. כאן אפשר לפרש בענין הזיווג ממש, שצריך להאפיל את הבית – הקשר האינטימי צריך להיות בחשך. החידוש כאן שאפלה היא שפלות. מעלת החשך, כפי שהבאנו מהגמרא, היא שאי אפשר לראות בו שום נגע. זה אפילו קרוב לפשט בטעם האפלת הבית. אז נעשה ערבה לשון עריבות, נעימות-עריבות-ידידות-מתיקות. אפשר לפרש "הוי קבל וקיים" ש"קבל" הוא לשון "דא לקבל דא", זמן ההקבלה-הזיווג, ו"קיים" הוא קיום המצוה – קיום מצות עונה ומצות "פרו ורבו". והוא סוד הפסוק במגלת אסתר (לשון הסתר, האפלה) – "בערב היא באה וגו'"[יד].