"אשרי אדם עוז לו בך" תש"ה (תשפ"ג)

ב. ד"ה "אשרי אדם עוז לו בך" תש"ה

הדיוקים בפסוק

אחרי ההקדמה הכללית על הפרק נחזור לפסוק עליו המאמר: "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". המלה "בך" מתיחסת גם לעצמות ה', ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[מח], ובכל מקום המלה "בך" רומז גם ל-כב אתוון דאורייתא. נאמר זאת אחרת – איך אפשר לאחוז במה ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל"? על ידי כב אתוון דאורייתא, שהרי "קודשא בריך הוא ואורייתא כולא חד"[מט]. כשנמשיך ללמוד נראה למרות שלא בכל פירושי הפסוק שיובאו במאמר מוזכרת התורה, הרבי הריי"צ קושר כאן את כל הפירושים ללימוד התורה – ל"בך" במובן של כב אותיות התורה.

עיקר מה שצריך להבין בפסוק הוא הסיום – "מסלות בלבבם" – ובו מתמקד המאמר שאמר הרבי הריי"צ, שכנראה מתמקד על המאמר ששמע בחלום מאביו או מאחד הרביים שקדמו לו. הרבי פותח את המאמר בשאלה מדוע הפסוק פותח בלשון יחיד, "אשרי אדם עוז לו בך", אך מסיים בלשון רבים, "מסלות בלבבם".

אחר כך הוא מביא שלשה פירושים בפסוק:

רש"י: עבודת תיקון עצמית

והנה רש"י פירש עוז לו בך אשר שם אותך עוז מבטחו, מסלות בלבבם מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו,

המחשבה הפשוטה של רוב האנשים היא 'אני צודק' – באופן בסיסי, המחשבה שלי והדרך שלי צודקת. מהמחשבה ש'אני צודק' אדם מגיע גם למדת ההצטדקות, שהיא המדה הכי גרועה בנפש – ה"אויב בלבוש אוהב", כפי שקורא לה הרבי הריי"צ בכללי החינוך וההדרכה[נ]. הרי אם 'אני צודק', באופן בסיסי, ועשיתי משהו לא בסדר – אני צריך להראות שגם בו אני צודק, להצטדק ולשם כך להצדיק את הדברים הלא-נכונים והלא-טובים שלי. הפסוק, לפי רש"י, מתאר אדם שחושב בדיוק הפוך – הוא חושב באופן בסיסי ש'אולי אני לא צודק, כנראה אני לא צודק', וכל הזמן עושה חשבון נפש איפה אני יכול להשתפר, "ליישר את דרכו".

"אשרי" כאן מתפרש גם מלשון ישר – היושר כאן הוא ליישר את הדרך. כלומר, אני מניח שאני לא צודק, שאני לא בסדר, ואני כל הזמן צריך לתקן את עצמי – ואני לא עצוב מזה, אני שמח. אני לא 'מבסוט' מזה שאיני בסדר, אבל אני מנסה לתקן – עושה תמיד תשובה בשמחה, אני מאושר כשאני מתקן ומיישר את הדרך. זהו פירוש "מסלות בלבבם" לפי רש"י.

המדרש: שבילים בלב

אחר כך הוא מביא את הפירוש של המדרש[נא]:

ובמד"ר איתא אשרי אדם עוז לו בך יכול לכל תלמוד לומר מסלות בלבבם אילין דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון,

לפי המדרש ה"מסלות בלבבם" בא לסייג – "אשרי אדם עוז לו בך" מדבר רק במי שיש "מסלות בלבבם", ששבילי התורה כבושים-סלולים בלבם.

הזכרנו קודם שיש בתנ"ך שבעה שמות לדרך. המדרש כאן מזכיר שם נוסף – שביל. זו התבוננות מאד יפה, אז נחזור עליה בקיצור, לפי סדר הספירות (בלי להסביר הכל)[נב]: חסד – נתיב; גבורה – שביל; תפארת – דרך ("איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם"[נג]); נצח – מסלה (כנ"ל); הוד – משעול ("משעול הכרמים"[נד]); יסוד – אורח (סוד "אֹרח צדיקים"[נה], השייך ל"צדיק יסוד עולם"[נו]); מלכות – מעגל.

שוב, "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם" היינו מי שכבושות בלבו מסלות של התורה.

המגיד ממעזריטש: תורת אמת

הפירוש השלישי שמביא הרבי הריי"צ במאמר הוא פירוש חסידי, של המגיד ממעזריטש – אחד הרביים שאמר מאמר בגן עדן באותו חלום (ואולי מקור הפירוש הוא במאמרו בחלום):

והה"מ ממעזריטש נ"ע פי' עוז הוא תורה

על פי מאמר חז"ל "אין עוז אלא תורה"[נז]. בפירוש רש"י בכלל לא מוזכרת התורה, בפירוש המדרש מדובר על "שבילין דאורייתא" ואצל המגיד כבר הכל כאן הוא התורה.

ויש כמה בני אדם שאומרים דברי תורה והם דברי רוח,

כשקוראים זאת אפשר לטעות ולחשוב שזו בעיה אם מישהו מחדש בתורה משל עצמו, ואלה "דברי רוח". בוודאי זו לא הכוונה – מותר וצריך לחדש בתורה. אחד מפירושי[נח] מצות "פרו ורבו"[נט] הוא שצריך לפרות ולרבות בתורה, "לאפשא לה"[ס], להרבות את התורה ולחדש בה. אדרבא, הגדר של לימוד תורה הוא חידוש בתורה – אם אתה לומד כמו שצריך ודאי יש לך חידושים. אדמו"ר הזקן אומר בתניא[סא] שלכל אחד יש חידושים שרק הוא יכול לחדש בתורה והוא חייב לחדש אותם. רק צריך שהחידושים האלה יהיו חידושי אמת, לא דברי הבל ולא חלילה "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" שעליו כתוב ש"אין לו חלק בעולם הבא"[סב] ר"ל. במה תלוי שהחידושים יהיו חידושי אמת?

אבל מי שיש מסלות השם בלבבו מכווין התורה לאמיתתה,

"מסלות השם בלבבו" היינו שיש לאדם יראת שמים – שהוא לומד על מנת לעשות, "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"[סג]. הלימוד על מנת לעשות מאמת את החידושים של הלומד, שיהיו חידושים אמתיים. חשוב להדגיש שהלימוד על מנת לעשות נוגע לכל לימוד. גם כשאדם לומד משהו מופשט לגמרי – אפילו דברים שהרמב"ם אומר[סד] שאפשר להשיג רק בידיעת השלילה, כמו שהוא יזכיר בהמשך המאמר – יש ללימוד איזה "בכן", תורה לשון הוראה[סה] ומכל לימוד יוצא מעשה כל שהוא. מי שלומד על מנת לעשות – החידושים שלו יהיו חידושים אמתיים.

שלשה אופנים בעבודת ה'

אחרי שהרבי הריי"צ מביא את שלשת הפירושים הוא אומר שבעצם הם שלשה אופנים בעבודת ה'. כשהוא מסביר את שלשת האופנים הוא לא כל כך 'טורח' להסביר איך כל אחד מהם יוצא מאחד הפירושים, ובהשקפה ראשונה גם לא כל כך ברור הקשר בין שלשת האופנים לשלשת הפירושים, אבל כשקצת יותר מעיינים ברור לגמרי איך כל אופן בעבודת ה' קשור לפירוש ממנו הוא יוצא (וכשנסביר את הפירושים ננסה להבהיר זאת).

הוא אומר ששלשת אופני עבודת ה' הם בעצם תיקון של המח, תיקון של הלב ותיקון של המעשה. במושגים השגורים של פנימיות התורה, יש כאן בעצם תיקון של מושכל-מורגש-מוטבע (מ"ראשי" עד "אשֻרי", בסוד "אשרי" הנ"ל):

תיקון המח – עיקר וטפל

תיקון המח הוא הבחנה בין עיקר לטפל. יש מי שלומד תורה אבל עושה עיקר מהמח שלו – העיקר שאני אבין. אחד כזה צריך הוכחה לכל דבר – 'יש אלקים? תוכיח לי!'. הוא אומר על הדרך הזו ש"יש מי שהוא עובד ה' מתוך החקירה" – גם זו דרך בעבודת ה', דרך שהיתה מקובלת פעם, בספרי החקירה של הראשונים. ספר החקירה העיקרי והידוע הוא מורה נבוכים, אבל יש עוד ספרי חקירה של עובדי ה' יראים ושלמים. בכל הדורות האחרונים יש פולמוס, האם ללמוד ספרי חקירה או להמנע מכך. למה? בדרך החקירה ההבנה שלי היא העיקר, ולכל דבר אני צריך לקבל הוכחה. זו לא דרך פסולה – לימודי חול צריכים ללמוד ככה, לחקור ולאמת ולדרוש הוכחה לכל דבר – אבל זו לא הדרך הרצויה בלימוד התורה. שוב, גם בלימוד התורה הדרך הזה נקראת עבודת ה', אבל זו לא הדרך האידיאלית, לא הדרך שצריכה להיות. הדרך שצריכה להיות היא הפוכה – לדעת שהתורה היא אמת, ואני לא צריך להביא את התורה אל השכל שלי אלא להביא את השכל שלי אל התורה.

מה הבעיה בחקירה? שאני סומך על השכל שלי, גם אם הוא לא תואם את התורה. הדוגמה הכי בולטת היא דברי המורה נבוכים לגבי בריאת העולם[סו]. הרמב"ם במורה נבוכים לקח הרבה מאריסטו. אריסטו האמין בקדמות העולם (והרמב"ם מביא גם את אפלטון, שאמר שהיה חומר קדמון שממנו נוצר העולם) – אבל אנחנו לא מאמינים בקדמות העולם, אנחנו מאמינים שה' ברא את העולם! יתר על כן, אנחנו מאמינים שה' "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[סז], מחדש את העולם בכל רגע "ואל יוציא אדם עצמו מהכלל" שגם אותו ה' מחדש[סח]. אבל הרמב"ם כותב דבר חריף, שממש קשה לקרוא, שאריסטו מאמין בקדמות בעולם ולכן איננו מקבלים את דבריו, אבל אם הוא היה מוכיח זאת בשכל – היה צריך לקבל את דבריו! איי, מה אעשה עם מה שכתוב בתורה על הבריאה? הייתי צריך לעשות 'שמיניות באויר' בשביל לפרש את התורה בהתאם למה שאני מבין בשכל. כתוב[סט] שאין לשער את יראת השמים שהיתה לרמב"ם עצמו, ולכן קשה מאד להגיד שאצלו השכל היה העיקר – ודאי שאצלו התורה היא העיקר. רק ש"דור דור ודורשיו"[ע] – הוא דבר לבני הדור שלו, הנבוכים שעסקו בחקירה והשכל אצלם היה עיקר, ולכן הוא כתב בצורה שתתאים לדור שלו.

מי אמר לא ללמוד מורה נבוכים? רבי נחמן מברסלב[עא] אסר זאת באיסור חמור – בדיוק בגלל הדבר הזה. מה אומרים בחב"ד בענין? כתוב[עב] שאצל אדמו"ר הזקן היו שלשה 'חדרים', שלש כתות, לפי הרמות של התלמידים. בשביל להיות בכתה א', ב'חדר ראשון', התנאי היה לדעת היטב ש"ס ופוסקים – לדעת את הנגלה שבתורה. בשביל 'לעלות כתה' מכתה א' לכתה ב', כדי להיות ב'חדר שני', היה צריך לדעת גם קבלה – תלמידי ה'חדר שני' היו בקיאים בכל ספרי הקבלה. ב'חדר שלישי' היו בקיאים גם בכל ספרי החקירה, וידעו חקירה על פי חסידות. כלומר, מי שלמד ב'חדר ראשון' ידע נגלה, ושמע מאדמו"ר הזקן חסידות על הנגלה שהוא כבר יודע – להתקדם. אלה שידעו קבלה – הוא הסביר להם אותה בעומק על פי חסידות, חסידות על גבי הקבלה שהם יודעים. לתלמידי 'חדר שלישי', שידעו חקירה, אדמו"ר הזקן הסביר חסידות על פי חקירה וחקירה על פי חסידות, כמו שלצמח צדק יש ספר שלם שנקרא "דרך אמונה" (או "ספר החקירה"), בו לומדים חקירה על פי חסידות. איך לומדים חקירה על פי חסידות? שאין לי ספק! אני לא שואל על פי השכל, אלא ברור שמה שהתורה אומרת הוא האמת, והחקירה היא כדי להבין את הדברים ולעמוד עליהם. העיקר הוא השכל של התורה ואליה אני לוקח את השכל שלי.

הלשון לכך במאמר היא "העבודה דתמימות הלב". מהי תמימות? פנימיות ההוד[עג]. הוד מוסבר בחסידות תמיד כהודאה על האמת – אני מודה שהשכל של התורה הוא אמת. תמימות הלב אמורה לעשות היפוך יוצרות – מהפכה בהשקפה שלי, מהפכה באוריינטציה של השכל, להכיר שהתורה היא העיקר והשכל הוא הטפל, הוא צריך להתאים לתורה. הוא לא משתמש כאן בביטוי השגור בחסידות, אבל בדרך כלל מדברים על פשיטות והתחדשות. אצל תשעים ותשעה אחוזים מהאנשים מה שנכון, מה שפשוט, הוא מה שאני תופס בחושים שלי – אני מרגיש את עצמי, אני קיים, השלחן קיים. את הקב"ה אני לא תופס בחושים שלי, רק מתוך הבנה אני מבין שיש ה', אז מציאות ה' היא בשבילי בהתחדשות. שוב, כך אצל תשעים ותשעה אחוזים מהאנשים, וכל החסידות באה לעשות היפוך יוצרות – שיהיה "אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות"[עד]. מה שפשוט הוא שה' קיים, האמונה שלי בה' והאמונה שלי בתורה, והספק שדורש התחדשות הוא האם אני קיים והאם העולם קיים. שוב, במלים אחרות מה שכתוב במאמר, הוא שהפשיטות היינו ה' והתורה, הפשיטות היא העיקר, וההתחדשות היא אני והשכל שלי, הטפל שצריך לחבר לעיקר.

אצל מי שזכה להגיע למצב הזה יש את ה"מסלות בלבבם" – התורה היא ה"עוז לו בך", היא הדבר האמת והעיקר, ואני תמיד צריך להתאים את עצמי לפי התורה, ליישר את עצמי לפי התורה. זו דרך העבודה הראשונה, שיוצאת מפירוש רש"י ש"מסלות בלבבם" היינו מי שמחשב לתקן את מסלות לבו ולהתאים אותם ליושר של התורה[עה].

תיקון הלב – הארת אבא ואמא עילאין בלב

הדרך השניה, לפי הפירוש של המדרש, היא עבודה של תיקון הלב. תיקון הלב הוא באופן של "מח שליט על הלב"[עו], ולא רק שהמח שליט על הלב, אלא שהמח מוליד מדות. הכוחות של השכל, חכמה ובינה, הם כמו אבא ואמא ומדות הלב הן כמו הילדים, הבן והבת – אבא ואמא צריכים לקיים "פרו ורבו", להוליד בן ובת[עז], להוליד אהבה ויראה[עח].

איך התהליך הזה עובד בדרך כלל? יש הארה מהשכל במדות. בשכל עצמו יש מדות שבשכל, שהן נטיות של השכל – כמו שלבית הלל יש נטיה להקל ולבית שמאי יש נטיה להחמיר – והנטיות של השכל מאירות במדות של הלב. אבל, אם אדם רוצה לעשות תיקון שלם בלב, לעשות מהפכה גמורה בלב, צריך שהשכל יאיר כמו שהוא בלב – זו המדרגה של "מסלות בלבבם".

נגיד את הנקודה הזו באותיות של קבלה, למי שמבין: בשכל יש שתי מדרגות – יש את פרצופי אבא ואמא עילאין, שהם השכל הטהור, ויש את פרצופי ישראל סבא ותבונה, שהם יחסית כמו המדות שבשכל. בדרך כלל ישראל סבא ותבונה הם שמאירים בלב, שמולידים את המדות, אבל ה"מסלות בלבבם" שכאן, תיקון אמתי בלב, הן כשאבא ואמא עילאין כמו שהם מאירים בלב. אכן, גם לאבא ואמא עילאין יש מדות – אין דבר שאין בו מדות, כי המדות מאמתות את השכל. גם לאבא ואמא עילאין יש מדות – גם לשכל הכי מופשט יש השלכה מעשית, יוצאת ממנו הוראה. במצב של "מסלות בלבבם" המדות של אבא ואמא עילאין מאירות בלב ומתקנות אותו. בלשון שלו, גם לשכל הסתום, השכל הכי מופשט, מה שנתפס רק בדרך שלילה – יש לו בכן, יש לו הוראה בפועל. המדרגה הזו היא תיקון הלב, ועליה נאמר ש"שבילין דאורייתא כבישין בלבהון" – שבילי התורה כפי שהיא בעצמה, כשכל מופשט, סוללים דרך בתוך הלב, מולידים ומעצבים את המדות[עט].

תיקון המעשה – אימות השכל

האופן השלישי כאן במאמר הוא תיקון המעשים. כלומר, הלימוד צריך להיות על מנת לעשות – כמו "נעשה ונשמע"[פ] שהיה ההקדמה למתן תורה. אם אני לומד כמו שצריך, על מנת לעשות, החידושים שלי יהיו אמתיים – השכל שלי לא יהיה עקום.

בנפש האמת היא פנימיות מדת היסוד[פא]. האמת של היסוד היא לא אמת שכלית אלא אמת במובן של מימוש והגשמה – אימות של השכל ואימות של המדות. האימות הזה, שהוא דווקא על ידי המעשה, על ידי ההגשמה של מה שלומדים – לימוד על מנת לעשות – עושה שהשכל יהיה אמתי[פב].

"מסלות בלבבם" על ידי התקשרות ל"אדם בטח בך"

עד כאן אות א של המאמר, שמפרשת את הפסוק בפרק פד, בה ראינו את תיקון השכל, תיקון הלב ותיקון המעשים.

בסיום המאמר הוא חוזר לשאלה בה הוא פתח – למה הפסוק פותח בלשון יחיד, "אשרי אדם עוז לו בך", ומסיים בלשון רבים, "מסלות בלבבם"? הוא עונה תירוץ, שמאד מתיישב על הדעת כשחושבים עליו – מתישב גם על ה'חוקר' שבי, מתקבל לי על השכל.

הוא מסביר ש"אדם" הוא אדם המיוחד. מעבר לכך שאדם הוא שם המעלה של המין האנושי, מבין ארבעת השמות אדם-איש-גבר-אנוש[פג], אדם כאן הוא אדם המיוחד. אפשר לקשור זאת למה שכתוב[פד] שאדם הראשון היה צריך להיות משיח. אחר כך, התיקון שלו הוא בסוד אדם-דוד-משיח, ר"ת אדם[פה], והוא "נשמה כללית" – אדם הראשון כלל את כל הנשמות[פו]; "דוד מלך ישראל חי וקים"[פז] ודאי כולל את כולנו, כי המלכות-כנסת-ישראל כוללת את כל הנשמות; ואדם הוא גם נשמה כללית. הנשמה הכללית נקראת גם "אתפשטותא דמשה בכל דרא"[פח].

האדם המיוחד הזה, הנשמה הכללית, הוא הרבי. הזכרנו בפירוש הראשון את המושגים עיקר וטפל והשתמשנו כדי להבין אותם גם במושגים פשיטות והתחדשות. לאותו ענין יש במאמר עוד צמד מושגים – ברי ושמא. מה הברי ומה השמא? אצל רוב האנשים השכל שלי הוא הברי ומה שאומרים לי – כולל התורה – הוא שמא, צריך לבחון אם נכון או לא נכון. התיקון הוא להפוך את היוצרות, שהתורה תהיה אצלי ברי. ברי אותיות רבי – רבי הוא הברי, הוא אחד שאצלו התורה היא הברי, היא הפשיטות. מכיון שהתורה היא הברי אצלו – אני יכול להתקשר אליו ולסמוך עליו, לקבל ממנו הדרכה של ברי.

הרבי הזה הוא ה"אדם עוז לו בך" – אדם שכל מבטחו הוא "בך", בעצמות ה' ובתורה הקדושה. ה"אדם עוז לו בך" עושה "מסלות בלבבם" – מסלות בלבותיהם של מי שקשור אליו. על כך כתוב "אשרי" – "אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם". הדבר הכי טוב ומאושר עבור האדם הוא לדעת את השליחות שלו. כאשר הרבי עושה "מסלות בלבבם" של כל המקושרים אליו הם יכולים לדעת את השליחות שלהם, למצוא כל אחד את המסלה המיוחדת לו.

בעצם, "מסלות בלבבם" היינו לדעת מה ה' רוצה ממני. אם הרצון של ה' היה קבוע, אותו דבר תמיד, אולי לא היה צריך רבי. אבל הרצון של ה' משתנה מדור לדור, "דור דור ודורשיו" – הרצון של ה' משתנה מדור לדור, כך לפי התפיסה שלנו, ובשביל לדעת מה ה' רוצה בדור הזה, מה ה' רוצה עכשיו, צריך להיות קשור לרבי בכל דור. שוב, ה"אדם עוז לו בך" הוא הרבי, האדם המיוחד, והוא עושה "מסלות בלבבם" של כל מי שקשורים אליו והולכים בעקבותיו – פירוש מאד מתיישב על הדעת.

הנאה מאור קדושת הצדיק

עד כאן אמרנו את הרוב בעל פה. רק נקרא מתוך הנדפס את המשפט האחרון לגבי הרבי שעושה מסלות בלב:

והוא הפועל מסלות בלבבם לשון רבים לרבים ההולכים בעקבותיו בעבודת ה' בלימוד התורה ובקיום המצות שעל ידי זה מבררים את הדברים הגשמי' ופועלים ועושים מכון לשבתו ית'

זהו החלק הראשון של המשפט, שמסביר שהעיקר והתכלית כאן הם "דירה בתחתונים"[פט], כאשר הצדיק הוא בדיוק לפי הדור, "דור דור ודורשיו", והוא מלמד איך לעשות את הבירור שה' רוצה בכל דור. לכאורה, היה אפשר לעצור כאן, אבל הוא ממשיך עוד חלק במשפט, שהוא העיקר שרציתי לקרוא:

דעל ידי זה מתקשרים בקשר אמיץ בנשמת הצדיק להנות מאור קדושתו

אלה מילים יפות מאד: הסימן להתקשרות בקשר אמיץ לנשמות הצדיק הוא שאתה מקבל הנאה מאור קדושתו. כמו שדברנו על "אשרי", שצריך להיות מאושר, כאן אתה מקבל הנאה מאור קדושתו של הצדיק. ועל ההנאה הזו הוא כותב:

שמעורר רחמי שמים

ווארט יפה, שהנאת האדם מאור קדושת הרבי היא שמעוררת עליו רחמי שמים. ותכלית הרחמים:

להתברך בעבודתם [השליחות שלנו. הברכה שנצליח בשליחות] ולהיות כלים טובים לברכת הוי' [בכל מילי דמיטב, בבני חיי ומזוני רויחי.].

רמזי סיום

נסיים בכמה רמזים. מי שרמזים לא מעניינים אותם בכלל יכולה כבר ללכת לעשות קידוש, לומר "אשת חיל"...

קודם כל, נחשב כמה עולה "עוז לו בך" – 141, בגימטריא מצוה. אחר כך, המלה "מסלות" בגימטריא מצות, לשון רבים. יש כאן מצוה בלשון יחיד ואחר כך מצות בלשון רבים, כמו "אדם עוז לו בך" בלשון יחיד ואחר כך "מסלות בלבבם" בלשון רבים. צריך לפרש באותו אופן, שיש מצוה אחת שכל המצות תלויות בה, נמשכות אחריה. הדוגמה לכך היא בפרק לג בתניא, שם מוסבר שלפעמים לאדם אין כח לקיים את כל המצוות, אבל "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'[צ]"[צא] – על ידי קיום מצות האמונה האדם קם כתחית המתים ממש ויש לו כח לקיים את כל המצוות. "עוז לו בך" בתור מלה שוה גם מאמין – מצות האמונה, "אנכי הוי' אלהיך"[צב], הדבור הראשון ששמענו מה' – ומכך באים לקיום וכל המצוות.

נלך לפסוק האחרון של הפרק ונחשב אותו במספר קטן. האריז"ל אומר שמספר קטן שייך לעולם היצירה, מי שאוהב מספר קטן יש לו קשר למלאך של עולם היצירה, "שרו של עולם" – מט"ט. כעת מספיק לנו להיות בעולם היצירה... קל לחשב מספר קטן, נחשב יחד – "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך":

שם הוי' במספר קטן שוה 17, טוב. שם צבאות יוצא 22, טובה. יש כאן יחוד של טוב-טובה, שביחד עולה 39, "הוי' אחד" במספר רגיל. יש בפרק הזה הרבה שמות – יש שבעה שמות הוי', שם צבאות, שם אלהים בכל מיני הטיות. שם "הוי' צבאות" שייך לספירת הנצח[צג], ולפי פרצוף שמות הדרך שהזכרנו הוא שייך ל"מסלות", ל"במסלה נעלה", לעליה "מחיל אל חיל". נמשיך – "אשרי" במספר קטן שוה 7; "אדם" במספר קטן שוה 9; "בטח" במספר קטן, כמו במספר רגיל, בגימטריא 19 – חוה. איך יודעים שבטחון קשור לאשה? גם פסוק מ"אשת חיל" שתכף נאמר – "בטח בה לב בעלה"[צד]. אם כן, "אדם בטח" היינו אדם-חוה (ו"אדם בטח בך" עולה אלהים, שיש בו גם סוד של חלוקה ל-64, אדם-חוה, ו-22, בך). אם כן, "אשרי אדם בטח בך" במספר קטן גם שוה 39, אז יש כאן משוואה בין שני חלקי הפסוק – דבר נדיר יחסית – ש"הוי' צבאות" במספר קטן שוה "אשרי אדם בטח בך" במספר קטן, שניהם שוים "הוי' אחד".

עד כאן, שבת שלום.

[הבנות רוצות ברכה!] קודם כל ברכה לך ליום ההולדת. ברכה לכל הבנות שהלמוד יהיה לימוד אמתי, עם חידושים אמתיים, בהליכה "מחיל אל חיל", הכל בלימוד על מנת לעשות – ושיתקיים גם "נכספה וגם כלתה נפשי", הסוד של הכלה, שכל אחת כאן תהיה כלה נאה וחסודה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ספר תהלים מתחיל ב"אשרי" ומסיים ב"הללויה" – יהודי צריך להיות מאושר ומתוך האושר להלל את ה' – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה".
• אמירת תהלים היא סגולה לאושר – סגולה מיוחדת ל"אשה יראת הוי' היא תתהלל".
• "אשרי" הוא כח חבור מ"ראשי" עד "אשֻרי"-רגלי.
• שלשת פסוקי "אשרי" בפרק פד הם כנגד ג רישין שבכתר: "אשרי יושבי ביתך" כנגד רישא דעתיק (תענוג), "אשרי אדם עוז לו בך" כנגד רישא דאריך (רצון) – "דא לגו מן דא" – ו"אשרי אדם בֹטח בך" כנגד רישא דלא ידע ולא אתידע (אמונה), "דא לעילא מן דא".
• "אשרי אדם עוז לו בך" היינו התקשרות לעצמות ה' על ידי התורה.
• המחשבה ש'אני צודק' מובילה להצטדקות – המדה הכי גרועה בנפש.
• האדם המתוקן מניח ש'איני בסדר', מתאמץ תמיד ליישר את דרכו ומאושר מכך.
• חידושי תורה הם חלק מגדר לימוד תורה – ללומד כראוי מתחדשים חידושים.
• חידושי-אמת תלויים בלימוד על מנת לעשות (ואחרת עלולים להתחדש דברי הבל והוראת פנים בתורה שלא כהלכה).
• בדרך החקירה השכל הוא עיקר והנלמד הוא טפל – ולכן כל דבר דורש הוכחה – אך בלימוד תורה ראוי שהתורה תהיה עיקר והשכל טפל ("אלקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות").
• בלימוד חקירה לפי חסידות אין ספק – התורה היא אמת והחקירה מקרבת אליה את השכל.
• תמימות הלב עושה היפוך יוצרות בין הפשיטות וההתחדשות בנפש האדם.
• שלמות תיקון הלב היא שמדות השכל הטהור (המדות דאו"א עילאין) מאירות בלב – מסילות-התורה עצמה כבושות בלב (ולא רק "מח שליט על הלב" או שנטיות השכל – ישסו"ת – מולידות מדות בלב).
• אימות השכל והרגש – מימוש והגשמה שלהם במעשה – מבטיחים חידושי אמת.
• "אדם עוז לו בך" הוא הרבי הסולל "מסלות בלבבם" של מקושריו.
• אצל רבי האלקות והתורה הן ברי ולכן נתן ליטול ממנו עצה טובה.
• תכלית האושר היא הכרת השליחות-המסילה האישית.
• רצון ה' הפרטי מכל דור הוא שונה וכדי לדעתו זקוקים לרבי.
• סימן להתקשרות הוא הנאה מאור קדושת הצדיק והיא מעוררת רחמי שמים וכלי לכל הברכות.