שער כ: קטנות קודם לגדלות

ו. צעטיל קטן אות ה – סוד ארץ ישראל

לימוד צעטיל קטן בזמן מוחין דקטנות

אמרנו ש"הכנעני" שוה אדר. כשאדם נמצא בקטנות, מה אחד הדברים הטובים שכדאי שיעשה? שילמד צעטיל קטן. צעטיל קטן נכתב במיוחד בשביל קטנות מוחין, החל מההדרכה לצייר אש גדולה שאתה קופץ לתוכה, לקדש שם שמים, וקידוש ה' יותר כיף לך מאכילת עוגה של "מרבין בשמחה", וכל שאר הדברים[קיב]. לימוד צעטיל קטן מתאים לאדר א', לכן גם היארצייט של רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א הוא בחדש אדר. יש מהדרין לנסוע לליז'נסק גם באדר א', בקטנות, ואחר כך גם באדר ב', בגדלות, בסוד השם הקדוש "אהיה אשר אהיה"[קיג], כא אדר א' ו-כא אדר ב', אהיה פעמים אהיה בגימטריא אמת.

מי שעדיין לא קרא היום צעטיל קטן, אז אחרי המקוה, לפני תפלת ערבית – כאן – שיקרא אותו מהר. כשיגיע לאות ה בצעטיל קטן יראה מה לעשות אם ח"ו מתעוררת בו מדה רעה. אם אתה נמצא בקטנות ודאי תתעורר אצלך מדה רעה – לכן הוא נותן כמה דוגמאות למדה רעה, שתיכף נחזור עליהן.

פגם הנהי"ם: עקשנות, בושה של גאוה, עצלות ובטלה

הוא מונה באות ה כמה מדות רעות, ובאות טז הוא חוזר עליהן – הן המדות הרעות העיקריות אצלו, שצריך לדאוג לתקן אותן באדר א', שענינו לעשות-לתקן. אם כבר אמרנו, מה הן?

המדה הרעה הראשונה היא עקשנות.

המדה הרעה השניה היא בושה של גאוה. יש בושה טובה, בושה של ענוה, ויש בושה רעה, בושה של גאוה – שאתה מתבייש שאנשים יראו בדיוק מי אתה, כי אתה בעל גאוה. זו המדה הרעה השניה.

המדה הרעה השלישית היא עצלות. כמו שלמדנו השבועפו, שאת רוב זמנו בעולם הזה האדם סתם מבזבז לריק, מתוך עצלות. כמו שנסביר, זהו ממש פגם הברית – בזבוז הוא פגם הברית. כתוב שעצלות היא פגם הברית.

המדה הרביעית שהוא מציין, היא בעצם המשך – מתוך עצלות מגיעים ל"בטלה המביאה לידי שעמום"[קיד]. איפה כתוב בחז"ל שבטלה מביאה לידי שעמום? במסכת כתובות, לגבי אשה – היא צריכה לעסוק במלאכה כל שהיא, לא לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי שעמום. המדה הרעה של בטלה שייכת לאשה, ועצלות היא המדה המקבילה אצל הגבר. כמו שנסביר, העצלות היא פגם בספירת היסוד ובטלה המביאה לידי שעמום פגם במלכות. בהיכלות הכל נחשב היכל אחד – היכל לבנת הספיר, שכולל גם את היסוד וגם את המלכות, כידוע.

כשאומרים "מדה רעה" חושבים על כל מיני דברים, לא על מה שהוא כותב, אבל הוא יודע מהי מדה רעה יותר מאתנו. אנחנו מדמיינים מהי מדה טובה ומהי מדה רעה, אבל הוא יודע – בעיקר מהי מדה רעה של אנשים שנמצאים בקטנות לגריעותא. אם העצלות והבטלה המביאה לידי שעמום הן יסוד ומלכות של הקליפה, מה הם שני הדברים הראשונים שהוא אמר, עקשנות ובושה של גאוה? נצח והוד. עקשנות היא התנצחות, הצח דקליפה, ובושה של גאוה היא פגם ב"הודי נהפך עלי למשחית"[קטו] – שאני צריך לשמור על התדמית שלי, שכולם יודו לי ואני אודה בעצמי. אם כן, עקשנות היא פגם הנצח ובושה של גאוה פגם ההוד (הוד בגימטריא גאוה). הוא כותב אותן לפי הסדר, ויוצא שהמדות הרעות אצלו הן נהי"ם – קטנות.

צעטיל קטן – הדרכות לקטנות

שוב, רואים בפירוש שהוא מתייחס לקטנות. נהי"ם הם פרצוף העיבור, קטנות, אותו צריך לתקן באדר א' – מתקנים בעזרת קריאת הצעטיל קטן. כמו שאמרנו שאפשר לטבול חמש פעמים ביום, במיוחד מחר, כך הוא אומר שאפשר לקרוא את הצעטיל קטן שלי חמש פעמים.

בהמשך אומר שצריך לדמיין שאני עומד על גביך עם שוט, עם שבט, ומקריא לך את הצעטיל קטן. מהו הדמיון הזה? קטנות שבקטנות. הוא מבטיח – כמה פעמים בצעטיל קטן – שאם תנהג כדבריו תזכה להתעוררות גדולה, ממש אורות. זו עבודת אדר קטן, העבודה של החדש הזה, ה-אהיה הראשון ב"אהיה אשר אהיה".

בכל אופן, אם חלילה מתעוררת בך מדה רעה – אחת המדות האלו – מה הוא אומר לעשות? ללכת הצדה, או לא ללכת הצדה, ולצעוק בכל הכח 'הכנעני החתי האמֹרי הפרִזי החוי והיבוסי והגרגשי', ואז תנצל. רואים שזו עבודת אדר – הכנעני שוה אדר, הוא הראשון והכולל את כולם. כך הוא אומר – איזו עצה זו?! יכולה להיות כזו עצה בספר התניא, ספר של גדלות מוחין?! באמת כתוב[קטז] משהו דומה – להרעים על הנפש הבהמית, אמנם במחשבה, "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חז"ל", לצעוק על עצמך כדי להוריד את הגאוה. כאן לא קשור – מה עושה צעקת "הכנעני וגו'"? קודם כל לחיים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, כל הקטנים.

המשך האות ה – צמצום הראיה וכוונה בראית אשה

ודאי שהאותיות בצעטיל קטן מכוונות, אז הייתי חושב שעד כאן רעיון שלם, צריך להיות אות בפני עצמה. אך לא, הוא ממשיך שם עוד משהו, שלכאורה לא קשור, ונראה שהיה צריך להיות עוד אות בפני עצמה[קיז]. השנה, תשע"ט, היא תהא שנת עצה טובה. הוא נותן לנו עצה טובה מה לעשות כשמתעוררת מדה רעה.

אחר כך הוא אומר שצריך לדאוג לצמצם את הראיה – לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות. גם כשאתה יושב בבית, בחיק המשפחה. גם כשאתה בחדר הלימוד שלך, גם כשאתה יוצא ללכת ברחוב – תצמצם את הראיה שלך. הוא כותב זאת בהמשך אחד – מה הקשר?

אחר כך כתוב עוד משהו בהמשך אחד, באותה אות: אם מזדמנת אשה ברחוב, או שאתה יושב בבית ונכנסת אשה – אפילו ילדה קטנה – צריך מיד לצייר את שם א-דני. בכך הוא מסיים אות זו.

הוא לא כותב, אבל מובן מאליו, שלפי דבריו אם רואים גבר צריך לכוון שם הוי' – יושבים כאן הרבה שמות הוי', אם אלה גברים... אם אלו נשים יש כאן הרבה שמות אדנות. זו עוד כוונה. הוא רוצה, כמובן, שלא תהיה תאות נשים – לכן אומר לכוון שם א-דני. למי שייכת הכוונה של שם הוי' כאשר אתה רואה גבר? למה הוא לא כותב זאת? זו כוונה ששייכת לנשים. זו כבר מעלה מיוחדת – שנשים תלמדנה לכוון, כל פעם שרואים גבר, שם הוי'. גברים שרואים נשים, כל אשה שרואים, צריכים לכוון שם א-דני. אם יכוונו כך כבר יהיה עולם מאד מענין, חברה מתוקנת לגמרי.

אות של כיבוש הארץ

בכל אופן, הכל אמור להיות רעיון אחד, הוראה אחת, ובתוכה הוא אומר כמה דברים: מדה רעה – "הכנעני"; לצמצם את הראיה; כשאתה רואה אשה לכוון שם א-דני, שם המלכות. שני הדברים האחרונים קשורים לראיה – כמה שפחות לראות, ואם מזדמן אז לדמיין אותיות א-דני.

הכל קשור ל"ארץ ישראל במשנת אבות החסידות" – נושא שאנחנו באמצעו מאז חדש העשיה הקודם, כסלו (כנ"ל). הרבי ר' אלימלך הוא אחד מאבות החסידות, והעיסוק בעממי כנען – "הכנעני החתי וגו'" – הוא תורת החסידות ששייכת לארץ ישראל. כנראה שבשביל להבין את הסגולה בצעקת "הכנעני החתי" צריך להעמיק בסוד ירושת הארץ, וגם בסדר העממים האלה.

כדי להנצל ממדת רעות צריך לכבוש את הארץ. מה אני עושה כשאני צועק "הכנעני וגו'"? אני כובש אותם. צריך לקיים את מצוות כבוש וישוב הארץ, וכך להפטר ממדות הקטנות – הנהי"ם. אם כן, כל כיבוש הארץ הוא כדי להפטר מהמדות הרעות הללו – העקשנות, הבושה של הגאוה וכו'. יש כאן כל שבעת העממים – תיקון כל שבע מדות הלב, הכל כלול כאן בקטנות. הכל כלול ב"ויעבר אברם בארץ... והכנעני אז בארץ" – הוא צריך להתמודד עם הכנעני, ובהמשך לכבוש כל מה שמסתעף ממנו, החתי והאמורי וכו'.

מכאן אפשר להבין טפה – "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה"[קיח] – את השייכות להמשך, לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות וכאשר אתה רואה אשה לכוון אותיות א-דני.

ראית כל העולם דרך ד' אמות של ארץ ישראל

מה השייכות להתחלת האות? אפשר להבין רק אם נבין שכל האות הזו היא "ארץ ישראל במשנת אבות החסידות". על ארץ ישראל כתוב "תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית שנה השנה עד אחרית שנה"[קיט]. מי הראשון שמצמצם את הראיה שלו? מאיפה אני לומד זאת? בכלל, למה לא להסתכל? ה' נתן לי עינים כדי שלא אסתכל?! כתוב בירושלמי[קכ], תלמוד ארץ ישראל, שצריך להנות מכל מה שאתה רואה – אחרת אתה עתיד ליתן דין וחשבון. יש לי עינים כדי לא להשתמש בהן?!

לא – צמצום הראיה ענינו לראות הכל דרך מקום מסוים, מקום נבחר. לומדים זאת מהקב"ה, שמצמצם את ראייתו, כביכול, להסתכל רק ב-ד אמות שלו – ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה". "כל שנה שהיא רשה בתחלתה", שמצמצמים את הראיה להסתכל רק במקום הקדוש, במקום הנבחר, "מתעשרת בסופה"[קכא], שדרכה רואים הכל. כמו שמבאר רש"י על הפסוק: הרי ה' משגיח על הכל, "לית אתר פנוי מיניה"[קכב] ממש, וכל שכן שלית אתר פנוי מהשגחתו – אלא מה? הוא רואה הכל דרך ארץ ישראל.

ד' אמות של הלכה

הוא כותב בפשטות לא להסתכל מחוץ ל-ד אמות, בלי לפרש בכך כוונה. הרבה פעמים מסבירים[קכג] שהכוונה ל-ד אמות של הלכה – מי שלומד הלכה, נמצא ב-ד אמות של הלכה, ולא צריך להוציא משם את העינים. הכוונה שלא יראה כלום? לא! אבל שיראה הכל דרך ד אמות של הלכה, בעינים של הלכה. מי כתב ספר בענין? נזכיר אותו לטובה, זכיתי ללמוד אצלו שנה – הרב סולבייצ'יק ע"ה, ר' יאשע-בער, כתב את הספר "איש ההלכה". הווארט שם שאיש ההלכה חי הלכה, רואה הכל דרך ההלכה – זהו צמצום הראיה שלו. הוא לא מסתכל מחוץ ל-ד אמות.

מהו הווארט של הספר "סוד הוי' ליראיו", שאמרנו שטוב ללמוד בששים ימי אדר? כל הספר הוא כדי לראות שהכל משתקף באותיות הוי', שהן עצמן ד אמות. כתוב באריז"ל[קכד] ש-ד אמות של הלכה הן אותיות י-ה-ו-ה, אותן מלבישות ארבע אותיות א-ד-נ-י.

שבוע הבא נקרא פרשת תצוה, בה יש ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב של כהן גדול. ארבעה בגדי לבן הם י-ה-ו-ה וארבעה בגדי זהב של כהן גדול – יותר נעלים – הם דווקא א-ד-נ-י[קכה]. מה משמעות הכוונה בצעטיל קטן – הצעטיל לאנשים קטנים בחדש הקטנות, אדר א' – שכאשר רואים אשה צריך לראות אותיות א-ד-נ-י? שצריך להלביש אותה בארבעת בגדי כהן גדול. הרי אמרנו שהכהן הגדול הוא הבעלבוסטע של בית המקדש, תורה ישנה אצלנו[קכו]. כל אשה היא כהן גדול, היא מלובשת בארבעה בגדי זהב, ארבע אותיות שם א-דני, ככה צריכים לראות. כל גבר הוא כהן הדיוט, שמלובש בארבעה בגדים לבנים, ארבע אותיות שם הוי' ב"ה.

שוב, מהו הכח לראות הכל מתוך ד אמות (של הלכה)? כח של ארץ ישראל. יש פה חבר'ה שעוסקים בענין ארץ ישראל. מה פירוש לא להסתכל? אני מסתכל על מה שמענין אותי באמת – מענינת אותו ארץ ישראל. אם מענינת אותו ארץ ישראל – הוא לא מסתכל מחוץ לה. אבל דרכה הוא מסתכל על כל העולם, בהשגחה פרטית – לא בהשגחה כללית – נמצא בכל אתר ואתר, הכל דרך אותן ד אמות.

זהו כבר קשר עמוק בין החלק הראשון של האות כאן להמשך – צריך לצעוק "הכנעני וכו'" כדי לכבוש את ארץ ישראל, ואחרי שכבשת אותה צריך להסתכל רק עליה, לצמצם אליה את המבט, ודרכה לראות את כל העולם, את כל המציאות.

הקבלת העממין למדות

כדי לסיים, צריך רק להסביר בקיצור את הקבלת שבעת העממים ל-ז מדות[קכז]:

הכנעני-חסד: הכנעני – בגימטריא אדר – הוא החסד. הוא סובב, סוחר, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[קכח], "ארבע מאות שקל כסף [של אברהם אבינו, איש החסד] עֹבר לסֹחר"[קכט], עובר לכנעני. מהו תיקון הכנעני? שבכל מה שאתה מסתובב בחיים, מסתובב בכל כדור הארץ – יש לנו כעת חבר'ה בניו זילנד, מסתובבים – יש לך מסחר, הוצאת-גאולת ניצוצות קדושים. להיות "חסד יסובבנו" – "וימינו תחבקני", לחבק את כולם, לחבק ולקרב את הניצוצות הקדושים שבכולם.

החתי-גבורה: "החתי" הוא לשון חתת, יראה, מדת הגבורה.

האמורי-תפארת: מהו אמורי? תפארת – "את הוי' האמרת היום... והוי' האמירך היום"[קל], ורש"י מפרש (אחרי שמקדים שלא מצאנו דוגמה בדיוק בתנ"ך) שלשון התפארות (בין היתר). יש ווארט בחסידות[קלא] שאמורי הוא א זאגער – מי שאומר, 'איך זאג', 'אני אומר'. הזאגר הוא בעיקר אחד שמתפאר, האמורי של הקליפה הוא התפארות – ער זאגט. שוב, רש"י כותב בפירוש שגם בקדושה, "את הוי' האמרת", זהו לשון פאר, כמו אמרה של בגד, שייך לבגדי כהונה "לכבוד ולתפארת"[קלב].

הפרזי-נצח: מהו הפרזי? בקדושה היינו "פרזות תשב ירושלים"[קלג]. נצח אצלנו הוא בטחון פעיל, ובטחון פעיל גדול – שיכול להיות גם בקדושה וגם בלעו"ז – הוא בטחון מופרז. נושא עתיק יומין אצלנו[קלד] – יש אנשים עם בטחון מופרז. בטחון מופרז יכול להיות מצד הישות, מצד הגאוה. קודם אמרנו שמי שנמצא בעיבור נמצא בחלום, בתוך איזו רחם. בדרך כלל מי שיש לו בטחון מופרז אינו במציאות באמת – פרז כמו פרץ, "ופרצת"[קלה], מתוך ה'מופרז' שלו הוא פורץ – הכל בתוך עיבור. אבל יש בטחון מופרז בקדושה – "פרזות תשב ירושלים". פרזות שייך לפורים, שנקרא פורים פרזים. פרזות בנפש היינו אחד שלא צריך חומה, לא צריך הגנה – הוא נער גבעות, לא צריך את צה"ל שישמור עליו, יכול לדאוג לעצמו. יכול להיות שהוא בדמיון אחד גדול – לא משנה, זו קטנות. זו מדת הפרזי, שבקדושה היא נעלית מאד, "פרזות תשב ירושלים... ואני אהיה לה נאם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" ("אהיה אשר אהיה"). מי שבפרזות דקדושה זוכה שהקב"ה עצמו יורד ונעשה לו חומת אש סביב. זו מדת הבעש"ט, שלא פוחד, ו"פרזות" היינו "ופרצת", בלי חשבונות.

החוי-הוד: מהו החוי? לשון חויא, לשון חויה. החוי עיקרי בתורה הוא שכם בן חמור החוי נשיא הארץ, שאונס את דינה – אונס היינו "הודי נהפך עלי למשחית", "כל היום דוה"[קלו], "איהי [חוה] בהוד"[קלז]. בתיקון נחש בגימטריא משיח – הנחש היה צריך להיות שמש גדול לאדם[קלח], וכך יהיה בעתיד. בכל אופן, חויא היא מדת ההוד.

יבוסי-יסוד: יבוסי לשון בסיס – שם נרדף ליסוד. המלה בסיס אינה בלשון המקרא. היבוסי הוא בוס, הוא בוֹסִי, מתנהג לכולם כמו בוס. מהו בתנ"ך שרש היבוסי? "והוא יבוס צרינו"[קלט], לשון רמיסה[קמ] וגם לשון בוז[קמא]. כתוב ש-בוס הוא כמו בוז. גם לבוז, לבוסס בלשון המקרא, וגם לרמוס מישהו. אנשים שרומסים אחרים שייכים ליבוסי. הם רומזים כי הם "חותם בולט" דקליפה – גם פגם הברית. מי שנוהג כ"חותם בולט", מבליט את עצמו, משויץ – הוא יבוסי. על משיח כתוב "מהר שלל חש בז"[קמב] – בז לשון ביזה, צריך לשלול ניצוצות, גם לשון שלילה וגם לשון שלל, לקחת מהיבוסי ביזה. לא לבזבז את הזמן (מתוך עצלות, פגם הברית כנ"ל, העצל מבזבז טפות דקדושה) אלא לבוז את היבוסי (להוציא ממנו את הטפות שבוזבזו, סוד "חיל בלע ויקִאנו וגו'"[קמג] כנודע בכוונת "תקע בשופר גדול לחרותנו... יחד מארבע כנפות"[קמד]).

הגרגשי-מלכות: אחרון חביב, כנגד המלכות, מי שפנה מעצמו – הגרגשי, לשון "גרש לץ"[קמה]. מי הלצים בארץ? הפלשתים, "פלשתים ליצנים היו"[קמו]. מי נלחם נגדם? שמשון הגבור התחיל להלחם נגד הלצים האלה, ואחריו המשיך דוד המלך. היום ללצים, אלו שמתלוצצים, גם בטענותיהם, קוראים פלשתינים, פלשתים – זו קליפת פלשתים, ש"ליצנים היו". זהו שרש הגרגשי, שצריך לגרש מהארץ.

חסד כנעני		גבורה חתי
	תפארת אמרי
נצח פרזי		הוד חוי
	יסוד יבוסי
מלכות גרגשי

סיכום

אם כן, עברנו על העממים שצריך לצעוק את שמם. יש בתוכי כל אחת מהקליפות האלה, המדות הרעות, וכאשר צועקים גם מגרשים את הרע וגם מגיירים-הופכים את הקליפה, את החשך לאור, במדת האפשר – כובשים אותם תחת ידי הקדושה. זו השלמה אחת ל"ארץ ישראל במשנת אבות החסידות", שכאן היינו בעל הצעטיל קטן, של אדר א'.

הכי חשוב מה שאמרנו לגבי הקשר בתוך האות ה – שאחרי כיבוש עממי הארץ תחת יד הקדושה אפשר לצמצם את הראיה ב-ד אמות של ארץ ישראל, להתדמות אליו יתברך, "ארץ אשר תמיד הוי' אלהיך דרש אתה וגו'", ואז אתה יכול לראות בכל אשה את שם א-דנות, להלביש אותה בארבעת בגדי הזהב של כהן גדול כאן בארץ.

לחיים לחיים, משיח נאו. שיהיה חדש טוב ושמח. מתאים גם ללמוד בחדש אדר א את 'חינוך קטן' בתניא. יש צעטיל קטן וחינוך קטן – בחסידות הכללית צעטיל קטן ובחב"ד חינוך קטן – העיקר 'קטן'.