יסורים מעלמא דאתכסיא - "להשכילך בינה" (10)
ז' ניסן תש"פ – הקלטה
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]
א. תניא פכ"ו – מעלת השמחה
נצחון המלחמה על ידי שמחה
למדנו[ב] את השיחה של הרבי[ג] שיש שלשה מקומות בתניא שהוא נותן עצה איך להתמודד עם יסורים, ועצה – כמובן – איך שבסוף תזכה לראות שהכל טוב. הדבר הראשון הוא בחלק א של תניא, ספר של בינונים, פרק כו – התחלת החלק של הספר בו הוא דן בשמחה, כללות הנושא היא חשיבות השמחה. הוא פותח את הפרק:
ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר [כל הספר מתאר את העימות בין שתי הנפשות, בין שני היצרים, אז אם אנחנו רוצים באמת לנצח את היצר, את הנפש הבהמית שלנו –] אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
זו התחלת הפרק. אחר כך הוא מגיע לעצה. שוב, בשביל להיות בינוני – צריך לנצח! כל הזמן יש מלחמה וצריך תמיד לנצח את היצר – בשביל לנצח צריך להיות שמח. פנימיות ספירת הנצח היא מדת הבטחון הפעיל בה' הנותן כח לעשות חיל כמבואר אצלנו בכ"ד, ובטחון זה ממשיך שמחה ללב כמו שכתוב "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[ד]. אבל מה אם קורים דברים לא שמחים, דברים עצובים? לכן צריך מיד, על ההתחלה, לדעת מה עושים עם היסורים.
"לקבולי בשמחה"
הוא כותב בהמשך:
והנה עצה היעוצה ["עצה היעוצה" הוא ביטוי חשוב והוא עולה הוי' במשולש.] לטהר לבו [הרבי דבר על "שמחה בטהרתה"[ה] – שמחה טהורה, שמחה בפשיטות. צריך לטהר את הלב] מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא
כמו שלמדנו ב"להשכילך בינה", צריך לזכות לעדן – לדעת שהאין האלקי הבורא את הכל יש מאין בכל רגע הוא העדן האלקי, לפעמים כתוב "עדן סתימאה". עצב-נדנוד-דאגה ראשי תבות אותיות עדן – סותר את העדן, מנגד אליו, הצירוף לא ישר. העיקר עצב-דאגה, ראשי תבות עד – "עד דלא ידע". באמת שני הלשונות האלה משלימים – עצב ועוד נדנוד דאגה עולים טוב ברבוע. שוב, ההיפך, כשאדם לא מבין שהכל טוב ברבוע – טוב בהתכללות, שכל פרט של הטוב הוא שלמות הטוב.
ואפי' בני חיי ומזוני מודעת זאת לכל מאמר רז"ל כשם שמברך על הטובה כו'
אפשר לחשוב שהמאמר הוא 'כשם שמברך על הטובה כך מברך על ההיפך', אבל באמת המאמר המקורי של חז"ל מקדים את ההיפך, סדר המשנה – "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה"[ו]. רואים שהוא רוצה להקדים את הטובה, את הימין והברכה, "לאכללא שמאלא בימינא"[ז].
ופירשו בגמ' [מה פירוש? אולי על שניהם מברכים אותו דבר – כמו שעל הטובה מברך "הטוב והמטיב" כך גם על הרעה? לא יכול להיות, כי מפורשות קודם[ח] דוגמאות שעל הטובה מברכים "הטוב והמטיב" ודברים לא טובים שמברכים משהו אחר, ההיפך. אם כן, מהו החידוש כאן? מפרש רבא בגמרא:] לקבולי בשמחה [על כל דבר הברכה שלו בעולם הזה. בעולם הבא, כאשר "כשם שאני נכתב" יהיה "אני נקרא"[ט], יברכו על הכל "הטוב והמטיב", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[י], כמו שלמדנו במאמר בפלח הרמון[יא]. אך בעולם הזה ברכה אחרת על כל אחד, וה"כשם" היינו שבשניהם, כל אחד בענינו, צריך לברך עם שמחה בלב.]
ב. גמרא ברכות ופירוש "חפץ הוי'"
נפתח רגע בגמרא[יב] ונראה את פירוש רש"י ל"לקבולי בשמחה": "לברך על מדת פורענות בלבב שלם" – כשיש מדת פורענות, ומברכים "דין האמת", צריך לברך "בלבב שלם". ה"לבב שלם" כאן הוא השמחה, לפי רש"י.
פירושי "חפץ הוי'" – שמחה מתוך שפלות-אמונה-אהבה
אם כבר מסתכלים במפרשים על הגמרא מה פירוש "לקבולי בשמחה" – יש פירוש מאד עמוק, כדרכו בקדש, של בעל אוה"ח הקדוש, בשם "חפץ הוי'". נראה איך הוא מפרש, ואז נוכל להבין יותר טוב איך מפרש אדמו"ר הזקן – לפי איזה משלשת הפירושים האפשריים שהוא מביא:
לקבלינהו בשמחה פי' כיון דפורע חובו ישמח על היסורין והוא ע"ד דאיתא במס' ע"ז אע"ג וכו' שמח הוא וכו' דפרע חובו
בתחלת מסכת ע"ז לגבי גוי בעל-חוב שצריך להחזיר חוב ליהודי, וכשמחזיר בתחלה מצטער אבל אחר כך שמח והולך להודות לע"ז שלו. כך הם יסורים – יהודי הוא בעל-חוב, ה' נותן לי הכל ואני בעל חוב כי אני עובר את רצונו. הסך הכל של החלק הראשון של התניא הוא שפלות – כי "הלואי בינוני", רק יחידי סגולה הם בינונים כל חייהם, זאת אומרת שאני ואתה וכולנו רחוקים מלהיות בינוני, וזאת אומרת שלפי הגדרות פרק א בתניא אנו רשעים. אם יש לנו רצון טוב לעבוד את ה' – רשע וטוב לו, עושים מצוות קצת פה ושם. סה"כ אנחנו רשעים, וההכרה בכך היא השפלות בנפש. אז כל התניא הוא שפלות. כאן, בפרקים האלה, במיוחד מה שלומדים עכשיו, רואים את הכלל הגדול של השפלות והשמחה – הא בהא תליא. כלומר, מתוך השפלות האדם מגיע ליותר שמחה, כמו שנראה. מתוך שפלות, כשהוא מקבל יסורים הוא שמח. סבה אחת להיות שמח ביסורים – שהוא פורע חובו. זו שפלות, הוא יודע שהוא חייב, וכשאדם פורע את החוב יש לו שמחה אף על פי שעל פני השטח הוא מפסיד משהו. כך הטבע, אפילו אצל גוי... זהו פירוש אחד, ואם שלשת הפירושים הם כנגד חש-מל-מל – הפירוש הראשון הוא במובהק כנגד חש.
הפירוש השני:
אי נמי ע"ד ההוא עובדא דרבי עקיבא [הסיפור המפורסם שמובא בהמשך בגמרא לגבי היסורים של רבי עקיבא, עם הנר והחמור והתרנגול. הוא לימד אותנו כלל גדול שכל מה שה' עושה הוא לטובה, הכל טוב, ואף שאיני רואה זאת כעת – בעתיד אראה.] דכל היסורין היו לטובתו
זו אמונה – הוא האמין שכל מה שקורה אתו לטובתו הוא, גם בעולם הזה. לא כמו שלמדנו ב"להשכילך בינה" שלא חשוב לו. אדרבא, מנסים אותו אם בכלל הוא רוצה את העולם הזה, ולא צריך לרצות את העולם הזה. אבל כאן הפשט שהוא מאמין שהדבר שקורה אתו הוא לטובתו – בעולם הזה וודאי גם בעולם הבא.
וא"כ [מתוך האמונה.] יקבלם בשמחה כי אפשר שהכל לטובתו
מענין שמשתמש במלה 'אפשר' ולא 'ודאי'. אבל כאן מדובר באדם שחולה או סובל ממשהו בחיים (בבני חיי ומזוני), הוא לא יודע – אבל היצר הטוב שלו צריך לומר לו, לדבר ליצר הרע ולומר ש'אפשר שהכל לטובתי'. היצר הטוב ודאי מאמין באמונה שלמה, אבל הוא אומר לגוף הסובל ולנפש הבהמית – לפחות תודה לי ש'אפשר שהכל לטובתי'.
בפירוש הראשון הוא שמח מתוך שפלות, שמח ששילם את חובו, ובפירוש השני הוא שמח מתוך אמונה – אמונה בה' הטוב, שכל מה שעושה הוא טוב.
הפירוש השלישי:
אי נמי והוא מדרכי האהבה השלמה בהאדון ב"ה
מי שעובד וזוכה מגיע לעבודת ה' באהבה שלמה, כמו שהרמב"ם כותב[יג] על עבודת ה' לשמה – עבודה מאהבה כאברהם אבינו. אם כן, הפירוש הראשון הוא שמחה מתוך שפלות, השני שמחה מתוך אמונה והשלישי שמחה מתוך אהבה, ולא סתם אהבה אלא "האהבה השלמה וכו'".
שישמח ויאמר די לי שנעשה רצונו יתברך בי וקיים בי האדון מאמרו. ונתרצה ב"ה בהיות הדבר כן.
פלאי פלאים, משפט מופלא של בעל אוה"ח הקדוש. האדם מקבל יסורים והוא קשור לקב"ה, אוהב את ה', ומי שאוהב בשלמות 'אוהב מה שהאהוב אוהב'. אני לא מבין למה היסורים – הם לאו דווקא כי אני חייב או בשביל איזו טובה שתצמח מהם – איני יודע כלום, אני רק יודע שה' עשה זאת, ואם כן כנראה רוצה שיהיה כך ואני שמח שה' הצליח לבצע את הרצון שלו. למה הוא רוצה? איני יודע וגם לא חשוב לי, אלא די לי 'שנעשה רצונו יתברך בי', לתת לי סטירת לחי. אני מאד שמח שלא יתבייש ממני ולא יסתייג ממני – אם היה שונא אותי בתכלית היא עוזב אותי, לא היה מתייחס בכלל. סטירת לחי היא התייחסות – סימן שאני באמת חשוב לו. ברוך ה' "שנעשה רצונו יתברך בי וקיים בי האדון מאמרו ונתרצה ב"ה בהיות הדבר כן" – הוא רצה וכך עשה.
נראה מהמשך התניא שהמדרגה העליונה הזו היא מה שכתוב כאן. יש גם את ממד השפלות, איזה בסיס, ויש גם את הדבר השני. בעצם, בתוך הקטע כאן בתניא יש את כל שלש המדרוגת, אבל התכלית בסוף היא המדרגה השלישית.
שוב, הדבר הראשון הוא מתוך שפלות – אני שמח שאני פורע את החוב. מהי פריעת החוב? כפרה – ה' עשה לי יסורים וודאי מכפר בכך על העוונות שלי, פרעתי את החוב. הדבר השני הוא מתוך אמונה והדבר השלישי מתוך אהבה – מהכח האחרון בנפש (שפלות, פנימיות המלכות, סיפא דכל דרגין) לכח הראשון (אמונה, הראש העליון של הכתר, רישא דלא ידע ולא אתידע) ובחזרה לכח האמצעי (אהבה, הכח השביעי, החביב, הן מלמעלה והן מלמטה, הנקודה האמצעית של אהבה כוחות הנפש, הכח המסובב סביב עצמו שאר כל הכוחות) – סדר מובהק של הכנעה-הבדלה-המתקה.
ורמז: שפלות אמונה אהבה = 931 = עולם שנה נפש, טבע העולם (הפורע חוב שמח), עם הזמן (= אמונה) יתגלה הטוב שבדבר, עצם קשר הנפש לאלקות (אהבת ה' "בכל נפשך").
ג. שרש היסורים ב"עלמא דאתכסיא"
"לקבולי" – עמידה פנים בפנים
נמשיך לקרוא בפנים בתוך התניא:
לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית
כמו שמחה ממש, "בשורה טובה תדשן עצם"[יד], גם על דבר רע הוא צריך לברך בשמחה, לקבל בשמחה (היינו חכמת הקבלה, החכמה האלקית איך מקבלים כל דבר שקורה בחיים בשמחה. פנימיות החכמה היא הבטול – בטול-שמחה הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[טו], והרמז: לקבל בשמחה = יא פעמים בטול).
את המלה 'לקבל' לא הסברנו, וגם במפרשים לא ראיתי מישהו שעושה ענין מה'קבלה' כאן. קבלה היא קליטה – לקבל בפנימיות. קבלה היא גם בחינת נוקבא, מקבל לעומת משפיע. יש כאן איזה רמז עמוק, שאם אני באמת מצליח לעמוד בנסיון – המדרגה של "להשכילך בינה", ומובן מאליו שיסורים הם סוג של נסיון – אני מקבל איזה זרע מה' יתברך, הוא מתעבר בי ועתיד להוליד ממני משהו טוב מאד. זו המשמעות של "לקבולי".
ידוע אצלנו[טז] ששרש קבל הוא לשון "דא לקבל דא", הַקְבָּלָה, "מקבילֹת הלֻלאֹת"[יז] – לעמוד מול השני פנים בפנים. אם הכל טוב לי בחיים, יתכן שהטוב גורם לי להיות אחור באחור – אדיש, לשכוח מה'. ברגע שקורה דבר לא טוב – הוא אמור דבר ראשון להחזיר אותי להיות פנים בפנים, כרצון ה', לעמוד לפניו "דא לקבל דא", "לקבולי".
אושר היסורים
כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר [למה?] כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא שהוא ו"ה משם הוי"ה ב"ה ["והנגלֹת"[יח], וה נגלות.] ועלמא דאתכסיא הוא י"ה
"הנסתרֹת להוי' אלהינו" – רק ה' יודע למה. ידוע שנסתרות לשון סתירות – יתכן סתירות בשכל, ויתכן שאדם סותר אותך ב-ת כמעט כמו סטירת לחי ב-ט. בכל אופן, "הנסתרֹת" הם עלמא דאתכסייא, י-ה של שם הוי'.
וז"ש אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו' [אין עוד "תיסרנו" בתנ"ך. "תיסרנו" אותיות יסתרנו, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"! לשני השרשים יסר וסתר יש שער משותף – סר. ובעבודה הוא רומז ל"סור מרע" – היסורים באים, ממקום נסתר, כדי לעורר את האדם להחמיר ולהדר ב"סור מרע" (מצות לא תעשה שמקורן באותיות יה שבשם, "הנסתרת", כידוע ש"שמי" עם יה עולה שסה[יט]), ועל ידי "סור מרע" הוא סר מכל רע – "מרע" לשון חולי כו', ודוק.
מה פירוש "אשרי"? איזה אושר יש כאן?! כי הוא עכשיו זוכה, בעל כרחו, להיות קרוב ודבוק באותיות י-ה שבשם הוי', כפי שיסביר עכשיו. כשאומרים "אשרי" סתם אפשר לחשוב שאולי הכוונה לפסוק הראשון של ספרי תהלים, המלה הראשונה של כל תהלים היא "אשרי" – "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים", אלא רק ב"עצה היעוצה" כאן. אבל סתם כך כשיהודי אומר "אשרי" הוא חוזר על תפלת אשרי, שאומרים שלש פעמים ביום – "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה"[כ].
במאמר מוסגר, דרך אגב, זו ההתבוננות של ימי בידוד. כשלפעמים אדם צריך להיות לבד בבית, איזה סוג של יסורים – יסורי נפש – ועל זה אומרים "אשרי יושבי ביתך". אומרים זאת שלש פעמים בכל יום, 'חזקה', לדעת שזהו האושר האמתי. ב"אשרי יושבי ביתך" אולי הכי קל לחבר את ה-יה ל-וה, לגלות את היחוד השלם של עלמא דאתכסיא בעלמא דאתגליא, שיהפוך לטוב הנראה והנגלה ממש[כא]. "עוד יהללוך סלה" – עוד ועוד, בלי סוף, "יהללוך סלה" על הבידוד והישיבה בבית, רק שיהיה "ביתך", בית השייך להשי"ת, בית שמגדלין בו תורה ותפלה וצדקה (גם בימי בידוד אפשר להתעסק בגמילות חסדים).
שמחה מתוך אהבת ה'
ולכן ארז"ל כי השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו
כאן יש עוד מדה – מדת האהבה – שבשיעור הקודם הסברנו שהיא התופעה העיקרית, הרגש העיקרי, של הפירוש השני בתניא, אגרת הקדש כב, שנגיע אליו בע"ה. לפי האוה"ח שלמדנו עכשיו "אהביו" זו המדרגה השלישית – "מדרכי האהבה השלמה". קודם כתב ש"גם זו לטובה"[כב] – הפירוש השני של האוה"ח, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"[כג], ואפילו יותר, כי האוה"ח נקט במאמר רבי עקיבא, שאכן מופיע כאן בסוגיא, ואילו אדמו"ר הזקן נוקט בלשון נחום איש גם זו, שלא מופיעה כאן בסוגיא. אמרנו שהפירוש השני של האוה"ח הוא אמונה, ואדמו"ר הזקן אומר שאם אתה כבר מאמין ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" אפשר להתחזק ולהתעצם יותר עם הענין ולומר שודאי, בטוח, "גם זו לטובה".
אם כן, התחיל מהפירוש הראשון, והמשיך בפירוש השני, אבל העיקר הוא הפירוש השלישי – האהבה. לכן הפסוק שמביא הוא "ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרתו"[כד].
כעת מסביר את הפשט:
כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז
באגרת "להשכילך בינה" הוא ממש מואס בחיי העולם הזה, אין לו שום ענין ורצון בהם, אבל כאן אומר זאת טפה יותר בעדינות, אפשר לומר, שהשמחה היא מאהבתו קרבת ה'. כתוב "קרבת אלהים לי טוב"[כה] – קרבת ה' יותר חשובה לו מכל חיי העולם הזה.
כדכתיב כי טוב חסדך מחיים וגו'
מפרש כאן "חיים" על חיי העולם הזה. הוא לא אומר שהחיים האלה רעים, אלא רק ש"חסדך" – שהוא "קרבת ה'", לקבל ממך חסד – יותר טוב מהחיים.
מעלת קרבת ה' בעלמא דאתכסיא
וקרבת ה' היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ בעלמא דאתכסיא
כשה' עושה אתי לא-טוב, למראית עין, אני והקב"ה נמצאים יחד בעלמא דאתכסיא – הוא יורד לעלמא דאתכסיא, מקום היסורים, ואותי הוא מעלה לשם, ושם אנחנו נפגשים. הקרבה לה' שם היא באין ערוך יותר מהקרבה לה' בעלמא דאתגליא, ה-וה של שם הוי', המדות והמלכות. מה כל כך כיף להיות שם?
כי שם חביון עוזו ויושב בסתר עליון [כדי לדייק ולהבין את המלים האלה צריך ללמוד את הביאור של רבי לוי'ק, אבא של הרבי – תיכף בע"ה.] ועל כן [היות שזכה בעולם הזה להיות קרוב לה' בעלמא דאתכסיא, "הנסתרֹת", דרגת עולם הבא, ושמח בכך –] זוכה לצאת השמש בגבורתו לעתיד לבא שהיא יציאת חמה מנרתקה שהיא מכוסה בו בעוה"ז
עלמא דאתכסיא נקרא כך שהוא מכוסה. הקב"ה, שהוא השמש, יורד לעלמא דאתכסיא ושם הוא מתכסה. סימן שהקב"ה הוא דרגה של גילוי אור אין סוף שבכתר עליון, והוא נמשך ויורד לעלמא דאתכסיא, י-ה, אבא ואמא – שמהווה עבורו נרתק, על דרך "שמש ומגן הוי' אלהים"[כו] – המוחין של שם אלהים הם אותיות יה כנודע[כז].
ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא [מה שבתוך עלמא דאתכסיא יתגלה לעתיד לבוא.] ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו [מי שמקבל את היסורים בחכמה חוסה בו – בעלמא דאתכסיא – בעולם הזה ומסתופף בצלו.] צל החכמה [עלמא דאתכסיא הוא חכמה ובינה.] שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראים [ובדרך מליצה, בתוך הצל הוא צועק 'הצילני' – לפעמים קשה לסבול את הצל, וצריך להנצל.] וד"ל.
עד כאן כל הקטע של "לקבולי בשמחה". בשיחת הרבי שלמדנו, לענין הבנת שלשת המקומות בתניא, הרבי עושה את העיקר כאן מכך שצריך לחכות הרבה זמן עד לגילוי הטוב, צריכים לחכות עד לעתיד לבוא. מה שאין כן בפירושים הבאים, האתהפכא יותר קרובה.
שלשה עולמות מכח עולם הזה
יש שלש מדרגות – העולם הזה, העולם הבא, שמתפרש גם במשמעות של בא תמיד[כח], גם בהוה, ולעתיד לבוא, העתיד כפשוטו. לפי הקבלה עולם הזה הוא וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו גו'", עולם הבא הוא תבונה, הפרצוף התחתון של אמא, ולעתיד לבוא הוא אמא עילאה, הפרצוף העליון של אמא-בינה. שלש המדרגות האלה – עולם הזה עולם הבא לעתיד לבא – עולות ג"פ רפח, הממוצע שלהם, שהוא עצמו הרבוע הכפול של זה (הממוצע של שש המלים הוא זה ברבוע).
מהרמז הזה משמע שהכל כלול בעולם הזה. שלש המדרגות, עולם הזה, עולם הבא ולעתיד לבוא, שפשוט להבין שהן חש-מל-מל, הכנעה-הבדלה-המתקה – הכל לשם בירור רפח (בעולם הזה). יש אורות-ניצוצות-כלים[כט] – אלקות-נשמות-עולמות, בלשון הבעש"ט[ל] – הניצוצות הם הנשמות, והכל בשביל בירור הניצוצות, הכל בשביל הנשמות, שתתאחדנה באחדות אמתית עם האלקות. בכל אופן, כאן בפרק כו בתניא הוא כותב שצריך לחכות לעתיד לבוא.
ד. ביאור ר' לו'יק
עכשיו נראה את ההסבר של רבי לוי'ק על הלשונות כאן במעלת עלמא דאתכסיא, שמסבירות למה בזמן היסורים יש יותר קרבה לה' שבזכותה צריך לשמוח מאד. צריך לשמוח מאד שאתה במקום של "חביון עוזו ויושב בסתר עליון"[לא].
"חביון עוזו" – בינה הנעלמת בחכמה
חביון עוזו ויושב בסתר עליון: חביון הוא בינה, שהיא בהעלם. והיינו חביון שהוא מלשון חבוי.
מי מתחבא? בינה. בדרך כלל המקור לכך הוא שבינה נקראת "הוא" – "ועבד הלוי הוא"[לב] – לשון נסתר. נזכיר שהביטוי המקורי בקבלה הוא "חביון עוז העצמות"[לג] שבפנימיות רדל"א, הרבה מעל חכמה ובינה – כנראה ש"חביון עוז העצמות" הוא המתחבא בתוך עלמא דאתכסיא. אך כאן מסביר את הלשון לגבי עלמא דאתכסיא, שהוא חכמה ובינה.
עוזו הוא חכמה הנקרא עוז כמ"ש והחכמה תעוז [לחכם[לד].].
החכמה מביאה עוז לחכם. צריך להבין למה חכמה, שהיא בטול, היא עוז-תוקף? אנחנו יודעים שמפרשים, במיוחד הרבי הקודם, שחכמה, כח-מה, היינו "תקיפות הבטול"[לה]. ברור שהעז של החכמה הוא הכח של החכמה, כח-מה, הכח של הבטול.
מאיפה בא אותו כח? הוא יסביר בהמשך באותיות של קבלה. "חביון" הוא הבינה ו"עוזו" החכמה – הפשט שהעוז מתחבא, אבא בתוך אמא, אך תכף נראה שהוא מפרש כאן על פי קבלה שאמא מתחבאה בתוך אבא.
וכתיב הללוהו ברקיע עוזו שקאי על חכמה.
עוד ראיה שעז שייך לחכמה. בכוונה של הפרק האחרון בתהלים – אחד הפרקים שאנו אומרים בימים אלה – יש עשרה ביטויים שכנגד הספירות, כפי שמסביר האריז"ל[לו] ???מצאתי רק ברמ"ק. בדרך כלל רקיע הוא בינה, אבל כאן "רקיע עֻזו"[לז] – לפי סדר הלשונות שם – כנגד חכמה.
ופירוש חביון עוזו הוא מה שהוא חבוי וטמון בעוזו דהיינו בחכמה.
הוא מפרש כאן, כמו שאמרנו הרגע, שהבינה היא בתוך חכמה, "הבן בחכמה", הבינה היא חבויה וטמונה בתוך החכמה. מה שקראנו קודם הפשט, שהחכמה בתוך הבינה, היינו "חכם בבינה", אך הוא מדבר כאן על "הבן בחכמה", כפי שכעת יסביר.
והיינו או"א עילאין [שבכללות הם ה]יו"ד של שם. [איפה הבינה טמונה שם, ביו"ד? במילוי:] שבינה אותיות ו"ד טמון וחבוי בחכ' י' [ה-י השרשית.] כי המילוי חבוי וטמון בהפשוט (ואימא עלאה גבוה מאבא עלאה [החביון יותר מהעוז.] כמ"ש בע"ח שער אנ"ך פ"ח ובשער הזיווגים פ"ה.
ומה שאבא נקרא עוז שעוז הוא ענין גבורה,
כפי ששאלנו, מאיפה כאן ה"כח", התקיפות? בדרך כלל כותבים שהחכמה מקבלת את הגבורה-העוז מגבורה דעתיק המתלבשת במו"ס דאריך ומשם מאירה לחכמה עילאה דאצילות. כאן אומר עוד משהו, יותר עמוק בכתבי האריז"ל.
כי הוא חצי העליון דבינה דמ"ה.
ידוע שכל עולם האצילות, עולם התיקון, הוא ששם מה, "אורח אצילות"[לח], מאיר בחלקי בן, מתקן אותם על ידי שהוא מתחבר ומתייחד עמם. באופן כללי, חלקי בן בכל ספירה יותר מורכבים, ושם מה יותר פשוט, אבל דווקא בג"ר יש 'הפתעה': כתר ד-מה מתקן את החצי העליון של כתר בן, פנימיות הכתר, עתיק; חכמה ד-מה מתקנת את החצי התחתון של כתר בן, חיצוניות הכתר, אריך; ואילו הבינה מתקנת את אבא ואמא, כל המוחין – החצי העליון של הבינה מתקן את אבא והחצי התחתון מתקן את אמא. לאור זאת, אומר שאבא נקרא עוז כי יש בו החצי העליון של בינה ד-מה, ולגבי בינה נאמר בכל מקום – לא מביא כאן – "אני בינה לי גבורה"[לט]:
ובינה הוא מקור הגבורות) והוא בחי' הבן בחכ'.
ר' לו'יק הסביר באותיות של קבלה למה אדמו"ר הזקן מביא את הביטוי כאן, אך ברור שאדמו"ר הזקן מביא את הביטוי גם בשביל אנשים שלא מתמצאים בקבלה עד כדי כך, כדי לתת הרגשה שקרבת ה' בשעת היסורים, מעלמא דאתכסייא, מחברת אותך לחביון עוזו. הוא-הוא מה שהוא מסביר. יש אפילו מטען רגשי במלים האלה – כשאני עומד ומקבל את השמחה ביסורים גם אני מקבל עוז ותוקף וגם אני חבוי באור ה'. בהמשך השתמש בביטוי שאני חוסה בצלו, אבל כאן אני ממש בעצמי קרוב לחביון עוזו של ה'.
"ויושב בסתר עליון" – חכמה הנעלמת בבינה
עד כאן הסביר את הביטוי הראשון. כעת עובר לשני:
ויושב בסתר עליון. סתר הוא בינה [נסתר, כמו חביון שהוא לשון חבוי. אמרנו שבכלל בינה נקראת "הוא", לשון נסתר. וכן בפסוק "הנסתרת להוי' אלהינו" ה-נסתרת רומז לכך שעיקר גדר הנסתר שייך ל-ה עילאה שבשם, בינה-אמא.]. ועליון [בערכי הכינויים.] הוא חכ' שהוא למעלה מבינה. (ועיין בפע"ח בכוונת תהלות לאל עליון גואלם. ומבואר שם שעליון הוא חכ'.) וחכ' הנקרא עליון הוא יושב בסתר דבינה [כעת הכיוון ההפוך. קודם פירש שהבינה חבויה בתוך העוז, וכעת מדבר על ה"עליון" ש"יושב בסתר" דבינה.] ועיין בתיקוני זהר תיקון ס"ב והוא כמו וחכם בבינה והוא ישסו"ת ה"י של שם. ה' תבונה. י' דמלוי ה"ה יש"ס [ה-י שיושב ומאיר בתוך הסתר.].
והיינו [שני הביטוים יחד, "חביון עוזו" ו"יושב בסתר עליון", הם] יו"ד ה"י של שם. ויסורים נמשכו מבחינת חו"ב. י"ה של שם ["אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", כמבואר בפנים. לכן ביסורים הוא קרוב ל"חביון עוזו ויושב בסתר עליון".].
השתלשלות היסורים מנפילת האחוריים – מחלה תוצאה של חוּלין
כעת אולי הנקודה הכי חשובה כאן – מה הקשר בין יסורים ל-יה?
כי שרש היסורים הוא מביטול האחוריים דחו"ב. הן האחוריים דאו"א עילאין והן האחוריים דישסו"ת.
בשבירת הכלים המוחין לא נשברו, אבל התבטלו האחוריים שלהם – כתוב שגם אחורי אבא ואמא עילאין וגם אחורי ישראל-סבא ותבונה התבטלו כו' – ומשם היסורים. אם כן, היסורים הם גם תיקון לבטול האחוריים. הרבה פעמים מסבירים שאחורי חכמה ובינה שנפלו הם חכמות חיצוניות, בפרט מדעי הטבע, שיש בהם גם אמת. אם היה שקר – היה נופל למטה, בקליפות. אבל אם אמת – צד האחור שנפל רק בתוך האצילות. יתכן שהוא נכון, אמת, אבל מה הנפילה? איבד את גילוי האלקות. בדיוק כמו יסורים, שאיני רואה את ה' בתוכם במבט ראשון.
אם כן, יש פה קשר עמוק – נקודה מאד חשובה – בין היסורים לבין חכמות חיצוניות אמתיות, כמו כל ההישגים של המדע. מהישגי המדע יוצאת כל הטכנולוגיה של היום, שמיום ליום הולכת וגדלה ומצליחה לחולל כל מיני דברים בעולם – הן דברים טובים והן דברים רעים. צריך ודאי וודאי לתקן זאת. כנראה שאם יתקנו את המדע ויחברו את המדע לתורה, שהחולין יהיו על טהרת הקדש – אז גם החולים יתרפאו ויהיו על טהרת הקדש. כתוב שהחולים באים מהחולין[מ]. שוב, יתכן שהחולין הם דברים אמתיים לגמרי, רק שהם חולין – לשון חלל, בלי תודעה אלקית. צריך את טהרת הקדש, למלא אותם בתודעה אלקית, והמניע בנפש הוא "קרבת אלהים לי טוב"[מא] – הרצון להיות קרוב לה' ויהי מה. אם יותר קרוב לה' בדברים לא טובים שקורים עדיף מדברים טובים, שהכל בסדר אצלך, רק שאתה אחור באחור עם ה', ר"ל.
אמרנו קודם באריכות שעלמא דאתכסיא עצמו מכוסה. אם רוצים להוסיף לכך עוד קצת הבנה, בדרך הקבלה, הכיסוי הזה הוא מלבוש – עור הבינה שמלביש את התבונה ואת ישראל סבא שבתוכה. זהו מלבוש החשמל (וכנודע שמלבוש עולה חשמל[מב]). בעולם הזה המלבוש הזה פועל "חש", לשון חשאי וחשך, הוא מסתיר. לעתיד לבוא יהיה המל-הגילוי (מל לשון מול). אם כן, כל הסיפור של עלמא דאתכסיא ו"בצאת השמש בגבֻרתו", יציאת חמה מנרתיקה, קשור לסוד החשמל, חש-מל-מל.
"ויזרח ויאיר בגילו רב ועצום" – ארבעה מוחין
יש קטע שני של רבי לוי'ק, על הלשון בסיום הפסקה שקראנו ביחס לגילוי שיהיה לעתיד לבוא:
ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום [כל פעם שאדמו"ר הזקן משתמש במילים נרדפות, ועושה איזה ביטוי מורכב שהייתי יכול לקצרו, סימן שיש לו כוונה נסתרת בביטוי.]: הב' לשונות יזרח יאיר [הייתי חושב שיאיר יבוא לפני יזרח. ב-יג לשונות של אור[מג] הראשון הוא אור ו-זרח הרבה יותר מאוחר. למה מקדים את "יזרח"?]. וכן הב' לשונות שאח"כ רב ועצום [כנראה שיש הקבלה בין "יזרח ויאיר" ל"רב ועצום".].
י"ל לנגד המוחין שהם עלמא דאתכסיא, י"ה,
לשם רוצים להיות קרוב, אף על פי שבעולם הזה חשך, חש. המל-הגילוי יהיה בזכות ההתקשרות לחש. החש הוא "סיג לחכמה שתיקה"[מד]. אם נהיה חכמים בעולם הזה, וקרבת ה' תהיה העיקר אצלנו, ומתוך אהבת ה' נשמח בקרבת ה' – הכל מתוך שפלות – יהיה טוב. האור הזה יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום.
והם [י-ה הם] ג' מוחין
הגם שאלה שתי אותיות יש כאן שלשה מוחין, חכמה ובינה מקדימה ודעת מצד אחור. חכמה ובינה הם "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך"[מה]. צריך לקבל פנים בפנים, גם את היסורים של "מוסר אביך" וגם את ההוראה בפועל מ"תורת אמך". שניהם תורה (גם המוסר הוא תורה) בהיותם בצד הפנים, אבל הדעת, מח האחור, היא שרש התפלה, שרש חוט השדרה[מו] – חי חוליות השדרה, כנגדן חי ברכות שמונה עשרה[מז].
דעת היא התקשרות. דעת תחתון היא שאני צריך להיות מקושר לה' ודעת עליון היינו שה' צריך להיות קשור אלי. זהו לא הפירוש הרגיל בדעת עליון ודעת תחתון. הרב המגיד מפרש[מח] את השם דוד – "דוד מלך ישראל חי וקים"[מט] – ומסביר שיש בו שתי אותיות ד שהן בטול, "דלית ליה". כדי שיהיה חבור בין המשפיע והמקבל המשפיע צריך להתבטל, לבטל את עצמו, לשם ההמשכה והחבור עם המקבל. גם המקבל צריך לגמרי לבטל את עצמו שיוכל לקבל מהמשפיע, לקלוט אותו, "לקבולי". ד היא גם בטול וגם דעת, התקשרות, דעת עליון ודעת תחתון – התקשרות המשפיע למקבל והתקשרות המקבל למשפיע. עד כאן מאמר מוסגר, דרוש לגבי חב"ד.
חב"ד הנחלקים לד' כי דעת כולל ב' עטרין דחו"ג.
שהם גופא משפיע ומקבל. יש משהו בעטרא דחסדים שהיא עטרא של המשפיע, הקשור לדעת עליון. הפירוש הרגיל בחסידות שדעת עליון היא שהיש האמתי למעלה ולמטה הכל אין, "כולא קמיה כלא חשיב". אף על פי כן, היש האמתי יורד ומהווה ומחיה ומקיים את המציאות – שהיא אין לגביו. גבורה, העטרא דגבורות, היא האתערותא דלתתא, העלאת מיין נוקבין. מפורש שהעטרא דחסדים מקור המיין דכורין ועטרא דגבורות מקור המיין נוקבין, דעת עליון ודעת תחתון כמו שהסברנו.
וכידוע בענין הד' פרשיות דתש"ר שהם הד' מוחין חו"ב חו"ג (ותש"ר הם בחי' חשך. כי כשאומר ובורא חשך ימשמש בתש"ר. [למה חשך? כי הם בבריאה, אפשריות המציאות[נ]. גם הבריאה שבאצילות, בינה-אמא, היא בחינת חשך, אתכסיא. כל זה רק להסביר שחב"ד הם עלמא דאתכסיא:] והיינו בחי' עלמא דאתכסיא.)
שוב, החשך מסתיר מה שלמעלה ממנו. לכן אמרנו קודם שבאמת החמה שצריכה לצאת מנרתיקה היא כתר, "כתר עליון", למעלה מהחשך הזה. בכלל, מה זה מלמד אותנו? שסתם שכל – לכן אל תהיה חכם, סתם חכם עם הרבה שכל – מסתיר על נקודת העצם, על האמת לאמתו, שהיא כתר עליון. כאשר השכל יתברר בתכלית, חידוש ה"תורה חדשה" של מלך המשיח, אז הוא לא יסתיר עוד על הכתר אלא יגלה אותו. בכל אופן, כרגע, היום, המוחין הם בחינת חשך.
פירוש ראשון בהקבלת הבטוי לחב"ד
זהו יזרח [לעתיד לבוא החשך יאיר – ה' יוציא חמה מנרתיקה, ובתוך המלבוש גופא יעבור מ-חש ל-מל.] שהוא תחלת הזריחה וההארה [שלה. כל המשל הוא "צאת השמש בגבֻרתו", לכן קודם כל צריך לזרוח מתוך החשך ואחר כך הוא יאיר – סדר מאד מובן.] הוא חכ'. (וחכ' [עצמה] נק' מזרח [במדות מזרח הוא תפארת, אבל בכללות – בשם י-ה-ו-ה – מזרח הוא ה-י של שם הוי', חכמה, כמפורש בזהר שמביא (וכמו שמשה אהרן ובניו, בחינת חכמה, שכנו למזרח המשכן דווקא).]. עיין בזח"ג דק"כ.)
ויאיר שהוא התפשטות האור בהרחבה הוא בינה שבינה הוא התפשטות בהרחבה. רחובות הנהר [לא הייתי מבין כך, אבל הוא מסביר ש"יאיר" הוא התפשטות בהרחבה, והרחבה היא בינה. ידוע שחכמה היא נקודה, "ברק המבריק על השכל"[נא], ובינה היא "רחֹבות הנהר"[נב], "רחבה מני ים"[נג].]. (ונהר פירושו ג"כ אור [מביא כאן עוד מלשונות האור שאנו מסבירים.]. כמו הביטו אליו ונהרו [פסוק בו נהר היינו אור.] וכן יאיר שקאי על בינה שנקראת נהר, פירושו ג"כ מלשון אור)
כעת מסביר את המשך הלשון:
בגילוי רב ועצום. ב' עטרין חו"ג דדעת רב [הוא] חסד [עטרא דחסדים, מקור המיין דכורין של המשפיע, דעת עליון בתוך הדעת. הראיה ש"רב" הוא "חסד" היא הביטוי "רב חסד"[נד] – שרב בפני עצמו שייך לחסד, התרבות (וכך אנו מסבירים לגבי רב ושמואל). כמו שהבינה מתפשטת בהרחבה, גם החסד הוא ריבוי, פועל ריבוי (הקשר בין החסד לבינה רומז בפסוק "עולם חסד יבנה"[נה] – יבנה אותיות בינה[נו]).]. עצום שפירושו תוקף גבורה [עטרא דגבורות של הדעת. מכל ההקבלות כאן זו הכי מכוונת בפשטות.]. (וסימנך בגילו"י ר"ב ועצו"ם גי' דעת ע"ה).
גילוי רב ועצום ע"ה בגימטריא דעת – יש אחד יותר מדעת ואחד פחות דעת, וסה"כ רומז לדעת. אם כבר עושה ענין מהביטוי "בגילוי רב ועצום", ראשי התבות למפרע הם ורב, כמו "ורב חסד" בגילוי יג מדות הרחמים. ח"פ הוי', ורב, בגימטריא יצחק – התכללות של ה"עצום", גבורה, בתוך הריבוי של החסד.
וחו"ב שהם כ"א מוח שלם. הם בחלוקה א' יזרח ויאיר ועטרין חו"ג דדעת הם בחלוקה בפ"ע. בגילוי רב ועצום.
אמרנו קודם שהמוחין חכמה ובינה הם מקדימה ודעת בחינת אחור – שתי בחינות-חלוקות. אפשר לקשור שדווקא המח שבצד האחור צריך "גילוי רב ועצום", כי היות שהוא מצד אחור צריך לגלות אותו.
פירוש שני בהקבלת הבטוי לחב"ד
או [בצורה אחרת, אם יש לו שני פירושים שונים סימן שמשהו לא 'גלאט' בפירוש הראשון – הכי לא 'גלאט' הוא ש"יאיר" היינו בינה, נהר לשון הארה וכו'. לכן ראוי שיהיה עוד פירוש. כשמחלקים את המוחין מחלקים או פנים-אחור או ימין-שמאל. הרבה פעמים מחברים עטרא דחסדים למח החכמה ועטרא דגבורות למח הבינה, וכך הוא מסביר בפירושו השני:]
יל"פ יזרח ויאיר [שני לשונות אור, בחלוקה בפני עצמה.] המוחין הימי' חכ' ועטרא דחסד. כמו מזרח ודרום [מזרח החכמה ודרום הוא החסד – "הלוך ונסוע הנגבה"[נז].]. יזרח חכ' ויאיר חסד.
כאן הרבה יותר טוב לענ"ד, כי "יאיר" מתאים לחסד – "אברהם התחיל להאיר"[נח], "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור"[נט] ביום אחד של מעשה בראשית, יום החסד.
בגילוי רב ועצום.
בפשט היינו הגילוי הרב והעצום של ה"יזרח ויאיר", רק ש"רב ועצום" אלה מלים שפחות שייכות לאור – יש "אור עצם" בניגוד ל"כח העצם". מכאן מובן למה לעתים חשוב לעשות ממשלת אחדות. אם צריך לבחור בין ימין לשמאל – ברור שצריך ימין. אבל אם הימין לבד לא עובר סימן שחסר לו ה"גילוי רב ועצום" של הימין גופא, לכן צריך לחבר לשמאל שמעניק "רב ועצום".
המוחין השמאלי' בינה ועטרא דגבורה, רב בינה [ריבוי, התרבות והתפשטות מתאימות לבינה, כי בינה היא התפשטות – בסוד צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[ס].]. עצום גבורה [שוב, זו ההקבלה הכי טובה.]. ובינה ועטרא דגבורה הם נוקבין לגבי המוחין הימני' חכ' ועטרא דחסד שהם בחי' דכורין. זהו בגילוי רב ועצום. בגילוי בב'. היינו יזרח חכ' להיכן יזרח בגילוי רב דבינה. ויאיר חסד להיכן יאיר בגילוי עצום דגבורה. וכמובן.
הזכר מאיר בתוך הנקבה, הימין בתוך השמאל. זו האחדות, ה'ממשלת-אחדות' שלנו, לכן כתוב "יזרח ויאיר בגילוי רב ועצום", מונחים מקבילים – ה"יזרח"-החכמה יאיר ויתגלה בתוך ה"רב". הוא לא חוזר בו מהפירוש הראשון – כי אז היה משמיט אותו – ואף על פי כן הוא כמעט הוה-אמינא ביחס לפירוש השני, שיותר מתיישב, אף על פי שהשני יותר 'מחודש', יותר על פי קבלה.
איך שלא יהיה, שני הקטעים שלמדנו כעת מרבי לוי'ק הם רק שנקבל הרגשה יותר חזקה ביפי של עלמא דאתכסיא וכמה כדאי להיות בו. מהרצון להיות קרוב לקב"ה באה שמחה ביסורים, בהם אתה אין סוף יותר קרוב לה' – דבר שיתגלה לעתיד לבוא. עד כאן פרק כו. בהמשך צריך ללמוד את אגרת כב, ואחר כך לחזור לאגרת שלנו, "להשכילך בינה".
יחסית, כל מה שכתוב כאן – גם השמחה וגם האהבה, "ואֹהביו כצאת השמש בגבֻרתו" – הכל בנוי על תשתית של עבודת הבינוני. הרי גם בפרק זה גופא הכל יוצא מכך שאתה באמצע מלחמה, וכדי לנצח צריך להיות שמח. גם שיש לך יסורים צריך להיות שמח, וצריך להסביר מה השמחה בזה.
יחסית לשאר הפירושים, כפי שהרבי הסביר בשיחה, השמחה כאן גופא היא שפלות. לא כתובה כאן המלה שפלות, אבל השמחה כאן – "לקבולי בשמחה" (שלא מודגש בקטעים הבאים) – היא מתוך השפלות. לכן גם למדנו את שלשת פירושי אוה"ח שכולם נמצאים בתניא כאן – השפלות של פריעת חוב, וגם "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" שכאן כותב "גם זו לטובה", והעיקר "כצאת השמש בגבֻרתו".
ארבע מדרגות שיש בשיחה של הרבי: כאן – המלכות; יותר גבוה אגרת כב בה העיקר אהבה, להרגיש ולהתבונן כמה ה' אוהב אותי ומתוך ההתבוננות לעורר אצלי אהבה; אחר כך "להשכילך בינה" – בבינה (אף שהדגיש דעת), ולמדנו אצל רבי הלל[סא] ששם המתקת הדינים היא דרך העלאה, שמעלים את הדינים לשרשם בבינה; בסוף, מה שכותב על פנימיות התורה ורשב"י, על דרך מה שרבי הלל כותב שיש עוד דרך להמתיק דינים – על דרך משה רבינו ממש, ונחום איש גם זו – "ויחל משה"[סב], שיכול להמשיך למעלה מבינה, מכתר וחכמה, ישר למציאות הגשמית ולהפוך-להמתיק את המציאות למטה במקומה.
זו המדרגה הכי גבוהה (בסוד "שוב לאחד" המבואר בתניא פרק נ). מתאים למה שרשב"י היה ממתיק לכתחילה את מה שהיה נדמה קללה – היה הופך לברכה במקום, מכח פנימיות התורה שלו, מכח התורה. לכן כתוב שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו, בו כתוב "ויחל משה את פני הוי'", שהיה מסוגל להמתיק את הפנים של זעם של ה' ולהפוך אותם לפנים של רחמים. ככה רשב"י בתורתו, בשרש, פשוט הסביר איך הכל טוב. לכן למטה מיד ירד גשם, כשהוא דרש את הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"[סג]. גם פסוק מאד חשוב לעניננו, שתוך כדי ה"אשרי יושבי ביתך" שלנו, צריך לחשוב על תורת רשב"י, שהמתיק את כל הדינים ב"הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", שנזכה בשביעי של פסח להיות "שבת אחים גם יחד", ועוד לפני כן, בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
© כל הזכויות שמורות למכון גל עיני. הטקסט מיועד ללימוד ולשימוש אישי בלבד.