"צדקה [ו]לחיים"

בע"ה

ה' אדר תשפ"א – רשימת הרב

קמפיין "מתקדמים ביחד"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במהלך קמפיין ההתרמה בשבוע שעבר, כדי להגביר את שמחת הנתינה באופן של "מרבין [צדקה] בשמחה", שלח הרב דרוש על הקשר באדר בין שתית היין ונתינת הצדקה והסדר העולה ממנו – אמירת 'לחיים', נתינת צדקה ושוב אמירת 'לחיים'. דרוש חשוב לפורים! פרק ב של הדרוש מרחיב בסוד "רחבה מצותך מאד", צדקה מתוך שפלות, ועולה ממנו כי הנתינה הבלתי-מוגבלת צריכה להמשך בתוך סדר והדרגה – נשיאת הפכים ששרשה באמונה, מקור ה"עד דלא ידע" של פורים.

א. "כן צדקה לחיים"

צירופי אדר – צדקה ויין

בכל אחד מחדשי השנה מאיר אחד מ-יב צירופי שם הוי' ב"ה[ב] (והרמז: חדש עולה יב פעמים הוי').

בחכמת הצירוף יש שתי שיטות, כנודע[ג], וביחס ל-יב הצירופים והקבלתם לחדשים (החל מחדש ניסן, "החדש הזה לכם ראש חדשים"[ד]), הכל זהה בשתי השיטות חוץ מהחדש ה-ו (אלול) וה-יב (אדר), שצירופיהם מתחלפים בין השיטות. לפי השיטה הראשונה, הצירוף המאיר באלול הוא ה-ה-ו-י, היוצא מסופי תבות הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי"[ה], והצירוף המאיר באדר הוא ה-ה-י-ו, היוצא מסופי תבות הפסוק "עירה ולשֹרקה בני אתֹנו"[ו]. לפי השיטה השניה, "ונהפוך הוא"[ז], "וצדקה תהיה לנו כי" שייך לאדר ו"עירה ולשֹרקה בני אתֹנו" לאלול. "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[ח] ובעמדנו בחדש אדר עלינו לעסוק בענין הפנימי של שני הפסוקים:

פשט הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי [נשמֹר לעשות את כל המצוה הזאת לפני הוי' אלהינו כאשר צונו]" עוסק בשכר המצוות, אך הוא נוקט לגביו בלשון צדקה – צדקה היא כללות כל המצות[ט] וממילא האמור כאן הוא כללות שכר כל המצות, הנזכר בלשון צדקה שהרי "שכר מצוה מצוה"[י] (שׂכר לשון יין ושֵׁכר, השייך ל"לבסומי בפוריא"[יא] של חדש אדר). "עירה ולשרקה בני אתנו" מדבר אודות ריבוי היין בנחלת יהודה[יב], שבט המלכות בישראל.

נמצא שהשיטה לפיה צירוף חדש אדר יוצא מ"עירה ולשרקה בני אתנו" רומזת ל"מרבין בשמחה"[יג] על ידי שתית יין "עד דלא ידע". אך השיטה לפיה צירוף חדש אדר יוצא מ"וצדקה [= אדר] תהיה לנו כי" רומזת ל"מרבין בשמחה" על ידי ריבוי במתן צדקה, "עד דלא ידע", שהוא עיקר השמחה של אדר ופורים, כפסק הרמב"ם[יד].

'לחיים', צדקה ו'לחיים'

אכן, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אך מה יש להקדים – את שתית היין (שהיא שמחת הגוף ו"הדם הוא הנפש"[טו], כסיום הפסוק "כבס ביין לבֻשו ובדם ענבים סותה") או את מתן הצדקה (שהוא שמחת הנשמה, המתדמה לה', המשפיע בעצם, בקיומה את "רחבה מצותך מאד"[טז], מצות הצדקה[יז] בה נוהג ה' בכל עת)?

אליבא דאמת, גם ביחס לשאלה מה להקדים יש להגיע למצב של "עד דלא ידע"... ואף על פי כן, על פי פתגם החסידים הידוע שכל המצוות אינן אלא היכי-תמצי להתוועדות חסידית (כאשר לאחר קיום המצוה זוכים להתוועד מתוך שמחה של מצוה), ראוי להקדים את הצדקה, וכאשר מגיעים לשיא של השגת כל היעדים עבורם נועדה הצדקה (ועד ליעד העיקרי – "ושביה בצדקה"[יח]) – לשבת להתוועד ולומר לחיים "עד דלא ידע"...

הקדמת הצדקה לאמירת ה'לחיים' היא בסוד הפסוק "[כן] צדקה לחיים"[יט] – קודם "צדקה" ואז "לחיים". אמנם, ניתן גם לפרש "כן צדקה לחיים" – ההכנה ל"צדקה" היא "לחיים". לכן, מן הראוי לקחת קצת משקה ולומר 'לחיים' לפני נתינת הצדקה ולהמשיך באמירת ה'לחיים' (קצת יותר מקצת...) לאחריה. והרמז: משקה-צדקה-משקה עולה גל ברבוע – על ידי כך זוכים ל"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[כ] (העולה גם השראת השכינה בישראל)!

ב. "רחבה מצותך מאד"

רחמים ושפלות

כפי שהוזכר, אדמו"ר הזקן מסביר בתניא כי "רחבה מצותך מאד" היינו מצות הצדקה[כא], אותה ראוי לכנות "מצותך" (בלשון יחיד), המצוה המיוחדת לה' – "מצותך דייקא היא מצות הצדקה שהיא מצות ה' ממש מה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עושה תמיד להחיות העולמות ויעשה לעתיד ביתר שאת ועז". "מאד", שמובנו כאן בלי גבול (רוחב אין סופי), רומז גם לעבודת "בכל מאדך"[כב], "בכל ממונך"[כג], שבעבודת הצדקה.

ורמז: "רחבה מצותך מאד" בגימטריא שפלות. השפלות במצות הצדקה היינו האמור על ה' יתברך (שמצות הצדקה היא "מצותך" המיוחדת לו, כנ"ל) "המשפילי לראות בשמים ובארץ"[כד] כשמתוך כך ה' נותן צדקה לכל אחד לפי ענינו (השמימי או הארצי). ראית ה' בשפלותנו מעוררת רחמים – רחמי אמת שהצדקה תקלט בפנימיות ותפעל את פעולתה להחיות ולרומם את המקבל (וכנודע[כה] בסוד יחוד הרחמים והשפלות, פנימיות התפארת ופנימיות המלכות). כך, גם על האדם לתת צדקה מתוך תחושת שפלות ורחמים. קיום "רחבה מצותך מאד" מתוך שפלות פועל "עת רצון"[כו] למעלה ולמטה ומסוגלת לכל הישועות בגשמיות וברוחניות.

"ככל מצותך אשר צויתני"

והנה, יש רק עוד פעם אחת בכל התנ"ך "מצותך"[כז] (מצות ה') בלשון יחיד[כח] (מצות ה')[כט], בוידוי מעשרות[ל]:

ואמרת לפני הוי' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באֹני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול הוי' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש.

גם כאן ההקשר הוא במובהק של צדקה, כדרשה ביחס לפסוק הסיום – "כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מ'השקיפה ממעון קדשך', שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים"[לא].

בלי גבול בסדר

בפרט, "מצותך" כאן היינו סדר הפרשת המתנות, כדברי רש"י[לב]: "'ככל מצותך'. נתתים כסדרן ולא הקדמתי תרומה לבכורים ולא מעשר לתרומה ולא שני לראשון שהתרומה קרויה 'ראשית', שהיא ראשונה משנעשה דגן, וכתיב 'מלאתך ודמעך לא תאחר', לא תשנה את הסדר".

ארבע מתנות עניים האמורות כאן הן כנגד שם הוי' לפי סדרו: הבכורים והתרומה, שנקראים "ראשית" (ב בחינות "ראשית", סוד "בראשית"[לג]), הם כנגד י-ה, חכמה ובינה (בסוד "ראשית חכמה קנה וחכמה ובכל קנינך קנה בינה"[לד]), "הנסתרֹת להוי' אלהינו"[לה], ומעשר ראשון ומעשר שני (או עני) בגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו" – שני הראשונים הם קדש המותר רק לכהנים ושני האחרונים מותרים לזרים (אלא שמעשר ראשון שייך ללוי, הבן השלישי, שכנגד ה-ו שבשם[לו], ומעשר שני שייך לכל ישראל, "כנסת ישראל" שבמלכות, ובפרט מעשר עני ניתן לדלים והאביונים שכנגד המלכות). הכל בסדר של צמצום-התפשטות-המשכה-התפשטות[לז]: הביכורים המסומנים עם ראשית הצמיחה הם בסוד "ראשית הגילוי" המרוכזת שבחכמה[לח]; התרומה "ראשית המציאות" שבבינה, ההתפשטות באתכסיא; ההתפשטות-ההמשכה מאתכסיא לאתגליא במעשר ראשון; ועיקר ההתפשטות במעשר שני-עני שבמלכות, עיקר עלמא דאתגליא. משלב לשלב גוברת גם כמות הנתינה, כשעיקר הקפיצה הוא בין "הנסתרֹת ל"והנגלֹת"[לט].

יבכורים

התרומה

ומעשר ראשון

המעשר שני/עני

מכאן נלמד על חשיבות הסדר הנכון במתן צדקה, בקדימה ואיחור של סדרי עדיפויות – כמפורש הן ביחס לסדר הראויים לקבל[מ] והן ביחס לדרגות ב'איכות' הצדקה[מא]. התכונה של קדימה ואיחור היא הכח המיוחד של היסוד (אליו מתנקזים ה החסדים מכל המדות, והוא הצינור הצר המסדר את סדר ההשפעה)[מב], מדת הצדיק הנותן צדקה תמיד (ובהמשכת ה החסדים ל"צדק, מלכותא קדישא"[מג], ממתיק את דיניה והופך אותה לצדקה[מד]). הנתינה המסודרת, בסדר של "סוד הוי' ליראיו"[מה] (י-ה-ו-ה, כנ"ל), מעוררת שמחה (שהיא התיקון העיקרי לפגם הברית, זרע לבטלה, כנודע[מו]).

אם כן, דווקא במצות הצדקה יש נשיאת הפכים (השייכת במיוחד ל"מצותך" של הקב"ה, שהוא "נושא הפכים" ו"נמנע הנמנעות"[מז]) בין הנתינה ה"רחבה... מאד", בלי גבול, לנתינה המסודרת והמדורגת – בלי גבול בתוך גבול[מח] (תכונת ה"צדיק יסוד עולם"[מט], משפיע הצדקה, כנ"ל), "אורות דתהו בכלים דתיקון"[נ] המסוגלים להבאת המשיח. שרש תכונת "נושא הפכים" הוא בכח האמונה[נא], "כל מצותיך אמונה"[נב], "רישא דלא ידע ולא אתידע" שבכתר – שרש ה"עד דלא ידע" של פורים (כולל ה"עד דלא ידע" ביחס לסדר ה'לחיים' והצדקה, הנ"ל, והסדר המלא שנוצר מ"אלו ואלו דברי אלהים חיים", כנ"ל). והרמז: "ככל מצותך אשר צויתני" ועוד "רחבה מצותך מאד" עולה יג (אחד-אהבה) פעמים "עד דלא ידע"!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "מרבין בשמחה" באדר, "עד דלא ידע", על ידי שתית יין ("עירה ולשרקה בני אתנו") ועל ידי נתינת צדקה ("וצדקה תהיה לנו כי").
• "כן צדקה לחיים" – ה"צדקה" קודמת ל"לחיים" וה"לחיים" הוא הכנה ("כן") ל"צדקה" – יש לומר לחיים, לתת צדקה, ושוב לומר לחיים (וחוזר חלילה).
• נתינת צדקה מתוך שפלות (ברחמים המזדהים עם צער הזולת) מעוררת "עת רצון" למעלה ולמטה.
• יש לתת צדקה בלי גבול בסדר נכון – באיכות ובכמות.