1

בע"ה

ספר המאמרים תש"ה (60)

ד"ה "בסכות תשבו" (5)

ו' שבט ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

התחלנו ענין אתמול של הפנימיות של הקליפות, איך שאשור מצד אחד הוא העתיק, הכי גבוה, הכי קרוב לקדושה, לכן בזמנו הוא היה הכי טוב בין אומות העולם – "מן הארץ ההיא יצא אשור". ברגע שהוא יצא שנמרוד ממריד את הבנים שלו נגד ה' לבנות את המגדל אז הוא פרש, סימן שהוא הכי בסדר בין כולם. אבל עכשיו כתוב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור", כלומר שמי שבאשור הוא אובד לגמרי – סימן שאשור הכי גרוע. איך יתכן שאשור היה הכי טוב ונעשה הכי גרוע? זה מה שהוא הולך להסביר באותיות של קבלה וחסידות, אז נאמר בעל פה לפני שנקרא בפנים:

יש לעולמות של הקליפות בדיוק אותו מבנה כמו של עולמות הקדושה – אבי"ע דקליפה. יש אצילות של הקליפה, בריאה של הקליפה, בריאה של הקליפה ועשיה של הקליפה. כמו שבקדושה יש הבדל גמור בין אצילות לבי"ע, שאצילות הוא עולם עליון ובי"ע עולמות התחתונים – שיש בהם הרגשת היש – כך בקליפה אצילות היא קליפת נגה, מעין ממוצע, שיש בה גם טוב וגם רע. לפי זה ג קליפות הטמאות לגמרי הן בי"ע של הקליפה. כאן כבר אפשר לחדש איזה חידוש נחמד – כתוב שאצל היהודי הגוף ונפש הבהמית שלו היא מקליפת נגה ואצל גוי הם מג"ק הטמאות לגמרי (כך כתוב בתניא פ"א), כל היהודים הם אצילים, "אצילי בני ישראל", ויוצא כאן שגם הקליפה שלו היא אצילה כי קליפת נגה היא אצילות דקליפה. זה מאמר מוסגר שצריך להתבונן בו, שאצל יהודי יש משהו אצילי גם ברע שלו. מהו אציל בכלל? מהו עולם האצילות? יש שני פירושים – או לשון האצלה והפרשה או אצל וסמוך. גם בקליפת נגה אפשר להסביר ככה, שמה שקליפת נגה היא ממוצע שיש בו טוב – בהיותו סמוך לקדושה – היינו אצילות לשון אצל, ואילו הרע שבו היא בהיותו נאצל ומופרש מהקדושה. בקדושה גם אצילות לשון האצלה היא דבר טוב מאד, כמו שמשה רבינו מאציל את רוחו על שבעים הזקנים. הרבה פעמים כתוב שההאצלה של האצילות היינו גילוי ההעלם של אור ה'. אבל בקליפה – שקליפת נגה היא אצילות דקליפה – אפשר לפרש כפי שאמרנו כרגע, שה"אצל" הוא חלק הטוב שלו ו"נאצל-מופרש" הוא חלק הרע שלו.

בכל אופן, יש סדר בקליפות בדיוק כמו סדר ארבעת העולמות. בכל עולם הכלל אומר שהמלכות של העולם העליון הופכת להיות עתיק – פנימיות הכתר – של העולם שבא אחריו. היות שעולמות הקליפות – החל מק"נ, האצילות של הקליפות – גובלת בקדושה, אותו כלל תקף. סדר השתלשלות של הקליפות מתחיל בסוף מדרגות הקדושה, מתחת לעולם העשיה, אז ממלכות דעשיה נעשה עתיק של הקליפות – עתיק בעולם העליון של הקליפות, עתיק דאצילות של הקליפות, עתיק של קליפת נגה. הוא יסביר שלמדרגה זו קוראים "לבונה זכה" ב-יא סממני הקטרת. גם דבר חשוב מאד. הכל בא להסביר שאשור הוא הכי קרוב לקדושה, אבל דווקא הוא כאשר יורד למטה נעשה הכי גרוע, כמו שנתנו כמה דוגמאות אתמול, ומי שמושקע בקליפת אשור הוא אבוד לגמרי ורק שופר גדול יכול לעורר אותו. גם נעילה של יום כיפור לא אומרת לו כלום, אין לו שום התפעלות ושום התלהבות בשום דבר שבקדושה. מה יכול להציל אותו? הוא אובד, רק השופר גדול שלעתיד לבוא יכול להציל אותו. בכל אופן, זה נושא אחד – שממלכות דעשיה נעשה עתיק של האצילות של הקליפות.

אחר כך הוא אומר עוד נושא שכתוב בכתבי האריז"ל: שאף על פי שבכל עולם יש את כל עשר הספירות, גם עם הכתר וגם עתיק שבפנימיות הכתר, אבל בעולמות הקליפות לא כל הספירות מאירות, לא כל הספירות מתוקנות. ככל שיורדים בעולמות הקליפות הן נעשות יותר 'מתוקנות' – יותר משוכלל ומאיר. איך זה הולך? נושא גדול שבקושי תראה אותו בחסידות, והוא מביא אותו כאן. הוא אומר שבאצילות של הקליפות מאירות רק שבע המדות. כלומר, בעצם העתיק שם הוא מאד נעלם – הכל נמצא, אבל מאד נעלם. מה שמאיר באצילות של הקליפות הוא רק שבע המדות. כשיורדים לעולם הבריאה, אחד מ-ג הקליפות הטמאות לגמרי, שם חוץ משבע המדות יש גם תיקון של החכמה והבינה. זה הכי מובן ומתאים מכל מה שקורה בעולמות הקליפות, כי עולם הבריאה הוא עולם של שכל – שם מתווסף תיקון השכל של הקליפה. זה גם ווארט שאפשר להביא כדי להסביר אותו בפני עצמו. הקליפה הטמאה הראשונה היא תיקון השכל של הקליפה. [מה פירוש תיקון בקליפה?] שהוא מאיר, בשלמות, זה לגריעותא כמובן. תיקון השכל הוא כמו באוניברסיטה – שהכל מתוקן, השכלה לגריעותא. לפי זה יוצא שהחידוש בקליפה הטמאה הראשונה, הבריאה של עולמות הקליפה, הוא שהשכל משוכלל. מה קורה כשיורדים עוד עולם? בקדושה עולם היצירה הוא המדות, אבל בקליפה החידוש בעולם היצירה – השני בג"ק הטמאות לגמרי – שגם אריך שלו מתתקן, הכל יותר רע ויותר רע. כשיורדים עד הסוף, העשיה של הקליפות, מאיר עתיק של הקליפה – התענוג, וזה אשור. מי שנמצא באשור הוא אובד, לא מתעורר בשום דבר – יום כיפור ונעילה לא אומרים לו כלום – עד שלא יבוא השופר הגדול.

אמרתי בעל פה מה שכתוב כאן, רק שנבין אותו קצת.

[מה הקשר של זה ל-מח הצירופים של שם אלקים?] עוד ענין. מכל אות של שם אלקים יוצאים כד צירופים, ומהריבוי שלו – "אלהים אחרים" – אותיות ים יוצאים מח צירופים שנותנים יניקה לקליפות, "אדמת בני חם", קשור למצרים. זה עוד ענין.

נקרא בפנים, הוא אומר שאותו אשור יותר טוב משאר הגוים שהיו. למה?

ומכל מקום עדיף משארי עכו"ם שהיו אז כי עתיק דקליפה הוא שנמשך ממלכות דעשיה [הוא אצל הקדושה, אז יש משהו טוב.]

אם כבר הגענו לאשור, לשון אושר, איפה באמת כתוב אשור פעם ראשונה בתורה? גם הפסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור" הוא מאד בעיתי, "ויבן את נינוה וגו'". הפסוק כתוב אחרי פסוקי נמרוד, שהוא גבור ציד לפני ה', ממריד את כל העולם. אחרי שכתוב על נמרוד, שהוא מבני חם, יש פתאום פסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור", וחז"ל דורשים למעליותא – שהוא ראה מה קורה כאן אז הוא פרש. הוא קיים הלכה ברמב"ם, שאם כל התרבות, כל העולם מתנהג לא בסדר, אז צריך לצאת למדברות. רק שאשור היה טיפוס חזק, והוא יצא ובנה ממלכה במקום אחר – את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלח. יש שני פסוקים על אשור, אחר כך הוא בנה עוד עיר בשם רסן. טיפוס מרוסן, העיר האחרונה שהוא בנה נקראת רסן. מי הוא האשור הזה? לא כתוב היחוס שלו. בכל אחד שמוזכר בן בני נח כתוב יחוס, ובאשור לא כתוב יחוס – נזכר תוך כדי יחוס בני חם. אחר כך בבני שם יש אחד שנקרא אשור, ואומרים שכנראה אותו אחד – יש פה אשור שפורש ויוצא מהתרבות של נמרוד. ] וזהו בחינת לבונה זכה שבי"א סממני הקטרת,

הרמב"ן על הפסוק מפרש אחרת לגמרי, שאשור אינו שם של אדם אלא שם של ארץ, ו"מן הארץ ההיא יצא אשור" פירושו 'מן הארץ ההיא יצא לאשור' וזהו המשך לפסוקי נמרוד – שנמרוד יצא לארץ אשור. יש כמה מפרשים כמו הרמב"ן, שמתוארת כאן התפשטות נמרוד, ולא מדובר במישהו אחר בשם אשור. או שהפסוק הוא תוך כדי דור הפלגה או אחרי דור הפלגה, שנמרוד יצא לאשור ובנה את רחובות עיר ואת רסן וכו'. מאיפה יודעים שאשור היא ארץ ולא דווקא אדם? ברור שאם הוא בנה את אשור היא נקראת על שמו. מתי לראשונה נזכרת אשור בתורה? משהו יסודי. יש ארבעה נהרות שיצאו מעדן, "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים". לשני הנהרות הגדולים של בבל קוראים חדקל ופרת – הנהר השלישי והנהר הרביעי – ועל חדקל כתוב "ההלך קדמת אשור". על כל אחד מארבעת הנהרות יש תיאור וקשר לארץ. למשל, על פישון כתוב "הוא הסֹבב [ה-ס הראשונה בתורה, אף שבזהר כתוב ש"ויסגר בשר תחתנה" היא הראשונה, אבל יש בתורה עוד שתים קודם] את כל ארץ החוילה [שחז"ל אומרים שהיא ארץ ישראל]". גם על הגיחון כתוב "הוא הסובב" – בראשון בלי ו ובשני עם ו, כמו "הקֹל קול יעקב", יש סובב בלי גילוי הקו וסובב עם גילוי הקו. פישון סובב את ארץ החבילה וגיחון סובב את ארץ כוש. כתוב שארבעת הנהרות הללו הם כנגד פרד"ס שבתורה. פישון גם "פה שונה הלכות" אבל גם לשון התפשטות (פש, נפש) – פשט. המקום הכי טוב ללמוד פשט, "פה שונה הלכות", הוא ליד הנילוס – איפה שהרמב"ם היה וגם איפה שהאריז"ל התחיל (הפשט של הקבלה...). בכל אופן, פישון הוא הפשט, גיחון הרמז, חדקל הדרוש ופרת הוא הסוד. יש הרבה הסברים בכך. בכל אחד משלשת הראשונים נזכר מקום – שני הראשונים סובבים מקום והשלישי הוא "קדמת [אשור]". בנהר הרביעי לא נזכר מקום, רק שחז"ל דורשים ש"הוא דמעיקרא" – הוא הנהר המקורי שיוצא מעדן, גם סימן שהוא הכי גבוה. הפרט משקף את הנהר המקורי, עוד לפני הפירוד. זה רק להבין שהפעם הראשונה שיש אשור היא לגבי החדקל. על פי פשט, שנקרא כך על שם העתיד, כמו הרבה פעמים – רק מראה שהמושג אשור מופיע לראשונה כמקום, וכך אפשר להסביר את "מן הארץ ההיא יצא אשור" על מקום ולא על איש. הקושי שאשור לא מיוחס כאיש, ולכן דוחקים שהכוונה "לאשור". מלמד אותי שאו שאשור הוא איש טוב, שיוצא מדור הפלגה, או שלשם מגיע נמרוד עצמו וכובש את המקום. אמרנו זאת כי מתאים כאן, שלאשור יש שרש גבוה בקליפה, אבל בסוף הוא נעשה הכי גבוה – מתאים לרמב"ן, שבעצם מדובר כאן על מקום שכובש נמרוד עצמו, ולא על אחד מבני שת. זה היה מאמר מוסגר על אשור.

גם המספר אשור הוא מענין: אשור שוה 507, 3 פעמים 13 ברבוע, צירוף אותיות ראשו. כתוב "ותומכיה מאושר" ודור בלוח "היום יום" – מאושר אותיות מראשו. אחת הסיבות שהרבי הרש"ב קרא לישיבתו "תומכי תמימים" הוא הפסוק "ותומכיה מאושר" – התומכים הם הרגלים, אבל התמיכה מתחילה מהראש. "אשוריו" היינו רגליו, אבל יש כאן רמז שהתמיכה מתחילה מהראש ויורדת מטה-מטה עד סוף הרגלים, עד "רגליה יורדות" היפך החיים, זה "האובדים בארץ אשור".

[על כתב אשורי כתוב מאושר שבכתבים.] יש מי שאומר שמאושר הוא לשון מיושר, כתב מרובע. אז כנראה שמרובעים הם מאושרים... [למה התורה כתובה דווקא בכתב אשורי?] כנראה יש שם ניצוצות. במקור הכי גבוה – יש שם ניצוץ חשוב. אם נוכל לקחת אותו מהמקור נפריד את כל החיות מהקליפות, נגמור את כל הקליפות אם נוכל לברר את החיות מהראש.

[אם נמרוד יצא לאשור – מה הוא שינה פאזה? היה הכי מורד ונעשה מרוסן, רסן וכלח.] יש מי שאומר שזה אחרי הפלגה – הוא נסה את הפלגה ולא הלך לו, מהדורה ראשונה נשברה, ואז הוא הולך ומייסד את תרבותו במקום אחר. מי אחר כך בתנ"ך מייצג את אשור? סנחריב המלך, שרצה להחריב את הבית עוד לפני נבוכדנצר. נבוכדנצר צמח בצבא שלו. סנחריב הוא קליפה קשה. חזקיהו שעמד כנגדו היה ראוי להיות משיח רק שלא אמר שירה. לא פשוט.

ומכל מקום עדיף משארי עכו"ם שהיו אז כי עתיק דקליפה הוא שנמשך ממלכות דעשיה וזהו בחינת לבונה זכה שבי"א סממני הקטרת [אתמול הוא דימה את אשור ללבן. הקשר הוא שגם את לבן דורשים מלשון לובן העליון, עתיק. אמרנו אתמול שאצל שניהם יש את הלשון אובד – "האובדים בארץ אשור" ו"ארמי אובד אבי" שהוא לבן הארמי, לבן הרמאי.שניהם שייכים לאיבוד. כאן יש עוד רמז, יותר ברור, רק שלא אומר בפירוש וצריך להבין לבד – הוא אומר שאשור הוא בחינת לבונה זכה, לשון לבן. קשר מובהק ללבן הארמי. כל סממני הקטרת הם כנגד הקליפות, ודווקא ג"ק הטמאות. יש עשר סממנים כנגד עשר הספירות כולל הכתר, ולבונה זכה הוא המקיף שלמעלה מהכתר, רק שכאן אומר שכנגד עתיק. בתורה כתוב "לבֹנה זכה" (חסר) – שבע אותיות. הביטוי "לבנה זכה" חוזר פעמיים בתנ"ך, שתיהן בתורה – פעם אחת אצל הקטרת, בשמות, ופעם שניה בויקרא, בפרשת לחם הפנים. יש שתי מערכות לחם ועל כל מערכת שמים לבונה זכה. "לבנה זכה" שוה 119, מתחלק ל-7 האותיות – ממוצע כל אות הוא טוב. יש לבונה שהיא לגמרי קדושה, ולא עתיק של הקליפה. מה הסמל של לבונה? האמהות, כפי שרש"י מביא שאין לבונה בקרבן סוטה כי עשתה ההיפך ממעשה האמהות. לבֹנה גם אותיות לבנה – אנחנו מונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה. "לבנה זכה" ר"ת לז – שייך ל-לז הימים שאנחנו בהם, ימי "משנה תורה",  מר"ח שבט עד ז אדר. שאר האותיות שוות לבן עצמו. אמרנו שכתוב פעמיים "לבנה זכה" – 238, רחל. האמא שלנו שכוללת את כל האמהות. תמיד כתוב בקבלה ש-רחל היא פעמיים דמעה. זו כוונה עיקרית בתיקון חצות – עיקר התיקון – ש-רחל היא שתי דמעות, "רחל מבכה על בניה", מורידה דמעה-דמעה. כל דמעה בגימטריא "לבֹנה זכה" – שתי הפעמים שכתוב בתורה "לבנה זכה" הן בתוך רחל. בכל אופן, כאן הוא אומר ש"לבנה זכה" היא המקיף של סממני הקטרת, עתיק דקליפה, השרש של האושר העליון – כנגד "אשר קדשנו במצותיו" שהוא האושר של הקדושה. (לפני שני מאמרים הוא הזכיר את אשור, בהקשר שפנימיות המקיף מבטל את הקליפות, "ויצא הוי' ויך במחנה אשור". יוצא לפי זה שאשור כן נסה לאחוז במקיף. באריז"ל כתוב שהחיצונים הכי רוצים להגיע למקיף של הלבונה.) זה "אם תגביה כנשר" – הגאוה שלהם, וצריך שהצד העליון של חרב פיפיות תהרוג אותם. (למה אותן אותיות כמו "חלבנה"?) יש לנו על זה דרוש שלם – בהזדמנות.], והרי לבונה גבוה מבחינת ע"ס דקליפה [כולל הכתר] ואפילו קליפת נגה שהיא אצילות שלהם גבוה הרבה מג"ק שלמטה מק"נ שהן בי"ע, ואין זה סותר למה שמבואר דעתיק דקליפה קשה יותר מהע"ס שלהם והוא שנתוסף בעשי שלהם כו' [הסוד השני שהסברנו] דבאצילות דקליפה לא יש רק ז' אורות שהן ז' מדות [יש הכל, גם עתיק, אבל מה שבגילוי – מה שמתוקן, מה שנבנה – הוא רק ז' מדות. מישהו שאל קודם מה פירוש שמשהו 'מתוקן' בקליפה – כמו "לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים", בנין הקליפה הוא ה'תיקון' שלה.] ובבריאה מתוסף חו"ב דקליפה [עולם השכל, כפי שהסברנו.] וביצירה [העולם של היוצרים, של האמנים.] מתוסף כתר דקליפה עד שבעשיה הוא בחינת עתיק דקליפה [התוספת של "אף עשיתיו". (אלה אנשי עסקים?) יתכן. (אתם הכי קל לדבר) לאו דווקא. אולי שם יש את הבונים החפשיים – שכל פעם עושים מהם ענין – או אנשים אחרים שהם אלה שמשתלטים על הבנקים, לא פשוט לדבר איתם. (יש להם אמונה במקובלים וכו'.) יש ששייכים גם למקובלים של הקליפה, אצל הבונים החפשיים יש פולחן ממש – עד פולחן לע"ז.], והענין בזה הוא דכמו שהוא בסדר השתלשלות דע"ס דנוגה בחינת עתיק למעלה מהע"ס שזהו בחינת לבונה, אך כמו שנוגה יורדת ומתלבשת בבחינת בי"ע שבהם שהן גקה"ט, הנה העתיק יורד למטה יותר והיינו מהעשיה שלהם והיא קליפה קשה ביותר, וזהו דאשור שהיה בדור הפלגה הוא בחינת עתיק שלהם שלמעלה מהע"ס, וכמו שהוא בבי"ע הוא גרוע וקשה ביותר ועל זה אמר האובדים בארץ אשור [עד כאן מדבר על אשור.], והנדחים בארץ מצרים הוא שנדחית מפני ריבוי השעבוד והצרות ר"ל שאין להם לב כלל להיות בהם הרגש אלקי [יש מי ששקוע בתענוגים ולכן אין לו הרגש אלקי, ויש מי ששקוע בצרות ור"ל ולכן אין לו הרגש אלקי.] וכמו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' [את אשור הוא כתב באריכות יחסית ואת מצרים הסביר בשתי צורות. הרבי אמר זאת כאשר הגיע לאמריקה – שם הבעיה היא אשור. עוד נקודה לגבי אתמול – במקור אשור לצד צפון ומצרים לצד דרום. אשור היא צפון-מזרח לארץ ישראל ומצרים דרום-מערב. אבל עכשיו רואים שמתהפך – נוגע לאתמול – שאמריקה היא מערב. אמריקה היא יותר לכיוון מצרים מארץ ישראל ואשור, שהוא צפון, ממש לכיוון רוסיה. אבל רואים שמתהפך – מצרים של היום היא רוסיה ואשור היא אמריקה, יש התכללות. (מתאים גם לרוסיה של היום? נראה שפחות מיצרים.) נראה מה יהיה שם. (אדמו"ר הזקן ברח מנפוליאון והרבי הריי"צ טס לאמריקה – הנהגה שונה, בריחה מאשור לעומת בריחה ממצרים.) שניהם ברחו, כל אחד משהו אחר. אדמו"ר הזקן אמר שלא הגיע הזמן לבירור צרפת-אשור, זה חידוש של הדור שלנו – הרבי הריי"צ באמריקה ומקדיש העיקר לאשור, אנשים שחיים ברווחה ומאושרים, ובשבילם צריך את השופר הגדול.]