שער של

ב. השער השבועי: שער של

כל שבוע מנסים להתבונן בשער בלשה"ק, והיות שדברנו על המלה 'שלום' נקדיש את השעור לשער שלה – של. לא רק שה-מ היא מהאמנתיו ונופלת מהשרש, אלא שלפעמים יש בתנ"ך של – שלי, של, משרש שלה לשון שלוה – שמתפרש כשלום. כלומר, יש משמעות של שלום גם באותיות של בלי ה-מ.

סוד השלום של נשמה-צלם-גוף

לפני שנתחיל נאמר רמז מאד חשוב בקבלה במלה שלום: אמרנו שהממוצע של "או יחזק במעוזי" הוא גוף, ויש בתהלים "שלום בעצמי" ("אין מתם בבשרי מפני זעמך אין שלום בעצמי מפני חטאתי"), ו-שלום עולה עשו, הגוף, לעומת יעקב הנשמה. שלום בתוכי פירושו שלום בין הנשמה והגוף שלי, וכתוב בקבלה שבשביל שלום כזה צריך צדיק באמצע, "שלום דא יסוד" ו"שלום דא צדיק". לא אמרנו מה ההבדל, אבל רמזנו – ברור שהצדיק יותר פנימי מיסוד כשם של ספירה (רמז למשהו גשמי, יסוד של בנין), הראשון של רשב"י והשני של רבי חייא[6].

כתוב שעל מנת לייחד את הנשמה והגוף צריך ממוצע – גם נושא של המאמר בע"ב, שהתחיל בשבוע שעבר וממשיך בשבוע זה. מה הממוצע בין הנשמה והגוף? בקבלה כתוב שהוא סוד הצלם. זה נושא עצום בכתבי האריז"ל, בהם בדרך כלל הצלם הוא הממוצע בין האור והכלי – יש אור וכלי וצלם באמצע. האור הוא הנשמה והכלי הוא הגוף, "אך בצלם יתהלך איש"[7]. העובדה שיש קשר, שהגוף חי מהנשמה והם חיים ביחד בשלום, היא בזכות הצלם. הצלם כולל את כל הנרנח"י – צ כנגד נר"נ, ל כנגד חיה ו-ם יחידה.

נתבונן במלים נשמה-צלם-גוף, רק באותיות האמצעיות – שלום. אבל לכאורה, אם אני הולך לפי הסדר, הסדר הוא שם לו. אבל, יש להתבונן כך, שקודם נקח לפי הסדר את כל האותיות השניות של המלים – שלו – ואחר כך חוזרים להוסיף את האות השלישית, ה-מ, ואז מקבלים שלום לפי הסדר.

יש פעם אחת בתנ"ך את הבטוי "שֵם לו" (בספר איוב: "[ולא] שם לו על פני חוץ", ללמד שמי ש"שם לו" מאיר ומתגלה על פני חוץ – "אמצאך בחוץ", "יפוצו מעינתיך חוצה", "שלמא דעלמא"). יש בתנ"ך "במעוזו" פעמים "שלום" ("או יחזק במעוזו יעשה שלום לי שלום יעשה לי"). מה למדנו מרמז זה של נשמה צלם גוף? שהיסוד של שלום הוא שלו, בלי ה-ם, אותה מוסיפים רק בסוף. כבר לפני תוספת ה-ם יש כבר משמעות של שלום. כך מסבירים הרד"ק וכל המדקדקים.

שלום – תענוג הנשמות

כמו שלפני שבוע עשינו שער מאד עשיר בשרשים, כך גם השבוע. לפי הרד"ק יש בשער של יא שרשים. נסדר אותם לפי הסדר, כדרכנו. בכל שרש יש כמה ענינים, כמו תמיד, ולאו דוקא נפרט את כולם. מה שצריך להתבונן כמובן, איך הכל קשור לשלום.

מכאן נלמד אודות השלום, מה הוא שלום בלשון הקדש – זה צריך להיות הנושא הראשון שלומדים במדינה. כשעושים מדינה ורוצים שלום במדינה צריך לדעת מה הוא שלום. כתוב שאם אין שלום אין כלום – הכל הוא שלום, כל הבטחון הוא לשם השלום וכל התרבות לשם השלום. אבל, כמו שהתחלנו להסביר, שלום הוא כיף חיים. אם אין כיף חיים, השלום לא מתחיל בכלל. בכלל, נחזור להתחלה – תמיד מסבירים שגשם-שלום-משכני הם עולמות-נשמות-אלקות בלשון הבעש"ט. אם כן, ה"שלום" הוא נשמות, רק שהתלבשותן בגוף הוא בסדר של נשמה-צלם-גוף. הכל שלום, שהוא כיף חיים (שלום הוא כיף חיים עולה משיח בן יוסף, הצדיק יסוד עולם, סוד השלום).

כתר: שלם

את שלם, שרש המלה שלום, נשים בכתר[8] – כליל השלמות. בשפה אחרת שלום אינו שלמות ואינו תשלום. יש שלשה דברים פשוטים שהם מאותו שרש – שלמות, שלום (שאולי הקשר ביניהם קצת יותר מובן) ותשלום. את השרש שלם נשים הכי גבוה, בכתר, היות שהכתר הוא שלם-כליל, והיות שהרבי רש"ב בתורת שלום קורא לפנימיות הכתר "השלמות העצמית בנפש". מי שפוגם בברית מעלים את השלמות העצמית שלו, ותיקון הברית הוא לקרוא ולהוציא מחדש את השלמות העצמית. אי אפשר ממש לפגוע בה, אבל אפשר להעלים אותה. התיקון הוא פשוט לגלות את השלמות העצמית בחזרה, מיניה וביה. השלמות היא פנימיות הכתר.

גם התשלום, התגמול הטוב, שייך לכתר. מה הקשר הפשוט בין תשלום לשלמות? שאם אני חייב לך משהו, התשלום מאזן את המאזנים, שהכל חוזר להיות מאוזן ושלם. התשלום – כמו תשלום שכר – "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", מאזן. "ולך אדנ-י חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – מה החסד? הבעל שם טוב מסביר שהחסד הוא מכיון שלא מגיע לעושה שום דבר, והוא לכל היותר מסייע שאין בו ממש. מהיכן בא התשלום הזה? מהכתר (סוד ה-כ של "כמעשהו" – כאילו הוא עשה הכל בעצמו). כל התשלום, עולם הבא, בא מהכתר – מ"ת עלמין דכיסופין" (ת עולה כ ברבוע). מכאן ששלום-שלם-תשלום שייך לתענוג של הכתר.

יש עוד ראיה חשובה ששלום קשור לתענוג. דברנו קודם על המשנה האחרונה של הש"ס, בה כתובים שני דברים. האחרון הוא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'", אבל לפני כן כתוב באותה משנה ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות לעתיד לבוא שנאמר להנחיל אהבי [בני "אברהם אהבי"] יש ואוצרותיהם אמלא". מאיפה ה-יש הזה? מהכתר, שעולה יש-יש. יש תשלום (אותיות שלמות) מ"ת עלמין דכיסופין" שבכתר, ואחר כך "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". מכאן נלמד ששלום הוא ההתגשמות וההתממשות של שי העולמות, של התענוג של הכתר.

היה אפשר לשים שלום ביסוד, כפי שכתוב בזהר – "דא צדיק" ו"דא יסוד" – אבל דוקא נשים את השלום בכתר, ששם תיקון הברית, המקור של תיקון היסוד. סוד "מכתם לדוד", למי שזוכר את הכוונה של תיקון הכללי – "מכתם" היינו "מכתו תם", תיקון היסוד מהכתר העליון, בו השלמות. בכלל, איפה התיקון? המלכים מתו, הכלים נשברו, והתיקון הראשון הוא ז תקוני גלגלתא – השלמות, התיקון, כולה בכתר, בעל-מודע.

חכמה: שלל

נלך הלאה: מה יכול להיות השרש ששייך לחכמה? יש כמה חידושים יפים בסדר שלנו הערב. בחכמה נשים את שרש שלל – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "החכמה מאין תמצא". שלל הוא לשון שלילה. בלשון הרמב"ם – ידיעת השלילה, שגבוהה מידיעת החיוב. ידיעת החיוב היא מח הבינה וידיעת השלילה היא מח החכמה. שהענין מושלל, בחינת אין, "והחכמה מאין תמצא", "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "שלל רב לאהבי תורתך", ש"אורייתא מחכמה נפקת". שלל לוקחים במלחמה, ולעניננו היינו מלחמתה של תורה. שלל הוא מציאה, כעדות הפסוקים – משהו שבא מאין. למה? כי שלל לשון שלילה, באמת אין.

יש גם משמעות של הולכת שולל – שהוא גם מושלל, לאיין אותו. כך הרד"ק מסביר, בלי להשתמש במלה לאיין, שלהוליך מישהו שולל פירושו פשוט לבטל את הענין שלו. אם הוא חכם, יועץ למלך, ואתה מוליך אותו שולל – עצותיו בטלות.

עוד ענין – להשתולל. מי משתולל? היום אומרים להשתולל (מתחילים לחייך, חכמה היא חך-מה, חיוך מה, כבר סימן שזה שייך לחכמה), אבל מה הפירוש של "וסר מרע משתולל" בתנ"ך? שה"סר מרע" לא קיים יותר. "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" – תחפש מישהו שהוא "סר מרע", אבל הוא "משתולל", מושלל, לא תמצא אותו.

איך פתאום אנחנו אומרים להשתולל במובן של היום? צריך לומר שאם מישהו איין אותך – אתה מתחיל להשתולל. ככה יש אנשים – מתנחלים למיניהם – שמשתוללים מתוך זה שהוליכו אותם שולל. כך הרד"ק מסביר, שאם הוליכו אותך שולל, כלומר ששללו ממך את העצמאות שלך והשלום שלך, אתה מאוין, ואיך אתה מגיב? לא שטוב, לא שמצדיקים זאת, אבל זו תופעה טבעית, תהליך טבעי. אם הגעת למדת אין, כי מישהו איין אותך, אתה מתחיל להשתולל. אם תהיה בעל מוחין דגדלות תוכל להתאפק, להשתלט, אבל כך הטבע – שיש שלילה ומתוכה באה השתוללות.

שוב, רוצים לקשר את כל המלים לכתר, לשלום. שלום הוא כיף חיים. יש איזה כיף חיים בשלילה, בידיעת השלילה – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". באמת צריך שלילה, כנ"ל ש-שלום עולה ח"פ בטול – מתחיל מהתאיינות, מבטול, שלל (שעיקרו אותיות של).

בינה: שאל

מה נשים בבינה? בהקדמת ספר הזהר כתוב שהבינה נקרא "מי דקיימא לשאלה". בינה היא חקירה, לא כמו חכמה. החכמה היא החכם והבינה תלמיד חכם, ומה עושה תלמיד חכם? שואל שאלות. שרש השאלה, שאל, הוא בבינה. "לא הבישן למד" כתוב בפרקי אבות על מי שלא שואל – צריך לשאול. יש חכם ששולל שאלות – הוא קצת קפדן, כי פנימיות אבא היא גבורה דעתיק – אבל "לא הקפדן מלמד". לא צריך שהחכמה תשלול את שאלות התלמיד. אבל מי ששואל הוא מח הבינה. על כך כתוב בפירוש בתחלת ספר הזהר – "מי דקיימא לשאלה". "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – צריך לשאול את השאלה "מי ברא אלה", מי ברא את העולם, והבינה היא ששואלת שאלה זו.

הכל קשור לשלום, אז צריך הרבה לשאול על שלום. צריך לשאול שלום. לפעמים לשאול משהו הוא גם לתת אותו – כמו "לשאול בשלום חברך". לפעמים לשאול הוא כמו לבקש – צריך לבקש שלום, "בקש שלום ורדפהו".

מה עוד יש בשרש שאלה? שאוֹל תחתית, "ואציעה שאול הנך". מה הקשר? קודם כל, פשט המלה "שאול" הוא קבר, שבלשון חז"ל הוא יסוד אמא, הרחם. אבל השאול השלילי – בן זוג של שלל – הוא ודאי בחינת "מינה דינין מתערין".

בכל אופן, למה לשים את השאול-הקבר במקום כל כך גבוה כמו אמא (הגם ש"מינה דינין מתערין")? שלום דא יסוד וצדיק. היה מלך בין המלכים הקדמאין שנקרא שאול, וגם מלך ישראל הראשון הוא שאול. על שאול ממלכי אדום כתוב "שאול מרחֹבות הנהר" – מאמא, בינה, השרש של שאול-שאלה. אפילו שמואל, ששרשו גם בבינה (כמו שלמדנו הרבה מאד פעמים), נקרא על שם "כי מהוי' שאלתיו". ידוע שכולם שואלים שהיה צריך לקרוא לו שאול – ובאמת הוא המליך את שאול. תיכף נגיע עוד לשמואל ומקומו בסיפור השלום. אם כן, אנחנו שמים את שרש שאל באמא, כמו שכתוב בפירוש בזהר.

דעת: שׂלו

מה נשים בדעת? נכלול בפרצוף שלנו גם שׁ ימנית וגם שׂ שמאלית. יש שׂלו, "ויגז שלוים". שלו הוא עוף שמן מאד וטעים מאד. הוא שׂלו ב-שׂ אבל כמו שׁלו ב-שׁ – כנראה עושה, לכאורה, שלום ושלוה באכילה שלו. את השלוה נשים בתפארת והשלום בכתר, ובאמצע, בדעת, נשים את השׂלו.

למה? חז"ל אומרים שהשלו שה' נתן לנו, כדי לאסוף, עף בדיוק בגובה כתפי האדם (נס שכנראה קשור לטבעו) כדי שיוכלו לתפוס ולאסוף אותו בקלות. הכתפים הן מקום הדעת – "דעת דבין כתפין". הפגם של התאוה שהיתה באכילת השלו, שגרמה להיפך החיים – היפך כיף חיים – הוא שרש שבירת הכלים, שמתחילה מהדעת (סוד המלך בלע בן בעור, על שם תאות הבליעה, הגם ש"הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת" [בחסד ה' על עמו שלא הספיקו לבלוע, לגמור את תאותם], שמזה בער אף ה' בעם, "ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה", שאול שאלת השלו, בסוד "אם אין דעת אין בינה", וד"ל).

נשים את השלו בדעת. צריך לדעת איך לאכול שׂלו – איך לאסוף ואיך לאכול. הרבה פעמים דעת בחז"ל היא שם נרדף לדרך ארץ. כאן היה פגם בדעת, בדרך ארץ – בקשו בשר לא בדרך ארץ, כמו שכותב רש"י.

חסד: אשל

בחסד נשים אשל – "אשל אברהם". אשל הוא עץ, סוג של ארז, והרד"ק אומר שיכול להיות כל עץ. היות ש"ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – פרסם אלקות מכח האשל, וחז"ל דורשים את תבת אשל כר"ת (דרוש מיוחד) של אכילה-שתיה-לינה או אכילה-שתיה-לויה (נמצא שה-ל של אשל כפולה, לרמוז שאשל הוא ענף שלל, חסד ענף חכמה, אברהם ענף אלהי אברהם, ודוק) – הוא קשור באופן הכי מובהק לגמילות חסדים, מדת אברהם אבינו. לכן מתבקש לשים את האשל בספירת החסד.

גבורה: שׂמל

מה האשל (אברהם, הימין) בא לתקן? את השמאל. אולי הפלא הכי גדול כאן בכל הפרצוף, ששמאל – שלפי הרד"ק השרש שלו הוא שׂמל (כלומר, גם של, מאותו שער של שלום, אם לא מבחינים בין שׁ ל-שׂ) – שלום יותר קשור לשמאל מאשר לימין. רואים שהחסידים הכי גדולים של ה'שלום' הם השמאל. איך קשור למה שאמרנו קודם? היינו ענין הגימטריא ש-שלום עולה עשו, הוא השמאל.

יש עוד משהו בשרש שׂמל (בו ה-א היא אות נוספת לפי הרד"ק)? יש שמלה. גם ב-שלם, בכתר, היה שׂלמה. כאן, בגבורה, יחד עם השמאל, יש שׂמלה. אחד מהחבר'ה שלנו מאד אוהב מדים. כנראה שצריך מדים מיוחדים של שלום – כדי להתמודד עם השלום השמאלני, להפוך אותו לאשל של אהבה, של גמילות חסדים. היות ששמאל, חייב להיות במקום הגבורה. והוא גם רמז לתיקונו של שמואל הנביא, בסוד "אני בינה לי גבורה". הוא נצטוה מפי עליון להענות לשאלת העם למלך (ככל הגוים, מלך 'שמאלני' שעושה שלום 'שמאלני'), והמליך את שאול למלך (משרש אותו שאול שמעולם התהו, "שאול מרחובות הנהר"), ועד שלבסוף המליך את דוד (האדמוני, כמו עשו = שלום) למלך – "וגם נצח ישראל לא ישקר וגו'", בסוד "שכל את ידיו", מגבורה לנצח, וד"ל.

תפארת: שלה

אמרנו שבתפארת נשים שלוה – שלו משרש שלה. מי בקש לישב בשלוה? יעקב אבינו, "וישב יעקב". אם על יעקב כתוב שבקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, סימן שבקשת השלוה שייכת לו. בקש פירושו שאל, והוא שאל לישב בשלוה – "כתפארת אדם לשבת בית". הוא שאל מכח הבינה שלו, והכל בא מזיקה לכתר, לשלום, לשבת בשלוה. אבל בתפארת יש גם חסד וגם דין, וה' אומר שאי אפשר עכשיו שהתפארת שלך תהיה מאה אחוז חסדים ושלוה וכיף חיים – זה רק לעתיד לבוא. לכן קפץ עליו – מהיסוד, שלמטה ממנו – רוגזו של יוסף (שמדתו יסוד), וכמו שאמר איוב "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא [אותיות איוב; יש ג"פ "ויבא" בספר איוב, כולן בדברי איוב] רגז" (משלו נעשה רגז, הכל שייך ליעקב – שלו רגז עולה יעקב יעקב יעקב). זה רמז יפה.

כאן השלום בכתר והשלוה בתפארת. למה בכל אופן השלוה הרבה יותר נמוכה? יש עוד משהו בשרש שלה – "לא תשלה אותי". פעם היה לנו שיעור ארוך על סוד האשליה. להשלות פירושו להטעות, לגרום לשגות. זו מלה שמופיעה בתנ"ך, לא הרבה פעמים, והיא משרש שלה, השרש של שלוה.

קודם כל, הדבר הכי פשוט שנלמד מכאן, הוא שהרבה פעמים שלוה – בדיוק כמו השלוה שיעקב בקש – היא אשליה. זה שאתה מבקש וחושב שאתה יכול להשיג שלוה בעולם הזה – זו אשליה. שאתה יכול ללכת לישון בשקט, המשטרה לא רודפת אותך, כולם בשלום אתך, אתה בשלות נפש – במדה מסוימת זו אשליה, כמו שהסכמי השלום הם אשליה. אנחנו מאמינים ובוטחים, והרבי מחזק זאת, ש"אם בחקתי תלכו" אז הכל יהיה טוב, יהיה גשם-שלום-משכן (ובפרט, לענין השלוה והשקט והמנוחה – "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו'"), ואז "ואולך אתכם קוממיות". אבל בכל אופן, כל זמן שהשלום לא מבוסס על הבטול הפנימי ("[ונתתי] שלום [בארץ]" = ח"פ בטול, "[ושכבתם] ואין מחריד" = ז"פ בטול), השרש, הוא אשליה.

זה שייך לתפארת, שיש לה את השליש העליון, המכוסה, ששם באמת הכל טוב, והוא נקרא "עץ החיים", אבל יש לה גם את שני השלישים התחתונים, שם "עץ הדעת טוב ורע", ושם השלוה המדומה היא אשליה. מזה אפשר להבין, שאולי אפילו אנשים עושים הסכם שלום לתומם, מאמינים בזה, אבל הכל אשליה. למה? כי בא להם משני השלישים התחתונים של התפארת, ששם עץ הדעת טוב ורע.

בכלל זה קשור לדבר שאנחנו מדברים בזמן האחרון ממש, שגם בתופעות הלא-מתוקנות בכלל של המדינה יש גם ערבוביא של טוב ורע, "אור וחשך משמשין בערבוביא" בלשון חז"ל. הכל תופעות של "עץ הדעת טוב ורע", שני השלישים התחתונים של התפארת, ששם שלוה לשון אשליה.

נצח: שול

מה נשים בנצח? שולים, שרש שול. כנראה יש לו קשר לבית כנסת בחוץ לארץ, 'שול'. שול היינו שולי הבגדים, שפת הבגדים. השפתים הן נצח והוד, והשפה התחתונה נקראת שול – נשים בנצח.

הוד: נשל

מה יכול להיות דומה לכך בהוד? נשל. יש "ונשל הברזל", והרד"ק כותב שמשרש נשל בא גם הפסוק "של נעליך מעל רגליך", שודאי שייך להוד. יש מצד אחד את שולי הבגדים, ועוד למטה מהם יש את הנעלים, ושם יש שרש נשל – להשיל, להסיר ולהשליך, את הנעלים. צריך להסיר – לשלול – חוזר למשמעות של שלילה. שם זה לחיוב, "של נעליך". שולי הבגדים משרש שול ו"של נעליך" משרש נשל.

יסוד: שתל

ביסוד נשים את שתל – "שתילי זיתים". אמרנו שאם היה רק את השרש שלם היינו חושבים שהוא יסוד, תיקון הברית, "שלום דא יסוד" ו"שלום דא צדיק", אבל יש פרצוף שלם של יא שרשים. הכי מתאים לספירת היסוד הוא שתל, כמובן, כי כל נטיעה וזריעה היא ביסוד. שותלים את העץ בארץ – יסוד היסודות, שרשים בארץ. "ונתתי שלום בארץ" היינו שתילה. ברור שהמושג שתילה שייך לספירת היסוד.

מלכות: משל

אחרון חביב – משל. גם במשל יש שני דברים, שצריך להבין את הקשר ביניהם. כשהרד"ק מסביר את שרש משל הוא מתחיל ממושל, ממשלה, שפשיטא שייכת למלכות. זה שממשלה ושלום מאותו שער, גם משהו נחמד מאד בפני עצמו – שבאמת התכלית של המושל היא לעשות שלום, להפוך את אותיות מושל שיהיה שלום, שיעשה שלום בארץ.

מה הקשר למשל? תמיד דורשים שמשל הוא כמו שמלה (אותיות המשל) – בגד חיצוני שמלביש את הנמשל הפנימי. אבל לפני שדורשים בדרך צירוף צריך לדרוש פשט. יש פסוק שמובא במאמר בע"ב, שמאד נדרש בחסידות – "כאשר יאמר משל הקדמני". תמיד דורשים ש"משל הקדמני" לשון משל ונמשל, המשל של קדמונו של עולם. אבל, ראה זה פלא, הרד"ק כותב שהפשט של "משל הקדמני" הוא המושל הקדמוני, המלך הקדמוני, ולא לשון משל ונמשל. לא כולם מסכימים איתו, גם על פי פשט, אבל הרד"ק הוא סמכות, ואומר ש"משל הקדמני" לשון ממשלה – המלך הקדמון, "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא". ה' הוא המושל הקדמוני, וכנראה גם תורתו היא המושל הקדמוני (בחינת "מאן מלכי רבנן").

המאמר שלנו פותח בכך שהתורה היא הממוצע בין אין-סוף לעולמות. אם הולך יותר על האין-סוף, לשון מושל, ואם הולך יותר על התורה שבבחינת "עֹטה אור כשלמה", יותר לשון משל.

בכל אופן, אחרון אחרון חביב, שמים את שרש משל – מושל ומשל – במלכות, כמתבקש, צריך להסביר את הקשר. הקשר הוא כפי שדברנו הרבה פעמים על "והוא ימשל בך" – ווארט שלנו, שהפירוש גם לשון משל, שכל המשלים בפנימיות התורה הם בעצם זיווג של נמשל (זכר, נשמה, אברהם) ומשל (נקבה, גוף, שרה). כשלומדים את פנימיות התורה, כל המשלים הם ממך, מן האשה. כל שיר השירים, שכולו משל, הוא בך. "שיר השירים אשר לשלמה", שלמה הוא כתר, לשון שלום ("מלך שהשלום שלו [גם מלשון שלו ושקט, שרש שלום כנ"ל]" בסוד "אין כתר אלא למלך", ומהכתר נמשך ל"שלום דא יסוד" המזדווג בפועל עם המלכות), אבל הוא גם אותיות משל, וכל שיר השירים, קדש קדשים, הוא משל, והוא גם מלך-מושל.

אם כן, מה הקשר בין המושל למשל? כתוב שהמושל מושל בכח הדבור שלו, "באשר [משרש האושר העליון, כתר עליון] דבר מלך שלטון", אבל – כך מסביר אדמו"ר הזקן באריכות – כדי שהדבור ירד ויפעל במציאות החיצונה (שלא ישאר "שלמא דארעא" באצילות, אלא ירד להיות גם שלמא דביתא ושלמא דארעא) צריך משל. לכן לשלמה המלך יש שלשת אלפים משל – אלף משלים לכל עולם מבי"ע, כל משל מלביש את הקודם. שלמה משל מכח היכולת שלו (מכח האושר העליון הנ"ל, השלום – כיף חיים) להלביש את ה"דבר מלך" שלו במשלים רבים ומגוונים.

בשביל מה טובים משלים? נעשה סיכום של נעוץ סופן בתחלתן: משל טוב הוא גם כיף חיים, תענוג. המשלים של שלמה המלך הם תענוג גדול מאד. המשלים עושים שלום. הוא נקרא שלמה כי "שלום יהיה בימיו", ומה הכח שלו? יש לו הרבה משלים. יש לו ערוץ טלויזיה, ושם כל היום משדר ומספר משלים לכולם – כלום בכיף, בהאי (בחינת רב האי גאון, כמו שלמדנו בשבוע שעבר), וממילא כולם בשלום, יש שלום ושלוה במדינה.

בכך השלמנו את הפרצוף של שער של:

	כתר שלם
חכמה שלל		בינה שאל
	דעת שׂלו
חסד אשל		גבורה שמל
	תפארת שלה
נצח שול		הוד נשל
	יסוד שתל
מלכות משל

"שלום לגוים ומשלו מים"

יש בתנ"ך ריבוי פסוקים בהם מופיעה המלה שלום בראשי תבות, אך נבחר רק אחד: האם בין כל הפסוקים יש אחד שה-ש שלו היא המלה שלום (רמז עוד יותר מובהק לסוד השלום)? למרבית הפלא – אפשר לומר שהוא פלא – יש אחד, מה"אור ישר". כנראה הוא הכתר של הכל.

הפסוק הוא בזכריה הנביא – בהמשך לפסוק, מהפסוקים העיקריים של משיח, בו מתואר כ"עני ורכב על חמור": "גילי מאֹד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורֹכב על חמור ועל עַיִר בן אתֹנות. והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". לא רק שה-ש הוא של המלה שלום, אלא ה-ו הוא של המלה "ומָשלו", צירוף של שלום (כתר ומלכות).

מה האופי של המשיח אחרי שהוא שולל את כל המלחמות (בתחלת הפסוק), כתוב "ודבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים". "שלום לגוים" הוא "שלמא דעלמא", מבין השלומות שדברנו קודם. כנראה לוקח את השלום שלו מהשלום של רשב"י, ה"יעשה שלום לי", שלום בפמליא של מעלה, מתחיל להתגלות מה"שלמא דעלמא", למטה.

כאן, אחרי שמבטל את כלי המלחמה, כתוב "ודבר שלום לגוים ומֹשלו [מי שעושה 'שלמא דעלמא' הוא המושל, גם קשר פשוט מאד בין שלום למושל – אי אפשר לעשות שלום אם עם ישראל לא מושל במציאות, אין שלום בכך שאני פה ואתה שם וכו', אין בכך שום כיף, ואז כל השלום הוא שלוה של אשליה] מים עד ים". מתי "ודבר שלום לגוים"? כאשר "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".