סוד העצמוּת

התוועדות י"ט כסלו (ח"א)

מוצאי י"ט כסלו תשפ"ג – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלק חשוב של התוועדות י"ט כסלו המופלאה לה זכינו השנה עסק בעצם הלוז של החסידות – יחסיו של יהודי עם עצמותו ומהותו יתברך. מחד, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". מאידך, יהודי קשור לפשיטות העצמות – באמונה בה' יתברך, בתפלה אליו ובבטחון בו. ומצד נוסף, הקשר העצמי שלנו עם עצמות ה' מתפרט לריבוי גוונים של עבודה ממשית בתוך המציאות. פרק א עוסק בעיקר בפן ה'עבודה' של ה"רצוא ושוב" בין הדבקות בעצמות לעבודת ה' בפועל בתורה, תשובה ותפלה. פרק ב הוא פרק 'השכלה' חסידית מופלא, המפרט פרצוף שלם במדרגות שלפני העולמות שלנו, להן ניתן עדיין לקרוא ה' יתברך, ומחדד כי גם כאשר מגדירים הגדרות ומשיגים השגות בעצמות, כביכול, מדובר במדרגות שניתן להגדיר ב'השתלשלות העצמות' הנוגעת בסופו של דבר אלינו ולא בעצמותו ומהותו ממש, הנתפסות רק באמונה.

חלקה השני של ההתוועדות – שעסק בנושאים 'נגישים' יותר – יפורסם אי"ה בשבוע הבא.

א. "אם רץ לבך – שוב!"

"פדה בשלום נפשי... ואני אבטח בך"

גוט יום טוב גוט יום טוב, לחיים לחיים, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו!

כמו כל שנה, אנחנו מתכוננים עכשיו לשיר את הניגון של הגאולה של אדמו"ר הזקן – "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[ב]. הוא כותב במכתב[ג], שהרבי מביא ב"היום יום" של היום, "וכשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי', קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום מה' שלום".

הפסוק הזה, בהשגחה פרטית, הוא פסוק יט בפרק נה – רמז יפה מאד של יט בכסלו. יט זה יום טוב (יום טוב בגימטריא חכמה, בה שורה "אחד האמת"[ד]).

בשיר שחברו לכבוד הפסוק הזה כללו את כל הפסוקים עד סוף הפרק – ששה פסוקים סך הכל, אותם שרים יחד, עד שמגיעים לשיא של הכל, המלים האחרונות של הפרק, "הכל הולך אחר החיתום"[ה]: "ואני אבטח בך". כשמגיעים ל"ואני אבטח בך" חוזרים הרבה פעמים, בהתלהבות גדולה. כל התכל'ס של השיר, של הגאולה של אדמו"ר הזקן, היא להגיע ל"ואני אבטח בך".

"בך" – בעצמותך

"בך" היינו עצמות ה', "עצמותו ומהותו יתברך ממש", כלשון הצמח-צדק[ו], שגם מובאת בלוח "היום יום"[ז]. בך רומז גם ל-כב אתוון דאורייתא. הרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד ממש"[ח], לכן באמצעות כב אותיות התורה מגיעים לבטוח – בטחון לשון דבקות[ט], "וטח את הבית"[י], בטח, "ישראל בטח בהוי'"[יא]. הדבקות בה' יתברך, בעצמות ממש, היא באמצעות כב אותיות התורה, אבל התכל'ס היא להגיע ל"בך" פשוטו כמשמעו.

בך היינו כב, אבל היות שה-כ היא ך סופית, ך פשוטה, בחשבון דאותיות מנצפ"ך היא שוה 500. כלומר, "בך" שוה 502, אמונה פשוטה. זהו גם הרמז של חיי האבות, כך מובא בספרים[יב] – אברהם אבינו חי 175 שנים, יצחק 180 ויעקב 147, יחד 502. "הכל הולך אחר הפתיחה"[יג], אברהם אבינו, "ראש כל המאמינים"[יד] – אנחנו "מאמינים בני מאמינים"[טו] באמונה פשוטה, והאמונה הפשוטה שלנו תופסת בעצמותו יתברך, "בך" ממש. זו המגמה של האבות ו"מעשה אבות סימן לבנים"[טז].

בהשגה אי אפשר להשיג את ה', את העצמות. את האורות של ה' אפשר להשיג, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[יז], "נודע בשערים בעלה"[יח], אבל על עצמות ה' כתוב שלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. איך מתחיל "פתח אליהו", שאנחנו אומרים כל שבוע לפני שבת (ויש שאומרים בכל יום)? "פתח אליהו ואמר אנת הוא חד ולא בחושבן אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין לית מחשבה תפיסא בך כלל"[יט]. המחשבה לא תופסת בה'. המחשבה היא ההשגה השכלית, וגם ההשגה של השכל של הנפש האלקית, שהוא שכל אלוקי, לא תופסת בעצמות ה'.

על "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" כתוב בתניא בפירוש "כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצותיה"[כ], במקום אחר כתוב "אלא ברעותא דלבא"[כא] ובמקום אחר כתוב "אלא באמונה"[כב]. כלומר, העצמות נתפסת באמונה, שהביטוי שלה הוא ברעותא דלבא, והמעשה בפועל של האמונה הוא לימוד תורה וקיום מצוות. הכל הוא עצמות, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"[כג] ממש. ישראל היינו הרעותא דלבא, האמונה הפשוטה של ישראל.

שלשה פסוקי בטחון "בך"

שוב, השיא של הגאולה הוא להגיע ל"בך", "ואני אבטח בך", דבקות "בך". יש שלשה פסוקים בתנ"ך, כולם בספר תהלים, של בטחון ו"בך" ביחד[כד]:

לפי סדר הפסוקים, הראשון הוא "ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דֹרשיך הוי'"[כה]. "בך" היינו בעצמותך. מי בוטח בך? "יודעי שמך", תיכף נסביר. "כי לא עזבת דֹרשיך הוי'", "בכל לבי דרשתיך"[כו] – יהודי שדורש גם קשור ודבוק, ודבוק הוא בעצם בטוח, בעצמות ה'.

הפסוק השני הוא הפסוק שלנו, פרק נה, "ואני אבטח בך". מתחיל "פדה בשלום נפשי" ונגמר "ואני אבטח בך". יש רמז מאד יפה, שאם עושים את החשבון במספר סידורי, כל אות לפי הסדר שלה באלף-בית, כמה שוה המלה "פדה"? פ היא האות ה-יז, טוב, ד היא 4 ו-ה היא 5 – סה"כ 26, כמספר שם הוי' (שערכו זהה גם במספר סידורי). כמה שוה "בך"? 2 ו-11, שוה 13, בדיוק החצי של 26, בגימטריא אחד. כלומר, ההתחלה, "פדה", היא הוי', והסוף, "בך", הוא אחד, "הוי' אחד", "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[כז]. כוונה יפה מאד כשנשיר כעת.

הפסוק השלישי, "בתלת זימני הוי חזקה", שהבטחון-הדבקות של הנשמה שלנו הוא "בך", בעצמותך, הוא פסוק שאומרים כמה פעמים ביום בתפלה – "הוי' צבאות אשרי אדם בֹטח בך"[כח], כבר בפרק פד בתהלים.

הניקוד של "בך" שונה בין הפסוקים, אבל אותן אותיות ואותה משמעות – "ויבטחו בְךָ יודעי שמך כי לא עזבת דֹרשיך הוי'", "ואני אבטח בָּךְ", "אשרי אדם בֹטח בָּךְ". מה הסדר הפנימי, ההתבוננות, של שלשת הפסוקים?

ידיעת המציאות ואמונה במהות

הפסוק הראשון אומר שבשביל להגיע לבטחון צריך להיות "יודעי שמך". אמרנו שבעצמות אין ידיעה, אי אפשר לדעת, גם בשכל של הנפש האלקית, את עצמותו יתברך – רק להאמין בו. מוסבר באריכות בחסידות[כט] שכח האמונה בנפש הוא כח אלקי שלמעלה מהשכל האלקי של הנפש האלקית, באין ערוך למעלה. ליהודי יש שכל אלקי להשיג את התורה, גם את ה"רזין דאורייתא" וגם את ה"רזין דרזין דאורייתא" – זה חשוב מאד – אבל השכל יכול לתפוס עד, בלשון החסידות, ל"ידיעת המציאות" של ה' יתברך. כלומר, המציאות של עצמות ה'. אפשר להשיג רק את המציאות – אבל לא את המהות.

כמו שהמקובלים כותבים[ל], אפשר וצריך וחייבים לדעת שהוא "מחויב המציאות", שמציאותו מעצמותו יתברך – רק הוא, העצמות, יכול לברוא את העולם שלנו יש מאין ואפס המוחלט, כמו שכתוב באגרת הקדש[לא]. השם הוא רק המציאות של ה'. גם השם העצמי של הקב"ה – שנקרא בלשון החסידות בחינת "יחיד" שלפני הצמצום[לב], שמו כמותו ממש, כמו שעוד נסביר – הוא רק המציאות של ה'. כאשר קוראים למישהו בשם תופסים רק את המציאות שלו, לא את המהות שלו. זהו המקסימום שאפשר לתפוס בשכל. חייבים לדעת שה' נמצא, כמובן, שיש ה', ושהוא מחויב המציאות, ושהוא ורק הוא, העצמות, בורא אותנו בכל רגע תמיד יש מאין ואפס המוחלט – אבל מעל לידיעת המציאות אי אפשר להשיג, אי אפשר לדעת מה הוא ואיך הוא ואיך הוא בורא את העולם בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט. את כל זה אי אפשר לדעת – אפשר רק להאמין. שוב, אפשר לתפוס זאת רק בכח האמונה – שהוא תופעה אלקית ממש, קדוש ונבדל לחלוטין מהשכל, גם השכל של הנפש האלקית.

ה"רצוא ושוב" של "יודעי שמך"

בכל אופן, מי בוטח בך? "יודעי שמך". השער כדי להגיע לבטחון "בך" הוא כן הדעת. הבעל שם טוב אמר שהרבה עיקרי ויסודות האמונה שאני מלמד, תורת הבעל שם טוב, תורת משיח, הם דווקא מהרמ"ק[לג]. הרמ"ק כותב בספר אילמה רבתי[לד] – וכך כותבים עוד מקובלים[לה] – שהאמונה צריכה להיות ב"רצוא ושוב כמראה הבזק"[לו]. ה"רצוא" הוא לדעת, להמשיך בשכל את ידיעת המציאות, מה שהוא יתברך מחויב המציאות. אבל הוא כותב ווארט יפה: ברגע שמשהו נתפס בשכל – הדמיון, כח המדמה, הכח לצייר, רץ אחרי השכל. זה הלשון שלו – הדמיון רץ אחרי השכל. על כך כתוב בספר יצירה "אם רץ לבך – שוב"[לז]. צריך להיות "יודעי שמך", אבל ברגע שיש ידיעה כל שהיא הדמיון מתחיל להתעורר ולרוץ אחרי השכל הזה[לח], ואז נאמר "אם רץ לבך – שוב", "שוב לאחור, שנאמר 'והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק'".

רבי אייזיק מהומיל מסביר[לט] שהנפש האלקית חיה – "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום"[מ]. הדבקות שלנו חיה – וחיים הם דופק, דופק הוא "רצוא ושוב". מהו ה"רצוא ושוב" של עצם הנשמה? "רצוא ושוב" בין 'ה' הוא הכל' ('גאט איז אלץ') ל'הכל הוא ה'' ('אלץ איז גאט'). "אם רץ לבך" ש'ה' הוא הכל' מיד צריך לשוב להכרה ש'הכל הוא ה''. מה"רצוא" של "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו"[מא] צריך "שוב" ל"וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[מב]. הפסוק הראשון הוא 'ה' הוא הכל', "אין עוד מלבדו", אין חוץ ממנו, והפסוק השני הוא ה"שוב" אל 'אלץ איז גאט', 'הכל הוא ה'', ובו יש גם מציאות של שמים וארץ, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". אי אפשר להשאר בשום מצב יותר מהרף עין, ואז "ישועת הוי' כהרף עין"[מג]. "ישועת הוי'" היא פניה, לשון "וישע"[מד] – צריך מיד לפנות לכיוון השני, ההפוך, "אם רץ לבך".

כך מסביר רבי אייזיק לפי חסידות, אבל הרמ"ק מסביר יותר פשוט – "אם רץ לבך" לדעת מה שאפשר לדעת, את המציאות של עצמותו יתברך, היות שטבע הדמיון לרוץ אחרי השכל, לכן צריך מיד לשוב.

"שוב ל..." תורה, תשובה ותפלה

הוא גורס את המשפט בספר יצירה בלשון "אם רץ לבך שוב לאחור". יש שלש נוסחאות, שלש גרסאות, מהו ה"שוב"[מה]: בגרסה אחת כתוב "שוב לאחור", לשוב אחורה, מתוך יראה, יראת ה', כלומר, שלא לחקור אחר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", רק לשוב ולהסתפק ב"והנגלֹת לנו ולבנינו"[מו], התורה והמצוות. בתורה ומצוותיה כן תופסים את ה', אבל ה' כמו שהוא מלובש בתורה ומצוות, כמו שמוסבר בתניא (כנ"ל). יש גרסה שניה – "אם רץ לבך שוב למקום". יש גרסה שלישית, שהיא גרסת התקוני-זהר[מז], שדווקא אותה מביא אדמו"ר הזקן בספר התניא[מח], "שוב לאחד". כנראה באחד המקומות היה כתוב "שוב לאח'" – אחד קרא זאת "אחור" ומישהו אחר קרא זאת "אחד". כלומר, יש שלש גרסאות למה צריך לשוב אם רץ לבך – או לאחור, או לאחד או למקום.

"אם רץ לבך" הוא לכתר, "ישת חשך סתרו"[מט], מתוך מה שאני כן יודע את "שמך", שהוא מציאותו יתברך, הדמיון רוצה לצייר את המהות – 'מי זה? מה זה? איך זה? איך הוא בורא יש מאין?'. איפה הריצה הזו? זו ריצה לכתר, למעלה מהשכל, לאזור שאי אפשר לתפוס בו שום דבר, "ישת חשך", הוא חשך בעצם. עצמות היא לשון עצימת עינים. "אם רץ לבך" לשם, למקום העצום, החשוך בעצם, צריך מיד לשוב – או ל"אחד", או "למקום" או ל"אחור", או לשלשתם יחד. אם יש שלש גרסאות ודאי "אלו ואלו דברי אלהים חיים", הכל קיים יחד. מהריצה לכתר, למעלה מטעם ודעת – עד לשיא של הכתר שהוא בעצם אמונה פשוטה, רדל"א – צריך לשוב לחב"ד, לשלש המדרגות של חכמה, בינה ודעת:

נסביר בהמשך יותר לעומק ש"שוב לאחד" הוא בחכמה. מה אומר הרב המגיד, בעל ההילולא של היום, י"ט בכסלו? ש"אחד האמת" מתגלה בחכמה דווקאד. "שוב לאחד" הוא חכמה. שם, בתוך ה"אחד", נמצאת האחדות. הברק המבריק על השכל הוא הברק של "ה' אחד", הכל אחד. על החכמה כתוב ש"אורייתא מחכמה נפקת"[נ] – חכמה היא תורה, עליה כתוב בתניא ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל" אלא "בתורה ומצותיה". ידוע ש-תורה (611) שוה 13 פעמים 47. יש כמה רמזים בכך, ואולי הכי חשוב הוא אחד (13) פעמים אחד במספר קדמי (חישוב כל אות כסכום כל האותיות עד אליה: א – 1, ח – 36, ד – 10, סה"כ 47). גם אומרים שהיינו אהבה (פנימיות החסד) פעמים בטול (פנימיות החכמה). שוב, "אחד" היינו חכמה, ובעבודה היינו תורה – לימוד התורה וידיעת התורה, שתי מצוות של תלמוד תורה, כידוע[נא].

מהו ה"מקום" ב"שוב למקום"? פסוק מפורש, "והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה"[נב]. המקום הוא בינה. גם בעבודת ה' צריך לשאוף להגיע למקום – איזה מקום? "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[נג], אלא אם כן הצדיק הגמור גם הופך להיות בעל תשובה[נד]. זו עבודת מלך המשיח, "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[נה]. מלך המשיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים) – התשובה צריכה להיות משמחה רבה, "אם הבנים שמחה"[נו]. בכל ספר הזהר עבודת התשובה מזוהה עם הבינה, עם אמא, זהו ה"מקום".

אם כן, פשוט ש"אחד" הוא אבא, חכמה, ו"מקום" הוא אמא, בינה, שבעבודה הם תורה ותשובה. אתה רוצה לדעת את ה'? תלמד תורה ותעשה תשובה. מה הגרסה השלישית? "שוב לאחור". מהו "אחור"? מח האחור בשרש. החכמה והבינה הן בפנים, מח ימין חכמה ומח שמאל בינה, אבל מח האחור הוא הדעת[נז]. מה יוצא ממנו? חוט השדרה. בשדרה יש חי חוליות, שחז"ל אומרים[נח] שהן כנגד חי ברכות תפלת עמידה. כלומר, עבודת התפלה היא בעצם הדעת, עד כמה שאפשר לדעת את ה'. מתי יודעים את ה'? כשאני עומד מול ה', "דע לפני מי אתה עומד"[נט], ואני שופך את לבי בתפלה לא-ל חי. ככה אני יודע את ה', ככה אני מתחבר לה', במיוחד במלה "אתה", כשאני פונה לה' בלשון נוכח – "ברוך אתה הוי'", כמבואר גם בתניא[ס]. רק באמירת "אתה" לה' אפשר להגיע עד כדי כלות הנפש, והעבודה הזו באה לי ממח האחור דווקא. היינו חושבים שלומר "אתה" – בעמידה מול, פנים בפנים – שייכת לפנים, אבל הכח לפנות אל ה' בתפלה בא ממח האחור, מהדעת (כפי שעוד נסביר). זו ה"דעת את הוי'", עד כמה שאני מסוגל לדעת את ה'. ב-חי הברכות, שכנגד חי חוליות השדרה, מתחברים לה', יודעים את ה', "והאדם ידע את חוה אשתו"[סא]. כל כוונות התפלה הן זיווג – זיווג קוב"ה וכנס"י – שהוא דעת.

אחור היינו גם לחזור אחורנית בחיים. יש להתקדם קדימה, לחשוב קדימה – מאד חשוב, כמו יהודה, שהוא גמור, יכול רק להתחיל דף חדש[סב] – אבל לפעמים צריך לחזור אחורה. מה הכוונה? "לדעת זה התינוק אני מתפלל". אחת הראיות הברורות שמתפללים לעצמות, "'אליו' ולא למדותיו"[סג] – כשאני מתפלל אני עומד מול העצמות, ללא שום גילוי – היא מה שכתוב שצריך לחשוב ש"לדעת זה התינוק אני מתפלל"[סד]. אני חוזר למצב שאין לי שום שכל, שום השגה מיוחדת, אני רק אומר ה' – כשהתינוק אומר ה' הוא מתכוון לעצמות ה', לא לשום גילוי שבעולם, שום ספירה ושום פרצוף ושום עולם. לכן התפלה היא "לדעת זה התינוק". "לדעת זה התינוק" פירושו לחזור אחורה, לחזור לכך שפעם היית תינוק, ולימדו אותך שיש ה' בעולם – סאי'ז דא א גאט אויף דער וועלט. מה הוא ה' הזה? "'אליו' ולא למדותיו". שוב, זהו אחד מסודות מח האחור, היכולת לחזור להיות תינוק, להתפלל לה' כמו שתינוק מבין מהו ה'.

אם כן, לפי מה שהסברנו שלש הגרסאות הן תורה בחכמה ("שוב לאחד"), תשובה בבינה ("שוב למקום") ותפלה – "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני"[סה] – בדעת. אלה שלש גרסאות ה"שוב" – אני רץ לכתר ואני צריך לשוב, להלביש את הריצה ולדעת את ה' בתורה, בתשובה ובתפלה – תתת. תורה-תפלה-תשובה עולה ג"פ תריג – הממוצע הוא תריג, שלמות כל מצוות התורה – ועולה בגימטריא גם הפסוק האהוב עלינו מאד – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[סו]. לשם צריך להיות ה"שוב".

שלשת פסוקי הבטחון "בך" בקו האמצעי

נחזור ונסיים את הפרק הזה בשלשת הפסוקים של בטחון-דבקות "בך":

הראשון הוא "ויבטחו בך יודעי שמך", יש בטחון בעצמות באמצעות ידיעת ה', שהיא ידיעת המציאות. אי אפשר לדעת את המהות, אבל אפשר להאמין במהות. יש בכך דבקות של "חיים כֻלכם היום", דבקים בה' ממש.

הפסוק השני הוא הפסוק שלנו, "ואני אבטח בך", הסיום של "פדה בשלום נפשי". מה זה "ואני"? כמו "ואני תפלה"[סז]. הפשט של "אני" הוא מלכות[סח]. אם כן, "ואני אבטח בך" גם בא מהדעת של התפלה שהסברנו עכשיו.

מה הפסוק השלישי? "אשרי אדם בֹטח בך". מיהו ה"אדם" הזה? בפרשת שבוע כתוב "אלה תֹלדות יעקב יוסף"[סט] – או ש"אדם" הוא יעקב, "שופריה דיעקב מעין שופריא דאדם קדמאה"[ע], מדת התפארת, "כתפארת אדם לשבת בית"[עא], או שה"אדם" הוא יוסף, כדרשת חז"ל[עב] ש"נפש אדם"[עג] היינו "עצמות יוסף"[עד] (אדם במספר קדמי עולה יוסף). "אשרי אדם בֹטח בך", האושר הוא בספירת היסוד, השייכת ליוסף הצדיק. שוב, או שהולך על התפארת או על היסוד, "גופא ובריתא חשבינן חד"[עה].

אם כן, הבטחון "בך" קשור ותלוי בדעת, בתפארת-יסוד וגם במלכות. רצים למעלה, לכתר, ומיד צריך לפנות-לשעות למטה, "תשועת הוי' כהרף עין", דרך הקו האמצעי, שהוא הקו נושא ההפכים, כמו שעוד נסביר באריכות. מהכתר יורדים לדעת, "ויבטחו בך יודעי שמך", לתפארת וליסוד, "גופא ובריתא", "אשרי אדם בֹטח בך", ובסוף למלכות, "ואני אבטח בך". אמרנו הרבה פעמים בעבר[עו] את הרמז – "ואני אבטח בך" שוה דוד המלך, המספר של תיקון המדינה, שאנחנו אוהבים לדבר עליו.

כעת נשיר "פדה בשלום נפשי". לחיים לחיים.

ב. השתלשלות העצמות

פשיטות העצמות ויכולת ההשגה

ידוע הווארט של הבעל שם טוב[עז] על הפסוק "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל"[עח]: כשיהודי פשוט, שקשור לפשיטות העצמות[עט], אומר 'ברוך ה'', מהלל את ה', הוא ממשיך את עצמות ה' למטה – "יושב תהלות ישראל". הבעל שם טוב אהב את היהודים הפשוטים, הקשורים לפשיטות העצמות.

עשינו התבוננות מה אפשר לדעת ומה אי אפשר לדעת. אמרנו שבגדול אפשר להשיג עד "יודעי שמך", עד ידיעת המציאות של עצמות ה', אבל לא את המהות שלו. המציאות היינו מה שהוא מחויב המציאות, שמציאותו מעצמותו, אבל 'מה זה? מי הוא? איך הוא?' – אי אפשר להשיג.

יחיד-אחד-קדמון ו"תלת עלמין"

בלשון אדמו"ר האמצעי, הדרגה הכי גבוהה באור אין סוף שלפני הצמצום נקראת "יחיד". הוא מסביר[פ] שיש בכללות שלש דרגות של אור לפני הצמצום הראשון, לפני בריאת העולם – יחיד-אחד-קדמון.

אחרי הצמצום הראשון הכל משתקף. לפני הצמצום הראשון כח הבלי-גבול בגלוי וכח הגבול של ה' – שהוא השלמות שלו, שיש בו גם כח גבול[פא] – בהעלם. הצמצום הופך את היוצרות, כח הגבול מתגלה וכח הבלי-גבול מתעלם[פב]. הוא גם נמצא, שהרי הצמצום לא כפשוטו, אבל הוא מתעלם. בכל אופן, כל שלש המדרגות שלפני הצמצום משתקפות אחרי הצמצום. הצמצום הוא כמו ראי, כאשר הגבול משקף את הבלי-גבול.

אחרי הצמצום, הסוד של שלש המדרגות הכלליות הללו נקרא "תלת עלמין אית ליה לקוב"ה"[פג] ('שלשה עולמות יש לו לקב"ה'). ב"תלת עלמין" כל העולמות התחתונים בי"ע נחשבים דרגה אחת, עולם אחד. למעלה מהם יש עוד עולם, עולם האצילות, עולם האחדות. למעלה מהאצילות יש עוד עולם, עולם אדם-קדמון, א"ק[פד]. אלו ה"תלת עלמין דאית ליה לקוב"ה", והם בדיוק כנגד יחיד-אחד-קדמון שלפני הצמצום:

"יחיד" גם נקרא "לבד", "הוא לבדו הוא ואין זולתו"^ד. ה"לבד" שאחרי הצמצום, ה"יחיד", הוא אדם-קדמון. ה"אחד" אחרי הצמצום הוא עולם האחדות, עולם האצילות, שנקרא "אחד". מהו "קדמון" לפני הצמצום? מה שה' "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[פה], סוד ה"גליפו" בתחלת הזהר[פו], החקיקה במלכות דאין סוף, כמו שנסביר יותר בפרטיות תיכף. בעצם, הגילוי של ה"קדמון" הוא שלשת העולמות התחתונים בי"ע, מה שה' ברא ויצר ועשה בפועל. כל פרטי העולמות היו לפני הצמצום, במדרגה בה ה' שיער בכח מה שעתיד לצאת לפועל. שוב, אחרי הצמצום שלשת המדרגות נקראות אדם-קדמון, אצילות ובי"ע, ולפני הצמצום הן נקראות יחיד-אחד-קדמון.

אור המאיר לעצמו ולזולתו בכל מדרגה

לגבי מדרגת "יחיד", הרבי הרש"ב מסביר שהיא "העלם עצמי של אור בעצמות המאור"[פז] – זהו הביטוי. כשהוא אומר "עצמות המאור" הוא מתכוון לעצמות ממש, עצמותו יתברך. מה שהאור נעלם לגמרי, עד הדרגה הגבוהה של ההעלם הזה. גם בהעלם הזה יש דרגות, כפי שתכף נסביר. שם הוא לא נקרא בשם אור כלל. כאשר הוא עתיד להתגלות, על זה כתוב "אור חדש על ציון תאיר"[פח], שחדש להיות אור[פט]. קודם הוא לא היה אור, רק היה עצם, היה כלול בתוך העצם. "אתה קדוש ושמך קדוש", זהו השם הקדוש, מה שמציאותו מעצמותו.

בכל אחת משלש המדרגות האלה, יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, יש בדקות שבדקות סוד שרש של "עשר ספירות בלימה"[צ]. אחרי הצמצום, ב"תלת עלמין", זה יותר פשוט – גם בא"ק יש עשר ספירות, בעולם האצילות יש עשר ספירות ובכללות העולמות התחתונים בי"ע יש גם עשר ספירות, הג"ר עולם הבריאה, החג"ת עולם היצירה והנה"י עולם העשיה, מושכל-מורגש-מוטבע. בכל דרגה יש עשר ספירות.

הכלל בהתבוננות, קצת להבין מה שאנחנו יכולים להבין, הוא שבכל מקום הג"ר (כתר-חכמה-בינה) נקראות "אור המאיר לעצמו", אור מופנם, ואילו הז"ת (חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות) בכל מדרגה הן "אור המאיר לזולתו"[צא], 'המשכה' בלשון החסידות. בסופו של דבר, המשכה היא לצורך ההתגלות לזולת.

ידיעת השלילה וידיעת החיוב ב"יחיד" – יכולת (ג"ר) והמשכה (ז"ת)

אפילו בדרגת "יחיד" יש את השרש של "אור המאיר לזולתו". הג"ר כביכול של יחיד, הדרגה של "אור המאיר לעצמו", היינו עצם "העלם העצמי של האור בעצמות המאור", "שמו" שכלול בעצמותו ממש, "הוא ושמו אחד"[צב]. "הוא ושמו אחד" ר"ת הוא ועולה בגימטריא "מחשבה טובה", עד כאן אפשר לחשוב. "ויבטחו בך יודעי שמך" הולך גם על השם העצמי, שהוא לא העצמות אלא ה"העלם העצמי של אור בעצמות המאור".

להעלם העצמי של האור אי אפשר לקרוא בשם אור, לכן הגילוי שלו לעתיד יהיה "אור חדש", "חדש להיות אור". במדרגה הזו של "אור המאיר לעצמו" גם אי אפשר לכנות אותו בשום כינוי או תואר שמובן לנו. כלומר, הביטוי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", שהולך על העצמות ממש, ביחס למהות של הדבר, שייך גם שם. כמו שנסביר תיכף, ב"אור המאיר לעצמו" שבבחינת "יחיד", הכל בגדר נשיאת הפכים שלא נתפסת בשכל שלנו, בהגיון שלנו. הרי שני דברים, שני הפכים בנושא אחד, לא נתפסים בשכל – גם לא בשכל האלוקי של הנפש האלקית. אפשר רק להאמין בכך. אפשר גם לחוש מה 'יצא מזה' – תיכף נסביר יותר.

כתוב בכמה מקומות בלקו"ת[צג] של אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום, שבמדרגה הזו הרמב"ם מדבר על ידיעת השלילה[צד] – שאי אפשר לומר שום דבר חיובי, רק אפשר לשלול את כל התארים. מתוך שלילת כל התארים ביחס לה' בכל אופן יש איזה אחיזה כל שהיא בשכל, כשהוא שולל את הכל. בכלל, כתוב[צה] שמצוות לא-תעשה, "'שמי' עם יה – שסה"[צו], הן ב"אור המאיר לעצמו", ואילו מצוות עשה, "'זכרי' עם וה – רמח", הן ב"אור המאיר לזולתו", המשכה. יש לנו אפילו ספר[צז] על ההבדל בין שיטת ודרך הרמב"ם בידיעת השלילה לדרך בעל אור השם, שאומר[צח] שה' הוא עצם הטוב, וצריך להתבונן ולחשוב שגם כביכול עצמות ה' היינו עצם הטוב. טוב הוא דבר שנתפס אצלנו.

במושגים של "יחיד", המונח הזה של הרבי האמצעי, איך שהרבי הרש"ב מתאר "העלם עצמי של אור בעצמות המאור", השלילה של הרמב"ם היא הג"ר, ג"ר ד"יחיד". אבל ההמשכה היא עצם הטוב של ה', עוד היא לפני ש"טבע הטוב להיטיב" (שבמדרגת "אחד") – התבוננות שה' הוא טוב, "וירא אלהים את האור כי טוב"[צט], אור שנתפס. מדרגה זו היא בעצם הז"ת, נאמר אפילו החסד בפרט, של מדרגת "יחיד"[ק]. מה שכתוב בכמה מקומות אצל הרבי הרש"ב[קא] שהיכולת של ה' היא למעלה מ"יחיד" הכוונה שהיא למעלה מהז"ת, מה"אור המאיר לזולתו", מההמשכה של "יחיד" – אבל לא למעלה מהג"ר. הג"ר הם היכולת העצמית של ה' – שיכול כן ויכול לא בשוה, יכול להאיר ויכול לא להאיר. יש יכולת ב"יחיד". אחר כך, הרבה יותר נמוך, הכח של ה' הוא במדרגת "קדמון", ש"שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". הפועל של ה' מתחיל מהקו, אחרי הצמצום. שוב, הכח הוא בדרגת "קדמון" והיכולת של ה' היא בדרגת "יחיד", ודווקא בג"ר דיחיד.

ג"ר דיחיד – נמנע הנמנעות, נושא הפכים, כל יכול

יש לנו מאמר ארוך, עמוק וחשוב ביותר שנקרא "נמנע הנמנעות, נושא הפכים, כל יכול"[קב]. בעצם, בלי להסביר זאת כעת יותר מדי, שלש המדרגות הללו הן הג"ר ד"יחיד":

הכתר ד"יחיד" הוא "נמנע הנמנעות", רוכב ולא-רוכב בעת ובעונה אחת[קג].

"נושא הפכים" הוא כביכול החכמה של "יחיד", שעיקר הביטוי שלה – ביטוי של הבעל שם טוב – הוא "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו"[קד]. משם בחירת העצמות ממש בנשמות ישראל, מה שאנחנו העם הנבחר, ולכל יהודי יש נפש אלקית שהיא "חלק אלוה ממעל ממש"[קה], חלק המשקף את כל העצם. זה וגם דבר שלא נתפס בשכל בדיוק, צריך להאמין בו – אבל גם יש פה איזה תחושה מאיפה באה הבחירה. הבחירה באה ממה שה' הוא "נושא הפכים". ההגדרות האלה כתובות אצל רבי הלל מפאריטש במאמר "הרכבת אנוש לראשנו", עם הביאור שלנו עליו[קו].

היכולת, מה שה' הוא "כל יכול", היינו שם סג, שרש התהו, שבבחינת "יחיד" – הבינה של "יחיד".

אם כן, הג"ר של "יחיד" היינו שלשת הביטויים הללו, ששלשתם פרדוקס – אי אפשר לתפוס בשכל, זהו "הגיון לבי"[קז] ולא הגיון השכל שלי. כתוב[קח] שיש "הגיון לבי", אותיות בלי הגיון – דבר לא הגיוני, היפך ההגיון של המח. שם, ברעותא דלבא, בהגיון לבי, העצמות כן נתפסת – אפשר לתפוס את ה'. אין שם הגיון של השכל, כי זו נשיאת הפכים[קט].

אחר כך, שוב, ההמשכה של "יחיד" היא שיטת בעל אור השם – החסד העצמי והטוב העצמי של הקב"ה. בעצם, השיטה של בעל אור השם משלימה את דרגת "יחיד". נצרף אותו לשיטת הרמב"ם, לא שגישה אחת שוללת את השניה, פשוט השלילה ב"אור המאיר לעצמו" והחיוב ב"אור המאיר לזולתו", הכל אור-לא-אור כי מדובר ב"העלם עצמי של אור בעצמות המאור".

שלש מדרגות ב"אחד"

אחר כך יש המדרגות ב"אחד", ובכללות שלש מדרגות:

"אור המאיר לעצמו" הוא שעשועים עצמיים, ממש אור שמאיר לעצמו, "ואהיה שעשעים יום יום"[קי], בדרגת "אחד".

ה"אור המאיר לזולתו" הוא "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[קיא] – זהו כבר "טבע הטוב להיטיב"[קיב], החסד של "אחד", לא החסד של "יחיד". אפשר לומר שהוא מאיר מתוך החסד של "יחיד", אבל זהו החסד של "אחד" – "עולם חסד יבנה"[קיג]. כאן ה' רוצה לברוא עולם, בפירוש "אור המאיר לזולתו".

ה"אור המאיר לעצמו" של בחינת "אחד" הוא שרש ל"ספירות אין סוף"[קיד], שרש מה שעתיד להיות אור אין סוף הסובב כל עלמין, "סתימא דכל סתימין". ה"אור המאיר לזולתו" של "אחד", ז"ת ד"אחד", הוא מה שעתיד להיות אור אין סוף הממלא כל עלמין.

לפי המשך תער"ב[קטו] של הרבי הרש"ב במדרגה הזו נמצאות עשר הספירות הגנוזות במאצילן – דווקא במלכות ד"אחד", ולא בבחינת "קדמון", כמו שהוא כתב בהמשך תרס"ו[קטז]. מאד חשוב להבין את ההבדל בין המשך ע"ב להמשך ס"ו – השאלה היא איפה שרש האורות. בס"ו כתב שב"קדמון", אבל אחר כך בע"ב הוא חזר בו וכתב שלא ב"קדמון" אלא במלכות ד"אחד", שנקראת אור אין סוף סתם. על מדרגה זו כתוב בתחלת ספר הזהר הקדוש "בריש הורמנותא דמלכא [מלכות דאחד] גליף גליפו בטהירו עילאה [קדמון]". "ריש הורמנותא דמלכא" היינו מלכות דאין סוף, התפשטות האור אחרי שעלה ברצונו לברוא את העולם, "אחד". אחר כך, באותה מדרגה, בתוך התפשטות אור אין סוף – שהיא מלכות ד"אחד" – יש "גליף גליפו", הוא חקק חקיקה, שהיא עולם המלבוש, בחינת קדמון. ה"גליפו" היינו מה שהוא "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל".

אם כן, זיהינו ב"אחד" שלש דרגות כלליות: בעשר ספירות של אחד יש מה שה' מאיר לעצמו, ג"ר ד"אחד". אחר כך הו"ק כביכול של "אחד" היינו החסד ד"אחד", "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[קיז] ד"אחד", עלית הרצון של "אחד". ברגע שיש עלית הרצון יש את מחשבת ורצון "אנא אמלוך" – המחשבה הזו של ה', שכולו טוב, פועלת גילוי מה שנקרא אור אין סוף. בתוכו ה' חוקק חקיקה, משער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל – זהו כבר הכח של בריאת העולם (ולא היכולת).

הרשימו והקו

אחר כך, אחרי שה' "גליף גליפו בטהירו עילאה", בא הצמצום. החידוש הגדול שגם אחרי הצמצום יש משהו שנשאר מלפני הצמצום שהצמצום לא נגע בו כלל וכלל[קיח]. אחרי הצמצום יש עדיין משהו, כאילו ממשי, שהצמצום לא נגע ולא פגע – קוראים לו נקודת הרשימו, שהיא שרש הכלים אחרי הצמצום[קיט]. שרש הכלים לפני הצמצום הוא "קדמון", לפי מסקנת הרבי הרש"ב בהמשך ע"ב.

אחר כך יש חידוש של "אז יבקע כשחר אורך"[קכ], המשכת הקו, שלפי הרביים – כך הרבי פותח את המאמר בו קבל את הנשיאות[קכא] – הוא עיקר סוד המלה שכינה. המלכות בפועל של ה' היא המשכת הקו – היא שוכנת בתחתונים. זהו שרש האורות שאחרי הצמצום, כאשר שרש הכלים קדם לו, הרשימו עוד לפני המשכת הקו.

מה שעשינו עכשיו בקיצור הוא התבוננות מאד יסודית של עשר מדרגות באור – הכל נקרא אור אין סוף. אור אין סוף, עד הקו, אחוז בה' – כתוב בחסידות[קכב] שעד הקו זה עדיין ה'. כשאני עומד ומתפלל מול ה', מול העצמות, אני יכול לחשוב עד הקו – המחשבה הזו לא מפריעה. במדרגה יותר נמוכה אסור לחשוב שזהו ה', אבל עד הקו זה עדיין ה'.

השתלשלות עשר ספירות בעצמות

עשינו עכשיו התבוננות של עשר דרגות. הייתי חושב שיש פחות, שכמה שעולים למעלה יש פחות חלוקה, אבל ראינו בדיוק ההיפך: רק ב"יחיד" זיהינו ארבע דרגות, אחר כך שלש דרגות ב"אחד", מדרגה אחת ב"קדמון", נקודת הרשימו – שלא נגע בה הצמצום – ובסוף המשכת הקו, "אז יבקע כשחר אורך". יבקע אותיות יעקב[קכג]. למדנו לאחרונה[קכד] שיעקב הוא יצירה-עשיה-בריאה-קנין, "ברוך עושך, ברוך יוצרך, ברוך בוראך, ברוך קונך"[קכה], לפי צירוף של והיה. גם "יבקע" הוא בדיוק אותו צירוף, רק בהחלפת ה עילאה ו-ה תתאה. יבקע היינו יצירה-בריאה-קנין (אצילות)-עשיה, ו-ה-י-ה. יעקב הוא יצירה-עשיה-אצילות-בריאה. זהו מאמר מוסגר להתבונן בו.

בכל אופן, מה המבנה כאן? צריך להיות בגדול עשר ספירות: הכי גבוה הוא מה שה' הוא "נמנע הנמנעות"; אחר כך מה שהוא "נושא הפכים"; ואחר כך "כל יכול" – עד כאן הג"ר, "אור המאיר לעצמו" בבחינת "יחיד". אחר כך ההמשכה של "יחיד" היא עצם החסד. אחר כך עוברים ל"אחד", השעשועים העצמיים – כתוב[קכו] שהשעשועים העצמיים הם בחינת יצחק (לשון צחוק ושעשוע), גבורה, "אור המאיר לעצמו" של "אחד"; אחר כך עלית הרצון לברוא את העולם היא התפארת; אור אין סוף, מחשבת "אנא אמלוך"[קכז], היא דווקא ראשית בנין המלכות מהנצח[קכח]; ה"גליף גליפו", ה"בכח", הוא בעצם התפשטות מהיכולת – היכולת היא הבינה וה"בכח" של בחינת "קדמון" הוא ההוד, "בינה עד הוד אתפשטת"[קכט]; נקודת הרשימו, מה שנשאר אחרי הצמצום אבל הוא מלפני הצמצום, לא נגע בו הצמצום, היינו "אנא סימנא בעלמא"[קל], סוד ה"צדיק יסוד עולם"[קלא]. זהו עיקר הווארט, בשביל זה אמרנו הכל. באור אין סוף ה"צדיק יסוד עולם" הוא מה שהצמצום לא נגע בו; בסוף המשכת הקו היא השכינה בפועל, המלכות בפועל.

אם כן, יש כאן עשר דרגות שבצורה יפה וטובה אפשר בהחלט להתבונן בהן על דרך "עשר ספירות בלימה":

	כתר נמנע הנמנעות
חכמה נושא הפכים		בינה כל יכול
חסד ה' – עצם הטוב (המשכה ד"יחיד")		גבורה שעשועים עצמיים ד"אחד"
	תפארת עלית הרצון לבריאה
נצח מחשבת "אנא אמלוך"		הוד השיעור ד"קדמון"
	יסוד נקודת הרשימו
	מלכות המשכת הקו

שוב, הכל הוא ה', רק שמדרגות אלה באמת הן לא עצמותו ממש, לא "לדעת זה התינוק אני מתפלל". "לדעת זה התינוק אני מתפלל" הוא יותר מכל המדרגות הללו. עיקר מה שרצינו להבהיר הוא גם את השינוי בין המשך ס"ו להמשך ע"ב, אצל הרבי הרש"ב – מאד חשוב, נוגע להרבה דברים – וגם ובעיקר את ההבדל בין הג"ר ד"יחיד" לז"ת ד"יחיד". שוב, על ג"ר ד"יחיד" אפשר לומר שהן למעלה מ"יחיד", אם מתכוונים ש"יחיד" היינו המשכה בתוך "יחיד"" אבל באמת גם "העלם האור בעצמות המאור" הוא לא למעלה מ"יחיד", אין משהו למעלה מ"יחיד" שאינו עצמותו יתברך. זהו גם דבר חשוב שעכשיו הסברנו. הכל היה רק כדי שנחזור אחורה, לקיים את "לדעת זה התינוק אני מתפלל".

אבות החסידות

שוב, זהו המסר וזו תורת הבעל שם טוב, תורת הרב המגיד, בעל ההילולא – הכל הוא גילוי תורת הבעל שם טוב, והיום אנחנו עם המגיד, התלמיד המובהק וממלא המקום של הבעל שם טוב, ועם התלמיד המובהק שלו, אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה. שוב, הילולת המגיד וגאולת אדמו"ר הזקן קרו באותו יום בהפרש של שם הוי', 26 שנים, הכל לפי קביעות השנה שלנו.

לחיים לחיים. אחרי כל זה, ננגן קודם את שלש תנועות. אמרנו הרגע שצריך בי"ט כסלו לחשוב על כל אבות החסידות – הבעל שם טוב, שאפשר לומר שהוא נמצא במקיף, ובגלוי-בפנימיות המגיד ואדמו"ר הזקן. יש להם ניגון משותף שנקרא ניגון האין-סוף, שלש תנועות, ומיד אחריו ננגן את ארבע בבות. לחיים לחיים.

כשאדמו"ר הזקן היה בכלא באו לבקר אותו בגוף גשמי הבעל שם טוב והרב המגיד[קלב]. זה עוד סימן ששלשתם קשורים יחד לחג הגאולה של י"ט כסלו. כשהוא שאל אותם על מה הוא יושב בכלא הם אמרו לו שיש קטרוג בגלל הפצת החסידות יותר מן המדה, יותר מכל שאר התלמידים של המגיד. הוא שאל אותם – האם להפסיק? כשאצא מכאן, בע"ה, להפסיק לדבר ככה בגלוי? הם אמרו – כיון שהתחלת אז תמשיך וביתר עז וביתר שאת, תמשיך להפיץ את תורת החסידות, תורת הבעל שם טוב, יותר ויותר. מכאן כולנו נלמד שהיחוד הזה של י"ט כסלו, שמייחד את הבעל שם טוב והמגיד ואדמו"ר הזקן – כולו בשביל להתגבר על כל המניעות והעיכובים שעומדים בפני הפצת המעינות חוצה, כי כמו שהמשיח הבטיח לבעל שם טוב[קלג] שכאשר "יפוצו מעינותיך חוצה" אזי "קאתי מר" בחסד וברחמים, ושיהיה לנו תיכף ומיד ממש. שוב, עיקר הווארט של י"ט כסלו הוא להתגבר, התגברות החסדים, תורת החסידות, להפיץ חוצה.

יט כסלו – עב-סג – מה-מה-מה

נסיים את המהלך הזה ברמז: כמה שוה יט כסלו? מה המשמעות הפנימית של היום הזה? יט כסלו שוה 135. מה אומר המספר הזה? קודם כל, שלש פעמים מה[קלד], אדם, מאד. מעבר לכך, זו כוונה מאד חשובה בקבלה – יחוד עב-סג[קלה]. הרי יש ארבעה מילויים עיקריים של שם הוי' – עב-סג-מה-בן[קלו]. עב הוא חכמה. בשרש כל השרשים עב הוא מה שדברנו קודם, "נושא הפכים", מקור הבחירה של הקב"ה בעצם ישראל, שבתוך הנשמה היינו סוד האיתן של הנשמה. מובא בפירוש[קלז] בשם הבעל שם טוב שהאיתן שבנשמה, עצם הנשמה שלנו, הוא שם עב. סג בשרש כל השרשים הוא מה שהסברנו קודם כיכולת, מה שה' הוא "כל יכול", יכול כן ויכול לא, יכול להאיר ויכול לא להאיר בשוה, ביחד. גם זו בחינה של נשיאת הפכים, אבל זו דרגה אחרת של נשיאת הפכים.

ביחד עב-סג שוה יט כסלו, אבל גם שוה ג"פ מה. ידוע ש"מה שמו ומה שם בנו"[קלח] – יש שם מה בחכמה, יש שם מה בתפארת ויש עוד שם מה שלישי, שנקרא ב"פתח אליהו" "אורח אצילות", והוא שם מה החדש שיוצא מהמצח דא"ק, השם שהוא הכח האלוקי שמתקן את כל השבירה של עולם התהו[קלט]. איך הוא מתקן? על ידי שמחדיר בו בטול לאלקות. הוא מחדיר את יחוד עב-סג, חכמה ובינה, השגת הבטול ובטול ההשגה שהזכרנו קודם. זהו חשבון מאד חשוב, ששלש פעמים מה שוה עב-סג. עב-סג הן מוחין וסתם שם מה הוא במדות. המוחין נקראים "שיר כפול" והמדות נקראות "שיר משולש"[קמ]. כאן המוחין הם עב-סג ("שיר כפול") והמדות שוות בדיוק שלש פעמים מה ("שיר משולש").

יט כסלו – קו וחוט

אבל יש עוד ביטוי, שהזכרנו, שהסברנו שהוא בעצם המלכות הגלויה, ה"עלמא דאתגליא", של השכינה ששורה בתוך עם ישראל, שבלשון הקבלה נקרא קו וחוט. הביטוי קו וחוט שוה יט כסלו. זהו רמז שאיני זוכר אם הזכרנו פעם, אבל הוא רמז מאד חשוב.

מה ההבדל בין קו לחוט? אחד הפירושים, דווקא בחסידות[קמא], שקו הוא חיצוניות הקו, מה שנקרא "קו המדה"[קמב], "בוצינא דקרדוניתא"[קמג] שמודד את המציאות של כל דבר נברא, נוצר או נעשה. זהו הענין של הקו, הוא מחלק בעצם – כח ההתחלקות, שהוא החיצוניות. אבל בשביל מה יש חוט? בשביל לתפור, כמו יוסף בפרשת שבוע, שהוא פותר. איך הוא פותר חלומות? על ידי שהוא תופר[קמד] יחד את הדברים שהם בבחינת תהו עדיין, כלומר לא מסודרים. כמו שהכהן הגדול קורא את האותיות שבולטות בחשן ברוח הקדש שלו[קמה]. זהו החוט, פנימיות הקו, סוד התורה שבקו. כתוב שהקו הוא כמו שערה[קמו]. יש מקום אחד בלקוטי תורה[קמז] בו אדמו"ר הזקן מסביר שפנימיות השערה היא המדות של מיכה[קמח], האורות, שתופסים בעצמות. כך הוא כותב. זו הפנימיות, והחיצוניות היא ההתחלקות. איך קוראים לשתי המדרגות? הקו הוא כח ההתחלקות, חיצוניות הקו, והחוט הוא כח ההתכללות, היחוד והחיבור שבא מכח העצמות דווקא. פנימיות הקו היא האור האלקי שבתוך השערה של הקו. זהו עיקר השראת וגילוי השכינה למטה בעם ישראל, אלקות ממש.

שוב, הביטוי קו וחוט שוה יט כסלו. מה הפסוק? הזכרנו קודם – "אז יבקע כשחר אורך". הפסוק הזה מאד מתאים לי"ט כסלו, הפצת החסידות, כי הוא אומר "אז יבקע" – בקיעה החוצה, "יפוצו מעינותיך חוצה", לקחת דבר שחור ולהפוך אותו לאור, "כשחר אורך". והרמז לסיום: אם עושים את החשבון של "אז יבקע כשחר אורך" יוצא בדיוק שבע פעמים, "כל השביעין חביבין"[קמט], קו וחוט, יט כסלו.

אם כן, יש לנו כאן רמז לסיום, שאפשר לומר שעיקר המסר של יט כסלו הוא השראת השכינה בישראל, סוד הקו וחוט של אור אין סוף, המלכות של כל מה שדובר קודם – הכל בתוך אור אין סוף ממש. זו התכל'ס, "יפוצו מעינותיך חוצה". לחיים לחיים, שנזכה לקו וחוט, שלכל אחד יהיה קו וחוט. קו הוא בשביל להכיר כל אחד ואחד, הרי כתוב ש"כל אחד ואחד מתוקן מחברו"[קנ], אין שני פרצופים אותו דבר[קנא] וכל אחד הוא משהו מיוחד וצריך ללמוד ממנו[קנב]. חוט הוא שיש משהו שאנחנו כולנו דבר אחד, האחדות שבתוך ההתחלקות. מי שתופר בחוט הוא יוסף הצדיק. כל השבטים, "שם עלו שבטים שבטי יה"[קנג], הם ההתחלקות – גבולי אלכסון[קנד], הקו. אבל יוסף הוא החוט. שנזכה לכל השבטים וגם ליוסף ה"צדיק יסוד עולם". הרבי בכל דור ודור הוא היוסף, סוד הרשימו, והקו בוקע מתוך נקודת הרשימו, דרך הרשימו.

אמונה ובטחון – תפיסת העצמות והמהות

נחזור למה שפתחנו בו:

יצא לנו שיש הבדל בין השגה לאמונה. להשגה יש גבול, עד כמה אפשר להשיג, ואי אפשר להשיג את עצמות ה', את ה' ממש. אבל באמונה כן נתפסת העצמות, כמו שכל יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות. המדרגה הזו היא לא חידוש, וגם לא נוגעת לקבלה בכלל. כמו שכתוב גם בתניא[קנה], שהאמונה שיש ליהודי היא פשט גמור, לא שייכת לקבלה בכלל, והאמונה היא בעצמותו יתברך, בה', אפילו לא צריך לומר את המלה עצמות – פשוט לומר ה'.

בדרך כלל אומרים "עצמותו ומהותו יתברך", בתור מושג אחד, אבל בהקבלה לספירות העצמות של כל דבר היא הכתר שלו והמהות היא החכמה שלו[קנו], קוצו של י ו-י שהולכים יחד. אצל ה' הפירוש הכי פשוט של עצמותו היינו שהוא נמצא ומחויב המציאות, כמו שאמרנו – ס'איז דא א גאט אויף דער וועלט, והוא מנהיג הכל. יש ה' בעולם – זו האמונה שלנו. מהי המהות? כבר איזו תכונה, יש במהות משמעות של תואר. מה המהות של ה'? כמו שהזכרנו, המהות של ה' שהוא טוב. ה' הוא עצם הטוב וממילא "טבע הטוב להיטיב", וכל מה שברא את העולם הוא כדי להיטיב. את עצמות ה' תופסים באמונה אבל את מהות ה' הטוב תופסים בבטחון (אותיות "חן טוב"[קנז]) – בטחון שה' הטוב יעשה הכל בטוב הנראה והנגלה (והרמז: "בך בטחתי"[קנח] שוה מהות). אמונה ובטחון הן שתי מדות קשורות – וככל שהאדם מתחזק באמונה היא הופכת להיות בטחון[קנט] – וכאן הן שתי המדות שתופסות בעצמות ובמהות.

אמונה – "עד ועד בכלל"

יש דרך אחרת לומר זאת, שבהשקפה ראשונה נשמעת קצת הפוך, אבל היא אומרת בדיוק אותו דבר: אנחנו מרבים להזכיר[קס] שבהשגה יש שתי בחינות, "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל"[קסא]. זהו בדיוק ההבדל בין אמונה להשגה. השגה היא "עד ולא עד בכלל", אי אפשר אף פעם להגיע לגבול ההשגה. ה' רוצה שאתקדם עוד ועוד ועוד, תוך כדי הידיעה שאף פעם לא אגיע לסוף, לא אגיע לה' בעצמו בהשגה שלי. לכן השגה נקראת "עד ולא עד בכלל". זהו נושא שרבי אייזיק מסביר בכמה מקומות[קסב]. אבל אמונה היא בחינת "עד ועד בכלל". בקריאת שמע, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", יש אותיות עד גדולות[קסג]. אם כתוב "עד" הכוונה "עד ועד בכלל" – זו אמונה, אמונה בה' עצמו, אמונה באחדותו יתברך, כפי שהבעל שם טוב גילה מהי אחדות הוי'[קסד].

בכל אופן, זהו ענין חשוב, "עד ועד בכלל" ו"עד ולא עד בכלל". בעולם הזה, בו אנחנו בעיקר משתדלים להשיג, ללמוד ולהבין אי אפשר להגיע עד הסוף – הכל "עד ולא עד בכלל". אבל כאשר יבוא מלך המשיח נזכה לגילוי של "עד ועד בכלל"[קסה], ששייך דווקא לאמונה הפשוטה. כתוב ב"היום יום"[קסו] שעיקר הגילוי של המשיח הוא מעלת התמימות והאמונה הפשוטה. למה הבעל שם טוב כל כך אהב את היהודי הפשוט שקשור לפשיטות העצמות? כי אצלו האמונה היא "עד ועד בכלל", וזהו הגילוי של משיח. אם גם נבין משהו יותר בימות המשיח – נבין את מהות האמונה של העולם הזה, האמונה שהיום אי אפשר בכלל להבין מהי.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הברכות, והברכה העיקרית היא ביאת משיח – גאולה לכלל ולפרט.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• תכלית גאולת אדמו"ר הזקן היא "ואני אבטח בך".
• "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – כי אם באמונה, ברעותא דלבא ובתורה ומצוותיה.
• אפשר וצריך לדעת את מציאות ה' – אבל רק האמונה תופסת במהות.
• אחרי כל השגה – שמעוררת מיד את ריצת הדמיון אחרי השכל – צריך לשוב לאחור.
• "אם רץ לבך" לכתר "שוב לאחד"-לחכמה-לתורה, "שוב למקום"-לבינה-לתשובה ו"שוב לאחור"-לדעת-לתפלה.
• אחרי כל ההשגות צריך לחזור אחורה בחיים – "לדעת זה התינוק אני מתפלל".
• אחרי הריצה לכתר צריך לפנות למטה דרך הקו האמצעי – קו נשיאת ההפכים.
• בשנת תשפ"ג מומלץ לשיר את הניגון החב"די על "אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו".
• כל המדרגות שלפני הצמצום משתקפות אחר הצמצום – יחיד-אחד-קדמון משתקפים ב"תלת עלמין".
• גם ביחיד-אחד-קדמון יש שרש לעשר ספירות וכל מדרגה מתחלקת לג"ר ("אור המאיר לעצמו") וז"ת (שרש "אור המאיר לזולתו").
• ג"ר וז"ת דיחיד הם יכולת והמשכה.
• ג"ר דיחיד הם נמנע הנמנעות, נושא הפכים וכל יכול.
• שרש בחירת ישראל הוא במדרגת "נושא הפכים" – חכמה דיחיד.
• ידיעת השלילה של הרמב"ם היא ביכולת (ג"ר דיחיד) וידיעת החיוב של רבי חסדאי היא בהמשכה (ז"ת דיחיד).
• עד המשכת הקו שאחרי הצמצום אפשר לומר שמדובר בה' עצמו ולהתפלל אליו.
• אין למעלה מ"יחיד" משהו שאינו עצמותו יתברך.
• המסר של י"ט כסלו הוא השראת השכינה בישראל.
• תכלית הקו היא הכרת יחודו של כל אחד ותכלית החוט היא הכרת המכנה המשותף המאחד את כולם.
• האמונה תופסת בעצמות ה' והבטחון תופס במהות ה'.
• ההשגה היא "עד ולא עד בכלל" והאמונה היא "עד ועד בכלל".
• בביאת משיח תתגלה מעלת האמונה הפשוטה ונזכה להגיע "עד ועד בכלל".