1

בע"ה

דברים שנאמרו בשבע ברכות בניין-שניאורסון

ט תמוז ס"ז – (טלפונית)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בסוף פרשת חקת, בין כיבוש סיחון לכיבוש עוג, יש פסוק "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי אשר שם". שני המרגלים הוסיפו על דברי משה – לראשונים אמר רק לתור והם הוסיפו הערכת מצב, וכאן משה רק שלח אותם לרגל והם לכדו את העיר בעצמם, כפי שאומר רש"י (שכבשו מעצמם מכחו של משה). הפשט הוא פשוט, שיש הוספה שהיא לרוח המשלח ויש כזו שלא לרוחו של משה ונגד דעת משה. מרגלים אלו רצו במודע לתקן את המרגלים הראשונים, וצריך מיניה וביה – אם יש הוספה מדיליה נגד דעת משה, התיקון הוא בהוספה מדיליה לרוחו של משה. זו תשובת המשקל של חטא המרגלים. אחרי חטא המרגלים כבר לא מספיק לקיים את השליחות בלי לזוז ימין ושמאל מדברי בן עמרם, אלא צריכים דווקא את החוש של החסיד שהוא בבחינת בן – ולא עבד – המבין לבדו מה האבא רוצה ועושה זאת. כל זה – משיחה של הרבי (תש"נ).

רצינו לדרוש זאת לענין חתונה: ביחס לה' עמ"י הכלה וה' החתן, וביחס לארץ עמ"י הוא החתן והארץ היא הכלה – "יבעלוך בניך". זה עיקר הכניסה לארץ, עיקר הבדל בין גלות (ובין המדבר) לגאולה – בחו"ל אנו רק כלה, ובארץ אנו חתן. זה עיקר חטא המרגלים, שלא רצו לשנות תפקיד מכלה לחתן. על חתן וכלה כתוב "עזר כנגדו" – "זכה עזר, לא זכה כנגדו". המרגלים הראשונים היו בבחינת "לא זכה כנגדו", וממילא ראו כמה הארץ "כנגדו" ("כי חזק הוא ממנו", "אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם"), הרגישו שהארץ לוחמת נגדנו, לא עוזרת לנו לכבוש אותה, עד שאין בעל הבית וכו', מרגישים שאין סיכוי עם האשה הזאת – חבל על הזמן עם השידוך הזה. זה נקרא שהוציאו דבת הארץ רעה, שזה כמוציא שם רע על האשה. עיקר ה"מוציא שם רע" הוא שכבר זינתה – כך הם רואים את הארץ ביחס לתושבים הכנענים. המרגלים האלה, של סוף ימי משה, בין כיבוש סיחון לכיבוש עוג (כפי שיתבאר למה זה מקומו), הם התיקון – מרגלים של "זכה עזר", וזה הסוד של "יעזר". זה הרמז שבאמת משה רבינו רוצה שיכבשו את המקום, ולא רק יבקרו. יעזר זה י-עזר, י זה ה"זכה" – זה בטול, בטול למשלח ובטול לה' – ויעזר זה קיצור של "זכה – עזר". אז הארץ עצמה מבקשת לכבוש אותה, עוזרת בכך, כאשר החתן האמיתי מגיע. לכן משה ידע שאם ירגלו את יעזר כדבעי יהיה ביקוש מלמטה לכבוש אותה, ואז ה"אמת מארץ תצמח" של ה"עזר" זה ודאי לרוחו של משה רבינו, זה כל הענין של משה רבינו, שרוצה שתהיה העלאת מ"נ.

אחרי זה, עברנו לדרוש את כל חלקי הפסוק על דרך המליצה, איך רומז לעוד נושאים חשובים של שלום בית, אהבה ואחוה ושלום ורעות בחיי הנישואין: "וישלח משה" עולה ג"פ רגל (יש בתורה ד"פ "וישלח משה" – אפשר לכוון בסוד הוי' – וזו הפעם האחרונה, תלו"ע) – שליחות לרגל – ורומז ל-ג רגלים. יסוד ה"שלום בית", ה"ושמח את אשתו", זה בעליה לרגל – כשעולים עם המשפחה למקדש, לראות ולראות ולשמוח. היום ה"מנהג ישראל" שהבעל משתדל לשמח את אשתו לא רק בשנה הראשונה אלא בכל רגל, בכך שקונה בגדים וכו' דברים לכבוד הרגל. צריך כל הזמן מודעות של "לרגל את יעזר" – בשביל שיהיה יעזר, בטול ו"זכה עזר", צריך מודעות לרגל – "מקראי קדש", "ושמחת בחגך", "מועדים לשמחה" (ויש מועדים פרטיים של בני הזוג, כליל הטבילה וכו'). "וילכדו את בנותיה" – מענין שלא כתוב שלכדו את יעזר עצמה. אז "ויורש את האמורי אשר שם" (לשון יחיד, והמפרשים אומרים שזה קאי על משה – או שבא בעצמו או שהתלבש בהם). התרגום אומר כאן ש"ויורש" זה לשון גירושין (רש"י אומר זאת רק במקום אחר), ואולי עם שני יודין – ככתיב – זה עוד יותר מרק לגרש. אין כאן בפירוש לכידה של יעזר, אלא רק "וילכדו בנתיה" – ההסבר על פי מה שפעם למדנו (וכתוב) על "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים", שכל ישוב בארץ ישראל הוא ביטוי לאהבה, וצריך רצף של ישובים (כפי שהרבי אמר שצריך כדי לקיים את הכיבוש של ששת הימים). כמו ש"איש מזריע תחלה יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר", כך הבנים והבנות בבית הם סימנים – הבת זה סימן כמה האיש אוהב את האשה והבן זה הסימן כמה האשה אוהבת את האיש. ככל שהחתן אוהב את הכלה, וככל שעם ישראל אוהב את ארץ ישראל, יש יותר בנות. וילכדו גם לשון לכידה-כיבוש וגם לשון ליכוד. אם כן, ראשית ענין הרגל כאן זה סימן של אהבת האשה – בקנית דברים – ואחר כך הבנות זה סימן לאהבה. בסוף, מכח המוחין (של משה), יש "ויורש את האמורי אשר בה" – "אמור מעט ועשה הרבה", לא להבטיח מתנות אלא רק להביא מתנות (כתוב שאמורי זה אמירה שלא דקדושה – "אל תרבה שיחה עם האשה" אלא רק בדברי תורה). כל הענין שכיבוש הארץ קשור לחו"כ כמובן רמוז בפסוק "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה – וחז"ל דורשים שהאיש כובש את האשה, ומזה בא מלכות ישראל – ורדו". לפי הכתיב יש שבע יודין בפסוק (י – האות העיקרית כאן, הבטול של יעזר). ה-י של יעזר היא האות ה-יה מתחילת הפסוק – "זכו שכינה ביניהם". האות ה-יה מסוף הפסוק היא י' הכתיב של "ויירש". י-ה זה עצמו חכמה-בטול. בתוך י זו גנוזה גם הרגשת הבן את רצון אביו.

זה שפסוק זה מפסיק את רצף הסיפור, צריך לומר שפסוק זה הוא הממוצע המחבר של שני הכיבושים – סיחון ועוג (וידוע לנו, שסיחן-עוג זה חתך הזהב של אור). יעזר-סיחן-עוג = חוה פעמים הוי' (סוד של שלמות אדם – הוי' עם מילוי העולה חוה). לפעמים סיחון עם ו, ואז סיחון-יעזר-עוג =500 = פרו ורבו. הערים שלהם זה אדרעי (= פרה; ענין בו מתחילה הפרשה) ו-בשן, העולות יחד יראת הוי' (7 בריבוע פעמים 13), וכשמצרפים לזה את יעזר עולה מב פעמים כב (שני שמות של ה'). על עוג כתוב שמרע"ה פחד, משא"כ בסיחון, וצריך לומר שהממוצע – גם לתת למשה כח להתגבר על פחדו (בנוסף למה שה' אומר לו) – זה אותם שני מרגלים העושים מדעתם ומוסיפים על דעת משה, וכבר מגלים שהארץ עצמה מעלה מ"נ להיות כבושה תחת בעלה האמיתי, "יבעלוך בניך", וזה אחר כך ממשיך להיות הכח לכבוש את עוג מלך הבשן, אע"פ שיש לו זכות של אברהם אבינו.