הבריאה באותיות האלף-בית

בע"ה

ליל שבת תצא ט' אלול תשפ"ג – כפ"ח

כתר שם טוב פו, קס, קצ, שנה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במסגרת שיעורי כתר שם טוב נלמדו בחדש אלול מספר תורות המתייחסות ישירות לפסוקים שבתחלת התורה – בריאת העולם מ"בראשית". אלו תורות-יסוד בדרך הבעל שם טוב, המלמד כיצד להתבונן בפרטות בנוכחות ה' בכל הבריאה וכך להמתיקה ולתקנה. פרק א מביא את יסוד ההתבוננות – הופעת ה' באותיות האלף-בית, בהן נברא העולם, שכולן מציאות אחת המכסה בכיסוי אחר כיסוי על נוכחות ה'. פרק ב קושר את הדברים לכללים הגדולים של תורת הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה ויחוד יראה-נורא – וממחיש מהו לימוד בדרך השראה, כאשר כל פרט הופך להיות כלל גדול. פרק ג משלים את הדרוש בביאור נפלא ומחודש לשלשת הפסוקים הראשונים של התורה.

א. "כלם בחכמה עשית"

הגענו בלימוד לתורה פו בכתר שם טוב. זו תורה העוסקת בענין יסודי אצל הבעל שם טוב, כמו שנראה מעוד מקומות, והבעל שם טוב מקשר אותה לתיאור בריאת העולם בפסוק הראשון בתורה.

"אאלפך חכמה"

מבעש"ט ז"ל נודע כי אות א' הוא חכמה ומחשבה כמ"ש ואאלפך חכמה.

הפסוק אומר בפירוש "אאלפך חכמה"[ב]. על יסוד דברי חז"ל, שדורשים את האותיות אלף-בית כ"אלף בינה"[ג], הרבה פעמים מצטטים גם "אאלפך בינה" (ומסבירים[ד] ששתי האלפין האלה, של החכמה והבינה, הן סוד "אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[ה], המוחין שקדמו למדות הלב בהן נברא העולם בימי בראשית) – אך המקור הוא "אאלפך חכמה" דווקא, וגם ה"אאלפך בינה" היינו סוד אמא עילאה המתאחדת עם החכמה וכלולה בה (בסוד "נֹצר חסד לאלפים"[ו] – מזל "נֹצר חסד" הוא המקור של אור אבא[ז], החכמה, אך הוא גופא כולל "לאלפים", שתי מדרגות של אלף).

למה כל כך חשוב להדגיש זאת? כי ה' יתברך עצמו, "אחד האמת", מתלבש דווקא בחכמה[ח] ודרכה בכל שאר הבחינות. כך בדיוק יוסבר כאן, שה' מתלבש באלף – שהיא סוד החכמה דווקא – ומתוך כך בשאר האותיות ובשאר המציאות. זו הכוונה[ט] כשאומרים "אחד"[י] בקריאת שמע – האות אלף היא "אלופו של עולם", בה מתלבש ה' עצמו, ומתוך כך הוא מתלבש בשבעה רקיעים וארץ (ח) וב-ד רוחות העולם.

ובזה יובן בראשית ותרגומו בחכמתא שהיא אות א', בזה ברא אלקים את השמים.

הבעל שם טוב מביא דווקא את התרגום ירושלמי ל"בראשית"[יא], "בחכמתא", כדי להדגיש שהכל נברא בחכמה[יב] – "ראשית חכמה"[יג] – שהיא האות אלף.

חיבור כל האותיות

כי כל כ"ב אותיות הם לבושין זה לזה, כי א' נתלבשה תוך אות ב', כי ב' ב' אלפין, ג' ג' אלפין.

עיקר החידוש כאן הוא ההדגשה שאל לו לאדם לחשוב שהאותיות נפרדות זו מזו. נכון אמנם שהאותיות שונות זו מזו – בשמן (שיש בו תוכן), בציורן (המעיד על המשכת האלקות שבהן[יד]) ובערכן המספרי[טו] – אך באמת יש ביניהן קשר מובהק שמאחד את כולן יחד[טז]. האותיות משתלשלות זו מזו ומתלבשות זו בזו, כפי שמבואר כאן, ואף קשורות זו בזו בקשר של השראה, כפי שעוד נראה בתורות נוספות (כנודע בסוד השתלשלות-התלבשות-השראה[יז]). לפי ההסבר כאן דווקא המספר הוא הכי מהותי לאות, משום שדווקא יסוד המספר שם את האותיות בממד אחד ומסביר את הקשר שלהן. בספר יצירה כתוב שהעולם נברא "בסופר וספר וספור"[יח] – ה"ספר" מספר את ה"ספור", את התוכן, אבל ה"סופר" (שכותב את הספר, וגם סופר מספרים) גבוה משניהם. במושגים מתמטיים ההסבר של הבעל שם טוב כאן שייך בעצם לתורת הקבוצות – הוא מסביר שיש כאן קבוצות של יחידות של א, וכאשר שתי יחידות של א מתחברות הקבוצה נקראת ב, כאשר שלש יחידות מתחברות הקבוצה נקראת ג וכו', אבל הכל בעצם חיבור והתפתחות של סוד ה-א, החכמה בה נברא הכל:

וראשית הבריאה הי' ע"י אות א' שהוא חכמה, וברא הכל ע"י חכמה, כמ"ש בחכמה עשית.

התלבשות ה' בכל הבריאה

הרי רוחנייתו יתברך בתוך אות א', ונתעטף בו וברא אור מן אות א', והוא אור אצילות, ואחר כך נתעטף עם א' בתוך אות ב' וברא עולם הבריאה כו'.

ה-א איננה הרוחניות, אבל הרוחניות של ה' מתלבשת בתוכה, בסוד "עֹטה אור כשלמה"[יט]. על ההתלבשות הזו של ה' נאמר שהיא "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[כ]. כל הלבושים הם אלקות, אבל מצדנו ככל שה' מתלבש יותר הוא נעלם יותר, כפי שעוד נראה באריכות. "כהדין קמצא" רומז להתלבשות של הכתר, שהניקוד שלו הוא קמץ[כא] – הכתר מתלבש בחכמה והיא מתלבשת הלאה בספירות הבאות, אבל כל ההתלבשות מתחילה מהחכמה.

ה' מתלבש באות א, ה-א מתלבשת באות ב (שהבעל שם טוב קושר למעבר מאצילות לבריאה[כב]), האות ב באות ג וכך הלאה עד סוף האלף-בית, וממילא יוצא שה' מלובש בכל הבריאה – אותה הוא ברא באותיות האלף-בית – ו"לית אתר פנוי מיניה"[כג], יסוד היסודות שהבעל שם טוב חוזר עליו תמיד. היסוד הזה אצל הבעל שם טוב, שממחיש את נוכחות ה' בכל הבריאה דרך האותיות בהן נברא העולם, הוא בעצם המקור לכל שער היחוד והאמונה בתניא.

ב. "כלל גדול" בסוד האלף-בית

הבעל שם טוב מתייחס לאותו ענין גם בתורה שמובאת בכתר שם טוב קס, ושם הוא מחבר אותו לעוד יסודות עיקריים בתורתו:

סוד האלף-בית

עוד מהבעש"ט. ביאור סוד א"ב כו'

בכלל, העיסוק באלף-בית הוא ענין יסודי אצל הבעל שם טוב. ידוע הסיפור[כד] כיצד כאשר הוא ניסה להגיע לארץ ישראל, יחד עם סופרו רבי צבי, הם הגיעו לאי-בודד ושם תפסו אותם שודדים והבעל שם טוב נפל לקטנות גמורה ושכח את כל ידיעותיו. כמו שאנחנו תמיד מסבירים[כה], אחד מעיקרי דרך הבעל שם טוב הוא ההדרכה כיצד לעבוד את ה' גם בקטנות. הבעל שם טוב שאל את ר' צבי האם הוא זוכר משהו ור' צבי אמר שהוא אינו זוכר מאומה, חוץ מאותיות האלף-בית. כששמע זאת הבעל שם טוב בקש שר' צבי יזכיר לו את האותיות, והוא צעק אותן בהתלהבות, וכך חזרו אליו כל ידיעותיו.

זהו היסוד של הבעל שם טוב[כו], שלמדנו לא מזמן[כז], של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[כח] – שאם רק מצליחים לשמור ניצוץ אחד של אש אפשר ללבות ממנו אש גדולה, להחזיר את כל הבערה שנראה שאבדה. בכל אופן, רואים שסוד האלף-בית, אבני היסוד של כל הידיעות, הוא עיקרי מאד אצל הבעל שם טוב – ובתורות שאנחנו לומדים כעת הוא מסביר היטב למה. אצלנו הרצון להשתמש באלף-בית כבסיס של כל עבודת ה' נמצא ב"אמת למד פיך" שאנחנו מלמדים את הילדים[כט]. אם נזכור לפחות את האלף-בית, עם המסר שכל אות אומרת, יהיה לנו בסיס איתן בעבודת ה'.

השראה – להפוך את הפרט לכלל

ואיך שצריך לעשות בכל תיבה הכנעה והבדלה והמתקה,

היסוד הכי גדול בתורת הבעל שם טוב הוא התהליך של הכנעה-הבדלה-המתקה[ל] – הכנעת הישות עד שמבדילים את הקליפה ואז מגיעים להמתקה של הדינים. את התהליך הזה צריך לעשות – גם במובן של לתקן[לא] – בכל מילה שאומרים. כאן מביא הבעל שם טוב את היסוד של המתקת הדינים בדיבור:

ר"ל כי דיני ש"ך ופ"ר הרמוז בתיבת א-דני דפתיחת תפלת י"ח,

שך דינים הם חמש פעמים דין ו-פר דינים הם חמש האותיות מנצפך – האותיות הסופיות, שיש בהן גם דינים אבל גם סוד של גאולה[לב] – סך הכל חמש פעמים 120, סוד קכ צירופי שם אלהים[לג] (שבכל אחד ה אותיות, סה"כ 600 אותיות[לד]), שם הגבורה (כל החמישיות כאן שייכות לסוד של ה גבורות), כאשר יש באריז"ל שמועות הפוכות ביחס ל-שך ול-פר דינים מה הם הגבורות של הזכר ומה הגבורות של הנקבה[לה]. בכל אופן, את המתקת חמשת הדינים עושים על ידי הוספת האות א[לו], ההופכת את ה-דין לשם א-דני, וזו הכוונה באמירת "א-דני שפתי תפתח"[לז] לפני תפלת עמידה[לח]. את כוונת ההמתקה הזו הופך הבעל שם טוב לכלל גדול:

כל הכוונות שיש שם צריך לכוין בכל תיבה ודיבור להמתיק הדינין.

זו דוגמה יפהפיה לסוד ההשראה בקבלת הבעל שם טוב – החידוש שלו גם ביחס לקבלת האריז"ל, שבסוד ההתלבשות. הבעל שם טוב לוקח פרט, כמו כוונות האריז"ל ל"א-דני שפתי תפתח", והופך אותו לכלל – לכוונות שצריך לכוון בכל תבה. כלומר, הוא מקבל מפרט מסוים השראה לכל עבודת ה'. כמובן, הביטוי המובהק לכך הוא היסוד של הבעל שם טוב שכל התורה נוהגת בכל אדם, בכל מקום ובכל זמן – בכל המצבים – כי כל דין בתורה הוא השראה להכל.

השתלשלות הפלא

מה הקשר של כוונת ה-א שממתיקה את הדינים – שמופיעה בפירוש בשם א-דני, ומוסברת ביחס להמתקת שך ו-פר דינים – ל"כל תיבה ודיבור"? הבעל שם טוב מסביר, על פי אותו יסוד שכבר ראינו, שבעצם ה-א טמונה בכל מילה ובכל אות, גם אם היא לא מופיעה בה בפירוש, והסתתרות ה-א גופא היא-היא הדינים שיש להמתיק:

כי אות א' הוא סוד פלא,

הדוגמה המובהקת של א ככח המתקה שהרבי משתמש בה, ועושה ממנה ענין גדול, היא בסוד הפיכת ה-גולה ל-גאולה על ידי הוספת ה-א[לט]. הרבי מסביר שלשה פירושים בסוד האלף, שהגבוה שבהם הוא סוד אלף-פלא (והנמוך הוא "אלופו של עולם", שהוזכר קודם) – הפלא האלקי, שיכול להמתיק הכל, מתלבש ב-א והיא מתלבשת הלאה:

ונתלבש באות ב' שהוא ב' אלפין, עד אות ת' ד' מאות אלפין, וכל שנתרחק האות נתרחק מהחיות ונתלבש בקליפות עד מלכות שבמלכות ששם מחשבות זרות.

מצד האמת, כל ההתלבשות של הפלא האלקי היא "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה", כנ"ל, אבל לעינינו ככל שההתלבשות נמשכת הפלא האלקי שגלוי בתוך ה-א מסתתר ומתרחק, עד שהאות ת – למרות שהיא חלק מאותיות האלף-בית הקדושות – יכולה להגיע לתכלית הירידה. כך, לאות ת, סיום האלף-בית (ושלמות של כ ברבוע), יש משמעות גדולה בקדושה – נאמר עליה "תיו רשים רשימו לעתיק יומין"[מ], היא סוד "ארבע מאות שקל עֹבר לסֹחר"[מא] של אברהם אבינו, "ת עלמין דכיסופין דירתין צדיקיא"[מב], ורבי נחמן מחבב אותה במיוחד[מג] – אך היא משתלשלת גם לדינים הקשים של "ארבע מאות איש עמו"[מד] של עשו. כך גם ה"מלכות שבמלכות" שנזכרת כאן – בספירת העומר המלכות שבמלכות היא תכלית הכל, הגעת הספירה לסיומה בערב שבועות, והיא ודאי שייכת לקדושה, אך כאן המלכות שבמלכות היא ההשתלשלות עד למלכות הרשעה, עד הקליפות שמתבטאות במחשבות זרות ורעות – מחשבות של זנות ושל מינות, של הטלת ספק בקדושה.

המתקת הדינים וההסתרים הללו היא על ידי גילוי הפלא האלקי המסתתר גם במקום הרחוק הזה, דרך התלבשות ה-א בכל האותיות. אבל כיצד עושים זאת?

יחוד יראה-נורא

וכאשר יתן אל לבו גלות השכינה שהיא ניצוץ השכינה מלובש בתוך כיעור הקליפות יתחרד חרדה גדולה,

הביטוי "כיעור הקליפות" מסביר את השימוש קודם במושג מלכות כמקום הקליפות. בספר יצירה ה'תמורה' ששייכת למלכות היא "תמורת חן כיעור"[מה] – המלכות דקדושה היא החן השלם של גילוי אלקות והמלכות דקליפה היא הכיעור, הדבר הכי מאוס בעולם. על האדם להתבונן שהפלא העליון – המלובש ב-א ובאמצעותה בכל האותיות ובכל המציאות – נמצא בגלות בתוך הכיעור שהוא נתקל בו. ההתבוננות הזו גורמת ל"חרדה גדולה", כפי שכתוב ביצחק אבינו – יצחק מזהה את הניצוץ הקדוש ש'בלוע' בתוך עשו[מו] והדבר גורם לו חרדה. מהו 'חרדי' אמתי? אחד שנחרד מהגילוי של ניצוץ השכינה הגולה גם בתוך הכיעור.

ואז יתפרדו כל פועלי און

הגילוי של נוכחות ה' בתוך הקליפות מפרידה ומסלקת אותן. כאשר הבעל שם טוב היה ילד קטן הוא הסתובב ללא פחד ביערות – כצוואת אביו, שלא יפחד משום דבר חוץ מה'[מז]. הוא היה במקומות שיש בהם חיות רעות, שודדים וגם שדים ומזיקים שרצו לבלוע אותו חיים – אבל כשהוא צעק "יתפרדו כל פועלי און"[מח] כולם נעלמו[מט], כי התברר שבאמת הם רק כיסוי על ניצוץ השכינה (שרק ממנו יש לפחד, כולל הפחד-החרדה על הגלות שלו).

כאן הבעל שם טוב קושר את הענין ליסוד השני בחשיבותו בתורה שלו:

ונעשה יחוד יראה עם נורא

כאשר יעקב אבינו מגלה שבמקום הסתמי-לכאורה בו הלך לישון תוך כדי הבריחה שלו מהארץ, מקום שיש בו חיות רעות שהוא צריך להתגונן מפניהן[נ], כתוב בו "ויירא" ומתוך היראה שלו הניצוץ ה"נורא" מתגלה וניכר – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים"[נא]. ה"יראה" של האדם מתייחדת עם ה"נורא" האלקי וגואלת את הניצוץ שהיה בגלות:

ונתברר ניצוץ הקדוש ונתחבר למעלה אל החיות בסוד והחיות רצוא ושוב, והוא גאולה מהשביה.

הניצוץ האלקי הוא החיות שבתוך המציאות ועליה דרשו את הפסוק "והחיוֹת רצוא ושוב"[נב] – "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'"[נג] – כאשר יציאת-עלית הניצוץ מהשביה היא בדרך של "רצוא", עליה אל השרש, אבל התכלית היא ה"שוב" חזרה למציאות, להתגלות בה ולהמתיק אותה, כשהיא הופכת ל"בית אלהים", מכון לשבתו יתברך – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[נד].

הכנעה-הבדלה-המתקה

התהליך של יחוד יראה-נורא המתואר כאן הוא-הוא הסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה בכל תבה:

וזהו הכנעה, כאילו אינו מדבר רק השכינה.

כאשר האדם מזהה את ניצוץ הקדושה בתוך הקליפה הוא מתבטל לחלוטין, ואז כל הדיבור היוצא מפיו הוא של השכינה (על דרך "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[נה] במשנה תורה, שאנו קוראים בתקופה זו).

ההכנעה מביאה להבדלה – כאשר האדם מתבטל כל הקליפות של ה'אני' שעטפו את הדיבור מתבטלות והניצוץ האלקי שבדיבור מתגלה:

והבדלה להפריד הקליפות כו'.

והמתקה להעלותן להמתיקן בשרשן כו'.

בתחלה ההמתקה היא בשרש, בדרך של "רצוא", אך תכלית ההמתקה היא חזרה למציאות, ב"שוב", להמתיק את המציאות עצמה ולא רק את השרש שלה (כך ה"ארבע מאות איש" של עשו מתחילים להתמתק בארבעת מאות נערים אצל דוד[נו], ובסופו של דבר הם יגיעו לסוד "ארבע מאות שקל כסף" בתכלית הקדושה).

ושמור כלל גדול זה.

סיכום התורה שזהו "כלל גדול" שצריך לשמור, שהרי הוא כולל את שני היסודות הגדולים של תורתו ודורש עבודה בכל תיבה שהאדם אומר.

ג. סדר הבריאה ועבודת הצדיקים

עליה מתכלית הירידה

התורה האחרונה-החביבה שנלמד בענין הזה, תורה שנה, חוזרת לפסוקי בראשית – היא מתחילה עם היסודות שכבר היו בשתי התורות הקודמות שראינו, עם הטעמות נוספות:

מהבעש"ט זלה"ה. בראשית, ותרגם ירושלמי בחכמה, שהוא אות א', בזה ברא אלהים א"ת,

כאן הוא מוסיף לפרש ש"את" היינו כל האותיות, מ-א עד ת.

כי כל אותיות הם לבושים זל"ז. כי א' נתלבשה תוך אות ב', כי ב' ב' אלפין, ג' ג' אלפין וכו'. וראשית הבריאה היה על ידי אות א' שהוא חכמה כמ"ש ואאלפך חכמה, וברא הכל על ידי חכמה כמו שכתוב כולם בחכמה עשית, כי נתפשטו האותיות מלמעלה למטה, ובזה ברא כל הנבראים על ידי כ"ב אותיות מא' עד ת'. וכל הנברא ע"י אות שהוא קרוב למאציל הוא יותר עליון, עד כי הנברא מאות ת', שהוא אות אחרון, מבריאה זו הוא שפל בריה מכל הנבראים,

אכן, גם אותו "שפל בריה", שהתרחק מאד מצד הלבושים, לא צריך להשאר שפל:

כי אם שיקרב אדם את עצמו להש"י ויוכלל מן אות ת' לאות ש' בסוד תשר"ק עד שיקרב אל אות א' ששם אלופו של עולם.

הסדר של תשר"ק שייך במיוחד לחדש תשרי[נז] – שמתחיל באותיות תש"ר – הזמן בו עלינו לשוב ולהתקרב אל ה'. ההכנה לכך היא באלול, בו על כל אחד להרגיש 'כמה אני שפל – אבל רוצה להתקרב לה'!'. ה' נתן לנו תורה וצדקה וכו' – כל העבודות של אלול – כדי להתקרב אליו.

וזש"ה מבטן שאול שועתי אליך וגו'.

את העליה מהמקום הכי נמוך, שיש בו הכי הרבה התלבשות, סוד ה-ת, הוא קושר לתפלה של יונה ממעי הדגה – תפלה יפהפיה, עם הרבה תופעות מיוחדות – אותה קוראים ביום כיפור, פסגת העליה של תשרי: "מבטן שאול שועתי אליך"[נח] – כשצועקים "מבטן שאול", מהמקום הכי נמוך, אפשר להגיע עד ה-א, עד "אליך".

הוא חוזר על הסדר שראינו – ויש מקום לעיין בו בדיוק – התלבשות רוחניות ה' בתוך האות שממנה מאיר אור שבורא מציאות:

הרי רוחניותו יתברך בתוך אות א', ונתעטף בו וברא אור מן אות א' והוא אור אצילות, ואחר כך נתעטף עם אות א' באות ב' וברא עולם הבריאה כמו שכתוב בכנפי יונה.

האריז"ל מסביר[נט] שהתורה שלנו, שמתחילה ב-ב רבתי, היא תורת הבריאה ולמעלה ממנה תורת האצילות. מעניינת ההפניה ל"כנפי יונה", ספרו של הרמ"ע מפאנו, המתבסס על קבלת ר"י סרוג.

ואחר כך חזר ונתעטף עם אות ב' בתוך אות ג' וברא עולמות למטה מעולם הבריאה, עד שנתעטף באות ת' וברא עולמות תחתונים שנקרא מלכות שבמלכות.

'בראשית את השמים, ברא אלהים את הארץ'

אחרי ההקדמות הללו הוא מפרש באופן מקורי את הפסוק הראשון:

וזהו שכתוב בראשית, בחכמה, שהוא א', ברא אלהים את השמים, שהוא כ"ב אותיות מן א' עד ת', ובתוכו רוחניותו ית' שנק' שמים, שנתעטף ונתלבש הקב"ה בתוך כ"ב אותיות אלו וברא את הארץ שהוא כל ענייני חומר הארץ, שהוא ע"י ד' מאות לבושין מן א' עד ת' שהוא ארץ תחתית שאין למטה ממנו.

הוא מחלק את הפסוק ל"בראשית... את השמים", כשהוא מסביר שב-א של "בראשית" מלובשים "השמים", הרוחניות, ובאמצעותה בכל ה"את", בכל האותיות מ-א עד ת. "שמים" עולה י-ה פעמים הוי', בסוד "כי ביה הוי' צור עולמים"[ס] – בריאת העולם הבא, הרוחניות, ב-י, והעולם הזה, הגשמיות, ב-ה[סא] – הכל בכח הרוחניות-השמים שבתוך האלף-בית. מכח "בראשית... את השמים" – "ברא אלהים... ואת הארץ". אם תתבוננו תראו בחלוקה הזו פלאי-פלאים של רמזים.

ההסתתרות בקליפות

אחרי השתלשלות העולמות שמתוארת בפסוק הראשון – שקודם הבנו שהיא מגיעה עד מלכות שבמלכות והיא התכלית של הירידה – הוא מסביר שהפסוק השני מתאר את המשך הירידה למטה מתחום הקדושה, אל הקליפות:

ואחר כך חזר הקב"ה ונסתתר בכמה כסויין ובכמה קליפין דאינון תוהו ובוהו וחשך ותהום, כמו שכתוב בתיקונים.

אחרי ה-ת, ממנה נברא "שפל בריה", יש עוד לבושים ששייכים ל-ג קליפות הטמאות לגמרי, שמתחלקות כאן לארבע מדרגות – תהו-בהו-חשך-תהום – אותן מקבילים חז"ל[סב] לארבע הגלויות, עד לגלות ה"תהום" בה אנו נמצאים היום (לאחרונה למדנו[סג] שגם "והארץ היתה" כבר רומזת למחשבת קדמות, הסתר על הבורא).

וזהו שכתוב והארץ היתה תוהו ובהו וכו', רוצה לומר לאחר שנתלבש בד' מאות לבושין שהיא אות ת', ובאלו הלבושין ברא הארץ, חזר ונסתתר בכמה קליפין.

וזהו שאמר הכתוב והארץ היתה תוהו ובוהו וגו', כי צפה וראה שיהיו דורות רשעים וגנז אור הנ"ל ונסתתר מן חייביא בכמה קליפין,

חז"ל אומרים[סד] שה' ראה שטוב לגנוז את האור הראשון כי צפה את הרשעים שיבואו – לכן האור האלקי שטמון במציאות התחתונה, מכח ה-א, גנוז ונסתר.

גילוי האור לצדיקים

עבור מי גנז ה' את האור? עבור הצדיקים לעתיד לבוא. כתוב[סה] שה' גנז את האור בתורה – "תורה אור"[סו] – ובעצם הם יכולים לגלות אותו כבר עכשיו:

אבל לגבי צדיקייא שנקראו אלהים, כמ"ש במשה ראה נתתיך אלהים לפרעה, וכן יעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל, וכיוצא בשאר צדיקייא, לא אסתתר מהן הקב"ה,

הוא מחדש חידוש גדול ומופלא, ששם "אלהים" שמופיע בפסוק השלישי של הבריאה, מתייחס לצדיקים[סז] דוגמת משה רבינו ויעקב אבינו. הצדיקים הללו מקיימים את רצון ה' בבריאה, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם"[סח], והם לא פגמו בחטא עץ הדעת – או שתקנו אותו בשלמות – עד שלא מתקיים בהם "אכן כאדם תמותון". מהצדיקים הללו ה' לא מסתתר, לכן מתקיים בהם הפסוק הבא:

לכך ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, רוצה לומר מיד כשעולה במחשבה של אנשי הדעת שנקראים אלהים שהקב"ה שנקרא אור מסתתר שם אז נתפרדו כל פועלי און ונתגלה אורו ית', וז"ש ויהי אור,

הצדיקים שנקראים "אלהים" מכונים "אנשי הדעת", שהרי הם בדוגמת משה רבינו שהוא הדעת של כל ישראל[סט], וכשעולה בדעתם-במחשבתם שהאור, ה' יתברך עצמו, נמצא בתוך המציאות – כאשר "ויאמר אלהים [הצדיק] יהי אור" – כל ההסתרות יורדות ומיד מתקיים בפועל "ויהי אור".

והבן והש"י יכפר.

תורה 'נועזת' כזו צריך בעל התולדות לחתום ב"והשם יתברך יכפר" למרות שהוא שמע אותה מרבו.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• ה' מתלבש באות א, שהיא "ראשית חכמה", ודרכה בכל אותיות האלף-בית בהן ברא ה' את העולם.
• בין אותיות האלף-בית יש קשרים של השתלשלות, התלבשות והשראה והן מציאות אחת.
• הבעל שם טוב מלמד כיצד לעבוד את ה' גם בקטנות.
• זכרון האלף-בית – עם המסר של כל אות – הוא בסיס איתן של עבודת ה'.
• לימוד בדרך השראה – חידוש הבעל שם טוב – הוא הפיכת פרט מסוים לכלל גדול שנותן השראה לכל דבר בעבודת ה'.
• סדר האלף-בית הוא השתלשלות הבריאה ההולכת ומתרחקת מגילוי ה' (לעינינו).
• זיהוי האות אלף בתוך כל אות הוא חשיפת הפלא האלקי הממתיקה את דיני הריחוק וההסתר.
• חרדי אמתי נחרד מגלות ניצוץ השכינה גם בכיעור הכי גדול – וכך מגלה ופודה אותו.
• הניצוץ מתגלה בדרך "רצוא" לשרשו אך התכלית היא ה"שוב" למציאות והמתקתה.
• על כל אחד להרגיש שהוא בריה שפלה אך הוא רוצה להתקרב לה' וזועק "מבטן שאול שועתי אליך".
• בתהליך הבריאה נגנז אור ה' בסדר השתלשלות ובקליפות שמתחתיו.
• הצדיקים, עליהם נאמר "אני אמרתי אלהים אתם", הם אנשי הדעת האומרים-מגלים את אור ה' בכל – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".