יחזקאל הנביא

בע"ה

אור לכ"ב תמוז תשפ"א – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת פינחס (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בימי בין המצרים נוהגים לעסוק ב"צורת הבית" (ענין עליו עורר הרבי מליובאוויטש), לכן בחר הרב להתחיל את לימוד התנ"ך בימים אלה מהפרקים שבסוף יחזקאל. בשיעור שלפנינו התייחס הרב לדמותו של יחזקאל בכלל, לקשר המיוחד שלו לנבואת משה (פרק א) ולשרש המיוחד של נשמתו, שרש קין, ה'מתקדם' מאז בריאת העולם (פרק ב). הקשר המיוחד למשה מתבטא דווקא בסתירות-לכאורה בין דבריו לדברי תורה, בהן עוסק פרק ג, כולל שני 'מקרים פרטיים' מרתקים של ישוב סתירה כזו, תוך 'פרצוף' תירוצים במקרה הראשון והבנה מעמיקה בסוד הממוצע העולה מהמקרה השני. כפי שצוין גם בהקדמת החוברת, השיעור הפעם 'מקוצץ' מאד - גרסה מלאה תשלח אי"ה ברשימת התפוצה אליה נרשמים בדוא"ל:

itiel@pnimi.org.il

א. נבואת "זה" של יחזקאל הנביא

מעשה מרכבה ונבואת הבית השלישי – "סותר על מנת לבנות"

התחלנו את הלימוד שלנו תנ"ך מסוף ספר יחזקאל – המקור היחיד שעוסק בצורת הבית השלישי, לו אנו מייחלים בימים אלה (כהוראת הרבי מליובאוויטש[ב]). מבחינה מסוימת, יחזקאל הנביא, מכל הנביאים, הכי דומה למשה רבינו[ג]. משה התנבא ב"זה", "זה הדבר אשר צוה הוי'"[ד], באספקלריא המאירה[ה] – הוא אומר דברים מדויקים. אין בתנ"ך עוד נבואה מדויקת ורחבה כמו תשעת הפרקים האחרונים בסוף יחזקאל – התיאור המדויק והמפורט של בית המקדש השלישי (ונחלת ארץ ישראל בימות המשיח).

אותו דיוק מתבטא גם בתחלת ספר יחזקאל – מעשה מרכבה מדויק ומפורט (ללא כל השוואה למרכבת השרפים שראה ישעיהו[ו] ולמרכבת הסוסים שראה זכריה[ז])[ח]. יחזקאל בעצמו אומר[ט] שהמראה של בית המקדש היה דומה למראה הראשון בספר. יש קשר הדוק מאד בין ההתחלה לבין הסוף, "נעוץ סופן בתחלתן"[י], גם על פי פשט.

לא כולם יודעים, אבל מעשה מרכבה בעצם מתאר את ההסתלקות של השכינה מבית המקדש הראשון – הולך על חורבן הבית, יחזקאל רואה את המרכבה מסתלקת מן המקדש[יא]. חז"ל אומרים לגבי תקופה זו, חדש אב, ש"עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיעלה אריה במזל אריה ויבנה אריאל"[יב]. בחסידות מדייקים[יג] מכאן שהחורבן הוא "סותר על מנת לבנות"[יד] – ה' סותר את הבית הישן על מנת לבנות בית חדש, משובח וטוב ממנו באין ערוך. דברנו הרבה פעמים[טו] על כך שחכמת הנסתר – שעיקרה בתנ"ך הוא מעשה מרכבה – היא גם מלשון סתירה של דבר. הבעש"ט אומר[טז] שאפשר לסתור כל סברא, והוא יודע לעשות זאת – יש ענין בלסתור, כי בסתירה מגיעים לנקודת האין הפנימית של הסברא הקודמת ואז בוראים ממנה, יש מאין, סברא חדשה, ענין חדש שבאין ערוך יותר טוב מהישן. ככה כל ספר יחזקאל מתחיל ממעשה מרכבה, סתירת המקדש הראשון, ומסיים בבנין בית המקדש העתיד להבנות על ידי מלך המשיח[יז] – שנזכה לראות אותו, כמו שהוא רואה אותו, תכף ומיד ממש.

יחזקאל והקשר סוד ה"זה"

יש שני רמזים מובהקים שקושרים את יחזקאל לנבואת "זה" של משה:

בחכמת החשבון יחזקאל הוא צורת היהלום של זה (כל המספרים מ-א עד זה ומ-זה עד א, זה פעמים אחד)[יח] – הוא ממש 'זה'.

ועוד, אם סופרים את הספרים של התנ"ך לפי הסדר המקובל יחזקאל הוא הספר ה-זה בתנ"ך (סיום-חותם החצי הראשון-העליון של כד ספרי התנ"ך): אחרי חמשה חומשי תורת משה יש ארבעה נביאים ראשונים – יהושע, שופטים, שמואל, מלכים – ואחר כך שלשת הנביאים הגדולים (שכל אחד הוא ספר בפני עצמו) בין הנביאים האחרונים, ישעיהו-ירמיהו-יחזקאל[יט]. אם כן, יחזקאל הוא הספר ה-ז בנ"ך – "כל השביעין חביבין"[כ] (רמז למשה רבינו, הדור השביעי לאברהם אבינו) – אחרי ה ספרים של התורה, בדיוק המלה זה למפרע.

הקשר למשה מתבטא גם במלה האחרונה בספר יחזקאל ("הכל הולך אחר החיתום"[כא]) – "שמה", אותיות משה. גם בדרך הפשט, בתיאור חנוכת המזבח העתידי[כב] ממלא יחזקאל תפקיד מקביל לתפקידו של משה רבינו בחנוכת המזבח במשכן[כג].

מראה יחזקאל

נחדד עוד: ישעיהו הנביא גבוה במדה מסוימת מיחזקאל – ישעיהו מכונה "בן כרך" ויחזקאל "בן כפר"[כד], ובקבלה[כה] מוסבר שישעיהו התנבא על המרכבה שבעולם הבריאה ויחזקאל על המרכבה שבעולם היצירה. ובכל זאת, ישעיהו פותח בחזון, "חזון ישעיהו" (כפי שקוראים בשבת חזון) – חזון הוא אחוריים[כו], "מבשרי אחזה אלוה"[כז], לא מבט ישיר, לא אספקלריא המאירה – ואילו יחזקאל פותח "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", בראיה ברורה ממש.

שוב, אף על פי ש"כל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר הוי''" יש ביחזקאל ממד של מראה ברור ומדויק, "אספקלריא המאירה", "זה". אפילו המלבי"ם קורא לפירושו ליחזקאל "מראה יחזקאל" – הוא רואה, רואה את המרכבה ובסוף רואה את בית המקדש, מתאר אותו בפרטי פרטיות.

יחזקאל הוא לשון חוזק – נביא חזק. בכך דומה יחזקאל, הכהן, למלך חשוב מבית דוד שגם נקרא על שם החוזק שלו –חזקיהו המלך. חז"ל אומרים[כח] שחזקיהו היה ראוי להיות משיח, רק שפספס, לא אמר שירה על הנס הגדול שה' עשה. גם יחזקאל רואה את בית המקדש השלישי, שיבנה במהרה בימינו על ידי מלך המשיח. הוא רואה משיח, כמו שהרבי אומר שרק צריך לפקוח עינים[כט] ולראות ש"הנה הנה זה בא"[ל] ו"כבר בא"[לא]. מי רואה הכי ברור? אפשר לומר שיחזקאל. צריך עינים חזקות – כנראה החוזק מתחיל בעינים, ביכולת לראות ברור, "זה".

הדברים הללו, על הנביא שמנבא את המקדש השלישי, פותחים לנו אשנב[לב] לראות את בית המקדש. לומדים את ספר יחזקאל, בפשטות, גם כדי לזכות לראות ולקבל את הרזין דרזין של מעשה מרכבה, עיקר הרז של התורה, וגם כדי לראות במוחש ממש, בפרטי פרטיות, את בית המקדש השלישי – לפקוח עינים ולראות משיח, "הנה הנה זה בא".

"זה השלחן" "זה קדש הקדשים"

מי שנטל ידים ויברך בסוף ההתועדות ברכת המזון, לפני שמתחילים ברכת המזון, אחרי מים אחרונים, כתוב בסידור שאומרים "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני הוי'"[לג]. איפה זה כתוב? הנה, "זה השלחן אשר לפני הוי'" הוא פסוק בפרקים האלה – פסוקי בית המקדש השלישי ביחזקאל.

יש לו שני "זה"ים מאד מרכזיים בפרקים האלה – "זה השלחן אשר לפני הוי'" ולגבי קדש הקדשים, המקום הכי מקודש בבית המקדש, כתוב "זה קדש הקדשים". אחרי שהוא אומר את המדות, "ארכו עשרים אמה ורֹחב עשרים אמה... זה קדש הקדשים"[לד]. קדש הקדשים מופיע בתורה, אבל בלי המלה "זה" – יש לו ראיה ברורה, אספקלריא המאירה, לגבי הקדש הקדשים ולגבי השלחן אשר לפני ה'. יש שם גם "זה המקום", אבל שני העיקריים הם "זה קדש הקדשים", ביטוי שגם הגימטריא שלו רומז בצורה מאד ברורה לראית "זה" (ראיה שהיא שייכת בעצם לגילוי אלקות שבקדש הקדשים) – "זה קדש הקדשים" = 875 = ז פעמים ה בחזקת ג – ו"זה השלחן אשר לפני הוי'".

ב. נשמות משרש קין

שרש קין בימי משה

כל מה שהוסבר קשור לשרש נשמת יחזקאל. האריז"ל אומר[לה] ששתי הנשמות מלשון חוזק (טיפוסים חזקים), יחזקאל וחזקיהו, הן משרש קין. משה רבינו, הנותן לנו את התורה, הוא משרש הבל. אדם הראשון 'מתחלק' לקין והבל, שני שרשי הנשמות העיקריים, שמאל (קין) וימין (הבל) מהם יוצאים-מסתעפים שרשי נשמות כל באי עולם.

בדורו של משה רבינו המנגד העיקרי, קרח, הוא משרש קין[לו] – הוא הרוח של קין (קרח נוטריקון קין רוח). קרח רק עתיד להיות צדיק, "צדיק כתמר יפרח"[לז] סופי תבות קרח[לח], אבל בזמן משה רבינו יש עוד נשמות גדולות מאד של צדיקים משרש קין. גם חותן משה, יתרו, הוא משרש קין (כדלקמן בארוכה).

קוראים השבוע על פינחס, "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן"[לט]. הוא כהן, איש חסד, והייתי חושב שהוא משרש הבל, חסד. אבל לא, פינחס הוא משרש קין – זהו מקור כחו לעשות מה שעשה ולכפר על בני ישראל. זהו תיקון מכח קין (קין במיוחד זקוק לתיקון, לשון נופל על לשון) – הבל לא עושה דברים כאלה. כתוב שפינחס "ראה מעשה ונזכר הלכה"[מ] – גם מתחיל מראיה.

עוד לפני מעשה פינחס היו שנים עוד יותר קרובים לאהרן הכהן, שני בניו הגדולים, נדב ואביהוא. כתוב באריז"ל[מא] שנדב ואביהוא הם משרש קין, והוא מסביר שהם התעברו בפינחס בשעת מעשה, הקפיצו אותו למדרגת האצילות, ונתנו לו את הכח לעשות את המעשה שלו. התעברו בו שני הגדולים האלה, ששקולים כנגד משה ואהרן, ובמדה מסוימת אפילו יותר ממשה ואהרן, נדב ואביהוא, רק שהיה להם רצוא בלי שוב, אש זרה "אשר לא צוה אתם"[מב]. התחברו ל"לא" של משה רבינו, "לא כן עבדי משה"[מג] (ה"לא" הוא ה"רצוא" של משה ו"כן" הוא ה"שוב" שלו), וה"לא" של משה רבינו "צוה אותם" ("צוה" לשון צוותא וחיבור, היינו שהתחברו בעצם ל"לא" של משה). הם הביאו אש זרה, שהיא "רצוא" בעצם, רצוא אל אור ה' שהוא "נעימות, עריבות, ידידות, מתיקות" (ראשי תבות נעים, "מה נעים"), כמו שכותב האור החיים הקדוש[מד]. אבל אחר כך הם חזרו וחוזרים בכל דור, ועיקר החזרה שלהם הוא בפינחס.

דייקנות וקנאות

כל הנשמות האלה משרש קין. תיכף נאמר עוד כמה נשמות מאד חשובות שהן משרש קין לפי האריז"ל.

יתכן מאד שמי שמשרש קין, גבורה, נוטה לדייק – כפי שרואים את הדיוק בפרטים, שאין כיוצא בתנ"ך, בנבואת יחזקאל. גם משה רבינו מדייק, אבל הוא משרש הבל. אצל משה רבינו יש צוויים, "זה הדבר אשר צוה הוי'". יחזקאל לא אומר כך, אבל בדיוק שלו הוא קונה (קין לשון קנין) ומדייק את הדבר (קנין שייך לאצילות[מה], "ברוך קונך"[מו] – בקנין מעלה יחזקאל את הדבר לשרשו באצילות[מז]). קין הוא איש מעשי מאד, איש אדמה[מח] שעוסק בקנינים. בשביל להצליח בעסקים – יש פה כמה אנשי עסקים שבעזה"י יתעשרו מהעסקים שלהם – צריך את כח הדיוק. משה הוא ה"זה" מצד הבל ויחזקאל קשור ל"זה" מצד קין.

עוד משהו: כל הצדיקים הגדולים משרש קין הם משיחיים וגם יש בהם קנאות, כמו פינחס, "פינחס זה אליהו"[מט] – קנאים גדולים, מקנאים את קנאת הוי' צבאות, עושים מעשים נועזים ביותר בדרך של "הוראת שעה". כשהם מכוונים באמת לשם שמים, מעשי ה"הוראת שעה" שלהם נקבעים בסוף כהלכה לדורות, כמו שלמדנו כמה פעמים[נ], המעשים שלהם נקבעים הלכה למעשה לדורות. אנחנו רוצים לומר שהנשמות הגדולות האלה, משרש קין, הן נשמות של העתיד.

קנאות בית שמאי

תיכף[נא], כשנפתח פ"א במסכת שבת, נראה הרבה מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל. היות שהלל ושמאי הם גם ימין ושמאל, הייתי אולי חושב שהאריז"ל יסביר שהלל משרש הבל ושמאי משרש קין, אבל הוא אומר משהו אחר. ידוע הרמז ש-משה ראשי תבות מחלוקת-שמאי-הלל[נב] או משה-שמאי-הלל[נג] – בשני האופנים ה-שה של משה הם שמאי-הלל. כלומר, הוא כולל את שניהם (ושמאי אף קודם בו, כמו שבמשנה תמיד מקדימים את שמאי לפני הלל). היות שמשה רבינו כולו שרש הבל, צריך לומר שגם שמאי משרש הבל. האריז"ל אומר שהם אכן חסד וגבורה – אבל שניהם בשרש הבל. גם בתוך הבל, שבכללות הוא ימין – יש ימין ושמאל. כמו היום, בפוליטיקה, יש ימין שהוא ימין-ימין ויש ימין שהוא שמאל-ימין... כלומר, שמאי הוא שמאל-ימין.

איך הדבר בא לידי ביטוי? גם בחומרות שלו, "הללו אוסרין", וגם, כמו שנסביר, שמאי ובית שמאי הם קנאים גדולים. לפני חורבן בית שני היה המרד הגדול. יש סוברים[נד], ומביאים הרבה אסמכתאות מחז"ל, שתלמידי בית שמאי יזמו ונהלו את המרד הזה. אחר כך, אחרי החורבן, רבי עקיבא הוא היוזם, או התומך הגדול, של מרד בר כוזיבא[נה]. כתוב[נו] שהדבר קשור לשרש שמאי שיש בו. בכללות הוא כמובן פוסק ומקיים את הכלל ש"בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"[נז]. אבל, כמו שעוד נסביר, יש דברים בהם רבי עקיבא נוטה לבית שמאי. רבו רבי אליעזר הגדול, שהוא "שַמוֹתי", בפירוש מבית שמאי[נח], וגם לרבי עקיבא יש נטיה פנימית לבית שמאי. רבי ישמעאל, בר הפלוגתא שלו, כולו בית הלל – אבל לרבי עקיבא יש את ה'שמאות' שלו בתוכו, שסממן אחד שלה הוא קנאת פינחס.

ג. "בן אדם" – הטפה הראשונה של אדם הראשון

גלגולי קין בראובן ויתרו

נחזור ליחזקאל, לפני שנמשיך עם המשנה בפרק א של שבת. יש עוד דבר מאד מיוחד בנביא יחזקאל, שאין בשום נביא, שום צדיק אחר בתנ"ך, שבזמן שהקב"ה מנבא אותו הוא מכנה אותו "בן אדם"[נט]. מה זה "בן אדם", וואס עפעס בן אדם? רק הוא בן אדם? אני לא בן אדם? אתה לא בן אדם?! משהו מאד מיוחד, ה"בן אדם" של יחזקאל.

האריז"ל אומר[ס] ש"בן אדם" הוא בן אדם הראשון[סא]. אבל כולנו בני אדם הראשון – למה יחזקאל הוא בן אדם הראשון יותר מכולם? הוא מסביר דבר עמוק וחשוב. הוא אומר שעוד לפני הזיווג של אדם וחוה הכתוב בתורה, "והאדם ידע את חוה אשתו"[סב], זיווג ממנו קודם נולד קין, הבכור של אדם וחוה, יצאה מאדם הראשון טפת קרי שהיא שרש נשמת יחזקאל!

יש עוד נשמה חשובה בעם ישראל משרש קין – ראובן, הבכור של יעקב אבינו. כתוב שראובן הוא ממש קין, התחלת תיקון קין. לכן כתוב "בכֹרי אתה, יתר שאת ויתר עז"[סג], שראוי גם לבכורה, גם לכהונה וגם למלכות. כתוב[סד] שאם קין לא היה חוטא היה ראוי לבכורה, לכהונה ולמלכות. אחריו ראובן, בכור יעקב. שוב, יעקב הוא הבל והבכור שלו הוא קין.

מי עוד משרש קין? גר צדק, הגר-צדק המקורי בתורה – יתרו, השווער של משה רבינו. קרח הוא הרוח של קין, אבל יתרו הוא הנשמה של קין. שניהם היו בעצה של פרעה – אבל יתרו ניצל וזכה להתעלות ולהתגייר, להיות יהודי, וגם לתת עצה טובה למשה רבינו, עצה שהתקבלה על דעתו של משה רבינו (כך הוא יתר פרשה אחת בתורה). גם הפרשה בתורה שבה כתוב על מתן תורה, של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך", "אנא נפשי כתבית יהבית" – נקראת על שמו, יתרו. יתרו הוא נשמה גדולה מאד, "כיתרון האור מן החשך" (לציין שיתרו משלים את משה ל-אל ברבוע, "אל רחום וחנון וגו'". במספר סדורי, משה = 39, אלדד, ויתרו = 58, מידד. במספר קטן, משה-יתרו משלימים ל-ה ברבוע. ממוצע שלש רמות המספר = יט ברבוע, ודוק).

תקון שפיכות דמים – ראובן, תקון גילוי עריות – יתרו

איפה יתרו רמוז עוד לפני שהוא מופיע בספר שמות? האריז"ל אומר שהוא רמוז בברכה של ראובן, בדיוק מה שהזכרנו עכשיו – "יתר שאת ויתר עז" (ממוצע "יתר... ויתר" = תריג = משה רבינו). מיהו "יתר"? יתרו (שיתר פרשה בתורה – "ואתה [משה] תחזה" – כנ"ל). האריז"ל אומר שיש שנים שתקנו בעיקר את חטא קין. כשאני אומר חטא קין חושבים מיד שהכוונה לכך שהוא הרג את הבל, אבל החטא התחיל ממשהו אחר – והסבה יותר שרשית מהמסובב. החטא התחיל מכך שהוא חמד את התאומה-יתרה של הבל[סה]. כלומר, התחיל מעריות והסתיים ברצח, בשפיכות דמים.

ראובן תקן את הפגם של שפיכות דמים. איך? כשהוא הציל את יוסף. האחים רצו להרוג את יוסף והוא הציל אותו. הוא רצה להציל אותו לגמרי, להחזיר אותו לאביו, אך לא אסתייעא מילתא. בהצלת יוסף – שעל שם זה נקרא ראובן, "ראו מה בין בני לבן חמי"[סו], מה שרש"י מביא בחומש[סז] – הוא תקן את הריגת הבל, אבל הוא לא תקן את החימוד של התאומה-יתרה של הבל, ממנה הכל התחיל. איך יודעים? כי יעקב אבינו אומר לו "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה"[סח] – בזה שהוא "שכב את בלהה פילגש אביו", המלים של התורה[סט], הוא שוב פגם בעריות.

מי תקן זאת? יתרו. זהו גם דבר מאד חשוב לדעת. יתרו, שהוא קין, בהשגחה, ה' סובב כך שתוולד לו בת שהיא בעצם התאומה היתרה של הבל, שקין חמד, ועכשיו נותנים אותה כבתו של יתרו וקוראים לה צפֹרה. הבל הוא משה רבינו, ולכן כאשר יתרו נותן את צפרה בתו למשה רבינו הוא מתקן את הפגם והחטא של קין.

אם כן, שניהם יחד מתקנים את החטא – קודם צריך ראובן לתקן את השפיכות-דמים ואחר כך יתרו את הגילוי-עריות, את אותו סיפור של התאומה היתרה. גם המלה יתרה היא מלשון יתר ויתרו.

יחזקאל הנביא – תקון הקרי של אדם הראשון

כל מה שאמרנו כעת היה בעצם הקדמה כדי להסביר מה הוא התואר "בן אדם" של יחזקאל, למה קוראים לו "בן אדם". לפגם הברית קוראים קרי. לקרי יש הרבה משמעות, כמו בתוכחת "אם בחקתי"[ע], שהולכים עם ה' קרי. מהו קרי? ראשי תבות קין-ראובן-יתרו. קודם יש קין, פגם הברית – תיכף נראה מהו שרש פגם הברית אצל קין (שוב, יש גם שפיכות דמים) – והתיקון הוא קודם ראובן ואחר כך יתרו. אם כן, בכלל, תיקון קרי הוא תיקון קין.

נעשה גימטריא – כמה שוה קין-ראובן-יתרו? שלא נלך עם ה' קרי. תראו ששוה משה-משה-משה – הערך הממוצע של שלשת השמות האלה הוא משה. ג"פ משה עולה ה"פ אור של מעשה בראשית[עא], 1035, המשולש של מה ("ונחנו מה" שאמר משה), אדם.

איך מה שאמרנו מסביר את ה"בן אדם" של יחזקאל? נחזור למה שדברנו הרגע. האריז"ל אומר שלפני הזיווג של "והאדם ידע את חוה אשתו", עוד לפני שנולדו קין והבל, יצאה טפת קרי מאדם הראשון. הטפה הזו היא דכורא בלי נוקבא, זכר בלי נקבה, לא נקלטה. טפה שלא נקלטת, בלשון המדרש[עב], עומדת "תלוי ברפיון" באויר היקום, בין שמים וארץ. על כך נאמר במבול "וימח את כל היקום"[עג] – תיכף נסביר זאת. מהטפה הזאת, שיותר מעולה משניהם (קין והבל) גם יחד – מצד האיכות, שרש הנשמה בתוך הטפה הזו יותר איכותי מכל מה שיוולד אחר כך. אצל יעקב כתוב "ראובן בכֹרי אתה", הוא הטפה הראשונה שלו, לא ראה קרי מימיו[עד]. אצל אדם הראשון לא ככה, ראה קרי לפני שהזדווג עם חוה – מיד אחרי שנבראה כבר חמד אותה (כמו שאמר "זאת הפעם וגו'", לשון פעימת לב), יצאה טפה, ומגלה לנו האריז"ל שהטפה הזו היא יחזקאל הנביא.

הפלא ופלא. כך כותב האריז"ל, מתאר באריכות. הוא אומר שכל הטפות שיוצאות לפני הזיווג, וגם מה שיוצא בהמשך ה-130 שנה בהן אדם הראשון פרש מאשתו וגם ראה קרי[עה] – לא היה בסדר – אלה טפות ששייכות לשרש קין. כמו שאמרנו, כל התיקון – עיקר תיקון הברית – הוא תיקון של קין (לשון תיקון כנ"ל). זה מתחיל מאותו בן של אדם הראשון, אדם בלי חוה, מיחזקאל הנביא – משהו עצום. הוא התיקון של הטפה המקורית של אדם הראשון, הוא תקן אותה לגמרי ובשלמות, ולכן קוראים לו "בן אדם" – אתה דווקא, לא מישהו אחר, לא אנחנו כאן, "בן אדם".

חוץ מזה שיחזקאל הוא היהלום של זה, עוד שני דברים פשוטים מאד שכתובים, שמייחדים ומקשרים אותו לספירת היסוד – יחזקאל שוה יוסף, הוא הצדיק[עו], היסוד[עז], שמירת הברית[עח], גם הוא התנהג בבושה ויראה, וזה כל התענוג של הברית[עט], וגם בגימטריא ציון, "נקודת ציון", האות-ברית של האשה (היסוד של המלכות)[פ]. נקודת ציון שייכת לשיבת ציון, היא בעבודת ה' גם בושה של קדושה. יחזקאל, יוסף ו-ציון הכל אותו מספר (ו פעמים הוי', כנגד ו"ק מחסד עד יסוד, "סיומא דגופא". ליחזקאל מעלה מיוחדת ברמז זה – הערך הממוצע של ו אותיות יחזקאל = הוי'!) – משהו מובהק שמובא בספרים[פא].

"בוּזִי הכהן" ו"הכהנים בוֹזֵי שמי"

אמרנו הרגע ששם אביו של יחזקאל הוא בוזי – "יחזקאל בן בוּזִי הכהן", הוא כהן. איזה מן שם זה בוזי?! יפה לתת למישהו שם כזה? מה זה בוזי? האותיות האלה מופיעות עוד פעם אחת בתנ"ך – "לכם הכהנים בוֹזֵי שמי"[פב]. בנביא האחרון של תרי עשר, ספר מלאכי. תחפשו בוזי תמצאו פעמיים בתנ"ך, "יחזקאל בן בוזי הכהן" ו"לכם הכהנים [הוא כהן] בוזי שמי". אומר דרשני, לא פשוט – כנראה שהוא בא גם לתקן את ה"בוזי שמי" של הכהנים, עד כדי כך שהוא שמו הפרטי של אביו.

בוזי שוה 25, כה. אמרנו שיחזקאל שייך ל"זה", יחזקאל הוא היהלום של זה כנ"ל, אבל אביו הוא כה, "כל הנביאים התנבאו ב'כה אמר הוי''"[פג]. המלים "עשרים וחמש" או "עשרים וחמשה" או "חמש ועשרים" או "חמשה ועשרים" – המספר הזה במלים – מופיע בתנ"ך 43 פעמים. מתוכן 26 – רוב ניכר, רובא דרובא של הופעות המספר 25 במלים – הן בספר יחזקאל. מתוך 26 פעמים 24, עוד יותר רובא דרובא, הן בתיאור בית המקדש השלישי. הוא מאד קשור.

איך יודעים שהנבואה הזו במיוחד קשורה למספר עשרים וחמש? כי כך היא מתחילה. הפסוק הראשון של כל הסיפור, פרק מ פסוק א, מתחיל "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחרי אשר הכתה העיר היתה עלי יד הוי' ויבא אתי שמה. במראות אלהים [כמו 'נפתחו השמים ואראה מראות אלהים', תחלת ספר יחזקאל] הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל הר גבֹה מאד ועליו כמראה עיר מנגב". מתחיל ב"עשרים וחמש", ואחר כך יש עוד 23 פעמים 25 בתיאור. קודם היה כתוב פעמיים[פד] שיש עשרים וחמשה אנשים שבזו לבית המקדש, אנשים רשעים שהשתחוו עם אחוריהם להיכל ופניהם לשמש, להיכן שהשתחוו. ה' אומר ליחזקאל שבגלל 25 האנשים האלה הולך להחרב הבית.

ג. ישוב הסתירות בין תורת משה לנבואת יחזקאל

"בקשו לגנוז ספר יחזקאל"

הבעל שם טוב אומר שכאשר לומדים תורה כדבעי, "תורה לשמה", רואים הכי הרבה השגחה פרטית בשיעורים הקבועים של התורה שלומדים[פה]. בזכות הצבור, שלומדים ביחד, זו ודאי תורה לשמה. כל אחד ואחד בפני עצמו לא יכול להעיד על עצמו שלומד תורה לשמה, אבל כאשר כולנו יחד לומדים משהו קבוע – זו ודאי תורה לשמה. והנה יצאה לנו השגחה מאד מפליאה. בפרק א במסכת שבת עוסקת משנה ד ב"הלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקה בן גֻריון כשעלו לבקרו" (ושם "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום", כדלקמן). מה הסיפור?

חכמי אותו דור רצו, לא פחות ולא יותר, לגנוז את ספר יחזקאל[פו] – להוציא אותו מהתנ"ך. למה? כי לפי הנראה בהשקפה ראשונה, מכל הנביאים, דווקא ביחזקאל רואים פסוקים די מפורשים שסותרים את דברי תורת משה (רואים שוב שיחזקאל הוא סותר, סותר על מנת לבנות, כנ"ל). בדקות שבדקות, קין (שרש יחזקאל) שוב הורג את הבל (שרש משה). אנחנו חיים מפי משה רבינו, "כי הם חיינו ואורך ימינו"[פז], והנה בא יחזקאל ואומר דברים שהם ממש סתירות למה שכתוב בפירוש בתורה! חכמים לא ידעו איך לעכל-לאכול את הענין וחשבו לגנוז את יחזקאל, לשים אותו ב'שמות', של 'שמותי'[פח], "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה"[פט]. חכמים רצו לגנוז את ה"זה" של יחזקאל כי הוא סותר את ה"זה" של משה רבינו[צ]. בשביל לסתור צריך להיות באותה דרגה!

חנניה בן חזקיה בן גֻריון

מה קרה? חנניה בן חזקיה בן גוריון הציל את המצב. הוא מתלמידי בית שמאי, בתקופת הלל ושמאי[צא], והאריז"ל כותב[צב] שגם הוא משרש קין (הוא תלמיד שמאי הזקן, מהגבורות של הבל, אבל הוא עצמו משרש קין). הוא מסר את נפשו להציל את (ספר) יחזקאל. הוא לקח שלש מאות חביות של שמן למאור ולמזון[צג] (פלא שהוא רק אכל שמן, שמן זית זך[צד], רזין דרזין דאורייתא[צה]) ועלה לעליה שלו (עליה היא שמים). הוא התבודד בעליה – לא כתוב בדיוק כמה זמן, אבל כנראה די הרבה אם היה צריך שלש מאות חביות של שמן.... – עד שהוא התעמק ופרש-יישב את כל הסתירות בין יחזקאל למשה רבינו. בית שמאי הם מחדדי טפי[צו]. בשביל להציל את ספר יחזקאל, שנדמה שסותר את דברי משה רבינו, צריך דווקא את החידוד, ה"מחדדי טפי", של שמאי ותלמידיו.

חנניה הוא הגבור השני שלנו היום. קצת התפלאתי, אבל במשנה מנוקד גֻריון (לא גוריון) – חשוב לגימטריא. חנניה בן חזקיה בן גריון (626) שוה בגימטריא פעמיים יחזקאל בן בוזי הכהן (313) – יש ביניהם יחס יפהפה של "שלם וחצי"[צז]. הוא בדיוק "כפלים לתושיה"[צח] ביחס ליחזקאל, לכן בכחו להציל אותו ולתרץ את כל הסתירות הנדמות שישנן בספרו.

הגמרא בפרק ראשון של שבת אומרת עוד משהו גדול על חנניה בן חזקיה בן גוריון – שהוא כתב-ערך את מגלת תענית[צט] – רשימת כל הימים הטובים בהם אסור להתענות, ימים בהם נעשו נסים ונפלאות לעם ישראל, במיוחד נסי הצלה במלחמות. היא נקרא מגלת תענית, אבל אלה הימים שלא צמים בהם – הימים שכבר התהפכו לטובה. זו מגלה משיחית. הימים שהם כמו שיהפכו לעתיד לבוא[ק], שלשת השבועות האלה כמו שיהפכו לימים של "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים והאמת והשלום אהבו"[קא]. חנניה בן חזקיה בן גריון היה קשור לרוח הזאת, נתן לעם ישראל רשימה מפורטת של ימים טובים (כמו שיש חסידים – לא חב"דניקים – שלא אומרים תחנון אף פעם[קב], כי כל יום הילולא של צדיק גדול). אצלו כל יום הוא חג, 'כל יום פורים' – מבט עתידי לגמרי. שוב, זו מגלה שכתב חנניה בן חזקיה בן גריון, שמציל לנו את ספר יחזקאל ברוב חכמתו.

"כל נבלה וטרפה... לא יאכלו הכהנים"

איפה כל הסתירות הללו? בפרקים שלנו, פרקי המקדש השלישי. בהשגחה פרטית מופלאה, הסתירות הן בעיקר בפרק שלומדים היום (מי שהתחיל בשבעה עשר בתמוז) – פרק מד. הדוגמה העיקרית היא הפסוק האחרון, חותם הפרק, "הכל הולך אחר החיתום", אבל גם באמצע הפרק יש כמה מהסתירות הבולטות שיחזקאל סותר-לכאורה את דברי משה רבינו. בזמן של חנניה בן חזקיה בן גוריון היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה[קג]. לכן אין לנו את רוב תירוצי הקושיות שהוא התמסר והשקיע לתרץ. יש רק כמה דוגמאות בחז"ל[קד] איך הוא הצליח, השכיל, לתרץ וליישב סתירות, וסיום הפרק שלנו הוא הדוגמה העיקרית:

"כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים"[קה]. משמע מהפסוק שלכהנים אסור, "אבל ישראל אכלי"[קו]. מובן מכאן שלכהנים אסורות נבלה וטרפה, אבל לכולנו, כל הלוים והישראלים, מותר – שומו שמים, הרי אסור לאכול נבלה וטרפה[קז]!

איך חז"ל מסבירים? איך תירץ חנניה, הגבור השני שלנו הערב? בחטאת העוף בבית המקדש הכהנים אוכלים לא משחיטה אלא ממליקה[קח], והם צריכים לאכול כדי שהבעלים יתכפרו[קט], בעוד אצל שאר יהודים מליקה היא "נבלה וטרפה"[קי]. לכן, הייתי יכול לחשוב שנבלה וטרפה הותרה לכהנים לגמרי, לא רק במליקה בבית המקדש, וצריך להזהיר אותם באופן מיוחד שהם עדיין בכלל ישראל – הפרט שלכם, הכהנים, לא יצא מהכלל לגמרי, ואתם עדיין אסורים כמו כל היהודים. כך מסבירים חז"ל.

פרצוף פירושים נוספים

בדוגמה זו יש עוד כמה פירושים איך ליישב את הבעיה של הפסוק הזה:

החיד"א מביא[קיא] פירוש שמשוה בין היתר אכילת נבלה וטרפה בשעת מלחמה[קיב] לדין אשת יפת תאר. יש מחלוקת בגמרא[קיג] האם אשת יפת תאר מותרת לכולם, כמו שמובן בתחלת פרשת כי תצא[קיד], או שכהן אסור בה. הרמב"ם פוסק שיפת תאר מותרת גם לכהן[קטו], אבל זו מחלוקת, ואותו מפרש אומר שיחזקאל בא לומר כאן שכמו שאשת יפת תאר מותרת לכל ישראל ואסורה לכהן כך גם נבלה וטרפה בשעת מלחמה, שמותרות לכל ישראל, אסורות לכהן. ווארט יפה, אבל הוא המצאה כמובן, והוא מבוסס על דעה שלא פוסקים כמוה להלכה.

הרד"ק[קטז] אומר שכלל לא מובן מה הבעיה, הרי גם בתורה יש פסוק דומה ביחס לכהן – "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה אני הוי'"[קיז]. רש"י שם, לפי חז"ל[קיח], עושה 'שמיניות באויר' ומסביר שמדובר על נבלת עוף טהור שמטמאה בבית הבליעה – זהו לא דין של אכילה אלא דין טומאת נבלת עוף טהור, שמטמא רק כשמגיע לבית הבליעה, לגרון, בו עיקר ההנאה. כך הוא מסביר גם כאן – היות שהכהנים נמצאים במקדש הם צריכים להזהר מטומאה במיוחד, יותר מכל העם, כדי לא להטמא ולא לטמא את הקדשים בהם עוסקים. לכן יש עבורם אזהרה מיוחדת, שיתרחקו מנבלה וטרפה בכל מקרה – הקפדה מיוחדת לכהנים לגבי דיני טומאה, ולא איסור אכילה ששוה בכל.

יש עוד סברא[קיט], שהפסוק מדבר בבהמה שדומה לנבלה וטרפה – בהמה מסוכנת[קכ] או בהמה שלא סיימו את השחיטה שלה לגמרי[קכא]. מהדין בהמה כזו מותרת, אבל בעל נפש מתרחק ממנה. כפי שהזכרנו, יחזקאל מעיד על עצמו שנבלה וטרפה לא באו לפיו מעודו[קכב] והכוונה שלא אכל מבהמה מסוכנת. לכן, גם את דבריו בפסוק שלנו מסבירים כמתייחס למסוכנת וכיו"ב.

עוד סברא עולה מדברי האברבנאל[קכג], ואחרים תמהים מאיפה חשב עליה, שאם כתוב איסור מיוחד לכהנים בדבר שאסור גם לישראל – החידוש הוא שאצל הכהנים זהו חיוב מיתה בידי שמים.

אם נתבונן במגוון הפירושים כאן, נראה שהם מכוונים כנגד הספירות מתפארת עד מלכות – נאמר בקיצור, ב'אותיות פורחות': פירוש חז"ל, שמותר להם במקרה מסוים – מליקת חטאת עוף – אבל אסור להם בכלל, הוא לקחת את ההיתר שלהם, החסד, ולהחזיר אותם לאיסור של כלל ישראל, לתפארת. דין במלחמה שייך לנצח. דין טומאה שייך הוד. הידור וחומרה במסוכנת שייכים ליסוד. חידוש שנבלה וטרפה אצלם הן בחיוב מיתה, לא כמו כולם שהוא רק בלאו, שייך למלכות. ולסיכום:

	תפארת לאפוקי ממליקה
נצח בשעת מלחמה		הוד דין טומאה
	יסוד הידור במסוכנת
	מלכות חיוב מיתה

בני צדוק – ממוצע מחבר בין הכהן הגדול לשאר הכהנים

אחרון אחרון חביב: כמה פסוקים קודם כתוב עוד דבר תמוה, שממנו נלמד כלל גדול לגבי המושג "ממוצע מחבר": כתוב "ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולֹת מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו"[קכד]. מה הסתירה? זהו דין חדש! משה רבינו אומר בתורה שלכהן הדיוט מותר אלמנה ולכהן גדול אסור אלמנה[קכה]. אין דין שמותר לקחת אלמנה מכהן. הפסוק הזה נשמע על פניו חמור מאד!

למלבי"ם[קכו] יש הסבר יפה:

לאורך כל הספר, במיוחד בפרקים האחרונים, רואים שיחזקאל אוהב מאד את בני צדוק הכהנים, שרק הם לא טעו בטעות ישראל אחרי עבודה זרה. לכן בהרבה פסוקים והבטחות גדולות, "הכהנים הלוים"[קכז], הוא מדגיש את הכהנים בני צדוק. אנחנו בפרשת פינחס, שה' נותן לו מתנה חדשה של כהונה – לא רק מוחל לו 'קנס', שיחזור להיות כאהרן ובניו, אלא נותן לו מתנה שהיא חידוש בעצם גדר הכהונה (פינחס ובניו הם מעין סוג חדש של כהנים), כמו שדברנו באריכות[קכח] מהאור החיים הקדוש[קכט]. מיחזקאל – שמדבר על משיח, חי משיח – עולה שבבית שלישי בני צדוק הכהנים עולים לגובה, יהיה להם מעמד מיוחד. קודם היה אהרן, אחר כך בא פינחס ובסוף בני צדוק. אמרנו שבתוך הכהונה גופא, אהרן הוא החסד, הבל, ופינחס הוא שמאל, קין. כנראה שצדוק הוא תפארת, האמצע, השיא.

לכן, אומר המלבי"ם, הכהנים בני צדוק יהיו ממוצע בין כהן הדיוט לכהן גדול – ת.פ. ישיר של כהן גדול, למעלה מכהן הדיוט סתם – ויהיו בהם דינים מיוחדים. לכהן גדול אסורה אלמנה, לכהן הדיוט היא מותר, ולבני צדוק מותרת רק אלמנה מכהן. יש עוד כמה דוגמאות כאן – לגבי הבגדים שלהם[קל], שהאבנט של בני צדוק הוא כמו כהן גדול, לא כמו כהן הדיוט[קלא], ועוד כמה וכמה פריטים שהם משהו באמצע. הוא אומר שזהו באמת חידוש – תורה חדשה, חידוש של משיח – שבני צדוק יתעלו להיות, כל אחד, חצי כהן גדול וחצי כהן הדיוט, ממוצע המחבר. ווארט מאד יפה לפי דעתי. פלאי פלאים.

ממוצע חדש

איך אפשר להפשיט זאת? הסברנו הרבה פעמים[קלב] שכל המחלוקות בתורה הן בנוגע למציאות הממוצע, לאיזה קצה הוא נוטה. מכאן יוצא כלל גדול, שיש שני סוגי ממוצע. בדרך כלל בממוצע יש דברים דומים לצד אחד ודברים דומים לצד שני – ממוצע מחבר צריך להאחז בשני הקצוות[קלג], וכך הוא יכול לחבר. הדוגמאות כאן, אם תופסים את הנקודה, הן סוג אחר של ממוצע – לא שיש להם חלק מדיני כהן גדול וחלק מדיני כהן הדיוט, אלא דין חדש. הדין של "אלמנה מכהן יקחו" הוא איזו 'המצאה' של ממוצע, של חיבור – לא קצת מכאן וקצת מכאן אלא משהו אחר, משהו חדש בפני עצמו.

אפשר לומר שאלה שני סוגי ממוצע, של העולם הזה ושל ימות המשיח. יש ממוצע שהוא עדיין תורה ישנה – אוחז כאן ואוחז כאן, וכך מחבר (ובתורה של עולם הזה נאמר על ממוצע מהסוג החדש "אין הכרעה שלישית מכרעת"[קלד]). אבל כשיבוא מלך המשיח הממוצע יהיה מציאות חדשה. כתוב בחסידות ששרש הממוצע מעל שני הדברים שהוא ממחבר[קלה]. דווקא הממוצע של משיח, שהוא משהו חדש לגמרי, מגלה את השרש האמתי של הממוצע. זהו עיקר החידוש של ביאת המשיח בכלל. שכולנו נהיה ממוצע בין עצם האלקות לבין המציאות, והממוצע הזה – שבין שמים וארץ[קלו] – בא ממקום שגבוה משניהם. חיבור של בלי-גבול עם הגבול (כמו שרבי הוא בלי גבול בתוך גבול[קלז]) בא ממקום שלמעלה משניהם, עצמות בלשון החסידות[קלח], והביטוי המעשי הוא חידוש תורה אמתי. שנזכה ל"והגיענו", "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה" (כמו שפתחנו את השיעור[קלט]) – שנגיע ל"חדוש תורה מאתי תצא"[קמ], "תורה חדשה מאתי תצא".

נשאיר את רבי לוי יצחק בעזרת ה' לפעם הבאה[קמא]. שוב, ננסה כולנו, ועוד הרבה, ללמוד הלאה. אמרנו שאחרי שנסיים את יחזקאל להתחיל תרי עשר, שהוא כבר הספר ה-13 בתנ"ך, ופרק ב במסכת שבת. לחיים לחיים.

"זה השלחן אשר לפני הוי'" – לא לשכוח.