1

בע"ה

לקוטי לוי"צ מסכת פסחים (3)

ו תשרי ס"ח – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נקרא עוד הפעם את הקטע שעד הלקו"ת:

הנה ראשון קאי על כתר, כי כתר הוא ספירה הראשונה, ופרצוף הראשון, וכן א' שהוא אות הראשון דא"ב, רומז על כתר. כי האותיות אבג"ד רומזים על הע"ס, א' כתר, שיר פשוט, ב' חו"ב שיר כפול, ג', חג"ת שיר משולש, ד', נהי"מ שיר מרובע. וזהו שתיבות ביום הראשון גימט' כתר, ושלשה ראשון הוא הג' בחי' שבכתר [רק אריך], ח"ס, אוירא, גלגלתא. ביום הראשון דפסח הוא בחי' ח"ס כו' [אם כי אמרנו ש"ביום הראשון" של "תשביתו" דפסח הוא מעל, כנראה מעל אריך, כי הוא "ראשון דמעיקרא"]. [מכאן מבוסס על הלקו"ת שתיכף נלמד:] כי בפסח נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם. מלך מה"מ הוא כתר, כי מלכים זו"נ, מלכי חו"ב [שיר כפול, כנ"ל], מלך כתר [הוא אחד, כי אין נוקבא (זה שיש עתיק ואריך הם לא באותו גובה, עתיק מתלבש ואריך ונמצא מעליו, וכן בנקודות שיצאו מא"ק כתר הוא רק נקודה אחת). כל הספירות נקראות מלכים, בהיות שכל ההשתלשלות נובעת ממלכות דא"ס, ועל זה כתוב "מלכותך מלכות כל עולמים" – בדרך כלל זה על המלכויות וכן על הכתרים, אך בעצם היות שהכל בא ממלכות דא"ס אז הכל מלכותי. בעולם התהו זה מורגש מאד, כי כל אחד אומר "אנא אמלוך" – חסד דתהו, יותר מזה שהוא חסד הוא מלך, יש מלך החסד, מלך הגבורה וכו'. כנראה שבעולם התיקון זה שכל אחד הוא מלך זה יותר צנוע, אבל בכל אופן, גם בעולם התיקון, הכל זה מלכים. בתיקון כל התת-מלכים בעולם התיקון זה בשביל לשקף את המלך העליון, ולא להסתיר עליו באמירת "אנא אמלוך". זה מתאים לעצם המושג קבלה, שהוא מושג של מלכות (מקבלת, קבל לילה – החשכה בשביל להוות, סוד הצמצום והריחוק של המלך – ועוד), הכל זה מלכויות. בשרש כל הדבר הזה הוא יותר מצד הגבורה מאשר החסד – זה שהכל זה מלכות זה תפיסה 'גבורתית', לא תפיסה של חסד, אם כי תכלית כל מלך זה "חסדי דוד הנאמנים", לעשות חסד עם העם שלו. ראשית התפיסה שכל ההשתלשלות זה מלכות, זה גבורה, כפי שנראה בלקו"ת שבסוף זה גבורה דעתיק המתלבשת בחו"ס דאריך – ה"מלך מלכי המלכים" כאן זה כתר, ובתוך הכתר זה דווקא הגבורה דעתיק המתלבש במו"ס (ולא החסד דעתיק המתלבש בגלגלתא או דעת דעתיק המאיר באוירא). מלך זה גבורה, כי יש מורא מלכות.], והיינו בחי' ח"ס שבכתר, כמ"ש [בהגדה של פסח] ובמורא גדול זו גילוי שכינה, מורא גדול הוא בחי' יראה עלאה, ומורא גדול ["גדול" זה תמיד באריך, כמו "לך הוי' הגדולה" – שזה חסד דאריך – וכל אריך נקרא "האדם הגדול"] הוא לשון זכר [משפיע, שרש עליון לכל יראה, אפילו יראה עילאה דאצילות, וכדלקמן בלקו"ת.], היינו ח"ס ששם גבורה דעתיק, שמשם הוא המורא הגדול. וזהו שביום הראשון דפסח מתחילים לומר טל [לכאורה טל זה נחמד, זה מחיה – טל תחיה. בחסידות הרבה פעמים עצם המושג חיים – מה שמבקשים כל הזמן בעשי"ת (יג פעמים בשמו"ע, עם התוספות של עשי"ת, שיש לכוונם כנגד יגהמ"ר), החל מהסליחות של ערב ראש השנה – זה יותר גבורה מחסד, כמו זרימת הדם. למשל, "החכמה תחיה" – החכמה היא ראשית קו ימין, אך שרשה מו"ס, גבורה דעתיק. כך גם ביחס לטל – טל זה חיים, וחיים זה גבורה. פסח בכלל הוא חג של חסד, וכמה שטל זה חיים, בכל זאת בכתר עליון זה הגבורה. טל זה אתעדל"ע בלי חסד, אבל הגבורות כי צריך אתעדל"ת. כאשר בקשו "ויבא כגשם לנו" שאלו שלא כהוגן, כי אם ה' נותן בלי אתעדל"ת זה יותר טוב, "טל לא מיעצר". זה מחזק את הענין שכל הנושאים של פסח בהשקפה ראשונה – וכן באמת, יש לזה מקיף כזה – זה של חסד, אבל כאשר מתבוננים בפנימיות זה באמת שייך לגבורה (עשר מכות, יצי"מ, כל מיני גבורות). יש מאמר שלנו (אולי בתשובת השנה?) על דברי ר' לויק שמבאר כי בפסח הכלל זה חסד אבל כל הפרטים זה גבורה], היינו כי ביום הראשון דפסח מאיר ח"ס,  ומשם הוא שרש הטל. כי ח"ס הוא בחי' טלא דבדולחא [זה השם שלו בכתבי האריז"ל, השם של גבורה דעתיק המתלבשת בחו"ס – שם התיקון (התלבשות) הפרטי הזה. בדולח כי צלול וכנראה גם מאיר. זה נקרא "בוצינא דקרדוניתא" – נר חזק, אש מוצקת (בניגוד לנר שמתנועע). כך גם "טלא דבדולחא" זה כמו שכאשר רואים בשלג גביש, גם "טלא דבדולחא" יש גביש (מאיר), וזה נקרא שהוא מדוד וזה הגבורה שלו]. ויש לומר [נראה כחידוש שלו, אבל גם מבוסס על הלקו"ת] זהו שסדר החרוזים באמירת הטל ביום א' דפסח, הוא על סדר תשר"ק, טל תן לרצות ארצך כו' עד איומה אשר הסעת כו' אנא תפק לה רצון בטל. והיינו כי האותיות בסדר תשר"ק הם בח"ס, כמ"ש בפע"ח בכוונת תקנת שבת כו', ובמ"ח מס' שחרית דשבת פ"י מ"ד, ובלקו"ת בהביאור ע"פ אחרי הוי' אלקיכם תלכו ס"ד ע"ש [תיכף נקרא בפנים]. (וטעמא דמילתא מה שבח"ס האותיות הם בסדר תשר"ק [כפי שהזכרנו פעם קודמת שקראנו זאת, זו איזו התכללות תשרי בניסן, בחדש האביב שלפי האלף-בית, ועל דרך קושית האוה"ח שלפי ההיקש היה צריך סוכה בפסח ומצה בסוכות (ואף שלא עושים זאת, יש כזה דבר ברוחניות – זו התכללות אמיתית בתוך עניני הקדושה)], היינו כי ח"ס היא בחי' דין ששם גבורה דעתיק, ומצד גבורה האותיות הם בסדר דפוחת בהולך [במספרם, שבכלל תפיסת האותיות כמספרים היא תפיסה גבורתית, חיצונית אפילו. הייתי יכול לומר ש-א זה האור הכי גדול ומשם פוחת והולך, וכאן אומר שתופס אלף-בית מצד המספר – הממד החיצוני – ומי שתופס כך זה הגבורה, שרוצה למדוד כל דבר ולתת לו מספר (לא "מיא דניידי" אלא "רקיע", גבורות)], והיינו תשר"ק שהוא הסדר דפוחת והולך. וראי' שבגבורה הוא הסדר דפוחת והולך, מדעת שמאי בנרות חנוכה שס"ל שפוחת והולך, ושמאי הוא גבורות כידוע [השם אורחותיו. עכשיו זה ימים נוראים, חשבון נפש. בית שמאי הם "חריפי טפי" כי השרש שלהם בח"ס. הלל לפי זה הוא גלגלתא. כשיש דעה שלישית מכריעה ביניהם זה אוירא – כך צריך להתבונן בכל מחלוקותיהם. המחלוקת העיקרית שיש שלוש דעות זה מה קדם – שמים (שמאי), ארץ (הלל, "חפץ חסד" בגלגלתא), או כאחד נבראו (חכמים; זו דוגמה יפה של ה"אוירא"). שואלים שלכאורה "נטה ימינו וברא שמים, נטה שמאלו וברא ארץ" – אז שמים זה חסד וארץ זה גבורה – אבל כאן מדובר בהחלטה מה קודם, או שזה סוג של התכללות. השאלה מה קדם היא כמו השאלה בחז"ל מה קדם – תורה או ישראל. ברור שמו"ס יאמר שתורה קדמה (כי "אורייתא מחכמה נפקת") וגלגלתא תאמר שישראל קדמו ("לגלגלתם"). שמה לא מופיעה דעה שלישית.]).

[(כאשר מדברים על מו"ס גלגלתא ואוירא – מנסים לעשות הקבלה גשמית?). תלוי אם אנחנו מקובלים ספרדים, אשכנזים או חסידים. אצל ספרדים אין שאלות, אם זה מקובלים אשכנזים זה הנהגות – לא ממש צריך להבין בפנימיות, עד הסוף – אבל על פי החסידות צריך להבין את זה לגמרי. "מבשרי אחזה אלוה" – גם מבשרי הפיזי וגם מבשרי הרוחני, ה"לב בשר". תמיד הבעיה זה הגלגלתא, שלכאורה אין שם שום דבר. כמו שלמדנו פעם קודמת בע"ח, שגם בגלגלתא יש את התכללות כל המדרגות – חכמה בגלגלתא – ואת זה צריך לדון. זה נושא שהחסידות דנה בו, איך אומרים על העצם הסתמי הזה שהוא משהו רוחני. לפעמים אפילו כתוב שזה רק סימן בעלמא, אבל לפעמים כתוב ששורה שם משהו (קצת כמו כתר, שיחסית לכל הגוף זה משהו סתמי על הראש). עכ"פ, זה נושא שכן צריך לעלות על שולחן מלכים, "מאן מלכי רבנן", הרביים של החסידות.]

ולכן בטל שהוא מח"ס אומרים החרוזים על סדר תשר"ק. וזהו שהמצות שבפסח הם הכל באכילה, דהיינו לאכול פסח מצה ומרור, (שלא לאכול חמץ) וכן לשתות ד' כוסות, אכילה ושתי' שהם בחי' מזון, הוא בחי' אור פנימי [כפי שיאמר אחר כך, הסוכה היא מקיף (ואפשר לומר שהאכילה בסוכה היא איזו התכללות של פסח, כנ"ל מהאוה"ח, כנלמד בגז"ש מפסח) והלולב הוא בין פנימי למקיף – זו הדוגמה הכי בולטת לכך שהסדר כאן הוא אכן גלגלתא מו"ס ואוירא; דבר מענין: לפני חדש או חדשיים נפטרה בבורו-פארק (נפטרה בטבריה) אשה בת למעלה ממאה מבית נדבורנה – קשורה למשפחה (בעלה נפטר לפני ארבעים שנה או משהו) – שהיתה כמו רבי, נתנה ברכות וכו'. היא מסרה את הנפש בגיל מאה – אפילו שהיה צריך לקחת אותה וכו' – על ההקפדה שלא לשתות אפילו מים מחוץ לסוכה. זו מסורת של בית נדבורנא שהנשים מקפידות כמו הגברים אפילו לא לשתות מים מחוץ לסוכה (הקפדה שאין אפילו בחב"ד). בחב"ד ידוע ששינה לא ועל אכילה מקפידים לגמרי, לא לשתות מחוץ לסוכה (כמו בעלז ועוד הרבה קהילות בחו"ל). פסח זה גם חג של נשים, אז כאן זה גם התכללות של פסח בסוכות.], והיינו ח"ס שהוא בחי' פנימי כמ"ש בע"ח שער א"א פ"ד ובלקו"ת בהביאור דאחרי הנ"ל ס"ד ע"ש.

נעבור ללקו"ת (הספר שיש לי כאן הוא דפוס ראשון, שהיה שייך לר' שמואל העלער מצפת. בתור ילד היה אצל החוזה, כאן בארץ היה תלמיד מובהק של הבת עין, ואחרי הסתלקותו היה כעין רבי ו"מרא דארעא דישראל" ומספרים עליו נפלאות. היה רופא במקצועו, וממש פעל ישועות מאד מאד. שמעתי עליו הרבה סיפורים. מי שקשור לחסידות ארץ ישראל – הוא מהדמויות הכי חשובות. לפני הרבה שנים הכרתי את צאצאיו, אבל כבר המון שנים שלא ראיתי אותם. הוא למד טוב, יש המון תיקוני טעויות שלו, כל מה שיש בדפוסים החדשים). זה ביאור על "אחרי ה"א תלכו" בהמשך ל"... כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת", שמבואר בחסידות כי תכלית הנסיון היא דעת. הבסיס של זה אצל הויטבסקער, שכל הנסיונות הם נסיונות באמונה, וכאשר עומדים בנסיון האמונה הופכת לדעת (ה' לא צריך לדעת, אלא ה"לדעת" היינו כדי שהאדם יגיע לדעת). זה כלל גדול בחסידות, ומבואר הרבה בחב"ד. הנסיון מוציא את האדם את האמונה הפנימית שלו, ואחרי שעומדים בנסיון כבר יודעים (אם בספר המצוות המצוה היא "להאמין בה'" וביד זה "לדעת", כנראה באמצע היה לו איזה נסיון). אחרי "כי מנסה" בא הפסוק "אחרי ה"א" – הפסוק הכי מורכב בתורה, עם שש דרגות קדושה (והוא גם הקדמה לכל סדר התפלה בסידור עם דא"ח) – ועל זה המאמר כאן בלקו"ת (יש גם בדרך מצוותיך, מאמר שבדרך כלל אני אוהב לומר לאנשים להתחיל ללמוד משם).

יש מושג שללכת בעבודת ה' זה תמיד אהבה, כמו "לך לפני והיה תמים" אצל אברהם אבינו – התקדמות זה מאהבה, ויראה גורמת לאיזו עמידה או נסיגה. לפי זה, "ונתתי לך מהלכים בין העומדים" היינו שמלאכים יחסית לנשמות הם תמיד יראת כבוד (אפילו מלאכים שעבודתם באהבה), ואילו הנשמות הן ממשיכות אברהם אבינו שהלך ונסע הנגבה עד אין סוף. זה כלל שהליכה זה אהבה – יש ללכת לפני ה', עם ה', אחרי ה', וכאן זה "אחרי הוי' אלהיכם תלכו", ואחר כך בא "ואותו תראו", שצריך לומר שזה יראה שגבוהה מאהבה. זה המוצא של הדברים כאן, וכל זה אחרי שהאדם קבל דעת בזכות העמידה בנסיון, כנ"ל. מה הנסיון שם? לא לשמוע בקול נביא השקר החולם (נסיון באהבה – "הישכם אהבים"). זה נסיון לא לשמוע בקול הנביא שעושה אות או מופת, "כי מנסה ה"א אתכם לדעת הישכם אוהבים", והייתי חושב שזה לא לשמוע לנביא מתוך יראת ה', אך כאן הפשט הוא הפוך – בשביל להתגבר לא לשמוע בקולו צריך הרבה אהבת ה'. גם לעניננו זה מאד חשוב, שיש הרבה יראי ה' שעדיין הולכים אחרי חלומות לא מבוררים, שעדיין יכולים להתפתות לנביא שקר. יראת ה' זה לא מספיק בשביל שבן אדם לא יתפתה לחזון זר, אבל מי שיש לו אהבת ה' – חסיד אמיתי – אז דווקא האהבה שומרת אותו (מצד היראה – כניעה בפני אמת אובייקטיבית – אולי קשה להכריע, אבל אהבה זו התקשרות בלי חשבון).

ד והנה תלכו הוא בחי' רצוא ואח"כ ואותו תיראו הוא בחי' שוב והענין כי הנה נודע מ"ש דשם הוי' [אותיותיו] הוא דחילו ורחימו רחימו ודחילו [אפשר לקרוא מלמעלה למטה או מלמטה למעלה, תלוי מה מכוונים, כאן קורה מלמטה למעלה] ו"ה הוא בחי' אהבה ויראה ז"א הוא אהבה זוטא [אהבה לפי ההתבוננות בממכ"ע והשראת ה' במציאות] (ולכן נק' זעיר [קצת חידוש שבגלל זה נקרא זעיר, כי הפירוש הפשוט של זעיר אנפין היינו קצר אפים, בניגוד לאריכות אפים של אריך אנפין. אריך אנפין לעולם אינו כועס, ואילו ז"א עלול להגיב למה שמכעיסים אותו. צריך לומר שהא בהא תליא – אם התבוננות האדם מעוררת אהבה זוטא כזו, הוא גם לא לגמרי ממותק בנפשו ויכול לכעוס. זאת אומרת שהוא עדיין לא התפטר מהתפעלות. כל הווארט של חב"ד זה אן-התפעלות, ומי שיש לו התפעלות הוא נפגע ונעלב וכועס – זה לא חב"ד. החידוש כאן שאומר שהעיקר זה שאהבתו קטנה. אהבה רבה מקיפה ותופסת את האדם לגמרי, "באהבה תשגה תמיד", ואילו אהבה זוטא זו אהבה לפי מדה שהוא מכיל בעצמו. אפילו בלשון הכי פשוטה, לשון חז"ל בפרקי אבות, אהבה זוטא היא עדיין "אהבה התלויה בדבר" – למעין חייך – ואז לא רק שלא שולל התפעלות, אלא מבוסס על התפעלות, ואז גם באפיקים אחרים האדם עדיין טיפוס מתפעל, זה ילד, יניקה. אהבה רבה זה "אהבה שאינה תלויה בדבר", אהבה קיומית, שמבואר בחסידות כי זו אהבה להכל ולא לשום דבר ספציפי, שאיני יכול להתקיים בלי זה בכלל (ולא רק החיים הפנימיים שלי). לפי זה מובן היעוד שלע"ל, "יהיה הוי' אחד", שהאהבה זוטא תתבגר ותהיה בדרגת ה-י, רק ש-י זה לא אהבה אלא יראה עילאה – צריך לומר שהטיפול וההתבגרות של אהבה זוטא זה לא מצד אהבה רבה (האמא לגבי הבן) אלא מצד הבטול ויראה עילאה (האבא לגבי הבן), שיכול לבטל את מציאות ה"יש מי שאוהב" (זה עוד משהו לגבי היחס בין האהבות, שהוא אותו דבר – באהבה זוטא תמיד "יש מי שאוהב", יש איזה אגו מעורב באהבה, ואילו ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" אין יש. ביר"ת גם יש ישות, אבל עיקר הרגשת היש זה באהבה זוטא. כשאבא בא עם יראה עילאה שלו מבטל את היש ויכול לבגר את הבן). זה ההסבר כאן, ש"ואותו תראו" זה יראה עילאה הבאה בהמשך לאהבה זוטא, והוא זה שפועל את ה"שוב". לא כותב כאן שפועל את הגדילה באהבה זוטא, אלא שפועל את ה"שוב" ל"רצוא" של אהבה זוטא (שהיא ב"רצוא" של "יש מי שאוהב" עדיין)]) ויראה [סתם, לא של "ואותו תיראו"] היא המלכות יראה חיצונית מהתפשטות מלכותו [בחסידות חב"ד, שלא כשאר החסידיות – זה הבדל אפילו ביחס לרמ"מ מויטבסק, שהחשיב יראת העונש כיראה תתאה – יראת העונש היא מחוץ לתחום הקדושה (ק"נ, כי לא חושבים על ה' אלא על הגיהנם וכו'), ויראה תתאה זה מהתפשטות המלכות. זה לא מהעונש, אלא מכך שבידו של המלך להעניש – זה הבדל דק. יראת העונש ששוללים נקראת פסל מיכה ("שארית ישראל" לר' ישראל יפה). השאלה היא אם אתה נוכח פני המלך – ואפילו התפשטות המלך החיצונית, אבל יש שם מלך – או מול גיהנם וגן עדן שיכולים להיות בלי מלך (גם בעולם הזה יש ג"ע וגיהנם, בלי שמרגישים מלך בכלל). אפילו אם אדם כן מאמין שיש מלך, אבל הוא חושב על גיהנם וגן עדן, זה מוסר – זה אפילו ראשית חכמה (לכן חסידים בדור השלישי והרביעי לחסידות לא למדו ר"ח, בגלל הפחדים של שבעת מדורי גיהנם ששיגע אנשים, וכמדומה אפילו הגר"א אמר לא ללמוד חלקים אלו). השאלה היא על כל שאר החסידויות, כולל רמ"מ מויטבסק, שהחשיבו יראת העונש. זה צריך להיות משהו אחר, לא כמו בספרי מוסר (ענש זה עולם-נפש-שנה).] כמ"ש בהערה לתיקון חצות [הכתי"ק הכי מקודש של אדמו"ר הזקן אחרי התניא, משהו מאד עיקרי ללמוד אותו. שם כותב שיר"ע זה כמו יראה מפני חכם גדול – שנכנס ליחידות ומרגיש שעיני החכם חודרות לתוכו וכולו ערום וחשוף. זה יראת בשת, יראה מפני חכם אמת, ויראה תתאה זה מפני התפשטות המלכות] ובזו היראה קודם לאהבה ממטה למעלה [כמו שאדה"ז אמר שאהבת ה' זה תאוה ככל התאוות, רק שאפשרית רק אצל מי שאין לו תאוות אחרות – יר"ת מנטרלת תאוות אחרות, גורמת לא ללכת אחרי תאוות אחרות, ואז יתכן "אחרי הוי' אלהיכם תלכו" (נביא שקר זה לא תאוה זרה בלבד, אלא גם משהו שכלי – יש תאוה לנביאי שקר, אבל אם זה נסיון אמיתי זה נסיון בשכל, בשיקול הדעת, ובשביל זה צריך דווקא אהבת ה')] ויראה זו אינה כתובה בתורה כאן (שהרי התחלת הפסוק מבחי' תלכו שהוא אהבה ואע"ג דההתחלה צ"ל מבחי' יראה דיקא כי זה השער כו' דיראה היא תרעא לאעלאה אך הוא כמ"ש בזהר פ' בא (דל"ח ע"ב) ובאתר דאשתכחי דכר ונוק' לית שבחא אלא לדכורא [על דרך "לאכללא שמאלא בימינא", כפי שאומר לקמן] וה"נ כיון שנאמר תלכו שהיא בחי' אהבה שנק' דכר זכר חסדו א"צ להזכיר היראה שנק' נוק' אשה יראת ה' כי היראה צ"ל כלולה באהבה לאכללא שמאלא בימינא כו' ועוד י"ל שיראה זו נרמזת כאן בתיבת אחרי הוי' שהיא בחי' מלכות [מתכוון למה שמבואר בקבלה שבתחלה פרצוף המלכות עומד אחור באחור עם ז"א – הוי' זה ז"א – בסוד הפסוק "אחור וקדם צרתני", דו-פרצופין, כאשר פרצוף הנוק' הוא האחור והקדם זה פרצוף הזכר, וגם למעלה בשרש המלכות היא "אחרי הוי'". הווארט השני מתקשר לראשון, כי "אחרי הוי'" זה שניהם ביחד – מקום שיש בו זכר ונקבה יחד, "הוי'" ו"אחרי", ואז השבח הוא רק להזכיר את הזכר, ולכן כתוב רק "תלכו"]) ואח"כ אהבה רבה היא בינה [ה עילאה] וחכמה [י] יראה פנימית [כאן מביא כלל בחסידות להבחין במה מדובר בתנ"ך, שרבי הלל מאד מאריך בו, ש"יראה מ..." זה יר"ת ו"יראה את..." זה יר"ע. ביחד זה אמת] היא בחי' יראו את ה' משא"כ יראה חיצוניות הוא בחי' ייראו מה'. אבל יראו את ה' [נראה שיש שני פירושים ל"את", אם על האובייקט או על הסובייקט] היינו להיות בחי' את הטפל שהוא בחי' ביטול [במציאות] והוא בחי' אצילות [שם הכל בטול, בלי מציאות אחרת]. שהוא בחי' חכמה דכללות העולמות כי בדרך כלל אצי' הוא חכמה כי אבא שרש האצי' ובינה אימא מקננא בכורסייא כמ"ש בע"ח שמ"ז פ"ג (ואפ"ל שזהו ואותו תיראו בחי' יראו את שבטל לבחי' ואותו כו' [לא אומר ש"אותו" זה את – רק מזכיר – וזה האובייקט, אך אומרים "אותו תראו" זה רומז שהיראה של הסובייקט היא "יראו את..."] וע' בזהר ח"א (דצ"ד ע"א) ע"פ אותו ואת נוהו כו') גם פי' [עוד ווארט, שמתחיל להתקשר למה שר' לויק מדבר עליו] ואותו לשון אות ורושם [יש אותיות ואותות – לשון נופל על לשון, אבל הראשון זה זה לשון נקבה והשני לשון זכר. כשאומרים אות ביחיד לא יודעים למה הכוונה. הבת היא אות ורושם, וצריכה לחפש בחור שהוא אות ומופת – זיווג בין אותו ואותה. חשוב ללמד את הבנות את חכמת האותיות (במ"א בארנו שאחרי חורבן הבית ציור יהודי זה בעיקר צורת האותיות. משא"כ נגינה יהודית קיימת גם אחרי החורבן, זו מעלת שמיעה על ראיה, שפסקה עם בטול מצות הראיה, ונשאר רק אות ורושם מחכמת האומנות הויזואלית בצורת האותיות).] וכמ"ש אות היא ביני ובין בני ישראל [רואים שהבדל דק בין זכר לנקבה, בתנ"ך אותיות זה לא במובן שלנו. כשאומרים סתם אות, על מה חושבים? על א', סימן דפוס, אבל כאן יבאר בסוד תשר"ק שמבחינת סימני דפוס זה מתחיל מה-ת – תו, סימן – ומשם פוחת והולך. עוסק באות בשביל לדבר על "רשימו" – אם סתם אות זה רשימו, אז מתברר שרשימו זה ממוצע מחבר (כמו ברית מילה, קשר) בין אוא"ס לנשמות. זה שכל התורה כולה זה אותיות – והיא שייכת למו"ס – זה שכל התורה היא קשר מחבר בין קוב"ה לישראל. יש עוד שימוש לאות בחז"ל, במובן של שם – "שניתן בין שני אותיות" – וכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה (כשיבוא משיח הכל יקרא כשם אחד, כל התורה זה אות אחת), שם של ה' זה רושם. מה הסברא העמוקה כאן? בשעת מעשה, בשעת חויה, אין רושם – הדבר עכשיו קורה. ברגע שזה עבר – כמו שה' עבר על פני משה רבינו – אז יש "וראית את אחורי" (לא יודע אם מישהו מפרש שהא בהא תליא – שלא רק דימוי של ראית האחור, אלא שכל דבר שעבר מה שנשאר ממנו זה האחור). מה שנשאר אחרי האירוע זה אות, זה רושם. זה התבוננות יפהפיה בבטול – בטול ה' בתוך העצם, כשהחויה נמצאת אין שם. יש שלוש מדרגות – שלהבת בגחלת (העלם שישנו במציאות), אש בצור החלמיש (העלם שאינו במציאות), שם בעצם (אפילו פחות מזה). כאן זה הרושם של האירוע שישאר אחרי שעבר – חייבים לומר שזה היה בתוך האירוע, אבל זה לגמרי בטל. אחרי שהאירוע בעצמו עבר נשאר רושם, והרושם הזה הוא התורה. זה לשון המקובלים – הסוף של מאמר השפלות והשמחה של ר' אייזיק – שהתורה זה רושם אלקות (וישראל זה רושם התורה), לכן התורה היא אות, היא שם של ה'. בין האותיות העיקר זה ת'. אפילו אפשר להתבונן מה זה תשר"ק – אם אני נשאר עם הרושם של האות האחרונה, זה מה שאני יכול לשחזר. זה "אתה הראת לדעת וגו'", זכרון החויה, ואז מצווים על התבוננות ב"וידעת היום וגו'" – אני מתחיל מהרושם, ה-ת, ומזה אני יכול לשחזר אחורה בהתבוננות את החויה בעצמה. בצירופי אותיות זה פנים ואחור – מהתחלה לסוף או מהסוף להתחלה, זה ממש זכר ונקבה, "אחור וקדם"]. ופי' כידוע דכשהיה הצמצום הראשון להיות מקום פנוי כו' נשאר רשימו מהאור שנסתלק כו' ואח"כ נמשך קו כו' ועל זה [על הרשימו] אמר ואותו היינו אות ורושם הנ"ל תיראו [אם המשל של יר"ע זה מפני חכם גדול, אז צריך לומר שעיני הרבי לראות אותי מצד לצד זה הרשימו – כמה שעומדים מול משהו, יראה עילאה זה מול הרשימו. אל הרבי בעצמו ממש אין לי זיקה וחויה. אבל הדבר שחודר בי ומבטל אותי לחלוטין זה סוד הרשימו] כי אות היא ביני ובין כו' ([בדרך כלל הסוגריים מהצ"צ, לא כלל ברזל, כאן נראה שודאי ממנו. מכאן מתחיל להיות קשור לר' לויק] וענין שייכות יראה עילאה הנ"ל לבחי' אות ורושם הנ"ל אפ"ל ע"ד מ"ש בזהר ח"ג (קכ"ח סע"ב) גבי חכמה סתימאה והיינו דתנינן ברישומי אתוון תי"ו רשים רישומ' לעתיק יומין ועמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל ובפע"ח ובמשנת חסידים בענין כוונת תשר"ק הנזכר במוסף שבת שהוא סוד הארת כ"ב אתוון במוחא עילאה כו' ע"ש נמצא בחי' אות ורשימו הנ"ל מאיר בח"ס וח"ס היא שרש בחי' יראה עילאה [שבחכמה עילאה] כמ"ש במ"א ולכן שפיר שייך ואותו דייקא תיראו כו' שהיראה בושת ששרשה מח"ס נמשכת מבחי' ואותו [היות ש"אותו" זה חוית נוכח (בדרך כלל לשון "אתה", "אתה כהן לעולם" זה התכללות של חסד, אבל), משמע שחוית התבטלות נוכח ה' זה חוית גבורה ויראה. מי שמשורש החסד רוצה שהכל יהיה אחד, אבל מי ששרשו בגבורה תמיד רוצה שישארו שנים. לשון נוכח זה מלשון את-אות. אף על פי שאני אומר "אותו" – גוף שלישי, "הוא" – ה"אות" זה שרש הנוכח. בשיעורי "קדם מפעליו מאז" אמרנו שיש שלשה שרשים משער כח – חוץ מ-כח עצמו – יכח (תוכחה), נכח (נוכחות), כוח (אחד משמונה שרצים). ינו זה חב"ד באופן מובהק – להוכיח זה להראות, תוכחה אמיתית זה לא דברי מוסר אלא שיקוף וראיה (לכן הוכחה זה ראיה, זה גילוי), וצ"ל מתוך אהבה (הדין שיש בזה הוא בגלל שבמו"ס יש גבורה דעתיק), נכח מצד אמא (יותר גבורה-יראה), וכוח זה דעת, ראשית שבירת הכלים, שרש שמונה שרצים] ועמ"ש עוד מענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו בביאור ע"פ כי אתה נרי בפ' מקץ. ובענין ובמורא גדול זה גילוי שכינה ע"פ ששת ימים תאכל מצות גבי פסח וע"פ קול דודי כו' בשיר השירים ושם נת' מורא גדול נמשך ע"י גילוי בחי' מלך מלכי המלכים מלכות דא"ס כו' [מסביר קצת יותר מר' לויק, אבל זה מלכות דא"ס שבעיקר משאיר את הרשימו שזה גבורה דעתיק המתלבש במו"ס כפי שאומר] וזהו ממש ענין הרשימו שבמו"ס כי הרשימו הוא מבחינת מלכות דא"ס כמ"ש בביאור האדרא מהאריז"ל שם ולכן מזה נמשך בחי' מורא גדול שהוא בחי' ח"ס כו' ומורא גדול לשון זכר משא"כ יראה תתאה היא בחי' נוקבא כנ"ל. לפ"ז פי' אחרי הוי' ואותו היינו בחינת מלכות דאצילות ומלכות דא"ס כו' ועמ"ש במ"א מענין אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה גבי חג השבועות על פסוק וידבר אלקים כו' ועמ"ש בד"ה וידעת היום ע"ש):

[מה ההבדל בין יר"ת ליר"ע? בין יראה מהתפשטות המלך ליראת בשת מחכם? זה בטול היש וזה בטול במציאות. ביראת בשת אין מנוס, אני כתם שחור על יריעה לבנה אין סופית, בריחה קיומית. במפטיר יונה אפשר לומר שמה שהוא מנסה לברוח זה יר"ת, אבל בסוף ה' מראה לו שמוכרחים להגיע ליר"ע, שאי אפשר לברוח.

מענין לענין, בסליחות לצום גדליה יש "הורית תשובה לבת השובבה". יש הרבה בעלי תשובה שחז"ל מציינים, ויש גם תפלות של בעלי תשובה, וכאן מזכירים בעלי תשובה. הבית הראשון זה תשובה קדמה לעולם, הבית השני אדה"ר, השלישי קין, הרביעי זה ראובן ויהודה, אחר כך קופץ לבן עמרי (אחאב), ובסוף זה אנשי נינוה. הבית האחרון זה סיכום, שניקח את זה ללב, שאנחנו נעשה תשובה. יש איזו חכמה כאן בסדר בעלי תשובה: אדם, קין, ראובן-יהודה, אחאב, אנשי נינוה. הגימטריא המפליאה – אדם קין ראובן יהודה = אחאב אנשי נינוה = 474 = יט פעמים הוי' (סוד של שם מה, שהשרש זה הוי' והמילוי זה יט; מה זה אדם ו-יט זה חוה – זה מקור לכך שכאשר יש זכר ונקבה יחד מזכירים רק את האדם, כפי שבתורה "ויקרא שמם אדם" כולל את שניהם, אף שחושבים על הזכר, ורק בפסוק "כתפארת אדם לשבת בית" אדם זה רק הנקבה, והפשט שם מדבר על פסל, ששמים אותו כבעלת הבית; קטע ליין משמח – שיש אנשים שרוצים להעמיד את האשה "כתפארת אדם לשבת בית", כפסל בתוך הבית). הגימטריא אומרת שהכל זה תיקון אדם (עם חוה כלולה בתוכו). חז"ל אומרים שאדה"ר עבר על כל העבירות החמורות, אבל בכל זאת יש לנו סימפטיה אליו, לא חושבים שרשע. על קין חושבים שהוא רשע, רצח אחיו. ראובן ויהודה הם צדיקים. אחאב הוא רשע, מושפע מאשתו, ואנשי נינוה הם סתם גוים. אבל כנראה שיש איזה "נעוץ סופן בתחילתן", ששלמות תיקון אדם הוא באנשי נינוה – חותם ספר יונה זה "אדם ובהמה", בני אדם שעושים מעשה בהמה. זה שאחאב הוא רשע בזכות אשתו – שהיא גויה (השאלה איזה רב גייר אותה...) – זה ממוצע לאנשי נינוה.]