ביראה, בשמחה ובפנימיות

כ"ד אייר פ"ה – כפ"ח (הקלטה)

שידור למסע הכנה נשי למתן תורה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נביעת התורה

מה לאחל לקראת מתן תורה?

לפני חג שבועות, "זמן מתן תורתנו"[ב], מאחלים אחד לשני את הברכה המקובלת – "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות"[ג]. יש להבין את שתי המלים האלה – מהי שמחה? מהי פנימיות? ומה הקשר ביניהן?

ענין נוסף שצריך להבין: מתן תורה צריך להיות חויה תמידית, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[ד], וכתוב עליו – גם בפעם הראשונה וגם בכל פעם מחדש – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"[ה]. לפי זה, עיקר החויה במתן תורה היה יראה, כמו שהפסוק אומר בפירוש בהמשך "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[ו]. חז"ל מפרשים[ז] שהיראה שעל הפנים היא יראת-בשת – היראה הכי גבוהה, הכי עצמתית, הכי פנימית שיש, כרמוז בכך ש"בראשית" אותיות ירא-בשת[ח]. כתוב "ראשית חכמה יראת הוי'"[ט], ויש עוד פסוק, "תחלת חכמה יראת הוי'"[י]. לכן התרגום הירושלמי ל"בראשית" הוא "בחוכמא" – מהי החכמה? היראה[יא].

אם כן, היות שקבלנו את התורה דווקא מתוך יראה עצומה – "באימה וביראה וברתת ובזיע", ארבע לשונות של יראה – וחז"ל אומרים "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן [בכל יום שאדם לומד תורה ומקבל אותה מחדש] באימה וביראה וברתת ובזיע", הייתי צריך לברך אותך 'שתזכה לקבל את התורה באימה וביראה וברתת ובזיע!'. למה אנחנו אומרים "בשמחה ובפנימיות"?

יחוד יראה ושמחה

בעצם, נסביר עכשיו שקודם כל צריכה להיות יראה, ודווקא מתוך היראה – "ראשית חכמה יראת הוי'", "תחלת חכמה יראת הוי'" – זוכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. מהנוסח "בשמחה ובפנימיות" משמע שהתכל'ס היא להגיע לפנימיות, אבל בשביל להגיע לקבלת התורה בפנימיות צריך קודם כל לקבל את התורה בשמחה.

אפשר לחשוב ששמחה ויראה הן שני דברים ממש הפוכים – או שאדם ירא, פוחד, או שהוא שמח, שתי תנועות נפשיות הפוכות לגמרי. אבל האמת היא אחרת. פסוק אחד אומר "עבדו את הוי' ביראה"[יב], בפרק ב בתהלים, והרבה יותר מאוחר בתהלים, בפרק ק, כתוב "עבדו את הוי' בשמחה"[יג]. ידוע[יד] הרמז ש"עבדו את הוי' בשמחה" שוה יראה-יראה-יראה-יראה (ממוצע כל מלה) – כל מלה ב"עבדו את הוי' בשמחה" היא סוג, מדרגה, של יראה, "באימה וביראה וברתת ובזיע". ארבע מדרגות היראה מצטרפות ל"עבדו את הוי' בשמחה". עוד יותר, כאשר כותבים שמחה במילוי – שין מם חית הא – עולה בדיוק אותו מספר, ארבע פעמים יראה ("עבדו את הוי' בשמחה"), ממוצע כל אות במילוי הוא יראה. אם כן, ודאי יש פה זיקה גדולה בין יראה ושמחה.

באותיות של קבלה וחסידות, היראה – יראה עילאה, ירא-בשת, "בראשית" – היא "ראשית חכמה" בנפש. פנימיות החכמה היא בטול וכתוב[טו] שבטול הוא יראה עילאה, ירא בשת, ופנימיות הבינה היא שמחה. אם כן, יראה ושמחה הן זוג, אבא ואמא, שבלשון הזהר הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[טז], אי אפשר אחד בלי השני[יז], הם תמיד מזדווגים ומתייחדים.

כח הדעת

מהי, לפי ההגיון הזה, פנימיות? הפשט הכי פשוט – ובאמת כך מתבקש ומובן, ומוסבר באריכות בחסידות[יח] – שפנימיות היא דעת[יט]. כלומר, בעצם כשאני אומר יראה-שמחה-פנימיות אמרתי חב"ד. הדעת מפנימה את ההשגה של הבינה. כתוב[כ] שעיקר השמחה של הבינה הוא כאשר היא משיגה את דבר החכמה – שמחת ההשגה, 'הנה, הצלחתי, בעזרת ה', ברוך ה', להשיג, לתפוס ולקלוט, מה שאמרת, מה שמסרת לי'. קודם אני תופס ואחר כך קולט – בלשון החסידות התפיסה היא אמא עילאה והקליטה היא תבונה[כא] – ואחר כך אני מפנים לגמרי, בדעתי ובלבי, עם הכח של הדעת, "וידעת היום והשבֹת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"[כב]. כל השלישיה הזו שייכת למשה רבינו, נותן התורה, שהרי נאמר בו "מן המים משיתהו"[כג], בסוד החכמה[כד]; "משה זכה לבינה"[כה]; והוא הדעת של כללות נשמות ישראל[כו].

דעת היא גם כח ריכוז והעמקה. כשאני מפנים את הדבר הוא נמצא אצלי לגמרי[כז], ודווקא אז אני מסוגל להעמיק בו עוד ועוד. כתוב בחסידות[כח] שמתוך העמקת הדעת – ככל שאני מעמיק יותר – מגיעים לכח המעמיק שבנפש. כח המעמיק הוא עוד יותר גבוה מהחכמה, הוא לפני ההברקה הראשונה של החכמה, המלווה ביראה עילאה, ירא-בשת.

מעגל המוחין

נסכם רק את המעגל הזה:

החכמה, שנקראת "ראשית הגילוי"[כט], היא הברקה חדשה בנפש, אור חדש. החויה הנפשית של הברקה חדשה היא בחינה של מתן תורה – עכשיו ה' נותן לי תורה חדשה. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" הוא לא רק חידוש הישנות – לחזור ולשנן את מה שלמדתי, לחשוב עליו שוב ושהוא מתחדש לי מתוך החזרה. זה לא זה. הכוונה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" היא שתהיה תורה חדשה כל יום, ובנפש היינו הברקה חדשה של שכל חדש, תובנה חדשה לגמרי, ידיעת ה' בצורה אחרת לגמרי מאשר אתמול, כמו שמספרים על רבינו סעדיה גאון[ל]. אם כן, ראשית הגילוי היא הברקה – "ברק המבריק על השכל"[לא], זה הביטוי.

אבל יש כח בנפש לתפוס את ההברקה הזו. קודם כל צריך לתפוס אותה – שלא תברח, שלא תעלם לתוך הלא-מודע. הרי זו הדרך של הברק – ברק מתגלה לשניה ומיד מתעלם. לכן מיד צריך כח בנפש, לפני שהברק מתעלם, לתפוס אותו. זהו הכח של אמא עילאה. אחרי התפיסה צריך לקלוט מה שתפסתי – עדיין לא להפנים, אבל לקלוט. תפסתי את הענין, וכעת אני מתחיל לשים אותו אצלי – בלב, בנפש, 'בכיס' (כיס רומז לעלמא דאתכסיא, כינוי הבינה). זו הקליטה של הענין. אם יש פה מסר, הוראה עבורי ("תורה לשון הוראה"[לב], כנודע) – הוא קודם כל מבריק, אחר כך נתפס, ובסוף אני יכול לומר 'הנה, קלטתי את המסר'. בשלב הזה, עוד לא העמקתי במסר ואפילו עוד לא הפנמתי אותו (אפילו לאחר הקליטה אפשר לקיים את המסר-הוראה או לא לקיים, אבל כאשר הפנמתי אותו הוא שלי לגמרי, חלק בלתי נפרד ממני, וממילא אקיים אותו). ההפנמה ואחר כך ההעמקה הן שתי פעולות של דעת. אם כן, סדר החב"ד כאן הוא הברקה, תפיסה, קליטה, הפנמה, העמקה.

אחר כך, מכח ההעמקה, אני חוזר ל'מעמיק' שבנפש, חכמה סתימאה שבכתר (כח המשכיל), שמשם באה עוד הברקה חדשה. אם כן, כאשר נסגר המעגל של החב"ד, התכלית של הדעת היא לחזור לכתר כדי שיהיה אפשר להבריק עוד הברקה, וככה תמיד. כתוב[לג] שרבי הוא רב-י, ה-י היא נביעת האין סוף, שכל רגע ממש יש הברקה חדשה – כל רגע הוא עובר את כל התהליך הזה, הברקה-תפיסה-קליטה-הפנמה-העמקה ועל ידי ההעמקה הוא חוזר לכח המעמיק בנפש כדי להבריק את ההברקה הבאה.

עד כאן, מבנה אחד של חב"ד וכתר.

ב. התכללות שמחה ופנימיות

בטול, שמחה אין-סופית והפנמה בכלים

נחזור לברכת זמן מתן תורתנו: המנהג הוא לא לומר 'שתזכה לקבל את התורה ביראה עילאה, ירא-בשת', כי בחויה הזו אי אפשר לברך[לד]. אם זה בא – זה בא. בשביל אימה, יראה, רתת וזיע צריך להיות בטל במציאות – אני לא יכול לברך אותך שתהיה בטל במציאות. כל הברקה חדשה אמתית באה מתוך בטול – רק על ידי בטול האני אפשר לקבל מהאין האלקי, מקור כל חכמה אמתית, כמ"ש "והחכמה מאין תמצא"[לה] – או שתהיה בטל ותזכה להברקה הזו, או שלא. בכל אופן, בחג שבועות יש סגולה מיוחדת שה' נותן לנו הברקה – "אנכי הוי' אלהיך"[לו] – איך שלא יהיה, באתערותא דלעילא ("עליונים ירדו למטה"[לז]). אנו יכולים רק לברך שתזכה לשמוח בהשגה זו ולהפנים אותה.

אמרנו שהשמחה באה מההשגה, שתפסתי וקלטתי, אבל יש פשט עוד יותר פשוט בשמחה של מתן תורה: אחרי שיראתי מאד מעצם החויה של הקולות והברקים וההר עשן – חויה שודאי פעלה אצלי יראה פנימית, עד כדי ירא-בשת, כמו שהפסוק אומר – מה הדבר הראשון שאני תופס? 'הנה ה' בכבודו ובעצמו!'. לפני מתן תורה אמרנו "רצוננו לראות את מלכנו"[לח] וה' נענה לנו, הוא התגלה לנו. לא רק שהוא התגלה לנו, חז"ל דורשים ש"אנכי", פתיחת עשרת הדברות, הוא ר"ת "אנא נפשאי כתבית יהבית"[לט] – אני את עצמי כתבתי, בתוך אותיות התורה, ונתתי את עצמי לכם, העם הנבחר, כמו שמברכים "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה ה' נותן התורה".

הסברנו הרבה פעמים[מ] שיש מתן תורה, מצד ה', וקבלת התורה, מצד ישראל – יש משפיע ומקבל. מתן תורה מצד ה' מעורר בנפש את היראה הפנימית, הגילוי של ה' עושה לנו בטול ה'אני' הנפרד כנ"ל, אבל קבלת התורה, מצד ישראל, צריכה להיות בשמחה ובפנימיות. ראשית היכולת לקבל את התורה היא להבין שהנה ה' נותן לי את עצמו באותיות האלה – התורה הזו היא ה' עצמו ("אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[מא]). הוא נותן לי מתנה אין סופית – אני קרוץ מחומר, גארנישט מיט נישט (רושם הבטול המציאות שבחכמה כנ"ל), וה' בוחר בי ונותן לי את עצמו. צריך להשיג זאת (לתפוס ולקלוט מה בדיוק מתרחש), ואם אני משיג שה' עכשיו נותן לי את עצמו – אני יכול לצאת מדעתי מרוב שמחה! זו שמחה אין-סופית, עד שצריך לשמור עלי, שמתוך השמחה לא אצא מהכלים לגמרי. לכן עלי מיד להפנים את הענין שיהיה חלק ממני ממש, חלק ממציאותי כיציר כפיו של הקב"ה החפץ להדבק בו באמת (בבחינת "'וחי בהם'[מב] ולא שימות בהם"[מג], כדלקמן).

מהי הפנמה? קצת להסיח דעת, לרגע, מעוצמת הדבר הזה – שה' עכשיו, ברגע הזה, נותן לי את עצמו. אני צריך לשמוע שוב מה שהוא אמר לי, להבין את המשמעות של "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לפי ההלכה זו מצות האמנת אלקות[מד] – ה' רוצה שאאמין בו. כל מצוות התורה, גם המצוות התמידיות (שהן במחשבה או ברגש), הן מצוות מעשיות[מה] – הפסוק אומר לעשות משהו מתוך ההשגה הזו, ואני צריך להפנים אותו, לדעת מה ה' רוצה ממני (אני, יציר כפיו של הקב"ה, כנ"ל). שוב, השמחה היא על כך שה' נותן לי את עצמו, אבל הפנמה – הפנימיות – היא לדעת מה ה' רוצה ממני. יש את ה' עצמו ויש את הרצון של ה'. לה' עצמו קוראים בעל-הרצון[מו], אבל בעל-הרצון ורצון הם לא אותו דבר – כמבואר באריכות בחסידות[מז]. השמחה היא מכך שבעל-הרצון נותן לי את עצמו באותיות של התורה, אבל הפנימיות היא להפנים את הרצון של ה', זהו הכח של הדעת.

שוב, בשני הדברים האלה בהחלט אפשר לברך: שנזכה לקבל את התורה – אחרי היראה, הבטול, של כל אחד ואחד, דבר שצריך לקרות בדרך ממילא מעצמת החויה – אני מברך שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות[מח].

"חותם המתהפך"

אם, כמו שהסברנו, השמחה היא אמא, בינה, והפנימיות-ההפנמה היא הדעת, החיבור שלהן רומז למאמר בפרקי אבות "אם אין בינה אם אין דעת" וגם "אם אין דעת אין בינה"[מט]. נתבונן רגע במשפט הזה, על התלות בין הבינה והדעת, כלומר, התלות בין השמחה והפנימיות:

יש במשנה הזו ארבעה משפטים כאלה, כפולים, בשני כיוונים: קודם כתוב "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה". אחר כך כתוב "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה", אחר כך "אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת" ובסוף "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח".

אם נתבונן בפשטות במשפטים האלה, יש בכל אחד סדר שנקרא "חותם המתהפך". כלומר, יש קשר בין שני הקצוות וקשר בין שני הדברים שבאמצע. יש כאן דבר אחד שכפול בשני הקצוות ודבר אחד שכפול באמצע, כמו "דחילו ורחימו ורחימו ודחילו"[נ]. כך, במשפט הראשון כאן יש פעמיים "דרך ארץ" בתוך פעמיים "תורה". במשפט האחרון בדיוק ההיפך, פעמיים "תורה" בתוך פעמיים "קמח". במשנה הזו התורה חוזרת פעמיים – פעם ראשונה בקצוות ופעם שניה באמצע. אחר כך, בחכמה ויראה, היראה בתוך החכמה, "אם אין חכמה אין יראה, אם אין יראה אין חכמה". בבינה ודעת בעצם הבינה בתוך הדעת – "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". צריך לנסות להבין מה אומרת התופעה הזו.

סוד התיקון – התכללות

בשביל להבין יותר טוב נעמיק, עם חידוש, איך בכלל מפרשים את המשפטים האלה. נקח רק את הדוגמה שלנו, "בשמחה ובפנימיות" – "אם אין בינה [שמחה] אין דעת [פנימיות]". אני יכול לקרוא פשוט, שאם אין לי בינה אני לא יכול להגיע לדעת, אני חייב בינה בשביל לזכות בדעת. ובמושגים שלנו, צריך שמחה בשביל לזכות בפנימיות. אבל אפשר לקרוא קצת יותר לעומק: "אם אין בינה [בתוך הדעת, כח הדעת שבנפשי בכלל] אין דעת" – כל הדעת שלי אינה אמתית, כי חסרה הבינה שצריכה להיות בתוכה, כחלק מהדעת. קודם היה כתוב הפוך, "אם אין דעת אין בינה". כלומר, לפי הפירוש כעת, לא תתכן בינה בלי דעת שכלולה בתוכה ולא תתכן דעת בלי בינה שכלולה בתוכה.

הדבר הראשון שהרווחנו מהווארט הזה הוא שיש כאן תיקון. כל מה שכתוב בתורה הוא עולם התיקון, שבא לתקן מצב קדום יותר של תהו[נא], והכלל הגדול של התיקון הוא שצריך התכללות. דווקא על ידי התכללות – שהיא מיזוג שני כחות יחד, בחינת זיווג – אפשר להוליד מציאות חדשה. התכללות מולידה דבר חדש. באותו אופן יתפרשו כל ארבעת הזוגות כאן. קודם כל צריך התכללות של אחד בתוך השני ואז השני יוצא אמתי ונכון. אם לא, הוא יוצא עדיין בבחינת תהו, שיכול להיות ריבוי אורות אבל ללא כלים הראויים לקבל את האורות בהתישבות, בבחינת קיום, לכן הוא בסכנת שבירה. כדי שיתקיים – קיום הוא תיקון – צריך להיות קודם כל התכללות של אחד בתוך השני.

התכללות השמחה והפנימיות

שוב, נתייחס רק למשפט שלנו: אצלנו צריך קודם שמחה, "בשמחה ובפנימיות" – ודאי כך לפי הסדר של קבלת התורה. כמו שהסברנו, השמחה היא קודם כל שמחת המקבל בתחושת נותן התורה (בחכמה יש עצם ההתגלות של נותן התורה, אך עדיין ללא שום תפיסת הענין מצדי, בבינה אני מתחיל לתפוס ולקלוט מה קורה כאן – אני, בעל הגבול, מקבל תורה מעצמות אין סוף ב"ה!). ה' הוא הנותן, עוד טרם שנרגיש זאת, אבל כאשר אנחנו מרגישים חזק שה' נותן לנו כעת את עצמו – ההרגשה הזו היא כבר חלק מהקבלה, ראשית הקבלה, מה שמאפשר לנו לקבל את תורתו ולהפנים אותה, להתעצם אתה.

בתוך השמחה הזו, הבינה הזאת צריכה להיות גם חלק מהדעת – "אם אין דעת [בתוך הבינה, בכלל] אין בינה". הרי, כמו שאמרנו קודם, מרוב שמחה אפשר לצאת מהדעת, לצאת מהכלים, ואף לצאת מהעולם הזה ח"ו. בינה היא בחינת "רצוא"[נב], ו"רצוא" בלי "שוב" הוא מסוכן, כמו שהיה אצל נדב ואביהוא[נג], "בקרבתם לפני הוי' וימותו"[נד]. המיתה היתה כי הם באמת התקרבו מאד, מתוך שמחה גדולה[נה] (כשיטת האומר "שנכנסו שתויי יין"[נו]). אם היה להם בטול – הם היו חוזרים. הבטול הוא שרש ה"שוב"[נז]. אבל הם שמחו כל כך, עד שהסתלקו מהעולם הזה. כדי שלא תהיה הסתלקות השמחה מההתחלה על השמחה להיות כלולה מהדעת.

דעת היא 'מה ה' רוצה ממני?'. כמו שכתוב על רבי עקיבא, ש"נכנס בשלום ויצא בשלום"[נח], ובכך הוא תקן את ה"רצוא" בלי "שוב" של נדב ואביהוא[נט] (וחבריו שנכנסו לפרדס אתו). רבי עקיבא יודע מהרגע הראשון שה' רוצה "דירה בתחתונים"[ס], וממילא "'וחי בהם'[סא] ולא שימות בהם"[סב] – מהרגע הראשון של ה"רצוא" הוא יודע שה' רוצה שהוא יחזור, שיהיה "שוב". צריך שמחה עם דעת, "רצוא" שכולל הפנמה של רצון ה', דעת שבבינה, הפנמה שבשמחה. השמחה עם הדעת היא שמחת "וחי בהם" – שמחה-חיות של מצוה, שחודרת גם לנפש הבהמית ומתקנת אותה (סוד "בהם", כנודע[סג] – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[סד] כדי לתקן את הבהמה שלנו, בסוד "אדם ובהמה תושיע הוי'"[סה]). באותו אופן, צריך גם שמחה עם הדעת, שמחה שבדעת, ואז הדעת עצמה – ההפנמה ועוד יותר ההעמקה – תהיה אמתית ותתן פירות טובים מתוקים של קיום התורה והמצוות עם שמחה של מצוה, שלפי חסידות היא העיקר.

ג. רמזי אהבה

יסוד התורה – אהבת ישראל

אחרי כל זה, נוסיף כמה רמזים יפים:

כמה שוה ביחד שמחה-פנימיות? 949, 13 פעמים 73, אהבה פעמים חכמה, והוא שוה אהבת ישראל. אחד המספרים והרמזים הכי אהובים אצלנו[סו]. בשביל לאהוב יהודי צריך גם אהבה – הכל מתחיל מאהבה ("אחד [במובן של ראשון, התחלה] היה אברהם [איש האהבה]"[סז]) – ועם האהבה צריכה להיות גם חכמה (שגם היא 'ראשון', "ראשית חכמה" – החכמה היא ראשית המוחין והאהבה היא ראשית מדות הלב, ה"יומא דאזיל עם כולהו יומין"[סח]), להחכים איך לאהוב אותו נכון, איך האהבה הזו צריכה להתבטא במציאות בפועל (כלפי האהוב הזה בפרט). שוב, אהבה פעמים חכמה שוה בדיוק אהבת ישראל וגם שוה שמחה ועוד פנימיות. אהבת ישראל היא ה"כלל גדול בתורה"[סט], לכן אי אפשר לקבל את התורה בלי הכלל, כמו אותו גר שהלל קרב ואמר לו שכל התורה על רגל אחת היא "דעלך סני לחברך לא תעביד", זהו הכלל הגדול בתורה, "ואידך פירושא הוא זיל גמור"[ע], כל התורה היא פירוש המצוה הזו, עליה הכל עומד, ועם כלל גדול זה, תוכל 'ללכת'  וללמוד (בשמחה ובפנימיות) את כל התורה כולה.

הרמז שפנימיות-שמחה שוה אהבת ישראל קשור לגימטריא הפשוטה של דעת-בינה שוה ישראל. אם כן, שמות הספירות בינה-דעת הוא ישראל עצמו והפירוש הפנימי שלהן, הפנימיות, שמחה-פנימיות, שוה אהבת ישראל. בתוך הדעת יש עטרא דחסדים, המקור של האהבה בנפש, המקור של "תורת חסד"[עא]. כתוב[עב] שחמשה חומשי תורה הם כנגד חמשת החסדים של עטרא דחסדים של הדעת. אם כן, פה יש רמז יפה שהכל עומד על אהבת ישראל. הרבי תמיד היה מוסיף אהבת ישראל ואחדות ישראל, כאשר האחדות עוד יותר מדגישה את הדעת[עג], כי דעת היא יחוד – איחוד והתאחדות. זהו היסוד של כל התורה כולה – כל התורה כולה על רגל אחת[עד] ו"כלל גדול בתורה". זה רמז אחד יפה.

"אני הוי'"

אמרנו שלפני השמחה והפנימיות צריכה להיות יראה, רק שאני לא מברך אותך שתהיה לך יראה – אני משאיר לך את זה כדבר התלוי בחוויתך את התגלות נותן התורה, "מה להלן... אף כאן...". בכל אופן, יש כאן שלישיה – יראה בחכמה, שמחה בבינה ופנימיות בדעת. פנימיות הספירות חב"ד היא בטול-שמחה-יחוד. בטול ושמחה כבר הזכרנו – גם בהסבר שלנו כעת הבינה היא השמחה – ודעת היא הכח המייחד, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[עה].

אם כן, יש לנו יראה-שמחה-פנימיות, אבל אמרנו שהמלה יראה כאן בעצם מסכמת את כל ארבע היראות שחז"ל פרטו, אימה-יראה-רתת-זיע, ואמרנו שהמקור בתורה הוא הפסוק "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", "איזו היא יראה שעל הפנים? הוי אומר זו בושה". "יראתו" היינו "יראת הוי'"[עו], כמו שכתוב הרבה פעמים בתנ"ך[עז], בפסוקים שהזכרנו ובעוד פסוקים רבים. במיוחד אצל האשה כתוב "אשה יראת הוי' היא תתהלל"[עח]. התוספת של שם הוי' מדגיש שמדובר כאן ביראה עילאה, ירא-בשת, ששייכת לחכמה – "הוי' בחכמה"[עט].

אמרנו שרק שמחה-פנימיות – התוכן הגלוי של הברכה – עולות אהבה פעמים חכמה. אבל עוד לפני השמחה והפנימיות יש "יראת הוי'". ידוע[פ] ש"יראת הוי'" עולה 13 פעמים 7 ברבוע, 637. היות שכל אחד מהמספרים שהזכרנו הוא כפולת 13, גם יחד הכל יהיה כפולת 13, והיות שכל מספר לבד הוא לא זוגי, ביחד נקבל מספר זוגי – יראת הוי' שמחה פנימיות שוה 1586, אני פעמים הוי'.

בעצם, זה בדיוק מה שאמרנו קודם לגבי השמחה האמתית של קבלת התורה – השמחה העצומה שה' נותן לי את עצמו בתורה. יש הרבה "אני הוי'" בתורה, אבל הסברנו לאחרונה[פא] שהמקום העיקרי הוא "ואהבת לרעך כמוך אני הוי'"[פב] (שעולה "ואהבת את הוי' אלהיך"[פג] – תכלית אהבת ה' היא אהבת ישראל, לאהוב מה שהאהוב אוהב[פד]), שעל ידי אהבת ישראל מתקיים באדם עצמו "אני הוי'". אדם שהוא אוהב ישראל באמת לאמתו מתדמה לגמרי לה', עד שאפשר לומר גם עליו ש"אני הוי'". זו התכלית של מתן תורה. מה פירוש שה' נותן לי את עצמו? הוא נותן לי את ה"אני הוי'" שלו. "מה אני בורא עולמות – אף אתם בוראים עולמות"[פה]. איך? על ידי "דברי התורה הזאת"[פו] (על יסוד אהבת ישראל, ה"כלל גדול בתורה"). קודם כל שמחים מאד-מאד ואחר כך מפנימים את זה.

ד. קבלת התורה – כח הנשים

אם ובת – שמחה ופנימיות

נסיים בעוד ווארט חשוב, שנוגע במיוחד לנשים, אשר "קבלו את התורה תחלה, שנאמר 'כה תאמר לבית יעקב' אלו הנשים 'ותגיד לבני ישראל' אלו האנשים"[פז]:

שמחה היא תכונה של אמא, "אם הבנים שמחה"[פח], ופנימיות – שמשמע גם צניעות – היא במיוחד תכונה של בת. כמובן, גם גבר צריך להיות "הצנע לכת עם [ה'] אלהיך"[פט], אבל דווקא על בת כתוב "כל כבודה בת מלך פנימה"[צ] – "פנימה" היינו פנימיות, בת מלך היא כולה פנימיות. "כל ישראל בני מלכים"[צא] וממילא כל אשה בישראל היא בת מלך, ו"כל כבודה" הוא ה"פנימה" שלה, הפנימיות-הצניעות שלה. מעניין שהפסוק הראשון הוא "אם הבנים שמחה", אמא, והשני "בת מלך", ברתא. לפי זה, השמחה שייכת לאמא, לספירת הבינה, כמו שאמרנו עד עכשיו, אבל ה"פנימה", הפנימיות, הצניעות, שייכת דווקא לבת, שהיא המלכות.

שרש הפנימיות באמונה

אם נתבונן יותר לעומק, כתוב[צב] ששרשה האמתי של הבת-המלכות הוא בפנימיות הכתר, פנימיות עתיק, הראש העליון שבכתר שנקרא רדל"א, אמונה פשוטה[צג]. "נעוץ סופן בתחלתן"[צד] – שרש הבת יותר גבוה משרש האמא. כל אמא היתה קודם בת. קדימה זו היא לא רק בזמן, אלא בעיקר במעלה[צה]. נמצא שיש פנימיות, בשרש הלא-מודע, שקודמת לשמחה, ויש שמחה שקודמת לפנימיות – רדל"א-אמא-ברתא – 'אם אין פנימיות אין שמחה, אם אין שמחה אין פנימיות', וד"ל. שרש הבת הוא באמונה הפשוטה של הכתר (הבת היא האמא האמתית), שבלשון הזהר נקראת "צניעותא"[צו], והיא מקור הפנימיות.

בחסידות חב"ד בפרט, הדרישה העיקרית בעבודת השי"ת היא פנימיות. כמובן, שמחה היא כלל גדול של החסידות, אבל העצם של החסידות חב"ד הוא הפנימיות. הפנימיות היא תכונה של בת, של מלכות, כפי שהיא זוכרת, גם בהיותה למטה, את המקור האמתי שלה, הפנימיות של פנימיות הכתר, האמונה הפשוטה של רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע. על זה נאמר "כל כבודה בת מלך פנימה".

ועוד, אדמו"ר הזקן מסביר בלקוטי תורה[צז] – על הפסוק "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד"[צח], פסוק מפרשתנו – שהפנימיות של כל אחת מעשר הספירות היא בחינת האשה, הנוקבא. החיצוניות היא האיש והפנימיות היא האשה! כמה שהדבר נשמע מפליא ומפתיע, זהו כלל גדול בתורת הנסתר. הפנימיות היא היכולת שלי לקבל ממה שלמעלה ממני – להפנים את כל האורות שמעלי, ולא רק לקבל את החיצוניות שלהם, אלא להפנים את המסר עבורי (עיקר הפנימיות) וגם להעביר אותו הלאה. את המסר מעבירים דרך החיצוניות, הכח של הזכר להשפיע החוצה, אבל הפנימיות היינו בחינת האשה. אם כן, השמחה היא "אם הבנים שמחה", והפנימיות – כמו שאמרנו עכשיו בשם אדמו"ר הזקן – היא גם היכולת לקבל את האור של כל התורה ולהפנים אותו, וגם "כל כבודה בת מלך פנימה". שוב, שרש הפנימיות והדעת באמונה הפשוטה שבנפש כל יהודי, אותה ירשנו מאברהם, אבינו הראשון, ראש כל המאמינים[צט] – "תשורי מראש אמנה"[ק], אברהם אבינו הראשון, ראש כל המאמינים.

רחמים משיחיים

נוסיף ב'אותיות קצרות' עוד התבוננות עמוקה שיוצאת לנו מרמז: המלה פנימיות שוה רחמים-רחמים. רחמים הם המדה הכי פנימית בנפש, המדה שהכי מבטאת את עצם הנשמה הישראלית (שהרי יהודים, יותר מכל שאר הסימנים שלהם, הם "רחמנים בני רחמנים"[קא]), והיא-היא פנימיות שם הוי' ב"ה, שם הרחמים[קב]. רחמים כפולים מופיעים בפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך"[קג] – במתן תורה ה' נותן את הרחמים הרבים שלו, רחמי הוי', בתוך לבנו שלנו, שאנו נרחם על הבריות. הרחמים הם ניצוץ המשיח שבנו, שהרי על משיח נאמר "כי מרחמם [בגימטריא משיח] ינהגם"[קד], וכאשר אנחנו מממשים את הרחמים הללו ה' מרחם עלינו בפשטות בכל טוב סלה בגשמיות ורוחניות, כהמשך הפסוק – "[ונתן לך רחמים ורחמך] והרבך וגו'".

לעיל הוסבר שהפנימיות היא הדעת, אך יש קשר עמוק בין הדעת והרחמים[קה], ובעצם הפנימיות היא הידיעה-הדעת ש"ממך הכל"[קו] – אתה עצמך שותל בנו, בפנימיותנו ממש, את מדת הרחמים, עד שהרחמים הופכים להיות שלנו, ועל ידי הרחמים הללו עצמם אתה מרחם עלינו ומביא לנו את משיח צדקנו. משיח בא "בזכות נשים צדקניות"[קז], ובעיקר בזכות רחל אמנו (הבת-הפנימיות, לעומת לאה שהיא האם-השמחה), בסוד "ורוח אלהים[קח] מרחפת על פני המים'[קט] זה רוחו של מלך המשיח ['כי מרחמם ינהגם' כנ"ל]"[קי], וד"ל.

נסיים ונאחל שנזכה לקבל את התורה – שוב, את היראה (שבבחינת "הנסתרֹת להוי' אלהינו") לא צריך לומר, אלא רק לומר (את "והנגלֹת לנו ולבנינו"[קיא], העבודה שלנו) – קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':