"פדה בשלום" בזמן מלחמה

בע"ה

מוצאי כ' כסלו תשפ"ד – בניני האומה, ירושלים

התוועדות י"ט כסלו המרכזית (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלק עיקרי של התוועדות י"ט כסלו נגע בעומק במצב האקטואלי (ולכן הקדמנו את פרסומו לחלקים האחרים) – זמן המלחמה והתביעה שלו מאתנו. בימים אלה בולט עד כמה העולם הגויי כולו סובב סביבנו – מהגוים שנלחמים בנו מלחמת חרמה, דרך אלו שתומכים בהם, אלו שמפגינים יחס מעורב או התומכים בנו באופן מסויג ומגביל, ועד לגוים שאוהדים אותנו ללא-תנאי – ועלינו לברר מה היחס שנדרש מאתנו אל הגוים. פרק א מדגיש כי תכלית ה"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" היא קירוב שמגיע עד ל"גוים רבים". פרק ב מחדד כיצד יש לקרב את הגוים, תוך שיבינו את מקומם האמתי ביחס לעם ישראל, ומציע נוסחה-חסידית שכל אחד יכול ליטול בה חלק לחיסול העמלק של דורנו, החמאס שנלחם בנו. פרק ג הוא פרק עיקרי, המבהיר את יעד המלחמה – הנצחון המוחלט – ומשרטט קשת של מדרגות נצחון, מנצחון-מדומה (בו נוטים לדאבוננו להסתפק בשנים האחרונות) ועד לנצחון המשיחי המוחלט והסופי.

א. "כי ברבים היו עמדי"

ירושת עשו מכח "הקֹל קול יעקב"

"חג הגאולה" הוא י"ט ו-כ' כסלו. עכשיו אנחנו בסיום של כ' כסלו – שני הימים הטובים ביחד. ידוע הרמז, שאנחנו אוהבים לומר כל שנה[ב], ש-יט כסלו שוה "הקֹל" ו-כ כסלו שוה "קול", כמו שאומר יצחק אבינו כאשר יעקב אבינו לוקח את הברכות – "הקֹל קול יעקב והידים ידי עשו"[ג] (העולה תורה חדשה[ד]). כשיש יט כסלו ("הקֹל") ו-כ כסלו ("קול") לוקחים גם את "הידים ידי עשו" – יורשים גם את האורות המרובים דתהו.

למה כתוב כפול, "הקֹל קול"[ה]? כי יש קול שעולה מלמטה למעלה, "קלא פנימאה דלא אשתמע"[ו], קֹל חסר ו, תפלת לחש, ו"קול" שנמשך מלמעלה למטה, קול מלא ו, קול תורה, "קלא פנימאה דאשתמע" – זהו קול פנימי, אבל הוא נשמע ומופץ בעולם, "יפוצו מעינותיך חוצה"[ז]. ה"קול" המלא, כ כסלו, יוצא מ"הקֹל" החסר של יט כסלו. זהו רמז יפהפה שאנחנו אומרים תמיד. השנה הזאת היא שנה שבאמת צריך לרשת את האורות המרובים דתהו של עשו.

י"ט כסלו היה השנה בשבת וישלח, בה קראנו שיעקב שולח לעשו מלאכים לומר לו "עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וגו'"[ח]. "שור וחמור" היינו משיח – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד[ט]. הוא שואל את עשו – אתה מוכן לגאולה? אני מוכן כבר, עשיתי את התיקון שלי, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי"[י], אתה עשית את שלך? אתה מוכן להמשיך מלמעלה את האורות המרובים דתהו שיש לך ואין לי? אבל התברר שעשו לא התחיל את העבודה – וממילא אי אפשר להביא את הגאולה[יא]. הרבי אומר[יב] שעכשיו, אחרי אלפי שנים, דווקא עשו מוכן לגאולה. אם כן, הכל תלוי בנו, אם רק נפקח את העינים ונראה שמשיח בא – "הנה הנה משיח בא", שאנחנו נמשיך את האורות. המשכת אור היא התפקיד שלנו, "אור ישראל"[יג], אבל הכלים צריכים להיות מוכנים. הכלים הם "הידים ידי עשו", שחייבים לרשת מכח "הקֹל קול יעקב". אם כן, זהו הנושא הראשון.

פדיה וקירוב

אנחנו רוצים לשיר תכף את הניגון המסורתי של חג הגאולה, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" עד "ואני אבטח בך"[יד] – "בך" לבד וגם "בך" באמצעות כב אותיות התורה שלך[טו], ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"[טז].

הפסוק הראשון בניגון הוא "פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו'". אדמו"ר הזקן כותב בפירוש לרבי לוי יצחק מברדיטשוב "וכשקריתי בספר תהלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי'... יצאתי בשלום מה' שלום"[יז], לכן זהו הפסוק של חג הגאולה, י"ט ו-כ' כסלו. השנה שלנו, תשפ"ד, היא שנת "פדה" – פ"ד לשון פדיון – לכן אין שנה שקשורה לפסוק של חג הגאולה יותר מהשנה.

על פי פשט "מקרב" היינו ממלחמה[יח], אבל הפדיה כאן היא לא בדרך מלחמה אלא בדרך שלום – "פדה בשלום נפשי" – לכן מפרשים בחסידות "מקרב לי" לשון קירוב[יט]. כאשר הפדיה היא בשלום גם ה'מתנגדים' מתקרבים – גם מי שהתנגד לגמרי לאור החדש שגילו הצדיקים האמתיים, הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, מתקרב. "פדה בשלום נפשי מקרב לי" – אני מקרב את כולם וכולם מתקרבים אלי.

קירוב החסידים והמתנגדים

הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי" מסיים "כי ברבים היו עמדי". כשאני אומר את הפסוק הזה צריך לדעת שבשביל הפדיה בשלום והקירוב האמתי צריך כח של רבים – לא מספיק אחד, גם אם האחד הוא דוד המלך, ה"צדיק יסוד עולם", צריך את הרבים שיצטרפו, צריך חיל, צריך צבא. אבל מי הם ה"רבים"? אפשר לפרש את ה"רבים" בכמה דרגות:

אפשר לפרש שלרבי יש הרבה חסידים, שלדוד המלך יש הרבה חילי בית דוד – אז ה"רבים" הם החילים שלו. לא כל כך חידוש. ברוך ה', שלרבי יהיו עוד יותר חסידים.

אבל "כי ברבים היו עמדי" יכול להיות לא רק החסידים, שקשורים לרבי בלב ובנפש, אלא "רבים" יכול לכלול גם מתוך ה'מתנגדים'. גם גדולי המתנגדים, כמו רבי חיים מוואלאז'ין והחפץ חיים, הבחינו בעצמם שבין הלא-חסידים יש שני סוגים. יש מי שנקרא להם ה'מתנגדים' הטובים, המתונים, שהם טובים באמת, והם מודים – לדוגמה – שההלשנה נגד אדמו"ר הזקן היתה שקר, לא נכון. הם לא חסידים, לא חילי בית דוד, אבל הם מתנגדים טובים – אנשי אמת. זהו סוג אחד. שוב, גדולי המתנגדים – כמו רבי חיים מוואלאז'ין, תלמיד של הגר"א – אמרו ש'מתנגד' צריך להזדהות רק עם אלה, לא עם המחנה השני. מי המחנה השני? מתנגדים חריפים, קיצוניים, קנאים גדולים, אנשי מרמה, לא אנשי אמת, רק אנשי מריבה, אנשי קטטה. שוב, גדולי המתנגדים הטובים אמרו שצריך להתרחק מהם. אני חוזר ואומר, גם רבי חיים מוואלאז'ין, גם החפץ חיים, בפירוש הבחינו בין שני סוגי מתנגדים. אם כן, אפשר לומר "כי ברבים היו עמדי" – לא רק החילים שלי, החסידים, אלא גם המתנגדים הטובים, המתונים, אנשי אמת. זה עוד יותר "רבים" בתוך עם ישראל, כלל ישראל.

אבל עיקר החידוש שה"רבים" יגיע גם למתנגדים החריפים – גם הם יהודים, גם להם יש ניצוץ משיח. חז"ל אומרים[כ] שה"רבים" הם אפילו החילים של האויב. הפשט של "פדה בשלום נפשי" מתייחס למלחמת דוד המלך עם אבשלום, בנו שמרד בו, ודוד המלך אומר "כי ברבים היו עמדי" – אומר שאפילו החילים של אבשלום התפללו לנצחון דוד מלכא משיחא. חילי אבשלום הם המתנגדים החזקים, אבל בסוף הם מתפללים לנצחון דוד המלך – שדוד ינצח אותם, ינצח אותי. זה עוד יותר רבים – חידוש מופלא מי הם "רבים".

יש עוד יותר "רבים" מזה, שעוד לא היה אז, אבל יהיה עכשיו בימות המשיח – במלחמות של המשיח.

גאולה מתוך המלחמה

כמו שנסביר, כל פעם שיש מלחמה בעם ישראל זו הזדמנות-פז – בלשון הרבי – שהמלחמה הזו תהפוך להיות מלחמת משיח, ומתוך המלחמה יבוא משיח. חז"ל אומרים "בשביעית מלחמות" ו"במוצאי שביעית בן דוד בא"[כא]. לכן קבעו חז"ל את ברכת "גואל ישראל", ברכת הגאולה, בברכה השביעית בשמו"ע[כב] – כי "מלחמות בשביעית" ו"מלחמה אתחלתא דגאולה". הגמרא מביאה ביחס לסדר הברכות את הפסוק "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלֻאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי"[כג], לפיו היה צריך סדר של סליחה-רפואה-גאולה – "חנון המרבה לסלוח", "רופא חולי עמו ישראל" ורק אז "גואל ישראל" – אבל אומר שכדי לקבוע את ברכת גאולה בשביעית שינו מסדר הפסוק[כד].

רש"י על "מלחמה אתחלתא דגאולה היא" אומר שפשט הברכה בשמו"ע לא מתייחס לגאולה הכללית, העתידית, אלא לגאולות הפרטיות, "גואל ישראל" בלשון הוה[כה] – יש בתוך הגלות מצבים שעם ישראל בסכנה וה' מציל אותנו, בכל דור ודור. בכל זאת קבעו את ברכת "גואל ישראל" שביעית בגלל "שם גאולה" ששייך לשביעית[כו]. לפי דברי רש"י יש כאן רמז שכל גאולה פרטית וכל מלחמה מסוגלת להפוך להיות מלחמת מלך המשיח ולבשר ש"במוצאי שביעית" – כלומר, בסוף המלחמה הזו – יבוא משיח.

זהו מה שאנחנו מאחלים ומתפללים גם במלחמה הנוכחית – שמתוך המלחמה הזו יבוא משיח. שוב, קבעו את "גואל ישראל" במקום השביעי כי שביעית היא מלחמות וכל מלחמה מסוגלת להפוך להיות מלחמת משיח – המשיח בא מתוך מלחמה. ככה אנחנו מאחלים ב"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

קירוב "גוים רבים"

נחזור לענין: מה הפירוש האחרון של "רבים", ששייך לדור של משיח? שה"רבים" הם גם אומות העולם – קשור למה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית'[כז]. אדמו"ר הזקן ישב בבית סהר כי היה קטרוג שהוא מפיץ יותר מדי, מגלה יותר מדי סודות[כח] – באופן ששייך לכל אחד ואחד, שכל אחד מפנים את הסוד והוא מרומם אותו ומביא אותו לזכות גדולה. בסופו של דבר פסקו שהוא זכאי – הקטרוג על הפצת החסידות התבטל. כשהוא עוד היה בתא הכלא באו לבקר אותו הבעל שם טוב והרב המגיד. הוא שאל אותם – 'אולי אפסיק לגלות בריש גלי, "ביד רמה"[כט], את תורת הסוד?'. הם אמרו – 'לא, אתה צריך להמשיך, ביתר שאת וביתר עוז!'[ל].

גם בדור שלנו חוזר אותו דבר, כאשר מדברים על להגיע גם לעשו, גם לגוים. חוץ מעמלק, אותו צריך להשמיד, בשאר הגוים יש ניצוצות שצריך לקרב – "מקרב לי" – ולהעלות. כאשר מתחילים להפיץ פנימיות התורה גם לגוים הדבר מעורר קטרוג מאד גדול, כי על פי פשט של התורה הוא אסור[לא]. לכן צריך כאן מסירות נפש מיוחדת כדי לבטל את הקטרוג, וחג הגאולה גם בענין הזה הוא היום, י"ט ו-כ' כסלו. לכן נפרש שה"רבים" כאן, "כי ברבים היו עמדי" הם "גוים רבים", "עמים רבים". בתנ"ך כתוב 16 פעמים "גוים רבים"[לב] ו-16 פעמים "עמים רבים"[לג]. ה"רבים" האלה צריכים להיות "עמדי", יחד עם מלך המשיח. זהו הפירוש הרביעי של "רבים".

נחזור על ארבעת הפירושים[לד]: או שה"רבים" הם החסידים – שיהיו לי הרבה חסידים; או שה"רבים" הם גם המתנגדים הטובים; או שהרבים הם גם המתנגדים ממש, החריפים, חילי אבשלום – עד כאן הגיעו במדרש חז"ל; או שה"רבים" הם ה"גוים רבים", "עמים רבים", שהם כל אומות העולם – חוץ מעמלק – שצריך לקרב. להפיץ תורה במסירות נפש – זו המלחמה שלנו היום. כאשר ננצח את המלחמה הזו אָט-אָט ('הנה הנה' באידיש) משיח בא, תכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

ב. קירוב הגוים ומחית עמלק

"ידעו גוים אנוש המה סלה"

הפסוק שלנו, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", עולה בגימטריא 1718. בכל ספר תהלים יש רק עוד פסוק אחד ששוה בדיוק אותו מספר, סימן שהוא קשור – הפסוק האחרון של פרק ט בתהלים, שגם בו מדובר על המהפכה הרביעית: "שיתה הוי' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה"[לה].

מה הפסוק הזה אומר? "שיתה הוי' מורה להם" – אתה, הקב"ה, תשים לגוים "מורה" (שתיכף נסביר מהו), ועל ידי זה – "ידעו גוים אנוש המה סלה". הפשט של סוף הפסוק, "ידעו גוים אנוש המה סלה", הוא שצריך להביא את הגוים לתודעה, להכרה ולהודאה שהם רק "אנוש" – שאין להם כח אלוקי, אין להם כח. הפרק הזה אומר שהמלחמה, מלחמת משיח במיוחד, היא כנגד הגוים הרשעים, הרעים, שעושים מעצמם אלקות[לו]. מה התיקון שלהם? צריך ללמד אותם שהם סך הכל "אנוש".

מבין ארבעת השמות של האדם, של מין המדבר – אדם-איש-גבר-אנוש – "אנוש" הוא התחתון[לז], הוא החלוש[לח]. אנוש לשון חולה, אנוּש, זקוק לקבל חיות מאיזה מקור עליון ממנו – "ידעו גוים אנוש המה סלה". בארבעת השמות אדם-איש-גבר-אנוש אנחנו, ישראל, האדם – "אתם קרויין 'אדם' ואין אומות העולם קרויין ׳אדם׳"[לט] – והגוים הם אנוש. זהו התיקון שלהם, שידעו שהם אנוש, ואז הם יהפכו להיות ה"רבים" שבתור "אנוש" יצטרכו את דוד מלך המשיח, שיקרב גם אותם.

המלים "גוים אנוש" הן צמד מענין, שעולה טז פעמים הוי', לב פעמים אחד. כשעושים הכאה פרטית – ג פעמים א, ו פעמים נ, י פעמים ו, מ פעמים ש – מקבלים מספר מופלא, "שמע ישראל" פעמים "אחד". יש מגדולי ישראל שהיו מלמדים גוים לומר כל יום את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מ]. אף על פי שעל פי פשט זהו פסוק ששייך רק ליהודים, הם היו אומרים לגוים גדולים, שרצו לקרב אותם, שיתרגלו לומר את הפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[מא]. כאן "גוים אנוש" בהכאה פרטית שוה "שמע ישראל" פעמים "אחד" – זהו תיקון הגוי, מטרת המהפכה הרביעית.

"שיתה הוי' מורה להם"

בשביל "ידעו גוים אנוש המה סלה" צריך קודם "שיתה הוי' מורה להם". מהו "מורה"? רש"י אומר שלשה פירושים – "מרות ועול", "לשון השלכה, לשון 'ירה בים'[מב]" ו"לשון תער". הפירוש הראשון הוא שצריך לתת לגוים מרות ועול – שיהיה עליהם מורה. יש בחז"ל[מג] פירוש ממש הפוך, ש"שיתה הוי' מורה להם" היינו לתת לעם ישראל מרות על הגוי. לפי פירוש חז"ל ה"להם" היינו עם ישראל והפסוק מדבר עלינו, שתהיה לנו מרות על מי שעד עכשיו שעבד אותנו – שנצא מכל שעבוד שלהם, והשעבוד יהפוך להיות מרות עליהם. אבל פירוש הפשט אומר שכל הפסוק מדבר על הגוים – "מורה להם" היינו עליהם. בפירוש השני ה"מורה" לשון השלכה, שצריך להשפיל אותם[מד], להוריד את הגוים מהגאוה שלהם – ש"ידעו גוים אנוש המה סלה". בפירוש השלישי "מורה" הוא לשון תער, שצריך לגלח אותם. בחסידות מוסבר[מה] שתער – "תער השכירה"[מו] – קשור לקליפת האפיקורסות, הקליפה הכי קשה, שצריך לגלח את הגוי ממנה. זהו הסוד של "מורה לשון תער".

חוץ מרש"י, שמביא את שלשת הפירושים, כל שאר הפשטנים[מז] אומרים פה אחד משהו אחר לגמרי – ש"מורה" ב-ה כמו "מורא" ב-א, מתחלף. פלא שרש"י לא כותב זאת. אז פירוש הפסוק "שיתה הוי' מורה להם" הוא שגם הגוים יגיעו ליראת ה'. גם הגוי צריך להגיע ליראת ה' – בזכות שאנחנו מפיצים לו את תורת ה' – ואז מתקיים אצלו "עבדו את הוי' ביראה"[מח]. כתוב במדרש[מט] שאצל הגוי "עבדו את הוי' ביראה" ואצל היהודי "עבדו את הוי' בשמחה"[נ]. הגוי צריך להגיע קודם לעבודת ה' ביראה, "שיתה הוי' מורה להם", ואחר כך מתקיים אצלו "ידעו גוים אנוש המה סלה".

נזכיר שדברנו על הפסוק הזה כי הוא שוה "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי".

"בעתה אחישנה"

במדרש על הפרק הקודם בתהלים, פרק ח, חז"ל אומרים שאת הגאולה מדמים הנביאים לארבעה דברים ש"אם מעבירן אדם שלא בעונתן הוא מאבדם ואף בעליהם אינם נהנין מהם כלום". הגאולה היא כמו קציר או בציר, שאם עוד לא הגיע הזמן התבואה או הפירות עדיין לא בשלים, עדיין בוסר, ולא טוב לקצור או לבצור אותם. צריך לחכות עד שהתבואה תהיה מוכנה ובשלה. מכאן יש מי שמקשה[נא] על התפלה לקירוב הגאולה שיש בפסוק שלמדנו, "שיתה הוי' מורה להם וגו'", תפלה על המצב העתידי של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[נב] – איך ניתן להתפלל על זירוז הגאולה? הרי לא טוב שהיא תגיע לפני הזמן.

איך אנחנו נסביר זאת? אנחנו כן מתפללים על ביאת משיח כל יום, מאמינים שהוא יבוא בכל יום. מי שמקשה אומר שהתפלה איננה שהגאולה תגיע לפני הזמן, אלא שהזמן עצמו יגיע מהר – אם התנאי לגאולה הוא שהגוים יגיעו ליראת ה' – "בידך עולמך לעשות בו כרצונך, נטע בהם יראתך מעתה!". הוא אומר שעל כך נאמר "בעתה אחישנה"[נג], ולא סתם "אחישנה" – "שאם יזכו[נד] יקרב הקץ וימצא 'בעתה'" (ועל כך מתפללים "ויקרב קץ משיחיה"). אבל הרבי אמר שהזמן כבר הגיע מזמן[נה], לכן אנחנו נסביר את הביטוי "בעתה אחישנה" יותר לפי הפשט[נו] – כאשר מגיע הזמן, "בעתה", צריך להתפלל שהגאולה תרוץ מהר, "אחישנה". "בעתה" היינו התיקון של עשו, וכאשר עשו מוכן צריך להתפלל שמשיח יבוא מהר, תכף ומיד ממש.

מתי התבואה מוכנה לקציר ולבציר? התנאי הוא שהכלים מוכנים. הכלים הם החיצוניות, הם המצב של העולם. כאשר העולם מוכן, "בעתה", צריך "אחישנה", את ההמשכה של "אור ישראל" שהזכרנו קודם. התפקיד שלנו הוא להאיר, אור תורה לכל העולם, אבל צריך שהכלי יהיה מוכן לקבל. כאשר הכלים מוכנים כבר הגיע הזמן – הפירות הם לא בוסר ולא צריך לחכות. אדרבא, אם תחכה כאשר הפירות בשלים – הם יתקלקלו. אז צריך מיד לקצור ולבצור. אנחנו מתפללים כי כבר הגיע הזמן – הרבי אומר שעשו ודאי מוכן, הוא מוכן שאנחנו נתחיל להאיר לו ושהוא יתוקן לגמרי, "שיתה הוי' מורה להם", שהוא יקבל יראת שמים אמתית, ואז "ידעו גוים אנוש המה סלה".

"ואני אבטח בך" – לחסל את החמאס

עכשיו נשיר את "פדה בשלום נפשי", מהפסוק הראשון עד השיא, הסיום, "ואני אבטח בך". מי שיכול להחזיק ראש – שיכוון את הכוונות שאמרנו עכשיו, שכל הפסוק הראשון שוה עוד פסוק בתהלים, והתכל'ס של שני הפסוקים בתהלים היא שהגאולה תבוא, שה"פדה בשלום" יתקיים בשנה שלנו, שנת פ"ד, בזכות ה"רבים", שהם לא רק החילים של אבשלום אלא הם "גוים רבים". דווקא ה"רבים" האלה הם ה"בעתה", ועל בסיס ויסוד ה"בעתה" יהיה "אחישנה" תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

[נגנו "פדה בשלום" ורקדו הרבה זמן "ואני אבטח בך".]

לחיים לחיים – צריך להמשיך את הענין. כל שנה אומרים רמז של "ואני אבטח בך". פעם אמרנו^{יד???מקושרת} ש"ואני אבטח בך" שוה מדינה – שייך לתיקון המדינה. אותו ביטוי שוה גם דוד המלך. היום נאמר עוד כוונה שטרם אמרנו, שכל אחד יכוון כשאומרים "ואני אבטח בך":

כתוב[נז] שהיצר הרע בכל דור משנה את השם שלו, כדי שלא יכירו בו. אותו דבר לגבי עמלק. אמרנו שאת כל הגוים צריך לקרב, חוץ מעמלק, שאותו צריך לדחות. אפילו בתוך עמלק, יש דיון בהלכה[נח] אם מקבלים גר עמלקי, וההלכה – פסק הרמב"ם[נט] – שאפשר לקבל ממנו גר. בכל אופן, עמלק הרע, שצריך למחות אותו, השונא המושבע של עם ישראל – גם משנה את השם שלו. פעם קראו לו עמלק על פי פשט, אין היום בעולם עם שנקרא עמלק, אבל הוא מתלבש בלבושים אחרים. ההלכה אומרת שלכל מי ששונא ישראל בעצם ורוצה להשמיד את העם היהודי, יש דין עמלק. זו סברא על פי נגלה, כך הבריסקער-רב פסק[ס]. כך עמלק משנה את השם שלו. בדור הקודם כבר לא קראו לו עמלק – קראו לו נאצי. עכשיו, אצלנו, יש לנו הרבה שונאים, אבל השם המקובל של עמלק היום ממש הוא חמאס. והנה, חמאס בגימטריא "ואני אבטח בך"! לכן עכשיו נשיר "ואני אבטח בך", עוד יותר חזק מקודם, וכל אחד שאומר את המלים האלה מחסל מחבל אחד של חמאס.

[נגנו שוב "ואני אבטח בך".]

לחיים לחיים. חג הגאולה שמח לכולם. מכל מה שאמרנו עכשיו אפשר לעשות מבצע, אצל החילים במיוחד, שישירו את ה"ואני אבטח בך", עם הכוונה הפשוטה – שיקיימו את זה, תוך כדי. אם אתה כאן ראש ישיבה או מגיד שיעור, כשאתה אומר "ואני אבטח בך" צריך להרוג אחד מהראשים של החמאס... אבל לפעמים מתמזל המזל גם לאחד פשוט שהוא יפגע ישירות בראש של החמאס, של הנחש. שיתקיים "הוא ישופך ראש"[סא].

[נגנו (בהתעוררות הקהל) "דידן נצח".]

ג. מהנקת האויב לנצחון אמתי

לחיים לחיים. אחד השמות של חג הגאולה הוא 'שמחת תורה' של החסידות[סב]. אנחנו היום ביום ה-חן משמחת תורה – אם תפתחו את החדשות תראו שזהו יום ה-חן, ה-58, של המלחמה – חן ימים משמחת תורה הכללית, שמחת תורה של כל עם ישראל, לשמחת תורה של החסידות, י"ט כסלו. את המלחמה שלנו אנחנו מנצחים היום, בי"ט כסלו, ב-כ' כסלו, עם חן אמת של הקדושה – החכמה-נסתרה של חכמת החסידות, "יפוצו מעינותיך חוצה". שיהיה לנו "חן חן"[סג], חן אמתי היום, ביום ה-חן, ושנסיים את המלחמה בנצחון אמתי. הסימן של הנצחון הגמור הוא משיח, שיבוא במוצאי שביעית – שנת המלחמות.

אנחנו עכשיו הולכים, כמסורת שלנו, לנגן שלשה ניגונים מסורתיים המיוחסים לרב המגיד – בעל ההילולא של י"ט כסלו. לפני כן נאמר כמה דברים ממנו, שגם נוגעים מאד לענייננו:

הצלחת האויב – יניקה מאתנו

כתוב "כל עצמותי תאמרנה הוי' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו"[סד].

על תחלת הפסוק, "כל עצמותי תאמרנה הוי'", יש פירוש[סה] – שהוא עיקר דרך הבעל שם טוב – ש"הוי'" היינו שם הרחמים, מדת הרחמים, וכל תנועת אבר של צדיק אמתי – כל פעם שצדיק שהולך בדרך הבעל שם טוב מזיז את האצבע – אומרת-מביעה רחמים, כי הוא מזיז את האצבע מכח הרחמים האין-סופיים של הקב"ה. לולא הרחמים של ה' הוא לא מסוגל להזיז שום אבר בגוף. "כל עצמותי", כל אחת מ-רמח עצמות השלד של האדם, שכנגד רמח מצוות עשה, אומרת "הוי'".

אחר כך, על המשך הפסוק – "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגֹזלו" – בא הפירוש של הרב המגיד[סו]: מה פירוש "מציל עני מחזק ממנו"? הוא אומר שאם יש איזה כח מנגד, איזה איש מנגד, איזה עמלק אחד, איזה חמאס אחד, שנדמה לשעה שהוא יותר חזק ממני – אני צריך לדעת שהחזק שלו הוא "ממנו" של היהודי, מהכח שהוא יונק מהיהודי. את כל התוקף שלו, החוזק שלו, הוא יונק מהכח שלנו – מכך שאנחנו חלשים.

זה בדיוק מה שהיה השנה בשמחת תורה! צריך לדעת שכולם ישנו באותו יום – צה"ל, הצבא החזק שלנו, ישן באותו יום, ולא קם ולא זע ולא זז – כי הקליפה, הלעומת-זה, ינקה את הכח שלו ממנו, באותו זמן במיוחד. היה לקליפה כח מופלא, מה שעשו הוא משהו לא-טבעי לרעה, לשמצה, ואנחנו צריכים להכות על חטא, "אשמנו, בגדנו", שהכח הזה של יניקת עמלק הוא מאתנו. הכח הוא אצלנו – הם ינקו מאתנו ואנחנו שתקנו, היינו משותקים, עד שפתאום, בסוף הטבח הנורא, התעוררנו. מה הכוונה שישנו? איך החוזק שלהם בא מאתנו? הם למדו את טכסיסי המלחמה מאתנו, קבלו מאתנו. צריך ש"ידעו גוים אנוש המה סלה", אבל באותו רגע אנחנו היינו האנוּשים, החלשים. למה אנחנו חלשים? למה הם ינקו מאתנו את הכח שלנו? בגלל המצב הרוחני שלנו, לדאבוננו. אם עם ישראל – צה"ל, הממשלה, המדינה – חלש באמונה, חלש בבטחון בה', ממילא יש מקום לקליפה, לעמלק, לינוק את הכח ממנו. "כי חזק הוא" – אם רואים שהקליפה יותר חזקה הסיבה היא "ממנו".

עד כאן ווארט של המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא של היום.

"ועמך כֻלם צדיקים" – הזמן לנצחון

נאמר עוד משהו חשוב מאד מהמגיד, מבעל ההילולא, לגבי המטרה של המלחמה – הנצחון. קודם נעשה גימטריא – צדיק שוה נצחון (204). מה ההבדל בין הצדיק של התניא, בעל הגאולה של היום, לבינוני של התניא, ספר של בינונים? הוא כותב[סז] שהבינוני כל החיים שלו במלחמה – הוא נלחם כל הזמן, נלחם על החיים שלו – אבל הוא אף פעם לא מנצח עד הסוף. לעומתו, הצדיק הוא אחד שמנצח.

לקראת ביאת משיח הרבי אומר[סח] שכולנו צריכים להיות צדיקים, לקיים כפשוטו את הפסוק "ועמך כֻלם צדיקים", שאז "לעולם יירשו ארץ וגו'"[סט]. הבינוני נלחם תמיד בלי לנצח, אבל צריך להיות צדיקים – זה מה שה' רוצה מאתנו. "ועמך כֻלם צדיקים", כל החילים הם צדיקים – הם מנצחים, את האויב החיצוני וגם את האויב הפנימי. עמלק נמצא גם בתוך כל אחד ואחד מאתנו, הרע אשר בקרבך אותו צריך לבער[ע]. שוב, מיהו צדיק? מי שמנצח. לכן יש את הגימטריא הפשוטה והיפהפיה הזו, צדיק שוה נצחון.

אין נצחון בלי כניעה

איך המגיד מסביר[עא] מהו נצחון? לפי קבלה, יש שתי ספירות צמודות שנקראות "תרין פלגי גופא"[עב] – נצח והוד (שבגוף הם שתי הכליות[עג] ושתי הרגלים[עד]). מה הקשר בין נצח והוד? נצח הוא נצחון והוד הוא הודאה-כניעה – נצח והוד הם נצחון לשם כניעה. הסימן המובהק שאני מנצח הוא שהצד השני, האויב, נכנע באמת. מה הכוונה שהוא נכנע? שהוא מודה – מודה שהוא הרשע וה' הצדיק, כמו שפרעה הודה "הוי' הצדיק ואני ועמי הרשעים"[עה]. ההודאה היא סימן של נצחון. בלי הודאה אמתית וכניעה, סוד ספירת ההוד, אין נצחון אמתי.

כמו שנראה, יש כמה מדרגות של נצחון שמביא לכניעה, אבל עוד למטה מהן יש מדרגה הכי נחותה, שאני לכאורה מנצח – מכריע את המערכה – אבל כל הנצחון שלי הוא מה שהיום קוראים הפסקת אש. כלומר, אין אפילו כניעה מאולצת מצד האויב – הוא מסכים להפסיק אש, אבל הוא לא מודה בכלל.

הנצחון-לכאורה הזה הוא באמת לא נצחון – לא נצחון אמתי בכלל. למה? כי הנצח צריך להתחבר להוד – אם אין הוד הנצח הוא לא אמתי. כתוב "איהו בנצח ואיהי בהוד"[עו] ('הוא בנצח והיא בהוד') – צריך להיות זיווג בין הנצח וההוד. אם לא כן, אם אין הוד – הנצחון הוא זרע לבטלה. הפסקת אש יכולה להיות לא רק ליום – יכולה להיות הפסקת אש לשנה, יכולה להיות הפסקת אש לכמה שנים, אבל תוך כדי הפסקת אש האויב בונה את עצמו מחדש, הוא אף פעם לא נכנע בכלל, לא שינה את דעתו כלל וכלל. כלומר, לא הגיע אל האויב שום זיק של אור ממה שאנחנו קוראים 'המהפכה הרביעית' – המהפכה של לימוד לגוים, "מקרב לי", הקירוב של "גוים רבים" ו"עמים רבים". שוב, נצחון של הפסקת אש הוא נצחון עקר – אחיזת עינים, 'מריחה'.

נצחונות בעולם הזה ובעולם הבא

מעל הנצחון הנחות, המדומה, של הפסקת אש בלי כניעה, יש נצחון אמתי בו האויב נכנע ומודה. אבל, אומר המגיד[עז], גם בכך יש כמה מדרגות:

יש הוד בו האויב מודה בעל כרחו. בלב הוא לא מודה, אבל הוא מרים דגל לבן. הוא כאילו נכנע, אבל הכניעה הזו היא רק לשעה – כל עוד מנצחים אותו הוא מודה, אבל בלב הוא עדיין מתנגד, עדיין מחכה לרגע שיוכל להתקומם מחדש ולהלחם בנו. זהו הנצח הראשון, שמאלצים את האויב להכנע, והוא נכנע, אבל לא נכנע מרצון. זו לא רק הפסקת אש, שאין בה כניעה, אלא כבר נצחון מסוים. זהו נצחון של העולם הזה, נצחון שלפני משיח. בנצחון הזה הנצח צמוד להוד – הוא כל הזמן מחזיק אותו כנוע.

למעלה מזה, יש הודאה שהאויב מודה באמת. האמירה של פרעה שה' הצדיק ואנחנו הרשעים לא היתה באמת – רואים שהוא מיד חזר בו. אבל יש הודאה אמתית, שכבר שייכת למשיח, שהיא הנצחון של משיח בן יוסף. עדיין לא משיח בן דוד, שהוא מדרגה יותר גבוהה בנצחון. משיח בן יוסף הוא נצחון בו הצד השני, האויב, מודה באמת – באמת מרים ידים ואין לו שום כוונה להמשיך ולהלחם בנו. בנצחון הזה הנצח מגיע לשרשו באמא עילאה, עליה כתוב "בינה עד הוד אתפשטת"[עח]. זו "דרך ארוכה וקצרה"[עט] – כמו שנסביר באריכות[פ] – בה כדי להגיע מנצח להוד צריך לעלות לבינה והבינה מתפשטת עד ההוד. כשהבינה מתפשטת עד ההוד האויב מודה באמת, מעצמו, לא באופן מאולץ. הקשר בין נצח לבינה הוא, כידוע[פא], בסוד הפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו"[פב] – הבטחון הוא פנימיות הנצח והשמחה היא פנימיות הבינה, כאשר השמחה בבינה מתפשטת עד להוד, שהאויבים מודים מעצמם. זו כבר בחינה ראשונה של משיח – נצחון שעדיין לא היה.

אבל יש משהו עוד יותר גבוה: אחרי הנצחון על כל האויבים מסביב מגיעים לעיקר המצוה של מחית עמלק[פג] – להכרית את זרע עמלק. הרמב"ם פוסק להלכה[פד] את סדר שלש המצוות – מינוי מלך לפני מחית עמלק ומחית עמלק לפני בנין בית המקדש – ומסביר שאלו הם תפקידיו של מלך המשיח[פה]. מלך המשיח צריך לנצח במלחמות ה' מול כל האויבים, כולל עמלק, ואז הוא בונה את בית המקדש. הנצחון האמתי על כל הגוים מסביב הוא ההמשכה מהבינה להוד (כלומר, מנצח לבינה להוד), אבל אחרי זה יש עוד מלחמה – המלחמה בעמלק עצמו. מי שמנצח את עמלק, מקיים את המצוה של הכרתת זרעו של עמלק לגמרי, הוא משיח בן דוד. כאן הנצח (סיום קו הימין) עולה לשרשו בחכמה (תחלת קו הימין), והנצחון הוא כבר המשכה מחכמה להוד, מאבא להוד, ולא רק מאמא. ההודאה הזו נקראת, בלשון החסידות[פו], "קבל האמת ממי שאמרו" – התיקון של "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין"[פז]. את הנקודה הזו צריך להסביר הרבה יותר לעומק. בכל אופן, התכלית של מלחמת עמלק, הנצחון על קליפת עמלק, היא לגמור את בירור כל החכמות – לקבל את כל ה"חכמה בגוים" ולשלול ולבטל את כל ה"תורה בגוים". שוב, זו המשכה מאבא להוד. בקבלה אמא היא משיח בן יוסף ואבא הוא משיח בן דוד[פח].

אמרנו כאן ארבעה נצחונות, ארבע מדרגות של צדיק בגימטריא נצחון, מהנצחון המדומה, הפסקת אש, ועד לנצחון של משיח בן דוד. יש על גביהם עוד נצחון חמישי, שהוא כבר המשכה מהכתר להוד. אחרי שהמשיח כבר יבוא – יהפוך מ"חזקת משיח" ל"משיח ודאי" (אחרי ש"עשה והצליח... ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל"[פט]) – הוא ינצח גם את המקור של כל הרע, מה שנגרם על ידי חטא אדם הראשון, שהביא מיתה לעולם[צ]. משיח, בשלב השני של ביאת המשיח, שהוא שלב נסי[צא], ינצח את מלאך המות. הנצחון של המשיח על המות הוא בעצם השלב האחרון בחד-גדיא, כאשר הקב"ה יבוא וישחט את מלאך המות. אז יקוים היעוד של "בלע המות לנצח"[צב]. זהו הנצחון הסופי – הנצחון על המות, על עצם המות. הנצחון הזה הוא כבר נצחון נסי לגמרי, שקשה לנו לתאר. עד הנצחון הרביעי שאמרנו עוד אפשר להבין היטב, אבל אחרי הנצחונות הללו תבוא ההמשכה מהכתר, שלמעלה מטעם ודעת – הנצחון על מלאך המות. אז נזכה כולנו למה שהרבי אומר-מאחל כבר היום לכולנו – חיים נצחיים כפשוטו.

לחיים לחיים, שנזכה לכל הבחינות של צדיק בגימטריא נצחון. שוב, כל הווארט יצא מתורה של המגיד על הקשר בין נצח והוד. לחיים לחיים, שיהיה נצחון אמתי.

"נפשו בטוב תלין"

ננגן עכשיו את הניגונים של המגיד.

המגיד אמר לאדמו"ר הזקן לפני ההסתלקות שלו 'היינט איז אונזער יום טוב'[צג] ('היום הוא היום טוב שלנו'). אלו המלים האחרונות של המגיד לאדמו"ר הזקן. לקח 26 שנים, כמנין שם הוי', מי"ט כסלו של ההסתלקות, הילולת המגיד, עד חג הגאולה של אדמו"ר הזקן.

הניגון הראשון הוא ניגון שעבר במסורת רוז'ין, הצאצאים של המגיד. הצדיקים דרשו[צד] שהסתלקות המגיד בי"ט כסלו רמוזה בפסוק בתהלים "נפשו בטוב תלין"[צה] – "בטוב" בגימטריא יט, רמז ל-יט כסלו, ואז "נפשו" של הצדיק, של הרב המגיד, "תלין". אז מתקיים סיום הפסוק "וזרעו יירש ארץ". מקובל במסורת רוז'ין[צו] בשם המגיד שהבטיחו לו מהשמים שצאצאיו – כל החסידויות שמתפשטות מרוז'ין, בעיקר – יהיו קיימים עד ביאת משיח ועד בכלל. אם כן, לפי הפירוש הזה המגיד הוא ה"נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ". מה הפסוק הבא? "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" – זהו כבר רמז לאדמו"ר הזקן.

אם כן, לפי רמז מאד יפה, שמקובל בין הצדיקים תלמידי הרב המגיד, היום הזה נקרא "בטוב". לפי הרמז הזה יט כסלו מתחיל מ-יז כסלו, טוב, ואז עוד שני ימים, "בטוב". יש בזה עוד הרבה רמזים יפים. מתחילים מהניגון של רוז'ין, שהוא ודאי מוסמך, מהשרש של "זרעו יירש ארץ", הרב המגיד ממעזריטש, בעל ההילולא.

שרו את שלשת ניגוני המגיד.

לחיים לחיים – לחיים נצחיים.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בדורנו חייבים לרשת את "הידים ידי עשו" מכח "הקֹל קול יעקב".
• "הידים ידי עשו" הם בנין הכלים ואז תפקידנו להמשיך את האורות.
• פדיה בשלום דורשת קירוב של "רבים" – החל מהחסידים-החילים של הרבי, דרך ה'מתנגדים' הטובים והאוהדים ועד לקנאים החריפים שפועלים כנגד הרבי.
• המשיח בא מתוך מלחמה – וכל מלחמה יכולה להפוך למלחמה מתוכה יבוא המשיח.
• תכלית ה"כי ברבים היו עמדי" היא קירוב של "עמים רבים" ו"גוים רבים".
• את עמלק יש להשמיד ואת שאר הגוים יש לקרב.
• הפצת תורה לגוים מעוררת קטרוג גדול – כמו הקטרוג על הפצת החסידות בראשיתה – ונדרשת מסירות נפש לבטל את הקטרוג.
• ביאת המשיח תלויה בנצחון מלחמת-הקירוב של הגוים.
• על הגוים להכיר כי הם "אנוש" חלוש הזקוק לקירוב ותמיכה וישראל הם ה"אדם" השלם.
• תיקון הגוי הוא תודעת "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".
• אין להתפלל על הגאולה לפני זמנה, כדי לא להשחית פירות-בוסר, אך בימינו, שכבר הגיע הזמן, יש להתפלל להחשת התהליך, כדי שהפירות הבשלים לא יתקלקלו.
• עמלק משנה את שמו בכל דור – בדור הקודם קראו לו 'נאצי' והיום קוראים לו 'חמאס'.
• כל פעם ששרים "ואני אבטח בך" מחסלים מחבל חמאס.
• האויב – שהצליח באופן לא-טבעי לרעה – יונק את כוחו מעם ישראל.
• השיתוק והתרדמה שאחזו בעם ישראל בשמחת-תורה נבעו מיניקת האויב את הכח.
• כאשר עם ישראל חלש באמונה ובטחון בה' הוא נותן מקום ליניקת הקליפות.
• הבינוני נלחם אך לא מנצח ואילו הצדיק נלחם ומנצח.
• היום נדרשת עבודת "ועמך כֻלם צדיקים" – שכל החילים ינצחו את האויב בחיצוניות ובפנימיות.
• אין נצחון שלנו ללא כניעה והודאה של האויב.
• כניעה והודאה הן הזיק הראשון של אור 'המהפכה הרביעית'.
• הפסקת-אש איננה נצחון אלא רק הזדמנות לאויב להתעצם.
• נצחון ללא כניעה הוא כהוצאת זרע לבטלה.
• בעולם הזה כניעת האויב היא מתוך אילוץ ובימות המשיח היא מרצון.
• הנצחון על עמלק הוא תכלית בירור החכמות – קירוב ה"חכמה בגוים" ודחית ה"תורה בגוים".
• הנצחון הסופי הוא הנצחון על המות – נצחון שקשה לנו לתאר לעצמנו.